Decalogue Differences Between Shemot and Devarim
Sources
Biblical Texts
Shemot 20:1-13שמות כ׳:א׳-י״ג
(א) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. (ב) אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. (ג) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. (ד) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. (ה) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי. (ו) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. (ז) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. (ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. (ט) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. (י) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. (יא) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. (יב) לֹא תִּרְצָח לֹא תִּנְאָף לֹא תִּגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. (יג) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. |
Devarim 5:6-18דברים ה׳:ו׳-י״ח
(ו) אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. (ז) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. (ח) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. (ט) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי (מצותו) [מִצְוֹתָי]. (י) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. (יא) שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. (יב) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. (יג) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. (יד) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. (טו) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. (טז) לֹא תִּרְצָח וְלֹא תִּנְאָף וְלֹא תִּגְנֹב וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא. (יז) וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. (יח) אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי. |
Classical Texts
Mekhilta DeRabbi Yishmael Yitro BaChodesh 7מכילתא יתרו בחדש ז׳
זכור ושמור, שניהם נאמרו בדיבור אחד, (שמות ל"א:י"ד) מחלליה מות יומת (במדבר כ"ח:ט') וביום השבת שני כבשים, שניהם בדיבור אחד נאמרו. (ויקרא י"ח:ט"ז) ערות אשת אחיך (דברים כ"ה:ה') ויבמה יבא עליה, שניהם נאמרו בדיבור אחד. (דברים כ"ב:י"א) לא תלבש שעטנז, (דברים כ"ב:י"ב) וגדילים תעשה לך, שניהם נאמרו בדיבור אחד. מה שאי איפשר לאדם לומר כן, שנ' (תהלים ס"ב:י"ב) אחת דבר אלהים שתים זו שמענו, ואומר (ירמיה כ"ג:כ"ט) הלא כה דברי כאש נאם ה'. |
Sifre Devarim 233ספרי דברים רל״ג
לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך, שניהם נאמרו בדבור אחד, זכור ושמור שניהם נאמרו בדבור אחד, (שמות ל"א:י"ד) מחלליה מות יומת (במדבר כ"ח:ט') וביום השבת שני כבשים בני שנה שניהם נאמרו בדבור אחד, (ויקרא י"ח:ט"ז) ערות אשת אחיך לא תגלה (דברים כ"ה:ה') יבמה יבא עליה שניהם נאמרו בדבור אחד, (במדבר ל"ו:ח') וכל בת יורשת נחלה (במדבר ל"ו:ט') ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה שניהם נאמרו בדבור אחד מה שאי איפשר לבשר ודם לומר שני דברים כאחת שנאמר (תהלים ס"ב:י"ב) אחת דבר אלהים שתים זו שמענו. |
Midrash Tannaim Devarim 5:12מדרש תנאים דברים ה׳:י״ב
זכור ושמור בדבור אחד נאמרו: מחלליה מות יומת (שמות ל"א י"ד) וביום השבת שני כבשים (במ' כ"ח ט') בדבור אחד נאמרו. ערות אשת אחיך לא תגלה (ויק' י"ח ט"ז) יבמה יבא עליה (דב' כ"ה ה') בדבור אחד נאמרו. לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך (דב' כ"ב י"א - י"ב) בדבור אחד נאמרו. מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כן שנ' (תה' ס"ב י"ב) אחת דבר אלהים שתים זו שמענו וכת' (יר' כ"ג כ"ט) הלא כה דברי כאש נאם ה'. ד"א זכור ושמור זכור בפה שתהא שונה בפיך שמור בלב. ד"א זכור (על) [עד] שלא יכנס להוסיף עליו מן החול בתחלתו שמור משיכנס להוסיף עליו מן החול ביציאתו. ד"א זכור זכריהו על היין וכן הוא אומר (הושע י"ד ח') זכרו כיין לבנון. שמור שמריהו מלעשות בו מלאכה. לקדשו מלמד שהשבתות נקראו קדשים. במה אתה מקדשו במאכל מתוק לשבת וביין מבושם ובכלים נאים. ד"א קדשו בעטיפה. ד"א לקדשו בברכה מיכן אמרו קדשהו על היין בכניסתו אין לי אלא קדושה ללילה קדושה ליום מנין ת"ל (שמות ל"א י"ד) ושמרתם את השבת. אין לי אלא לשבתות לימים טובים ולמועדים מנין ת"ל (ויק' כ"ג ל"ז) אלה מועדי ה' מקראי קדש. כאשר צוך ה' אלהיך היכן צוך במרה. |
Yerushalmi Nedarim 3:2ירושלמי נדרים ג׳:ב׳
(דברים ה יז) שוא (שמות כ יג) ושקר שניהם נאמרו בדיבור אחד מה שאי איפשר לפה לומר ולא לאוזן לשמוע. (שם ח) זכור (דברים ה יב) ושמור שניהם בדבור אחד נאמרו מה שאי אפשר לפה לומר ולא לאוזן לשמוע. (שמות לא יד) מחלליה מות יומת (במדבר כח ט) ושני כבשים בני שנה תמימים נאמרו בדיבור אחד מה שאי אפשר לפה לומר ולא לאוזן לשמוע. (ויקרא יח טז) ערות אשת אחיך לא תגלה. (דברים כה ה) יבמה יבא עליה שניהן נאמרו בדיבור אחד. (במדבר לו ז) ולא תסוב נחלת בני ישראל ממטה למטה אחר. (במדבר לו ח) וכל בת יורשת נחלה שניהן נאמרו בדיבור אחד. (דברים כב יב) גדילים תעשה לך. (שם יא) לא תלבש שעטנז שניהן בדיבור אחד נאמרו. וכן הוא אומר (תהילים סב יב) אחת דיבר אלהים בדיבור שתים זו שמענו. |
Yerushalmi Shevuot 3:8ירושלמי שבועות ג׳:ח׳
(שמות כג א) שוא (ויקרא יט יב) ושקר שניהן בדיבור אחד נאמר מה שאין אוזן יכולה לשמוע ולא פה לדבר. (שמות לא יד) מחלליה מות יומת (במדבר כח ט) וביום השבת שני כבשים בדיבור אחד נאמר. (דברים כב יא) לא תלבש שעטנז (שם יב) גדילים תעשה לך שניהן בדיבור אחד נאמרו. (ויקרא יח טז) ערות אשת אחיך (דברים כה ה) יבמה יבא עליה בדיבור אחד נאמרו. (במדבר לו ז) לא תסוב נחלה (שם ח) וכל בת יורשת נחלה שניהן בדיבור אחד נאמרו מה שא"א לפה לדבר ולא לאוזן לשמוע. וכן הוא אומר (תהילים סב יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמענו ואומר (ירמי' כג כט) הלא כה דברי כאש נאם ה'. |
Bavli Berakhot 20bבבלי ברכות כ׳:
אלא אמר רבא: אמר קרא (שמות כ') זכור (דברים ה') ושמור – כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי, הואיל ואיתנהו בשמירה – איתנהו בזכירה. |
Bavli Rosh HaShanah 27aבבלי ראש השנה כ״ז.
והתניא: זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. |
Bavli Bava Kamma 54b-55aבבלי בבא קמא נ״ד:-נ״ה.
דתניא, ר' יוסי אומר משום ר' ישמעאל: בדברות הראשונות נאמר (שמות כ') עבדך ואמתך ובהמתך, ובדברות האחרונות נאמר (דברים ה') ושורך וחמורך וכל בהמתך, והלא שור וחמור בכלל כל בהמה היו, ולמה יצאו? לומר לך: מה שור וחמור האמור כאן - חיה ועוף כיוצא בהן, אף כל חיה ועוף כיוצא בהן. אימא: בהמה דדברות הראשונות - כלל, שורך וחמורך דדברות האחרונות - פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, שור וחמור אין, מידי אחרינא לא! אמרי: וכל בהמתך דדברות האחרונות - חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש בעלי חיים, אף כל בעלי חיים. ואימא: מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא, אף כל דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא, אבל עופות לא! אמרי: א"כ, נכתוב רחמנא חד פרטא. הי נכתוב רחמנא? אי כתב רחמנא שור, ה"א קרב לגבי מזבח אין, שאינו קרב לגבי מזבח לא, כתב רחמנא חמור; ואי כתב רחמנא חמור, ה"א קדוש בבכורה אין, שאין קדוש בבכורה לא, כתב רחמנא שור! אלא, וכל בהמתך ריבויא הוא. וכל היכא דכתב רחמנא כל ריבויא הוא? והא גבי מעשר דכתיב כל, וקא דרשינן ליה בכלל ופרט! דתניא: (דברים י"ד) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך - כלל, בבקר ובצאן וביין ובשכר - פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך - חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע, אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע! אמרי: בכל - כללא, כל - ריבויא. איבעית אימא: כל נמי כללא הוא, מיהו האי כל דהכא ריבויא הוא, מדהוה ליה למכתב ובהמתך כדכתיב בדברות הראשונות, וכתב וכל בהמתך, ש"מ ריבויא. השתא דאמרת: כל ריבויא הוא, בהמתך דדברות הראשונות ושור וחמור דדברות האחרונות ל"ל? אמרי: שור - לאגמורי שור שור לחסימה, חמור - לאגמורי חמור חמור לפריקה, בהמתך - לאגמורי בהמתך בהמתך לכלאים. אי הכי, אפילו אדם ליתסר! אלמה תנן: אדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך! אמר רב פפא: פפונאי ידעי טעמא דהא מילתא, ומנו? רב אחא בר יעקב, אמר קרא: (דברים ה') למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר. שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב, ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב? אמר לו: עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו, כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי, שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי, שהיה בקי באגדה. אזל לגביה, א"ל: ממנו לא שמעתי, אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רב אחא ברבי חנינא, ואמרי לה אבי אמו של רב אחי ברבי חנינא: הואיל וסופן להשתבר. וכי סופן להשתבר מאי הוי? אמר רב אשי: חס ושלום, פסקה טובה מישראל. |
Bavli Sanhedrin 56bבבלי סנהדרין נ״ו:
שבת וכיבוד אב ואם – דכתיב (דברים ה') כאשר צוך ה' אלהיך, ואמר רב יהודה: כאשר צוך – במרה. |
Bavli Shevuot 20bבבלי שבועות כ׳:
ומאי דבר אחד הן? דבדיבור אחד נאמרו, כדתניא: (שמות כ') זכור (דברים ה') ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין יכול הפה לדבר, ומה שאין האוזן יכול לשמוע. בשלמא התם בדיבור אחד נאמרו, כדרב אדא בר אהבה, דאמר רב אדא בר אהבה: נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה, דאמר קרא: זכור ושמור, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו נמי בזכירה. |
Pesikta Rabbati 23פסיקתא רבתי כ״ג
זכור את יום השבת לקדשו הכא כתב זכור ולהלן שמור, רבי יודן רבי אייבו בשם ר' שמעון בן לקיש למלך ששלח את בנו אצל החנוני ומסר לו איסר ונתן לו צלוחית, שיבר את הצלוחית ואיבד את האיסר, תלש באזנו ותלש בשערו, ונתן לו פעם שנייה ואמר לו הזהר שלא תאבד את אילו כשם שאיבדת את הראשונות, כך על ידי שאבדו ישראל זכור במדבר (לא) נתן להם שמור, לכך נאמר זכור ושמור, אמר ר' יודן זכור נתן לאומות העולם שמור נתן לישראל, אמר [רבי] אייבו זכור נתן ליורדי הים, שאינם יודעים אם באיסור הם מטלטלים ואם בהיתר הם מטלטלים, שמור נתן ליושבי היבשה, אמר רבי שמלאי זוכריהו עד שלא יבא שומריהו משיבא, הא כיצד אם נזדמן (לו) [לך] חפץ טוב התקינו לשבת, כלי חדש התקינו לשבת, שמאי הזקן היה לוקח עצים מאחד בשבת לשבת, (בי) הלל הזקן הייתה בו מידה אחרת יתירה והיה אומר כל מעשיך יהיו לשם שמים, אמר רבי אבהו אם נזדמן לך חפץ טוב אפילו מאחד בשבת (התבינהו) [התקינהו] לשבת, אמר רבי תנחומא אכלין הוינן (חזנהי) [אהיני] בארבעתה ועל לקומן כותבן (ואמרו) [ואמרין] יתפרשון לשבתא. |
R. Yehuda ibn Balaam Devarim 5:6-21ר״י אבן בלעם דברים ה׳:ו׳-כ״א
נוסחה שניה זאת של עשרת הדברות היא לפי מה שהיה בלוחות השניים; ומה שיש בה מהשינויים וההוספה, הוא לפי מה שכתב ה' בהם. והראשונה היתה נוסחת הלוחות השבורים. ורב סעדיה גאון ז"ל אומר כי הן שתי הורדות. וסבור כך במזמורים החוזרים בשינויים בכמה ממלותיהם, ובשינויים אשר בין הבבלים והארצישראלים, כמו קריאת הבבליים "ועמדו רגליו על הר הזתים" (זכריה י"ד:ד') בלי "ביום ההוא", והארצישראלים מוסיפים לו. אמר שזה מוכיח על שתי הורדות ירדה נבואה זאת ואחרות שיש בהן שינוי, והתקיימו שני הדברים כפי שירדו. ולפי דעתי, כי השינוי רק קרה בהעתקה, והיו, בלי ספק, מהאומה מי שהעתיקו מהנביא במלה אחת, והיו ממנה שהעתיקו במלה שניה, והתקיימו שתי ההעתקות ביחד. וזוהי, לפי דעתי, סבת פלוגתות כן אשר ובן נפתלי, אני מתכוון כי כל אחד מהם מצא נוסחה לפי דבריו וחייב אותה, ולא ראה באחרת, וכך כל מה שחלקו בן המערבאי והמדנחאי ממה שבררו הראשונים. |
Medieval Texts
Rashi Shemot 20:7רש״י שמות כ׳:ז׳
זכור – This word REMEMBER which opens this commandment here and שמור "observe" which opens it in Deuteronomy (5:12) were spoken in one utterance. Similar is, (Exodus 31:14) "Everyone that profaneth it (the Sabbath) shall surely be put to death", which apparently is in contradiction with (Numbers 28:9) "And on the Sabbath day [ye shall offer] two lambs", a command necessitating actions which, if done for any other purposes on the Sabbath, would involve a profanation of that day. Similar is, (Deuteronomy 22:11) "Thou shalt not wear a garment of two kinds, [as of woollen and linen together]" and (Deuteronomy 22:12) "Thou shalt make thee tassels", for the performance of which command wool and linen may be employed in combination. Similar is, (Leviticus 18:16) "The nakedness of thy brother's wife" (the prohibition of marriage with her), and (Deuteronomy 25:5) "her husband's brother shall come unto her" (he shall marry her). — This is the meaning of what is said (Psalms 62:12) "One thing did God speak, these two things did we hear" (Mekhilta). זכור – This word expresses the verbal action without any reference to a particular time (the infinitive), similar to, (Isaiah 22:13) אכול ושתו "to eat and to drink"; (II Samuel 3:16) הלוך ובכה "to go and to weep"; and the following is its meaning: take care to remember always the Sabbath day — that if, for example, you come across a nice article of food during the week, put it by for the Sabbath (Mekhilta, Pesikta Rabbati on this section ch. 3). | זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, וכן מחלליה מות יומת (שמות ל"א:י"ד) וביום השבת שני כבשים (במדבר כ"ח:ט'), וכן לא תלבש שעטנז (דברים כ"ב:י"א) גדילים תעשה לך (דברים כ"ב:י"ב) וכן ערות אשת אחיך (ויקרא י"ח:ט"ז), יבמה יבא עליה (דברים כ"ה:ה'), הוא שנאמר אחת דבר אלהים שתים זו שמענו (תהלים ס"ב:י"ב). זָכור לשון פַעוֹל הוא, כמו אָכֹל ושתֹה (ישעיהו כ"ב:י"ג) הלוך ובָכֹה (שמואל ב ג':ט"ז), וכך פתרונו תנו לב לזכור תמיד את יום השבת שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת. |
Rashi Devarim 5:11רש״י דברים ה׳:י״א
שמור OBSERVE [THE SABBATH DAY] – But in the former Ten Commandments (i.e. where they were first promulgated, in Exodus XX.), it states, "Remember [the Sabbath day]"! The explanation is: Both of them (זכור and שמור) were spoken in one utterance and as one word, and were heard in one hearing (i.e. were heard simultaneously) (Mekhilta). כאשר צוך [OBSERVE THE SABBATH DAY TO SANCTIFY IT] AS [THE LORD THY GOD] COMMANDED THEE before the giving of the Law, at Marah (Shabbat 87b). | שמור את יום השבת – ובראשונה הוא אומר זכור שניהם בדיבור אחד ובתיבה אחת נאמרו ובשמיעה אחת נשמעו. אשר צוך – קודם מתן תורה במרה. |
