הפרשנים חלוקים בשאלה האם המצרים התכוונו לתת את הזהב, הכסף והבגדים לבני ישראל במתנה או כהלוואה בלבד. המחלוקת מתרכזת בעיקר בהבנות שונות של העברית המקראית, אך מושפעת גם ממשמעויותה השונות של המילה "שאל" בתפיסות העולם של הפרשנים השונים.
ההסבר כי המצרים נתנו את רכושם לבני ישראל במתנה פותר את הסוגייה המוסרית באופן הפשוט ביותר, אך מעלה את השאלה, מדוע המצרים נתנו מתנות לעבדיהם לשעבר? על מנת לענות על שאלה זו, יוספוס ורש"ר הירש בוחנים את מצבם הנפשי של המצרים ואת מערכת היחסים שנוצרה בינם לבין בני ישראל לאחר תום עשרת המכות. הם מציעים כי חלק מן המצרים גילו הערכה מחודשת לבני ישראל כתוצאה מן המכות, ונתנו להם מתנות כאות חברות, בעוד אחרים ראו בהם אויבים, והציעו להם את המתנות כשוחד על מנת לזרז את עזיבתם. גם רשב"ם מתייחס להקשר המיידי בו מצויה יציאת מצרים, אך הוא טוען כי המתנות נתנו מתוך פחד לא-לוהי בני ישראל ועל מנת להימצא בחסדיו הטובים. מצד שני, רס"ג ומלבי"ם מתייחסים להקשרה הרחב של הפרשה, ומציעים כי המתנות שמשו כפיצויים לעבדותם של בני ישראל, או לחלופין, שמשו כתחליף לרכוש אותו השאירו במצרים.
הפרשנים אשר רואים ברכוש הלוואה מניחים כי זהו רכוש אשר ניתן לעבדים בהלוואה על מנת לשמשם בעבודתם הרוחנית, אך עליהם להתייחס הן לבעיה המוסרית אשר עולה מכך שהתבצעה כאן הערמה על המצרים, והן לשאלה מדוע ה' ציווה דבר שכזה? פרשנים אחדים מצדיקים את הפרשה על ידי הסתכלות מנקודת מבט רחבה, והתייחסות לסבל אותו חוו בני ישראל. הם מניחים כי הרכוש אמור לפצות על מאות שנים של עבדות או על רכוש שהופקע מבני ישראל. אחרים, כגון פילון ור' יוסף בכור שור, מתרכזים דווקא בהתנהגותם החמורה של המצרים, ורואים ברכוש שנלקח שלל מלחמה או רכוש עליו המצרים ויתרו בכך שגירשו את בני ישראל ממצרים. לעומתם, אבן עזרא טוען כי אין צורך בהצדקה, ושלקב"ה מותר לעשות כל העולה בדעתו ברכוש שלו.
לגישות שונות אלו השלכות לגבי שאלות נוספות המתקשרות לשאלה המקורית. כיצד העם המצרי התייחס לבני ישראל, הן במהלך שנות העבדות והן בזמן יציאת מצרים? האם בני ישראל שועבדו רק בידי השלטונות או גם בידי המצרים באופן יחידני? האם פרעה וכל העם המצרי ידעו כי בני ישראל עוזבים לתמיד ולא רק לשלושה ימים? האם לרכוש היה שווי רב, והאם הוא קשור בהבטחתו של הקב"ה בברית בין הבתרים שבני ישראל יצאו ממצרים "ברכוש גדול"? לבסוף, האם ניתן ללמוד משהו מפרשה זו לגבי ההשלכות המוסריות של קבלת שוחד?
