⇒ הפרק הקודם כ"י לייפציג 1 – רש"י ויקרא כ"ו – Universitätsbibliothek Leipzig B.H.1 הפרק הבא ⇐

תורה

(א) לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֺת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

(ב) אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'.

(ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.

(ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.

(ה) וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם.

(ו) וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם.

(ז) וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב.

(ח) וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב.

(ט) וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם.

(י) וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ.

(יא) וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם.

(יב) וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם.

(יג) אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת.

(יד) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כׇּל הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה.

(טו) וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כׇּל מִצְוֺתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי.

(טז) אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם.

(יז) וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם.

(יח) וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם.

(יט) וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה.

(כ) וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ.

(כא) וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם.

(כב) וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם.

(כג) וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי.

(כד) וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם.

(כה) וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב.

(כו) בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ.

(כז) וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי.

(כח) וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם.

(כט) וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ.

(ל) וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם.

(לא) וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חׇרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם.

(לב) וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ.

(לג) וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חׇרְבָּה.

(לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הׇשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ.

(לה) כׇּל יְמֵי הׇשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ.

(לו) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף.

(לז) וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.

(לח) וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם.

(לט) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֺנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֺנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ.

(מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֺנָם וְאֶת עֲוֺן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי.

(מא) אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֺנָם.

(מב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר.

(מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בׇּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֺנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם.

(מד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם.

(מה) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה'.

(מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה.

רש"י כ"י לייפציג 1 + הוספות

 {א} לא תעשו לכם אלילם – כנגד זה [ה]נמכר לגוי שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות אף אני אגלה עריות, הואיל ורבי עובד ע'ז' אף אני כמותו, הואיל ורבי עובד ע'ז' מחלל שבתות, אף אני כן. לכך נאמרו כי כאן המקראות הללו, ואף הפרשיות הללו נאמרו על הסדר, בתחילה הזהיר על השביעית, ואם חימד ממון ונחשד על השביעית, סופו למכור מטלטלין לכך סמך לה וכי תמכרו ממכר {ויקרא כ"ה:י"ד},[1] לא חזר בו סוף מוכר אחוזתו לא חזר בו סוף מוכר ביתו לא חזר בו סוף לוה בריבית, כל אילו קשות האחרונות מן הראשונות לא חזר בו סוף מוכר את עצמו, לא דיו לישר', אלא אפילו לגוי. ואבן משכית – לשון כיסוי כמו ושכותי כפי {שמות ל"ג:כ"ב}, שמכסין את הקרקע ברצפת אבנים. להשתחות להם[2] – לפי שהשתחויה בפישוט ידים ורגלים הוא, ואסרה תורה לעשות כן, חוץ מן המקדש.

{ב} אני י"י – נאמן לשלם שכר.

 {ג} {אם} בחקתי תלכו – יכול זה קיום המצות כשהוא אומ' (ולא תעשו) [תשמרו ועשיתם] את כל המצו' {הרי[3] קיו}ם המצות אמור הא מה אני מקיים {אם בח}קותי תלכו שיהו עמלים. ואת מצותי {תשמרו} – הוו עמלים על מנת לשמור ולקיים, [4] ת', כמה {שנ' ולמ}דתם אותם ושמרתם לעשותם מ'ר'. כ'כ'ר'ש'.

{ד} {בעתם} – ב[ש]עה שאין דרך בני אדם לצאת, כגון {ב}לילי שבתות. ועץ השדה – אילו אילני {סרק וע}תידין לעשות פירות.

{ה} והשיג[5] דיש א' {בציר – ש}יהא הדייש מרובה ואתם עסוקים בו {עד הב}ציר ובבציר, תעסקו עד שעת הזרע.

{ואכלתם[6]} לשובע – אוכל קימעא והוא מתברך {במעיו.}

{ו} ונתתי שלום – שמא תאמרו הרי {מאכל ו}הרי משתה, אם אין שלום אין כלום ת'ל' {אחר כל} זאת ונתתי שלום, מגיד שהשלום שקול {כנגד ה}כל, וכן הוא או' עושה שלום ובורא וגו'.