Rashi Devarim 5:15רש״י דברים ה׳:ט״ו
כאשר צוך [HONOUR THY FATHER AND THY MOTHER] AS THE LORD THY GOD HATH COMMANDED THEE – Also regarding honouring parents they received command at Marah, as it is said, (Exodus 15:25) "There He appointed for them a statute and a judgement" (cf. Rashi on that passage and Note p. 243) (Sanhedrin 56b). | כאשר צוך – אף על כיבוד אב ואם ניצטוו במרה שם שם לו חק ומשפט (שמות ט"ו:כ"ה). |
Rashbam Shemot 20:7רשב״ם שמות כ׳:ז׳
זכור REMEMBER THE SABBATH DAY: The verb, "to remember," (ז-כ-ר) always refers to something from the past. For example (Deut. 32:7 8) "Remember (זכור) the days of old ... When the Most High gave nations their homes." Also (Ex. 13:3) "Remember (זכור) – in the future – this day, on which you – in the past – shall have gone free from Egypt." Also (Deut. 9:7 8) "Remember (זכור), never forget, how you provoked the LORD your God ... and in Horeb." Also (Ps. 25:6) "O LORD, be mindful of your compassion and Your faithfulness; they are as old as time." Here also the verse means "Remember that sabbath day that followed the six days of creation." The text then continues and explains [how one should remember that sabbath], as it is written below (vs. 11) "For in six days the LORD made heaven and earth ...." That is why the text says here: "Remember the sabbath day" in order "to keep it holy," by refraining from work. | זכור את יום השבת – כל זכירה עונה על ימים שעברו, זכור ימות עולם וגו' בהנחל עליון גוים (דברים ל"ב:ז'-ח'), זכור את היום הזה (שמות י"ג:ג') – לעולם, כי לשעבר ביום הזה יצאתם ממצרים, זכור אל תשכח את אשר הקצפת את י"י אלהיך {וגו' ו}בחורב {וגו'} (דברים ט':ז'-ח'), זכור רחמיך י"י וחסדיך כי מעולם המה (תהלים כ"ה:ו'). אף כאן זכור את יום השבת – של ששת ימי בראשית, כמו שמפרש והולך כי ששת ימים עשה י"י וגו' (שמות כ':י') כמו שכת' כאן. ולפיכך נכתב כאן זכור כדי לקדשו להיות שובת ממלאכה. |
Rashbam Devarim 5:11רשב״ם דברים ה׳:י״א
שמור את יום השבת לקדשו TAKE CARE TO KEEP THE SABBATH DAY HOLY: In my commentary to the first [version found in the Torah (Exod 20) of the] Decalogue I explained already why the text reads "Remember (זכור)," there, but reads "Take care (שמור)," here. כאשר צוך ה' אלוהיך [KEEP THE SABBATH] AS THE LORD YOUR GOD COMMANDED YOU: In other words, [keep the Sabbath] as was explained in the first [version found in the Torah (Exod 20) of the] Decalogue, "for in six days the LORD made heaven and earth ..." (Exod 20:11). Since observing the Sabbath and honoring parents are positive commandments, that is why the phrase, "as the LORD your God commanded you" is written in reference to them. It would have been inappropriate, however, to write [the phrase] "as the LORD your God commanded you" concerning the other [eight] commandments, since they are negative commandments. So it is written (Deut 7:11), "I am commanding you today to do." We never find the phrase "I am commanding you" in reference to refraining from doing something. | שמור את יום השבת – כבר פירשתי בדברות הראשונים למה נאמר כאן זכור וכאן שמור. כאשר צוך י"י אלהיך – כלומר, כמו שמפורש הטעם בדברות הראשונים: כי ששת ימים עשה י"י את השמים ואת הארץ וגו' (שמות כ':י'). ובשביל ששמירת שבת וכיבוד אב מצות עשה הם, נאמר בהם: כאשר צוך י"י אלהיך. אבל בכל שאר דברות שהן אזהרת לאוין, אין ראוי לומר: כאשר צוך, כדכתיב: מצוך היום לעשותם (דברים ז':י"א), אבל לא מצינו מצוך שלא לעשות. |
Ibn Ezra Shemot Second Commentary 20:1אבן עזרא שמות פירוש שני כ׳:א׳
וידבר אלהים – יש שאלות קשות בפרשה הזאת. אמרו רבים, כי השנים דברים לבדם אמרם השם. ועדותם, שכתוב בדבור ראשון, אנכי י"י אלהיך (שמות כ':ב'), ובשני, כי אנכי י"י אלהיך (שמות כ':ד'). כי בשלישי כתוב את שם י"י אלהיך (שמות כ':ו'), גם את אשר ישא את שמו לשוא (שמות כ':ו'), ולא אמר שמי, ובדבור הרביעי כי ששת ימים עשה י"י... על כן ברך י"י (שמות כ':י'), ובחמישי אמר אשר י"י אלהיך נותן לך (שמות כ':י"א). ויש לשאול, איך יספר דבור אנכי בעשרת הדברים, כי הוא המצוה ואיננו מצות עשה גם מצות לא תעשה. ושאלות קשות מאלה. והנה נקרא זאת הפרשה, שהיא בפרשת וישמע יתרו, ראשונה, ובפרשת ואתחנן שנית. והנה ראינו, כי מתחילת אנכי עד סוף אשר ישא את שמו לשוא (שמות כ':ו'), אין שנוי בין שתי הפרשיות. ומתחלת זכור עד סוף עשרת הדברים, שנוי בכל מקום. ובראשונה זכור את יום השבת (שמות כ':ז'), ובשניה שמור (דברים ה':י"א), גם שם תוספת כאשר צוך י"י אלהיך (דברים ה':ט"ו). בראשונה ובהמתך (שמות כ':ט'), ובשנית תוספת ושורך וחמורך (דברים ה':י"ג). והקשה מכל אלה, כי בראשונה כתוב טעם שבת, והוא כי ששת ימים עשה י"י {את השמים ואת הארץ}, ואמר באחרונה על כן ברך י"י את יום השבת (שמות כ':י'). ואלה הפסוקים אינם כתובים בשנית, רק טעם אחר, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ואמר באחרונה, על כן צוך י"י אלהיך לעשות את יום השבת (דברים ה':י"ד). בראשונה כתוב שכר כבוד אב ואם, שהוא למען יאריכון ימיך (שמות כ':י"א), וכן בשנית, רק הוסיף ולמען ייטב לך (דברים ה':ט"ו), גם הוסיף כאשר צוך י"י אלהיך (דברים ה':ט"ו). בראשונה כתוב לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה (שמות כ':י"ב), ובשנית ולא תנאף, ולא תגנב, ולא תענה (דברים ה':ט"ז). בראשונה כתוב עד שקר (שמות כ':י"ב), ובשני עד שוא (דברים ה':ט"ז). בראשונה לא תחמוד בית רעך (שמות כ':י"ג), ובשנית לא תחמד אשת רעך (דברים ה':י"ז), ובמקומו בשנית כתוב ולא תתאוה בית רעך (דברים ה':י"ז). בראשונה אין כתוב שדהו, ובשנית כתוב שדהו (דברים ה':י"ז). בראשונה עבדו ואמתו לפני שורו וחמורו, ובשנית שורו וחמורו לפני עבדו ואמתו. בראשונה כתוב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, ובשנית אמר את כל הדברים האלה דבר י"י אל כל קהלכם (דברים ה':י"ח). וכאשר חפשתי בדברי חכמים ז"ל מה אמרו על ככה, מצאנו שאמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. וזה הדבר הקשה מכל הקושיות שהיו לנו כאשר אפרש. וחלילה חלילה, שאומר שלא דברו נכונה, כי דעתינו נקלה כנגד דעתם. רק אנשי דורותינו יחשבו כי דבריהם כמשמעם, ואינו כן, כאשר אפרש בסוף אחר שאזכיר הקושיות. ובאחרונה אפרש דרך ישרה להסיר כל הקושיות והשאלות שבפרשה הזאת. ולא יתכן שתאמר זכור ושמור בבת אחת רק במעשה נס. והנה נודה, כי כן יש לשאול, למה לא נכתב בראשונה זכור ושמור גם כן בשנית. והנה מה נעשה באותם הפסוקים, אם נאמרו בבת אחת, כמו זכור ושמור, ולמה לא הזכירו זה חכמים, כי יותר יש לתמוה, איך נאמרו במעשה נס פסוקים רבים בבת אחת ואין טעמם שוה, משתי מלות שטעמם אחד שזה שתהיינה נאמרות בבת אחת. ואיך יאמר השם, כאשר צוך י"י אלהיך (דברים ה':ט"ו). ועוד, מתי צום לפני זה המעמד על כבוד אב ואם. והנה אין כתוב בראשונה למען ייטב לך. אם כן אמר זה ולא אמר זה, ואיך יאמר ולא תנאף בו"ו, ואיך יאמר בית רעך (שמות כ':י"ג), ובשני אשת רעך (דברים ה':י"ז). ועוד, איך יאמר עבדו ואמתו ואחר כך שורו וחמורו. ויאמר בבת אחת הפך הדבר. ואין הדעת סובלת כל אלה הדברים. והקשה מכל מה שהזכרתי, כי כל פלא שנעשה על ידי משה יש מקצתו דמיון, והמשכיל יבין. והנה דבר זה הפלא, שהשם דבר זכור ושמור בבת אחת, היה ראוי להיות זה כתוב ומפורש בתורה יותר מכל האותות והמופתים שנכתבו. ואם אמרנו אין דבור השם כדבור כל אדם, הנה איך הבינו כל ישראל דבור השם, כי האדם אם ישמע זכור ושמור בבת אחת לא יבין לא זה ולא זה, ואפילו מלה אחת כמו זכור, לא שמע הזי"ן לפני הכ"ף והרי"ש ולא יבין מה דבר המדבר. והנה ידענו, כי הרגשות העין נכבדת יותר מהרגשות האוזן. כי ידענו בראיות גמורות כי רגע הראות הברק לעין הוא רגע הרעם, רק העין ראתה מרחוק, והאויר מביא הקול אל האוזן, והליכתו לאט ולא יגיע אל האוזן רק אחר עבור הרגע. והאותיות שהאדם מדבר בם, דמותם נכתב באויר על דרך מוצאם מהחמשה המקומות, לא על דרך המכתב שהוא ביד בני אדם, והנה כל אות הזי"ן נכנס באוזן קודם כ"ף ו"ו רי"ש. והנה, אם אמרנו פלא היה, שנאמר זכור ושמור בבת אחת, איך תשמע האוזן. ואם אמרנו גם פלא היה שתשמע האזן שתי מלות בבת אחת, שלא כמנהגה לשמע שתי אותיות, למה לא הזכירו זה חכמינו, שהוא נכר מן הדבר בבת אחת. ומה נשמע בקושיות הנשארות משנוי הפסוקים שאין טעמם אחד כמו זכור ושמור, והכתוב בשנית לא בראשונה. גם איך נתקן לא תחמד בית רעך אשת רעך, גם ההפוכים. ולא אוכל לפרש לך כל אלה עד שאפרש לך מוסר לדרך לשון הקדש. והשם הוא עדי, יודע סודי, כי לולי שהוצרכתי לפרש אלו הקושיות, הייתי מחריש לך, ולפני שאפרש אתקן דברי קדמונינו. אמר אברהם המחבר. משפט אנשי לשון הקדש שפעם יבארו דבורם באר היטיב, ופעם יאמרו הצורך במלות קצרות, שיוכל השומע להבין טעמם. ודע, כי המלות הם כגופות, והטעמים כנשמות, והגוף לנשמה כמו כלי. על כן משפט החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים, ואינם חוששים משנוי המלות, אחר שהם שוות בטעמים. והנה אתן לך דמיונות. שהשם אמר לקין ארור אתה מן האדמה, כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך, נע ונד תהיה בארץ (בראשית ד':י"א-י"ב). וקין אמר הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר (בראשית ד:י"ד). ומי שאין לו לב יחשוב כי הטעם אינו שוה בעבור שנוי המלות. אמר אליעזר הגמאיני נא (בראשית כ"ד:י"ז). והוא אומר שאמר השקיני נא (בראשית כ"ד:מ"ה). אמר משה בכור השבי אשר בבית הבור (שמות י"ב:כ"ט). וכתוב, בכור השפחה אשר אחר הריחים (שמות י"א:ה'). ומשה הזכיר התפילה שהתפלל על ישראל על דבר העגל, ואינה דומה לפרשה הנזכרת בפרשת כי תשא למי שאין לו לב להבין. והדבר, כל דבר שנוי, כמו חלום פרעה, ונבוכדנצר, ואחרים רבים תמצא מלות שונות, רק הטעם שוה. וכאשר אמרתי לך שפעם אחזו דרך קצרה, ופעם ארוכה, כך יעשו פעמים להוסיף אות משרת, או לגרוע אותו, והדבר שוה. אמר השם ותכלת וארגמן (שמות כ"ה:ד'), ומשה אמר תכלת וארגמן (שמות כ"ח:ו'). אמר השם אבני שהם (שמות כ"ה:ז'), ומשה אמר ואבני שהם (שמות ל"ה:ט'). וכאלה רבים, ושניהם נכונים, כי הכתוב בלא ו"ו אחז דרך קצרה, ולא יזיק, גם הכותב בוי"ו לא יזיק, בעבור שהוסיף לבאר. והנה הו"ו שהוא נראה במבטא הפ"ה, אין אדם מבקש לו טעם למה נגרע, ולמה נכתב, או למה נוסף, ולמה נכתב כי זה וזה נכון, והנה על הנראה שיבוטא בו לא יבקש לו טעם, אם כן למה נבקש טעם בנח הנעלם שלא יבוטא בו. כמו מלת לעולם, למה נכתב מלא או למה נכתב חסר. והנה בני הדור יבקשו טעם גם למלא גם לחסר, ואילו היו מבקשים טעם לאחד מהם, שהמנהג היה לכתב הכל על דרך אחד הייתי מחריש. הנה אתן לך משל. אמר לי אדם כתוב לי כתב לרעי, וזה כתב אני פלוני אוהבך לעולם. והנה כתבתי לפלני בלא ו"ו, ואהבך גם כן לעולם. ובא ראובן ושאלני, למה כתבת חסר. ואני אין לי צורך לכתוב רק מה שאמר לי. ואין לי חפץ להיותם מלאים או חסרים. אולי יבא לוי ויודיעני איך אכתוב. ולא ארצה להאריך, רק המשכיל יבין. ועתה אפרש לך השאלות הנזכרות. דע, כי עשרת הדברים, כאשר הם כתובים בפרשה הזאת, השם אמרם כולם, כי כתוב וידבר אלהים את כל הדברים האלה. ותחלתם אנכי וסופם וכל אשר לרעך. וגם משה אמר כאשר הזכיר עשרת הדברים בשנית, את הדברים האלה דבר י"י אל כל קהלכם (דברים ה':י"ח), ואין הפסק ביניהם. ועוד, נכתבו כולם באצבע אלהים, כן אמרם השם כלם. והעדות, שהביאו, שהכתוב בדבור השלישי, והרביעי, והחמישי, אינו על דרך המדבר. ויש להשיב, אחרי שקבלת זה השם להיות לך אלהים, על כן אמר לא תשא את שם י"י אלהיך לשוא (שמות כ':ו'), גם כי ששת ימים עשה י"י (שמות כ':י'). ועוד, כי משפט אנשי לשון הקדש לדבר ככה. כתוב לא ילין חלב חגי עד בקר (שמות כ"ג:י"ח), ואחריו כתוב תביא בית י"י אלהיך (שמות כ"ג:י"ט), ורבים כאלה. והאומרים, כי דבור אנכי אינו מעשרת הדברים, נחלקו. יש אומרים לא יהיה לך הוא הראשון, והשני, לא תעשה {לך} פסל. ואינו זה נכון, כי מענין אחד וטעם אחד הוא זה וזה, בין בסתר בין בגלוי בין באמונת הלב, בין במעשה. והנה בדבור זכור אתה ובנך ובתך בסתר ובגלוי והכל מצוה אחת. ואחרים אמרו, כי לא תחמד בית רעך דבור תשיעי, והדבור העשירי לא תחמד אשת רעך. וראייתם כי השם אמר לא תחמד פעמים, כי החמוד הוא על שני דרכים, האחד יוצא למעשה כמו גזל, וכמוהו ואל יחמד איש את ארצך (שמות ל"ד:כ"ד) כי אם זה החמוד בלב היתה ארץ ישראל רעה. ולא תחמד השני הוא בלב, על כן הוצרך משה לפרש לא תתאוה. גם אלה דברי הבל, כי מה טעם זכר הגזל עם הבית לבדו, ולא הזכיר האחרים עמו. והנה אתן לך ראייה מדברי משה שאלה לא דברו נכונה. הנה השם אמר לא תחמד בית רעך, ומשה אמר לא תחמד אשת רעך (דברים ה':י"ז). ולפי דעתם שלא תחמד השני הכתוב בפרשה הזאת היא בלב, והראשון גזלת הבית. והנה משה הפך את הדבר, כי אמר עם ולא תתאוה בית רעך, ואמר עם ולא תחמד שהוא הגזל אשת רעך. והנה נשחת טעמם. והאמת כי דבור הראשון הוא אנכי כאשר אפרשנו במקומו. ועתה אדבר על זכור ושמור. דע, כי הטעמים הם שמורות לא המלות. והנה אמר יצחק לעשו, בעבור תברכך נפשי בטרם אמות (בראשית כ"ז:ד'), ורבקה אמרה ליעקב, ששמעה ואברכך לפני י"י לפני מותי (בראשית כ"ז:ז'), כמו בטרם אמות. אם כן מה טעם להוסיף לפני י"י. התשובה, ידעה היא כי יצחק נביא היה, והברכה שיברך בדרך נבואה היא, על כן אמרה ליעקב לפני י"י, והנה היא כמו מפרשת טעם הברכה. וככה עשה משה, כי עשרת הדברים הכתובים בפרשה הזאת הם דברי השם בלי תוספת ומגרעת, והם לבדם הסמוכים על לוחות הברית. לא כאשר אמר הגאון, כי זכור הוא כתוב בלוח האחד, ושמור בלוח השני, ועשרת הדברים הכתובים בפרשת ואתחנן הם דברי משה. והראיה הגמורה ששם כתוב פעמים כאשר צוך י"י אלהיך. דע, כי באחורנית מוח הראש היא הזכירה, והמקום מקום משמר הצורות. והנה הזכירה כוללת השמירה. וטעם זכור שיזכור כל יום אי זה יום הוא מהשבוע, וכל זה בעבור שישמור יום השביעי שלא יעשה בו מלאכה. והנה טעם הזכירה היא השמירה. וכאשר אמר השם זכור, הבינו כל השומעים כי טעמו כמו שמור, כאילו בבת אחת נאמרו. ולא הוצרך משה להזכיר בשנית כי ששת ימים עשה י"י, כי בתחלה אמר כאשר צוך י"י אלהיך, כאילו אומר ככתוב בדבור זכור (שמות כ':ז') עד ויקדשהו (שמות כ':י'). ובעבור שהשם צוה שישבות העבד והאמה, ולא פירש השם למה זה, פירש משה טעמו ואמר, זה אשר צוך י"י אלהיך שישבות העבד, בעבור שתזכור כי היית כמוהו במצרים, ויפדך השם. ודע כי השמנה דברים הם כולם לא תעשה, ודבור כבד הוא מצות עשה. ומשקול הדעת שנטע השם בלב האדם, חייב האדם להטיב למי שהטיב לו. והנה הבן לא יצא לעולם רק על יד אבותיו, והם גמלוהו וטפחוהו ורבוהו והשקוהו והאכילוהו והלבישוהו, והנה הוא חייב לכבדם כל ימיו, כי הם היו לו סבה להיותו חי על פני האדמה, על כן שכרו למען יאריכון ימיך. ובעבור כי השם נפח בו נשמה על ידי האבות שתקנו הגוף, צוה השם שיכבד אבותיו, כי מי שיכבדם הוא יכבד השם. והנה משה פירש כבד את אביך ואת אמך, ואמר, כאשר צוך י"י אלהיך (דברים ה':ט"ו), כי השכר הוא על מצות עשה, והעונש על מצות לא תעשה, כאשר אפרש בפסוק לא תאכלנו (דברים י"ב:כ"ה). והנה אמר משה חייב אדם לכבד את האבות למען יאריכון ימיך. וזה החיוב הוא בשקול הדעת, כי בעבור שצוה השם שתכבדם יהיה לך שכר, והוא למען ייטב לך, בעבור ששמעת בקול השם. והנה דברי משה כאשר מפרש בדברי רבקה. וכבר אמרתי, כי אבני שהם ואבני שהם שוה. גם כן לא תנאף ולא תנאף ושוא ושקר בני אב אחד הם, גם תחמוד ותתאוה מבטן אחד יצאו. והשם אמר לא תחמד בית רעך, כי אנשי השכל יקנו בית, ואחר כך אשה, ואחר כך עבד ואמה ושור וחמור. וכך הם סדורים בפרשה הזאת. ומשה סדרו על דרך אחרת, כי הבחורים חומדים אשה תחלה ואחר כך עבד ואמה ושור וחמור, וכנגד הבית השדה. ובעבור השדה הקדים שור וחמור שיחרוש בהם ואחרי כן עבד ואמה וכלל החמור באחרונה וכל אשר לרעך כאשר כלל השם. ובעבור כי בדברי משה דברי השם מעורבים עם פירושי משה, על כן כתיב את הדברים (דברים ה':י"ח) ולא כל הדברים כאשר כתוב בראשונה. |
