⇒ הפרק הקודם כ"י לייפציג 1 – רש"י דברים לב – Universitätsbibliothek Leipzig B.H.1 הפרק הבא ⇐

תורה

(א) הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי.

(ב) יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב.

(ג) כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ.

(ד) הַצּוּר תָּמִים פׇּעֳלוֹ כִּי כׇל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.

(ה) שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל.

(ו) הַ לְה'‏ תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ.

(ז) זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ.

(ח) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

(ט) כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

(י) יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ.

(יא) כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ.

(יב) ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

(יג) יַרְכִּבֵהוּ עַל [בָּמֳתֵי] (במותי) אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר.

(יד) חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר.

(טו) וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.

(טז) יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ.

(יז) יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם.

(יח) צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ.

(יט) וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו.

(כ) וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם.

(כא) הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם.

(כב) כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים.

(כג) אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם.

(כד) מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר.

(כה) מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה.

(כו) אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם.

(כז) לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כׇּל זֹאת.

(כח) כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה.

(כט) לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם.

(ל) אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַה' הִסְגִּירָם.

(לא) כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים.

(לב) כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ.

(לג) חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר.

(לד) הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי.

(לה) לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ.

(לו) כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב.

(לז) וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ.

(לח) אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה.

(לט) רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל.

(מ) כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם.

(מא) אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם.

(מב) אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב.

(מג) הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

(מד) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאׇזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן.

(מה) וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כׇּל יִשְׂרָאֵל.

(מו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכׇל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

(מז) כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

(מח) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר.

(מט) עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה.

(נ) וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.

(נא) עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

(נב) כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

רש"י כ"י לייפציג 1

 {א} האזינו השמים – שאני מתרה בהם לישר', ותהיו עדים בדבר שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים וכן תשמע הארץ, ולמה העיד בהם שמים וארץ אמ' משה אני בשר ודם למחר אני מת, אם יאמרו ישרא' לא קבלנו עלינו ברית מי יבא ומכחישן, לפיכך העיד בהם[1] עדים שהם קיימי' לעולם, ועוד שאם יזכו יבואו[2] העדים הללו ויתנו שכרם הגפן תתן פריה והאדמה תתן יבולה, והשמים יתנו טלם, ואם יתחייבו יד העדים תהיה בם תחילה, ועצר את השמים, וגו', והאדמה לא תתן את יבולה {דברים י"א:י"ז}, והשמים יתנו טלם, ואחר כך ואבדתם מהרה {דברים י"א:י"ז} על ידי האומות.

{ב} יערף כמטר לקחי – זו היא העדות, שתעידו שאני אומר בפניכם, תורה נתתי להם לישראל שהם חיים לעולם כמטר הזה שהוא חיים לעולם כאשר יערפו שמים טל ומטר. יערף – לשון יטיף, לש' נטיפה[3] וכן יערפו טל {דברים ל"ג:כ"ח}, תזל ירעפו טל {משלי ג':כ'} ירעפון דשן {תהלים ס"ה:י"ב}. תזל כטל אמרתי – שהכל שמחין בו, לפי שהמטר, יש עציבין כגון הולכי דרכים, ומי שהיה בורו מלא יין. כשעירים – לשון רוח סערה, כתרגומ' כרוחי מטרא, מה הרוחות הללו מחזיקין את העשבים ומגדלין אותן, כך דברי תורה מגדלין את לומדיהן. וכרביבים – טיפי מטר, ונר' לי על שם שהוא יורה כחץ נקרא רביב, כ'ד'א' רובה קשת {בראשית כ"א:כ'}. דשא – אירבריץ, עטיפת הארץ נקרא דשא, מכוסה בירק עשב.[4] עשב – קלח אחד קרוי עשב וכל מין ומין לעצמו קרוי עשב.

{ג} כי שם י"י אקרא – הרי כי משמש בלשון כאשר כמו כי תבואו אל הארץ {ויקרא כ"ג:י'}, כלומ' כשאקרא שם י"י ואזכירנו, אתם הבו גודל וברכו שמו, מכאן שעונין במקדש ברוך שם כבוד מלכותו אחר כל ברכה וברכ' {בבלי תענית ט"ז:}.

