⇒ הפרק הקודם כ"י לייפציג 1 – רש"י שמות ט"ז – Universitätsbibliothek Leipzig B.H.1 הפרק הבא ⇐

תורה

(א) וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם.

(ב) וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(ג) וילינו וַיִּלּוֹנוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר.

(ד) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאׇכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כׇּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.

(ה) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא.

(ו) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם.

(ז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(ח) וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה' בְּשׇׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל ה' וְנַחְנוּ מָה כִּי תלונו תַלִּינוּ עָלֵינוּ.

(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ ה' אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה'.

(י) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי ה' כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם.

(יא) וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן.

(יב) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

(יג) שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

(יד) וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה.

(טו) וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ.

(טז) וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאׇכְלָה.

(יז) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאׇהֳלוֹ תִּקָּחוּ.

(יח) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט.

(יט) וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ לָקָטוּ.

(כ) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר.

(כא) וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה.

(כב) וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אׇכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס.

(כג) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כׇּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה.

(כד) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כׇּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר.

(כה) וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ.

(כו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה.

(כז) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ.

(כח) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ.

(כט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֺתַי וְתוֹרֹתָי.

(ל) רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי.

(לא) וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי.

(לב) וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ.

(לג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(לד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם.

(לה) כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת.

(לו) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן.

(לז) וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא.

רש"י כ"י לייפציג 1

 {א} בחמשה עשר יום – נתפרש היום של חנייה זו לפי שבו ביום פסקה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן ללמדנו שאכלו משירי הבצק ששים ואחת סעודות וירד להם המן בששה עשר באייר ויום אחד בשבת היה כדאיתה במסכת שבת {בבלי שבת פ"ז:}.

{ב} וילנו – לפי שכלה הלחם.

{ג} מי יתן מותנו – שנמות ואינו שם דבר כמו מתנו אלא כמו עשותינו, חנותינו, שובינו לעשות אנחנו, לחנות אנחנו למות אנחנו, לווי דמיתנא לו מתנו {במדבר י"ד:ב'} הלואי והיינו מתים.

{ד} דבר יום – צורך היום ילקטו ביומו ולא ילקטו היום לצורך מחר. למען אנסינו – כן אנסנו הילך בתורתי אם ישמרו מצות התלוית בו  שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט.

{ה} והיה משנה – ליום ולמחרת. משנה – על אשר היו רגילין ללקוט יום יום של שאר ימות השבוע.[1]

{ו} ערב – כמו ולערב. וידעתם כי אני י"י הוציא וגו' – לפי שאמרתם לנו כי הוצאתם אותנו, תדעו כי לא אנחנו המוציאים, אלא י"י הוציא אתכם שיגז להם את השליו.

{ז} ובקר וראיתם, וגו' – לא על הכבוד שנ' בו והנה כבוד י"י נראה בענן {שמות ט"ז:י'} נאמ' אלא כך אמ' להם ערב וידעתם כי יכולת בידו לתת לכם תאותכם ובשר יתן לכם אך לא בפנים מאירות יתננה לכם כי שלא כהוגן שאלתם אותו ומכרס מליאה, והלחם ששאלתם לצורך בירידתו תראו בבקר, את כבוד אור פניו, שיורידוהו לכם דרך חיבה בבקר שיש שהות להכינו וטל מלמעלה וטל מלמטה כמונח בקופסא. את תלונותיכם על י"י – כמו אשר על י"י. ונחנו מה – מה אנחנו חשובים. כי תלינו עלינו – תרעימו עלינו את הכל את בניכם ונשיכם ובנותיכם וערב רב, ועל כרחי אני זקוק לפרש תלינו בלשון תפעילו מפני דגשותו וקרייתו שאילו היה רפי הייתי מפרשו בל' תפעלו כמו וילן העם על משה {שמות י"ז:ג'} או אם היה דגש ואין בו יו"ד ונקרא תלינו הייתי מפרשו לש' תתלוננו עכשיו הוא משמע תלינו אחרים כמו במרגלים וילינו עליו את כל העדה {במדבר י"ד:ל"ו}.

