A Three Day Journey/2/he

"דרך שלשת ימים"?

גישות פרשניות

סקירה

פרשנים חלוקים בנוגע למעורבות כלשהי של הונאה בבקשה לצאת למדבר לשלושה ימים. יש המציעים כי משה לא רימה את פרעה. על פי בעל הכתב והקבלה, כאשר פרעה סירב לבקשתו הראשונה של משה, משה דרש שחרור מוחלט, וכך פרעה היה מודע לחלוטין מההתחלה כי הוא מתבקש לשחרר את העם לגמרי. מנגד, הנצי"ב מציע כי השינוי התוכניות אירע רק לאחר שהעבריים שלא היו ראויים לצאת ממצרים מתו במכת בכורות, מכיוון שרק אז שאר העם היה ראוי לגאולה שלמה. לבסוף, ר"י בכור שור מציע כי לולא המצרים לא טבעו בים סוף, בני ישראל היו חוזרים למצרים כפי שהובטח ויציאת מצרים הייתה מתרחשת בשלבים. 

אולם, רוב המפרשים חושבים כי הבקשה אכן הייתה הונאה נצרכת. הם טוענים כי אם משה היה מבקש שחרור מוחלט (בקשה הזויה לנוכח הסטנדרטים המוסריים של אותה התקופה) פרעה לא היה מאפשר לבני ישראל אפילו שחרור זמני, המצרים לא היו מלווים את אוצרותיהם, והתהליך אשר הסתיים בטביעת המצרים בים סוף לא היה מתרחש. בנוסף, עוצמת נוקשותו של פרעה לא הייתה מופגנת ברבים, ואולי משה עצמו היה מוצא להורג. רמב"ן גם מסכים כי הייתה כוונה להונות, אך הוא מציע כי המטרה העיקרית של ההונאה הייתה בני ישראל עצמם, אשר עדיין לא היו מוכנים מנטלית לעזוב את מצרים לצמיתות ולכבוש את ארץ כנען. 

העמדות השונות של המפרשים הושפעו מהשקפתם על מספר עניינים נושקים. תחת אילו נסיבות או לאיזה מטרות מותר להונות או לשקר? כמה נוקשה היה פרעה? מה המשמעות של צירוף המילים "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים"? מה פרעה חשב כאשר הוא גירש את העם? מדוע רדף אחר העם מיד לאחר מכן?

לא הייתה הונאה

כמה פרשנים מסבירים כי ה' לא הטעה את פרעה, וכי על אף שבקשתו הראשונית של משה עסקה במסע בן שלושה ימים, הנסיבות שהשתנו גרמו לכך שהעזיבה הסופית הייתה לצמיתות. הוריאציות השונות של אופציה זו חלוקות באשר לסיבה ולתזמון של שינוי זה:

כנים למן ההתחלה

רק הבקשה הראשונה הייתה לחג בן שלושה ימים, ואחרי שפרעה דחה בקשה זו, משה העצים את ההימור ודרש חופש מוחלט עבור בני ישראל. בשל כך, לא הייתה שום הונאה כי פרעה ידע את התוכניות לאורך כל הדרך.

מקורות:ספר הנצחוןספר הניצחון נ״אאודות ר' יום טוב ליפמן מילהויזן, הכתב והקבלהשמות ג׳:י״חשמות ד׳:כ״גשמות י׳:י״אשמות י״ב:ל״בשמות י״ד:ה׳אודות ר' יעקב מקלנבורג

מטרת הבקשה הראשונית לשלושה ימים – פרשנים אלו מסבירים כי בקשה זו נועדה להראות כמה קשה לב ונוקשה פרעה היה, עד כדי כך שלא הסכים לחשוב על שחרור זמני.¹

שיחות ההמשך בין משה ופרעה – על פי גישה זו, משה ביקש חופש מוחלט עבור העם אפילו לפני המכות והמשיך באותה הדרישה לאורך כל הדרך.² אולם, עמדה זו לא מסבירה מדוע באמצע המכות (שמות ח׳:כ״ג) משה שוב מזכיר היעדרות של שלושה ימים בלבד.

הונאה אסורה – רב יום טוב ליפמן מילהויזן מסרב לייחס הטעיה או שקר לה' או למשה. בנוגע להשאלת הכלים, הוא כותב (49#): "בזה טעו רבי' לפרשו דרך שאלה והלוואה... וח"ו שהש"י צוה לעשות זאת. ותמה על עצמך הא כתיב מדבר שקר תרחק". רב יעקב מקלנבורג מפרש בצורה דומה ודוגמא זו משתלבת היטב במגמתו העקבית בהגנה על האבות.³

"שַׁלַּח אֶת עַמִּי" – בעל הכתב והקבלה טוען כי השימוש בבניין פִּעֵל בפועל "שלח" משמעה לשלח לצמיתות בהשוואה לבניין הפשוט פָּעַל אשר משמעו פשוט לשלוח.⁴ להרחבה ראו ערך שלח.⁵

"וְיַעַבְדֻנִי" – על פי רב יום טוב ליפמן מילהויזן ורב יעקב מקלנבורג, מילה זו מתייחסת לכך שבני ישראל נהיו עבדי ה' ולא רק מעשה קרבן או פולחן דתי חד פעמי.⁶ 

הבנת המשא ומתן –

עמדה זו לא מתייחסת למשא ומתן המתמשך של משה ופרעה בנוגע לאפשרות שהנשים, הילדים, והצאן יצטרפו לגברים.⁷ למעשה, משתמע מדברי בעל הכתב והקבלה (שמות י':י"א) כי פרעה התבקש לאשר רק מסע זמני, ורק חשד כי כוונתו האמיתית של משה היא לעזוב לצמיתות.

חופש מוחלט ניתן רק ביציאת מצרים – כאשר פרעה הסכים סוף סוף לשחרר את בני ישראל, הסכמה זו הייתה תוך הכרה מלאה בכך שהם עוזבים לתמיד. רב יעקב מקלנבורג מבין את "וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי" בשמות י״ב:ל"ב כאומר שפרעה יבורך בעזיבתם כי לא יצטרך לסבול עוד מכות.⁸

ביזת מצרים – מכיוון שהמצרים ידעו שבני ישראל עוזבים את מצרים לצמיתות, שני הפרשנים הללו מבינים כי כלי הזהב וכלי הכסף ניתנו בתור מתנות ולא הלוואות.⁹ ראו פיצויים לעבדות וניצול מצרים.

