⇒ הפרק הקודם כ"י לייפציג 1 – רש"י במדבר כ"ב – Universitätsbibliothek Leipzig B.H.1 הפרק הבא ⇐

תורה

(א) וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ.

(ב) וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי.

(ג) וַיָּגׇר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקׇץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

(ד) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כׇּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא.

(ה) וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר‏ פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי.

(ו) וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר.

(ז) וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק.

(ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם.

(ט) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ.

(י) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי.

(יא) הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו.

(יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא.

(יג) וַיָּקׇם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם.

(יד) וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ.

(טו) וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה.

(טז) וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי.

(יז) כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה.

(יח) וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה.

(יט) וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף ה' דַּבֵּר עִמִּי.

(כ) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה.

(כא) וַיָּקׇם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב.

(כב) וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ.

(כג) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ.

(כד) וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה.

(כה) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ.

(כו) וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה' עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול.

(כז) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל.

(כח) וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים.

(כט) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ.

(ל) וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא.

(לא) וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו.

(לב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה' עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי.

(לג) וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי.

(לד) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ה' חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי.

(לה) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק.

(לו) וַיִּשְׁמַע בָּלָק כִּי בָא בִלְעָם וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ אֶל עִיר מוֹאָב אֲשֶׁר עַל גְּבוּל אַרְנֹן אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַגְּבוּל.

(לז) וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם הֲלֹא שָׁלֹחַ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לִקְרֹא לָךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אֵלָי הַאֻמְנָם לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ.

(לח) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ עַתָּה הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר.

(לט) וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם בָּלָק וַיָּבֹאוּ קִרְיַת חֻצוֹת.

(מ) וַיִּזְבַּח בָּלָק בָּקָר וָצֹאן וַיְשַׁלַּח לְבִלְעָם וְלַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ.

(מא) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם.

רש"י כ"י לייפציג 1 + הוספות

 {ב} את כל אשר עשה ישר' לאמרי – אמ' אילו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם אנו על אחת כמה וכמה לפיכך ויגר מואב.

{ג} לשון מורא, כמו גורו לכם {איוב י"ט:כ"ט}. ויקץ מואב – קצו בחייהם.

{ד} אל זקני מדין – והלא מעולם היו שונאים זה את זה, כמה שנ' המכה את מדין בשדה מואב {בראשית ל"ו:ל"ה} שבאו מדין על מואב למלחמה אלא מיראתם את ישר' עשו שלום ביניהם, ומה ראו מואב ליטול עצה ממדין, כיון שראו את ישר' נוצחין שלא כמנהג העולם אמרו מנהיגם של אילו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו אמרו להם אין כחו אלא בפיו, אמרו אף אנו נבא עליהם באדם שכחו בפיו. כלחוך השור – כל מה שהשור מלחיך אין בו ברכה. בעת ההיא – לא היה ראוי למלכות מנסיכי מדין היה וכיון שמת סיחון מינוהו עליהם צורך שעה.

{ה} פתורה – כשלחני הזה שהכל מריצין לו מעות, כך כל המלכים מריצין לו איגרותיהם, ולפי פשוטו של מקר' כך שם המקום. ארץ בני עמו – של בלק, משם היה, וזה היה מתנבא ואומ' לו עתיד אתה למלוך, ואם תאמ' מפני מה השרה הק' שכינה על גוי רשע, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומ' אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר ע[ו]לם שבתחילה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמם לזנות. לקרא לו – הקראה שלו היתה ולהנאתו שהיה פוסק לו ממן הרבה. עם יצא ממצרים – ואם תאמ' מה מזיקך. הנה כיסה את עין הארץ – סיחן ועוג שהיו שומרים אותנו עמדו עליהם והרגום. והוא ישב ממלי – חסר כת' קרובים הם להכריתני כמו כי אמילם {תהלים קי"ח:י'}.

 {ו} נכה בו – אני ועמי נכה בהם, דבר אחר לשון משנה הוא, מנכה לו מן הדמים, לחסר מהן מעט. כי ידעתי כו' – על ידי מלחמת סיחון שעזרתו להכות את מואב.

{ז} וקסמים בידם – כל מיני קסמים שלא יאמר אין כלי תשמישי עמי, דבר אחר קסם זה נטלו בידם זקני מדין אם יבא עמנו בפעם זו יש בו ממש ואם ידחנו אין בו תועלת, לפיכך כשאמ' להם לינו פה הלילה, אמרו אין בו תקוה הניחוהו והלכו להם שנ' וישבו שרי מואב עם בלעם אבל זקני מדין הלכו להם.

