⇒ הפרק הקודם כ"י לייפציג 1 – רש"י במדבר כ"א – Universitätsbibliothek Leipzig B.H.1 הפרק הבא ⇐

תורה

(א) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי.

(ב) וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם.

(ג) וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חׇרְמָה.

(ד) וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ.

(ה) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.

(ו) וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמׇת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל.

(ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם.

(ח) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כׇּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי.

(ט) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי.

(י) וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת.

(יא) וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מוֹאָב מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ.

(יב) מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד.

(יג) מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי.

(יד) עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן.

(טו) וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב.

(טז) וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם.

(יז) אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ.

(יח) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה.

(יט) וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת.

(כ) וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן.

(כא) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר.

(כב) אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ.

(כג) וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כׇּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל.

(כד) וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן.

(כה) וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כׇּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכׇל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכׇל בְּנֹתֶיהָ.

(כו) כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כׇּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן.

(כז) עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן.

(כח) כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן.

(כט) אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן.

(ל) וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבֹן וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁרׄ עַד מֵידְבָא.

(לא) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי.

(לב) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ [וַיּוֹרֶשׁ] (ויירש) אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר שָׁם.

(לג) וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכׇל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי.

(לד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כׇּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן.

(לה) וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כׇּל עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ.

רש"י כ"י לייפציג 1 + הוספות

 {א} וישמע הכנעני – שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד כו' כדאית' בראש השנ' {ג.}, ועמלק מעולם רצועת מרדות לישר' מזומן בכל עת פורענות. יושב הנגב – זה עמלק, שנ' עמלק יושב בארץ הנגב {במדבר י"ג:כ"ט} ושינה לשונו לדבר לשון כנען כדי שיהו ישר' מתפללין לתת כנענים בידם והם אינם  כנענים, ראו ישר' לבשיהם כלבושי עמלקיים, ולשונם לשון כנען אמרו נתפלל סתם אם נתון תתן את העם, הזה בידי. דרך האתרים – דרך הנגב שהלכו בה המרגלים שנ' ויעלו בנגב {שם כ"ב}. ת', שכן חזרו לקדש שמשם נשתלחו המרגלים, ת'ר'ש'. דבר אחר דרך האתרים, דרך התייר הגדול הנוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור[1] מנוחה {במדבר י':ל"ג}. וישב ממנו שבי – אינה אלא שפחה אחת.[2]

{ב} והחרמתי – אקדיש שללם לגבוה.

{ג} ויחרם אתהם – הריגה. ואת עריהם – חרמי גבוה.

{ד} דרך ים סוף – כיון שמת אהרן ובאת עליהם מלחמה זו חזרו לאחוריהם, דרך ים סוף, הוא הדרך שחזרו להם כשנגזרה עליהם גזירת מרגלים וסעו המדברה דרך ים סוף {דברים א':מ'}, וכאן חזרו לאחוריהם שבע מסעות שנ' ובני ישר' נסעו מבא' בני יעקן מוסר' שם מת אהרן {דברים י':ו'} וכי במוסרה מת והלא בהר ההר מת, אלא שם חזרו ונתאבלו עליו, והספידוהו כאילו הוא בפניהם, וצא ובדוק במסעות ותמצאם שבע מסעות ממוסרה עד הר ההר. לסבב א' א' אדום – שלא נתנם לעבור בארצו. ותקצר נפש העם בדרך – בטורח הדרך, טורח הדרך הוקשה להם, אמרו עכשיו היינו קרובים ליכנס לארץ, ואנו חוזרים לאחורינו כך חזרו אבותינו ונשתהו שלשים [ושמנה] שנה עד היום, לפיכך קצרה נפשם בעינוי הדרך בלשון לעז אֶנְקְרוּטלור ולא יתכן לומ' ותקצר נפש העם בהיותם בדרך ולא פירש בו במה קצרה, שכל מקום שתמצא קיצור נפש במקרא מפורש שם במה קצרה, כגון ותקצר נפשי דעתי בהם {זכריה י"א:ח'}, ותקצר נפשו דעתו בעמל ישר' {שופטים י':ט"ז}, כל דבר הקשה על האדם נופל לשון קיצור נפש, כאדם שהטורח בא עליו שאין דעתו רחבה לקבל אותו דבר, ואין לו מקום בתוך לבו לגור שם אותו הצער ובדָבָר ההוא המטריחו נופל לשון גדול שגדול הוא וכבד על האדם כגון וגם נפשם בחלה בי {זכריה י"א:ח'}, גדלה עלי, ויגאה כשחל {איוב י':ט"ז} כללו של פירוש כל לשון קיצור נפש בדבר, לשון אין יכול לסובלו הוא שאין הדעת סובלתו.

