⇒ הפרק הקודם כ"י לייפציג 1 – רש"י ויקרא כ"ה – Universitätsbibliothek Leipzig B.H.1 הפרק הבא ⇐

תורה

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'.

(ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.

(ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.

(ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ.

(ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאׇכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ.

(ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כׇל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.

(ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה.

(ט) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכׇל אַרְצְכֶם.

(י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכׇל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.

(יא) יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ.

(יב) כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.

(יג) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ.

(יד) וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו.

(טו) בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכׇּר לָךְ.

(טז) לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ.

(יז) וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

(יח) וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח.

(יט) וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ.

(כ) וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ.

(כא) וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים.

(כב) וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן.

(כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.

(כד) וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ.

(כה) כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו.

(כו) וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ.

(כז) וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ.

(כח) וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ.

(כט) וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ.

(ל) וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר [לוֹ] (לא) חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל.

(לא) וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ וּבַיֹּבֵל יֵצֵא.

(לב) וְעָרֵי הַלְוִיִּם בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם.

(לג) וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

(לד) וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם.

(לה) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ.

(לו) אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ.

(לז) אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אׇכְלֶךָ.

(לח) אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים.

(לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד.

(מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ.

(מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב.

(מב) כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד.

(מג) לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ.

(מד) וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה.

(מה) וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה.

(מו) וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ.

(מז) וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר.

(מח) אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ.

(מט) אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל.

(נ) וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ.

(נא) אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ.

(נב) וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְחִשַּׁב לוֹ כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת גְּאֻלָּתוֹ.

(נג) כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ.

(נד) וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ.

(נה) כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

רש"י כ"י לייפציג 1 + הוספות

 {א} וידבר י"י אל משה בהר סיני – מה עניין שמיטה לעיניין הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני כך שנויה בתורת כהנים. ונרא' לי שכך פירושה, לפי (ש)[1]מצינו שמיטת קרקעות שנשנת בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותי' ופירושיה כולן נאמרו בסיני, ובא הכת' ולימד כאן על כל דיבור ודיבור שנדבר למשה מסיני היו כולן כללותי' ודקדוקיהן וחזרו ונשנו בערבות מואב.

{ב} [שבת לי"י – כשם שנ' בשבת בראשית.[2]]

 {ד} יהיה לארץ – לשדות ולכרמים. לא תזמר – שקוצצין זמורותיה. לא תכס' דומה לו קוצים כסוחים {ישעיהו ל"ג:י"ב}, שרופה באש כסוחה {תהלים פ':י"ז}.

{ה} את ספיח קצירך – אפילו לא זרעתה, והיא צמחה שנפל בה בעת הקציר הוא קרוי ספיח. לא תקצר – להיות מחזיקים בו כשאר קציר, אלא הפקר יהיה לכל. נזיריך – שהנזרתה והפרשתה בני אדם מהם ולא הפקרתם, אל תבצר אותם, אינך בוצר אלא מן המופקר.

{ו} והיתה שבת הארץ וגומ' – אע"פ שאסרתים עליך לא באכילה ובהנאה אסרתים לך, אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית והכל יהו שוין בה אתה ושכירך ותושבך. שבת הארץ לכם לאכלה – מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור. לך ולעבדך ולאמת' – לפי שנ' ואכלו אביוני עמך {שמות כ"ג:י"א} יכול יהו אסורין באכילה לעשירים ת"ל לך ולעבדך ולאמתך הרי בעלי עבדים ושפחות אמורים כאן. ולשכירך ולתושבך – אף הגוים.

{ז} ולבהמתך ולחיה – אם[3] אוכלת בהמה לא כל שכן שמזונותיה עליך מה ת"ל ולבהמתך הקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה תן לבהמתך [ממה שאספת] בבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית.

