⇒ הפרק הקודם כ"י לייפציג 1 – רש"י ויקרא כ"ד – Universitätsbibliothek Leipzig B.H.1 הפרק הבא ⇐

תורה

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

(ג) מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.

(ד) עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה' תָּמִיד.

(ה) וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת.

(ו) וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה'.

(ז) וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַה'.

(ח) בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם.

(ט) וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה' חׇק עוֹלָם.

(י) וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי.

(יא) וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן.

(יב) וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה'.

(יג) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

(יד) הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כׇל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כׇּל הָעֵדָה.

(טו) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ.

(טז) וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כׇּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנׇקְבוֹ שֵׁם יוּמָת.

(יז) וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כׇּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת.

(יח) וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.

(יט) וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ.

(כ) שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ.

(כא) וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת.

(כב) מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

(כג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

רש"י כ"י לייפציג 1 + הוספות

 {ב} צו את בני ישר' – זו פרשת מצות הנרות, ופרשת ואתה תצוה לא נאמר' אלא על סדר מלאכת המשכן, לפרש צורך המנורה, וכן משמע ואתה סופו לצוות את בני ישר' על כך. שמן זית זך – שלשה שמנים יוצאין מן הזית, הראשון קרוי זך, והן מפורשים במנחות {משנה מנחות ח':ד'-ה'} ובתורת כהנים. תמיד – מלילה ללילה, כמו עולת תמיד, שאינה אלא מיום אל יום.

{ג} פרכת העדות – שלפני הארון שהוא קרוי עדות, ורבותינו דרשוהו על נר מערבי שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישר' שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה מסיים. יערך אתו[1] מערב ועד בקר – יערך אותו, עריכה הראויה למדת כל הלילה, ושיערו חכמים חצי לוג שמן לכל נר ונר, והן כדיי אף ללילי תקופת טבת, ומדה זו הוקבעה להן.

{ד} המנורה הטהורה – שהיא זהב טהור, ד'א' על טיהרה של מנורה, שמטהרה ומדשנה תחילה מן האפר.

{ו} שש המערכת – שש חלות המערכת האחת. השולחן הטהור – של זהב טהור, ד'א' על טהרו של שולחן שלא יהו הסניפין מגביהין את הלחם מעל גבי השלחן.

{ז} ונתת על המערכת – על כל אחת מה שתי מערכות, הרי שני בזיכי לבונה, מלא קומץ לכל אחת. והיתה – הלבונה הזאת. ללחם לאזכרה – שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה נקטרת כשמסלקין אותן בכל שבת ושבת, והיא לזכרון ללחם שעל ידה הוא (ללחם) נזכר (ללחם) למעלה כקומץ שהוא אזכרה למנחה. {ט} [2] והיתה – המנחה הזאת, שכל דבר הבא מן התבואה בכלל מנחה הוא. ואכלוהו – מוסב על הלחם שהוא לשון זכר.

{י} ויצא בן אשה ישר' – מהיכן יצא, ר' לוי אמ' מעולמו יצא, ר' ברכיה אמ' מפרש' של מעלה יצא, ליגלג ואמ' ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכל פת (לחם) חמה בכל יום, שמא פת צוננת של תשעה ימים בתמיה, ומתניתא אמרה מבית דין של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמ' להם מבנות דן אני, אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבתם {במדבר ב':ב'} כת', נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב. עמד וגידף. בן איש מצרי – הוא המצרי שהרג משה. בתוך בני ישר' – מלמד שנתגייר. וינצו במחנה – על עסקי המחנה. ואיש הישראלי – זה שכנגדו, שמיחה בו מטע אהלו.

 {יא} ויקב – כתרגומו, ופריש, שנקב שם המיוחד וגדף, והוא שם המפורש ששמע מסיני. ושם אמו שלומית – שבחן של ישר' שפירסמה הכת' לזו, לומ' שהיא לבדה היתה בהם זונה. שלומית – דהות פטפטה שלם עלך שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל. [3]בת דברי למטה דן – מגיד שהרשע גורם גנאי לו גנאי לאביו, גנאי לשבטו, וכיוצא בו, ואתו אהליאב בן אחיס', למטה דן {שמות ל"ח:כ"ג}, שבח לו, שבח לאביו, שבח למשפחתו, שבח לשבטו.

{יב} ויניחוהו – לבדו, ולא הניחו המקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד, ויודעין היו שהמקושש במיתה, שנ' מחלליה מות יומת {שמות ל"א:י"ד}, אבל לא פורש להם באיזו מיתה, לכך נאמ' בו לא פורש מה יעשה לו {במדבר ט"ו:ל"ד}, אבל במקלל הוא או' לפרוש להם, שלא היו יודעין אם חייב אם לאו.

{יד} השומעים – אילו העדים. כל – להביא את הדיינין. את ידיהם, וגומ' – אומ' לו דמך בראשך, ואין אנו נענשין במיתתך שאת' גרמתה לכך. כל העדה – במעמד כל העדה, מכאן ששלוחו של אדם כמותו.

{טו} ונשא חטאו – בכרת, בשאין התראה.

{טז} ונקב שם, וגו' – אינו חייב עד שיקלל את השם, ולא המקלל בכינוי. ונקב – לשון קללה, כמו מה אקוב {במדבר כ"ג:ח'}.

{יז} ואיש כי יכה וגומ' – לפי שנ' ומכה איש ומת וגומ' {שמות כ"א:י"ב}, אין לי אלא שהרג את האיש, אשה וקטן מנין, ת'ל' כל נפש אדם.

{כ} כן ינתן בו – פירשוהו רבותינו שאינו נתינת מום ממש, אלא תשלומין ממש, שמין אותו כעבד, לכך כת' בו לשון נתינה.[4]

{כא} ומכה בהמה ישלמנה – למעלה דבר בהורג בהמה שנ' ומכה [נפש] בהמה ישלמנה,[5] וכאן דבר בעושה בה חבורה. ומכה אדם יומת – אפילו לא הרגו אלא עשה בו חבורה שלא נאמ' כן נפש, ובמכה אביו דבר הכת' ובא להקישו למכה בהמ', מה מכה בהמה מחיים, אף מכה אביו מחיים, פרט למכה לאחר מיתה, לפי שמצינו שהמקלל לאחר מיתה חייב הוצרך לומ' במכה שפטור, ומה בהמה בחבלה, שאם אין חבל' אין תשלומין, אף מכה אביו אינו חייב עד שיעשה בו חבורה.

{כב} כי אני י"י אלהיכם – אלהי כולכם, כשם שאני מייחד שמי עליכם, כך אני מייחדו על הגרים.

{כג} ובני ישר' עשו – כל המצוה האמורה בסקילה במקום אחר, דחייה, רגימה, ותלייה.

הערות


×