{ד} הצור תמים פעלו – א'ע'פ' שהוא חזק כשיביא פורענו' על עוברי רצונו לא בשטף הוא מביא [כי אם בדין] אלא [תמים] פעלו. אל אמונה – א' משלם לצדיקי' צדקתם לעולם הבא וא'ע'פ' שמאחר את תגמולם סופו לאמן את דבריו.  ואין עול – אף לרשעים משלם שכר לצדקתם לעולם הזה. צדיק וישר הוא – הכל מצדיקים עליהם את דינו, וכך ראוי וישר להם, צדיק (וישר הוא) מפי הבריות וישר הוא, וראוי להצדיקו.

{ה} שיחת לו – כתרגו', חבילו להון לא ליה. בניו מומ' – בניו היו, והשחותה(ו) שהשחיתו הוא מומם, בניו מומם – מומם של בניו ולא מומו שלו. דור עקש – עקום ומעוקש, כמו ואת הישרה יעקשו {מיכה ג':ט'}, ובלשון משנה חולדה שיניה עקומות ועקושות. ופתלת' – אנטורטלייץ בלע'ז, כפתיל הזה שגודלין אותו ומקיפין סביבות הגדיל, פתלתל, מן התיבות הנכפלו' כמו ירקרק אדמדם סחרחר סגלגל.

{ו} הלי"י תגמלו זא' – ה'י לש' תימה, וכי לפניו אתם מעציבין שיש בידו ל[י]פרע מכם ושהיטיב לכם בכל טובות. עם נבל – ששכחו את העשוי להם. ולא חכם – להבין הנולדות שיש בידו להטיב ולהרע. הלוא הוא אביך קנך – שקנאך, שקינך בקן הסלעים ובארץ חזקה שתיקנך בכל מיני תקנה. הוא עשך – אומה באומות. ויכוננך – בכל מיני בסיס, מכם כהניכם, מכם נביאיכם, מכם מלכיכם, כרך שהכל בו.

{ז} זכור ימות עולם – מה עשה בראשו' שהכעיסו לפניו. בינו שנות דור ודור – דר אנוש שהציף עליהם אוקיינוס, דור המבול ששטפן, ד'א' בינו שנות דר ודר, לא נתתם לבבכם על לשעבר, בינו שנות דר ודר, להבין שיש בידו להטיב לכם ולהנחיל אתכם ימות המשיח והעולם הבא. שאל אביך – אל הנביאים, שנקראו אבות כמו שנ' באליהו אבי אבי רכב ישר' {מלכים ב ב':י"ב}. זקניך – אילו חכמים. ויאמרו לך – הראשונות.

{ח} בהנחל עליון גוים – כשהנחיל הק' למכעיסין את חלק נחלתם הציפן ושטפן. בהפרידו, יצב – כשהפיץ דור הפלגה, היה בידו להעבירן מן העולם ולא עשה כן, אלא יצב גבולת עמים, וקיימם ולא אבדם. למספר בני ישר' – בשביל מספר בני ישרא' שעתידין לצאת מבני שם, ולמספר שבעים נפש מבני ישר' שירדו למצרים הציב גבולות עמים שבעים לשון.

{ט} כי חלק י"י את[5] עמו – למה כל זאת לפי שהיה חלקו כבוש ביניהם, ועתיד לצאת, ומי הוא חלקו עמו, ומי הוא עמו יעקב חבל נחלתו, השלישי שבאבות, המשולש בשלש זכיות זכות אבי אביו וזכות אביו וזכותו. הרי שלשה בחבל הזה שהו' עשוי בשלשה גדילים, הוא ובניו היו לו לנחל' ולא ישמעאל בן אברהם, ולא עשו בן יצחק.

{י} ימצא' בארץ מדבר – אותם מצא נאמנים לו כנחלתו בארץ המדבר שקבלו תורתו ומלכותו ועולו, מה שלא עשו [בני] ישמעאל ועשו, שנ' וזרח משעיר והופיע מהר פארן {דברים ל"ג:ב'}. ובתוהו ילל ישימון – בארץ ציה ושממה, מקום יללת תנין ובנות יענה אף שם נמשכו אחר האמנה ולא אמרו למשה היאך נצא למדברות מקום צדו ושממון כעניין שנ' לכתך אחרי במדבר {ירמיהו ב':ב'}. יסובבנ' – שם סיבבן והקיפן בעננים וסיבבן בדגלים לארבע רוחות, סיבבן בתחתית ההר כפהו עליהם כגיגית. יבוננהו – שם בתורה ובינה. יצרנהו – מנחש שרף ועקרב ומן האומות. כאישון עינו – הוא השחור שבעין שהמאור יוצא המנו, ואונקלוס תירג' ימצאהו יספיקהו כל צורכן במדבר, כמו ומצא להם {במדבר י"א:כ"ב},[6] אשרינון סחור סחור לשכינתיה אהל מועד באמצע וארבע דגלים לארבע רוחות.