{ח} בשר לאכל – ולא לשבוע לימדה דרך ארץ שאין אוכלין בשר לשבוע, ומה ראה להוריד לחם בבקר ובשר בערב לפי שהלחם שאלו כהוגן שאי איפשר לאדם בלא לחם אבל בשר שאלו שלא כהוגן שהרבה בהמות היו להם ועוד שהיה איפשר להם בלא בשר, לפיכך נתנה להם בשעת טורח שלא כהוגן. אשר המה מלינים – את אחרים השומעים אתכם מתלוננים.

{ט} קרבו – למקום שהענן יורד.

{יג} השליו – מין עוף הוא ושמן מאד. היתה שכבת הטל – שוכב על המן, ובמקום אחר הוא אומ' וברדת וגו' {במדבר י"א:ט'}, הטל יורד על הארץ והמן יורד עליו וחוזר ויורד טל עליו והרי הוא כמונח בקופסא.

{יד} ותעל שכבת הטל – כשחמה זורחת עולה טל שעל המן לקראת החמה כדרך טל עולה לקראת חמה אם תמלא שפופרת ביצה טל ותסתום פיה ותניחנה בחמה היא עולה מאיליה באויר, ורבותינו דרשו שהטל עולה מן הארץ. וכעלות שכבת הטל, נתגלה המן וראו והנה על פני המדבר דבר דק. מחספס – מגולה ואין דומה לו במקרא, ויש לומ' מחספס ל' חפיסה ודלוסקמא שבלש' משנה כשנתגלה משכבת הטל ראו שהיה דבר דק מחספס בתוכן בין שתי שכבות טל, ואונקלס תרגם מקלף ל' מחשוף הלבן {בראשית ל':ל"ז}. ככפור – כפור יילֵידְא בלעז, דעדק כגיר, כאבני גיר {ישעיהו כ"ז:ט'} והוא מין צבע שחור כדאמר' גבי כיסוי הדם הגיר והזרנך {בבלי חולין פ"ח:}, דעדק כגיר כגלידא על ארעא דק היה כגיר, ושוכב מוגלד כקרח על הארץ, וכן פירושו דק ככפור שטוח קלוש ומחובר כגליד דק טינבש בלעז שהיה מגליד גלד דק מלמעלה, וכגיר שתירגם אונקלוס תוספת הוא על לשון העברית, ואין לו תיבה בפסוק.

{טו} מן הוא – הכנת מזון הוא כמו וימן להם המלך {דניאל א':ה'}. כי לא ידעו מה הוא – שיקראוהו בשמו.

{טז} עומר – שם מדה. מספר נפשותי' – כפי מנין נפשות שיש לאיש באהלו תקחו עומר לכל גולגלת.

{יז} המרבה והממעי' – יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט וכשבאו לביתם מדדו בעומר  איש איש מה שליקטו, מצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עמר לגלגלת,[2] וזהו נס גדול שנעשה בו.

{כ} ויותירו אנשים – דתן ואבירם. וירם תולעים – לשון רימה. ויבאש – הרי מקרא זה הפוך שבתחילה הבאיש ולבסוף התליע כעניין שנ' לא הבאיש ורמה לא היתה בו {שמות ט"ז:כ"ד}, וכן דרך כל המתליעים.

{כא} וחם השמש ונמס – הנשאר בשדה ונעשה נחלים ושותים ממנו אילים וצבים ואומות העולים[3] צדין (אותם) מהם וטועמין בהם טעם מן ויודעין מה שבחן של ישר'.[4] פשר, לשון פושרין על ידי שהשמש מתחמם ומפשיר ונמס, דישטאנפריר בלע', ודוגמתו בסנהדרין בסוף ארבע מיתות {בבלי סנהדרין ס"ז.}.

{כב} לקטו לחם משנה – כשמדדו את לקיטתם באהליהם מצאו כפלים שני העומר לאחד, ומדרש אגדה לחם משנ' אותו היום נשתנה לשבח בריחו וטעמו. ויגידו למשה – שאלוהו מה היום מימים, ומיכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד משה להם פרשת שבת שנצטווה לומר להם והיה ביום הששי והכינו וגו' {שמות ט"ז:ה'}, עד ששאלוהו את זאת, אמ' להם הוא אשר דבר י"י {שמות ט"ז:כ"ג} שנצטוויתי לומר לכם, ולכך ענשו הכת' שאמ' לו עד אנה מאנתם {שמות ט"ז:כ"ח} ולא הוציאו מן הכלל.