{ה} באלהים ובמשה – השוו עבד לקונו. למה העליתונו – שניכם שוים. אין לחם של ממש, ואין מים עומדין היום פסקו היום באו ואנו תלויין, ר' כ'כ'ר'ש'. ונפשנו – אף זה לשון קיצור, נפש ומיאוס, אנקריישט בלע'.[3] בלחם הקלקל – לפי שהמן נבלע באיברים קראוהו קלוקל, אמרו עתיד המן הזה שיתפח במעינו כלום יש לך אדם ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא.

{ו} את הנחשים השרפים – ששורפים האדם בארס שניהם. וינשכו את העם – יבא נחש שלקה על הוצאת דבה ויפרע ממוציאי דבה, יבא נחש שכל המינין נטעמין לו טעם אחד ויפרע מכפויי טובה שדבר אחד משתנה להם לכמה טעמים.

{ז} ויסר מעלינו את הנחש – ר' או' נחש יחידי היה, ולפי פשוטו לעז קולוברדץ, ת' ר' שמ'. ויתפלל משה – מכאן למי שמבקשין ממנו מטו, שלא יהא אכזרי מלמחול.

{ח} על נס – על כלונס פֶירְיְיא בלעז וכן כנס על הגבעה {ישעיהו ל':י"ז} ארים נסי {ישעיהו מ"ט:כ"ב} שאו נס {ישעיהו י"ג:ב'}, ולפי שהוא גבוה לאות לראייה קורהו נס. כל הנשוך – אפילו כלב או חמור נושכו, היה נזוק ומתנוונה אלא שנשיכת נחש היתה ממהרת להמית לכך נאמ' כאן וראה ראייה בעלמא, ובנשיכת הנחש נאמ' והביט והיה אם נשך הנחש את איש והביט, וגו', שלא היה מת מהר להתרפות אלא אם כן מביט בו בכוונה, ואמרו רבותינו וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נימוקין.

{ט} נחש נחשת – לא נאמ' לו לעשותו של נחשת, אלא אמ' משה הק'ב'ה' קורהו נחש ואני אעשנו של נחשת לשון נופל על הלשון.

{יא} בעיי העברים – לא ידעתי למה נקרא שמם עיים, ועי לשון, חורבה הוא דבר הטאוט כבמטאטא והעין בו יסוד לבדה והוא מלשון יעים ויעה ברד {ישעיהו כ"ח:י"ז}. במדרש ויחנו באובות נעשו אויבים למקום ויחנו בעי העברים שהיו מלאים עברה ויחנו בנחל זרד, שלא היה הנחל אלא מלא הזרת ולא יכלו לעברו בל'ח' שנה שנ' קומו ועברו אל נחל זרד והימים אשר הלכנו מקדש ברנע, עד אשר עברו את נחל זרד שלשים ומאת שנה. ת'. העברים – דרך מעבר העוברים שם את הר נבו אל ארץ כנען שהוא מפסיק בין מואב לארץ אמוריים. על פני מואב, ממזרח השמש – במזרחה של ארץ מואב.