מדוע פרעה רדף אחר ישראל? צירוף המילים "כִּי בָרַח הָעָם" מעמיד קושי משמעותי, בייחוד עבור העמדה שפרעה שחרר את בני ישראל ללא סייגים.¹⁰ בעל הכתב והקבלה מנסה לפרש מחדש את המילה "בָרַח" כפועל פאסיבי (בנין נפעל) ולכן קרובה למילה בריח. על ידי קשר זה הוא מסביר שפרעה חשב שבני ישראל היו לכודים במדבר (כמו ב"סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר"‎).¹¹

הבחירה בדרך המדבר – על פי עמדה זו, הבחירה בדרך הארוכה הייתה מתוך דאגה שבני ישראל לא היו מוכנים לכבוש את כנען, ולא הייתה לה קשר למרדף של המצרים. לדיון נוסף ראו את הסבת העם דרך המדבר. 

מהפך לפני יציאת מצרים

הבקשה המקורית והמשא ומתן שבעקבותיה עסקו במסע בן שלושה ימים בלבד. אולם, המצב השתנה בעקבות מכת חושך, וכאשר פרעה נתן את רשותו לעזוב, הכוונה הייתה לצמיתות. 
The original request and subsequent negotiations related only to a three day journey. However, the situation changed after the Plague of Darkness, and when Paroh ultimately granted permission, it was to leave forever.

מקורות:נצי״בשמות ג׳:י״חשמות ה׳:ג׳שמות ז׳:ה׳שמות י״א:א׳שמות י״א:ב׳שמות י״ב:ל״אשמות י״ב:ל״השמות י״ד:ה׳במדבר ל״ג:ד׳אודות ר' נפתלי צבי יהודה ברלין¹²

מטרת הבקשה המקורית למסע שלושת ימים – הנצי"ב מסביר שאם המצרים היו יודעים שבני ישראל לא מתכוונים לחזור הם לא היו מלווים להם את כלי הכסף וכלי הזהב.¹³ הוא מוסיף כי הרצון של המצרים להחזיר לרשותם את הרכוש שהלוו הוא זה שהניע אותן לרדוף אחר בני ישראל ולטבוע בים סוף.¹⁴ 

שיחות ההמשך של פרעה ומשה – הנצי"ב טוען כי לאורך המכות המשא ומתן עסק בתוכניות ליציאה לזמן מוגבל לכבוד חג דתי (כפי שנאמר באופן מפורש בספר שמות ח׳:כ״ג ורמוז בפסוקים רבים אחרים). רק לאחר מכת בכורות אשר במהלכה בני ישראל אשר לא היו ראויים לצאת ממצרים מתו בחשאי, שאר בני ישראל נהיו ראויים לחופש מוחלט ובנקודה זו משה דרש שחרור לצמיתות.¹⁵  

בני ישראל זכו בחופש מוחלט ביציאתם ממצרים – על פי הנצי"ב, לאחר מכת בכורות פרעה גירש את בני ישראל לצמיתות כפי שצפה ה' "כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה" (שמות י״א:א׳). ¹⁶

מדוע פרעה רדף אחר ישראל? הנצי"ב מסביר שפרעה התחרט על החלטתו לשחרר את בני ישראל לתמיד ("וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו")  וכי נתיניו המצרים לא היו מודעים כלל לכך שבני ישראל זכו בחירות מלאה.¹⁷ משום כך, כאשר פרעה קיבל דיווחים שהני ישראל אבודים ומפוחדים במדבר ("כִּי בָרַח הָעָם"), הוא החליט לשנות כיוון.¹⁸ 

ביזת מצרים – הנצי"ב טוען שאף על פי שבתחילה הכלים ניתנו בהשאלה, לאחר מכן הפכו לביזה ונקנו לבני ישראל באופן תקין. ראו פיצויים לעבדות וניצול מצרים.

הבחירה בדרך המדבר – על פי הנצי"ב, מכיוון שפרעה שחרר את עם ישראל לצמיתות, המסע הארוך יותר נבחר רק בשל הפוטנציאל הטמון בו להחדיר אמונה בקרב בני ישראל. החלטה זו לא הושפעה מהפחד מרדיפת פרעה. להרחבה, ראו הסבת העם דרך המדבר.

תכננו לחזור למן ההתחלה

אפילו לאחר היציאה ממצרים, בני ישראל עדיין תכננו לחזור למצרים לאחר שלושה ימים, כפי שמשה הבטיח לפרעה.¹⁹ אולם, ברגע שפרעה והמצרים טבעו בים סוף, לא הייתה להם סיבה לשוב. 

מקורות:ר׳ יוסף בכור שורשמות י״ד:ב׳-ה׳אודות ר' יוסף בכור שור, חזקונישמות ג׳:י״חשמות ח׳:כ״גשמות י״ד:ב׳,ד׳אודות ר' חזקיה בן מנוח, ר׳ בחיישמות ג׳:י״חאודות ר' בחיי בן אשר²⁰

מטרת הבקשה המקורית למסע שלושת ימים – רבי ברכיה מציע כי המטרה הייתה שבני ישראל יתרגלו למצוות ה' באופן הדרגתי. 
R. Bachya suggests that the point was for the Children of Israel to gradually become accustomed to Hashem's commandments.

מה היה קורה אם פרעה היה מסכים לבקשה הראשונה או לא רודף אחרי העם? מהערותיו של רבי ברכיה עולה ההצעה כי היו אמורים להיות מספר שלבים ליציאה ממצרים, ויציאה לצמיתות ממצרים הייתה אמורה להתרחש רק בשלב מאוחר יותר. 

שיחות ההמשך של פרעה ומשה – על פי גישה זו כל הדיאלוג עסק בשחרור זמני בלבד. 

הונאה אסורה – פרשנים אלו מדגישים את החשיבות של היושר של משה ובני ישראל וכי הם אינם אשמים בשקר (או בגניבה). 

שחרור זמני ניתן בזמן היציאה ממצרים – פרעה אפשר לבני ישראל לצאת לשם הקרבת קרבן בלבד. 

ביזת מצרים – על פי ר"י בכור שור, הכלים השאולים היו מוחזרים לבעליהם המצרים אם אלו לא היו טובעים בים וכך מאבדים את תביעתם על הכלים. מנגד, רבי ברכיה אומר כי הכלים ניתנו לבני ישראל בשל העבדות של עם ישראל במשך מאות שנים במהלכם לא השתכרו כלל ולכן לא הייתה למצרים ציפייה לקבל את הכלים בחזרה. ראו פיצויים לעבדות וניצול מצרים.

אם בני ישראל היו נאמנים להבטחתם, מדוע פרעה רדף אחריהם?