{וחרב לא} תעבר – אין צריך לומ' שלא יבואו {למלחמה} אלא לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה.

{ז} {לפניכם ל}חרב – איש בחרב רעהו.

{ח} ורדפו מכם – {מן החל}שים שבכם ולא מן הגבורים שבכם.

{חמשה מ}אה ומאה[7] רבבה – וכי כך הוא החשבון {והלא לא} היה צריך לומ' אלא ומאה מכם שני {אלפים יר}דופו, אלא אינו דומה מועטים העושים {את התו}רה למרובים העושים את התורה.

{ונפלו א}יביכם וגו' – שיהו נופלים לפניכם שלא {כדרך הא}רץ.

{ט} ופניתי אליכם – אפנה מכל עסקי {לשלם} שכרכם, משלו משל למה הדבר {דומה למ}לך ששכר פועלים כו' כדאית' בתור' {כהנים.} והפריתי אתכם – בפריה ורביה.

{והרביתי} אתכם – בקומה זקופה. והקימותי {את ברי}תי אתכם – ברית חדשה, לא כברית {הראשונ}ה שהפרתם אותה, אלא חדשה שלא {תופר שנ'} וכרתי את בית ישר' ואת בית יהודה {ברית חד}שה לא כברית וגו' {ירמיהו ל"א:ל'-ל"א}.

{י} ואכלתם ישן נושן – {הפירות י}הו משתמרין וטובים להתיישן שיהא {ישן הנוש}ן של שלש השנים יפה לאכול {משל אש}תקד. וישן מפני חדש תוציאו – שיהו {הגרנות מל}אות חדש, ואוצרות מלאים ישן, {וצריכים} אתם לפנות האוצרות למקום אחר {לתת החד}ש לתוכן.

{יא} ונתתי משכני – זה בית המקדש.

{ולא תגעל} נפשי – אין רוחי קצה בכם, כל געילה {לשון פליט}ת דבר הבלוע בְדַבַר.[8]

{יב} והתהלכתי {בתוככם} – אטייל עמכם בגן עדן כאחד {מכם ולא} תהו מזדעזעין ממני, יכול לא {תיראו ממ}ני, ת'ל' והייתי לכם לאלהים.

{יג} אני י"י אלהיכם – {כדאי א}ני שתאמינו בי שאני יכול לעשות {כל אלה שה}רי הוצאתי אתכם מארץ מצרים {ועשיתי לכם} נסים גדולים.[9] קוממיות – בקומה זקופה.

{יד} {ואם לא תש}מעו לי – להיות עמלים בתורה לדעת {מדרש חכמ}ים, יכול לקיום המצות, כשהוא אומ' {ולא תעשו} וגו', הרי המצות אמורים הא מה אני {מקיים ואם} לא תשמעו לי להיות עמלים בתורה, {ומה ת'ל' לי} אין לי אלא זה המכיר את רבונו {ומתכוין למ}רוד בו, וכן גבור ציד לפני י"י {בראשית י':ט'} {שמכירו ומ}תכוין למרוד בו, וכן באנשי סדום {רעים וחט}אים לי"י {בראשית י"ג:י"ג}, מכירים את רבונם ומתכונים {למרוד בו.} ולא תעשו – משלא תלמדו לא תעשו {הרי שתי} עבירות.

{טו} אם בחקתי תמאסו – מואס {באחרים} העושים. משפטיי תגעל נפשכם – {שונא} החכמים. לבלתי עשות – מונע את {אחרים מ}עשות. את כל מצותי – כופר שלא {צויתים ל}כך נאמ' את כל מצותי ולא נאמ' את {כל המצו}ת. להפרכם את בריתי – כופר בעיקר {הרי שבע} עבירות הראשונה גוררת את השנייה וכן עד השביעית, ואילו הן לא למד, לא עושה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את אחרים, כופר במצות, כופר בעיקר.

