Decalogue Differences Between Shemot and Devarim/2/he
הבדלים בעשרת הדברים בין שמות ודברים
גישות פרשניות
סקירה
המחלוקת בין הפרשנים בנוגע לשני הנוסחים השונים של עשרת הדיברות נובע ממפגש בין שני גורמים. מחד גיסא, הדבר תלוי בשיטות פרשניות שונות להסבר חזרות והבדלים בין חלקים מקבילים בתורה. האם יש לראות כל וריאציה של אות ומילה בתורה כבעלת משמעות מהותית לצורך לימוד חוקים ורעיונות חדשים, או שמא החילוקים בין הנוסחים הם תוצאה של חישובים ספרותיים ומציאותיים? מאידך גיסא, הנושא משיק למחלוקות תאולוגיות העוסקות בהשתנות של מצוות ותוכניות של ה', ובשאלת האם למשה הייתה הסמכות והגמישות לשנות את מצוות ה'.
אבן עזרא ופרשנים נוספים מימי הביניים טוענים כי הפערים בין הנוסחים הינם חסרי משמעות ממשית ופשוט תוצאה טבעית של ניסוח מחדש של דברי ה' על ידי משה, מכיוון שמשה נדרש לשמר רק את המשמעות הכללית של דברי ה' המקוריים. לעומתם, פרשנים מודרניים רבים מציעים כי נוסח עשרת הדיברות בספר דברים מהווה עדכון מכוון של עשרת הדברים המקוריים מספר שמות כדי להתאימם לקהל אחר ונסיבות שונות. תוך אימוץ מגמה זו, שד"ל טוען כי משה רצה להנחיל מסרים ספציפיים לדור החדש שעמד להיכנס לארץ ישראל. מחבר פירוש הואיל משה מפתח את דברי שד"ל. הוא מחשיב את הנוסח החדש לאידיאלי ומתאים רק לדור השני במדבר אשר היה במעלה רוחנית גבוהה יותר מהדור הראשון. מנגד, מלבי"ם מאמין כי הנוסח השני של הדיברות מהווה ירידה בדרגה מהנוסח הקודם, בהתאם לדרגה הרוחנית הנמוכה יותר שהיתה לעם לאחר שחטאו בחטא העגל. לבסוף, מקורות מדרשיים רבים מאמצים עמדה שלישית כי שני הנוסחים ניתנו בעת ובעונה אחת – בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים, וכי שניהם רלוונטיים ובעלי תוקף חוקי שווה לכל הדורות.
רק שינויים מינורים
כאשר משה חזר על עשרת הדיברות בספר דברים, הוא שמר על המשמעות המקורית, ורק עשה שינויים קלים וחסרי משמעות.
- הערת הסבר – על פי אבן עזרא, הטעם העיקרי לציווי זה הוא להנציח את בריאת העולם על ידי ה' (כפי שנאמר בספר שמות). בספר דברים, משה הפנה את העם לטעם זה באומרו "כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ". הזכרת יציאת מצרים איננה טעם לציווי העיקרי אלא רק הסבר לאחד מפרטי הציווי, דהיינו מדוע על אדם לאפשר גם לעבדיו לנוח בשבת.
- שני הטעמים זהים – לעומתו, הרמב"ן מנסה להשוות בין שני הטעמים ומציע כי שניהם קשורים בכוחות היצירה של ה'.7 הציווי לנוח בשבת מנציח את המנוחה של ה' לאחר שברא את העולם וכך מצהיר עליו בתור בורא העולם. בדומה, הניסים שאירעו ביציאת מצרים גם כן מעידים על כוחות היצירה של ה' מכיוון שרק מי שברא את העולם יכול לעקוף את חוקי הטבע כפי שעשה במצרים.8
- "כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" – על פי אבן עזרא, במילים אלו משה הפנה את העם בחזרה לעשרת הדיברות המקוריים בספר שמות, והזכיר להם שהדברים באים מאת ה'.9
- "וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ" – רמב"ן טוען כי משה הוסיף שיש לאפשר לשור ולחמור לנוח בשבת בכדי להדגיש לעם כי אפילו עבודת אדמה, אשר חיונית להישרדות, אסורה בשבת.