• ר"י בכור שור על ספר שמות ה':ד' מפרש את המילים "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" בתור שלושה ימי מסע וכך מגיע למסקנה שבני ישראל הסתובבו לאחור לאחר שלושה ימים על מנת לחזור למצרים.²¹ לפיו, הולכי רכיל דיווחו לפרעה שבני ישראל מתכוונים לברוח, אפילו שבני ישראל היו בדרכם חזרה למצרים.²²
• אולם, לחילופין, משמעות המילים "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" היא המרחק שאדם ממוצע מכסה בשלושה ימי הליכה.²³ על פי פירוש זה יתכן ובני ישראל היו עדיין בתחילת המסע אשר אושר להם²⁴ כאשר פרעה גורה לרדוף אחריהם. 

הבחירה בדרך המדבר – על פי ר"י בכור שור, דרך המדבר נבחרה כדי להבטיח עימות ישיר בו המצרים יטבעו בים סוף וכך ינתקו את כבלי העבדות האחרונים של בני ישראל. לשם הרחבה ראו הסבת העם דרך המדבר . 

לא היה מנוס מהונאה

גישה זו מבינה כי הבקשה לשלושה ימים הייתה הונאה חיונית לצורך היציאה ממצרים. פרשנים חלוקים בנוגע לקהל היעד של ההונאה וסיבת החיוניות שלה. 

המצרים היו המטרה של התרמית

מקורות:מכילתא דרבי ישמעאל שמותבשלח ויהי א׳אודות מכילתא דרבי ישמעאל שמות,²⁵ שמות רבהשמות ג׳:ח׳אודות שמות רבה, רש״ישמות י״ד:ה׳אודות ר' שלמה יצחקי, לקח טובשמות ג׳:י״חשמות ח׳:כ״גאודות ר' טוביה בן אליעזר, רשב״םשמות ג׳:י״באודות ר' שמואל בן מאיר, אבן עזראשמות פירוש שני ה׳:ג׳שמות פירוש שני י׳:י׳שמות פירוש ראשון י״א:ד׳שמות פירוש שני י״ב:ל״אשמות פירוש שני י״ד:ב׳אודות ר' אברהם אבן עזרא, רלב״גשמות ביאור הפרשה ג׳:י״חאודות ר' לוי בן גרשום, ר״ןדרשות הר״ן י״אאודות ר' נסים גירונדי, עקדת יצחקשער ל״האודות ר' יצחק עראמה, אברבנאלשמות ג׳אודות ר' יצחק אברבנאל, שד״לשמות ג׳:י״חאודות ר' שמואל דוד לוצאטו

מטרת הבקשה השקרית לשלושה ימים – ישנן מספר אפשרויות:

• אם פרעה היה יודע שבני ישראל התכוונו לעזוב לצמיתות הוא לא היה מאפשר להם לצאת אפילו לזמן קצוב - רשב"ם מזהה אפשרות זאת כמקור דאגתו של משה,²⁶ ורלב"ג אומר שזה היה המניע של ה' להונאה. 
• אם פרעה והמצרים ידעו מההתחלה שבני ישראל עוזבים לצמיתות, הם לא היו רודפים אחריהם וטובעים בים סוף²⁷ - שמות רבה, לקח טוב, אבן עזרא, ר"ן. 
• ה' היה יכול להסדיר את טביעתם של המצרים בים סוף בדרך אחרת, אבל הוא בחר בדרך זו בכדי להעניש אותם ב"מידה כנגד מידה". בדיוק כפי שהמצרים רימו את בני ישראל בכך שהזמינו אותם להתגורר בארצם בתור אורחים זמניים ובסוף שיעבדו אותם באופן מוחלט, בני ישראל רימו את המצרים כאשר חופשה זמנית הפכה ליציאה לתמיד - אזניים לתורה. 
• המצרים לא היו מלווים את הכלים שלהם לבני ישראל אם הם היו יודעים שהם לא ישובו - אבן עזרא.²⁸ אבן עזרא מניח כי החפצים ניתנו בתור הלוואה - לדיון המלא ראו ערך  פיצויים לעבדות וניצול מצרים.
• בסירובו לבקשת שלושת הימים, פרעה הפגין את חוסר נכונותו להתפשר יותר מאשר אם היה מתבקש לשחרר את הני ישראל לתמיד²⁹ - דעה המצוטטת על ידי הר"ן,³⁰ בעל עקידת יצחק ואברבנאל.³¹ בעוד עבדות הייתה מקובלת באותה התקופה במצרים ובעולם כולו,³² יש תיעוד של עבדים מצרים אחרים אשר קיבלו רשות להפסיק מעבודתם בכדי לקחת חלק בפולחן דתי.³³
• Paroh's refusal of the three day request demonstrated his intransigence more so than if he had been asked to free the Israelites permanently³⁴ – an opinion cited by the Ran,³⁵ Akeidat Yitzchak, Abarbanel.³⁶ While slavery itself was the norm during this time period in Egypt and the rest of the world, records exist of other Egyptian slaves being granted furloughs for religious worship.³⁷
• משה לא היה מעז לבקש מפרעה שחרור מוחלט של בני ישראל,³⁸ ויתכן ובקשה כל כך בוטה הייתה גורמת לפרעה להוציא את משה להורג ולהכביד יותר על בני ישראל - שד"ל.³⁹
• Moshe would not have dared to request that Paroh completely free the Israelites,⁴⁰ and such a bold request might even have caused Paroh to kill Moshe and act even harsher toward the Israelites – Shadal.⁴¹