{טז} והפקדתי עליכם – וצויתי עליכם. שחפת – חולי שמשחף [אשקלפושין] את הבשר, אֶנְפוֹלְש, בלעז, דומה לנפוח שהוקלה נפיחתו ומראית פניו זעופה. קדחת – חולי שמקדיח את הגוף ומחממו ומ[ב]עירו כמו כי אש קדחה באפי {דברים ל"ב:כ"ב}. מכלות עינים ומדיבות נפש – העינים צופות וכלות לראות שיקל וְיֵרָפֵא, כליון עינים אביאנט,[10] וסוף שלא ירפא וידאבו הנפשות של משפחה במותו, כל תאוה שאינה באה ותוחלת ממושכה קרויה כליון ע[י]נים. וזרעתם לריק – תזרעו ולא תצמח, ואם תצמח יאכלוהו אויביכם.

{יז} ונתתי פני – פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי, להרע לכם. ורדו בכם שנאיכם – כמשמעו ושלטו בכם. ונסתם – מפני אימה,[11] אגדה תורת כהנים מפרשה זו אף אני אעשה זאת, איני מדבר אלא באף, וכן אף אני אלך עמכם[12] בקרי {ויקרא כ"ו:מ"א}. והפקדתי עליכם – שיהו המכות פוקדות אתכם מזו לזו עד שהראשונה אצלכם אביא אחרת ואסמכה לה. בהלה – מכה המבהלת את הבריות ואיזו זו זו מכת מותן. את השחפת – יש לך אדם שהוא חולה ומוטל במיטה אבל בשרו שמור עליו, ת'ל' שחפת, מלמד שהוא נ[ש]חף או עתים שהוא נשחף אבל נוח ואינו מקדיח תל' לו' ואת הקדחת, מלמד שהוא מקדיח, או עתים שהוא מקדיח, אבל סבור בעצמו שיחיה תל' לומ' מכלות עינים, או הוא אינו סבור בעצמו שיחיה אבל אחרים סבורים בו שיחיה, ת'ל' ומדיבות נפש. וזרעתם לריק זרעכם – זורעה ואינה מצמחת, ומעתה מה אויביכם באים ואוכלים ת'ל' ואכלוהו אויביכם הא כיצד זורעה שנה ראשונה ואינה מצמחת ובשנייה מצמחת ואויבים באים ומוצאים תבואה {לי}מי המצור ושבפנים מתים ברעב שלא לקטו תבואתה אשתקד, ד'א' וזרעתם לריק זרעכם כנגד הבנים והבנות הכתו' מדבר ש{א}תה עמל בהן ומגדלן והחטא בא ומכלה אותם וכן הוא {א}ומ' אשר טיפחתי וריביתי אויבי כלם {איכה ב':כ"ב}. ונתתי פני בכ{ם} – כמה שנ' בטובה ופניתי אליכם, כך נאמ' ברעה ונתתי פ{ני} בכם משלו משל למלך שאמ' לעבדיו פונה אני מכל עס{ק}י ועוסק עמכם ברעה. ונגפתם לפני אויביכם – שיהא המות הורג אתכם מבפנים ובעלי דבב מקיפין אתכם מבחוץ. ורדו בכם שונאיכם – שאיני מעמיד עליכם שו{נא}ים אלא מכם ובכם, שבשעה שאומות העולם עומד{ים ע}ל ישר' אינן מבקשין אלא [מה] שבגלוי שנ' והיה אם זרע ישר' ועלה מדין ועמלק, וגו', ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ {שופטים ו':ג'-ד'}, אבל בשעה שאעמיד עליכם  ובכם הם מחפשים אחר מטמונות {של}כם, וכאן הוא אומ' ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטום ועצמותיהם פצחו {מיכה ג':ג'}. ונסתם – מפני אימה. ואין רודף אתכם – מבלי כח.

{יח} פר"ק,[13] ואם עד אלה – ואם בעוד אלה עליכם, לא תשמעו. כמו עד שהמלך במסיבו, עד שתחפץ, מ'ר'. ר'ש'. ויספתי – עוד ייסורין אחרים. שבע על חטאותיכם – שבע פורעניות על שבע עבירות האמורות למעלה.

{יט} ושברתי את גאון עזכם – זה בית המקדש, וכן הוא אומ' הנני מ[חלל] את מקדשי גאון עזכם {יחזקאל כ"ד:כ"א}. ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה – זו קשה משל משה ששם הוא אומ' והיו שמיך אשר על ראשך נחש', וגו' {דברים כ"ח:כ"ג}, שיהו השמים מזיעין כדרך שהנחשת מזיע והארץ לא תהא מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע והיא משמרת פירותיה, אבל כאן הוא אומ' ונתתי את שמיכם כברזל[14] שלא יהו השמים מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע, והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחשת מזיע והיא מאבדת פירותיה.