{יא} כנשר יעיר קנו – ניהגם ברחמים ובחמלה, הנשר הזה רחמני על בניו אינו נכנס לקנו פתאום עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו בין אילן לאילן בין סוכה לחברתה, כדי שיעורו בניו ויהא בהם כח לקבלו. יעיר קנו – יעורר על בניו. על גוזליו ירחף – אינו מכביד עצמו עליהם אלא מחופף כנוגע ולא נוגע, אף הק' שדי לא מצאנוהו סגיא כח {איוב ל"ז:כ"ג}, כשבא ליתן תורה לא נגלה עליהם  מרוח אחת אלא מארבע רוחות מסיני בא, וזרח משעיר, הופ' מהר פארן, {דברים ל"ג:ב'} אלוה מתימן יבא {חבקוק ג':ג'} הרי ארבע רוחות. יפרש כנפי' יקחהו – כשבא להטילו ממקום למקום אינו נוטלו ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות יריאים מן הנשר,[7] אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ, לפיכך נושאו על כנפיו, אמ' יכנס בי החץ ולא בבני, אף הק' ואשא אתכם על כנפי נשרים {שמות י"ט:ד'} כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום על הים היו מזרקים חיצים בהם ואבני בליסטראות ויסע מלאך האלהים וגו', ויבא בין מחנ' מצרים וגו' {שמות י"ד:י"ט-כ'}.

{יב} י"י בדד ינחנו – בטח ניהגם במדבר. ואין עמו אל נכר – לא היה כח לאחד מכל אלוהות הגוים להראות כחו ולהלחם עמהם, ורבות' דרשוהו על העתיד וכן תרגם אונקלו', ואני אומ' דברי תוכחה הם להעיד השמים והארץ שתהא השירה לעד, על שסופן לבגוד ולא זכרו הראשונות שעשה להם ולא הנולדות שהוא היה עתיד להם, לפיכך צריך ליישב הדבר לכאן ולכאן וכל העניין מוסב על זכור ימות עולם בינו שנות דר ודר כן עשה להם וכך עתיד לעשות, כל זה היה להם לזכור.

{יג} ירכיבהו על במתי ארץ – כל המקרא כתרגומו. ירכיבה' – על שם שארץ יש' גבוהה מכל הארצו'. ויאכל תנובות שדי – אילו פירות ארץ ישר' שקלין לנוב ולהתבשל מכל פירות הארצו'. ויניקהו דבש מסלע – מעש' שאמ' אדם אחד לבנו בסיכני הבא לי קציעות מן מעלה קציעות מתוכה.[8] ושמן מחלמיש צור – אילו זיתים של גוש חלב.[9]

{יד} חמאה בקר וחלב צאן – זה היה בימי שלמה שנ' ויהי לחם שלמה, עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רועים[10] ומאה צאן {מלכים א ה':ג'}. עם חלב כרים – זה היה בימי עשרת השבטים, שנ' אוכלים כרים בצאן {עמוס ו':ד'}. עם חלב כליות חטה – זה היה בימי שלמה, שנ' ויהי לחם שלמה וגו' {מלכים א ה':ב'}. ודם ענבים תשתה – בימי עשרת השבט' השותים במזרקי יין {עמוס ו':ו'}. במותי ארץ – לשו' גובה. שדי – כמו שדה. חלמיש צור – תוקפו וחוזקו של סלע, כשאינו דבוק לתיבה של אחריו נקוד חַלַמיש וכשהוא דבוק נקוד חלְמיש. חמאת בקר – הוא שומן הנלקט על גבי חַלַב. וחלב צאן – חַלַב של צאן, וכשהוא דבוק נקוד חַלב, כמו בחלב אמו. כרים – כבשים. ואילים – כמשמעו. בני בשן – אותן של בשן, היו שמנים. כליות חטה – שמנים, כמו חלב כליות וגסין ככוליא. ודם ענבים – היתה שותה טוב וטעם יין חשוב. חמר – יין, בלשון ארמי. חַמֵר – אין זה שם דבר, אלא לשון משובח בטעם, וינוש בלע', ועוד יש לפרש שתי מקראות הללו אחר תרגומו אשרינון על תוקפי ארעא וגומ'.