האם הונאה מותרת?⁴²

• רשב"ם ושד"ל טוענים כי מותר לשקר בכאלו סיטואציות.⁴³ רשב"ם מציין מקרה מקביל של שימוש בפולחן ועבודת קרבנות בתור סיפור כיסוי אצל שמואל. שד"ל גם מרמז לפסוק "וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל" בהצדקתו לביזת מצרים.⁴⁴ בדומה לשד"ל, ר"ן מסביר שה' השתמש בטקטיקות אלו בכדי להטיל עונשים על רשעים⁴⁵ על אף העובדה שטקטיקה זו רוויה בבעיות מוסריות פוטנציאליות ואף גרמה לבני ישראל⁴⁶ ולפרעה⁴⁷ להטיל ספק במהימנות של משה בתור שליח ה'⁴⁸.
• Rashbam and Shadal maintain that it is permissible to be deceptive in such cases.⁴⁹  Rashbam notes the parallel use of sacrificial worship as a cover story also in the case of Shemuel, and Shadal alludes to the verse "וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל" also in his justification of despoiling Egypt.⁵⁰ The Ran also, while highlighting the potential moral issues involved and noting that these caused both the Israelites⁵¹ and Paroh himself⁵² to doubt whether Moshe was acting as God's messenger,⁵³ nevertheless explains that Hashem uses such means in administering punishment to the wicked.⁵⁴
• אבן עזרא יותר זהיר בהצדקת המעשה, הוא כותב "וחלילה שהנביא דבר כזב".⁵⁵ משום כך הוא נאלץ לטעון כי טכנית משה לא שיקר מכיוון שהוא מעולם לא אמר באופן מפורש שבני ישראל ישובו, ובהתאם למה שכן אמר, העם אכן הקריב קרבנות בהר סיני.⁵⁶ אולם, אפילו על פי אבן עזרא, בקשתו של משה הייתה מטעה. 
• Ibn Ezra is more circumspect in his justification of the action, saying "וחלילה שהנביא דבר כזב"‎.⁵⁷ He is thus forced to resort to arguing that technically Moshe did not lie because he never explicitly said they would return, and that the nation did in fact sacrifice at Mt. Sinai.⁵⁸ Even according to Ibn Ezra, though, Moshe's request was misleading.

כיצד סוד שכזה היה ניתן לשמירה מפני כל העם המצרי? אבן עזרא משבח את צדקתם של בני ישראל אשר לא חשפו את הסוד ("וצדיקים גמורים היו ישראל שלא גלו הסוד").⁵⁹ לחילופין, המצרים היו מודעים לתוכניות לעזוב לצמיתות ומשום כך פרעה חשד והתעקש לוודא שישובו.⁶⁰ 
Ibn Ezra praises the righteousness of the Israelites for not revealing the secret ("וצדיקים גמורים היו ישראל שלא גלו הסוד")‎.⁶¹ Alternatively, the Egyptians were informed of the plans to leave permanently and this accounts for Paroh's suspicions and insistence on guaranteeing their return.⁶²

שיחות ההמשך של פרעה ומשה – על פי גישה זו, כל הדיאלוג עסק רק במסע לזמן קצוב. 
According to this approach, the entire dialogue discussed only a temporary journey.

אישור ליציאה לזמן מוגבל אשר ניתן בשעת היציאה – אבן עזרא מסביר כי פרעה מתן לבני ישראל רק אישור זמני לצאת להקריב ("וגרשו אותם המצרים ללכת לזבוח", ‎"כדבריכם, שתלכו דרך שלשת ימים").⁶³ משום כך פרעה היה צריך לרדת לפרטים "גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ", בעוד אם בני ישראל היו עוזבים לצמיתות דברים אלו היו מובנים מאליהם. 
Ibn Ezra explains that Paroh gave the Israelites only temporary leave to sacrifice
("וגרשו אותם המצרים ללכת לזבוח", ‎"כדבריכם, שתלכו דרך שלשת ימים")‎.⁶⁴ Thus Paroh needed to specify "גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ", while had the Israelites been leaving permanently this would have been obvious.

ביזת מצרים – פרשנים אלו חלוקים בעניין זה. רובם מסבירים כי הכלים נתנו בתור הלוואות מתוך ציפייה שהם יושבו, אבל בני ישראל היו זכאים לשמור את הכלים בתור פיצוי לשעבודם. עם זאת, רשב"ם טוען כי הכלים ניתנו בתור מתנות כדי לסבסד את הפולחן הדתי, ואולי לזכות בנקודות זכות בלב האל. ראו פיצויים לעבדות וניצול מצרים.
These commentators diverge on this issue. Most explain that the items were given as loans with the expectation that they would be returned, but that the Israelites were entitled to keep them as compensation for the slavery. However, Rashbam maintains that the items were given as gifts to sponsor the religious worship, perhaps to gain Divine favor. See פיצויים לעבדות וניצול מצרים.

מדוע פרעה רדף אחרי בני ישראל? על פי גישה זו, משמעות הביטוי "וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה"  הוא שפרעה התחרט על שנתן לבני ישראל אישור לצאת לחג בן שלושה ימים ונפל בפח שטמנו לו. עם זאת, ישנה מחלוקת בנוגע לדרך בה גילה שרימו אותו ובני ישראל ברחו("כִּי בָרַח הָעָם"). מוקד המחלוקת הוא משמעות הביטוי "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים":
According to this approach, "וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה" means that Paroh regretted granting permission for a three day holiday and falling for the Israelite ruse. There is a difference of opinion, though, on how he knew that he had been deceived and that the Israelites had fled ("כִּי בָרַח הָעָם"). This disagreement centers on the meaning of the phrase "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים":

• שלושת ימי מסע - מכילתא דרבי ישמעאל, שמות רבה ורש"י.⁶⁵ על פי שלושתם, מרגליו של פרעה דיווחו לו שבני ישראל לא שבו לכיוון מצרים ביום הרביעי, וכך פרעה ידע שהוא רומה. 
• Three travel days – Mekhilta DeRabbi Yishmael, Shemot Rabbah, and Rashi.⁶⁶ According to them, Paroh's spies reported back to him that the Israelites did not head back to Egypt on the fourth day, and thus Paroh knew that he had been duped.
•  המרחק שאדם ממוצע מכסה בשלושה ימי הליכה - מסתבר שזו הגישה אשר מאמצים בעל לקח טוב ואבן עזרא אשר מציינים כי זהו המרחק להר סיני.⁶⁷ לדבריהם, משה לא שיקר,⁶⁸ והעם היה בדרכו להר סיני כפי שהובטח.⁶⁹ כך, אבן עזרא מסביר שהפרסה שבני ישראל עשו בפי החירות היא שגרמה לפרעה להסיק שהם לא התכוונו לצאת על מנת להקריב קרבנות.
• A distance which takes an average person three days to cover – This is apparently the approach adopted by the Lekach Tov and Ibn Ezra who note that this is the distance to Mt. Sinai.⁷⁰ According to them, Moshe did not lie,⁷¹ and the nation was, in fact, on its way to Mt. Sinai as promised.⁷² Thus, Ibn Ezra explains that it was the Israelites' U-turn at Pi-HaChirot which led Paroh to conclude that their intention was not to go to sacrifice.

הבחירה בדרך המדבר – אברבנאל מציע כי אחד מהמניעים לבחירה בדרך המדבר היה כדי להימנע מיציאת רושם שבני ישראל שקרנים.⁷³ אם הם היו הולכים לכיוון דרך ארץ פלישתים, היה ברור שהם לא מתכוונים לשמור על הבטחתם. לעוד, ראו את הסבת העם דרך המדבר.
Abarbanel suggests that one of the motivations for taking the Wilderness Route was so that they would not be viewed as liars.⁷⁴  Had they headed towards the Philistine Route, it would have been clear that they were not planning on keeping their word.  For more, see The Roundabout Route.

