Yosef's Economic Policies/5

EN/HEע/E

Yosef's Economic Policies

Sources

Bereshit 45:9-11בראשית מ"ה:ט'-י"א

(ט) מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד. (י) וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. (יא) וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ.

Bereshit 46:1-7בראשית מ"ו:א'-ז'

(א) וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק. (ב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. (ג) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. (ד) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ. (ה) וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ. (ו) וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ.

Bereshit 47:11-27בראשית מ"ז:י"א-כ"ז

(יא) וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה. (יב) וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף. (יג) וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב. (יד) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה. (טו) וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף. (טז) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף. (יז) וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא. (יח) וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ. (יט) לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם. (כ) וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה. (כא) וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ. (כב) רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם. (כג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה. (כד) וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם. (כה) וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה. (כו) וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה. (כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד.

Philo, On Joseph, 43פילון, על יוסף, מ"ג

And the young man, Joseph, displayed such excessive good faith and honesty in all his dealings, that though the time and the circumstances of the time gave him innumerable opportunities of making money, so that he might, in a short period, have become the richest man of that age or kingdom, he still so truly honoured genuine riches before illegitimate wealth, and the treasure which sees rather than that which is blind, that he stored up all the silver and gold which he collected as the price of the corn in the king's treasury, not appropriating a single drachm of it to his own use, but being satisfied with nothing beyond the gifts which the king bestowed on him voluntarily, in acknowledgment of his services. And in this manner he governed Egypt, and other countries also with it, and other nations, while oppressed with the famine, his manner too admirable for any description to do it justice, distributing food to all in a proper manner, and looking, not only at the present advantage, but also at what would be of future benefit: therefore, when the seventh year of the scarcity arrived, he sent for the farmers (for there was now a prospect of fertility and abundance), and gave them barley and wheat for seed, taking care that no one should appropriate what he gave for other purposes, but should sow what he received in the fields, to which end he selected men of honesty and virtues as overseers and superintendents, who were to take care that the sowing was properly performed.

Josephus, Antiquities of the Jews 2:7:7יוסיפוס, קדמוניות היהודים ב:ז:ז

However, the famine increased among the Egyptians, and this heavy judgment grew more oppressive to them, because neither did the river overflow the ground, for it did not rise to its former height, nor did God send rain upon it; nor did they indeed make the least provision for themselves, so ignorant were they what was to be done; but Joseph sold them corn for their money. But when their money failed them, they bought corn with their cattle and their slaves; and if any of them had a small piece of land, they gave up that to purchase them food, by which means the king became the owner of all their substance; and they were removed, some to one place, and some to another, that so the possession of their country might be firmly assured to the king, excepting the lands of the priests, for their country continued still in their own possession. And indeed this sore famine made their minds, as well as their bodies, slaves; and at length compelled them to procure a sufficiency of food by such dishonorable means. But when this misery ceased, and the river overflowed the ground, and the ground brought forth its fruits plentifully, Joseph came to every city, and gathered the people thereto belonging together, and gave them back entirely the land which, by their own consent, the king might have possessed alone, and alone enjoyed the fruits of it. He also exhorted them to look on it as every one's own possession, and to fall to their husbandry with cheerfulness, and to pay as a tribute to the king, the fifth part of the fruits for the land which the king, when it was his own, restored to them. These men rejoiced upon their becoming unexpectedly owners of their lands, and diligently observed what was enjoined them; and by this means Joseph procured to himself a greater authority among the Egyptians, and greater love to the king from them. Now this law, that they should pay the fifth part of their fruits as tribute, continued until their later kings.

Bavli Chulin 60bבבלי חולין ס:

אמר ר"ש בן לקיש: הרבה מקראות שראויין לשרוף והן הן גופי תורה, (דברים ב) והעוים היושבים בחצרים עד עזה, מאי נפקא לן מינה? מדאשבעיה אבימלך לאברהם (בראשית כ"א) אם תשקור לי ולניני ולנכדי, אמר הקדוש ברוך הוא ליתו כפתורים, ליפקו מעוים דהיינו פלשתים, וליתו ישראל ליפקו מכפתורים. כיוצא בדבר אתה אומר, (במדבר כ"א) כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב וגו' מאי נפקא מינה? דאמר להו הקדוש ברוך הוא לישראל, (דברים ב) אל תצר את מואב, אמר הקדוש ברוך הוא: ליתי סיחון - ליפוק ממואב, וליתו ישראל - וליפקו מסיחון; והיינו דאמר רב פפא: עמון ומואב טיהרו בסיחון. (דברים ג) צידונים יקראו לחרמון שריון תנא: שניר ושריון - מהרי ארץ ישראל, מלמד שכל אחד ואחד מאומות העולם הלך ובנה לו כרך גדול לעצמו, והעלה לו על שם הרי ארץ ישראל, ללמדך: שאפילו הרי ארץ ישראל חביבין על האומות העולם. כיוצא בו (בראשית מ"ז) ואת העם העביר אותו לערים, מאי נפקא מינה - דלא ליקרו לאחיו גלוותא.

