⇒ הפרק הקודם כ"י לייפציג 1 – רש"י בראשית לז – Universitätsbibliothek Leipzig B.H.1 הפרק הבא ⇐

תורה

(א) וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

(ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם.

(ג) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכׇּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים.

(ד) וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכׇּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.

(ה) וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ.

(ו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי.

(ז) וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי.

(ח) וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו.

(ט) וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי.

(י) וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְךָ אָרְצָה.

(יא) וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר.

(יב) וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶׄתׄ צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם.

(יג) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי.

(יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה.

(טו) וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ.

(טז) וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים.

(יז) וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן.

(יח) וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ.

(יט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא.

(כ) וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.

(כא) וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ.

(כב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו.

(כג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתׇּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו.

(כד) וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם.

(כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכׇל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה.

(כו) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ.

(כז) לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו.

(כח) וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה.

(כט) וַיָּשׇׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו.

(ל) וַיָּשׇׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא.

(לא) וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם.

(לב) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא.

(לג) וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף.

(לד) וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמׇתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים.

(לה) וַיָּקֻמוּ כׇל בָּנָיו וְכׇל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו.

(לו) וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים.

רש"י כ"י לייפציג 1 + הוספות

 {א} וישב יעקב – אחר שכתב לך יישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה שלא היו ספונים וחשובים לפרש היאך נתיישבו וסדר מלחמותיהם איך הורישו את החרים, פירש לך יישובי יעקב ותולדותיו ובדרך ארוכה כל גילגולי סיבתם, לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם, וכן אתה מוצא בעשרה דורות (שמנח ועד אברהם) שמאדם ועד נח פלוני הוליד פלוני, ומשבא לנח האריך בו, וכן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם קיצר בהם ומשהגיע אצל אברה' האריך בו, משל למרגלית שנפלה בין החול אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוצא את המרגלית ומשמצאה הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל המרגלית.[1]

{ב} אלה תולדות יעקב – ואלה של תולדות יעקב, אלה יישוביהן וגילגוליהן עד שבא{ו}[2] לכלל יישוב, סיבה ראשונה יוסף בן שבע עשרה וגו', על יד זו נתגלגלו וירדו למצרים, זהו אחר יישוב פשוטו של מקרא להיות דבור על אופניו, ומדרש הגדה דורש הכת' אלה תולדות יעקב ביוסף מפני כמה דברים אחת שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל ושהיה זיו איקונין של יוסף דומה לו, וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף זה נשט(ם)[ן] וזה נשט(ם)[ן] זה אחיו מבקש להורגו וזה אחיו מבקשין להורגו, וכן הרבה בבראש' רבא {פ"ד:ו'}. ת', ועוד נדרש בו וישב ביקש יעקב לישב שלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, צדיקים מבקשין לישב שלוה אמ' הק' לא דיין שמתוקן להן לעולם הבא אלא שמבקשין לישב שלוה בעולם הזה. ת' רבנו שמעיה.[3] והוא נער – שהיה עושה מעשה נערות מתקן בשערו משמש בעיניו כדי שיהא נראה יפה. את בני בלהה – כלומ' ורגיל אצל בני בלהה, לפי שהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן. את דבתם – כל רעה שהיה רואה באחיו, בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותם עבדים וחשודין על העריות ובשל[ש]תן לקה, וישחטו שעיר עזים {בראשית ל"ז:ל"א} במכירתו ולא אכלוהו חי כדי שילקה בשחיטה, ועל דיבה שסיפר עליהם שקורין לאחיהם עבדים, לעבד נמכר יוסף {תהלים ק"ה:י"ז}, ועל העריות שסיפר עליהם, ותשא אשת אדוניו וגו' {בראשית ל"ט:ז'}. דבתם רעה – כל לשון דבה פרלדיץ בלעז, כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה היה מספר. דבה – לדובב[4] שפתי ישנים {שיר השירים ז':י'}.

{ג} בן זקונים – שנולד לו לעת זקנתו, ואונקלוס תרגם בר חכים הוא ליה, כל מה שלמד משם ועבר מסר לו, ד'א' שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. פסים – ל' כלי מילת כמו כרפס ותכלת {אסתר א':ו'}, וכמו וכתנת[5] הפסים {שמואל ב' י"ג:י"ח} דתמר ואמנון, ומדרש אגדה על שם צרותיו שנמכר לפוטיפר ולסחרים ולישמעאלים ולמדנים.[6] ת', ורבותי' אמרו בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב כו', ופסים לש' פסי היד שקושט סביב הידים והיקף הגרון הכתנת במעיל, שמעי'. כ'כ רב' שמעי'.