אפילו בני ישראל לא ידעו

מקורות:רמב״ןשמות ג׳:י״באודות ר' משה בן נחמן

מטרת בקשת שלושת הימים המטעה – רמב"ן מסביר כי בני ישראל עדיין לא היו מוכנים לעזוב את מצרים לצמיתות ולא היו מסכימים להיכנס לארץ כנען ולכבוש אותה.⁷⁵ 
Ramban explains that the Children of Israel were not yet prepared to leave Egypt permanently and would not have agreed to enter and conquer the Land of Israel.⁷⁶

שיחות ההמשך של פרעה ומשה – על פי גישה זו, כל הדיאלוג עסק במסע לזמן מוגבל בלבד. 
According to this approach, the entire dialogue discussed only a temporary journey.

מתי בני ישראל גילו שהם עוזבים את מצרים לצמיתות? בעוד בשמות ג׳:ט״ז-י״ז משה מצווה לידע את זקני ישראל באשר לתוכניותיו לטווח רחוק, לא ברור האם קהל ישראל היה שותף לסוד.⁷⁷ אפילו אם הם היו מודעים לתוכניות לטווח רחוק, קשה לקבוע אם הם חשבו שהתוכניות תיושמנה, או אפילו אם במהלך היציאה ממצרים האם הם ידעו שהם עוזבים לתמיד.⁷⁸
While Moshe is instructed in שמות ג׳:ט״ז-י״ז to inform the Elders of Israel about the long range plans, it is unclear if the masses were ever privy to this information.⁷⁹ Even if they were aware of the long term plan, it is difficult to determine when they thought it would be implemented and if even during the actual Exodus they knew they were leaving permanently.⁸⁰

הונאה אסורה – רמב"ן לא מתייחס לסוגיה זו.

ביזת מצריים – רמב"ן לא מתייחס לסוגיה זו.

אישור ליציאה לזמן מוגבל אשר ניתן בשעת היציאה – פרעה נתן לבני ישראל לצאת ממצרים לצורך פולחן בלבד.

מדוע פרעה רדף אחרי בני ישראל? על פי הרמב"ן, מרגליו של פרעה דיווחו לו שבני ישראל לא מקריבים קרבנות אלא חוגגים כאילו השיגו חופש מוחלט. 
According to Ramban, Paroh's spies reported that the Israelites were not sacrificing but were rather parading as if they had achieved full freedom.

¹ ראו בהמשך עמדה דומה ואת הביקורת של שד״לשמות ג׳:י״חאודות ר' שמואל דוד לוצאטו עליה (ופתרון אפשרי של בעל עקדת יצחקשער ל״האודות ר' יצחק עראמה).

² יתכן ושינוי זה קשור לשליחות החדשה של משה אשר החלה בשמות פרק ו'. במקור, ה' הציע תהליך יותר הדרגתי בו בני ישראל לא היו צריכים לצאת ממצרים שלא על מנת לחזור באופן מידי. העקשנות של פרעה וחוסר הסבלנות שהפגין כלפי העם גרמו לשינוי בתוכניות - ראו את המאמר Double Mission.

³ ראו את דבריו על בראשית כ"ז:י"ט ואודות הרב יעקב מקלנבורגאודות ר' יעקב מקלנבורג.

⁴ ראו גם את הערותיו על ספר שמות י"ג:י"ז.

⁵ ראו את ערך שלח למקרים שאינם מתאימים לתבנית זו. ראו את דבריו של הרב אלחנן סמט ב"עיונים בפרשת השבוע, סדרה ראשונה" בו הוא מתמודד עם טענתו של רב יעקב מקלנבורג, בטענה שההבחנה בין הצורות אינה תלויה בקביעות אלא ברמת הכוח המעורבת .

⁶ אולם, ראו את ספר שמות י׳:כ״ו שם עולה בבירור כי הפועל "לעבוד" בסיפורינו רומז לעבודת הקורבנות. ראו בנוסף את דבריו של הרב אלחנן סמט.

⁷ כל זה לא  כל כך הגיוני אם מניחים שפרעה ידע מההתחלה שבני ישראל יעזבו לצמיתות.

⁸ בעל הכתב והקבלה דוחה את ההבנה הזו של המפרשים שהפסוק קשור לפולחן דתי. אולם, הבנתו לא מסבירה מדוע פרעה פירט "גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ"; משפט זה מתאים יותר להקשר של משא ומתן על המשתתפים הפוטנציאלים בטקס דתי. ראו לשם השוואה את הסברו של הנצי"ב בהמשך.

⁹ ראו את ספר הניצחון פרק מט ואת דברי בעל הכתב והקבלה בשמות ג':כ"ב וי"א:ב'.

¹⁰ רב יעקב מקלנבורג מתייחס לקושי זה, אבל מציג אותו כבעיה גם לאלו הטוענים כי פרעה אישר רק מסע זמני, כי אפילו לטענתם בני ישראל לא ברחו. 

¹¹ ראו את דברי הנצי"ב בהמשך אשר מציבים אלטרנטיבה סבירה יותר אשר יכולה להסתדר אף עם עמדתו של בעל הכתב והקבלה. 

¹² ככל הנראה זו גם עמדתו של בעל הרכסים לבקעהשמות י״א:ב׳אודות ר' יהודה לייב פרנקפורטר, אבל היא הרבה יותר מפותחת בדברי הנצי"ב.

¹³ על פי הנצי"ב, הכלים הושאלו רק לאחר שפרעה נתן להם רשות לעזוב (ראו פיצויים לעבדות וניצול מצרים לדעות אחרות בעניין), אבל המצרים עדיין לא היו מודעים לכך שפרעה גרש את בני ישראל לעד. הנצי"ב (ספר שמות י"א:ב') מוסיף כי משום כך ה' ציין כי על משה לדבר "בְּאָזְנֵי הָעָם" כדי לשמור על סודיות. (ראו לשם השוואה את תרגום השבעים)

¹⁴ ראו לשם השוואה את דברי אבן עזרא ור"ן בהמשך.

¹⁵ לא ברור מדוע הנצי"ב צריך להציע את שני הגורמים (הנוכחי, והנוגע לביזת מצרים), מכיוון שכל אחד היה יכול להספיק באופן עצמאי. היתרון בגורם השני הוא שהוא לא דורש שום הטעיה מכוונת. 