{טו} עבית – לש' עובי. כשית – כ' כסית פניו בחלבו {איוב ט"ו:כ"ז} כאדם ששמן מבפנים וכסליו נכפלין מבחוץ, וכן הוא אומ' ויעש פימה על כסל {איוב ט"ו:כ"ז}. כשית – יש לשון קל בלשון כיסוי, כמו וכיסה קלון ערום {משלי י"ב:ט"ז} ואם כת' כיסית דגש, היה נשמע כיסת את האחרים.[11] וינ' צור ישוע' – גינהו וביזוהו כמו שנ' אחוריהם אל היכל י"י, וגומ' {יחזקאל ח':ט"ז} אין נבלות גדולה מזו.

{טז} יקניאוהו – העבירו קנאתו ואימתו. בתועבות – במעשה תיעובים, כגון משכב זכור וכשפים, שנ' בהם תועבה.

{יז} לא אלוה – כתרגומ' דלית בהון צרוך, אילו היה בהן צרוך, לא היתה קנאה כפולה כמו עכשיו. חדשים מקרוב באו – אפילו האומות לא היו רגילין בהן, וגוי שהיה רואה אותם היה אומ' זה צלם יהודי. לא שערום אבותיכם – לא יראו מהם, לא עמדה שערתם מפניה', דרך שערות האדם לעמוד מחמת יראה, כך נדרש בספרי, ויש לפרש עוד שערום, לשון שעירים ירקדו שם {ישעיהו י"ג:כ"א}, שעירים הם שדים, לא עשו אבותיכם שעיר' הללו.

{יח} תשי – תשכחי, ורבותינו אמרו כשבא להיטיב לכם אתם מכעיסין לפניו ומתישים כחו מלהיטיב לכם. מחוללך – מוציאך מרחם, לשון חולל איילות {איוב ל"ט:א'}. חיל כיולדה {תהלים מ"ח:ז'}.

{כ} מה אחריתם – מה תועלה בהן לסופן. כי דור תהפכ' המה – מהפכין רצוני לכעס. לא אמון בם – אין גידוליי ניכרים בהם כי הוריתם דרך טובה וסרו ממנ'. אמון – ל', ויהי אומן {אסתר ב':ז'}, נורטורא בל', לא אמון בם, ל' אמונה, כתרגומ' שהרי אמרו בסיני נעשה ונשמע ולשעה קלה בטלו אבטחתם ועשו את העגל.

{כא} קנאוני – הבעירו חמתי. בלא אל – בדבר שאינו אלוה. בלא עם – באומה שאין שם לו הם ארץ כשדים, זה העם לא היה {ישעיהו כ"ג:י"ג} בעשו הוא אומ' בזוי אתה מאד {עובדיה א':ב'}.  בגוי נבל אכעיסם – אילו המינין, וכן הוא אומ' אמר נבל בלבו, וג' {תהלים י"ד:א'}.

{כב} קדחה – בערה. ותיקד – בכם עד היסוד. ותאכל – ארצכם ויבולה. ותלהט – את ירושלם המיוסדת על ההרי' שנ' ירושלם הרים סביב לה {תהלים קכ"ה:ב'}.

{כג} אס' עלימו רעות – אחביר רעה על רעה, לשון ספו שנה על שנה {ישעיהו כ"ט:א'}, ספות הרוה, וגו' {דברים כ"ט:י"ח}, ספו על זבחיכ' וגומ' {ירמיהו ז':כ"א}, ד'א' אספה, אכלה, כמו פן תספה {בראשית י"ט:ט"ו}. חציי אכלה בם – כל חציי אשלים בהם, וקללה זו ברכה הי', לפי שהפורענות חיציי כלים ורעותיי ספות והם אינם כלים.

{כד} מזי רעב – אונקל' תירגם נפוחי כפן, ואין לו עד [מוכיח] (במקרא) עליו, ומשמו של ר' יהוד'[12] הדרשן מטולוזא שמע' שעירי רעב אדם כחוש מג[ד]ל שער על בשרו, לשון ארמי הוא שיער מזיא דהוה מהפיך במזייה. ולחומי רשף – השדים נלחמים בם, כמו ובני רשף יגביהו עוף {איוב ה':ז'}, והן השדים. וקטב מרירי – וכריתות שד ששמו מרירי. קטב – כריתה, כמו אהי קטבך שאול {הושע י"ג:י"ד}. ושן בהמות – מעשה היה והיו רחלות נושכות וממיתות. חמת זוחלי עפר – כמ' ארס הנחשים המהלכים בגחונ' על העפר כמים הזוחלים על הארץ, זחילה, לשון מרוצת מים על עפר, וכן כל מרוצת דבר המשפשף על העפר והולך.