{ח} לינו פה הלילה – אין רוח הקדש שורה עליו אלא בלילה, וכן לכל נביאי אומות העולם,[1] אל לבן הארמי בחלום הלילה {בראשית ל"א:כ"ד} כאדם ההולך אצל פילגשו בהחבא. כאשר ידבר י"י אלי – אם ימליכני לילך עם בני אדם כמותכם אלך שמא אין כבודו לתתי להלוך אלא עם שרים גדולים. וישבו – לשון עכבה.

{ט} מי האנשים האלה עמך – להטעותו בא, אמ' פעמים שאין הכל גלוי לפניו אין דעתו שוה עליו אף אני אראה עת שאוכל לקלל ולא יבין.

{י} בלק בן צפור וגו' – א'ע'פ' שאיני חשוב בעיניך חשוב אני בעיני המלכים.

{יא} קבה לי – זו קשה מֵאָרָה שהוא נוקב ומפרש. וגרשתיו – מן העולם, ובלק לא אמ' אלא ואגרשנו מן הארץ, איני מבקש אלא להסיעם מעלי, ובלעם היה שונאם יותר מבלק.

{יב} לא תלך – אמ' לו אם כן אקללם במקומי, אמ' לו הק' לא תאר את העם אם כן אברכם אין צריכין לברכתך, כי ברוך הוא. אמרו לצרעה לא מדובשך ולא מעוקצך.

{יג} להלוך עמכם – אלא עם שרים גדולים, למדנו שרוחו גבוה. ולא רצה לגלות שהוא ברשות המקום אלא בלשו' גסות לפיכך ויוסף עוד בלק שלוח שרים וגו'.

{יז} כי כבד אכבדך מאד – יותר ממה שנטלת לשעבר אני נותן לך.

{יח} מלא ביתו כסף וזהב – למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים אמ' להם ראוי אני ליתן לי כל כסף וזהב שלו שהרי צריך לשכור חיילות רבים ספק נוצח ספק אינו נוצח ואני וודאי נוצח. לא אוכל לעבור – על כורחו גילה שהוא ברשות אחרים, ונתנבא כאן שאינו יכול לבטל הברכות שנתברכו האבות מפי השכינה.

{יט} גם אתם – פיו הכשילו גם אתם סופכם לילך בפחי נפש כראשנים. מה יסף – לא ישנה את דברו מברכה לקללה הלואי שלא יוסיף לברך, כאן נתנבא שעתיד להוסיף להם ברכה על ידו.

 {כ} אם לקרוא לך – אם הקריאה שלך וסבור אתה ליטול עליה שכר, קום לך אתם. ואך – על כרחך את הדברים אשר אדבר אליך אותו תעשה, וא'ע'פ' וילך בלעם, אמ' שמא אפתינו בדברים ויתרצה.

{כא} ויחבש את אתנו – מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו, אמ' הק' רשע כבר קידמך אברהם אביהם וישכם ויחבש את חמרו {בראשית כ"ב:ג'}. עם שרי מואב – לבו כלבם שוה.

{כב} כי הולך הוא – ראה שהדבר רע בעיני המקום ונתאוה לילך. לשטן לו – מלאך של רחמים, והיה רוצה למונעו שלא יחטא ויאבד. ושני נעריו עמו – מכאן לאדם חשוב שיוצא לדרך יוליך עמו שנים לשמשו וחוזרין ומשמשין זה לזה.

{כג} ותרא האתון – והוא לא ראה שהרבה ניתן רשות לבהמה לראות יותר מן האדם שמתוך שיש בו דעת תטרף דעתו עליו כשיראה מזיקין. וחרבו שלופה בידו – אמ' רשע זה הניח אומנותו שכלי זיינן של אומות בחרב והוא בא עליהם בפיו שהיא אומנות שלהם, אף אני אתפוש את שלו, ואבא עליו באומנותו וכן סופו ואת בלע' בן בעו' הרגו בחרב {במדבר ל"א:ח'}.

{כד} במשעול – כתרגומו בשביל, וכן אם יספק עפר שמרון לשעלים {מלכים א כ':י'}, עפר הנדבק בכפות הרגלים בהילוכן, וכן מי מדד בשעלו מים {ישעיהו מ':י"ב}, ברגליו והילוכו. ומדרש במשעל הכרמים, אמ' לו הכרמים נמכרים בשועלים, כלומ' פרנסי הדור ומנהיגיו נמסרים ביד שועל זה, גדר מזה וגדר מזה, לוחות בידיהם מזה ומזה כתובים ואי אתה יכול לשלוט בהם. ת' ר'ש'. גדר מז' – סתם גדר של אבנים הוא.