¹⁶ הנצי"ב מסביר כי פרעה הדגיש את המילים "גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ" על אף שהשחרור הוא לצמיתות וברור שבני ישראל יקחו איתם את רכושם, מכיוון שהיה מקום לחשוב שפרעה החרים את רכושם. ראו לשם השוואה את דברי יוספוס בספר קדמוניות היהודים ב':י״ד:ה׳קדמוניות היהודים ב':י״ד:ה׳אודות יוספוס (307), שם כתב כי פרעה רצה לשמור את הצאן של בני ישראל מכיוון שהמכות הכחידו את כל הצאן של המצרים. 

¹⁷ כך הוא מסביר את "וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם" - שפרעה שינה את דעתו כדי להתאים לנתיניו.

¹⁸ ראו לשם השוואה את דברי רב יוסף אלבו בספר העיקרים ד':כ"ד.

¹⁹ בדומה לשתי האפשרויות לעיל, אפשרות זו מנסה ליישב את בקשתו של משה עם מעשי העם. אולם, בניגוד לעמדתו של בעל הכתב והקבלה אשר מפרשת את שאר הבקשות כדי להתאימן לתוצאה הסופית של יציאה לצמיתות, אפשרות זו מניחה כי התכנון המקורי לתוצאה הסופית מתאים לנוסח הבקשות. הוריאציה של הנצי"ב היא שילוב בין השתי האפשרויות. 

²⁰ צ. שבל בהערותיו לפירוש מציע כי יש לייחס עמדה זו לרבינו חננאל משום הדימיון בינה לעמדה שרבי ברכיה מצטט בשם רבינו חננאל בג':כ"ב. לעומתו, י. רצאבי מייחס את השיטה לרב סעדיה.  

²¹ כך הוא מסביר את הביטוי "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ" בספר שמות י"ד:ב. [הערתו של ר"י בכור שור "ויסעו  מסכות - ביום הששי" (ספר שמות י"ג:כ') היא כנראה תוצאה של טעות סופר. ראו את חזקוני אשר כותב "ביום השני"] ר"י בכור שור לא מתייחס לשאלה האם בנקודה זו בני ישראל כבר הספיקו להקריב את קרבנם.

²² על פי גישתו של ר"י בכור שור כי בני ישראל היו נאמנים להבטחתם, ביום השביעי ליציאתם ממצרים הם היו צריכים להיות כבר בחזרה במצרים. משום כך, סביר להניח כי לדעתו, קריעת ים סוף אירעה מוקדם יותר. ראו לשם השוואה את מכילתא דרבי ישמעאל לעיל. 

²³ ראו את דברי בעל לקח טוב ואבן עזרא לעיל כי הכוונה המקורית הייתה להקריב קרבנות בהר סיני.

²⁴ בני ישראל לא הקריבו קרבנות משום שטרם הגיעו להר סיני.  

²⁵ מהמכילתא נראה כי שאלה זו עלתה לדיון בין השומרים (או שמא סוכנים?) מצרים אשר ליוו את בני ישראל ביציאתם ממצרים ובני ישראל עצמם. המצרים חשבו שבני ישראל הבטיחו לשוב לאחר שלושה ימים, בעוד בני ישראל עצמם טענו שאף על פי שזה היה התכנון המקורי, כאשר פרעה שחרר אותם לבסוף, הם שוחררו לצמיתות (ראו לשם השוואה את הנצי"ב כנ"ל).

²⁶ בניגוד לרוב הפרשנים האחרים, נקודת היציאה של רשב"ם היא בספר שמות ג':י"ב, והוא מנסה להסביר כיצד תשובתו של ה' שם עונה על דאגותיו של משה.

²⁷ על פי גישה זו, ה' לוקח חלק פעיל בהקשיית לב חוטא - ראו הקשיית לבבות להרחבה אודות השאלה האם אבן עזרא עקבי בנושא. ראו גם את אברבנאל אשר מבקר את העמדה הזו ואומר שה' יכול היה לארגן מרדף וטביעה עם פחות אמצעים ספק מוסריים.

²⁸ הפרשנים חלוקים לגבי הקשר שבין תכסיס שלושת הימים, השאלת הכלים, והמרדף בידי המצרים וטביעתם בימי ים סוף. לדברי אבן עזרא, התחבולה של שלושת הימים הקלה הן את ההשאלה והן את המרדף, בעוד שהר"ן אומר שתחבולת שלושת הימים וההשאלה הובילו יחדיו למרדף (ראו את דברי הכתב והקבלה כנ"ל אשר מבקר את עמדת הר"ן). וריאציה שלישית מופיעה בדברי הנצי"ב (ראו לעיל) שאומר שתחבולת שלושת הימים הקלה על תהליך ההשאלה, וההשאלה היא זו שגרמה למצרים לרדוף אחרי בני ישראל.

²⁹ שד"ל פוסל אפשרות זאת ומציין כי הסיבה שפרעה סירב לבקשה הייתה רק מתוך חשש שהעם לא ישוב. עם זאת, שד"ל מצטט המענה של התלמיד שלו ר' יצחק פרדו, כי סירובו הראשוני של פרעה לא הכיל את החשש הזה וגם היה מלווה בהחמרה בתנאי העבדות.

³⁰ ראו כנ"ל את העמדה הדומה בספר ניצחון ישן. ראו גם בעניין הקשיית לבבות את העמדה המובאת בדברי המאירי אשר בפירושו את המילים "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה" אומר שה' הציג בפני העולם את עקשנותו של פרעה. 

³¹ לכן בעל עקידת יצחק ואברבנאל מתחמקים מהדעה  הנ"ל הטוענת שה' גרם להקשיית לב פרעה באופן פעיל. לעוד על עמדותיהם בנושא ראו ערך הקשיית לבבות.

³² כך, סירובו של פרעה לשחרר את בני ישראל לתמיד הייתה מתקבלת כלגיטימית מבחינה מוסרית ואולי דרך הפעולה הרציונאלית היחידה. מנגד, לא לאפשר לעבדים את ההזדמנות לסגוד לאלוהיהם, היה נחשב להפרה של המנהג המקובל.

³³ ראו את המקורות המצוטטים על ידי נחום סרנא, Exploring Exodus  (ניו יורק, 1996) עמוד 277, הערת שוליים 86. ראו גם את דברי רד"צ הופמן על ספר שמות ג':ט"ו הנותן את התפאורה האלילית: "כלל גדול היה זה בעולמם של עובדי-האלילים, להניח לכל עם לעבוד את אלוהיו, ולפשע נחשב לפגוע אפילו באלילים של עם אחר". לפיכך, למרות שבפרספקטיבה מודרנית, דרישה לחופש מוחלט עשויה להיראות כמו בקשה יציבה יותר, השלכת הסטנדרטים המוסריים של החברה החילונית במצרים העתיקה עלולה להיות מיושנת למדי.