{כג} את אשר תאפו – מה שאתם רוצים לאפות בתנור אפו היום הכל לשני ימים, ומה שאתם צריכים לבשל ממנו במים בשלו היום, לשו' אפייה נופל בלחם, ולשו' בישול בתבשיל. למשמרת – לגניזה.

{כה} ויאמר משה אכלוהו היום – שחרית שהיו רגילין לצאת וללקוט באו לשאול אם נצא אם לאו, אמ' להם את שבידכם אכלו, לערב חזרו לפניו מהו לצאת, אמ' להם שבת היום, ראה אותם דואגים שמא פסק המן ולא ירד עוד, אמ' להם היום לא תמצאוהו [מה ת'ל' היום,] אמ' להם היום לא תמצאוהו אבל למחר תמצאוהו.

{כו} וביום השביעי שבת הוא – לא יהיה המן בו, ולא בא הכת' אלא לרבות יום הכיפורים וימים טובים.

{כח} עד אנה מאנתם – משל הדיוט אומ', בהדי הוצא לקיא כרבא, על ידי הרשעים מתגנין הכשרים.

{כט} ראו – בעיניכם כי י"י בכבודו מזהיר אתכם על השבת שהרי נס נעשה לכם בכל ערב שבת לתת לכם לחם יומים. שבו איש תחתיו – מכאן סמכו חכמים ארבע אמות ליוצא חוץ לתחום. אל יצא איש ממקומו – אילו אלפים אמה, [ולא כמפורש שאין] תחומין אלא מדברי סופרים, ועיקרו של מקרא על לוקטי המן נאמר.

{לא} והוא כזרע גד – עשב ששמו איילאנדרא וזרע שלו עגול ואינו לבן והמן היה לבן ולא נמשל לזרע גד אלא לעניין העגול,  כזרע גד היה והוא לבן. כצפיחת – בצק שמטגנין אותו בדבש, קורין לו אוסקריטין בלשון משנה, והוא תרגומו של אונקלוס.

{לב} למשמרת – לגניזה. לדרתיכם – בימי ירמיהו, כשהיה ירמיהו מוכיחן, למה אין אתם עוסקין בתורה והוא אומ' נניח מלאכתינו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן, אמ' להם הדור אתם ראו את דבר י"י {ירמיהו ב':ל"א}, שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם הרבה שלוחים יש לו למקום להכין מזון ליריאיו.

{לג} צנצנ' – צלוחית של חרס כתרגומו. והנח אותו לפני י"י – לפני הארון, [ו]לא נאמ' מקרא זה עד שנבנה אהל מועד, אלא שנכתב כאן בפרשת המן.

{לה} ארבעים שנה – והלא חסר שלשים יום הם, שהרי בחמשה עשר באייר ירד להם תחילה ובחמשה עשר בניסן פסק, שנ' וישבת המן ממחרת {יהושע ה':י"ב}, אלא מגיד שהעוגות שהוציאו להם ממצרים טעמו בהם טעם מן. אל ארץ נושבת – לאחר שעברו את הירדן.[5] אל קצה ארץ כנען – בתחילת הגבול קודם שעברו את הירדן. והם ערבות מואב, נמצאו מכחישין זה את זה, אלא בערבות מואב כשמת משה בערבות מואב בשבעה באדר פסק (להם את) המן מלירד ונסתפקו ממן שלקטו בו ביום עד שהקריבו עומר בששה עשר בניסן, ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח {יהושע ה':י"א}.

{לו} עשירי' האיפ' – והאיפה שלש סאין והסאה ששת קבין, והקב ארבע לוגין, והלוג ארבע רביעיות, ורביעית של תורה ביצה ומחצה[6] נמצא עשירית האיפה ארבעים ושלשה ביצים וחומש ביצה והוא שיעור לחלה ולמנחות.

הערות
  1. בכ"י לייפציג 1 מישהו מחק את המילים "ארבע רביעיות... ומחצה" וכתב במקום זה בגיליון "ששה ביצים ? ד' מאות בצים ול'ה בצים האיפה". בכ"י ליידן 1, פירנצה III.3 גם חסרים המילים "ארבע רביעיות... ומחצה" ובמקומם מופיע המילים "שש ביצים".


×