Rashi Bereshit 47:17,19,21רש"י בראשית מ"ז:י"ח,י"ט,כ"א

(יח) בשנה השנית - שנית לשני הרעב.  כי אם תם הכסף וגו' - כי אשר תם הכסף והמקנה ובא הכל אל יד אדוני. (יט) ותן זרע - לזרוע האדמה. ואף על פי שאמר יוסף (לעיל מה ו) ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, מכיון שבא יעקב למצרים, באה ברכה לרגליו, והתחילו לזרוע וכלה הרעב, וכן שנינו בתוספתא דסוטה (י ח). (כא) ואת העם העביר - יוסף מעיר לעיר, לזכרון שאין להם עוד חלק בארץ, והושיב של עיר זו בחברתה. ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת, אלא להודיע שבחו של יוסף שנתכוין להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יהיו קורין אותם גולים.

Rashbam Bereshit 47:21רשב"ם בראשית מ"ז:כ"א

העביר אותו לערים - כמו שעשה סנחריב כדכת' אל ארץ כארצכם, כדי שלא יטענו כח חזקה איש איש בארצו לאחר מכירה.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 47:21ר' יוסף בכור שור בראשית מ"ז:כ"א

ואת העם העביר אותו לערים – שהיה מיישב אנשי עיר אחת בעיר אחרת ומחליף את יושבי עיר בעיר, לפי שקנה אדמתם, שלא יחזרו ויחזקו בארץ לאחר זמן, לומר כל אחד על שדיהו: 'זה של אבותיי היה מעולם וירושתי מעולם', ויחזיק כל אחד בשלו, ולפיכך העבירם, שלא יהיה להם טענה במה שבידו, ותהא מוחזקת ביד פרעה. ויש לפרש: העביר אותו לערים – כשמכר כל התבואה שבעיר אחת, העבירם לקנות תבואה שבעיר אחרת, והראשון עיקר. (כז) ויאחזו בה – כי כל הארץ היתה לפרעה ונתנה להם, והרי היא להם לאחוזה, כי הם לא מכרו כלום, כי כמו שלא מכרו הכהנים, שהיה להם חוק מאת פרעה (ראה לעיל,כב), כך יוסף כילכל אחיו ולא מכרו כלום, והיתה הארץ להם לאחוזה.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 1:11ר' יוסף בכור שור שמות א':י"א

וישימו עליו שרי מסים – שהיו גובים מס האנשים: שהיו שולחין אל עבודת המלך עשרת אלפים, והיו מחולקים לחדשים או לשבתות, כמו שנאמר בשלמה "ויהי המס שלשים אלף איש" (מ"א ה,כז), ואומר "חודש יהיו בלבנון ושנים (בנוסחנו: שנים) חדשים בביתו ואדונירם על המס" (שם,כח), וכאן שרי מסים – ממונים על מס האנשים וחלוקם למחלוקתם. היו חודש בעבודת פרעה, או שלשה או ארבעה חדשים בביתם. דהא ליכא למימר שהיו תדיר בעבודה, דאם כן, מתי יעשו לביתם ומי יפרנסם, ויבן ערי מסכנות – לשון אוצר, כמו "ומסכנות לדגן ולתירוש" (ראה דה"ב לב,כח), וכן תירגם אונקלו' אונקלוס. ופרעה היה צריך רוב אוצרות, כי חומש כל תבואות מצרים שלו, כדכתיב "ויתן אותם לחק עד היום הזה... לפרעה לחומש" (ראה בר' מז,כו). אבל בני ישראל לא היו נותנים חומש, כי יוסף נתן להם אחוזה במיטב הארץ וכלכל אותם, ולא מכרוה, ובאו בעלילה על ישראל לאמר: כל המצריים עובדים את המלך, שעובדים את האדמה – והחומש שלו, וכל בהמתם שלו, והם מגדלים אותם ונותנים חצי הוולדות למלך, וכולם אריסין, אבל אתם אין עובדים אותו, לכן כיון שהמצריים נותנים את התבואה – אתם בנו את האוצרות לתתה בהם.