כדי להסביר את טבעה של קבלת רכוש המצרים, הפרשנים מציעים שתי גישות מרכזיות, כשכל אחת מן הגישות הללו מתחלקת לתת גישות נוספות:
מתנות
על פי גישה זו, פירושו של השורש ש.א.ל בהקשר זה הינו לבקש מתנה1 - ראו "שאל" לדיון בלשני בנושא. מאחר והרכוש ניתן במתנה, לא היתה דילמה מוסרית האם על בני ישראל לשמור את הרכוש. התומכים בעמדה זו חלוקים באשר לטבען של המתנות ולמניע של המצרים לתת מתנות אלו:
"רֵעֵהוּ" – קריאה זו מסתמכת על הפסוק "וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ" אשר ממנו ניתן להסיק כי היחסים בין המצרים לבין בני ישראל היו יחסי שכנות טובה3 או אפילו חברות.4 יוספוס, אשר כותב לקהל יעד הנמצא תחת שלטון רומי, מנצל את ההזדמנות הזו על מנת להציג בפניהם מצב בו ישנם יחסים טובים בין השולטים לנשלטים.5 בדומה לכך, רש"ר הירש מציע כי לאחר מכת חושך, שם בני ישראל הוכיחו את מוסריותם ואת יישרותם בכך שלא ניצלו את המצרים בעת חולשתם6, גישתם של המצרים כלפי היהודים השתנתה והם נתנו את המתנות בשמחה וכאות כבוד7. רש"ר הירש, אם כן, מציג את בני ישראל כמושאים להערצת הגויים ואב-טיפוס לאידיאל של מענטש-ישראל.8
רקע פולמוסי – נדמה כי יוספוס מגיב להתפלמסות האנטי-יהודית שהתרחשה בעידן היווני-רומי, שם הואשמו היהודים בגנבת רכושם של המצרים9. ראו יוספוס נגד אפיון א':כ"ו שם הוא מצטט את מנתון10 אשר מאשים את היהודים בבזיזת המקדשים המצרים בעת יציאתם ממצרים.11
עזבו לצמיתות או לשלושה ימים בלבד? יוספוס ורש"ר הירש מניחים כי המצרים נתנו לבני ישראל מתנות פרידה ובהתאם לזאת, ידעו כי בני ישראל עוזבים לתמיד12. למעשה, יוספוס לא מתייחס כלל לבקשה לעזוב לשלושה ימים בלבד – ראו מסע בן שלושה ימים.
תזמון המתנות והחזרתיות בפסוקים – יוספוס טוען כי נתינת המתנות התרחשה בשעת יציאת מצריים (שמות י"ב:ל"ה- ל"ו), שכן זהו הזמן המתאים למתנות פרידה. 13
"וַיַּשְׁאִלוּם" – יוספוס ורש"ר הירש מציעים כי המצרים נתנו את המתנות מיוזמתם האישית. 14
"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – רש"ר הירש מסביר כי שורש נ.צ.ל בהקשר זה, פירושו להסיר מעצמך15, ושנושא המשפט הינו המצרים. יוספוס אינו מציין כלל כל ניצול של המצרים.
הסיבות לציווי והקשר להבטחת " בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" בברית בן הבתרים – בעוד רש"ר הירש רואה במתנות התגשמות של ההבטחה הא-לוהית, יוספוס אינו מציין כלל זהב וכסף ואינו רומז כלל לכך שלמתנות היה שווי ניכר.16
"דַּבֶּר נָא" – רש"ר הירש מציע כי בני ישראל לא רצו לאבד את יתרונם המוסרי ולפגוע בתדמיתם הטהורה בכך שיבקשו מתנות.17 מסיבה זו, הקב"ה היה צריך לעודד אותם לעשות זאת, כאשר המילה "נָא" רומזת לכך שמדובר בבקשה.18
פחד
המתנות נתנו מתוך פחד, וכן על מנת לזרז את עזיבתם של בני ישראל ממצרים.
יוספוס ורש"ר הירש מציעים כי בנוסף למצרים אשר נתנו מתוך חברות, היו מצרים אחרים שנתנו לבני ישראל מתנות על מנת לזרז את עזיבתם, כיוון שהאמינו שבכך יוכלו לגרום להפסקת המכות.19
הסתמכות על מקורות – על מנת לבסס את עמדתם, התומכים בגישה זו יכולים להציע את הפסוקים בתהילים ק"ה:ל"ז- ל"ח, אשר מצמידים את פחדם של המצרים לעזיבתם של בני ישראל, כאשר הם מתוארים כעמוסי זהב וכסף.20
עזבו לצמיתות או לשלושה ימים בלבד? יוספוס ורש"ר הירש מניחים שהמצרים רצו שבני ישראל יעזבו לצמיתות (ראו לעיל).
