⇒ הפרק הקודם כ"י לייפציג 1 – רש"י ויקרא כ"ז – Universitätsbibliothek Leipzig B.H.1


תורה

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה'.

(ג) וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

(ד) וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל.

(ה) וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים.

(ו) וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף.

(ז) וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים.

(ח) וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן.

(ט) וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קׇרְבָּן לַה' כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה' יִהְיֶה קֹּדֶשׁ.

(י) לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ.

(יא) וְאִם כׇּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קׇרְבָּן לַה' וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן.

(יב) וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן כֵּן יִהְיֶה.

(יג) וְאִם גָּאֹל יִגְאָלֶנָּה וְיָסַף חֲמִישִׁתוֹ עַל עֶרְכֶּךָ.

(יד) וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַה' וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם.

(טו) וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְהָיָה לוֹ.

(טז) וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַה' וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף.

(יז) אִם מִשְּׁנַת הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ כְּעֶרְכְּךָ יָקוּם.

(יח) וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ.

(יט) וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְקָם לוֹ.

(כ) וְאִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה וְאִם מָכַר אֶת הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר לֹא יִגָּאֵל עוֹד.

(כא) וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לַה' כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ.

(כב) וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ לַה'.

(כג) וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַה'.

(כד) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב הַשָּׂדֶה לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ לַאֲשֶׁר לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ.

(כה) וְכׇל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל.

(כו) אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַה' בִּבְהֵמָה לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ אִם שׁוֹר אִם שֶׂה לַה' הוּא.

(כז) וְאִם בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו וְאִם לֹא יִגָּאֵל וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ.

(כח) אַךְ כׇּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה' מִכׇּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כׇּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא לַה'.

(כט) כׇּל חֵרֶם אֲשֶׁר יׇחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת.

(ל) וְכׇל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה'.

(לא) וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו.

(לב) וְכׇל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה'.

(לג) לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל.

(לד) אֵלֶּה הַמִּצְוֺת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי.

רש"י כ"י לייפציג 1 + הוספות

 {ב} כי יפלא – יפַרֵש בפיו.  בערכך נפשות – ליתן ערך נפשו, לומר ערך דבר שנפשו תלויה בו עלי.

{ג} והיה ערכך וגומ' – אין ערך זה לשון דמים, אלא בין שהוא יקר בין שהוא זולל כפי שניו הוא הערך קצוב עליו בפרשה זו. ערכך – כמו ערך, וכפל הכפין, לא ידעתי מאיזה לשון הוא, ת'. ואני מדמה לו באך אשורה באכה סדומה. ת'ר'ש'.

{ה} ואם מבן חמש שנים – לא שיהא הנודר קטן, שאין בדברי קטן כלום, אלא גדול שאמ' ערך קטן זה שהוא בן חמש שנים עלי.

{ז} ואם מבן ששים שנ' וגו' – משמגיע לימי זקנה האשה קרובה להחשב כאיש,[1] דאמרי אינשי סבא בביתא פאחא בביתא, סבתא בביתא קיימא בבית' סימנא טבא בביתא.

{ח} ואם מך הוא – שאין ידו משגת ליתן הערך הזה. והעמידו – לנערך לפני הכהן ויעריכנו לפי השגת ידו של מעריך. על פי אשר תשיג – לפי מה שיש לו יסדרהו וישאיר לו כדי חייו, מטה וכר וכסת וכלי אומנות אם היה חמר משאיר לו חמורו.

{ט} כל אשר יתן ממנו – אמ' רגלה של זו עולה דבריו קיימין ותימכר לצריכי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אותו האבר.

{י} טוב ברע – תם בבעל מום. או רע בטוב – וכל שכן טוב בטוב או רע ברע.

{יא} כל בהמה טמאה – בבעלת מום הכת' מדבר שהיא טמאה להקרבה, ולימדך הכת' שאין הקדשים תמימים יוצאין לחולין בפידיון אלא אם כן הוממו.

{יב} כערכך הכהן כן יהיה – לשאר כל האדם הבא לקנותה מיד הקדש.

{יג} ואם גאל יגאלנה – החמיר הכתוב להוסיף חומש, וכן המקדיש בית, וכן במקדיש שדה, וכן בפדיון מעשר שיני הבעלים מוסיפין חומש ולא שאר כל אדם.