³⁴ Shadal dismisses this possibility noting that the reason Paroh refused this request was only out of concern that the nation would not return. However, Shadal cites his student R. Yitzchak Pardo's response that Paroh's initial refusal made no mention of this concern and was also accompanied by a worsening of the conditions of the slavery.

³⁵ See above for the similar position in Sefer HaNitzachon. See also הקשיית לבבות for the position cited by the Meiri that the meaning of "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה" is that He displayed Paroh's stubborness for the world to see.

³⁶ לכן בעל עקידת יצחק ואברבנאל מתחמקים מהדעה  הנ"ל הטוענת שה' גרם להקשיית לב פרעה באופן פעיל. לעוד על עמדותיהם בנושא ראו ערך הקשיית לבבות.
The Akeidat Yitzchak and Abarbanel thereby avoid the opinion above that Hashem actively caused Paroh to harden his heart. For more on their positions on this issue, see

³⁷ See the sources cited by N. Sarna, Exploring Exodus (New York, 1996): 227 fn.86. See also R. D"Z Hoffmann Shemot 3:16 who gives the polytheistic backdrop: "כלל גדול היה זה בעולמם של עובדי-האלילים, להניח לכל עם לעבוד את אלוהיו, ולפשע נחשב לפגוע אפילו באלילים של עם אחר". Thus, although from a modern perspective, demanding complete freedom may seem like the more sustainable request, projecting the (post-Biblical) moral standards of secular society on Ancient Egypt may be quite anachronistic.

³⁸ דרישה כזו הייתה נחשבת לבקשה הזויה בחברה שבה העבדות הייתה סטנדרטית, ומשה היה מאבד את כל האמינות שרכש.

³⁹ ראו לשם השוואה את דברי מ״ד קאסוטו אשר מציע כי הדקויות הדיפלומטיות דורשות פתיחה עם בקשה מרוסנת, וראו את ר"א סמט אשר ממשיך לפתח כיוון זה. 

⁴⁰ Such a demand would have been viewed as outrageous in a society where slavery was standard, and Moshe would have lost all credibility.

⁴¹ Cf. מ״ד קאסוטושמות ג׳:י״ח-י״טאודות פרופ' משה דוד קאסוטו who suggests that diplomatic niceties required opening with a more limited request, and see ר"א סמט who further develops this approach.

⁴² ישנם שתי בחינות אשר יכולות להיות בעייתיות כאן. הראשונה היא האם בני ישראל הקריבו קרבנות כפי שמשה אמר או שמא היה זה שקר גס. ראו המשך לעיל. הבעיה השנייה - "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" תלויה בהבנה של הנושא כי המצרים הבינו שבני ישראל ישובו. 
There are two aspects which may be problematic here. One is whether the Israelites sacrificed as Moshe said or whether this was an outright untruth. This depends on the understandings of "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" – see below. The second issue is that the Egyptians were led to believe that the Israelites would be returning.

⁴³ לא ברור אם הם מתירים רק רמאות או אפילו שקרים. ראו להלן כי על פי מכילתא דרבי ישמעאל ורש"י, יתכן ואפילו שקר מוחלט מותר.

⁴⁴ ראו בבלי מגילה י"ג ע"ב בנוגע ליעקב.

⁴⁵ ר"ן משווה את זה לסיפור בו ה' מטעה את פרעה לחשוב כי ים סוף התייבש באופן טבעי. במקום להעמיד את הנסיבות כך שה' המשתמש ברוח ליבש את הים, ר"ן מניח כי הים לא היה ניתן לייבוש ע"י כוחות טבע והרוח הייתה רק תחבולה כדי לבלבל את פרעה ולשכנע אותו שהים יובש באופן טבעי. להרחבה ראו  ים סוף. אולם, ההקבלה לא מדויקת מכיוון ששימוש בתופעות טבע בתור הסחה לא דורש הונאה או גנבה. 

⁴⁶ ר"ן גם מעלה את האפשרות שמשה עצמו לא הבין בהתחילה את הסיבה לפקודת ה'. מעניין לראות כי ר"י אלבו, תלמידו של ר"ן, מציע רעיון מקביל בספר העקרים ד':כ"ה לגבי התחבולה שגרמה לסיחון לתקוף את ישראל. להרחבה ראו את המאמרים אודות משה והקשיית לבבות.  כמו כן, השוו לדברי שד"ל כנ"ל אשר מציע כי הסיבה לפקודה כאן הייתה הפחד של משה מלהיות ישיר יותר.

⁴⁷ על פי ר"ן, חטאיו של פרעה היו ראויים לעונש, ולכן ה' בכוונה הקשה את ליבו. נראה כי ר"ן מאמץ את עמדת הרמב"ם לגבי ההצדקה המוסרית למעשה זה - ראו הקשיית לבבות.

⁴⁸ על פי הר"ן, עם ישראל הבינו את מטרת ההונאה רק על חוף ים סוף, הבנה אשר הובילה אותם לאמונה "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". אולם, יתכן והספקות של בני ישראל שבו פעמים רבות במהלך מסעם במדבר - ראו משה.

⁴⁹ It is not clear whether they are permitting merely deception or even an outright lie. See below that according to the Mekhilta DeRabbi Yishmael and Rashi, even an outright lie might be permitted.

⁵⁰ See also Bavli Megillah 13b regarding Yaakov.

⁵¹ The Ran also raises the possibility that Moshe himself did not initially understand the reason for Hashem's command. Interestingly, R"Y Albo (Ran's disciple) makes a parallel suggestion in Sefer HaIkkarim 4:25 regarding the ruse which caused Sichon to attack. For more, see הקשיית לבבות, and see משה. Also compare to Shadal above who suggests that the reason for the command here was Moshe's fears of being more direct.

⁵² According to the Ran, Paroh's sins necessitated punishment, and thus Hashem intentionally hardened his heart. The Ran appears to adopt a Maimonidean position regarding the moral justification of this action – see הקשיית לבבות.

⁵³ According to the Ran, it was only at Yam Suf that the Israelites understood the purpose of the ruse, and this led to their belief "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". The nation's doubts may have returned, though, many times during the years in the wilderness – see משה.

⁵⁴ The Ran compares this to Hashem's misleading of Paroh into thinking that Yam Suf dried up through natural means. Rather than positing that Hashem used the wind to dry up the sea, the Ran assumes that the sea could not have been dried through natural means, and the wind was merely a ruse to fool Paroh that the process was natural. For more, see ים סוף. The parallel, however, is not exact, as using a natural decoy does not require human deceit or theft.