{יג} גבול האמורי – תחום סוף מצר שלהם, וכן גבול מואב {דברים ב':י"ח} לשון קצה וסוף. מעבר ארנון – הקיפו ארץ מואב כל דרומה עד מזרחה מעבר השיני לארנון בתוך ארץ האמורי בצפונה של ארץ מואב. היוצא מגבול האמורי – רצועה יוצאה מגבול האמורי והיא של אמוריים ונכנסת לגבול מואב עד ארנון שהוא גבול מואב ושם חנו ישר' ולא באו לגבול מואב כמו שאמ' יפתח ולא באו לגבו' מוא' כי ארנון גבול מואב והם לא נתנו להם רשות לעבור בארצם וא'ע'פ' שלא  פירשה משה פירשה יפתח,[4] וגם א' מלך מואב שלח ולא אבה {שופטים י"א:י"ז}, ומשה רמזה כאשר עשו לי בני עשו הישב' בשעי' והמואבים הישבים בער {דברים ב':כ"ט} מה אילו לא נתנום לעבור בתוך ארצם אלא הקיפום סביב, אף מואב כן.

{יד} על כן יאמר – על חנייה זו וניסים שנעשו יאַמַר בסיפור מלחמות כשמספרים נסים שעשה לאבותינו, יספרו. את וָהב – כמו יהב, כמו שיאמר מן יעידה וַועַד, כך יאמר מן יהב והב והו'ו יסוד הוא כלומ' את אשר יהב להם והִרְבָה נסים בים סוף. ואת ניסי הנחלים של ארנון – כשם שמספרים בניסי ים סוף כך יש לספר בנסי נחלי ארנון שאף כאן נעשו נסים גדולים, ומַהֵן הנִסים.

{טו} ואשד הנחלים – תרגום של שפֶך אשד שפך הנחלים שנשפך, שם דם אמוריים שהיו נחבאים שם לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר, וההרים סמוכים זה [לזה] אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חברו בהר הזה, והדרך עובר בתוך הנחל אמרו אמוריים כשיכנסו ישר' לתוך הנחל לעבור נצא מן המערות שבהרים שלמעלה מהם ונהרגם בחיצים ואבני בליסטרא והי[ו] אותן הנקעים בהר של צד מואב ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות, ושדיים בולטִין לחוץ כיון שבאו ישר' לעבור נזדעזע הר של ישראל כשפחה היוצאה להקביל פני גבירתה ונתקרב לצד הר של מואב ונכנסו אותן השדים לאותן נקעים והרגום, וזהו אשר נטה לשבת ער. ער הוא שם מדינה של מלכות מואב,[5] שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד מואב ונדבק בו וזהו ונשען לגבול מואב.

{טז} ומשם בא האשד אל הבאר, כיצד אמ' הק'ב'ה' מי מודיע לבניי הנסים הללו המשל או'[6] פת לתינוק הודע לאמו, לאחר שעברו חזרו ההרים למקומן, והבאר ירדה לתוך הנחל והעלת משם דם ההרוגים וזרועות ואיברים ומוליכתן סביב המחנה וישר' ראו ואמרו שירה.

{יז} עלי באר – מתוך הנחל והעלי מה שאת מעלה.[7]

{יח} אַתְ היא {הבאר א}שר חפרוה שרים משה ואהרן. במשענותם – במטה. וממדבר – ניתנה להם.

{יט} וממתנה נחליאל – כתרגומו.

{כ} הגיא אשר בשדה מואב – כי שם מת משה ושם בטלה הבאר. ד'א' כרוה נדיבי [ה]עם, כל נשיא ונשיא כשהיו חונין נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימ' ובאין לפני חניית כל שבט. במחוקק – על פי משה שנקרא מחוקק, שנ' כי שם חלקת מחוקק ספון {דברים ל"ג:כ"א} ולמה לא נזכר משה בשירה זו, לפי שלקה על ידי הבאר, וכיון שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הק' משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה, אמ' אם אוהבי שם אני שם ואם לאו איני הולך. ראש הפסגה – רמתא כתרגומו. פסגה – לשון גובה, וכן פסגו ארמנותיה {תהלים מ"ח:י"ד}, הגביהו ארמנותיה. ונשקפה – אותה הפסגה על פני מקום ששמו ישימון, והוא לשון מדבר שהוא שמם, דבר אחר, ונשקפה הבאר על פני הישימון שנגנזה בימה של טבריא והעומד על הישימון מביט ורואה כמין כברה בים והיא טבריא עד כאן דרש ר' תנח' {תנחומא חקת כ"א}.