{טז} והיה ערכך, לפי זרעו – לא כפי שוויה, אחת שדה טובה ואחת שדה רעה פדיון הקדשן שוה בית כור שעורים בחמשים שקלים כך גזירת הכתוב, והוא שבא לגאלה בתחילת היובל,  ואם בא לגאול באמצעו נותן לפי החשבון סלע ופונדיון לשנה לפי שאינה הקדש אלא למנין שנות היובל שאם נגאלה הרי טוב ואם לאו הגיזבר מוכרה בדמים הללו לאחר ועומדת ביד הלוקח עד היובל כשאר כל השדות המכורות וכשהיא יוצאה מידו חוזרת לכהנים של אותו משמר שהיובל פוגע בו, ומתחלקת ביניהם, זה המשפט האמור במקדיש שדה, ועכשיו אפרשנו על סדר המקראות.

{יז} אם משנת היובל יקדיש וגו' – אם משעברה שנת היובל הקדישה ובא אדם לגאלה מיד. כערכך יקום – כערך זה האמור יהיה חמשים כסף יתן.

{יח} ואם אחר היובל יקדיש – וכן אם הקדישה, משנת היובל ונשתהת ביד גזבר ובא זה לגאלה אחר היובל. וחשב לו הכהן את הכסף על פי שנים הנותרות – כפי חשבון, כיצד הרי קצב לדמיה של מ"ט שנה חמשים שקל הרי שקל לכל שנה, ושקל יתר [בין] (על) כולם והשקל מ"ח פונדיונים, הרי סלע ופונדיון לשנה, אלא שחסר פונדיון אחד לכולם, ואמרו רבותינו שאותו פונדיון שיפה סלע לשלם? בפונדיון לחשיבות ולהיות כשאר? קילבון לפרוטרוט, והבא לגאול יתן סלע ופונדיון לכל שנה לשנים הנותרות עד שנות היובל. ונגרע מערכך – מניין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון.

{יט} {ו}אם גאל יגאל – המקדיש אותו יוסיף חומש על הקיצבה {ה}זאת.

{כ} ואם לא יגאל את שדה – המקדישו. אם מכר – גיזבר את {ה}שדה לאיש אחר. לא יגאל {ע}וד – לשוב ליד המקדיש.

{כא} {ו}היה השדה בצאתו ביובל – מיד {ה}לוקחו מן הגזבר כדרך שאר {ש}דות היוצאות מיד לוקחיהן {ב}יובל. קדש לי"י – לא שישוב {ל}הקדש (ל)בדק הבית ליד הגזבר {א}לא כשדה החרם הנתן לכהנים, שנ' כל חרם בישר' לך יהיה {במדבר י"ח:י"ד}, אף זו תתחלק לכהנים של אותו שבת משמר שיום הכפורים של יובל פוגע בו.

{כב} ואם את שדה מקנתו {ו}גו' – חילוק יש בין שדה מקנה לשדה {א}חוזה, ששדה מקנה לא תתחלק {ל}כהנים ביובל, לפי שאינו יכול להקדישה אלא עד היובל שהרי ביובל היתה עתידה לצאת מידו ולשוב לבעלים, לפיכך אם בא לגאלה יגאל בדמים הללו הקצובים לשדה אחוזה. ורבותינו חולקין בדבר, יש מהן אומ' בשוויה ויש מהן אומ', בדמים. הג' רב' שמ'. ואם לא יגאל וימכרנה גזבר לאחר, או אם[2] יגאל הוא, בשנת היובל ישוב השדה לאש{ר} {ק}נהו מאתו, אותו שהקדי{שה} לבעלים הראשונים אשר קנהו מאתו. ופן תאמר לאשר קנהו הלוקח הזה האחרון מא{תו} וזהו הגזבר, לכך הוצרך לו' לאשר לו אחזת הארץ מירושת אבות, וזהו בעלים הראשונים שמכרה למקדיש.

{כה} וכל ערכך יהיה בשקל הקדש – כל ערך שכת' בו שקלים יהו בשקל הקדש. עשרים גרה – עשרים מעות. כך היו מתחילה ולאחר מיכן הוסיפו שתות. ואמרו שש מעה כסף דינר, כ"ד מעות לסלע.