{ח} שבתות שנים – שמטות שנים. יכול יעשה שבע שנים רצופות שמיטה ויעשה יובל אחריהם ת"ל שבע שנים שבע פעמים הוי כל שמיטה ושמיטה בזמנה. והיו לך ימי שבע וגומ' – מגיד לך שא'ע'פי שלא עשית שמיטות עשה יובל לסוף מ"ט שנים. ת'. תשע וארבע', והעברת וגו'. תר"ש.[4] ופשוטו של מקרא ועלו לך חשבון שנות השמיטות למספר מ"ט שנים.

{ט} והעברת – לש' ויעבירו קול במחנה {שמות ל"ו:ו'}, לשון הכרזה. ביום הכפורים[5] בכל ארצכם – אבל תקיעה של ראש השנה אינה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד. ת'. מגיד שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע ביובל. ת' ר"ש.

{י} וקדשתם – בכניסתה מקדשין אותה בבית דין ואו' מקודשת השנה. וקראתם דרור – לעבדים עברים בין נרצע בין שלא כלו לו שש שנים משנמכר א"ר יהודה מה הלשון דרור כמדייר בי דריא כן, שדר בכל מקום שהוא רוצה ואינו ברשות אחרים. יובל היא – שנה זו מובדלת משאר שנים, בנקיבת שם לה לבדה, ומה שמה יובל שמה, על שם תקיעת שופר. ושבתם איש אל אחוזתו – שהשדות חוזרות לבעלים. ואיש אל משפחתו תשובו – לרבות את הנרצע.

{יא} יובל היא שנת החמשים – מה ת"ל לפי שנ' וקדשתם וגו' כול' כדאי' בראש השנה ובתורת כהנים. את נזיריה – את ענבים המשומרים, אבל בוצר אתה מן המופקרים כשם שנ' בשביעית כך נאמ' ביובל נמצאו שתי שנים קדושות סמוכות זו לזו שנת מ"ט שמיטה ושנת חמשים יובל.

{יב} קד' תהיה לכם – תופסת דמיה כהקדש, יכול תצא היא לחולין, ת"ל תהיה בהויית' תהא. מן השדה תאכלו וגו' – על ידי השד' אתה אוכל מן הבית שאם כלה לחיה מן השדה, אתה צריך לבער מן הבית, כשם שנ' בשביעית נאמ' ביובל.

{יג} תשובו איש אל אחוזתו – והרי כבר נא' ושבתם איש אל אחוזתו {ויקרא כ"ה:י'} אלא לרבות המוכר שדהו ועמד בנו וגאלה שחוזרת לאביו ביובל.

{יד} וכי תמכרו וגו' – לפי פשוטו כמשמעו, ועוד יש דרשה מנין כשתהא מוכר מכור לישר' חבירך ת"ל וכי תמכרו ממכר לעמיתך מכור מנין אם באתה לקנות קנה מישר' חבירך ת"ל או קנה מיד עמיתך. אל תונו – זו אונאת ממון.

{טו} במספר שנים אחר היובל תקנה – זהו פשוטו לישב מקרא על אופניו על האונאה בא להזהיר כשתמכור או תקנה קרקע דעו כמה שנים יש עוד עד היובל, ולפי השנים ותבואות השדה שהיא ראויה לעשות ימכור המוכר ויקנה הקונה שהרי סופו להחזירה לו בשנת היובל, ואם יש שנים מועטות וזה מוכ' בדמים יקרים הרי נתאנה לוקח ואם יש שנים מרובות ואכל ממנה תבואות הרבה וצריך לקנותה לפי הזמן, זהו שכת' במספר שני תבואות, לפי מנין שני התבואות שתהא עומדת ביד הלוקח תמכור לו. ורבותינו דרשו מכאן שהמוכר שדהו אינו מותר לגאול פחות משתי שנים שתעמוד שתי שנים ביד הלוקח מיום ליום אפילו שלש תבואות באותן שנים כגון שמכרה לו בקמותיה.[6]

{טז} תרבה מקנתו – תמכרנה ביוקר. תמעיט מקנתו – תמעיט בדמיה.