Ibn Ezra Shemot First Commentary 34:28אבן עזרא שמות פירוש ראשון ל״ד:כ״ח
ויכתוב על הלחות – השם כתב, כי כן כתוב וכתבתי על הלחת (שמות ל"ד:א'). גם זה מפורש במשנה תורה. וטעם דברי הברית – שהם כלל לכל המצוות. ויש אומרים, כי בלוחות הראשונים שנכתבו שאמר השם, ובשניים שאמר משה על פי השם. ואחרים אמרו, כי בלוח אחד דברי השם נחלקים, ובלוח השני דברי משה. ויש אומרים, כי הכתוב בלוח האחד כן בשני, רק בעבר האחד זכור, ובשני שמור. ואחרים אמרו כי מעבר אחד דיבור אנכי ובעבר השני כנגדו לא תרצח. והטעם, כי בצלם אלהים (בראשית ט':ו'). וע"ז כנגד לא תנאף, והעדות בבנות מדין (במדבר כ"ה). גם לא תגנוב כנגד לא תשא. והעד ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע (זכריה ה':ד'). ודיבור לא תענה כנגד זכור, כי העושה מלאכה בשבת מעיד עדות שקר שלא שבת בו השם. ולא תחמוד כנגד כבד. ואנכי לא ידעתי, כי לא פורש אורך הלוחות ולא רחבם, כי יש עליהם מחלוקת. ואלו היה גם זה מפורש לא נדע המכתב אם דק אם עב, ואף כי שהוא מכתב אלהים. והנה דיבור לא יהיה לך גם זכור ארוכים מאד, ושלשה זה אחר זה קטנים. רק הישר בעיני, שהיו שני הלוחות כתובים מזה ומזה מתחלת אנכי עד לרעך. רק הדברים שדבר השם הכתובים בפרשת וישמע הם הכתובים. ובפרשת ואתחנן אפרש מלת שמור וחבריה. ויתכן שנכתב בעבר האחד כל הדברים, וכמוהם בעבר השני, ושניהם הכתובים בפרשת וישמע. וזה פירוש מזה ומזה, כי הם שוים. |
Ibn Ezra Devarim 5:5אבן עזרא דברים ה׳:ה׳
ואל תשים אל לבך בעבור היות מלת לאמר רחוקה, כי כן רבים, והמדבר לא הפסיק פסוקים ולא פרשיות. גם אל תשית לב אל המלות, כי הם כגופות והטעמים כרוחות. והכורת בשני כלים זה כמו זה במעשה מעשה אחד הוא, על כן לשוא (שמות כ':ו') ולשקר (ויקרא י"ט:י"ב) הם אחים. וכל שקר שוא. וכבר פירשתי זכור (שמות כ':ז') שהוא כמו שמור (דברים ה':י"א). והוסיף כאשר צוך י"י אלהיך (דברים ה':י"א), והטעם, במעמד הר סיני. |
Ibn Ezra Devarim 5:17אבן עזרא דברים ה׳:י״ז
(יח) ומלת חמד בלשון הקדש מתפרשת לשני טעמים. האחד, גזל ועשק וקחת שלאחרים בחזקה ובאונס. וכן ולא יחמד איש את ארצך (שמות ל"ד:כ"ד). כי אם אין פירושו כן, הנה תהיה הארץ רעה, ולא בא הכתוב לגני רק לשבח. והטעם השני, לשון תאוה בלב ולא תצא לפועל. והנה לא תחמד בית רעך – הדבור התשיעי. ולא תחמד אשת רעך – הדבור העשירי. ויהיה בית רעך ואשת רעך נדבקים עם זה ועם זה, או בית רעך כלל. והעד, שאמר משה בספר הזה שבאר את התורה, תחת לא תחמוד (שמות כ':י"ג) אמר לא תתאוה. ורבים אמרו, כי אין עון במחשבת בלב, ואין עליו שכר ולא עונש. ויש עליו ראיות רבות להשיב עליהם ולא אאריך, רק אראה להם לב חורש מחשבות און (משלי ו':י"ח), אם ראית הטיבות כי היה עם לבבך (דברי הימים ב ו':ח'), ולישרים בלבותם (תהלים קכ"ה:ד'). ומשה אמר בסוף בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל':י"ד). ועיקר כל המצות ליישר הלב, ורובם זכר. והמזיד והשוגג יוכיחו. |
R. Yosef Bekhor Shor Shemot 20:9-10ר׳ יוסף בכור שור שמות כ׳:ט׳-י׳
(ט) ויום השביעי שבת לה' אלהיך – לכבוד ה' אלהיך. ובהמתך – בדברות {ה}אחרונות נותן טעם למה צוה על שביתת הבהמה, דכתיב שם: למען ינוח עבדך ואמתך כמוך (דברים ה':י"ג). שאם היתה הבהמה מותרת במלאכה, יבא העבד או האמה להנהיג את הבהמות ולעשות בהן מלאכה. (י) וכן כתב: כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ – ובכך תעידו כי כן הוא, ועל כן ברכו הקב"ה וקדשו. ובדברות האחרונות כתב וזכרת כי עבד היית ב{ארץ} מצרים ויוציאך ה' אלהיך (דברים ה':י"ד), וכשתנוח בשבת יזכר לך עבדות מצרים, שלא היית יכול לנוח, ועתה הנח בשבת, ותדע שאתה בן חורין מן העבודה, ותזכור החסד שעשה לך הקב"ה. ולכך בדברות הראשונות כתב זכור שנאמר על מעשה בראשית, שכן דרך לומר על דבר ישן זכור, כמו אל תזכרו ראשונות (ישעיהו מ"ג:י"ח), אל תזכור לנו עונות ראשונים (תהלים ע"ט:ח'). ובדברות אחרונות שמדבר על יציאת מצרים שהיה מעשה חדש, לא שייך לומר זכור אלא שמור. ולכך הוקבע בקידוש של שבת לומר זכר למעשה בראשית, כמו שאומר בדברות הראשונות, וזכר ליציאת מצרים, כמו שנאמר בדברות אחרונות. |
R. Yosef Bekhor Shor Devarim 5:11ר׳ יוסף בכור שור דברים ה׳:י״א
שמור – בדברות הראשונות שמדבר על מעשה בראשית, שהוא דבר רחוק, אמר: זכור (שמות כ':ז'), כאדם שמזכיר דבר רחוק. וכאן שדיבר על יציאת מצרים, שהיה להם דבר קרוב, אמר: שמור. ושניהם בדיבור אחד נאמרו (בבלי ר"ה כ"ז.). |
Rambam Moreh Nevukhim 2:31רמב״ם מורה נבוכים ב׳:ל״א
וכבר באו בזאת המצוה שתי עלות מתחלפות מפני שהם לשני עלולים מתחלפים, וזה שהוא אמר בעלת הגדיל השבת בעשרת הדברות הראשונות, אמר, כי ששת ימים עשה וגו', ואמר במשנה תורה וזכרת כי עבד היית במצרים וגו' על כן צוך ה' אלהיך וגו', וזה אמת, כי העלול במאמר הראשון הוא כבוד היום והגדילו כמ"ש, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, זהו העלול הנמשך לעלת כי ששת ימים וגו'. אמנם תתו לנו תורת השבת וצוותו אותנו לשומרו הוא עלול נמשך לעלת היותנו עבדים במצרים, אשר לא היינו עובדים ברצוננו ובעת שחפצנו ולא היינו יכולים לשבות, וצונו בתורת השביתה והמנוחה לקבץ ב' הענינים, האמנת דעת אמתי, והוא חדוש העולם המורה על מציאות השם בתחלת המחשבה ובעיון הקל, וזכור חסדי השם עלינו, בהניחנו מתחת סבלות מצרים וכאלו הוא חסד כולל בדעת האמתי העיוני ותקון הענין הגשמי. |
Radak Bereshit 24:39רד״ק בראשית כ״ד:ל״ט
ובשנות הדברים האלו יש בהם שינוי מלות אבל הטעם אחד כי כן מנהג הכתוב בשנות הדברים שומר הטעמים אבל לא המלות; כי גם בעשרה דברים שהם עקרי התורה כששונה אותם במשנה תורה שנה בהם המלים אבל הטעם אחד. |
Radak Sefer HaShorashim s.v. שוהספר השורשים לרד״ק שורש "שוה"
לא תשא את שם י"י אלהיך לשוא (שמות כ, ז.), והאל"ף תמורת ה"א למ"ד הפעל והונחה כאל"ף חטא. ורבי יונה כתב כי הוא על משקל צו, קו והאל"ף נוספת כאלף הוא והיא. וענין המלה הזאת כענין שקר, אך פעמים ענינה כענין חנם כמו שקר שפעמים ענינו ענין חנם אך לשקר שמרתי, והכל ענין אחד כי השקר הבל ותהו ודבר שאינו. |
Chizkuni Shemot 20:7חזקוני שמות כ׳:ז׳
זכור את יום השבת כיון שנותן טעם לזכירתו של שבת יותר משאר דברות כדכתיב כי ששת ימים וגו' לפי שכל הדברות חייב אדם לשמרם משקול הדעת לבד משבת נופל בו זכור, שאין לשון זכירה משמש להבא אלא לשעבר. ובמשנה תורה שנותן טעם לשמירת שבת למען ינוח וגו' נופל בו לשון שמירה. ד"א זכור את יום השבת שנתתי לך במרה לפיכך נופל בו לשון זכירה ד"א זכור את יום השבת בכל יום זכרהו אי זה יום הוא מהשבוע שנצטוית לקדשו וכל זה בשביל שתשמור את יום השביעי, ולשון הזכירה כולל גם השמירה שהרי כשנאמר זכור הבינו כל השומעים כי פירושו כמו שמור וכאילו נאמרו בבת אחת. כאן פירש"י זכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכו'. וא"ת היכי דמי זכור ושמור למחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים. אלא י"ל זכור היינו מצות עשה ושמור היינו מצות לא תעשה כמו ששנו רבותינו בכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ובא לומר שנשים חייבות בקדוש היום דבר תורה, שכל שישנו בשמור ישנו בזכור. |
Chizkuni Devarim 5:11חזקוני דברים ה׳:י״א
שמור את יום השבת בדברות הראשונות שבא להזכיר להם את יום השבת שנתן להם במרה נופל בו לשון זכור אבל כאן בדברות שניות שנאמרו בשנת הארבעים בשביל אותם שלא שמעו הראשונות, נופל בו לשון שמירה לפי שהענין לא היה חדש להם. ד"א שמור את יום השבת לשון ואביו שמר את הדבר המתן מבעוד יום מתי תבא שבת לקדשו כדר' ינאי שהיה מתעטף ואומר בואי כלה בואי כלה. דבר אחר זכור נאמר ליורדי הים ושמור ליושבי יבשה. כאשר צוך פי' רש"י במרה. בדברות ראשונות נאמרה בם זכור דקאי הוא אשבת שנתן במרה לא הוזקק לכתוב כאשר צוך אבל בדברות הללו שלא נאמר בם זכור אלא שמור צריך לכתוב שם כאשר צוך כדי לפרש בו במרה לפי שמכאן ולהלן הזהירם על מצות שבת שנתן במרה ששם היה עיקר המצוה. וראיה לדבר מאגדת פסח אלו נתן לנו את השבת ולא קרבנו לפני הר סיני וכו'. ולפי הפשט כאשר צוך כלומר כמו שפי' לך הטעם בדברות הראשונות כי ששת ימים עשה ה' וגו'. ד"א בדבר שמור ובדבר כבד שייך למכתב בהו כאשר צוך לפי ששתיהם מצות עשה. |
Ramban Shemot 20:7רמב״ן שמות כ׳:ז׳
ואמר זכור את יום השבת לקדשו – ובמשנה תורה (דברים ה יב) כתוב שמור את יום השבת לקדשו. ורבותינו אמרו בזה (ר"ה כז א) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, ולא הקפידו בלשונות אחרים שנתחלפו להם. והכונה להם ז"ל, כי "זכור" מצות עשה, צוה שנזכור יום השבת לקדשו ולא נשכחהו, "ושמור" אצלם מצות לא תעשה, שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה (עירובין צו א), יזהיר שנשמור אותו לקדשו שלא נחללהו, ואין ראוי למשה שיחליף דברי השם ממצות עשה למצות לא תעשה. אבל אם החליף בדבור השני וכל תמונה ואמר כל תמונה, בחסרון וא"ו, והוסיף אותה "בועל שלשים", וכן כל כיוצא בזה בשאר הדברות, אין בכך כלום, כי הכל אחד. והטעם הזה לא יסבול אותו אלא מי שאינו רגיל בתלמוד. ומפורש אמרו (ברכות כ ב) נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה, שנאמר זכור ושמור, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה, שהנשים חייבות בשמירה, שבכל מצות לא תעשה הן חייבות, ולא היו חייבות בזכירה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, אלא שההיקש הזה מחייב אותן. ואני תמה אם נאמר זכור ושמור מפי הגבורה, למה לא נכתב בלוחות הראשונות. ויתכן שהיה בלוחות הראשונות ובשניות כתוב זכור, ומשה פירש לישראל כי שמור נאמר עמו. וזו כוונתם באמת. ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות קפב) הזכירו עוד סוד גדול בזכור ושמור, ועל הכלל תהיה הזכירה ביום והשמירה בלילה, וזהו מאמר החכמים (ב"ק לב ב) שאומרים בערב שבת באי כלה באי כלה, באו ונצא לקראת שבת מלכה כלה, ויקראו לברכת היום קדושא רבא (פסחים קו א) שהוא הקדוש הגדול, ותבין זה. ואמת הוא ג"כ כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו. וכתב רש"י בפירוש זכור תנו לב לזכור תמיד את יום השבת שאם נזדמן לו חלק יפה יהא מזמינו לשבת, וזו ברייתא היא ששנויה במכילתא (כאן) כך, רבי אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון אומר זכור את יום השבת לקדשו, תהא זוכרו מאחד בשבת שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מתקינו לשבת. אבל בלשון יחיד שנויה, ואינה כהלכה, שהרי בגמרא (ביצה טז א) אמרו תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, כיצד מצא בהמה נאה אומר תהא זו לכבוד שבת, למחר מצא אחרת נאה הימנה מניח השניה ואוכל את הראשונה, אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו, כל מעשיו היו לשם שמים, שנאמר (תהלים סח כ) ברוך ה' יום יום יעמס לנו. תניא נמי הכי, בית שמאי אומרים בחד בשביך לשבתיך, וב"ה אומרים ברוך ה' יום יום יעמס לנו. ובמכילתא אחרת (מכילתא דרשב"י) שמאי הזקן אומר זכירה עד שלא תבא, שמירה משתבא, ומעשה בשמאי הזקן שלא היה זכרון שבת זז מפיו, לקח חפץ טוב אומר זה לשבת, כלי חדש אומר זה לשבת. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שהיה אומר כל מעשיך יהיו לשם שמים. והלכה היא כדברי ב"ה. ועל דרך הפשט אמרו (במכילתא כאן) שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים, כי בזכרנו אותו תמיד יזכור מעשה בראשית בכל עת, ונודה בכל עת שיש לעולם בורא, והוא צוה אותנו באות הזה כמו שאמר (להלן לא יג) כי אות היא ביני וביניכם. וזה עיקר גדול באמונת האל. |
Ramban Devarim 5:11-17רמב״ן דברים ה׳:י״א-י״ז
(יא) והתחיל לבאר להם שמור במקום זכור, על דרך הפשט. ועל דעת רבותינו (שבועות כ ב) בדבור אחד נאמרו, וביאר להם זה, כי הם כולם יודעים זכור והוא יודיעם כי שמור נאמר עמו. וכן על דרך האמת בדבור אחד נאמרו, כי היה הקול בזכור ושמור, כי התורה ברית עולם ערוכה בכל ושמורה, והוא השומע זכור והם שמור, והמשכיל ידע זה ממה שרמזנו שם (שמות כ ח). ובאר כאשר צוך ה' אלהיך – קודם מתן תורה במרה שם שם לו חק ומשפט, לשון רש"י. ואם כן, גם מצות כבוד אב ואם יהיה במרה, והרב לא הזכיר שם אלא שבת פרה אדומה ודינין. והנראה בעיני על דרך האמת בזה גם בכל משנה תורה, כי משה ידבר כמפי הגבורה, כמו שאמר (להלן יא יג יד) והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ונתתי מטר ארצכם בעתו, ואין משה הנותן מטר על פני הארץ, ולא הנותן עשב בשדה, אבל הדבור בתורה בזכור, ובמשנה תורה בשמור, ולכן יאמר משה בכל מקום במשנה תורה "ה' אלהיך", ובתורה יזכיר שם המיוחד בלבד, זולתי בעשרת הדברות כמו שאמר (שמות כ א) וידבר אלהים וגו', והבן זה. (יג) והוסיף לאמר כאן ושורך וחמורך – לבאר שיאסר גם בעבודת האדמה שהם חיי האדם, וכענין שאמר (שם לד כא) בחריש ובקציר תשבות. אמר כאן למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית וגו' - לבאר כי בו יצוה במנוחת העבד כמוך בעבור שהיית עבד והניח לך השם, וגם אתה תניח לעבדך, והנה טעמו כשינוח עבדך ואמתך כמוך תזכור כי עבד היית וגו'. (יד) וטעם על כן צוך לעשות את יום השבת – צוה שתעשה כן ביום השבת, כך פירש ר"א. ואינו נכון, ואנו אומרים בקדוש היום "כי יום זה תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים" כאשר נאמר בו "זכר למעשה בראשית". והרב אמר בספר המורה (ב לא) כי המאמר הראשון הוא כבוד היום והדורו וכאשר אמר (שמות כ יא) על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, ועל כן הזכיר טעם "כי ששת ימים עשה ה'", אבל בכאן יזהיר אותנו לשמור השבת, בעבור היותנו עבדים במצרים עובדים כל היום על כרחנו ולא היתה לנו מנוחה, והוא יצונו עתה לשבות ולנוח, כדי שנזכיר חסדי השם עלינו בהוציאו אותנו מעבדות למנוחה. והנה בשבת בכללה שני טעמים, להאמין בחידוש העולם כי יש אלוה בורא, ולזכור עוד החסד הגדול שעשה עמנו שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו לו לעבדים. גם זה אינו מחוור אצלי, כי בהיותנו שובתים ולא נעשה מלאכה ביום השביעי אין לנו בזה זכרון ליציאת מצרים, ואין לרואה אותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה. רק