{כה} מחוץ לעיר תשכלם חרב – הגייסות. ומחדר' אימה – כשברח ונמלט מן החר', חדרי לבו נוקפין עליו מ[ח]מת האימה והוא מת והולך, ד'א' ומחדרים אימה – בבית תהא אימת דבר כמה שנ' כי עלה מות בחלונינו {ירמיהו ט':כ'}, וכן תירגם אונקלוס. ד'א' מחוץ תשכל חרב – על מה שעשו בחוצות שנ' ומספר חוצות ירושלם שמות מזבחותם לבושת {ירמיהו י"א:י"ג}. ומחדרים אימה – ד'א' מחוץ תשכ' חרב על מה שעשו בחדרי חדרי', שנ' אשר זקני ישר' עושין איש בחדרי משכיתו {יחזקאל ח':י"ב}.

{כו} אמרתי אפאיהם – אמרתי בלבי אפאה אותם, יש לפרש אפאיהם אשית' פאה להשליכם מעלי הפקר, ודוגמתו מצינו בעזרא ותתן להם ארץ שבעה גוים ותחלק' לפאה {נחמיה ט':כ"ב}, הפקר, וכן חברו מנחם, ויש פותרי' אותו כתרגומו, אחיל רוגזי עליהון, ולא יתכן לפרש שאם כן היה לו לכתוב אאפאיהם, אחת לשימוש ואחת ליסוד כמו אאזרך {ישעיהו מ"ה:ה'} ישר', אאמצכם במו פי {איוב ט"ז:ה'}, והאלף התיכונה אינה ראויה בו לכלל, ואונקלוס תיר' אחר לש' הבריית', השנויה בסיפרי {ספרי דברים ל"ב:כ"ו-ל"ז} החולקת תיבה זו לשלש תיבות אף אי הם, אמרתי בלבי אתנם כאילו אינם שיאמרו רואיהם עליהם איה הם.

{כז} לולי כעס אויב אגור – אם לא שכעס האויב כנוס עליהם להשחיתם ואם יוכל להשחיתם יתלה הגדולה בו ובאלהיו ולא יתלה הגבורה בי וזהו שנ' פן ינכרו, ינכרו את הדבר, ויתלו את הדבר בנכרי שאין הגדולה בו. פן יאמרו ידינו רמה – כי אותו אויב גוי אובד עצות המה.

{כח} ואין בהם תבונה – שאילו היו חכמים ישכילו זאת איכה ירדף, וגו'.

{כט} יבינו לאחריתם – יתנו לב להתבונן לסוף פורענותן של ישר'.

{ל} איכה ירדף אחד – ממנו אלף מישר'. אם לא כי צורם מכרם. הסגירם – מסרם בידינו, ליבריר בלע'ז.

{לא} כי לא כצורנו צורם – זה היה להם לאויבים להבין שי"י הסגירם ולא להם ולאלהיהם הנצחון, שהרי עד הנה לא יכלו אלהיהם כלום לנגד צורינו, כי לא כסלענו סלעם, כל צור שבמקרא לשון סלע. ואויבינו פלילים – ועכשיו אויבינו שופטים אותנו הרי שצורינו מכרנו להם.

{לב} כי מגפן סדום גפנם – מוסב למעלה, אמרתי בלבי אפאיהם ואשבית זכרם, לפי שמעשיהם מעשה סדם ועמרה. ומשדמת – שדה תבואה, כמו ושדמות לא עשה אוכל {חבקוק ג':י"ז}, בשדמות קדרון {מלכים ב כ"ג:ד'}. ענבי ראש – עשב מר. אשכלות מררת למו – משקה מר ראוי להם, לפי מעשיהם פורענות וכן תרג' אונק' ותשלמת עבדיהון כמררתהון.[13]

{לג} חמת תנינים יינם – כתרגומו הא כמרת תניניא כס פרענותהון.[14] וראש פתנים אכזר – כוסם,[15] אוייב אכז[רי] יבא ויפרע מהם.[16]

{לד} הלוא הוא כמוס עמדי – כתרגומו, כסבורים הם ששכחתי מעשיהם כלם גנוזים ושמורים לפני. הלא היא – פרי גפנם ותבואות שדמותם כמוס עמדי.[17]