 {יז} ולא תונו איש את עמיתו – כאן הזהיר על אונאת דברים שלא יקניט את חברו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת [אלא][7] לפי דרכו והנאתו של [זה] יועץ. ואם תאמר מי יודע אם לרעה נתכוונתי. ויראת מאלקיך – היודע מחשבות הא כל דבר המסור ללב שאין מכיר בו אלא מי שהמחשבה בלבו נאמ' בו ויראת מאלקיך.

{יח} וישבתם על הארץ לבטח – שבעון שמיטין ישראל גולים אז תרצה הארץ והרצת א' שבתותיה {ויקרא כ"ו:ל"ד}, ושבעים שנה גלות בבל כנגד שבעים שמיטות שביטלו היו. {יט} ונתנה הא' וגו' וישבתם לבטח עליה – שלא תדאגו משנת בצורת. מ"ר כך כתב רבנו שמעיה. ואכלתם לשבע – אף בתו' המעיים תהי בו ברכה.

{כ} ולא נאסף – אל הבית. את תבואתנו – כגון יין ופירות האילן וספחים הבאים מאיליהם.

{כא} לשלש השנים – לקצת הששית מניסן עד ראש השנה, ולשביעית ולשמינית שיזרעו בשמינית במרחשוון ויקצרו בניסן.

{כב} עד השנה התשיעית – עד חג הסוכות של תשיעית שהוא עת בוא תבואתה של שמינית לתוך הבית, שכל ימות הקיץ היו הגרנות בשדה ובתשרי היה עת האסיף לבית, ופעמים היתה צריכה לעשות לארבעה שנים בששית שלפני השמיטה השביעית שהן בטלין מעבודת קרקע שתי שנים רצופות השביעית והיובל ומקרא זה נאמ' בשאר השמיטות כולן.

{כג} והארץ לא תמכר לצמיתות – ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל שלא יהא הלוקח כובשה. לצמיתות – לפסיקה למכירה פסוקה עולמית. כי לי כל הארץ – אל תרע עיניך בה שאינה שלך.

{כד} ובכל ארץ אחוזתכם וגומ' – לרבות בתים ועבד עברי ודבר זה מפורש בקידושין בפר' ראשון {בבלי קידושין כ"א.}, ולפי פשוטו סמוך על פרשה של אחריו שהמוכר אחוזתו רשאי לגאלה לאחר שתי שנים או הוא או קרובו ואין הלוקח יכול לעכב.

{כה} וכי ימוך ומכר – מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דחק עוני. מאחוזתו – ולא כולה, לימד דרך ארץ שישייר שדה לעצמו. וגאל את ממכר אחיו – ואין זה הלוקח יכול לעכב.

{כו} ואיש כי לא יהיה לו גואל – וכי יש לך בישר' שאין לו גואלים אלא גואל שיוכל ליגאל ממכרו.

{כז} וחשב את שני ממכרו – כמה שנים היו עד היובל, כך וכך, וכמה מכרתיה לך כך וכך, עתיד היתה להחזירה ביובל נמצאת קונה מספר התבואות כפי חשבון לכל שנה. אכלתה אותה שלש שנים או ארבע הוצא דמיהם מן החשבון וטול המותר וזהו והשיב את העודף – בדמי המקח על האכילה שאכלה ויתנם ללוקח אשר מכרה {לו המוכר} הזה שבא לגאלה.

{כח} [8]עד שנת היובל – שלא יכנס לתוך {אותה} שנה כלום שהיובל משמט בתחלתו.

{כט} בית מושב עיר חומה – בַית בתוך עיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון. והיתה גאולתו וגו' – לפי שנ' בשדה שיכול לגאלה משתי שנים ואילך כל זמן שירצה ובתוך שתי שנים הראשונים אין יכול לגאלה, הוצרך לפרש בזו שהוא חילוף אם רצה לגאול בשנה ראשונה גואלה, לאחר מיכן אינו גואלה. והיתה גאולתו – של בית. ימים – ימי שנה שלימה קרויין ימים וכן תשב הנערה אתנו ימים {בראשית כ"ד:נ"ה}.

