⇒ הפרק הקודם כ"י לייפציג 1 – רש"י בראשית מז – Universitätsbibliothek Leipzig B.H.1 הפרק הבא ⇐

תורה

(א) וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכׇל אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן.

(ב) וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה.

(ג) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ.

(ד) וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן.

(ה) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ.

(ו) אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי.

(ז) וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה.

(ח) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ.

(ט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם.

(י) וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה.

(יא) וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה.

(יב) וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כׇּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף.

(יג) וְלֶחֶם אֵין בְּכׇל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב.

(יד) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כׇּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה.

(טו) וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף.

(טז) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף.

(יז) וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכׇל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא.

(יח) וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ.

(יט) לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם.

(כ) וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כׇּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה.

(כא) וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ.

(כב) רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם.

(כג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה.

(כד) וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאׇכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם.

(כה) וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה.

(כו) וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה.

(כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד.

(כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה.

(כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.

(ל) וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ.

(לא) וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה.

רש"י כ"י לייפציג 1 + הוספות

 {ב} ומקצה אחיו – מן הפחותים שבהם לגבורה, שאין נראין גבורים, שאם יראה אותם גבורים יעשה אותם אנשי מלחמתו ואילו הן ראובן שמעון לוי יששכר ובנימן, אותם שלא כפל משה שמותם כשבירכם, שמות הגבורים כפל, וזאת ליהודה, שמע[1] קול יהודה {דברים ל"ג:ז'}, ולגד ברוך מרחיב גד {דברים ל"ג:כ'}, ולנפתלי אמר נפתלי {דברים ל"ג:כ"ג}, ולדן אמר דן {דברים ל"ג:כ"ב}, וכן זבולן {דברים ל"ג:י"ח} וכן אשר {דברים ל"ג:כ"ד}, זהו לשון בראש' רבא {צ"ה:ד'}, שהיא אגדת ארץ ישר', אבל תלמוד בבלי שלנו מצינו בו שאותן שכפל משה שמותם הם החלשים ואותן הביא לפני פרעה ויהודה שהוכפל שם לא משום חלשות הוכפל אלא טעם יש בדבר כדאיתה בבבא קמא {צ"ב:א'}, וברייתא דספרי שנינו בה בזאת הברכה {ספרי שנ"ד} כמות תלמוד שלנו.

{ו} אנשי חיל – בקיאים באומנותם  לרעות צאן. על אשר לי – על צאן שלי.

{ז} ויברך יעקב – היא שאילת שלום כדרך כל הנראים לפני מלכים לפרקים, שַלודֵיר בלע'.

{ט} שני מגורי – ימי גירותי, כל ימי היתי גר בארץ אחרים. לא[2] השיגו – בטובה.

{י} ויברך יעקב, וגו' – כדרך כל הנפטרים מלפני שרים מברכין אותם ונוטלין רשות מה ברכה בירכו, שיעלה נילוס לרגלו, לפי שאין מצרים שותה מי גשמים אלא נילוס עולה ומשקה, ומברכתו של יעקב ואילך היה פרעה בא על נילוס והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ. תנחומ'.[3]

{יא} רעמסס – מארץ גשן היא.

{יב} לפי הטף – לפי הצ(ו)ר[י]ך לכל בני ביתם.

{יג} ולחם אין בכל הארץ – חוזר לעניין הראשון לתחלת שני הרעב. ותלה – כמו ותלאה לשון עייפות, כתרגו' ודומה לו כמתלהלה היורה זיקים {משלי כ"ו:י"ח}.

{יד} בשבר אשר הם שברים – נותנין לו את הכסף. {טו} אַפֵס – כתרגומו, שלים.

{יז} וינהלם – כמו וינהגם, ודומה לו אין מנהל לה {ישעיהו נ"א:י"ח} על מי מנוחות ינהלני {תהלים כ"ג:ב'}.