{לה} לי נקם ושלם – עמי נכון ומזומן פורענ' נקם וישלם להם כמעשיהם, הנקם ישלם להם גמולם, ויש מפרש' ושלם שם דבר, כמו ושלום, והוא מגזרת והדיבר אין בהם {ירמיהו ה':י"ג}, כמו והדיבור, אימתי אשלם להם. לעת תמוט רגלם – כשתתום זכות אבות שהם סמוכים עליו. כי קרוב – משארצה להביא עליהם יום קרוב ומזומן לפני להביאו על ידי שלוחים הרבה. וחש עתידות למו – ומהר יבאו העתידות להם. וחש – כמו ימהר יחישה {ישעיהו ה':י"ט}, עד כאן העיד עליהם משה דברי תוכחה, להיות השירה להם לעד כשתבא עליהם הפורענות ידעו שאני הודעתים  מראש, מכאן ואילך העיד עליהם דברי ניחומים, שיבאו עליהם ככלות הפורענות ככל אשר למעלה, והיה כי יבאו עליך הבר' והקללה אשר נתתי לפניך, וכו' {דברים ל':א'} ושב י"י אלהיך את שבותך וגו' {דברים ל':ג'}.[18]

{לו} [19]כי ידין י"י עמו – כשישפוט אותם ביסורין הללו האמורין עליהם כמו כי בם ידין עמים {איוב ל"ו:ל"א}, ייסר עמים, כי זה אינו משמש בלש' דהא לתת טעם לדברים של מעלה, אלא לשון תחל' דבור, כמו כי תבואו אל הארץ {ויקרא כ"ה:ב'}, כשיבאו עליהם משפטים הללו ויתנחם הק' על עבדיו לשוב ולרחם עליהם. יתנחם – לשון הפך מחשבה להיטיב או להרע. כשתראה כי אזלת יד האויב הולכת וחזקה עליהם, ואפס בהם עצור ועזוב. עצור – נושע על ידי עוצר ומושל שיע[צור] בהם. עזוב – עזור, על ידי עוזב עוצר הוא המושל העוצר בעם שלא ילכו מפוזרים בצאת' לצבא על האויב בלע'ז מייטניר, עצור, הוא הנושע במעצור המושל, עזוב, מחוזק, כמו ויעזבו את ירושלם עד החומה {נחמיה ג':ח'}, איך לא עזובה {ירמיהו מ"ט:כ"ה}, עצור מיטנאור, עזוב איפורצאור בלע'.

{לז} ואמ' – הק' עליהם. אי אלהימו – ע'ז' שעבדו. צור חסיו בו – הסלע שהיו מתכסין בו בפני החמה והצינה, כלומ' שהיו בטוחין בו להגן עליהם מפני הרעה.[20]

{לח} אשר חלב זבחי' – היו אותן אלוהות אוכלין, שהיו מקריבין לפניהם ושותין יין נסי'. יהי עליכם סתרה – אותו הצור יהי עליהם סתרה למחס' ולמס'.

{לט} ראו עתה – הבינו מן הפורענו' שהבאתי עליכם ואין לכם מושי' ומן התשועה שאושיעכם ואין מוחה בידי. כי אני אני הוא – אין[21] הוא להשפיל ואני הוא להרים. ואין אלהים עמדי – עומד כנגדי למחות. עמדי – דוגמתו כמני. ואין מידי מציל – הפושעים בי.[22]

{מ} כי אשא אל שמים ידי – כי בחרון אפי אשא ידי אל עצמי בשבועה. ואמרתי חי אנכי – הוא לשו' שבועה, אני נשבע חי אני.[23]

{מא} אם שנותי ברק חרבי – אם אשנן את להב חרבי למען היות לה ברק {יחזקאל כ"א:ט"ו}, פלאנדור בלע'ז. ותאחז במשפט – להניח מידת רחמיי באויביי שהרעו לכם, אשר קצפתי מעט והם עזרו לרעה ותאחז ידי את מדת המשפט להחזיק בה ולנקום נקם. אשיב נקם – ולמדו רבותינו באג' מתו' לש' המקרא שאמ' ותאחז במשפט ידי, כי לא כמידת בשר ודם מידת הק', מידת בשר ודם זורק חץ ואינו יכול להשיבו, אבל הק' זורק חיציו ויש בידו להשיבם כאילו אוחזם בידו, שהרי ברק הוא חיציו ונאמ' כאן ברק חרבי, ותאחז ידי במשפט, והמשפט הזה לשון פורענות הוא, פורענות, יוטיזא בלע"ז.[24]

{מב} אשכיר חצי מדם – האויב. וחרבי תאכל – בשרם. מדם חלל ושביה – זאת תהיה להם מעון הדם של חללי ישר', ושביה, ששבו בהם. מראש פרעות אויב – מפשע תחילת פרצות האויב כשהק' נפרע מהם מן האומות פוקד עליהם עונותם ועוון אבותם, מראשית פרצה שפרצו בישראל.