היא כשאר כל המצות. אבל יהיה בו זכר למעשה בראשית שנשבות ביום ששבת השם וינפש. והראוי יותר לומר כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול כאשר פירשתי בדבור הראשון (שם שם ב), על כן אמר בכאן אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החדוש והחפץ והיכולת תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהיא לך לראיה ולזכר. הנה השבת זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו, כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית, וזה טעם על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. והנה לא פירש כאן טעם השביתה כי ששת ימים עשה ה' וגו', שכבר הוזכר זה פעמים רבות בתורה, אבל אמר בקצרה "ויום השביעי שבת לה' אלהיך" שהוא יתברך שבת בו וינפש, ובאר להם כי מיציאת מצרים ידעו שהוא אמר והיה העולם ושבת ממנו. ועל דרך האמת נוכל עוד להוסיף בזה כי הדבור הזה בשמור ליראה את השם הנכבד והנורא, ועל כן יצונו שנזכור את היד החזקה והזרוע הנטויה שראינו ביציאת מצרים, וממנו לנו היראה כמו שאמר (שם יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה', ועל כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת, שתהא כנסת ישראל בת זוגו לשבת כנרמז בדברי רבותינו (ב"ר יא ח), והמשכיל יבין. (טו) והוסיף ביאור בדבור כבד "כאשר צוך ה' אלהיך" מפי הגבורה כאשר פירשתי (לעיל פסוק יב), ולפיכך הוסיף ולמען ייטב לך, כמו שנאמר (תהלים פה יג) גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה. (טז) וביאור ולא תענה ברעך עד שוא – לאסור להעיד על חברו אפילו דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו כלום בבית דין, כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנה מידו, כי "שוא" דבר בטל. (יז) והוסיף ביאור בדבור לא תחמוד שהקדים האשה, בעבור כי יצר לב האדם רע מנעוריו באשה יותר מן הכל. וביאר כי יכנס בכלל חמדה אפילו התאוה, כי אם יתאוה לגזול מחברו דבר מכל אשר לו, ולא יוכל לעשות כן כי חברו תקיף ממנו, או שיש במקומו אימת מלכות, עובר בלאו הזה. והוסיף בכאן "שדהו", לדרוש מה שאמרו במכילתא (יתרו ח) אי מה הפרט מפורש בנכסים המטלטלים שאין להן אחריות אף אין לי אלא נכסים המטלטלים שאין להן אחריות, וכשהוא אומר במשנה תורה שדהו, על כרחך מה הפרט מפורש בדבר שהוא קונה ומקנה אף כל דבר שהוא קונה ומקנה. |
Ralbag Devarim 5:11רלב״ג דברים ה׳:י״א
והוא, שכבר אמר פה שמור תמורת אמרו בפרשת יתרו זכור, ולזה יהיה הרצון באמרו לקדשו שתקדשהו בדברים כדי שתשמור את השבת. ולזה יחוייב שיהיה זה הקדוש סמוך לכניסתו, כדי שיזכיר כי שבת הוא וישמור מעשות מלאכה בו. ומזה המקום למדו רבותינו זכרונם לברכה שהנשים מחוייבות בקדוש היום, כי הם מחוייבות בתכלית אשר בעבורו צותה התורה לקדשו[ בדברים, והיא השמירה מעשות בו מלאכה. ועוד נתחדש בו גם כן כי בפרשת יתרו נתן הסבה בענין מצות השבת להזכיר לנו שה' יתעלה חדש העולם בששת ימים וביום השביעי שבת וינפש, כי זאת פנה גדולה מפנות התורה, רוצה לומר אמונת החדוש, ואולם בזה המקום נתן הסבה במצות שבת לזכור המופתים שעשה לנו השם יתעלה בהוציאו אותנו מארץ מצרים, כי אז היינו עבדים ולא היה לנו רשות לנוח מהעבודה הקשה אשר היה מעביד אותנו פרעה ועמו. והנה אין זה סתירה בחק התורה; וזה, כי התורה תצוה מה שתצוה לתועלות רבות כאשר היה אפשר לה זה, כמו העניין בטבע שישתמש לפעמים במה שיעשהו לתועלת יותר מאחד, כמו שנזכר בספר בעלי חיים. |
Ralbag Devarim 5:17רלב״ג דברים ה׳:י״ז
ולא תתאוה – הנה התאוה היא בלב לבד, ולפי מה שביארנו בפרשת יתרו מההדרגה באלו הדברות ראוי שיתברר שהתאוה מביאה לידי חמוד. והנה ההבדל (שיש) בין החמוד (ובין התאוה)[והתאוה] הוא כי התאוה היא בלב (לבד) והחמוד הוא לקיחת דרך [אל] שיגיע לו הדבר שהיתה בו התאוה ויוציא זה לפועל, כאלו תאמר שישתדל עם האיש ההוא בעל הבית שיוכרח למכור לו [את] ביתו או שדהו או מה שהתאוה, וזה יהיה אם בהבאתו לו אנשים יבקשו ממנו זה לא יוכל להשיב [את] פניהם, או במה שידמה לזה. והראיה (בזה) שדבר החמוד (דבר שיש)[יש] בו מעשה מה שאמר ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלהיך, ואמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. |
R. Yosef ibn Kaspi Shemot 20:1ר׳ יוסף אבן כספי שמות כ׳:א׳
גם אין לשאול בשנויים מה יש בין הכתוב בזה, והכתוב בפ' ואתחנן, כי יש מזה המין בתורה ובמקרא לאלפים ולמאות, ואם יש תוספת או חסרון כי כ"ז נכון, אך נכון כי לא יהיה שום סתירה, כל שכן שנוי מלות שהם נרדפות, כמו זכור ושמור, כטעם סכין ומאכלת, ומי שיאמר האחד יאמר האחר בהכרח. גם אין לשאול למה אמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר אשר עשיתי שמים וארץ, כי הוא זכר להם החביב עתה. |
R. Yosef ibn Kaspi Devarim 5:6ר׳ יוסף אבן כספי דברים ה׳:ו׳
אע"פ שיש שנויים רבים במלות, או תוספת וגרעון בין אלו העשרת הדברות, ובין הכתובות בפרשת וישמע יתרו, אין היזק בזה, וכל דברי משה השם הוא המדבר. |
Modern Texts
Shadal Shemot 20:1שד״ל שמות כ׳:א׳
והנה אין שום סתירה בין הסיפור הכתוב כאן לסיפור אשר במשנה תורה; ושקר ענה מי שכתב כי סיפור מתן תורה והדיברות נשאר זכרו בבחינת הענין לא בבחינת המילות, כי נשארו ממנו שתי נוסחאות, כאן ובמשנה תורה (כאילו לא כתב משה את הדברים, רק אחר כמה דורות נכתבו לפי המקובל פה אל פה), ושקר ענה ג"כ ביחסו הדעת הזאת לראב"ע, כי הוא לא אמר אלא כי ה' אמר עשרת הדיברות כאשר הן כתובות כאן וככה נכתבו על הלוחות, ושאמנם משה כשחזר ואמרן לישראל בשנת הארבעים החליף הלשון מעט ושמר הטעמים ולא המילות כדרך כל הענינים הנכפלים בתורה. ומי יתן ואדע הגם סיפור אליעזר (בראשית כ"ד), וחלום פרעה (שם מ"א) נשארו מהן שתי נוסחאות בזכרון בני אדם בעבור החילופים הנמצאים בסיפורים ההם בין הגדת הכותב והגדת אליעזר ופרעה בדיבורם. |
Shadal Shemot 20:7שד״ל שמות כ׳:ז׳
זכור את יום השבת. הזכירה הזאת אין ענינה (כמו שכתבתי ב"בכורי העתים" תקפ"ח ע' 90) זכור מה שנצטוית כבר במדבר סין לקדש את יום השבת, כי אמנם ל' זכירה איננו מיוחד למה שעבר, כי נמצא גם במה שעתיד להיות, כמו לא זכרה אחריתה (איכה א':ט'), לא זכרת אחריתה (ישעיה מ"ז:ז'), יען אשר לא זכר עשות חסד (תהלים ק"ט:ט"ז), ברוגז רחם תזכור (חבקוק ג':ב'); והנה זכור ענינו להבא כמו שמור, כלומר שים אל לבך יום השבת שתהיה מצפה מתי יבוא כדי לקדשו ולא יסור מלבך ולא תחללהו מפני השכחה; ואמנם הקידוש שתיקנו רז"ל הוא כענין כל ברכות המצוות שהתקינו שיהיה אדם מברך עובר לעשייתן, וזה כדי שלא יעשה המצוות כמצוות אנשים מלומדה, אלא ישים אל לבו כי ה' ציוה ויעשה הדבר בכוונה לעשות רצון יוצרו. |
Shadal Shemot 20:10שד״ל שמות כ׳:י׳
כי ששת ימים וגו': אין גם אחת מעשרת הדיברות שיהיה טעם המצווה מפורש אצלה, אלא בקצת מהן מפורש מתן שכרן או עונשן, כי אנכי ה' אלהיך אל קנא וגו', כי לא ינקה ה' וגו', למען יאריכון ימיך וגו', וכן כאן לא פירש כלל טעם מצוות השבת, כי לא אמר למען תזכור כי ששת ימים עשה ה' וגו'; והנה במשנה תורה (ה':ט"ו) כתוב וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת, וגם זה אמנם איננו (כמו שחשבתי ב"בכורי העתים" תקפ"ח ע' 91) הטעם האמיתי אשר בעבורו ציוה אותנו לשמור את יום השבת, כדרך שלא ייתכן לומר כי לכך נצטוינו שלא להטות משפט גר ויתום כדי שנזכור יציאת מצרים, מפני שכן כתוב (דברים כ"ד:י"ז-י"ח) לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' אלהיך משם על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה, וכדבר הזה כתוב ג"כ במצוות העניק תעניק לו (שם ט"ו:י"ד), ובמצוות כי תחבוט זיתך וכי תבצר כרמך (שם כ"ד:כ'-כ"א), וכן בחג השבועות במצוות ושמחת לפני ה' אלהיך אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה (שם ט"ז:י"א-י"ב), ובא זה ולמד על זה (כדברי ידידי החכם י' ש' ריגיו בפירושו לס' בחינת הדת עמוד 63), שבכל פעם שציוה הכתוב על החמלה והחנינה והעזר אל הגרים ואל העבדים הוסיף זכרון יציאת מצרים, כאומר: גם אתה היית עבד וגר במצרים ולכן חל עליך יותר משאר בני אדם החוב לחון הגרים והעבדים ושלא להטות משפטם ולהעניק להם מאשר לך ולהניח להם העוללות ולשמוח לבבם בחגך וכדומה; למדנו א"כ שאף בדיברות האחרונות לא הוזקק הכתוב לזכור יציאת מצרים, אלא לפי שאמר שם: למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, ולכן יצדק שיציאת מצרים הוא הטעם רק להשבתת העבד והאמה ממלאכה. עכ"ל. ואשר אני אחזה לי כי מליצת על כן ציווך ועל כן אנכי מצווך הנאמרת בכל המצוות האלה אין פירושה, "על כן", כדי שתזכור יציאת מצרים, ונ"ל שאין זכרון יציאת מצרים הטעם לאותן המצוות כלל, ולא להשבתת העבד והאמה ממלאכה; אלא טעמה מפני שהאל יודע שתזכור כי גר ועבד היית, ולכן לא יקשה בעיניך לעשות חסד עם הגרים והעבדים והעניים, כי לבך (אחרי כל מה שסבלת) נוטה אל החמלה והחנינה; על כן היה שציוך האל לעשות את כל החסדים האלה ולא נמנע מלצוות אותך בכל אלה, שמא יכבד משאם עליך, כי אמנם בטוח הוא כי עשה תעשה בלב שלם ובנפש חפצה. והיוצא לנו מזה כי גם במשנה תורה לא נזכר כלל טעם מצוות השבת; ובמקום אחר כתוב (שמות ל"א:י"ג) כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם, וזה אמנם הגדלת מצוות ה' ואיננה טעמה באמת, שהרי כמה דברים היו יכולים להיות אות כמו כן בינו ובינינו. ואולם דעת הרמב"ם בטעם השבת כך היא (מורה ח"ג פרק מ"ג): ענין השבת טעמו מפורסם ואין צריך לביאור, כבר נודע מה שבו מהמנוחה עד שיהיה שביעית חיי האדם בהנאה ובמנוחה מן העמל והטרח שלא יימלט ממנו קטן וגדול, עם מה שמתמיד ומקיים לדורות הדעת הנכבד מאד, והיא האמונה בחידוש העולם, עכ"ל; והנה לדעת הזאת יש לשאול מה צורך לצוות לבני חורין על המנוחה? כי הם הלא ישבתו כל עת שירצו והיה די לצוות על שביתת העבדים והבהמה (וזה יקשה יותר לדעת החכם יאסט שאמר [אללגעמיינע געשיכטע דעס איזר' פאלקעס ח"א עמוד קי"ב] כי עיקר הטעם הוא מנוחת העבדים והבהמה); על כן נ"ל שראוי לחלק בין שביתת הישראל לשביתת עבדיו ובהמתו, כי שביתת עבדו ובהמתו מכוונת לעצמה, לחמלה וחנינה עליהם, ואמנם שביתת ישראל עצמם ביום השביעי היא ג"כ לתועלת ישראל עצמם בלא ספק, אך לא כדי שינוחו בלבד, אחר שהרשות בידם לנוח כל זמן שירצו, אבל הוא כדי שתהיה מנוחת כולם ביום מיוחד, ועי"כ יוכלו להיקבץ יחדיו לאכול ולשתות ולדבר אלה עם אלה ותתרבה האהבה ביניהם וגם יוכלו להתאסף בבתי עבודת האל ולשמוע תורה מפי החכמים, ולכך היה שאמר כאן "וינח", ולא "וישבות", להזכיר את ישראל שלא לבד ישבתו מן המלאכה, אלא גם ינוחו ויקראו לשבת עונג, וזה יביאם להיקבץ יחדיו אגודות אגודות כדי להתענג ביום המנוחה, וה' צירף לזה תועלת אחרת שיהיה יום השבת זכר למעשה בראשית, שעי"כ יזכרו כי אל אחד לבדו ברא את השמים ואת הארץ והנה אין אלוה מבלעדיו; ומרוב חביבות המצווה הזאת לפניו ית' מפני עוצם התועלת הנמשכת ממנה בקיבוץ המדיני ולהיותה עם זה זכר לעיקר הגדול שהוא ייחוד האל, ועוד להיותה חוק פרטי ומיוחד לישראל, כי לא היה דבר כמוהו אצל שום א' מהגוים הקדמונים עובדי אלילים, אמר ה' שהיא לאות בינו ובינינו. |
Shadal Devarim 5:11שד״ל דברים ה׳:י״א
שמור את יום השבת לקדשו. ענינו כמו (שמות כ':ח') זכור את יום השבת, וכמוהו שמור את חדש האביב ועשית פסח (למטה ט"ז:א'), תן לבך מתי יבוא יום השבת ומתי יהיה חודש האביב, בכוונה לקדש את השבת ולעשות הפסח; ואין ענין שמור את יום השבת כענין שומר שבת מחללו (ישעיהו נ"ו:ב') שענינו המנוחה והימנע מעשות מלאכה. |
Shadal Bikkurei HaIttim 1828שד״ל בכורי העתים תקפ״ח
החלוף הראשון: בספר שמות כתוב לא תעשה לך פסל וכל תמונה, ובמשנה תורה כתוב כל תמונה, בזולת וי"ו הענף. ואשר אני אחזה לי, כי הוצרך משה ברוח נבואתו להשמיט הוי"ו הזאת בדברות האחרונות, למען יהיו הדברים ברורים, ורשעים לא יכשלו בם, וזה משום מעשה שהיה. כי הנה בשעה ששמעו ישראל על הר סיני לא תעשה לך פסל וכל תמונה וגו', מצאו מקום לסלף את הדבור הזה האוסר בהחלט כל מיני פסל, והתחכמו בחריפות היצר להוציא מכאן היתר במקצת, וכדברים האלה אמרו בלבבם: הן אמת כי לא יאבה ה' סלוח לאשר יקבל עליו אחד מנבראיו לאלוה, וקצוף יקצוף גם כן על העושה לו צורה חדשה מעשה ידי אמן, אשר אין לה מציאות וטבע, וישתחוה לה ויעבדנה כאלוה; ואולם אולי לא יחרה אפו על העושה פסל כתבנית אחד מן הנבראים, וזה לא לקבל עליו הפסל ההוא עצמו לאלוה (שאם היתה כוונתו לכך, לא היה עושה הפסל, אבל היה משתחוה אל הנמצא הטבעיי עצמו), רק יתכוין שיהיה לו הפסל ההוא לסימן, יראה אותו ויזכור את אביו שבשמים, ויחשוב כי על ידי שהקדיש אותו לשמים, ירצה ה' במעשהו, וישרה שכינתו על הצורה ההיא, כאשר ישרה אותה על המקדש העשוי לכבודו. זאת היתה טעותם, ומצאו לו צד היתר בדבור לא תעשה לך פסל וכל תמונה, ועל הדרך הזה פירשו הדבור: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ואלהים אחרים שאמרתי אפשר שיהיה באחד משני פנים: אם שתעבוד צורה חדשה שאיננה במציאות, וזה ענין לא תעשה לך פסל; ואם שתעבוד אחד מהנמצאים הטבעיים, וזה ענין וכל תמונה אשר בשמים ממעל וגו', כי באמת מלת תמונה אין ענינה צורה מלאכותיית, כי אם צורת גשם טבעי, ונמשך מזה כי איסור הפסל אשר יהיה כתבנית אחד מהנמצאות הטבעיות: והוא לסימן ולא לאלוה, לא פורש בעשרת הדברות. ומזה נמשכו אחר כן לעשות העגל, ואין ספק כי לא קבלוהו עליהם לאלוה ממש, רק לסימן רומז לאלהי אמת; שהרי אמרו עליו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים: ואיך יאמרו על העגל כי הוא הוציאם ממצרים, והוא בעת ההיא לא היה אלא באזני נשיהם? הלא על כרחנו נאמר שעשוהו לסימן. ומה שאמרו עליו אלהים אשר ילכו לפנינו, לא אמרו אלא בחשבם שתשרה עליו שכינה, ויעמוד להם במקום משה (ואלהים שאמרו אינו אלא מורה ומנהיג על פי ה', כמו ואתה תהיה לו לאלהים); גם חשבו שיהיה לו יתרון על משה, כי משה מחר מת, והעגל לא ימות; כי לא התעוררו לעשותו אלא מיראתם שמא משה מת, ובקשו להם מנהיג שלא ימות, ולולא זאת כבר היו מקימים עליהם לנגיד את אהרן, אלא שלא היו רוצים בבשר ודם, וזאת כוונתם באמרם כי זה משה האיש וגו', כלומר להיותו הוא איש כמונו על כן לא ידענו מה היה לו ואולי מת, וצריכים אנו למנהיג שלא ימות. לפיכך הוצרך משה ברוח נבואתו להסיר מלבם השבושים האלה, ואמר להם במשנה תורה לא תעשה לך פסל כל תמונה, והנה מלת פסל סמוכה לכל תמונה והתבאר להם כי גם הפסל העשוי תמונת אחד הנמצאים הטבעיים אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ, אסור לעשותו... החלוף השלישי: בדברות הראשונות כתוב זכור את יום השבת, ובאחרונות שמור. והנה הבדלת שני הפעלים האלה גלויה וניכרת, כי הזכירה היא לשעבר, והשמירה להבא; הנותן לבו למה שהיה יקרא זוכר, ובהפך שומר נותן לבו למה שיהיה, כמו ואביו שמר את הדבר, נתן לבו להסתכל היתקיים החלום; ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חקת עולם, תתנו לבכם מתי יבא יום הפסח ותעשוהו; וכן שמור את חדש האביב, שומר רוח לא יזרע, וזולתם. והנה בדברות הראשונות כתוב זכור את יום השבת, והטעם, זכור מה שנצטוית כבר במדבר סין לקדש את יום השבת; ואמר בענין השבת לשון זכירה, כי זו לבדה בכל עשרת הדברות מצוה ששמעוה כבר ויפול בה לשון זכירה. ולא אמר להם שמור את יום השבת, כי