{ד} ולא יכלו דברו לשלום – מתוך גנות{ם למדנו} שבחם שלא דברו אחת בפה ואח{ת בלב. דברו – לדבר עמו.

{ז} מאלמי}ם אלמים – {כתרגומו מאסרין אסרין עמרין וכן נושא} אלומותיו {תהלים קכ"ו:ו'} וכמוהו בלשון משנה והא{לומות} נוטל ומכריז {בבלי בבא מציעא כ"ב:}. קמה אלומתי – נזקפה.

{וגם נצבה} – לעמוד על עמדה בזקיפה.

{ח} ועל דב{ריו – על} דבתם רעה שהיה מביא לאביהם.

{י} ויס{פר אל אביו} ואל אחיו – לאחר שסיפר אותו לאח{יו חזר} וסיפרו לאביו בפניהם. ויגער בו – ל{פי שהיה} מטיל (ק)[ש]נאה עליו. הבוא נבוא – והלא {אמך כבר} מתה והוא לא היה יודע {שה}דב{רים מגיעין} לבלהה שגדלתו כאמו, {ורבותינו למדו מכאן} שאין חלום בלא דברים ב{טלים. ויעקב נתכוון} להוציא הדבר מלב בניו {שלא יקנאוהו לכך} אמ' לו הבוא נב{וא וגו' כשם שאי אפשר באמך} כך השאר {הוא בטל.

{יא} שמר את הדבר – היה ממתין}  מצפה מתי יבא, וכן שומרי[7] אמונים {ישעיהו כ"ו:ב'}, וכן לא תשמור על חטאתי {איוב י"ד:ט"ז}, לא תמתין.

{יב} לרעות את צאן – נקוד על את, לא הלכו לרעות אלא את עצמן.

{יג} הנני – לשון ענוה וזריזות נזדרז למצות אביו, וא'ע'פ' שהיה יודע באחיו ששונאים אותו. ת'. ואת שלום הצאן – א'ר' איבו צריך אדם להתפלל על מי שהוא משתכר בו, לפי שהיה אבינו יעקב משתכר בצאנו אוכל החלב לובש הגז צרך לשאול שלום הצאן. ת'ר'ש'.

{יד} מעמק חברון – והלא חברון בהר ת', כולה עלייה לשון האגדה ת'ר'ש'. שנ' ויעלו בנגב וגו' {במדבר י"ג:כ"ב} אלא מעצה עמוקה של צדיק הקבור בחברון לקיים מה שנ' לאברהם בין הבתרים כי גר יהי' זרע' {בראשית ט"ו:י"ג}. ויבא שכמה – מקום מוכן לפ[ו]רענות, שם קילקלו השבטים, שם ענו את דינה, שם נחלקה מלכות בית דוד, וילך רחבעם שכמה וגו' {מלכים א' י"ב:א'}.

{טו} וימצאהו איש – זה גבריאל.[8]

{יז} נסעו מזה – הסיעו עצמן מן האחוה. נלכה דותינה – לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם, ולפי פשוטו של מקרא מקום הוא ואין מקרא יוצא מידי פשוטו.

{יח} ויתנכלו – נתמלאו נכלים וערמומיות. אותו – כמו אִתוֹ, עמו, כלומ' אליו.

{כ} ונר' מה יהיו חלומותיו – א'ר' יצחק מקרא זה אומ' דרשני, רוח הקדש אומרת כן, הם אמרו נהרגהו והכת' מסיים ונראה דבר מי יקום או שלכם או שלו, ואי איפשר שיאמרו הם ונראה מה יהיו, מכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו.

{כא} לא נכנו נפש – מכת נפש זו היא מיתה.

{כב} למען הציל אותו – רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמ' זאת אלא להציל אותו שיבא הוא ויעלנו משם, אמ' אני בכור וגדול שבכולן לא יתלה הסרחון אלא בי.

{כג} את כתנתו – זה חלוק. ואת[9] כתונת הפסים – הוא שהוסיף לו אביו יתר {על א}חיו. {כד} [10]ממשמע שנ' והבור רק איני יודע אני שאין בו מים, מה ת'ל' אין בו מים, מים אין {בו א}בל נחשים ועקרבים יש בו.

{כה} ארחת – כתרגומו, שיירא על שם הולכי אורח. וגמליהם {נושא}ים וגו' – למה פירסם הכת' את משאם להודיע מתן שכרו של צדיק שאין דרכן {של ער}ביים לשאת אלא נפט ועטרן[11] ולזה נזדמנו בשמים שלא יזוק מריח רע. נכאת – {כל כנוסי} בשמים הרבה קרוי נכאת, וכן ויראם[12] כל בית נכתה {מלכים ב' כ':י"ג} מרקחת בשמיו, ואונקלו' {תרגמו לשון ש}עוה. צרי[13] – שרף הנוטף מעצי הקטף, והוא נטף {שמות ל':ל"ד} הנמנה עם סמני הקטרת.