{כו} לא יקדיש איש אותו – לשם קרבן אחר לפי שאינו שלו.

{כז} ואם בבהמה הטמאה וגו' – אין המקרא הזה מוסב אל הבכור, שאין לומ' בבכור בהמ' טמאה, ופדה בערכך וחומש שהרי אין פדיון פטר חמור אלא שה, והוא מתנה לכהן ואינו להקדש, אלא הכת' מוסב על הקדש כשדיבר למעלה בפדיון בהמה טהורה, וכאן דבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית. ופדה בערכך – הבעל יפדנה,[3] כפי מה שיערכנה הכהן. אם לא יגאל – על (פי) [ידי] הבעלים. ונמכר בערכך – לאחרים.

{כח} אך כל חרם וגו' – נחלקו רבותינו בדב' יש שאמרו סתם חרמים להקדש, ומה אני מקיים כל חרם בישר' לך יהיה {במדבר י"ח:י"ד}, בחרמי כהנים שפירש ואמ' הרי זה חרם לכהן, ויש שאמרו סתם חרמים לכהנים. לא ימכר ולא יגאל – אלא ינתן לכה[ן](נים). לדברי האומ' סתם חרמים לכהנים מפרש מקרא זה בסתם חרמים, והאו' סתם חרמ' לבדק הבית מפרש מקרא זה בחרמי כהני'. שהכל מודים בחרמי כהנים אין להם פדיון עד שיב{או} ליד כהן, וחרמי גבוה נפדים.  כל חרם קדש קדשים היא – האומר סתם חרמים לבדק הבית מביא ראייה מכאן, והאומ' סתם חרמים לכהנים, מפרש כל חרם קדש קדשים, ללמד שחרמי כהנים חלים על קדשי קדשים ועל קדשים קלים, ונותן לכהן כמו ששנינו במסכ' ערכין {משנה ערכין ח':ז'}: אם נדר, יתן את דמיה, או נדבה, נותן את טובתה. [4]מן האדם, וגו' – היוצא ליהרג, ואמ' אחד ערכו עלי, לא אמ' כלום. מות יומת – הרי הולך למות לפיכך לא יפדה אין לו דמים ולא ערך.

{ל} וכל מעשר הארץ – במעשר שיני הכת' מדבר. מזרע הארץ – דגן. ומפרי העץ – תירוש ויצהר. לי"י הוא – קנאו השם, ומשולחנו צוה לך לעלות לאוכלו בירושלם כמה שנ' ואכלת לפני י"י אלקיך מעשר דגנך וגומ' {דברים י"ד:כ"ג}.

{לא} ממעשרו – ולא מעשר חבירו, הפודה מעשר שיני של חבירו אין מוסיף חומש, ומה היא גאולתו, כדי להתירו באכילה, בכל מקום, והמעות יעלה ויאכל בירושלם[5] כמה שנ' ונתת בכסף וגו' {דברים י"ד:כ"ה}.

{לב} תחת השבט – כשבא לעשרן מוציאן בפתח זה אחר זה והעשירי מכה בשבט צבועה בסיקרא להיות ניכר שהוא מעשר, כן עושה [6]לטלאים ועגלים של כל שנה ושנה. יהיה קדש – ליקרב למזבח דמו ואימוריו והבשר נאכל לבעלים שהרי לא נמנה עם שאר מתנות כהונה ולא מצינו לו שיהא ניתן לכהנים.

{לג} לא יגאל – אינו נגאל לא תם לא בעל מום לא חי [ו]לא שחוט, תם, יעלהו בעל מום אוכלו בביתו, זה וזה אין לכהן במעשר בהמה הנייה של כלום, בבכור נאמר לא יפדה ונמכר הוא והכהן הלוקחו אוכלו בקדושתו. מ'ר' כ'כ' רבנו שמעיה. לא יבקר וגומ' – לפי שנא' וכל מבחר נדריכם {דברים י"ב:י"א} יכול יהא בורר ומוציא את היפה, ת"ל לא יבקר. בין טוב לרע – בין תם בין בעל מום חלה עליו קדושה ולא שיקרב בעל מום אלא יאָכל בעל מום בתורת מעשר ואסור ליגזז וליעבד.

חסלת אם בחקתי

הערות
  1. יש קרע כאן בכ"י
  2. אפשר שיש כאן השמטה ע"י הדומות.


×