לא היו צריכים לתת לבם מתי יבא יום השבת, כי המן היה להם לסימן; אבל בערבות מואב, סמוך לביאתם לארץ, ועוד מעט ישבות המן, הוצרך להזהירם שישמרו את יום השבת מתי יבא. ואם מצאנו גם קודם לכן ושמרתם את השבת, וכיוצא בזה, אין זה סותר דברי; כי שמירת יום השבת היא נתינת לב מתי יבא, ולא היו צריכים לזה במדבר, אך שמירת השבת איננה אלא ההמנעות מלחללו. החלוף הרביעי: כאשר צוך ה' אלהיך, האמור בענין השבת בדברות האחרונות לבדן; והיה טעמו כי בעוד ישראל אוכלים המן, ולא היו מתפרנסים ביגיע כפיהם ובזעת אפיהם, אין ספק כי לא היתה שביתתם ביום השבת לצורך גופם, אלא לשם מצוה: אבל מעכשו שיבאו ויירשו ארץ, ופרי יגיעם יאכלו, הלא קרוב הדבר שישבתו ביום השבת להנאת עצמם, לא זולת: לפיכך הוצרך להזכירם שישבתו בו כאשר צונו ה' אלהינו, לא לתכלית אחרת. החלוף החמישי: בספר שמות כתוב לא תעשה כל מלאכה, עבדך ואמתך ובהמתך, ובמשנה תורה ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך. והנה בהר סיני, כשלא היתה להם אדמה לעבוד, לא הוצרך להזכיר בפרט השור והחמור, ונסתפק באמרו בדרך כלל ובהמתך; אבל בערבות מואב, בהיותם קרובים לבוא אל הארץ לעבדה ולשמרה, הזכיר השור והחמור בפרט, להיות עובדי האדמה משתמשים בהם מאד. ומאחר שאמר ושורך וחמורך, לא היה בידו לומר עוד ובהמתך, כי השור והחמור שהזכיר הלא גם הם בכלל בהמה, והנה הוצרך לומר וכל בהמתך, כלומר, וגם שאר הבהמות אשר מלבד השור והחמור... החלוף הששי: הוא הגדול שבכלם, והוא בענין טעם השבת, כי בדברות ראשונות היה טעמו כי ששת ימים עשה ה' וגו', ובאחרונות וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך וגו'; ולכאורה אחד משני טעמים הוא לבדו עקר. ואולם באמת שניהם כאחד טובים, ושניהם היו צריכים להאמר, זה בצאתם ממצרים וזה בסוף הארבעים. כי הנה מצות השבת לשני טעמים היא צריכה: האחד, מה טעם צונו שנשבות; והשני, מה טעם בחר ביום השביעי בפרט. והנה בדברות ראשונות הודיענו הטעם לבחירת יום השביעי מבין שאר הימים, ועל כן לא אמר בהן על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת כמו שאמר באחרונות, רק אמר על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, כלומר, זה הוא טעם בחירת יום השביעי משאר ימים. אבל טעם הצווי בשביתה, שהוא זכר ליציאת מצרים, לא הוצרך לאמרו במתן תורה, אשר היה כארבעים יום אחר יציאת מצרים, כי אז, כשהיו ישראל שובתים ביום השבת, אין ספק כי מעצמם היו זוכרים ימי הרעה, והיו מברכים מי שנתן להם מנוחה. לא כן מקץ ארבעים שנה, וסמוך לביאתם לארץ זבת חלב ודבש, אז הוצרך לפרש להם, כי טעם השביתה בכלל היא למען נזכור יציאת מצרים. וקרוב לזה כתב גם כן הרב המורה בחלק ב' פרק ל"א, ומה שנאמר באחרונות למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, הוא חוזר אל האמור לפניו לא תעשה כל מלאכה אתה וכו' ושורך וחמורך וכל בהמתך; ואמר כי שביתת הבהמה היא כדי שינוחו העבדים, כי לא ינוח העבד אם לא תשבות הבהמה, מפני שאי אפשר לבהמה שתעשה מלאכה אם אין אדם עומד עליה להנהיגה. ומנוחת העבד כדי שיזכור גם הוא יציאת מצרים, ולא היה מקום לדבר זה בדברות הראשונות, כי לא הזכיר בהן כלל ענין זכר יציאת מצרים. החלוף השביעי: בדברות הראשונות כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך, ובאחרונות הוסיף כאשר צוך ה' אלהיך, ועוד הוסיף ולמען ייטב לך; וטעם הדבר פשוט מאד, כי בעוד ישראל אוכלים המן, והם מתפרנסים שלא בצער, אין ספק כי בכל לבם היו מכבדים את אביהם ואת אמם, אשר הביאום לאור העולם, להתענג בחיים נעימים; אבל אחרי בואם אל הארץ, שמא יאמר אדם מישראל: ומה לי לכבד את אבי ואת אמי? ומה החסד אשר הטיבו עמי? האם אחזיק להם טובה על אשר הביאוני אל חיי צער אלה, לאכול פת לחם בזעת אפי? לפיכך הוסיף כאשר צוך ה' אלהיך, כלומר, גזרת מלך היא, אין לך רשות להרהר אחריה. ואם תאמר: ומה יהיה שכרי? ומה לי באריכות ימים, אחרי שאני קץ בחיי, עד שאינני מחזיק טובה לאבי ואמי יולדי? לפיכך הוסיף ולמען ייטב לך. החלוף השמיני: בראשונות לא תענה ברעך עד שקר, ובאחרונות עד שוא. וזה יתבאר על פי ההבדלה אשר הקדמתי לערוך לפניך, כי הנה בדברות הראשונות נאמר לא תענה ברעך עד שקר, ואין צריך לומר עד שוא שהוא קשה משקר. אבל באחרונות שנאמרו אחר שכבר נאמר דין עדים זוממין, לא הוצרך להזהיר על עדות שקר כי מה שאיננו שוא גמור אבל יש לו אמתלא וסמוכין, הוא מן הדברים שיקל לדיין להוציא בהם המשפט לאמתו ולהזים אותם, ומסתמא ייראו העדים מהעיד עדות כזאת, פן יעשה להם כאשר זממו לעשות לאחיהם; אבל הוצרך להזהיר, על עדות שוא, כי מה שהוא שוא גמור יקשה מאוד אל השופט להכירו, ולא ייראו העדים שמא יוזמו. הגע בעצמך שיבאו שנים לבית דין, ויענו בך שאתה חייב מנה לאדם שלא ראית אותו ולא ידעתו מימיך: במה תכזיבם ואיך יוזמו? אבל אם יעידו שאתה חייב מנה לאדם שהיה באמת נושה בך, אלא שפרעתו, הלא יקל לך להכזיבם על יד שטר או עדי פרעון... החלוף העשירי: בראשונות הזכיר תחלה לא תחמד בית רעך, ואחר כן לא תחמד אשת רעך; ובאחרונות תחלה אשת רעך, ואחר כן בית רעך: וזה פשוט, כי בהיותם במדבר היו עומדים תחת אהלים וסכות, ולא היה להם בתים, זולתי לעשירים שבהם, כקרח וחבריו (שנאמר בהם ותבלע אותם ואת בתיהם), לפיכך היו חומדים הבית יותר מהאשה: ובהפך, בבואם אל הארץ, אשר ימצאו בתים מלאים כל טוב אשר לא בנו, וישמן ישורון, יחמדו האשה יותר מהבית. החלוף האחד עשר: מלת שדהו שנוספה במשנה תורה; והדבר פשוט, כי במדבר לא היה להם שדה, על כן לא הוצרך לפרט אותו בדברות הראשונות, וכבר נכלל בכל אשר לרעך. החלוף השנים עשר: בדברות הראשונות ושורו וחמורו, ובאחרונות שורו בלא וי"ו. והטעם, כי המלות המחוברות בוי"ו הרי הן טפלות אל המלה הקודמת אשר אין בה וי"ו, והיא העקר, והעושה רושם בשומע יותר מדעותיה הנטפלות אליה; ולפיכך כשבא להוסיף באחרונות מלת שדהו, לא נתן בה וי"ו, כדי שהמלה הזאת המחדושת שלא נאמרה בראשונות, תעשה רושם גדול באזני הקהל: וכשם שאמר שדהו בלא וי"ו, כך אמר שורו בלא וי"ו, למען יהיה גם הוא רשומו ניכר, ויזהרו מאד מלחמוד אותו; והנה בסיני לא הוצרך לעשות רושם ניכר על איסור חמדת השור, כי מי שאין לו שדה ואינו עובד אדמה לא יקבל מן השור תועלת מופלגת, כתועלת אשר יקבלו ממנו עובדי אדמה, אשר שווריהם חביבים עליהם יותר מנשיהם. והנה הטעמים אשר אני נותן לרוב חלופי הדברות מיוסדין כן על האדן הזה, שהראשונות נאמרו ליושבי מדבר ואוכלי מן, והאחרונות לבאי הארץ; וכאן יש לטוען שיטעון: והלא בזמן מתן תורה לא נגזרה עדיין גזרת התמהמהם במדבר, ואלמלא דבר המרגלים, תכף ומיד היו באים אל הארץ, והיה המן נעצר: ומה הפרש אם כן בין שומעי הדברות הראושנות לשומעי השניות? והלא כלם כאחד היה במדבר, והיו מקוים לבא אל ארץ חמדה בימים מועטים. – לזאת אשיב, כי מלבד שהדברות השניות נאמרו אחרי כבוש סיחון ועוג, והנה הפרש גדול בין הדור ההוא לדור הקודם, והוא מה שיספיק לגרום תוספת מלת שדהו וכיוצא בזה; הנה עוד אין ספק כי היה מכוונת משה בדבריו האחרונים לחזק לב בני ישראל, ולהסיר מלבם יראת עכוב חדש, ולפיכך בחר לתקן דבריו באופן שיבינו מתוכם כי קרובים הם לבא אל הארץ יותר ממה שהיו קרובים אליה זה ארבעים שנה. |
R. S.R. Hirsch Shemot 20:7רש״ר הירש שמות כ׳:ז׳
זכור את יום השבת לקדשו – דיבור ״אנכי״ מצווה אותנו להכיר בה׳, כמושל על גורלנו וכמנהיג כל מעשינו. ״לא יהיה לך״ מפרש את המשמעות על דרך השלילה של ההכרה הזאת, בזה שהוא שולל אמון בכל אל אחר. ״לא תשא״ עושה הכרה זו בה׳ ליסוד כל היחסים האנושיים, בכך שבטחון כל הבניין החברתי של החברה האנושית, עומד בסופו של דבר על חומרתה של ההכרה הזאת. הכרה זו באה לידי ביטוי בשבועה, שהיא פנייה אל הימצאות ה׳ והשגחתו בכל היחסים האנושיים. אזהרת ״לא תשא״ מזהירה אותנו – שוב על צד השלילה – לא לשים ללעג את חומרתה של ההכרה הזאת. זכור מחזיר אותנו עתה אל מצבת הזכרון עתיקת היומין, שה׳ הקים בעת שמינה את האדם לראשונה לנציגו ובא־כוחו ״לעבדה ולשמרה״ (בראשית ב, טו). השבת היא מצבת הזכרון שה׳ הקים על מנת לשמר את הכרת האדם בה׳. הירידה במהלך תולדות המין האנושי נגרמה אך ורק על ידי שכחת האדם את ה׳, ולכן היה צורך בבחירת ישראל כמבשר ה׳, להוביל את האנושות שוב בדרך העלייה. נמצא שהשבת לא הונהגה כאן כמוסד חדש; הכתוב מניח מראש את מציאותה של השבת כמושכל ראשון. השבת הייתה כבר קיימת מראשית ימיו הקדומים של האדם, וישראל נצטווה רק ״לא לשכוח״ את השבת כדרך ששכחו אותה בני האנושות בדורות שעברו ובדור זה. גם ״קידוש״ השבת על ידי ישראל אינו דבר חדש, שכן הם נצטוו כבר לקדש את השבת של ה׳ על ידי שמירת שבת האדם. מצות השבת כבר ניתנה לישראל במרה בנוגע למן, בעקרונות כלליים, ובקשר לבחינות מסוימות של הפעילות האנושית הכרוכה בהשגת מזון. שם הונהגה כבר תורתה הראשונה של שבת האדם, המהווה קידוש מעשי של שבת ה׳, ומטרת הכתוב כאן אינה אלא ״להזכיר״ לישראל לא לשכוח קידוש זה. מכאן ש״שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה׳ אלקיך״ (דברים ה, יב), אינו אלא הביאור המילולי ל״זכור את יום השבת לקדשו״. אם נזכור שרק במרה קיבל היום השביעי את השם ״שבת״, עקב שביתת האדם ממלאכה (השווה פירוש לעיל טז, כג); ממילא ״זכור את יום השבת״ אין בו כל משמעות מלבד ״שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה׳ אלקיך״. ״זכירה״ ו״שמירה״ חד הם (לפי מסורת חז״ל [שבועות כ:] ״זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו״ ונשמעו, במתן תורה בסיני, ומשום כך ניתן בצדק להחשיבם כיחידה אחת בלתי נפרדת). ומכאן מחאה נמרצת נגד כל נסיון לזלזל בה׳ ובתורתו, ולצמצם את השבת היהודית ליום של ״זכירה רוחנית״ גרידא. נסיון כזה יטול מהשבת את החלק המהותי שבה – הווי אומר ה״שמירה״, ההימנעות מכל מלאכת מחשבת, ה״שביתה״ אשר ממנה נגזר עצם השם ״שבת״. בפסיקתא רבתי (פרק כג) מצאנו את המאמר רב המשמעות: ״אמר ר׳ יודן ׳זכור׳ נתן לאומות העולם ׳שמור׳ נתן לישראל״, ופירושו הוא בדיוק כמו שביארנו לעיל (טז, כג). בתחילה, כאשר הונהגה השבת עבור האנושות, הייתה בה רק ״זכירה״, שמירתה בלב. אך כך, כזכרון רוחני, היא אבדה כליל לאנושות. לישראל ניתן ציווי ה״שמירה״ – ציור ממשי של התוכן הרוחני של השבת על ידי סמלים שנתפשים בחושים – כדי לשמר את השבת ולהחזיר את עטרתה ליושנה. ודווקא ה״שמירה״ הזאת – ולא הזכירה – היא התכונה המובהקת של מצות השבת היהודית, שכן הדעת נותנת שהזכירה הייתה צריכה להיות מזה זמן רב לקניינה הכללי של כל האנושות. לפי זה, הנוטל משבת קדשנו את השמירה, בחושבו שדי לו בזכירה, הורס את כל השבת היהודית, ומערער את יסודות כל מוסד השבת, שה׳ הקים בישראל למען שימור השבת עבור כל האנושות. המצוה לזכור את השבת ולא לשכחה באה בלשון ציווי חיובי, ״זכור״. מצות עשה היא לעשות מעשים שיטביעו בנו את רושם מהות היום ומשמעותו. יתירה מכך, לא נאמר ״זְכוֹר״ בלשון ציווי, אלא ״זָכוֹר״ – צורת הפועל ללא הגדרת זמן. משמע שהמצוה אינה מוגבלת למשך היום עצמו, אלא מתפשטת ממנה הלאה לכל ימי השבוע. מכאן מתבאר טעמן של כמה מהלכות שבת. תחילה: ״זוכרהו על היין בכניסתו״ (פסחים קו.), הכרז על משמעותו המקדשת של היום בכניסתו – דהיינו מצות הקידוש. חז״ל תיקנו לומר קידוש על כוס יין בביתו כהקדמה לסעודת השבת. בהרבה מקומות במקרא, ״כוס״ – הקרוב ל״כסס״ – הוא סמל לחלק או לגורל שה׳ מקציב לכל אחד ואחד (עיין פירוש לעיל יב, ג–ו). לכן תיקנו חכמים ברכה על הכוס בכל מקום שעלינו לזכור שמצבי חיינו נקבעים לנו על ידי ה׳. הם תיקנו גם ״קידוש במקום סעודה״ – היינו לומר את הקידוש במקום בו אוכלים את סעודת השבת – כדי להכניס את השבת לתוך הבית, מקומן של עיקר קדושת וברכת השבת. הלכה נוספת שנלמדת מכאן היא: ״מוסיפין מחול על הקדש״ (מכילתא). עלינו לשבות ממלאכה לפני כניסת השבת, כדי שקדושת השבת תתפשט תחילה אל תוך ימות החול, ואנו נבוא לקבל את השבת ברוח השבת. כמו כן, על פי אותו עקרון, עלינו להניח לשבת גם בסיומה להתפשט אל תוך ימות החול, ובברכת הבדלה אנחנו מזכירים שוב את חשיבות השבת כמוסד המקדש את כל חיינו, כך שאנו לוקחים עמנו את רוח השבת אל תוך חיי המלאכה של ימות החול (עיין סמ״ג, עשין סימן כט). הלכה נוספת נאמרה כאן במכילתא: ״לא תהא מונה דרך שאחרים מונין אלא תהא מונה לשם שבת״. אחרים מציינים את ימי השבוע על ידי שמות, כך שכל יום מוקדש לאחד האלים או אחד מכוכבי הלכת. אך אנו מונים כל יום ״לשם שבת״, כמובילים אל השבת. נמצא שזכרה של השבת פרושׂ על כל ימינו, כדי שנכיר שהמטרה והשכר של כל מלאכתנו הוא היום בו אנו מביאים את מלאכתנו הגמורה לפני ה׳ ומניחים אותה לרגלי אדוננו וריבוננו בהכנעה. |
R. S.R. Hirsch Shemot 20:10רש״ר הירש שמות כ׳:י׳
בספר דברים (ה, יד) מדגיש הכתוב תוצאה נוספת הבאה משמירת קדושת השבת – הווי אומר ההכנעה לה׳ הבאה לידי ביטוי כל שבת בחיים החברתיים. הכתוב אומר שם: ״למען ינוח עבדך ואמתך כמוך״. הכנעה אמיתית לה׳ עושה את כל בני האדם שווים איש לרעהו. השבת קוראת דרור לעבד, ומעמידה אותו בשורה אחת עם אדונו, לפני ה׳. בביאורנו לקרבן הפסח, עמדנו על מעמד העבדים בבתים היהודיים ובתורת ישראל (עיין פירוש לעיל יב, מד), ולנאמר שם יש ראיה מהדגשת השפעה זו של השבת. הכתוב אומר שם עוד (דברים ה, טו): ״וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה׳ אלקיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה על כן צוך ה׳ אלקיך לעשות את יום השבת״. היינו, שה׳ ציווך לשמור את יום השבת במעשה. ה״יד״ – הכח הפעיל, וה״זרוע״ – הגבורה שעומדת מאחורי הכח, שהוציאוך ממצרים, של ה׳ היו. אתם עצמכם איבדתם את שניהם. הייתם עבדים, ורק על ידי ״ידו וזרועו״ של ה׳, הושבו לכם הן כוחה והן גבורתה של העצמאות, כדי שתשתמשו בהם בעבודתו בלבד. כל בני המין האנושי חייבים את קיומם הפיסי לה׳, בורא העולם, ומוזמנים על ידי השבת להראות הכנעה לבוראם. אולם ישראל חייב אף את קיומו הלאומי לה׳. על כן, כאשר רצה ה׳ להעמיד אנשים שישמרו את השבת ויקיימוה לעיני העולם, ובכך יראו במעשה את כניעתם למלכות ה׳, הוא בחר בכם מקרב המין האנושי; מכיון שה״יד והזרוע״ שלכם היו שלו, יותר מאשר אלה של שאר בני האדם; זאת מכיון שעצמאותכם, כחכם וגבורתכם, הם ההוכחה ההיסטורית והעדות על שליטת ה׳ בעולם הטבע ובהיסטוריה האנושית. הוא ציווה עליכם להעיד את עדותכם בפומבי בכל שבת ושבת, על ידי שביתה ממלאכת ״ידכם וזרועכם״, ועצירת פעילות כחכם וגבורתכם. כל תולדות ישראל מאברהם עד משה, אינן אלא הבריאה האלקית של האומה אשר תהיה נושאת את השבת. נמצא שהשבת היהודית היא בעת ובעונה אחת ״זכר למעשה בראשית״ ו״זכר ליציאת מצרים״! (עיין גם פירוש להלן לה, א; ובדיון המפורט במאמרים על השבת, באוסף כתבים, כרך ח עמ׳ קצה והלאה). |
R. S.R. Hirsch Shemot 20:11רש״ר הירש שמות כ׳:י״א
בספר דברים (ה, טז), נתוספו תיבות ״כאשר צוך ה׳ אלקיך״ למצות כיבוד אב ואם, כדרך שנתוספו למצות השבת (שם ה, כא). מכאן שמצות כיבוד אב ואם, כמו השבת, כבר ניתנה במרה. שבת וכיבוד אב ואם שייכות זו לזו. הן מהוות שני המוסדות החינוכיים הגדולים, אשר בידיהם הפקיד ה׳ את עתיד עמו. בדברים (ה, טז) נוספו גם תיבות ״ולמען ייטב לך״. בהוספה זו בא הכתוב לומר, שלא רק חיי העולם הבא תלויים בכיבוד אב ואם, אלא גם האושר האמיתי בעולם הזה. |
R. S.R. Hirsch Shemot 20:13רש״ר הירש שמות כ׳:י״ג