{מג} הרנינו גוים עמו – לאותו הזמן ישבחו האומות את ישר', ראו מה שבחה של אומה זו שדבקה בהק' בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו מה טיבו ושבחו. כי דם עבדיו השפוך[25] יקום – שפיכות דמם, כמשמעו. ונקם ישיב לצריו – על הגזל, ועל החמס כעניין שנ' מצר' לשמה תהיה ואדום למדבר שממה מחמס בני יהודה {יואל ד':י"ט}.[26] וכפר אדמתו עמו – ויפייס אדמתו ועמו על הצרות שעברו עליהם ושעשה להם האויב. וכפר – לשון ריצוי ופיוס, כמו אכפר' פניו {בראשית ל"ב:כ"א}, אניחנה לרוגזיה. וכפר אדמתו – ומה הוא אדמ', עמו, כשעמו מתנחמין ארצו מתנחמת, וכן הוא אומ' רצית י"י את ארצך {תהלים פ"ה:ב'}, במה רצית, שבת את שבות יעקב. בפנים אחרים היא נדרש' בסיפרי {ספרי דברים שכ"ז} ונחלקו בה ר' יהוד' ור' נחמי', ר' יהוד' דורשה כלפי ישר', ור' נחמיה דורש את כולה כלפי האומות, ר' יהוד' דורשה כלפי ישר', אמרתי אפאיהם, כמו שפירשתי עד ולא י"י פעל כל זאת, כי גוי אובד עצ' איבדו את תורתי שהיא להם עצה נכונה, ואין בהם תבונה להתבונן, איכה ירדף אחד מן האומ' אלף מהם, אם לא כי צורם מכרם, כי לא כצורנ' וגומ', הכל כמה שפירשתי עד תכלית, ר' נחמיה דורשה כלפי האומות כי גוי אובד עצות המה כמו שפירשתי תחילה עד ואויבינו פלילים.

{לב-מג} [27]כי מגפן סדם גפנם – של אומות. ומשדמות עמורה וגומ' – ולא ישימו לבם לתלות בי הגדולה. ענבימו ענבי ראש – הו' שאמ' כעס אויב אגור על ישר' להרעילם ולהמרירם, לפיכך אשכלות מררות למו – להעליט אותם על מה שעשו לבניי. חמת תנינים יינם – מוכן להשקותם על מה שעושים להם. כמוס עמדי – אותו הכוס שנ' כי כוס ביד י"י וגו' {תהלים ע"ה:ט'} – לעת תמוט רגלם שנ' תרמסנה {ישעיהו כ"ו:ו'}. כי ידין י"י את עמו – בלשון זה משמש כי ידין בלשון דהא, ואין דין לשון ייסורין, אלא כי יריב ריבם מיד עושקיהם.  כי יראה כי אזלת יד וגומ'. ואמר אי אלהימו – והאויב יאמר אי אלהימו של ישר', כמו שאמ' טיטוס הרשע כשגידד את הפרכות, כעניין שנ' ותרא אויבתי ותכסה בושה, האומרה אלי איו י"י אלהיך {מיכה ז':י'}. ראו עתה כי אני אני הוא – אז יגלה הק' ישועתו. ויאמ' ראו עתה כי אני אני הוא – מאתי באת עליהם הרעה, ומאתי תבא הישועה והטובה, ואין מידי שמציל אתכם מן הרעה שאביא עליכם. כי אשא אל שמים ידי – כמו כי נשאתי, תמיד אני משרה מקום שכינתי בשמים, כתרגומו, ואפילו חלש למעלה וגבור למטה, אימת עליון על התחתון, וכל שכן שגבור למעלה וחלש למטה. ידי – מקום שכינתי, כמו איש על ידו, והיה בידי ליפרע מכם, אבל אמרתי חי אנכי לעולם, אין אני ממהר ליפרע, לפי שיש שהות בדבר, אני חי לעולם, ובדורות אחרונים אני נפרע מהם, והיכולת בידי ליפרע מן החיים ומן המתים, מלך בשר ודם שהוא הולך למות ממהר ליפרע נקמתו (מ)[ב]חייו או שמא ימות אויבו ונמצא שלא ראה נקמתו ממנו, אבל אני חי לעולם, ואם ימותו הם ואיני נפרע בחייהם איפרע במותם. אם שנותי ברק חרבי – הרבה אם, יש שאינן תלוים, כשאשנן ברק חרבי ותאח' במשפט ידי, וכו', כמו שפירשתי למעל'.