- "וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ" – על פי אבן עזרא, השכר לאריכות ימים על מצוות כיבוד אב ואם הוא פשוט תוצאה טבעית של קיום המצווה.10 משום כך, משה הוסיף שכר/מניע נוסף לקיום המצווה אשר מגיע על הציות לדבר ה'.
- "שָׂדֵהוּ" – רמב"ן טוען כי על ידי הוספת שדות לרשימת החפצים שאסור לחמוד, משה הבהיר שגם נכסי דלא ניידי כלולים באיסור.
מעודכנים במהותם
כל אחד מן הנוסחים של עשרת הדיברות נועד לזמן/קהל אחר. גישה זו מתפצלת באשר לגורם להבדלים בין שני הנוסחים:
שינויים בשנת הארבעים
הנסיבות הספציפיות של בני ישראל במדבר בשנת הארבעים הצריכו התאמות בעשרת הדיברות.
- ירושה מיידית של ארץ ישראל – רוב המפרשים16 האלו מקשרים את ההבדלים בספר דברים לכך שהעם עמד על סף הכניסה לארץ ישראל, תהליך שתביא בעקבותיה אורח חיים חדש השונה באופן מהותי מחווית המדבר.17
- מעלה רוחנית גבוהה יותר – לעומת זה, בעל הואיל משה מפרש שהניסוח החדש נובע מכך שהעם בשנתם הארבעים במדבר היו במעלה רוחנית גבוהה יותר משהיו במעמד הר סיני. כאשר ה' מסר את עשרת הדיברות במעמד הר סיני היו מספר נקודות אותן העם לא היה מסוגל להבין או להעריך, ולכן הן הושמטו או הוצגו רק במתכונת פחותה מן האידיאל.18
- משה הציג את האידאל של ה' – בעל הואיל משה מסביר כי ניסוחו של משה משקף את הנוסח האידאלי של הדברים על פי השקפת ה'. אולם, העם היה מוכן להבין ולקבל את הנוסח הרצוי של עשרת הדיברות רק בשנתם הארבעים במדבר.
- למעמד הנבואה יש סמכות ללמד – לחלופין, ניתן להסביר כי למשה בתור נביא המנהיג את העם הייתה הסמכות (ואולי אף החובה) להבהיר ולהתאים את המצוות לדור חדש.21
- בחירת היום מול מהות היום – שד"ל מסביר כי בספר דברים משה נתן סיבה למה צריך להיות יום מנוחה בכלל (והיא כדי לעשות זכר ליציאת מצרים), בעוד בספר שמות, ה' פשוט מסביר את הבחירה דווקא ביום השביעי להיות יום השבת (והוא כדי לעשות זכר למעשה בראשית). לפי דבריו, הדור אשר זה עתה יצא ממצרים לא היה זקוק לציווי לזכור את יציאת מצרים,22 והיה צורך להגיד לו רק איזה יום לשמור כיום מנוחה, בעוד הדור שנכנס לארץ ישראל היה זקוק להיפך הדברים.
- סיבה מול מניע – לפי רד"צ הופמן, הטעם העיקרי לשבת נמצא בספר שמות. אזכור יציאת מצרים בספר דברים הוא רק מניע נוסף עבור העם בכדי שיעריכו את גדולת המצווה ולא יראו אותה כעוֹל. רד"צ הופמן מציין כי לאורך ספר דברים משה הזכיר את שעבוד מצרים ויציאת מצרים כמניעים לקיום מצוות מסוימות.
- הסבר אמיתי מול הסבר מבוים – בניגוד לרד"צ הופמן, בעל הואיל משה טוען כי הטעם העיקרי לשמירת שבת ניתן רק בספר דברים, והוא כדי שעבדים יוכלו לנוח. אולם, ה' לא היה יכול להביא טעם זה בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים מכיוון שרעיון זה היה מעלה גיחוך בקרבם בהתחשב בכך שלא ניתנה להם אפשרות של מנוחה כשהיו עבדים במצרים. לפיכך, ה' נתן להם טעם אחר אותו יכלו להבין.