⁵⁵

עמדתו של אבן עזרא היא טיפוסית לפרשנים שחיו בארצות האסלאם, ויתכן שהיא מושפעת מהרגישות לפולמוסים והאשמות מוסלמים. ראו לשם השוואה את דברי רב סעדיה על ספר בראשית כ':י"ב (עמוד 390), רבינו חננאל על ספר שמות ג':כ"ב לגבי ביזת מצרים "חס ושלום שיתיר הקדוש ברוך הוא לגנוב דעת הבריות", ואבן עזרא על ספר בראשית כ"ז:י"ט. 

⁵⁶ ראו בהמשך כי על פי אבן עזרא המילים "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" מתייחסות למרחק להר סיני ומשה היה נאמן לדברו.

⁵⁷ Ibn Ezra's position is typical of exegetes who lived in Islamic lands, and is likely influenced by sensitivity to Muslim polemics and accusations. Cf. R. Saadia Bereshit 20:12 (p.390), R. Chananel Shemot 3:22 regarding despoiling Egypt "חס ושלום שיתיר הקדוש ברוך הוא לגנוב דעת הבריות", and Ibn Ezra Bereshit 27:19.

⁵⁸ See below that according to Ibn Ezra, "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" refers to the distance to Mt. Sinai, and that Moshe kept his word.

⁵⁹ ראו לשם השוואה את תנחומא שמות י'. 

⁶⁰ יתכן שבני ישראל לא האמינו שתוכנית כזו מציאותית - ראו את דברי הרב מנחם ליבטג אשר מפתח רעיון זה. 

⁶¹ Cf. Tanchuma Shemot 10.

⁶² It is also possible that the Israelites did not believe such a plan was realistic – see R. Menachem Leibtag who develops this idea.

⁶³ הוא מוסיף כי המצרים חשבו שהמכות באו מכיוון שהם לא אפשרו לבני ישראל להקריב, כפי שנאמר בספר שמות ה':ג' (במקום להבין שהם שועבדו שלא בצדק). משום כך, התיקון הדרוש היה רק לאפשר לבני ישראל להקריב.

⁶⁴ He adds that the Egyptians thought that the Plagues had come because they had not allowed the Israelites to sacrifice, as per Shemot 5:3 (rather than because they had enslaved them unjustly). Thus, the necessary remedy was merely to permit the Israelites to sacrifice.

⁶⁵ על פי גישה זו בני ישראל לא הקריבו קרבנות לאחר שלושה ימים והבקשה לצאת למסע בן שלושה ימים הייתה עבור התכסיס בלבד. 

⁶⁶ According to this position, as the Israelites never sacrificed after three days, the three day request was a complete fabrication.

⁶⁷ ראו לשם השוואה את דברי בעל עקידת יצחק אשר כותב אודות סך הכל עשרה ימי מסע. ראו גם את הצעתו של אהרון שמש במאמרו “Three-Days’ Journey from the Temple’: The Use of This Expression in the Temple Scroll,” Dead Sea Discoveries 6:2 (1999)
בעמוד 127 כי משמעות הביטוי הוא עזיבת ארץ מצרים ועומד בניגוד להצעתו של פרעה "לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ".

⁶⁸ ראו כנ"ל שאבן עזרא מאוד מוטרד מנקודה זו. 

⁶⁹ ראו כנ"ל את דברי בעל הכתב והקבלה אשר מאוד מוטרד מכך שפרעה הניח שבני ישראל בורחים. 

⁷⁰ Cf. Akeidat Yitzchak who speaks of a total of ten days for the entire journey. See also the suggestion of A. Shemesh, "Three Days' Journey from the Temple," DSD 6:2 (1999): 127 that the phrase means leaving the land of Egypt, and stands in contrast to Paroh's suggestion of "לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ".

⁷¹ See above that Ibn Ezra is very concerned with this point.

⁷² See HaKetav VeHaKabbalah above who is bothered by why Paroh assumed that the Israelites had run away.

⁷³ ראו לשם השוואה את דברי ר"י בכור שור כנ"ל בנושא. 

⁷⁴ Cf. R"Y Bekhor Shor above.

⁷⁵ ראו לשם השוואה את שמות רבה(וילנא) י״ד:ג׳אודות שמות רבה שם כתוב כי אלו אשר לא רצו לעזוב את מצרים מתו במהלך מכת בכורות. ראו גם את פרשנותו של רב ברכיה כנ"ל אשר כותב אודות הצורך בתהליך חניכה דתי הדרגתי (וראו את  זהותם הדתית של בני ישראל במצרים), ורש"ר הירש על ספר שמות ג':י"ג אשר מציין כי לחנך עם ישראל היה יותר קשה מלדבר עם פרעה. הפחד של העם מפני מלחמה עם הכנענים והסתייגותם מפני יציאה ממצרים היו נוכחים באופן חריף בספר שמות י"ד:י"ב וממשיכים להיות סוגיה בוערת במשך ארבעים השנים במדבר. להרחבה ראו הסבת העם דרך המדבר.

⁷⁶ Cf. שמות רבה(וילנא) י״ד:ג׳אודות שמות רבה that the ones who did not want to leave Egypt died during the Plague of Darkness. See also the interpretation of R. Bachya above who speaks of the need for a gradual religious initiation (and see זהותם הדתית של בני ישראל במצרים), and R. Hirsch Shemot 3:13 who notes that educating the Israelite nation was more difficult than speaking to Paroh. The fears of the nation to do battle with the Canaanites and their reluctance to leave Egypt are brought into sharp relief already in Shemot 14:12 and continue to be an issue throughout the forty years in the wilderness. For elaboration, see הסבת העם דרך המדבר.

⁷⁷ יתכן ושמות ד׳:ל״א ושמות ו׳:ט׳ רומזים שהם היו שותפים לסוד. ראו את דברי אבן עזרא כנ"ל אשר משבח את בני ישראל שלא חשפו את הסוד. 

⁷⁸ שאלה זו תלויה בחלקה במיקום נקודת הזמן בה נתנו כל החוקים המפורטים בספר שמות פרק י"ב - ראו כרונולוגיה של שמות י"ב.

⁷⁹ שמות ד׳:ל״א and 6:9 might indicate they were, and see Ibn Ezra above who praises the Israelites for not revealing the secret.

⁸⁰ This question depends in part on when all of the laws in Shemot 12 were transmitted to the people – see כרונולוגיה של שמות י"ב.