{ל} וקם הבית לצמיתות – יצא מכחו של מוכר ועומד בכחו של קונה.  אשר לא חומה – לו לו'[9] קרי, דרשו חכמים אע"פ שאין לו עכשיו הואיל והיה לו קודם לכן, ועיר נקבה היא וצריך לכתוב לה, אלא מתוך שצריך לכתוב לא לפנים, תקן המסורת לא זה נופל על זה. ת'. הגהה. לא יצא ביובל – אמ' רב ספרא אם פגע בו יובל בתוך שנתו.

{לא} ובתי החצרים – כתרגומו פצחיין עיירות פתוחות מאין חומה, והרבה יש בספר יהושע הערים וחצריהם {יהושע י"ג:כ"ח} בחצריהם ובטירותם {בראשית כ"ה:ט"ז}. על שדה הארץ יחשב – הרי הוא כשדות שנגאלין עד היובל ויוצאין ביובל לבעלים אם לא נגאלו. גאלה תהיה לו – מיד אם ירצה, ובזו ייפה כחן מכח שדות שהשדות אין נגאלות עד שתי שנים. וביובל יצא – בחנם.

{לב} וערי הלוים – ארבעים ושמנה עיר שנתנו להם. גאלת עולם תהיה – גואל מיד אפילו לפני שתי שנים אם מכרו שדה משדותיהם הנתנות להם באלפים אמה סביבו' הערים או אם מכרו בית בעיר חומה גואלין לעולם ואינו חלוט לסוף שנה.

{לג} ואשר יגאל מן הלוים – ואם יקנה איש בית או עיר מהם. ויצא ביובל – אותו ממכר של בית או של עיר וישוב ללוי שמכרו ולא יהא חלוט כשאר בתי ערי חומה של ישר'. וגאולה זו לשון מכירה. דב' אח' לפי שאמ' גאולת עולם תהיה ללוים {ויקרא כ"ה:ל"ב}, יכול לא דבר הכ' אלא בלוקח ישר' ש{ק}נה בית בערי הלוים, אבל לוי שקנה מלוי יהא חלוט, תל' לו' ואשר יגאל מן הלוים, אף הגואל מיד לוי גואל גאולת עולם. ויצא ממכר בית – הרי זו מצוה אחרת ואם לא (נ)גאלה יוצאה ביובל ואינו נחלט לסוף שנה כבית של ישרא'. כי בתי ערי הלוים היא אחזתם – לא היו להם נחלות שדות וכרמים אלא ערים לשבת ומגרשיהם לפיכך הן להם במקום שדות {ו}יש להם גאולה בשדות כדי שלא יופקעו נחלותיהם מהם.

{לד} ושדה מגרש עריהם לא ימכר – מכר גזבר שאם הקדיש בן לוי את שדהו ולא גאלה ומכרה גיזבר אינה יוצאה לכהנים ביובל, כמה שנא' בישר' ואם מכר(ה) את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד {ויקרא כ"ז:כ'} אבל בן לוי גואל לעולם.

{לה} והחזקת בו – אל תניחנו שירד ויפול, ויהא קשה להקימו אלא חזקהו משעת מטות היד. למה זה דומה למשוי שעל החמור עודהו במקומו אחד תופש בו ומעמידו, נפל לארץ חמשה אין מעמידין אותו. גר ותושב – אף אם הוא גר או תושב, ואיזהו תושב כל שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבילות.

{לו} [10]ויראת מאלקיך – לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הריבית וקשה לפרוש הימנו ומורה לעצמו היתר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו הוצרך לומ' ויראת מאלקיך, או שהתולה מעותיו בגוי כדי להלוותם לישראל בריבית הרי דבר המסור ללבו ומחשבתו לכך הוצרך לומר ויראת מאלקיך. נשך ותרבית – חד שויוה רבנן ולעבור עליו דשתי[11] לאוין. מ"ר כך כתב ר{בנו שמע}יה.