- "כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" – שד"ל23 מציע כי הביטוי הזה נוסף בכדי להדגיש לעם שעליהם לשמור את השבת בגלל ציווי ה', ולא בגלל סיבות אישיות. בארץ ישראל, אחרי שבוע ארוך של עמל בשדה, יתכן והעם היה בוחר לשבות בלי קשר לציווי.24 מצד שני, הביטוי נלווה לציווי העוסק בכיבוד הורים בכדי ללמד את העם שאפילו בתנאים המורכבים בארץ ישראל, כאשר יהיה קשה יותר לכבד הורים, עליהם לזכור כי זוהי חובה א-לוהית.25
- "וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ" – שד"ל, בעל הואיל משה, ורד"צ הופמן טוענים כי משה הדגיש שאפילו החיות אשר חיוניות לעבודת האדמה חייבות לנוח בשבת. היה יותר חשוב להכריז על נקודה זו בשנת הארבעים מכיוון שהעם מתכונן להיכנס לארץ ישראל ולעבוד את אדמתה.26
- "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ" – שד"ל ובעל הואיל משה מקשרים את התוספת של "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ" לטעם השבת שניתן בספר דברים, דהיינו זכירת שעבוד מצריים. מתוך זיכרון זה מגיעים להכרה כי מחובת בעלי עבדים לאפשר לעבדיהם לנוח.
- "וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ" – שד"ל מבין כי ביטוי זה נועד להוות עידוד נוסף לכבד הורים בתנאים הקשים יותר בארץ ישראל מהתנאים האידאלים במדבר.27 מנגד, בעל הואיל משה טוען כי שכר זה נאמר ביחס לשכר העם כולו (ולא שכר היחידים) בארץ ישראל, שכר אשר בני ישראל בתור עם צעיר לא היה מעריך בשנתו הראשונה במדבר.28
- "שָׂדֵהוּ" – במדבר לא היו שדות לחמוד, ולכן לא היה עניין בציון נכס זה.
- "זָכוֹר" / "שָׁמוֹר"
- שד"ל מסביר כי "שָׁמוֹר" מתייחס לצפייה לעבר העתיד, בעוד "זָכוֹר" מתייחס לעבר. במדבר, כאשר המן סיפק סימן שבועי שהשבת עומדת לבוא, לא היה שום צורך בציווי "שָׁמוֹר"; רק בארץ ישראל העם יצטרך לחשוב מראש על שמירת השבת.29
- לחלופין, רד"צ הופמן ובעל משך חכמה מציעים כי המונח "שָׁמוֹר" נאמר ביחס למצוות לא תעשה של שבת והאיסור לעשות מלאכה, אשר מודגשים בספר דברים בשל העבודה הרבה שהעם יעבדו בה בארץ ישראל ביחס לתקופתם במדבר.
- חזקוני טוען כי הפועל "זָכוֹר" היה רלוונטי יותר לדור הראשון אשר בדיוק קיבלו את הציווי על השבת (במרה) ונאמר להם לזכור אותו, בעוד ש"שָׁמוֹר" היה רלוונטי יותר לעם בשנת הארבעים שהיו רגילים לשמור שבת ולכן רק נאמר להם להמשיך לעשות זאת.30
- "שָׁקֶר" / "שָׁוְא" – שד"ל, רד"צ הופמן, ורש"ר הירש מייחסים את השינוי לעובדה כי עד שנת הארבעים חוקי "עדים זוממים" כבר ניתנו.31
- "תַחְמֹד" / "תִתְאַוֶּה" – רש"ר הירש טוען כי "לֹא תַחְמֹד" נאמר לגבי ביצוע המעשים הנובעים מקנאה, לעומת "לֹא תִתְאַוֶּה" אשר נאמר לגבי הרגשת הקנאה בלבד. בשנת הארבעים, כאשר בני ישראל עמדו להתפזר איש לנחלתו ולחיות ללא שום פיקוח על מעשיהם, ה' הזכיר להם כי עליהם לשמור אף על מחשבותיהם מכיוון שהוא יכול להבחין גם ברגשותיהם ולשפוט אותם.