{מד} הוא והושע בן נון – שבת [של דיוזגי] היתה, ניטלה רשות מזה ונתנה לזה, העמיד לו משה מתורגמן ליהושע שיהא דורש בחייו, כדי שלא יאמרו ישר' בחיי רבך לא היה לך ראש להרים, ולמה קורהו כאן הושע לימד שלא זחה דעתו עליו, א'ע'פ' שניתנה לו גדולה השפיל עצמו כאשר בתחילה.

{מו} שימו לבבכם – צריך אדם שיהו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה, וכן הוא אומ' בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך, וגו' {יחזקאל מ':ד'}, והרי דברים קל וחומ', ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה צריך אדם שיהו עיניו ואזניו שם, דברי תורה שהן כהררין התלויין בסערה, על אחת כמה וכמה.

{מז} כי לא דבר רק הוא מכם – לא לחינם אתם יגיעים בה, הרבה שכר תלוי בה. כי היא חייכם – ד'א' אין דבר ריקן בתורה שאם תדרשנו שאין בו מתן שכר, תדע לך שכך אמרו, ואחות לוטן תמנע {בראשית ל"ו:כ"ב} ותמנע היתה פלגש {בראשית ל"ו:י"ב}, לפי שאמר' איני כדיי להיות לו לאשה הלוואי ואהיה פלגשו, כל כך למה להודיע שבחו של אברה' שהיו מלכים ושלטונים מתאוים לידבק בזרעו.

{מח} וידבר י"י אל משה בעצם היום הזה – בשלשה מקומות נאמ' בעצם היום הזה נאמ' בנח, בעצם היום הזה בא נח, וגומר {בראשית ז':י"ג} במראית אורו של יום, לפי שהיו דורו אומ' מכך וכך א[ם] אנו מרגישין בו, אין אנו מניחין אותו ליכנס לתיבה, ולא עוד אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין התיבה, אמ' הק'ב'ה' הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בו כח לימחות יבא וימחה, במצרים נאמ' בעצם היום הוציא, וגו' {שמות י"ב:נ"א}, לפי שהיו מצריים אומר' מכך וכך אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחין אותם לצאת, ולא עוד אלא אנו נוטלין סייפות וכלי זיין והורגין בהם, אמ' הק'ב'ה' הריני מוציאם בחצי היום, וכל מי שיבא ויש בו כח למחות יבא וימחה, אף כאן במיתתו של משה נאמ' בעצם היום הזה, לפי שהיו ישר' אומ' מכך וכך אין אנו מרגישין בו, אין אנו מניחין אותו, אדם שהוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והוריד לנו את המן, והגיז לנו את השליו, ונתן לנו את התורה, והעלה לנו את הבא', אין אנו מניחין אותו, אמ' הק' הריני מכניסו בחצי היום, כו'.

{נ} כאשר מת אהרן אחיך – כאותה מיתה שראיתה וחמדתה אותה, שהפשיט אהרן את בגד ראשון והלבישו לאלעזר, וכן שיני, וכן שלישי וראה את בנו בכבודו, אמ' לו משה, אהרן אחי עלה למטה, ועלה, פשוט ידך ופשט, פשוט רגליך ופשט, עמוץ[28] עיניך ועמץ, קמוץ את פיך וקמץ, והלך לו אמ' משה אשרי מי שמת במיתה זו.

{נא} על אשר מריתם פי[29] – גרמתם למרות פי. על אשר לא קדשתם – גרמתם לי שלא אתקדש שאמרתי לכם ודברתם אל הסלע {במדבר כ':ח'}, והם הכוהו והוצרכו להכותו פעמים, ואילו דברו עמו, ונתן מימיו בלא הכאה היה מתקדש שם שמים שהיו ישר' אומ', ומה הסלע הזה שאינו לא לשכר ולא לפורענות אם זכה אין לו מתן שכר, ואם חטא אינו לוקה, כך מקיים מצוות בוראו, אנו לא כל שכן.

{נב} כי מנגד – מרחוק. כי מנגד תראה וגומ' – כי אם לא תראינה עכשיו לא תראינה עוד בחייך. כי[30] שמה לא תבא – וידעתי כי חביבה היא לך, על כן אני אומ' לך עלה וראה.

הערות
  1. יש אות מחוקה לפני המילה.
×