{לח} אשר הוצאתי וגומ' – והבחנתי שם בין בכור לשא{ינו בכור} אף אני יודע ונפרע מהלוה מעותיו ל{ישר}'[12] ואומ' של {נכרי} הם. וחי אחיך – שנה בו הכת' לומ' שאם כבר יחזיר לו אהדר ליה דניחי בהדך. מ"ר. ד"א אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים על מנת שתקבלו עליכם מצותי אפילו הם כבידות לך עליכם. לתת לכם את ארץ כנען – בשכר שתקבלו מצותי. להיות לכם לאלקים – שכל הדר בארץ ישר' אני אהיה לו לאלוקא והיוצא ממנה כעובד ע"ז.

{לט} עבודת עבד – עבודה של גנאי שיהא נכר בה כעבד שלא יוליך כליו אחריו בבית המרחץ ולא ינעיל לו מנעליו.

{מ} כשכיר כתושב – עבודת קרקע ומלאכת אומנות כשאר שכירים התנהג בו. עד שנת היובל – אם פגע בו יובל לפני שש שנים היובל מוציאו.

{מא} ובניו ע{מו} – א"ר שמעון אם הוא נמכר בניו מי מכרן אלא מכאן שרבו חייב במזונות בניו. אל אחזת אבותיו – אל כבוד אבותיו ואין לזלזלו על כך. אחזת – חזקת.

{מב} כי עבדיי הם – שטרי קודם. לא ימכרו ממכרת עבד – בהכרזה כאן יש עבד למכור ולא יעמידנו על אבן הלקח.

{מג} לא תרדה בו בפרך – מלאכה שלא לצורך כדי לענותו. אל תאמר לו הרחץ החם כ'כ'ר'ש' את הכוס הזה והוא אינו צריך, עדור תחת הגפן הז(ה)[ו] עד שאבא, שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו ואני אומ' לו שהוא צורך הרי הדבר הזה מסור ללבך לכך נאמ' בו ויראת מאלקיך.

{מד} ועבדך ואמתך אשר יהיו לך – אם תאמר אם כן במי  אשתמש. [13]מאת הגוים – הם יהיו לך לעבדים. אשר סביבותיכם – ולא שבתוך גבול ארצכם שהרי בהם אמרתי לא תחיה כל נשמה {דברים כ':ט"ז}.

{מה} וגם מבני התושבים – שבאו מסביבותיכם לישא נשים בארצכם וילדו להם הבן הולך אחר האב ואינו בכלל לא תחיה אלא מותר אתה לקנותו כעבד. מהם תקנו – אותם תקנו. [14]וממשפחת' אשר עמכם – נר' שבא להתיר אחד מן האומות שבא על הכנעני[15] והוליד בן שמותר לקנותו. ומבני התושבים – מתיר בני האומו' עצמן הם האבות שבאו לגור עמכם בארץ. כ"ש כ"כ ר"ש.[16]

{מו} והתנחלתם אתם לבניכם – הַחזיקו בהם לנחלה לצורך בניכם אחריכם ובל' איפוראיריטיץ, ולא יתכן לפרש הנחילום לבניכם, שאם כן היה לו לכתוב והנחלתם אותם לבניכם. והתנחלתם כמו והתחזקתם. [17]איש באחיו – להביא נשיא בעמו מלך במשרתיו שלא לרדות בהם בפרך. יד גר ותושב – גר והוא תושב עֲרל תותב וסופו מוכיח ונמכר לגר תושב. כ"ש כ"כ רבנו שמעיה.

{מז} וכי תשיג יד גר ותושב עמך – מי גרם לו שיעשִיר דיבוקו עמך. ומך אחיך עמו – מי גרם לו שימוך דיבוקו עמו, על ידי שלמד ממעשיו. משפחת גר – זה הגוי, כשהוא או' לעקר זה הנמכר לע"ז עצמה להיות לה שמש ולא לאלקות אלא לחטוב עצים ולשאוב מים.