{כ} ותם לריק כחכם – הרי אדם שלא עמל שלא חרש ושלא זרע שלא ניכש לא כיסח לא עידר, ובשעת הקציר בא שדפון והלקה אין בכך כלום, אבל אדם שחרש וזרע וניכש וכיסח ועידר, ובשעת הקציר בא שדפון וירקון והלקה הרי שניו של זה כהות. ולא תתן ארצכם את יבולה – אף מה שאתה מוביל לה בשעת הזרע, יחניט פירותיו בעת החנטה.[15] ועץ הארץ – אפילו מן הארץ יהי לקוי, שלא יתן פירותיו בשעת החנטה. לא יתן – משמש למעלה [ו]למטה, אעץ ואפרי. לא יתן פריו – כשהוא מפרה ישיר פירותיו, הרי שתי קללות ויש כאן שבע פורעניות.

{כא} ואם תלכו עמי קרי – רבותינו אמרו עראי כמקרה שאינו אלא לפרקים, כך תלכו עראי במצותיו, ומנחם פירש לשון מניעה, וכן הוקר רגלך {משלי כ"ה:י"ז}, וכן יקר רוח איש תבונה {משלי י"ז:כ"ז} וקרוב לשון זה לתרגומו של אונקלוס, קושי, שמקשין לבם לימנע מהתקרב אלי. שבע כחטאותיכם – שבע פורעניות אחרות כמספר שבע חטאותיכם.

{כב} והשלחתי – לשון גירוי. ושכלה אתכם – אין לי אלא חיה שדרכה בכך, בהמה שאין דרכה בכך מניין ת'ל' ושן בהמות אשלח בם {דברים ל"ב:כ"ד}, הרי שתים, ומנין שתהא ממיתה בנשיכתה, ת'ל' עם חמת זוחלי עפר {דברים ל"ב:כ"ד}, מה אילו נושכין וממיתין כך אילו נושכין וממיתין, כבר היו שנים ב{א}רץ ישרא' חמור נושך וממית, ערוד נושך וממית. ושכלה אתכם – אילו הקטנים. והכריתה את ב{ה}מתכם – מבחוץ. והמעיטה אתכם – מבפנים. ונש{מ}ו דרכיכם – שבילים גדולים ושבילים קטנים, הרי ש{ב}ע פ[ו]רעניו' שן חיה, שן בהמה, חמת זוחלי עפר, ו[ש]כלה, והכריתה, והמעיטה, ונשמו.

{כג} לא תוסר{ו} לי – לשוב אלי.

{כה} נקם ברית – ויש נקם שאינו בברית כדרך שאר נקמות, וזהו סימוי עיניים של צ{ד}קיהו, ד'א' נקם ברית, נקמת בריתי אשר עברתם כל הבאת חרב שבמקרא היא מלחמת חיילות או{יב}ים. ונאספתם – מן החוץ אל תוך (הער) [העיר] מ{פ}ני המצור. ושלחתי דבר בתוככם – ועל ידי הדבר ונת{ת}ם ביד אויב הצרים עליכם לפי שאין מלינין את המת בירושלם וכשהן, מוציאין מיתיהם לקוברם, ניתנין ביד אויב.

{כו} מטה לחם – לשון משען, כמו מטה עוז {ירמיהו מ"ח:י"ז}. בשברי לכם מטה לחם – אשבור לכם כל מסעד אוכל, והן חיצי רעב. ואפו עשר נשים לחמכ' בתנור אחד – מֵחוסֶר עצים. והשיבו לחמכם במשקל – שתהא התבואה נרקבת ונעשת הפת ניפולת ומשתברת בתנור והן יושבות ושוקלות את השברים לחלקו ביניהן. ואכלתם ולא תשבעו – זו היא המאירה בתוך המעיים בלחם, הרי שבע פורעניות, חרב, מצור, דבר, שבר מטה לחם, חוסר עצים, פת ניפולת, מאירה במעים. ונתתם {ויקרא כ"ו:כ"ה} אינה מן המניין, היא חרב. ת'ר'ש'.