{כא} וישלח ישר' מלאכים – ובמקום אחר תולה השליחות במשה ואשלח מלאכים ממדבר קדמות {דברים ב':כ"ו}, וכן וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום {במדבר כ':י"ד} וביפתח הוא או' וישלח ישר' מלאכים אל מלך אדום וגו' {שופטים י"א:י"ז} הכתובין הללו צריכין זה לזה זה נועל וזה פותח שמשה הוא ישר' וישר' הם משה לומר לך נשיא הדור הוא כל הדור הנשיא הוא הכל.

{כב} אעברה בארצך – א'ע'פ' שלא נצטוו לפתוח להם בשלום בקשו שלום.

{כג} ולא נתן סיחון וגו' – מלכי כנען היו מעלין לו מס שהיה שומרם שלא יעברו עליהם גייסות כיון שאמרו לו ישר' נעברה בארצ' אמ' להם כל עצמי איני יושב כאן אלא לשומרם מפניכם, אתם אומרים לי כך. ויצא לקראת ישר' – אילו היתה חשבון מלאה יתושין אין כל בריה יכולה לכובשה ואם היה סיחון בכפר חלש אין אדם יכול לכובשו וכל שכן אילו היה בחשבון, אמ' הק' מה אני מטריח על בניי כל זאת לצור על כל עיר ועיר נתן בלב כל אנשי מלחמה לצאת מן העיירות ונתקבצו למקום אחד ושם נפלו ומשם הלכו ישר' אל הערים ואין עומד לנגדם כי אין שם אלא נשים וטף.

{כד} כי עז – ומהו חזקו התראתו של הק' שא' להם אל (תיראו) [תצורם] וגו' {דברים ב':י"ט}.

{כה} בנתיה – כפרים הסמוכים לה.

{כו} והוא נלחם, וגו' – למה הוצרך ליכתב, לפי שנ' אל תצר את מוא' {דברים ב':ט'} וחשבון משל מואב היתה כתב לנו שסיחון לקחה מהם ועל ידו טהרה לישר'. מידו – מרשותו.

{כז} על כן – על אותה המלחמה, שנלחם סיחון במואב. יאמרו המשלים – הוא בלעם שנ' בו וישא משלו {במדבר כ"ג:ז'}. המושלים – בלעם ובעור אביו והם אמרו. באו חשבון – שלא היה סיחון  יכול לכ[ו]בשה הלך ושכר את בלעם לקללך וזהו שאמ' לו בלק כי ידעתי את אשר תב' מבו' וגו' {שם כ"ב:ו'}. תבנה ותכונן – עיר חשבון בשם סיחון להיות עירו.

{כח} כי אש יצאה מחשבון – משכבשה סיחו'. ואכלה ער מואב – שם אותה המדינה קרוי ער בלשון עברי ולחיית בלשון ארמית. ער מואב – ער של מואב.

{כט} אוי לך מואב – שקיללו את מואב שימסרו בידו. כמוש – שם אלהי מואב. נתן – הנותן את בניו של מואב נסים ופלטים מחרב ואת בנותיו בשבית וגו'.

{ל} ונירם אבד – ומלכות שלהם. אבד, חשבון עד דיבון – מלכות ועול שהיה למואב בחשבון אבד משם, וכן עד דיבון, וכתרגומו עד תרגום של סר, סר ניר מדיבון ניר לשון עול וממשלת, איש כמו למען היות ניר לדוד עבדי {מלכים א י"א:ל"ו}. וַנַשִים – דגש לשון שממה, כך אמרו המושלים. ונשים – אותם. עד נופח – הֵשַמנום עד נופח.

{לב} וישלח משה לרגל א' יעזר, וגו' – המרגלים לכדוה, אמרו לא נעשה כראשנים בטוחים אנו בכח תפלתו של משה להלחם.

{לד} אל תירא אותו – שהיה משה ירא שמא תעמוד לו זכותו, של אברהם שנ' ויבא הפליט {בראשית י"ד:י"ג}, הוא עוג שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחבריו בעשתרת קרנים שנ' נשאר מיתר הרפאים {דברים ג':י"א}.

{לה} ויכו אותו – משה הרגו, כדאיתה בברכות בהרואה {בבלי ברכות נ"ד:} עקר טורא בר תלתא פרסי כו'.

חסלת זאת פרשת חקת.

הערות


×