לא תחמד – המכילתא מבדילה כאן בין ״חמדה״ ל״תאוה״. בעוד ש״תאוה״ מציינת תשוקה פנימית, הרי ״חמדה״ מורה גם על השתוקקות המביאה לידי מעשה. כך: ״לא תחמד כסף וזהב ולקחת לך״ (דברים ז, כה). וכך גם: ״ולא יחמד איש את ארצך״ (להלן לד, כד), שוודאי אין פירושו: ״אף אחד לא יחשוק בארצך״, אלא: ״לא יהיה אף אחד שיעשה שימוש לרעה בהעדרותך מביתך, ומתוך תאוה לארצך יפלוש לתוך גבולך״. (״חמד״ הוא צורה מוגברת של ״עמד״. ה״חומד״ כבר איננו במצב של ״עומד״. קרוב לכך, ״חמט״: השבלול הזוחל לאיטו.) מכאן ההלכה: ״כל החומד וכו׳ דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביר עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר ׳לא תחמד׳״ (רמב״ם הלכות גזלה ואבדה א, ט). מקור ההלכה שתשלום ממון אינו מוציא מכלל עבירה על ״לא תחמד״, הוא מאמר הגמרא: ״׳לא תחמוד׳ לאינשי בלא דמי משמע להו״ (בבא מציעא ה:) – כלומר, טעות רווחת היא לחשוב שאיסור ״לא תחמוד״ שייך רק אם אינו משלם על החפץ. לכן אם אדם לוחץ על חברו עד שהוא מוכר לו דבר שהוא חומד, אף על פי שהוא קונה אותו כדין, למרות זאת הוא עובר על איסור ״לא תחמד״ (אולם דעה זו אינה לכולי עלמא [עיין תוספות סנהדרין כה: ד״ה מעיקרא]). אשת רעך – באשר ל״אשת רעך״, איסור ״לא תחמד״ שייך אם לדוגמא הוא מדבר על לב חברו או מביאו בדרך אחרת לגרש את אשתו, כדי שיוכל לשאתה לאשה לאחר מכן. בדברים (ה, יח) מתבאר האיסור יותר על ידי הביטוי ״ולא תתאוה״, דהיינו: אל תאפשר לתאוה לכל אשר לרעך לעלות בלבך. הלשון שם היא: ״ולא תחמד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך שדהו״ וגו׳. הלא דבר הוא, שלגבי ״אשת רעך״ לא נאמר ״לא תתאוה״ אלא ״לא תחמד״. בנוגע לכל יתר הקניינים, ה״תאוה״ כשלעצמה אינה דבר פסול, והיא נאסרה רק מפני שהיא מביאה לעבירה (״אם התאוה סופו לחמוד״ [מכילתא]). אולם לענין ״אשת רעך״, עצם ה״תאוה״ היא ״חמדה״ (עיין יחזקאל כד, טז; ״מַחְמַד עֵינֶיךָ״). ״תאוה״ ו״חמדה״ באות כאחד, ומשום כך הכתוב אינו מחלק ביניהם. (בכך ניתן ליישב קושיית הסמ״ג, לאוין סי׳ קנח.) בדרך כלל, כוונת התורה לאסור ״חמדה״ בנפרד מ״תאוה״, ו״תאוה״ בנפרד מ״חמדה״. התורה אוסרת ״חמדה״, כדי שלא תחשוב שהכוונה לקנות את החפץ כדין מתירה את התאוה. והתורה אוסרת ״תאוה״, כדי שלא תחשוב שהעבירה מתחילה רק במעשה. הרוצה שלא יבוא לידי עבירה חייב לעקור את התאוה מלבו, שכן גם התאוה עצמה, עבירה היא בעיני ה׳. האדם המתאוה חוטא בכך לעצמו, שכן עליו לפתוח את לבו אך ורק לשאיפות טהורות וישרות. בעשרת הדיברות שבמשנה תורה (המוסיפות ביאור על הדיברות הראשונות כאן), התוספה תיבת ״שדהו״ לדוגמאות שבפסוק, כדי שאף אחד לא יחשוב שהתאוה אסורה רק לגבי מטלטלין, רכוש העובר מיד ליד, ששם יכולה התאוה בנקל להביא לידי עבירה. כמו כן, כל העבירות שבין אדם לחברו, מחוברות שם (במשנה תורה) בוי״ו החיבור, ויוצרות משפט אחד מורכב: ״לא תרצח ולא תנאף וגו׳ ולא תחמד וגו׳ ולא תתאוה״. מצד אחד, כוונת הכתוב היא להכריז על כל קנייני חברו כמוקדשים אליו, ולאסור כל סוג של עבירה נגדם – במאמר אחד של ה׳. מצד שני, ובהדגשה מיוחדת, כוונת הכתוב היא להעמיד את כובד המשקל של כל האיסורים האלה על האיסור האחרון, ״ולא תתאוה״: מחמת כל האיסורים האלה, אל תאפשר לתאוה לכל מה שלא שייך לך, לעלות בלבך. דווקא איסור זה של ״לא תחמד״ ו״לא תתאוה״, הוא המטביע את חותם ה׳ על החלק החברתי של עשרת הדיברות. גם מחוקק בשר ודם יכול לגזור ״לא תרצח״ וכן הלאה, אך רק ה׳ יכול לגזור ״לא תחמד״. הוא לבדו בוחן כליות ולב. לפניו גלויים לא רק המעשים אלא גם המחשבות והרגשות. בשר ודם יכול לאסור רק את מעשה העבירה, וכאשר העבירה נעשית, הוא יכול – תוך קושי – להעמיד את העבריין בדין. אך מוצאה ובית גידולה של העבירה, נעלמים מעיני בשר ודם. ומשהבשילה העבירה בלב האדם, הרי שלעתים רחוקות יימנע מלעשותה מפחד עונשי בית דין של מטה. משום כך, כל בניין מדיני מעשה ידי אדם הוא לשוא, שהרי הבניין נותר בלתי־גמור ורעוע, כל עוד הוא מבוסס רק על תפארת האדם. גם אם הבונים מניחים את אבן הפינה ״בשם אלקים״, הבניין מוקם בלעדיו. הם מעמידים פנים כמוקירים את ״עשרת הדיברות״, אך חולקים כבוד לאדם. הם אינם משעבדים את כח האדם למדינה, המדינה לחוק, והחוק לאלקים; אדרבה, הם משלמים בפיהם מס שפתיים לאלקים, כאמצעי לחזק ולתמוך בכבוד הרעוע של האדם. רק כאשר יהיה ה׳ ״למלך על כל הארץ״, ורצונו ייעשה לחוק ומשפט בקרב המין האנושי, רק אז ייסגרו שערי בתי הסוהר ונס יגון ואנחה מקרב הארץ. |
R. S.R. Hirsch Devarim 5:6-17רש״ר הירש דברים ה׳:ו׳-י״ז
(ו-יז) עשרת הדיברות הם העקרונות הבסיסיים של כל מצוות התורה, והם מוסרים לישראל את תכליתן של חובות החיים. כבר עמדנו עליהם בפירושנו לשמות (כ, א–יד), ושם גם ביארנו את לשון מצוות שבת, כיבוד אב ואם, לא תענה ולא תחמוד, בחזרה על עשרת הדיברות שבפרשתנו. אנו מפנים את הקורא לעיין שם, וכאן נוסיף עוד כמה הערות. בפסוק ח לא נאמר ״פסל וכל תמונה״ (כמו בשמות כ, ד) אלא ״פסל כל תמונה״. לפי זה ״כל תמונה״ בא במקביל ל״פסל״, ומרחיב אותו. בכך מדגיש הכתוב בהדגשה יתירה את איסור עשיית כל סוג של צורה. הדגשת איסור זה הייתה חשובה במיוחד לפני המפגש הממשמש ובא עם האוכלוסייה עובדת האלילים, וזו הייתה מטרתן העיקרית של כל אזהרות הפתיחה שנאמרו עד כה. לעומת זאת, בפסוק ט נאמר ״ועל שִלשים״ במקום ״על שִלשים״ (כנאמר בשמות כ, ה). בדור שעמד לפני משה, היו לא רק בנים אלא גם בני בנים של יוצאי מצרים; כבר היה שם הדור השלישי של אלה שמתו בחטאם. לפיכך מובן שמחשבותיו ורגשותיו של משה לא אפשרו לו להפסיק ב״בנים״ כדי להוסיף ״שלשים״ כרעיון חדש, אלא הוא העדיף לצרף בנים, שִלשים ורִבעים בוא״ו החיבור, ובכך לכלול את כולם במושג אחד של צאצאים עד הדור הרביעי. בפסוק י הכתיב הוא ״מצותיו״, והקרי ״מצותי״ [ואילו בשמות (כ, ו) הכתיב והקרי הם ״מצותי״]. בכך אומר הכתוב לדור העובר עכשיו להנהגתו הנסתרת של ה׳, שהיא מצבו הטבעי של כל עם: גם כאשר ה׳ לא יעמוד לפניכם בהנהגתו הנראית, וגם כאשר יהיה נסתר מכם, תשוו אותו תמיד לנגדכם, ודרך מצוותיו הוא יישאר עמכם. אתם תקיימו את ״מצוותיו״, מצוות האל הנסתר, כאילו היו ״מצותי״ – בגוף ראשון מדבר, מצוותיו של העומד לנגד עיניכם. פסוקים יב–טו. לאחר הכניסה לארץ והפיזור, לא יחיו עוד העם תחת הנהגתו הישירה של ה׳. הם יחיו כיחידים, כל אדם לעצמו, ובעמלם יצטרכו להיאבק בטבע ובחברה כדי להגיע לעצמאות. למענם היה צורך להדגיש במיוחד את בחינת ה״שמירה״ של השבת: ״קרבן״ ההכרה בה׳ וההכנעה אליו על ידי שביתה ממלאכה לעשרים וארבע שעות. מכאן ואילך תהיה להם ״יד״ שלהם ו״זרוע״ שלהם, כוח וגבורה שלהם; לפיכך הם מחויבים להכיר כל פעם מחדש, שכל ניצוץ של כוח וכל בסיס של גבורה, כל מלאכה שהם עושים בכוחם וכל רכוש שהם צוברים בגבורתם – כולם של ה׳ המה. שכן ה׳ נתגלה אליהם בלב לבה של המדינה המצרית שהתפארה בכוחה ובגבורתה, והראה להם את כוחו וגבורתו כאשר הוציא לחירות את העבדים שהיו חסרי כל כוח וגבורה. בכוחו ובגבורתו נתן להם ה׳ את כל מה שמכונה בפיהם ״כוחם וגבורתם״, ועתה הוא מצפה מהם להכיר בכוחו ובגבורתו על ידי ״קרבן״ השבת של שביתה ממלאכה ומהוצאה. לעשרים וארבע שעות עליהם להשבית את הכוח העושה מלאכה ואת הגבורה השולטת והמשתמשת בחפצים (עיין פירוש, שמות כ, יא; לה, א–ב). זו הסיבה שהכתוב מתאר כאן בפירוט רב את כל תחום הכוח והגבורה של האדם – ״ושורך וחמרך וכל בהמתך״ (עיין פירוש, שם כ, י [מקום שכתוב רק ״ובהמתך״]) – ומאידך גיסא, כל הכלולים בתחום כוחו של האדם מצורפים אליו על ידי וא״ו החיבור: ״ועבדך״, ולא ״עבדך״ (שם); מאחר שבשבת כל אלה שווים לאדונם, המשתחווה לפני ה׳ יחד עמם. ולפיכך הכתוב מוסיף כאן ״למען ינוח עבדך ואמתך כמוך״, משום שזוהי התוצאה הבולטת במיוחד של השביתה ממלאכה בשבת, המבטאת הכנעה לה׳ והמבטלת זמנית את שלטון האדם (השווה פירוש שם כג, י–יב). פסוק טז. תוספת תיבות ״ולמען ייטב לך״ למצוות ״כבד את אביך״ וגו׳ מלמדת כל דור עתידי בארץ, שטובתם בהווה תלויה אך ורק בקשר נאמן ומסור עם העבר. כל דור חדש יפרח ויצליח רק אם יקבל, בכבוד ובצייתנות, את התורה ואת המסורת ההיסטורית שנמסרו לו מאבותיו (עיין פירוש שם כ, יב). פסוקים יז–יח. כפי שכבר הערנו בפירושנו לשמות (כ, יד), החזרה על עשרת הדיברות מחברת – בוא״ו החיבור – את כל העבירות שבין אדם לחברו, ובכך משלבת ברעיון אחד את האיסורים לחטוא כלפי חייו, נישואיו, רכושו, אושרו וכבודו של הזולת, וכן את האיסור לחמוד דבר האסור. והיא מצביעה בהדגשה על האיסור האחרון – איסור החמדה והתאווה – ללמדנו את הדבר הבא: ה׳ יביאנו במשפט, לא רק על מעשי עבירה אלא גם על מחשבות עבירה, ואפילו על התאווה הפשוטה לרכוּש אסור; שכן תאווה כזו היא מקום הגידול של כל מחשבות ומעשי העבירה. רק מצווה זו המופקדת בידי המשפט האלוקי מסוגלת להבטיח את החברה מן הפשע; שכן לא ניתן להגיע לביטחון החברה על ידי שופטים ושוטרים, אלא רק על ידי הלך-הרוח הנאמן של אזרחיה היראים מה׳. לפי הדברים האמורים נוכל להבין היטב, מדוע דווקא בחזרה על עשרת הדיברות, לפני המעבר אל הארץ, מרחיב הכתוב את ״לא תחמד״ על ידי ״לא תתאוה״, ואיסור התאווה נחשב לפסגה הכוללת את כל האיסורים החברתיים. שכן הם עומדים עתה לצאת משליטת הפיקוח המרכזי ולהתפזר כיחידים בכל רחבי הארץ; ובקרוב יופקד כל יחיד ויחיד אך ורק בידי פיקוח מצפונו. וכאשר הם נשלחים מקרבת המקדש והסנהדרין, ובכך מתרחקים ממקום מושב המשפט האנושי, יש להזכיר לכל יחיד ויחיד שעיני ה׳ משוטטות בכל; הוא בוחן כליות ולב, ודן אפילו על מחשבות האדם ותאוותיו. ומאחר שהם עומדים עכשיו לרכוש מקרקעין, משלים הכתוב את רשימת הנכסים ב״שדהו״ (עיין שמות שם. במדבר גם בתיהם היו מיטלטלין; לא היו להם כלל נכסי דלא ניידי). ואולי זה גם הטעם לכך ש״עד שקר״ נשתנה כאן ל״עד שוא״; שכן כבר ביארנו (פירוש, שמות כ, יג) ש״עד שוא״ מציין בעיקר ״עד זומם״. כשגוברת הסכנה לעבירות שבין אדם לחברו, קיים צורך להזהיר מפני העבירה החמורה ביותר – עדים זוממים; והדבר נחוץ במיוחד, משום שבעבירה זו, בית דין של מטה מענישים על הכוונה ולא על המעשה: ״׳כאשר זמם׳ ולא כאשר עשה״ (עיין פירוש להלן יט, יט). נמצא שעבירה זו קשורה בקשר הדוק לאיסור ״לא תתאוה״. |
Malbim Shemot 20:7-10מלבי״ם שמות כ׳:ז׳-י׳
והנה מה שהקדים בראשונה הטעם של חדוש העולם, והטעם של יצ"מ כתב בדברות השניות, י"ל בזה שני טעמים אם מפני שא"א להיות כל ענין יצ"מ והפלאות שנעשו בו, אם לא נאמין תחלה שהעולם מחודש, שלהאומרים שהעולם קדמון, א"א שישונה דבר מטבע העולם שהכל נעשה בחיוב לא ברצון, והם מכחישים אפשריות הנסים ושנוי הטבע, וע"כ הקדים שהעולם מחודש ברצון רוצה, שמזה יצויר אפשריות הטעם השני שהוא ההנהגה הנסיית שנעשה בעת יצ"מ, וזאת שנית, כי בעת שנאמרו הדברות הראשונות היה ראוי שיחיו לעולם, כמ"ש חרות על הלוחות חירות ממלאך המות, והיה תקון העולם שלא היו מתנהגים כלל לפי חוקי הטבע שבהם ימצאו גם רעות וצרות מות ויסורין, כי היתה כלל ההנהגה לפי ההנהגה הנסיית, ואז לא היה מן הצורך לעשות זכר להנהגה הנסיית שהיתה בעת יצ"מ, כי הנהגה זו היתה קבועה תמיד, ונגד זה היה צריך לעשות זכר לחדוש העולם, שאם לא היה מלאך המות שולט בעולם והיו האישים קיימים לנצח, בקל יותר לטעות שהעולם קדמון ושכולם קיימים מראשית קדומים, לכן תפס עיקר הטעם ששבת מעיד על חדוש העולם, משא"כ דברות השניות שנכתבו אחר החטא, אז א"צ ראיה על חדוש העולם, כי האישים נפסדים ובלתי קיימים וכל שיש לו תכלה יש לו תחלה, אבל צריך זכר ליצ"מ, כי מאז עולם כמנהגו נוהג וצריך עדות שיש גבוה מעל גבוה הנהגה נסיית השגחיית שנשתכללה בשבת ונתגלתה בעת יצ"מ, ובדברות הראשונות כתיב זכור ובשניות כתיב שמור את יום השבת, זכור הוא שיזכור מ"ע הנמצא בשבת שיקרא לשבת עונג ושיזכרהו ע"י קדוש, ושמור הוא שישמור מצות ל"ת שבו שלא יעשה בו מלאכה, כי השמירה בא לרוב על מל"ת, לכן אמר בדברות השניות כאשר צוך ה' אלהיך שפי' כאשר צוך במרה כמו שפי' חז"ל, ולמה לא אמר זה בדברות הראשונות, מפני שבמרה לא נצטוו רק על הל"ת של שבת, שגם בעת צווי המן לא הזכיר רק שלא יאפו בשבת ושאל יצא איש ממקומו, וע"כ אמר זה רק על שמור שהוא מל"ת, ואמרו חז"ל שזכור ושמור בד"א נאמרו, וזה מוכרח, כי הטעם שכתב בדברות הראשונות שה' נח ביום השביעי ממלאכה יצדק על שמור שהוא השמירה שלא יעשה מלאכה, והטעם שנזכר בדברות אחרונות זכר ליצ"מ יצדק על זכור שמטעם זה המ"ע לענגו ולכבדו ולקדש בו לסימן שאנו מתנהגים למעלה מן הטבע שאין בה עונג ושמחה והרחבה, כי רק ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, וא"כ הי' ראוי שיכתב בראשונות שמור ובשניות זכור לפי הטעמים שנתן בכ"א, וע"כ מבואר שבעת שאמר זכור אמר ג"כ שמור בדבור אחד וכן בהפך, ובא טעם הראשונות על שמור והשניות על זכור כי נאמרו בדבור אחד. |
Malbim Shemot 20:11מלבי״ם שמות כ׳:י״א
כבד את אביך ואת אמך. כבר בארתי בס' התו"ה (קדושים סי' ה') שמצות כבוד או"א ומצות שבת שייכים זל"ז, כי בששת ימי המעשה המציא האישים, ואם לא היה שובת ממלאכתו והיה ממציא האישים תמיד בדרך זה, לא היה מציאות לאבות ומולידים כי היו נבראים תמיד מאת ה', רק ע"י ששבת ממלאכה זו בשבת, הניח קיום העולם ע"י התמדת האישים ע"י אבות המולידים, ובזה יש להאבות שותפות עם ה' שהם יוציאו הגויות וה' יתן נשמה ויפיח רוח חיים, ולכן סמך כבוד אב ואם אצל שבת, כמ"ש איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו והוקש כבודם לכבוד המקום, ובאשר מכבד אותם ע"י שהיו סבה לגופו הגשמי, השכר הוא לאורך ימים הגשמים, ובדברות האחרונות הוסיף ולמען ייטב לך, כי יש בני אדם שחושבים שהרעות שבעולם הם יותר מן הטובות וקצים ומואסים בחייהם ומקללים את אבותם שהביאו אותם אל המציאות הזה שהוא לרעתם [וכמ"ש בפי' משלי ע"פ מקלל אביו ואמו ידעך נרו באישון חשך (משלי כ)], לכן אמר ולמען ייטב לך, שע"י שתכבד או"א ותחשב שהחיים הם טובים כן ייטב לך באמת. והנה בב"ק (דף נד ע"ב) שאל ר' חנינא בן עגול את ר' חייא בר אבא מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב, א"ל עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב שאלני אם נאמר בהם טוב אם לאו, כלך אצל ר' תנחום שהיה רגיל אצל ריב"ל שהיה בקי באגדה וכו', א"ל הואיל וסופן להשתבר, וכי סופן להשתבר מאי הוה, אמר רב אשי ח"ו פסקה טובה מישראל. והדבר פלאי שהשיב שלא ידע אם נאמר בהם טוב? ונראה פי' כי הטוב והרע הם שמות מצטרפים, שיען שיצויר רע בעולם יאמר טוב על ההפך של הרע. אבל אם לא היה הרע נמצא בעולם לא יפול לשון טוב, שהטוב הוא שלילת הרע. והנה במ"ש חרות על הלוחות פליגי חז"ל שי"א חירות ממלאך המות וי"א חירות מן היסורין ושעבוד מלכיות, הנה מ"ד חירות ממלאך המות ס"ל שאם לא היו ישראל חוטאים אז בעגל, היה מלאך המות נסתלק מן העולם ולא היה שום רע במציאות כמו שיהיה לעת"ל שאמר ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב (ישעיה סה), ולפי דעתו לא היה יכול לכתוב בהדברות הראשונות למען ייטב לך כי אחר שלא היה שום רעה במציאות אין ג"כ מציאות לשם טוב שהוא שלילת הרע, ורק בדברות האחרונות שכבר חזרו הרעות בעולם ע"י החטא כתב למען ייטב לך, וא"כ מה שכתב בדברות האחרונות למען ייטב לך אינו טוב, שזה מורה שיש רע בעולם שלכן מבטיח על הטוב, וזה בעצמו מה שנאמר בהם טוב מציין שיש רעות ואין זה לטובה, רק באשר יש דעה שחירות הוא משעבוד מלכיות לא ממלאך המות ולדעה זו היה עדיין מציאות לרע. ולמ"ד זה מ"ש למען ייטב לך הוא טוב, ובאשר ר' חייא בר אבא לא היה בקי באגדה ולא ידע אם חירות ממלאך המות, וא"כ לא נאמר טוב, או חירות משעבוד מלכיות ונאמר בהם טוב, לכן אמר שאלני אם נאמר בהם טוב, ר"ל שלא ידעתי אם זה טובה או לא, רק כלך אצל ריב"ל וא"ל הואיל וסופן להשתבר שהם היה דעתם שחירות הוא משעבוד מלכיות, וא"כ היה ראוי שיאמר טוב בראשונות אחר שהיו גם אז רעות בעולם רק מטעם אחר, ומ"ש כאשר צוך ה' אלהיך, כי אחר שהבטיח מתן שכר על מצוה זו הזהיר שלא יעשו ע"מ לקבל פרס, רק באשר צוה ה' על זה, ופי' חז"ל כאשר צוך במרה, ששם נצטוו על מצות שבת וכבוד אב ואם, ולא הוצרך לומר זה בדברות הראשונות שאז הקדימו נעשה לנשמע והיו בתכלית השלמות ובודאי יעשו הכל לשם ה' בלבד, משא"כ בדברות השניות שנפלו ממדרגתם הזהירם ע"ז. |