{ל} במותיכם – מגדלין ובירוניות. חמניכם – מין ע'ז' שמעמידין על הגגות ועל שם שעומדין בחמה קרוין חמנים. ונתתי את פגריכם וגו' – תפוחי רעב היו ומוציאין יראתם מחיקם ומנשקין אותם וכריסו נבקעין ונופל עליה. וגעלה נפשי אתכם – זהו סילוק שכינה.

{לא} ונתתי[16] עריכם חרבה – יכול מאדם כשהוא אומ' והשימותי את הארץ {ויקרא כ"ו:ל"ב} הרי אדם אמור, ומה אני מקיים ונתתי את עריכם חרבה מעובר ושב. והשימ' את מקדשכם – יכול מן הקרבנות, כשהוא אומ' ולא אריח, הרי הקרבנות אמורים, הא מה אני מקיים והשימותי את מקדשיכם, מן הגדודיות, שיירות של ישר' שהיו מתקדשות ונועדות לבא שם, הרי שבע פורעניות, אכילת בשר בנים ובנות, השמדת במות, הרי שתים, כריתות חמנים, אין זו פורענות אלא על ידי השמדת הבירוניות יפלו החמנים שבראשי הגגות ויכרתו. ונתתי פגריכם, הרי שלש, סילוק שכינה ארבע, חורבן ערים, שממון מקדש מן הגדודיות, ולא אריח קרבנות, הרי שבע. עד כאן מונה אתה השביעיות בארץ מכאן ואילך אינו מן המניין, ת' ר'ש'.

{לב} והשימותי אני את הארץ – זו מדת טובה לישרא' שלא ימצאו אויבים נחת רוח בארצם שתהא שוממת מיושביה.

{לג} ואתכם אזרה בגוים – זו מדה קשה שבשעה שבני המדינה גולין למקום אחד הם רואים זה את זה ומתנחמין וישרא' נזרו כבמזרה כאדם הזורה שעורים בנפה, ואין אחת מהן דבוקה לחברתה. והריקותי – כששולף החרב, מתרוקן הנדן, ומדרשו חרב הנשמטת אחריכם אין חוזרת מהר כאדם שהוא מריק את המים ואין סופן לחזור. והיה ארצכם שממה – שלא תמהרו לשוב ל[תוכה], ומתוך כך  עריכם יהיו [ח]ריבה, נראות לכם חריבות, שבשעה שאדם גולה מעירו מכרמו ומביתו וסופו לחזור כאילו אין כרמו וביתו חריבין, כך שנויה בתורת כהנים.

{לד} אז תרצה – תפייס את כעס המקום על שמיטותיה. ת' ולי נר', תרצה היא עצמה תפוייס, שכל דבר מבקש תפקידו מדלא כת' תְרַצה, כגזירת לִרְצות לְרַצות ת'ר'ש'. והרצת – למלך את שבתותיה.

{לה} [17]את אשר לא שבתה – שבעים שנה של גלות בבל היו כנגד שבעים שנות שמיטה ויובלי' שהיו בשנים שה[כ]עיסו ישראל בארצם לפני המקום ארבע מאות ושלשים שנה היו, שלש מאות ותשעים שנה היו שני עונם משנכנסו לארץ עד שגלו עשרת השבטים ובני יהודה הכעיסו לפניו ארבעים ושש[18] שנה משגלו עשרת השבטים עד חרבות ירושלם הוא שנ' ביחזק' ואתה שכב על צדך השמאלי, וגומ', וכליתה את אלה ושכבת על צדך הימני ארבעים יום ונשאת עון בית יהודה {יחזקאל ד':ד'-ו'} ונבואה זו נאמרה ליחזקא' בשנה החמישית לגלות המלך יהוייכין, ועוד עשו שש שנים עד גלות צדקיהו הרי ארבעים ושש, ואם תאמר שנות מנשה חמשים ושש[19] היו, מנשה עשה תשובה שלשים ושלש שנה וכל שנות רשעו עשרים ושתים[20] כמו שאמור בהגדת חלק {סנהדרין ק"ג.}, ושל אמון שתים, ואחת עשרה ליהויקים, וכנגדן לצדקיהו, צא וחשוב לארבע מאות ושלשים ושש שמיטין יובילות שבהן, והן שש עשרה שנים למאה, ארבע עשרה שמיטין שתי יובלות הרי לארבע מאות שנה ששים וארבע, ולשלשים ושש {ש}נה חמש שמיטות, הרי שבעים {ח}סר אחת,[21] ועליהם נגזר שבעים שלימים, וכן הוא או' בדברי הימים {ע}ד רצתה הארץ את שבתותיה {למ}לאות שבעים שנה {דברי הימים ב ל"ו:כ"א}.