{כה} ותִלַחֵץ – היא עצמה. ותלחֵץ – את אחרים. את רגל בלעם.

{כו} ויוסף מלאך י"י עבור – לעבור עוד לפניו  להלן להיות לפניו במקום אחר כמו והוא עבר לפניהם {בראשית ל"ג:ג'}, מדרש יש בתנחומ' {תנחומא בלק ח'} מה ראה לעמוד בשלשה מקומות סימני אבות הראהו.

{כח} זה שלש רגלים – רמזה לו אתה מבקש לעקור אומה החוגה שלש רגלים בשנה.

{כט} התעללת – כתרגומ' לשון גנאי ובזיון. לו יש חרב בידי – גנות גדולה היא לו דבר זה בפני השרים. זה הולך להרוג אומה שלימה בפיו ולאתון זה צריך לכלי זיין.

{ל} ההסכן הסכנתי – כתרגומו וכן הלאל יסכן גבר {איוב כ"ב:ב'}, רבותינו דרשו מקרא זה בתלמוד, אמרי ליה מאי טעמ' רכיבת אתנך ולא רכיבת סוסיא, אמ' להו ברטיבא שדאי ליה, כולה, כדאיתה במסכת ע'ז' {ד:}.

{לב} כי ירט הדרך לנגדי רבותינו דרשוהו {בבלי שבת ק"ה.} נוטרייקון, יראתה, ראתה נטתה בשביל שהדרך לנגדי, כלומר לקנאתי [ו]להקניטני, ולפי משמעו כי חָרַד הדרך לנגדי, לשון רטט, כי ראיתי בעל הדרך שחרד ומיהר הדרך שהוא לכעסי ולהמראתי, ומקרא קצר הוא, כמו ותכל דוד {שמואל ב י"ג:ל"ט}, לשון אחר ירט, לשון רצון וכן על ידי רשעים ירטני {איוב ט"ז:י"א}, מפייס ומנחם אותי על ידי רשעים שאינם אלא מקניטים.

{לג} אולי – כמו לולא, פעמים שאולי משמש בלשו' לולא. גם אתכה הרגתי – הרי זה מקרא מסורס, והוא כמו גם הרגתי אותך, כלומ' לא העכבה בלבד קראתך על ידי, כי גם ההריגה. ואותה החייתי – ועתה מפני שדיברה והוכיחתך ולא יכלת לעמוד בתוכחתה כמו שכת' ויאמר לא, הרגתיה, שלא יאמרו זו היא שסילקה את בלעם בתוכחה, ולא יכול להשיב שחס המקום על כבוד הבריות וכן והרגת את האשה ואת הבהמה {ויקרא כ':ט"ז} וכן ואת הבהמה תהרוגו {ויקרא כ':ט"ו}.

{לד} כי לא ידעתי – גם זו גנותו על כורחו, א'ע'פ' שמשתבח היה יודע דעת עליון פיו העיד לא ידעתי. אם רע בעינ' אשובה לי – להתריס נגד המקום היא תשובה זו, אמ' לו הוא בעצמו צוני ללכת ואתה מלאך ומבטל את דברו, לימד הוא בכך שאו' דבר ומלאך מחזירו, אמ' לאברהם קח נא את בנך וגו' {בראשית כ"ב:ב'}, ועל ידי מלאך ביטל את דברו, אף אני אם רע בעיניך צריך אני לשוב.

{לה} לך עם האנשים – בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. ואפס – על כורחך את הדבר אש' אד' אליך. לך עם האנשים – שחלקך עמהם וסופך ליאבד מן העולם. עם שרי בלק – שמח לקלל כמותם.

{לו} וישמע בלק – שלח שלוחין לבשר ביאתו. אל עיר מואב – אל מטרפולין שלו, עיר החשובה שלו, לומ' ראה אילו מבקשין לעקור.

{לז} ת' האמנם לא אוכל כבד – נתנבא שסופו לצאת הימנו בקלון, ת' ר'ש'.[2]

{לט} קרית חוצות – עיר מלאה שווקים אנשים ונשים וטף בחוצותיה לומר ראה ורחם שלא יעקרו כל אלה.

{מ} בקר וצאן – דבר מועט.[3] כאומר הרבה ומעט אין עושין ובלעם חורק שיניו מחר אני נותן מאירה בנכסיו, ת', ר'ש'.

{מא} במות בעל – כתרגו', לרמתא דחלתיה, שם ע'ז'.

הערות


×