{יח} בשנה השנית – לשני הרעב. כי אם תם הכסף – כי אשר תם הכסף, והמקנה ובא הכל אל ידי אדוני. בלתי אם – כמו אם לא גויתינו.

{יט} ותן זרע – לזרוע את האדמה, וא'ע'פ' שאמ' יוסף ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר {בראשית מ"ה:ו'}, מכיון שבא יעקב למצרים באת ברכה לרגליו והתחילו לזרוע וכלה הרעב, וכן שנינו בתוספתא דסוטה {תוספתא סוטה י':ג'}. לא תשם – לא תהיה שממה, לא תבור, לשון שדה בור, שאינו חרוש.

{כ} ותהי הארץ לפרעה – קנויה לו.

{כא} ואת העם העביר – יוסף מעיר  לעיר לזכרון שאין להם עוד חלק בארץ, והושיב של עיר זו בחברתה, ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת אלא להודיע שבחו של יוסף שנתכוון להסיר חרפה מעל אחיו שלא יהו קורין אותם גולים. מקצה גבול מצרי', וגו' – כן עשה לכל הערים, אשר במלכות מצרים מקצה גבולה עד קצה גבולה.

{כב} הכהנים – כומרים, כל לשון כהן, לשון משָרת לאלהות הוא, חוץ מאותן שהן לשון גדולה, כגון כהן מדין {שמות ב':ט"ז}, כהן און {בראשית מ"א:מ"ה}. חק לכהנים – חק כך וכך לחם ליום.

{כג} הא – כמו הנה.[4]

{כד} לזרע השדה – שבכל שנה. ולאשר בבתיכם – ולאכל העבדים והשפחות אשר בבתיכם. ת', כתרגומו, וארבע לטפכם, בנים מינין כנגד ארבע קטנים. נמצא הידות, ת' ר' ש'.[5]

{כה} חן – לעשות לנו זאת כאשר אמרת. והיינו עבדים לפרעה – להעלות לו המס הזה בכל שנה. לחק – שלא יעבר.

{כז} וישב ישר' בארץ מצרים – והיכן, בארץ גשן, שהיא מארץ מצרים.[6] חסלת ויגש

{כח} ויחי יעקב – למה פרשה זה סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתתמו עיניהם ולבם של ישר' מצרת השיעבוד, שהתחילו לשעבדם, ד'א' שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו, בר' רב'.[7]

{כט} ויקרבו ימי ישר' למות – כל מי שנאמרה בו קריבה למות לא הגיע לימי אבותיו.[8] ויקרא לבנו ליוסף – למי שהיה יכולת בידו לעשות. שים נא ידך – והשבע. חסד ואמת – חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול. אל נא תקברני במצרים – סופן להיות עפרם כנים, ושאין מתי חוצה לארץ חיין אלא בצער גילגול מחילות, ושלא יעשוני מצרים ע'ז'.

{ל} ושכבתי עם אבו' – וָו זה מחובר למעלה לתחלת המקרא, שים[9] ידך תחת ירכי והשבע לי {בראשית מ"ז:כ"ט} ואני סופי לשכב עם אבותי ואתה תשאני ממצרי' ואין לומ' ושכבתי עם אבותי השכיבני עם אבותי במערה, שהרי כת' אחריו ונשאתני וקברתני בקברתם, ועוד מצינו בכל מקום, לשון שכיבת עם אבותיו היא הגויעה ולא הקבורה, וישכב דוד עם אבתיו ויקבר בעיר דוד {מלכים א' ב':י'}.

{לא} וישתחו ישר' – תעלא בעידניה סגיד ליה. על ראש המטה – הפך עצמו לצד השכינה, מיכן אמרו שהשכינה למעלה ממראשותיו של חולה, ד'א' על ראש המטה, על שהיתה מטתו שלימה ואין בה רשע שהרי יוסף מלך הוא, ועוד שנשבה לבין הגוים והרי הוא עומד בצדקו.

הערות


×