Hoil Moshe Devarim 5:3הואיל משה דברים ה׳:ג׳
וכל זה הקדמה לעשרת הדברות שהכין עצמו לומר לעם עם איזה שנוים לפי שנוי מצבם ממצב אבותיהם; וחז"ל במליצתם הנעימה אמרו (ת"ב ר"ה כ"ז.) שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן (יכולה לשמוע) כי קושיא עצומה היא איך שנה משה דברי ה' ממה שהגיד לעם בסיני, והרבה מן השומעים אותו עתה היו גם הם באותו מעמד בהיותם מעשרים שנה ולמטה וזוכרים דברי ה', מלבד שחקוקים הם על לוחות אבן, ואיך הואיל משה לשנותם? בשלמא השנוים האחרים הם בדקדוק הלשון, בתוספת ומגרעת וחילוף איזו אות או תיבה, שלפי הפשט הוא דבר שאינו מעלה ואינו מוריד, כי לא ישתנה באלה הענין ולא כיון משה לומר עשרת הדברות מלה במלה; אבל בצווי השבת באו לכאורה שנוים עצומים, וראש להם תיבת שמור במקום זכור, וגם העיקר והיסוד שבעבורו נצטוינו על השבת כאן הוא אחר ממה שבדברות ראשונות, ששם הוא לזכור בריאת העולם, וכאן לזכור יציאת מצרים... ולדור ראשון שהיו מדוכאים תחת עבדות מצרים ולא הירגלו מקטנותם במחשבות נעלות, היה צריך יותר להודיע שחייבים הם לכבד את יום השבת מבלי שישאל מהם שיצפו לקיים בו מצות ה', כי זה דבר נעלה שרק הישרים והתמימים שגבה לבם בדרכי ה' נוהגים בו, ומן הדור השני שנשארו מ' שנה סביבות משה וראו כמה פלאות ראוי לשאלו לא מדור ראשון, אבל גם בדור ראשון סגולת העם בעלי חכמה ושכל היו יכולים להבין מצווי האל בתיבת זכור גם הענין השני לצפות מתי יבוא לידם לקיים מצות ה', שזו כונת כל מצוה מן המצות, וזה כל התורה, וכ"ש בדור שני שיכלו להבין שני הענינים מתיבת שמור, וזה הוא דיבור שפה של בשר ודם לא תוכל לדבר באופן שישמע בדיבורה שתים, והאוזן השומעת מטה לאחד משני הענינם המכונים בדיבור, לאותו שהיא נוטה לו לפי המית נפשה באותו רגע; וזהו ענין על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת, כלו' כמו שכבר היה לכם להבין מציוי האל בדיברות ראשונות; ותיבות למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הם טעם אחר לשמירת השבת ממה שבא בדיברות הראשונות, ששם נתן טעם למצוה זו מבריאת העולם, שהאל עשהו בששת ימים ונח בשביעי, לפי שאם היה אומר להם שישמרו השבת למען ינוחו גם עבדיהם ואמהותיהם עמם, היו אומרים ומי נתן לנו מנוחה בהיותנו אנחנו עבדים בארץ מצרים? הלא היינו עמלים כל שבעת ימי השבוע! ולמה נתן אנחנו מנוחה לעבדנו? ע"כ דבר עמהם כאב המשיב לבנו הקטן ששאלו על ענין איזו מצוה שא"א לפרש לו טעמה מפני קוצר בינתו (עשה כמו שאתה רואה אביך עושה ולא תטעה) וזו ג"כ בודאי מגמת התורה בספרה בריאת העולם בששת ימים; ובעשרת דיברות ראשונות נשתמש ג"כ בתיבת וינח כביכול כיגע ממלאכתו תחת השתמש בתיבת וישבת כמו בפר' בראשית כדי להשפיל האל עד מחשבות הדור לשבר את אזנם ולומר להם (נוחו אתם ועבדיכם כמו שנח ה') וזו היתה יראת שמים בדורות הראשונים להביט אל דרכי ה', וכאשר יעשה הוא כן יעשו גם חסידיו (עמ"ש בפר' וירא על פסוק ושמרו דרך ה'); ועתה שהורגלו בחירות וסר לב האבן מקרבם, אמר להם הטעם היותר נכון לשמירת השבת שהוא לתת מנוחה לעבדיהם שהוא מעשה צדקה וחסד בזכרם מה סבלו הם במצרים שלא נתנו להם מנוחה אפילו יום אחד; ומתיבות ויוציאך ה' אלהיך משם וגו' יובן שהאל הבורא את העולם והמשגיח עליו רוצה שיעשו כן: ויתר השנוים שבין דיברות ראשונות לשניות הם בראשונות כתיב פסל וכל תמונה וכאן כל תמונה שלפי הפשט הענין שוה בהם וחסרה הו"ו כמו בפסוק ראובן שמעון לוי ויהודה (פר' שמות) ובמקום אחר (פר' וישלח) כתב ראובן ושמעון ולוי ויהודה, ופסל ותמונה הם שני דברים נפרדים וההפרש ביניהם הוא שהפסל צורה בולטת והתמונה יכולה להיות ג"כ מצוירת, ולהפך בראשונות כתב על שלשים וכאן ועל שלשים, ובצווי שבת שם ועבדך וכאן עבדך, שם ובהמתך וכאן ושורך וחמורך וכל בהמתך, תוספת ביאור בא על נכון כאן שכונתו להכמיר רחמיהם על בהמתם לתת להן מנוחה, כלו' השור והחמור היגעים כל השבוע ינוחו ויתר הבהמות עמהם; ותיבות כאשר צוך ה' אלהיך שהוסיף, במצות שבת ובמצות כיבוד אב ואם הוא מאמר מוסגר ודברי משה, כאומר הלא ידעתם כמה פעמים הזהרתי אתכם על אלה מפי האל; ותיבות ולמען ייטב לך שהוסיף במצות כיבוד אב ואם הם להורות שאריכות ימים שנאמרה כאן אינה ר"ל שכל איש ואיש יגיע עד זקנה ושיבה, אבל שהאומה תתקיים בפרי צדקה על האדמה (ואדבר עוד ע"ז בצווי שילוח הקן בפר' תצא אי"ה) כי צדקת היחידים תועיל לאושר האומה כולה, שהיא כשלשלת העשויה מכמה טבעות שאם תנתק אחת מהן תחלק השלשלת לשנים ולא תועיל עוד לשימושה, וזה דבר דק ראוי לאומרו לדור שני ולא לדור ראשון שהיו משיבים (אך השקט והצלחה תהיה לי! ומה לי ולאושר האומה!) לא כן אריכות ימים על האדמה, כי בגלותם ממנה כל אחד יסבול וידוכא; הו"וים של ולא תנאף וגו', לפי שהם דיבורים קטנים, והאל אמרם אחד אחד, ומשה קשרם יחד, ובדיבור תשיעי שם כתוב שקר וכאן שוא שמות נרדפים (כבר העירותי ע"ז בצווי לא תשא בפר' יתרו), וגדרם לפ"ד ששוא במעשים ושקר בדברים (גם כי מצאנו להפך אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר, תהלים קמ"ד:ח', אין ללמוד מל' השיר, והנרדפים לא ישמרו תמיד גדרם), ובאה אזהרה יתירה כאן שלא בלבד לא יעידו דבר שלא היה, רק גם בהעידם על דבר אמת יזהרו בלשונם פן בדבריהם ישגו ויוסיפו או יגרעו, כי כל זה יכול להזיק לרעיהם; עוד שם בא פעמים ל' חימוד וכאן פעם אחת ל' חימוד ופעם ל' תאוה, וחימוד (מגזירת חם) היא תאוה חמה ועזה, ושם הזהיר על החימוד בלבד וכתב בית רעך דרך כלל, ופירש דבריו בכתבו אח"כ אשת רעך ועבדו ואמתו וגו', וכאן על האשה כתב ל' חמוד כי יצר לב האדם רע ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ועל יתר הדברים אסר אפילו התאוה והוסיף שדהו כי מוכנים היו ליכנס לארץ; והשמיט הו"ו בראש תיבת שורו אולי מפני הו"ו שבסוף תיבת אמתו, לפי שבימים הקדמונים היו כותבים התיבות מחוברות כולן זו לזו, ועפ"י הסברא היו מפרידים אותן, וע"כ נמצאו בהן נפרדות או מחוברות שלפי הביאורים החדשים (רובם דברי שד"ל ז"ל) נראות להפך ממה שהן, כמו על תבליתם (ישעיה י':כ"ה) במקום על תבל יתם, ישר ממסוכה (מיכה ז':ד') ישרם מסוכה, ויחלטו הממנו (מ"א כ':ל"ג) במקום ויחלטוה ממנו, ואחריתה שמחה תוגה (משלי י"ג:י"ד) במקום ואחרית השמחה; וכשתבאנה שתי האותיות הדומות אחת בסוף תיבה והשנית בראש תיבה הסמוכה לה, היו משמיטים אחת מהן (עיין במשתדל על פסוק קצתי בחיי סוף פ' תולדות); וכאן אולי מצאו ו"ו אחת משמשת לשתי התיבות, והניחו תיבת שורו בלא ו"ו כמו שנמצאת בדיברות הראשונות תיבת ועבדך בלא ו"ו החיבור. |
R. D"Z Hoffmann Shemot 20:1רד״צ הופמן שמות כ׳:א׳
עשרת הדברות ניתנים לנו בתורה בשתי גרסאות. עד למצוות שבת זהות שתיהן, להוציא השינוי הקל מן "פסל וכל תמונה" (שמות כ':ד') ל"פסל כל תמונה" (דברים ה':ח'), ואולי עוד הקרי-כתיב שבסוף הדיבר הראשון, במקום "מצותי" בדברות הראשונים. אך ממצוות השבת ואילך מרובים השינויים: במקום "זכור" (שמות) בא בס' דברים "שמור" ושם התוספת "כאשר צוך ה' אלהיך". במקום "בהמתך וגרך אשר בשעריך" באות המלים "ושורך וחמורך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך", והתוספת "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". במקום "כי ששת ימים עשה ה'" (שמות) כתוב בדברים "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" וגו'. במצוות כיבוד אב ואם יש בדברים שתי תוספות: "כאשר צוך ה' אלהיך" ו"למען ייטב לך". המצוות הבאות ("לא תרצח" וגו') מחוברות שם זו אל זו בוי"ו החיבור, ושלא כבס' שמות. במצוות "לא תענה" נאמר בשמות "עד שקר" בעוד שבס' דברים נאמר "עד שוא". במקום "לא תחמד" השני בשמות בא בדברים "לא תתאוה". בס' שמות נאסר תחילה חימוד בית ורק אחר כך חימוד אשה, ואילו בדברים הסדר הפוך – תחילה אשה ואחר כך "בית", ועוד יש שם אחר "בית רעך" התוספת "שדהו". ונראים דברי ראב"ע כאן שהדברות שנאמרו בסיני בנוסח שבס' שמות נאמרו, וכאשר משה רבנו ע"ה חזר עליהם בס' דברים, לא חזר עליהם באורח מילולי מדויק, אלא באורח ענייני, תוך כדי עריכת שינויים מספר והוספת אי-אלה הוספות, ונשתדל למצוא לכל אלה טעמים כאשר נדון בפרטי המצוות. ומכל מקום אפשר להוכיח בנקל שאכן הטקסט שבס' שמות הוא המקורי, שהרי התוספות "כאשר צוך ה' אלהיך" (דברים ה':י"ב, ט"ו) עצמן רומזות לזה שבס' שמות. אף אין להניח, שבמקור חוברו מצוות אחדות בוי"ו-החיבור. |
R. D"Z Hoffmann Shemot 20:3רד״צ הופמן שמות כ׳:ג׳
בדיברות שם בא "כל תמונה" בלא וי"ו, והרי זה אפוא תמורה ל"פסל" שמשמעו – כל התמונות כולן במובן הרחב. אפשר לבאר את הוי"ו שבכאן כוי"ו מבארת ושיעור הכתוב יהיה: פסל, דהיינו כל תמונה שהיא, כמו בספר דברים. |
R. D"Z Hoffmann Shemot 20:7-10רד״צ הופמן שמות כ׳:ז׳-י׳
זכור. לזכור יום מסוים פירוש להבליט אותו מבין ימים אחרים וממילא גם לחוג אותו, ומכאן "הימים האלה נזכרים ונעשים" – נחגגים,"והיה היום הזה לכם לזכרון" והיה ליום חג. בדברות שבס' דברים בא כאן לשון "שמור" והרי גם הוא לשון חג – "ליל שמורים הוא" (שמות י"ב:מ"ב) הוא ליל חג... בדברות שבפ' ואתחנן בא במקום "ובהמתך" "ושורך וחמורך וכל בהמתך", והרי זה שם פרט וכלל, ולפי הכלל "נעשה כלל מוסיף על הפרט" נאסרת בזה עבודתם של כל מיני הבהמה שבבעלותנו. בפ' משפטים נאמר "למען ינוח שורך וחמורך" וגו' ומסתבר, שמשום כך פירש משה רבנו בדברות האחרונות ש"שורך וחמורך וכל בהמתך" צריכים לנוח, שאם לא כן אפשר היה לסבור, ש"שורך וחמורך" שבפ' משפטים הוא הפירוט של "בהמתך" שבכאן, ויהיה זה אפוא כלל ופרט. עוד מלמדים אותנו חכמינו ז"ל מן "ובהמתך" את הלאו דמחמר, כלומר האיסור לגרום לבהמה כלשהי לעשות מלאכה שאסורה לנו, בעוד שהכתוב "למען ינוח שורך וחמורך" (כ"ג:י"ב) בא ללמדנו מצוות שביתת בהמה, שאל לה לבהמתנו לעבוד ביום השבת גם בשביל אדם, כאשר לא אנחנו מביאים לכך. רשר"ה מעיר, שהשור מסמל את בהמת העבודה, בעוד שהחמור מסמל את בהמת המשא, והכתוב שבדברות האחרונים מציין אפוא את שני סוגי העבודה, זו הייצרנית ומלאכת הוצאה מרשות לרשות. ברם, דומה שלא זו כוונת הכתוב שם, אלא כמו במקומות רבים אחרים בתורה בא הכתוב לציין את בהמות-הבית השכיחות בישראל, והן שור וחמור ושה, ורק משום שהשה אינו מבהמות העבודה אין הוא מוזכר בהקשר זה. עבדך כאן בלא וי"ו-החיבור. תחילה נמנים האנשים החופשיים, דהיינו "אתה ובנך ובתך", ורק לאחר מכן, בדרגה שנייה, העבד והאמה, הבהמה והגר. בפ' ואתחנן לעומת זה בא "ועבדך" בוי"ו החיבור מן הסתם, משום שמשה רבנו ביקש ללמד, שאין הבדל בין מנוחתו של האדון למנוחתו של העבד, דבר שמצווה עוד יותר מפורש על ידי התוספת "למען עבדך ואמתך כמוך". עוד יש שם, אחר הציווי "שמור את יום השבת לקדשו" התוספת "כאשר צוך ה' אלהיך". רש"י ז"ל ע"א מסב את הדברים, על פי חז"ל, על מצוות השבת שניתנה לבני ישראל במרה, כלומר עוד קודם מתן תורה, אך רמב"ן אינו מקבל דבריו, כי אם כן היה צריך לומר שגם על כיבוד אב ואם נצטוו במרה. ואין רש"י אומר זאת שם, אף על פי שגם לגבי כיבוד אב ואם נאמר "כאשר צוך ה' אלהיך" (פסוק ט"ו). ראב"ע והחדשים מפרשים "כאשר צוך ה' אלהיך" כמוסב על הדברות הראשונים. אך אם כן קשה, למה באה תוספת זו רק בקשר למצוות שבת וכיבוד אב ואם ולא בכל המצוות שבעשרת הדברות. ומה גם שבמצוות כיבוד אב ואם שבכאן לא נאמר יותר מאשר בזו שבדברות האחרונים. דומה אפוא שעלינו לפרש ביטוי זה כמו ביטויים דומים שבס' דברים – "כאשר ציוויתים", או "כאשר ציוויתיך" – כביטויים הרומזים למקומות, שמצוות אלה מפורשות יותר. מצוות השבת שבדברות לכאורה בלתי ברורה היא. אין אנו יודעים במה תתבטא קדושת השבת הנדרשת. על כן אומר משה רבנו "כאשר צווך" לרמוז הן על ביאורי המצוה בתורה שבכתב והן על כאלה שבתורה שבעל פה (באשר לתורה שבכתב, השוה המקומות המובאים למעלה ומצוות שבת בקשר למשכן, משם נמצינו למדים שהמלאכות שנעשו במשכן הן אלה האסורות בשבת). ובדומה לכך, בלתי ברורה מצוות כיבוד אב ואם, שהאי לא מפורט בה מהו טיבו של כיבוד זה שנצטווינו בו, וצריך אפוא לומר ש"כאשר צווך" זה רומז לפסוקים אחרים בנושא דנן – "איש אמו ואביו תיראו", "ומכה אביו ואמו מות יומת", "ומקלל אביו ואמו מות יומת", "כי איש אשר יקלל את אביו ואת אמו" (ויקרא כ':ט') וגם "איש אשר ישכב את אשת-אביו, ערות אביו גלה" (שם שם י"א), המרבה אף אשת אביו אחר מות האב, וגם "ובת איש כהן אשר תחל לזנות, את אביה היא מחללת", והשוה גם מעשה ראובן ובלהה ודברי יעקב על אודותיו "כי עלית משכבי אביך". כל הפסוקים הללו שייכים לנושא דנן, ומלבדם היו בלא ספק הלכות שנמסרו בעל פה, ואשר פירטו מצוה זו. מדברי הכתוב שבן סורר ומורה "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו" אפשר להסיק, כי מצוה על הבן לשמוע לקול אביו ולקול אמו, ומן הסתם גם תוקן שעל הבן לקום בפני אביו; השוה "מפני שיבה תקום", ודוגמתו של יוסף מלמדת, כיצד על הבן לטפל באביו לעת זקנתו, ועוד. התוספת "כאשר צווך" רומזת שכל כגון דא, הלכות שמשה רבנו כבר הביא אותן לפני העם בעל-פה. ביתר המצוות שבעשרת הדברות אין צורך ברמזים שכאלה, אם משום שהדברים ברורים דיים, כגון הדיבר הראשון והשני. ואולי באה התוספת "כאשר צווך" רק במצוות שבת וכיבוד אב ואם משום שרק אלה נצטוו כאן באורח חיובי, שהרי הדיבר הראשון – "אנכי" – מובא בצורה מספרת, ואילו יתר שבע המצוות מנוסחות על דרך השלילה – "לא!" ובכל אלה לא תתאים תוספת שכזו. רק במצוות העשה "זכור" ("שמור") ו"כבד" היא מתאימה, ובה נרמזות כל ההלכות שבנדון, הן אלה שבכתב והן אלה שנמסרו בעל פה. |
R. D"Z Hoffmann Shemot 20:11רד״צ הופמן שמות כ׳:י״א
על האדמה. תוספת זו חשובה גם אם הכוונה כאמור להבטחה לפרט, והוא כדי לציין את אריכות הימים כחיים בהרווחה ואושר, וכפי שהכרח הוא להיות בארץ המובטחת וכדי להדגיש זאת מוסיף הכתוב בס' דברים (ה':ט"ז) "ולמען ייטב לך". עם זאת יש לדעת, שיש דמיון בין שכר מצוות כיבוד אב ואם ולבין העונש על שתי המצוות הראשונות. אם יראה הניסיון שעובד ע"ז או נשבע לשקר נשאר ללא עונש, ומי שמכבד את הוריו כראוי אינו מאריך ימים, כי אז יש לראות במקרה הבודד חריג אשר סיבותיו אינן גלויות לעינינו. |
R. D"Z Hoffmann Shemot 20:12רד״צ הופמן שמות כ׳:י״ב