תזמון המתנות – יוספוס ממקם את פרשת המתנות בשעת יציאת מצרים עצמה, לאחר מכת בכורות (ראו לעיל) .
"וַיַּשְׁאִלוּם" – יוספוס ורש"ר הירש מציעים כי המצרים נתנו את המתנות מיוזמתם האישית (ראו לעיל).
"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – רש"ר הירש מסביר כי פירוש השורש נ.צ.ל הינו להסיר מעצמך, וכי נושא המשפט הינו המצרים (ראו לעיל).
פיצויים
המתנות נתנו כפיצויים על כל התקופה בה בני ישראל עבדו במצרים ולא קיבלו שכר.
"מֵאֵת רֵעֵהוּ" – מאחר וכל אחד מן המצרים נדרש לתת פיצויים באופן פרטני, נראה שבני ישראל היו עבדים של מצרים פרטיים ולא עבדו תחת השלטונות. ר' בחיי מציע עמדה זו בשמות א':י' "הפקיר פרעה את ישראל שכל אחד ואחד מהמצריים יהיה לו רשות לקחת מישראל לעבוד עבודתו" ראו טבעה של הברית.25
עזבו לצמיתות או לשלושה ימים בלבד? גישה זו מניחה כי כולם (הן המצרים והן בני ישראל) ידעו שבני ישראל עוזבים לצמיתות, ולכן היה זה הזמן ההולם להענקת פיצויים ולפרידות. ראו מסע בן שלושה ימים.
תזמון המתנות ו- "דַּבֶּר נָא" – חזקוני מפרש את המילה "נָא" כעכשיו26, כלומר, בזמן פרק י"א ולפני מכת בכורות. ייתכן כי היה זה תזמון טוב יותר לניהול משא ומתן על הפיצויים מאשר בשעת הדחק של היציאה עצמה, כאשר בני ישראל היו עסוקים בלארוז את חפציהם והמצרים היו עסוקים בקבירת מתיהם.27
הסיבות לציווי והקשר להבטחת " בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" בברית בן הבתרים – רס"ג בראשית ט"ו:י"ד אומר כי הבטחה זו התממשה דרך מתנות הזהב והכסף.28
דילמה מוסרית עכשווית – קבלת פיצויים מגרמניה – ר' זלמן סורוצקין באזנים לתורה שמות י״א:ב׳ מפיח חיים חדשים בדילמה ישנה זו על ידי הקבלתה לדיונים הסוערים אשר התרחשו בארץ ישראל בתחילת שנות החמישים בדבר ההגינות שבבקשת פיצויים ובקבלתם ממערב גרמניה.29 הוא מציע כי ישנו דמיון בין שתי הדילמות, וכי בהתרחשות התנ"כית, כמו בהתרחשות העכשווית, הורים שכולים רבים הביעו התנגדות לניהול משא ומתן ולקבלת "דמי ולדות" מן המצרים,30 ולכן ה' היה חייב לדחוק אותם לעשות זאת.31
חילופי נכסים
הרכוש הובא בתמורה לנכסים אותם הותירו בני ישראל במצרים.
חזקוני ומלבי"ם מציעים כי בני ישראל צוו לבצע עסקת חליפין עם שכניהם המצרים, על פיה המצרים יתנו לבני ישראל חפצי ערך ניידים בתמורה לכל הנכסים אותם הותירו בני ישראל מאחוריהם בצאתם ממצרים.
"מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ" – מלבי"ם מסביר כי פסוק זה מתייחס לשכנים ולדיירים המצרים מאחר ואלו האנשים המועדים לקבל את הנדל"ן של בני ישראל.34
אחזקות נדל"ן – חזקוני מצטט את בראשית מ"ז:כ"ז על מנת להוכיח כי בני ישראל צברו קרקעות רבים במצרים. חזקוני הולך כאן בעקבות אבן עזראשמות פירוש ראשון ג׳:כ״א-כ״באודות ר' אברהם אבן עזרא אשר מציין כי המילים "וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ" רומזות על כך שלבני ישראל היו דיירים מצרים.35 יש לכך השלכות על הבנתנו את אופי העבדות ואת תנאי המחיה של בני ישראל – ראו היכן במצרים גרו בני ישראל?
עזבו לצמיתות או לשלושה ימים בלבד? גישה זו מניחה כי הן בני ישראל והן המצרים ידעו כי בני ישראל מתכננים לעזוב לצמיתות. ראו מסע בן שלושה ימים.36
תזמון המתנות ו- "דַּבֶּר נָא" – הן חזקוני והן מלבי"ם מסבירים כי פרושו של "נָא" בהקשר זה הנו עכשיו, כלומר,37 בזמן ההתרחשויות בפרק י"א ולפני מכת בכורות. נקודה זו בזמן היוותה הזדמנות האחרונה בה בני ישראל והמצרים עוד יכלו לבצע עסקאות וחילופים באופן מסודר.
"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – מלבי"ם טוען כי פירושו של שורש נ.צ.ל בהקשר זה הינו הציל, כיוון שבשיטה זו, בני ישראל יכלו להציל חלק מעושרם הכלכלי.38
הסיבות לציווי והקשר להבטחת " בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" בברית בן הבתרים – בהנחה ובני ישראל פוצו בשווי בעלות על שטחים נרחבים במצרים, סביר כי אכן יצאו ממצרים ברכוש גדול.
המניע המצרי – אף כי רשב"ם עצמו אינו מרחיב בנושא זה, גישתו יכולה לראות בנתינת המתנות ניסיון לזכות באהדת א-לוהי העברים ובכך למנוע מכות נוספות.40 למקרה מקראי דומה בו גויים תומכים בעבודת ה' על מנת למנוע מכות או לזכות באהדה א-לוהית, ראו את תרומת כלי הזהב איתם חזרו הפלישתים לתיבה בשמואל א' ו':א'-ט'41 ותרומת הקורבנות על ידי הפרסים בעזרא ו':ח'- י'.
"כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" – רשב"ם טוען כי פריטי הכסף והזהב הינם תכשיטים אותם בני ישראל ענדו (יחד עם בגדי החופשה המובקשים) בעת מעמד הר סיני.42 רשב"ם שמות י"ב:ל"ו מקשר לכאן גם את הפסוק בשמות ל"ג:ו' אשר מציין את התכשיטים בהם התקשטו בני ישראל בהר סיני.43 על פי רשב"ם, בני ישראל באמת השתמשו בפריטים לצורך עבודת ה', כלומר, זו לא היתה רק תחבולה על מנת לשכנע את המצרים להיפרד מרכושם.44
"וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם" – בשמות ג':כ"ב כתוב במפורש כי על הפריטים להימצא על ילדי וילדות בני ישראל, ובשמות ל"ב:ב' רשום כי אפילו הילדים היו מצופים בקישוטים במעמד הר סיני.45
עזבו לצמיתות או לשלושה ימים בלבד? על פי רשב"ם, המצרים חשבו כי בני ישראל מתכננים לחזור לאחר תום חופשתם,46 אך על כל פנים, הם נתנו את הפריטים כמתנות למטרת פולחן דתי.47
"וַיַּשְׁאִלוּם" – רשב"ם מדגיש כי בניין ההפעיל של הפועל מיוחס גם לאקט של נתינת מתנות.48
"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – נראה כי רשב"ם טוען כי פירוש השורש הינו להסיר.