{לו} והבאתי {מר}ך – פחד ורך לבב.[22] עלה נדף – שהרוח {דוח}פו ומכהו על עלה אחר, ומקשקש {ומו}ציא קול וכן תרגומו קל טרפא דשקיף {לש}ון חבטה, כמו שדופות קדים {בראשית מ"א:ו'} שקיפן {קי}דום, והוא לשון משקוף מקום חבטת {הד}לת וכן תרגום של חבורה {שמות כ"א:כ"ה} משקופי.

{לז} {וכ}שלו איש באחיו ונסו מנוסת חרב – {כא}ילו הורגים רודפים אותם.[23] וכשלו {אי}ש באחיו – כשירוצו לנוס יכשלו זה {בז}ה כן יבהלו לנוס. כמפני חרב – כאילו {בו}רחים לפני הורגים שיהא להם פחד {וכל} שעה סבורים שאדם רודפם, ומדרשו {וכ}שלו איש באחיו, בשביל אחיו זה {נכ}של בעוונו של זה, שכל ישר' ערבים {זה} בזה.

{לח} ואבדתם בגוים – כשתהיו {פז}ורים תהיו אבודין זה מזה. ואכלה אתכם וגו' – אילו המתים בגולה.

{לט} בעונות אבותם אתם ימקו – כשעוונות אבותם אתם,[24] כשאוחזין מעש[י]הם בידיהם. ימקו – ימסו, כמו תמקנה בחוריהם {זכריה י"ד:י"ב}, נמקו חבורותיי {תהלים ל"ח:ו'}.

{מא} והבאתי אותם – אני בעצמי אביאם זו מדה טובה לישר', שלא יהו אומרים הואיל וגלינו לבין האומות נעשה כמעשיהם, אני איני מניחן אלא מעמיד אני את נביאיי, ומחזירן לתחת כנפיי שנ' והעלה על רחכם היו לא תהיה וגו', חי אני, אם לא ביד חזקה וגו' {יחזקאל כ':ל"ב-ל"ג}. או אז יכנע – כמו או נודע כי שור וגו' {שמות כ"א:ל"ו}, אם אז יכנע, לשון אחר אולי שמא אז יכנע לבבם. ואז ירצו את עונם – יכפרו על עונם ביסוריהם.

{מב} וזכרתי את בריתי יעקו' – בחמשה מקומות נכתב מלא, ואליהו נכתב חסר בחמשה מקומות, יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון שיבא ויבשר גאולת בניו. וזכרתי את בריתי יעקב – למה נימנו אבות אחורנית, כלומ' כ{דיי} הוא יעקב הקטן לכך, ואם אינו כדיי יצחק עמו, ואם אינן כדא' הרי אברהם כדאי, יעקב למד מאביו, יצחק למד מאביו, אברהם ממי למד בכך נתעלה, מ'ר', כ'כ' ר'ש'. למה לא נאמרה זכירה ביצחק אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח.

{מג} [25]יען וביען במשפטי מאסו ובחקו' געלה נפש' – יען במשפטי מאסו וביען בחקותי געלה נפשם, וכן יען ביען, שמות ושאוף אתכם ותרגם יונתן חלף דאתבדר, חלף דאחשיבו לאחרבא יתכון, הפליג יען ביען לשני דברים, סעד לר' יוסף, כ'כ' ר'ש'.

{מד} ואף גם זאת – ואף אפילו אני עושה עמם את זאת הפורענות אשר אמרתי בהיותם בארץ אויביהם לא אמאסם לכלותם ולהפר בריתי אשר אתם.

{מה} ראשונים – של שבטים.

{מו} והתורות – אחת בכתב, ואחת על פה, מגיד שכולן נתנו למשה מסיני.


×