בדברות שבס' דברים נאמר במקום "עד שקר" "עד שוא". והנה לתמהוני הרב לא מצאתי, לא בתלמודים ולא במכילתא ולא במדרשים הערה כלשהי על שינוי זה, חרף חיפושים מרובים, בעוד שמרבים לדבר על ההבחנה בין שבועת שוא לשבועת שקר. התרגומים אינם מבחינים בין עד שוא לבין עד שקר. ראב"ע מפנה תשומת לבנו לשוני זה, אך טוען, "ששוא ושקר בני אב אחד הם", כלומר אין נפקא מינה ביניהם. ואילו רמב"ן אומר "שאסור להעיד על חברו אפילו דבר שאינו כלום, ולא יתחייב בו כלום בבית דין". כלומר גם דיבור שכזה אסור. אך אולי צריך להבחין בין שני הביטויים בדרך זו: עד שקר מעיד ביודעין עדות הנוגדת את המציאות הממשית, בעוד שעדות שוא אינה מבטאת אלא עדות ריקה מכל, שאינה נוגדת את המציאות, אך אין בבסיסה ראיית עובדה כלשהי. כאשר אדם מעיד על סמך איזו שמועה, הריהו עד שוא. ומכיוון שכבר הראינו בדין עדים זוממים, שזה מכוון במיוחד כנגד עדים אשר מעידים מאומד ומפי שמועה, נבין למה בא דווקא בדברות שבס' דברים הביטוי "עד שוא" – לשמש אזהרה חריפה לעדים זוממים. |
R. D"Z Hoffmann Shemot 20:13רד״צ הופמן שמות כ׳:י״ג
לא תחמד. בדברות שבפ' ואתחנן נאמר "לא תחמד אשת רעך, לא תתאוה בית רעך שדהו ועבדו ואמתו שורו וחמורו וכל אשר לרעך". מסתבר שהמלה "בית" שבכאן היא שם קיבוצי לציין את כל קניינו של האדם, דהיינו האשה וכל הרכוש. לפיכך יהיה "לא תחמד" השני ביאורו של הראשון ובו ניתנים במפורט כל הדברים הכלולים ב"בית רעך", תחילה האשה בהתאם ל"לא תנאף" ואחר כל יתר הרכוש בהתאם ל"לא תגנב". וראה להלן באשר לסדר הדברים בפ' ואתחנן. ובאשר לנוסח "לא תחמד... ולא תתאוה" שם מביא רמב"ם מכילתא שאינה לפנינו וזה לשונה: "נאמר כאן 'לא תחמד' ולהלן הוא אומר 'לא תתאוה' לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החימוד בפני עצמו". והוא ממשיך: "ושם אמרו, מניין שאם התאווה, שסופו לחמוד? שנאמר 'ולא תתאוה... ולא תחמד'. מניין שאם חמד, שסופו לאנוס ולגזול? תלמור לומר, 'וחמדתי שדות יגזלו'". וראוי לציין, שבעוד שבלוח השני שבכאן נפרדים כל הלאווים זה מזה, הרי בפ' ואתחנן כולם מחוברים זה לזה בוי"ו החיבור. |
R. D"Z Hoffmann Devarim 5:7רד״צ הופמן דברים ה׳:ז׳
פסל. בדרך כלל: צורת אדם, כמו שמוכח דברים ד':ט"ז. על כן בשמות הוא מקושר עם "וכל תמונה" (בתוספת ו'). כאן שכתוב "כל תמונה" (בלי ו') בתור פירוש ל"פסל", יש לפרש "פסל" גם כצורת נמצא אחר. כיון שהחטא הראשון של ישראל היתה עבודת עגל, יתכן שכאן נשתנה הלשון בכוונה, כדי לרמוז, שמעשה זה נאסר מיד בהתחלת הדברה. |
R. D"Z Hoffmann Devarim 5:11-14רד״צ הופמן דברים ה׳:י״א-י״ד
בשמות מצווה הדברה הרביעית, לציין את יום השבת מכל הימים, כזכרון למעשה בראשית, על כן כתובה שם הלשון "זכור" (השוה לשמות). כאן כתוב "שמור", המתחבר עם "יום", ומתפרש בהוראת ציון שביתה (שמות י"ב:י"ז); מצות הזכירה (וזכרת) כתובה בסוף הדברה (פסוק ט"ו). כאשר צוך וגו'. הכוונה בין לפרטי המצוה שבכתב ובין לפרטי המצוה שבתורה שבעל פה. על דרך זאת יש לפרש גם את ההוספה הזאת שבפסוק ט"ז. בשאר הדברות לא נכתבה הוספה זאת, מפני שנאמרו בלשון שלילה (לא...), ואין "כאשר צוך" הולם אותן יפה; "אנכי", אינה מצוה, אלא הכרזה. ושורך וחמורך. פירוש ההוספה הזאת לדעת הרמב"ן היא, שאפילו עובדי האדמה חייבים לשבות ממלאכתם בשבת, אף על פי שמלאכתם היא חיונית. על כן מתאימה ביותר הוספה זאת כאן לפני כניסתם לארץ. בהמתך. כתוב גם בשמות, אבל כמובן שכאן היה צורך להוסיף "וכל". למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. נראה שכוונת התיבות הללו להזהיר על אופן ודרך שמירת השבת, כמו "למען וגו'" שבשמות כ"ג:י"ב. כלומר, הזהר מאד בשמירת השבת, כדי שינוח גם עבדך כמוך; זאת אומרת, אל תזלזל במנוחת עבדך יותר מבמנוחתך אתה. יחד עם זאת, יש לומר, שביטוי זה מכוון לקשר פסוק זה עם הבא אחריו, אף על פי שהפסוק הבא אינו מכוון לנמק את מנוחת העבדים גרידא, כדעתם של אחדים. וזכרת וגו'. פסוק זה מכוון לומר, שישראל חייבים לשמור את המצווה הזאת, על אף שקשה לשמור אותה, שהרי כל קיומם בתור עם חפשי אינו אלא מפני שה' גאלם (יתבאר באריכות בשמות), על כן חייבים הם לקיים בשמחה את כל מצוות ה', ואף הקשות ביותר. על כן צוך. כלומר, על כן ברשותו יתברך לצתת לך אפילו דבר כזה. בספר שמות נאמר נימוק אחר לגמרי. שם ניתן הסבר למהותה של השבת. בספר דברים חתר משה רבינו פעמים רבות על הזכרת יציאת מצרים, כדי שישראל ישימו אל לבם, שאף את המצוות הקשות אין לראותן כסבל ח"ו. השוה ט"ו:י"ד; ט"ז:י' והלאה; כ"ד:י"ז והלאה. |
R. D"Z Hoffmann Devarim 5:15רד״צ הופמן דברים ה׳:ט״ו
בדברה החמישית שתי הוספות למה שנאמר בשמות. על "כאשר צוך וגו'" כבר דברנו למעלה. מלבד זאת, נוסף עוד "ולמען יטב לך", דבר הנידון כבר בבבא קמא נ"ד: והלאה. הביטוי "ייטב לך" נזכר פעמים רבות בספר דברים, השוה ד':מ', ה':כ"ו, ל"ג, ו':ג', י"ח, י"ב:כ"ה, כ"ח, כ"ב:ז'. על כן אין להתפלא שהוסיף משה הבטחה זו כאן, לפני כניסת ישראל לארץ. |
R. D"Z Hoffmann Devarim 5:16רד״צ הופמן דברים ה׳:ט״ז
הדברות שמהששית עד העשירית, כיון שהן קצרות ונאמרו בלי הפסק, מחוברות יחד בספר דברים על ידי ו' החיבור... במקום "עד שקר" שנאמר בשמות, נאמר כאן "עד שוא". פירשנו בשמות, שעיקר משמעו של "עד שוא" הוא "עדות ריקנית", כלומר, שאינה מבוססת על ראיית עובדה, וכן הוכחנו שאזהרה זאת נאמרה בפרט על עדות שקר, אשר עונשה פורט להלן י"ט:ט"ז והלאה (השוה שם). על כן מובן הדבר שכאן נאמר "עד שוא" במקום "עד שקר". |
R. D"Z Hoffmann Devarim 5:17רד״צ הופמן דברים ה׳:י״ז
על ההבדל שבין חמוד לתאוה דברנו באריכות בשמות. ההוספה "שדהו" שבכאן, מתפרשת בכך, שרק עכשו עומדים ישראל לנחול שדות. בית. כאן וגם בשמות כל הרכוש בכלל, אשר אחריו באים הפרטים, על כן כתוב שדהו בלי ו'. כאן נוסף, שלא רק "חמוד" הוא אסור (הוא החמוד מחמת מעלותיו של הדבר הנחמד), אלא גם התאוה היא אסורה (תאוה הבאה מחמת העדר הדבר המבוקש אצל המתאוה). אבל ביטוי זה אינו מתאים כלפי אשה, שהרי אין אדם מתאוה אליה מחמת העדרה, אלא חומד אותה בשביל מעלותיה, על כן כתוב אצל אשה באופן מיוחד לא תחמוד. גם סדר הדברים מתאים בשתי הרצאות הדברות. בשמות כתוב תחילה בית ואחרי כן אשה, שהוא הדבר היקר ביותר לאדם, אחרי כן עבדו ואמתו וגו', כפי שוויים. כאן בספר דברים כתובה אשה תחילה, בשביל הביטוי לא תחמד המיוחד אצלה, אחרי כן כתוב בית, שהוא מושג כללי, ואחרי כן שדהו, שהוא עולה בשוויו על כל השאר, ושוב כל שאר הדברים באותו סדר כמו בשמות. יש לציין עוד הבדל, שבשמות כתוב "ושורו" בתוספת ו', וכאן "שורו" בלי ו'. המסורה מעירה כאן: ש"ש קרחי, כלומר שתי התיבות המתחילות בש' כתובות ריקניות, כלומר בלי ו'. ייתכן באמת, שכיון שדהו כתוב בלי ו' כתוב גם שורו בלי ו'. בכמה כתבי יד אצל קניק, כתוב גם כאן "ושורו". |
Meshekh Chokhmah Shemot 20:2משך חכמה שמות כ׳:ב׳
לכן בדברות ראשונות כתוב "זכור" – היינו לקדשו ולברכו – שזה היה חמור במדבר, והיה נחוץ האזהרה עליו ביותר. ובדברות שניות כתוב "שמור" קודם כניסתם לארץ, שזה היה נחוץ האזהרה על ביטול מלאכה בו – אם כי נאמרו בדבור אחד, והבן. |
Meshekh Chokhmah Devarim 5:11משך חכמה דברים ה׳:י״א
והנה טעם השבת יש בו הודעת החידוש שהשי"ת ברא העולם יש מאין, וזהו עדות שמעידים שהוא ברא העולם. ויש טעם פרטי, כדי שיתיחד יום אחד שינוחו ממלאכתם ויפנו לבבם לדעת דרכי ה' והנהגתו, וילמדו תורה ולא יתגשמו בהויות העולם ומסיבותיו. ומצאנו בירושלמי שבת (פרק טו הלכה ג בגמרא) "לא ניתנו שבתות (וימים טובים) אלא לעסוק (בהם) בדברי תורה", וזה כהוראה השניה. "ולא ניתנו שבתות אלא לאכילה ושתיה" – זה מורה שיעיד על החידוש שהשי"ת יצר וברא מאין. וכיון שחידש העולם, תו כל המופתים כאין נגד החידוש, ומי שיצר העולם ימציא פרנסתו, ויאכל וישתה ועליו לשלם, ולא ידאג ליום מחר. והנה במדבר, שהיו כל ישראל אוכלי מן, והיו פנויים מעסק עבודה שדה וכרם, והיו לומדים כל היום תורת ה' עם כל פרטי ההלכות – וכמו שאמרו בספרי כדי שיתבללו דברי תורה בגופן, ולא ניתנו דברי תורה אלא לאוכלי מן [מכילתא בשלח], אם כן לא היה שייך הטעם השני כדי שיעסקו בדברי תורה, רק היה טעם עדות על החידוש. לכן המלאכות שאסורין מדברי תורה היו אסורין, אבל לא השבותין. אבל כיון שנכנסו לארץ, והיו עוסקין בעבודת שדה וכרם ובבנין עירות בעבר הירדן ובמלחמות, היה להם השבת ליום קרוא מקרא קודש לקדשהו בתורת ה' כל היום. ואם השבותין יהיו מותרין, הלא יצאו כל היום במלאכות המותרות ובטורח מרובה – ותורתן אימתי נעשית?! רמזה התורה "שמור את יום השבת לקדשו", ד"שמור" נאמר על הסייג והגדר שיעשו החכמים במצוות, כמו שדרשו בפרק ב' דיבמות (כא, א) "ושמרתם" על הסייגים. וזה שיעשו סייגים בדבריהם השבותים "לקדשו כאשר צוך ה' אלקיך", שלא יפרצו במצות שבת כדי שיהא היום פנוי ממלאכה. ולכן לא זכר כאן את החידוש כמו שזכר בדברות הראשונים, רק אמר (פסוק טו) "כי עבד היית בארץ מצרים וכו' על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת", שתזכור שקבלת עבודתו יתברך ויראתו והחלפת יראת ועבדות ה' היוצר הבורא תמורת עבדות לעבדים. והגם כי 'זכור ושמור בדבור אחד נאמרו' (ראש השנה כז, א), מכל מקום הסידור בא לכוונה שכתבנו כי הדבור היה כפי התכלית האמיתי שכתבנו במקום אחר, כי הנהגה של המדבר לא היה הכוונה בההשגחה. |
Meshekh Chokhmah Devarim 5:12משך חכמה דברים ה׳:י״ב
ושורך וחמרך וכל בהמתך. הא דבדברות הראשונות (שמות כ, י) לא נאמר שור וחמור, נראה משום דנתן הטעם (שם פסוק יא), כי השבת מורה על חידוש העולם. וכמו בעת הבריאה הנה כולם לצביונם לדעתם נבראו, וכל נברא היה שמח בבריאתו על צד השלמות, כן ביום השבת צריך לנוח כל בריה מאדם עד בהמה. אולם בכאן פירש הטעם שזה מורה על יציאת מצרים ועל חירותם, והרבה השם לקבוע זכר יציאת מצרים – התקשרות השי"ת עם האומה הישראלית – כמו תפילין על ראש (שמות יג, טז), ובציצית בבגד (במדבר טו, מא), ובשבת ויום טוב בזמן, שיהא בכולם הוראה על קנין החירות על ידי ההשגחה, והוי אמינא שבשור וחמור כבר בא בהם ההוראה ליציאת מצרים – זה בבכור שור ובכור חמור שנתקדשו בפטר רחם (שמות פרק יג) – אין צורך שישבתו בשבת לקבוע בהם זכר ליציאת מצרים, לכן אמר "ושורך וחמורך". |
Meshekh Chokhmah Devarim 5:15משך חכמה דברים ה׳:ט״ו
כבד את אביך וכו' כאשר צוך ה' וכו'. הרצון, כי אמרו בירושלמי דכבוד אב הוי מצוה קלה, דהוא כפריעת בעל חוב עבור טרחתם ומזונם. ולכן אמר אף באופן שאביך ואמך עזבוך ולא גדלוך גם כן תכבדם "כאשר צוך ה' אלקיך" – במדבר, ששם לא היה טורח גדול על האבות בגידול בניהם כי מן היה יורד מן השמים, ומים מבאר, ובשר משליו, והענן היה מגהץ מלבושיהם. ובכל זאת צוך ה' לכבד אביך ואמך – כן תעשה לדור אחרון! וכן בשבת, מפני שאמרו (ירושלמי שבת פרק טו, ג) 'לא ניתנו שבתות אלא לעסוק בהם בדברי תורה', שלא יתגשמו בששת ימי המעשה. אם כן האיש העוסק במושכלות ודבוק ליוצרו תמיד, אצלו אין זה המכוון. לכן אמר (פסוק יב) "כאשר צוך" וכו' גם בשבת, דאף שדור המדבר היו עוסקים בתורה תמיד, וכמו שאמרו (מכילתא בשלח טו) 'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן', ובכל זאת הוזהרו על השבת. ולכך לא נאמר זה בדברות ראשונים. עוד יש לפרש הפסוק "כאשר צוך ה'" הנאמר במצות כיבוד אב, דבישראל נוסף על כבוד האבות, שהם מוליכים בניהם לההצלחה האמיתית, והם מוסרים המצוות השמעיות והקבלה מדור לדור. לכן בבית שני, כאשר צץ הזדון, והצדוקים החלו להכחיש מסורת אבות, אבד ישפה מבנימין [ירושלמי פאה ריש פרק קמא (וקידושין א, ז)]. דבנימין היה מכבד אביו יותר מכל השבטים, כמו שביארתי בפרשת תצוה. ולזה אמר, שאף אם אין האב מוריש לו הידיעות הצודקות, גם כן תכבדנו "כאשר צוך ה' אלקיך" – שאתה בדור שהבנים גם כן שמעו מפי הגבורה ואינם צריכים למסורת אבות, וכל פירוש תורה שבעל פה שמעו מפי משה, ואעפ"כ "צוך ה' אלקיך" לכבד אביך ואמך. |
Meshekh Chokhmah Devarim 5:17משך חכמה דברים ה׳:י״ז
ולא תתאוה וכו' שדהו. מה דלא כתוב בדברות ראשונים "שדהו", מפני שלפי דברות ראשונים אלמלא לא נשתברו הלוחות הראשונים היו ישראל בארץ ולא היה שעבוד מלכויות [עירובין נד, א], והיה כל שדה חוזרת לבעלים ביובל, ולא הוי רק קנין פירות, ולא הוה רק כמכר תבואות השדה, והוה בכלל "כל אשר לרעך". אבל כי נשתברו הלוחות, ושעבוד מלכויות, ובטל היובל – ובפרט בחוצה לארץ – הוי קנין שדה לעולם, ונפש המוכר צערו לעולם, אז הוא מכר לעולם כמו ביתו בערי חומה שאינו חוזר ביובל. |
U. Cassuto Shemot 20:13מ״ד קאסוטו שמות כ׳:י״ג
וגרך אשר בשעריך, בתוך שעריך, כלומר בתוך עריך. מכיון שהעקרונות היסודיים שבעשרת הדיברות אינם מכוונים לרגע החולף, אלא לדורי דורות, אין ניסוחם נקבע בהתאם למצב הארעי של דור המדבר יושב האהלים, אלא בהתאם למצב המקווה בעתיד הקרוב, לכשישתקע ישראל בארץ היעוד ויתיישב בעריה. |
U. Cassuto Shemot 20:17מ״ד קאסוטו שמות כ׳:י״ז
כידוע יש לנו יותר ממהדורה אחת של עשרת הדיברות. בס' דברים ה', ו'-כ"א, באה מהדורה שונה במקצת ממה שכתוב כאן בספר שמות. עוד מהדורה שלישית נמצאת בפפירוס נש שנתגלה במצרים לפני עשרות שנים אחדות: פפירוס זה מוסר כנראה את עשרת הדיברות לפי הנוסח שהיה רגיל בקרב יהודי מצרים (למשל, סדר הדיברות שבו, לא תנאף – לא תרצח – לא תגנב, הוא הסדר הנמצא בדברי פילון האלכסנדרוני ובכתבי יד אחדים של תרגום השבעים, וגם בהבאות אחדות שבברית החדשה), ובעיקרו הוא מתאים לנוסח שבס' שמות בחילופים אחדים בצורה, ברובם לפי הנוסח שבס' דברים. ואולם, מכיון שאין זו אלא מהדורה מאוחרת, הבעיה העיקרית היא בעית היחס שבין שתי המהדורות השונות של הנוסח הארצ-ישראלי ששימש יסוד לנוסח המסורה. השינויים שבין שתי המהדורות שלפנינו הם משני סוגים: שינויים בצורה ושינויים בתוכן. את שינויי הצורה אפשר למיין כך: א) ייתור או חסרון של וי"ו החיבור; ב) חילופי ביטויים נרדפים, כגון זכור – שמור; עד שוא – עד שקר; ג) שינויים בסדר המילים; ד) הרחבה לשם פירוט, ובהמתך בס' שמות, ושורך וחמורך וכל בהמתך בס' דברים. שינויים בתוכן נמצאים בשני מקומות: א) בטעם מצוות השבת; ב) בקביעת מתן שכרו של כיבוד אב ואם. בעית היחס שבין שתי המהדורות אינה חמורה אם נביט אל שתיהן לא כאל תעודות בודדות ועומדות בפני עצמן, כפי שרגילים לעשות רוב החוקרים, אלא נדון עליהן בתוך סביבתן. בס' שמות מסופר שהשמיע ה' את עשרת הדיברות לעם ישראל במעמד הר סיני, ובס' דברים מסופר שמשה הזכיר באזני העם, לאחר ארבעים שנה, מה שקרה באותו מעמד. והנה לפי השיטה הספרותית הרגילה גם במקרא וגם ביתר הספרויות של המזרח הקדמון, כשמביאים דבריו של מישהו ואחר כך מספרים שמישהו אחר הזכיר אותם הדברים, אין ההזכרה חוזרת על הדברים מלה במלה, אלא מכניסה היא בהם וריאציות וחילופים מסויימים (עיין גם מה שכתבתי למעלה, על י"ט:כ"ג). בפרק כ"ד של ס' בראשית, כשמדבר עבד אברהם בבית בתואל, אינו מביא את דברי הדו-שיח שלו עם אברהם ואת דברי הדו-שיח שלו עם רבקה בצורה שווה ממש לצורתם הכתובה למעלה באותו הפרק. וכך הוא המצב בענייננו: כשמזכיר משה אל העם את דברי האלהים, אינו מזכיר אותם מלה במלה ואות באות. לפיכך, אין להתפלא על השינויים שבצורה: אדרבה, היה לנו להתפלא אילו היה הכל חוזר בדייקנות מלאה. ואשר לשני השינויים בתוכן, בעניין השבת ובעניין כיבוד אב ואם, יש לציין שדווקא בשני המקומות האלה, ורק בהם בלבד, אומר משה: כאשר צוך ה' אלהיך, כאילו לרמוז על כך, שהדברים נאמרו כפי שנאמרו, והוא אינו מביא אותם כהוויתם. |