הסיבות לציווי והקשר להבטחת " בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" בברית בן הבתרים – על פי רשב"ם, המטרה האמיתית של השגת החפצים היתה לצורכי פולחן דתי, ולכן אין צורך להניח קשר כלשהו לקיום הברית עם אברהם.49 בהתאם לכך, ההבטחה לאברהם כי בני ישראל יצאו "בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" יכולה להיות מיוחסת למקנה המשמעותי איתו יצאו בני ישראל ממצרים (ראו שמות י"ב:ל"ח) ולא לתכשיטים.50 ראו "רְכוּשׁ" להרחבה נוספת.51
רקע פולמוסי – רשב"ם מציין כי פרשנותו מנוגדת לטיעוני הכופרים (הנוצרים) ("ותשובה למינים"). 52ראו יוספוס לעיל ומקורות רבניים בהמשך אשר טוענים כי בפרשה זו טמון הבסיס לפולמוסים האנטי-יהודיים שרווחו בתקופת האימפריה היוונית-רומית.
הלוואות
על פי גישה זו, השורש ש.א.ל משמעותו להשאיל (כלומר, לבקש הלוואה), והחפצים נתנו במקור רק כהלוואה למטרת פולחנם הדתי של בני ישראל. ראו "שאל" להרחבה בסוגיה הבלשנית. גישה זו חלוקה בשאלת ההצדקה החוקתית והמוסרית להערמתם של בני ישראל על המצרים ולשמירת החפצים המושאלים.53
שכר או הענקה – רוב המקורות הללו רואים ברכוש המושאל תחליף לשכר אותו בני ישראל מעולם לא קיבלו. אולם, ספרי, הרכסים לבקעה וקאסוטו מציעים כי הרכוש ניתן כחלק מהנוהג המקובל שבעל עבדים נותן לעבדיו מתנות פרידה בעת שחרורם לחופשי (הענקה). קאסוטו מציין כי ניסוח חוקי ההענקה הכתובים בספר דברים "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם" דומה מאוד לניסוח בו משתמש ה' כאן "וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם"58 .
"מֵאֵת רֵעֵהוּ" – מאחר והפיצויים נלקחו מכל מצרי באופן פרטני, ניתן להסיק כי בני ישראל היו עבדים של מצרים פרטיים. ראו טבעו של השעבוד.
"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – אבן עזרא פירוש ראשון שמות ג':כ"ב ורד"ק ספר השורשים, מסבירים כי הפועל נצל, משמעותו להציל, כלומר, בני ישראל הצילו חלק ממה שהמצרים היו חייבים להם.59 לעומתו, קאסוטו מבין את המילה נצל כניצול או ריקון,60 ומסביר כי הפסוק נכתב מנקודת מבטם של בני ישראל; אפילו הרכוש המועט אותו לקחו נדמה היה להם כ"ריקון" המצרים מכול עושרם.
למה במרמה? פרשנים מציעים שתי תשובות לשאלה: מדוע ה' ציווה את בני ישראל להטעות את המצרים ולגרום להם לחשוב כי רכושם יוחזר?
לעומת זאת, ר"ן מניח כי ה' יכל לאפשר לבני ישראל לקחת את רכוש המצרים בכוח. לפיכך, הוא מציע כי התחבולה כולה וכן ההטעיה בדבר שלושת הימים,63 נועדו על מנת לגרום למצרים לרדוף אחר בני ישראל (בכדי להחזיר את רכושם המושאל)64 ולבסוף לטבוע בים סוף.65 על פי ר"ן, ה' מממש את תוכניותיו בדרך טבעית. להרחבה, ראו מסע בן שלושה ימים.66
"מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ" – עקדת יצחק ואברבנאל מסבירים כי הפסוק מתייחס לשכנים ולדיירים המצרים, מאחר ואלו האנשים המועדים לקבל את הנדל"ן של בני ישראל.73
מי ידעו שבני ישראל לא יחזרו? מכך שהמצרים נתנו לבני ישראל את רכושם בהלוואה, ניתן להסיק כי המצרים לא ידעו. עקדת יצחק מוסיף ואומר כי בני ישראל נאלצו להשאיר רבות מרכושם במצרים, כדי שהמצרים לא יבינו כי הם עוזבים לצמיתות. לעומת זאת, ר' יהודה החסיד מציע כי בני ישראל היו כנים עם המצרים בדבר האפשרות שלא יחזרו, ולכן השאירו למצרים את רכושם בתמורה.