{מח} גאלה תהיה לו – מיד אל תניחנו שיטמע. עד שנת היובל – שהרי כל עצמו לא קנאו אלא לעבדו עד היובל, שהרי ביובל יצא כמו שנ' למטה ויצא בשנת היובל {ויקרא כ"ה:נ"ד}. ובגוי שתחת ידך הכת' מדבר ואע"פי כן אל תבא עליו בעקיפין מפני חילול השם, אלא כשבא ליגאל ידקדק בחשבון לפי המגיע לכל שנה ושנה ינכה לו הגוי מדמיו אם היו עשרים שנה משנמכר עד היובל וקנאו בעשרים מנה נמצא (שמסר כן) שקנה הגוי עבודת שנה במנה ואם שהה זה אצלו חמש שנים[18] ובא ליגאל ינכה לו חמש שנים ויתן לו העבד ט"ו מנים וזהו והיה כסף ממכרו במספר שנים וגו'.

{נ} כימי שכיר יהיה עמו – חשבון המגיע לכל שנה ושנה יחשוב כאילו נשכר עמו בכל שנה במנה וינכה לו.

{נא} אם עוד רבות בשנים – עד היובל. לפיהן וגו' – הכל כמה שפירשתי.

{נג} לא ירדנו? בהם בפרך לעיניך – כלו' ואתה רואה.[19]

{נד} [20]הוא ובניו עמו – הגוי חייב במזונות בניו כישר'. ת'.

{נה} כי לי בני ישר' עבדים – שטרי קודם. אני ה' אלקיכ' – כל המשעבד בהן מלמטן כאילו משעבד מלמעלן.

הערות
  1. הסופר עשה תיקון וכנראה צריך להשלים "שלא" כמו בכ"י אחרים, אך האותיות בתיקונו מטושטשות וקשה לפענחן.
  2. הסופר התחיל לתקן טעות אך כנראה שכח להשלים את המילה "חיה". המלה הושלמה ע"פ כ"י אחרים.
  3. בכ"י אוקספורד בודליאנה 2440 וכ"י פריס 157 מופיעה כאן הגהה של ר' שמעיה מפי רש"י רבו: "שני – אינו יוצא מידי פשוטו, מספר שנים של תבואות ולא של שדפון, ומיעוט שנים שנים. מ'ר'." התוספת מופיעה ללא ייחוס גם בכ"י פריס 155. לדיון בהגהה זו ותפוצתו בכ"י, עיין י. פנקובר, "הגהות נוספות של רש"י לפירושו על התורה", אור למאיר (באר שבע, תש"ע): 377-376.
  4. צריך לומר "בשתי".
  5. אולי צריך להשלים כאן "ברבית".
  6. לדיון בהגהה זו ותפוצתו בכ"י, עיין י. פנקובר, "הגהות נוספות של רש"י לפירושו על התורה", אור למאיר (באר שבע, תש"ע): 390-389.
  7. צ"ל "כנענית".
  8. = "כך שמעתי, כן כתב ר' שמעיה".
  9. לדיון בהגהה זו ותפוצתו בכ"י, עיין י. פנקובר, "הגהות נוספות של רש"י לפירושו על התורה", אור למאיר (באר שבע, תש"ע): 391-390.
  10. יש כמה מילים שהועבר עליהן קולמוס.
  11. בכ"י אוקספורד בודליאנה 2440 וכ"י פריס 157 מופיעה כאן הגהה של ר' שמעיה מפי רש"י רבו: "ואם לא יגאל באלה – באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש. מ'ר'." התוספת מופיעה ללא ייחוס גם בכ"י פריס 155. לדיון בהגהה זו ותפוצתו בכ"י, עיין י. פנקובר, "הגהות נוספות של רש"י לפירושו על התורה", אור למאיר (באר שבע, תש"ע): 379-377.


×