- "וְכָל תְּמוּנָה" / "כָל תְּמוּנָה" – רש"ר הירש טוען כי השמטת הוי"ו הנוספת בסדרה השנייה של הדיברות שימשה להדגשת היקף איסור עבודת אלילים.32 זו הייתה תזכורת חשובה לעם לפני כניסתם לארץ ישראל אשר הייתה רוויה בעובדי אלילים.33
- "עַל שִׁלֵּשִׁים" / "וְעַל שִׁלֵּשִׁים" – רש"ר הירש טוען כי וי"ו החיבור מחברת בין הדור השני והשלישי. בנאומו של משה בשנת הארבעים, שני הדורות הללו כבר היו נוכחים (לאחר שסבלו במדבר בשל חטאי הוריהם), ולכן משה לא עצר על מנת להבחין ביניהם.
- "עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ" / "וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ" – רש"ר הירש ורד"צ הופמן קובעים כי וי"ו החיבור הנוספת משמשת להשוות בין האדון והעבד אשר בעלי חובה שווה לנוח בשבת. השוואה זו קשורה לדגש בספר דברים על "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ", אשר בעצמו נקשר לעבודה החקלאית אשר תהא מנת חלקם של עם ישראל אחרי ההתיישבות בארץ ישראל.
- "וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ" / "שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ" – שד"ל מציע כי כאשר מילים ברשימה מחוברות על ידי וי"ו החיבור, המילה השנייה נוטה לקבל פחות משקל. כתוצאה מכך, כאשר וי"ו החיבור לפני המילה "שׁוֹרוֹ" הוסרה, משה החזיר את השור למוקד העניין. שינוי זה היה חשוב לקראת הכניסה לארץ ישראל, שם בהמות אשר תשמשנה לעבודת אדמה תהיינה מושא לקנאה.34
שינויים כבר בשנה הראשונה
ה' ביצע שינויים בדיברות בעקבות חטא העגל וכבר לפני שנתן את הלוחות השניים.
- מעבר מהפלאי לטבעי – מלבי"ם טוען כי התוכנית לפני חטא העגל הייתה שתהיה הנהגה ניסית תמידית, כך שניסי מצרים לא היו אמורים להיות שונים מאוד מהקיום היומיומי של העם, ולכן לא היו ראויים להנצחה מיוחדת. רק לאחר החטא, כאשר העם הונהג בצורה טבעית, זיכרון יציאת מצרים נהיה חיוני.39
- צורך בהוכחה ניצחת – ניתן להציע כי בעקבות חטא העגל ה' החליט שכדאי שבני ישראל יתמקדו בניסי מצרים אשר ראו במו עיניהם, ולא בבריאת העולם אשר העם לא ראה.40 אירוע זה היווה חיזוק הרבה יותר משמעותי לאמונתם בה'.41
- "וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ" – מלבי"ם מציע כי המונחים "טוב" ו"רע" מוגדרים על ידי היחס ביניהם, ולכן כאשר אחד מהם חסר אף השני חסר משמעות. לכן, לפני חטא העגל, כאשר החיים היו ניסיים ולא היה אמור להיות "רע" או מוות, הבטחה זו לא הייתה נצרכת.42
- "שָׂדֵהוּ" – גישה זו, בדומה לעמדתו של בעל משך חכמה לעיל, יכולה לפרש כי לאחר חטא העגל תהיינה תקופות של דיכוי כאשר חוקי היובל לא יחולו והשדות לא ישובו לבעליהם המקוריים.43 משום כך, לאחר חטא העגל, שדות לא כלולים תחת הביטוי הכללי "וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (אשר מניח ששדה תמיד שייך לבעליו המקוריים), והיה צורך לפרט בנפרד את מילת "שָׂדֵהוּ".
- "וְכָל תְּמוּנָה" / "כָל תְּמוּנָה" – גישה זו יכולה להסביר, בדומה לדבריהם של שד"ל ורד"צ הופמן לעיל, כי הוי"ו נעדרת בעקבות חטא העגל על מנת להדגיש את היקף איסור עבודת אלילים, הכולל את כל האלילים. אפילו אלו בדמות יצורים אחרים ובריות טבעיות כלולות בתכלית האיסור.44
תקשורת א-לוהית כפולה
במקור, ה' אמר את שני הנוסחים של עשרת הדיברות בבת אחת במעמד הר סיני, אך הם נכתבו בנפרד מכיוון שהיה בלתי אפשרי לתעד אותם יחדיו בכתב.