"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – ר' יצחק עראמה ואברבנאל מציעים כי השורש נ.צ.ל כאן קשור במילה התנצלות, כלומר תירוץ. מכאן יוצא כי משמעותו של המשפט הינו שלבני ישראל תירוץ מוצלח לכך שלא החזירו את החפצים המושאלים.
למה במרמה? עקידת יצחק ואברבנאל מציעים, כמו ר"ן לעיל, כי השאלת החפצים נעשתה בכוונה לגרום למצרים לרדוף אחרי בני ישראל ולטבוע בים סוף.
הסיבות לציווי והקשר להבטחת " בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" בברית בן הבתרים – אברבנאל קושר באופן מפורש פרשה זו לקיום הבטחת ה' לאברהם בברית בין הבתרים.
פילון ונצי"ב רואים באקט השעבוד של המצרים את בני ישראל יצירת מצב בו "כאילו היו במלחמה", ובכך נתנו תוקף לזכותם של בני ישראל "לקחת את רכוש האויב כחוק המנצח."75
לעומת זאת, ספורנו ומיכאליס מתרכזים בהתרחשויות שארעו ים סוף, ורואים בהם קרב של ממש.76 בים סוף, המצרים קשרו קשר להוריד את בני ישראל מנכסיהם,77 ולכן נענשו מידה כנגד מידה.
הצדקה מוסרית או חוקית?
פילון ונצי"ב מציגים הצדקה מוסרית בסיסית להשאלת רכוש המצרים ללא כוונה להחזירו.
על פי ספורנו, במקור, בני ישראל היו צריכים להחזיר את החפצים המושאלים, ומחויבות זאת התבטלה רק בעקבות הפרצה בחוק שהתרחשה מאוחר יותר.
מיכאליס טוען כי, בתחילה, בני ישראל התכוונו להחזיר את הרכוש המצרי.
מי ידעו שבני ישראל לא יחזרו?
על פי ספורנו, בני ישראל עצמם ידעו, אך המצרים לא ידעו ולכן נאלצו לרדוף אחרי בני ישראל על מנת להחזיר את רכושם.78
נצי"ב שמות ז':ה', י"א-א'-ב', י"ב:ל"ה טוען כי פרעה גירש את בני ישראל לצמיתות, אך שאר המצרים לא היו מודעים לכך.79 ראו מסע בן שלושה ימים.
על פי מיכאליס, נדמה כי בני ישראל עצמם לא ידעו שהם עוזבים לתמיד.
למה במרמה? ספורנו שמות י"א:ב' ונצי"ב שמות י"א:ב', י"ב:ל"ה מסבירים כי השאלת הפריטים נעשתה על מנת לפתות את המצרים לרדוף אחר בני ישראל ובסופו של דבר, לטבוע בים סוף.80 לעומתם, מיכאליס טוען כי לא התרחשה תרמית כלל, מאחר ובני ישראל התכוונו להחזיר את הפריטים.
"מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ" לעומת "מֵאֵת רֵעֵהוּ" – נצי"ב י"א:ב' מנסה לפתור את הסתירה שבין הציווי המקורי בשמות ג', לבין לציווי המאוחר יותר בשמות י"א.81 על פי נצי"ב, במקור, בני ישראל היו ביחסים טובים רק עם שכניהם המיידיים,82 אך בזכות הסיוע שנתנו למצרים בזמן המכות, הם צברו חברים ואוהדים רבים בקרב המצרים.83
"וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם" – נצי"ב שמות ג':כ"ב מסביר כי זאת על מנת למקסם את הדברים אותם יכלו בני ישראל להשאיל מבלי שיהיה ברור למצרים שאין להם כל כוונה להחזירם.
"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – נראה כי פילון וספורנו הבינו את משמעות הפעלים הללו כניצול במשמעותו העכשווית,84 מאחר והם מתארים את הפריטים המושאלים כ"שלל". אולם, נדמה כי נצי"ב ג':כ"ב מסביר את הפועל כלהציל.