{ולט – לוטס שמו} בלשון משנה {משנה שביעית ז':ו'}. ורבותיי פירשוהו ל' שורש עשב ושמו אישטוריזיאה {במסכת נידה.

{כו} מה} בצע – מה ממון כתרגומו. וכסינו את דמו – ונעלים את מיתתו.

 {כז} וישמעו – וקבילו מיניה וכל שמיעה שהיא קבלה דברים כגון זו וכגון וישמע יעקב אל אביו {בראשית כ"ח:ז'}, נעשה ונשמע {שמות כ"ד:ז'} מתרגמת וקביל,[14] וכל שהיא שמיעת האזן כגון וישמעו את קול[15] מתהלך בגן {בראשית ג':ח'}, ורבק' שמעת {בראשית כ"ז:ה'}, וישמע ישראל {בראשית ל"ה:כ"ב}, שמעתי את תלנות {שמות ט"ז:י"ב}, כולן מתרגמין ושמע, שמעִית, שמ[י]ע(ית) קדמיי.

{כח} ויעברו אנשים מדינים – זו היא שיירא אחרת, והודיעך הכת' שנמכר פעמים הרבה. וימשכו – בני יעקב את יוסף מן הבור וימכרוהו לישמעאלים, והישמע' למדנים[16] והמדנים[17] מכרו אותו אל מצרים. ת', בעשרים כסף – שני כספי' לכל אחד, וכי תעלה על דעת' נער יפה כמותו נמכר בעשרים אלא מפחד נחשים ועקרבים שבבור ברח ממנו דמו והוריקו פניו. תר"ש.

{כט} וישב ראובן – ובמכירתו לא היה שם שהגיע יומו לילך ולשמש את אביו, ד'א' עסוק היה בשקו ותעניתו על בילבול יצועי אביו.

{ל} אנה אני בא – אנה אברח מצערו של אבא.

{לא} שעיר עזים – דמו דומה לשל אדם. {לב} הכֻּתֹנת – זה שמה, וכשהיא דבוקה לתיבה אחרת כגון כתונת יוסף {בראשית ל"ז:ל"א} כתנת פסים {בראשית ל"ז:ג'} כתנת בד {ויקרא ט"ז:ד'}, נתן נקוד כְתֹֿנֶת.

{לג} ויאמר כתנת בני – היא זו. חיה רעה אכלתהו – נצנצה בו רוח הקודש, סופה שתתגרה בו אשת פוטיפר ולמה לא גילה לו הק' לפי שהחרימו וקיללו את כל שיגלה ושתפוהו להק' עמהם אבל יצחק היה יודע שהוא חי אבל אמ' היאך אגלה והק' אינו רוצה לגלות לו.

{לד} ימים רבים – עשרים ושתים שנה משפירש ממנו עד שירד יעקב למצרים, שנ' יוסף בן שבע עשרה שנה וגומ' {בראשית ל"ז:ב'}, ובן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה ושבע שני השבע, וכי זה שנתים הרעב כשבא יעקב למצרים, הרי עשרים ושתים, כנגד עשרים ושתים שלא קיים יעקב כיבוד אב ואם, עשרים שנה שהיה בבית לבן, ושתי שנים בדרך בשובו מבית לבן, שנה וחצי בסוכות (וחצי) [וששה חדשי'] בביתאל, וזהו שאמ' ללבן זה לי עשרים שנה בביתך {בראשית ל"א:מ"א}, לי הן, עלי הן, סופי ללקות כנגדן.

{לה} וכל בנותיו – ר' יהודה אומ' אחיות תאמות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום, ר' נחמיה אומ' כנעניות היו, אלא מהו כל בנותיו כלותיו שאין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו. וימאן להתנחם – אין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא מן החי. ארד אל בני – כמו על בני, הרבה הם שמשמשין בלשון על, אל שאול ואל בית הדמים {שמואל ב' כ"א:א'}, אל הלקח הארון[18] ואל מת[19] חמיה ואישה[20] {שמואל א' ד':י"ט-כ"א}. אבל שאולה – כפשוטו, לשון קבר הוא, באבלי אקבר, לא אתנחם כל ימיי, ובמדרשו גיהנם סימן זה היה מסור בידי ומפי הגבורה אם לא ימות אחד מבניי בחיי מובטח אני שא[י]ני רואה גיהנם. ויבך אותו אביו – יצחק בוכה היה מפני צרתו של יעקב אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שהוא חי.

{לו} הטבחים – שוחטי בהמו' המלך.

הערות
  1. כך הנוסח בכ"י לייפציג 1 (גם כאן וגם בבראשית כ':ב', עיין שם) והוא צירוף של שני הפסוקים: "אל הלקח ארון האלהים ומת חמיה" ו"אל הלקח ארון האלהים ואל חמיה ואישה".


×