הסיבות לציווי והקשר להבטחת " בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" בברית בן הבתרים – על פי גישה זו, ייתכן כי הציווי נועד לקיים את הברית, או לחלופין, לסמל את הטוטאליות של תבוסת המצרים.
ויתור על תביעות
המצרים ויתרו על תביעתם לחפציהם, או שפעולותיהם העוינות מנעו מבני ישראל להחזיר אותם.
כבר במצרים או רק לאחר ים סוף? הרכסים לבקעה מציע כי הויתור על החפצים התרחש כבר במצרים, כאשר המצרים גירשו לצמיתות את בני ישראל. לעומתו, ר' יוסף בכור שור מציע כי ה' ציווה את בני ישראל לחזור ("וְיָשֻׁבוּ") בשמות י"ד:ב', על מנת שיקיימו את הבטחתם לחזור אחרי המסע בן שלושה ימים ולהחזיר את הפריטים המושאלים. בהתאם לכך, רק כאשר פרעה רדף אחריהם בכוונה להכנס עמם לקרב, ולא אפשר להם לחזור למצרים, בני ישראל נפתרו ממחויבותם להחזיר את הפריטים.85
מי ידעו שבני ישראל לא יחזרו? על פי ר' יוסף בכור שור, פרעה והמצרים שלחו את בני ישראל למסע בן שלושה ימים וציפו שלאחר מכן הם יחזרו למצרים.86 לעומתו, הרכסים לבקעה טוען כי המצרים האמינו בכך רק עד ליציאה עצמה, וכי כאשר הבריחו את בני ישראל ממצרים, לא היתה להם כל אשליה שהם יחזרו.
הסיבה לציווי – הרכסים לבקעה מסביר כי ה' סידר שהעברת ההון תתבצע באופן הזה מכיוון שידע כי המצרים לא יפעלו על פי הנוהג הממוסד של שחרור העבדים עם מתנות (הענקה) – ראו אופציית הפיצויים לעיל.
למה במרמה? הפרשנים אינם עונים על שאלה זה מפורשות, אך יכלו לאמץ את אחת האופציות המוזכרות בעמדות לעיל.
תזמון ההלוואה ו"דַּבֶּר נָא" – ר' יוסף בכור שור והרכסים לבקעה מפרשים את "נָא" כעכשיו,87 כלומר, בזמן פרק י"א ולפני מכת בכורות, ולא בשעת הדחק של היציאה עצמה. פירוש זה קריטי לעמדתו של הרכסים לבקעה, כיוון שהלוואת הפריטים חייבת לבוא לפני הויתור על ההלוואה אשר, על פי הרכסים לבקעה, התרחשה בזמן היציאה עצמה.
"וַיְנַצְּלוּ" / "וְנִצַּלְתֶּם" – על פי הרכסים לבקעה, בהקשר המקראי, לפועל זה משמעות ספציפית של הסרת תכשיטים וחפתי ערך.
אין צורך להצדיק
אין אנו צריכים להצדיק את הציווי הא-לוהי מכיוון שה' מחזיק בכל דבר בעולם, ולכן זכאי לקחת מעם אחד ולתת לאחר.
ה' נותן, ה' לוקח – ניתן לראות רעיון זה מהדהד בדבריו של שמואל בברכות קי"ט א', אשר עוקב אחר האופן בו הרכוש בעולם עובר מיד ליד. במקרה זה, רכוש נאסף מכל האומות וניתן למצרים על ידי יוסף, לאחר מכן הוא ניתן לבני ישראל ביציאתם ממצרים, מוחזר שוב למצרים יחד עם שישק, וכולי וכולי.90
הסיבה לציווי – הפרשנים אינם מתייחסות לסוגייה זו ישירות, אך הם יכלו לאמץ את עמדתו של שד"ל שמות ג':כ"ב אשר מציע כי הצו ניתן על מנת להדגים כי ה' מעניש את הרשעים91 ונותן שכר לצדיקים.
מי ידעו שבני ישראל לא יחזרו? גישה זו מניחה כי המצרים לא ידעו.
