EN/HEע/E

Ancient Near Eastern Index – Parashat Bo

Sources

Shemot 12:12שמות י״ב:י״ב

I shall pass through the land of Egypt on that night and strike all the firstborns in the land of Egypt, from man to animal; and on all the gods of Egypt I will execute judgments. I am Hashem.

וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כׇל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכׇל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי י״י.

Bemidbar 33:4במדבר ל״ג:ד׳

while the Egyptians were burying all their firstborn whom Hashem had struck among them. On their gods also Hashem executed judgments.

וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה י״י בָּהֶם כׇּל בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה י״י שְׁפָטִים.

Shemot Rabbah 9:9שמות רבה ט׳:ט׳

וְאָמַרְתָּ אֵלָיו ה׳ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים וגו׳ כֹּה אָמַר ה׳ בָּזֹאת תֵּדַע, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב ל״ו:כ״ב): הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם בָּשָׂר וָדָם שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לְהָבִיא רָעָה עַל שׂוֹנְאוֹ פִּתְאוֹם מֵבִיא עָלָיו עַד שֶׁלֹא יַרְגִּישׁ בּוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא מַתְרֶה לְפַרְעֹה עַל כָּל מַכָּה וּמַכָּה כְּדֵי שֶׁיָּשׁוּב בּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה׳. (שמות ז׳:כ״ז): הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים. (שמות ט׳:י״ט): שְׁלַח הָעֵז, עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם, לָמָּה לָקוּ הַמַּיִם תְּחִלָּה בְּדָם, מִפְּנֵי שֶׁפַּרְעֹה וְהַמִּצְרִיִּים עוֹבְדִים לַיְאוֹר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַכֶּה אֱלוֹהַּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ עַמּוֹ, מָשָׁל הֶדְיוֹט אוֹמֵר מְחֵי אֱלָהַיָא וְיִבָּעֲתוּן כֻּמְרַיָא, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיהו כ״ד:כ״א): יִפְקֹד ה׳ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם, וְאַחַר כָּךְ וגו׳. וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת.

Shemot Rabbah 16:2שמות רבה ט״ז:ב׳

מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיהו ל׳:ט״ו): בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן, תְּנִינַן בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. כֵּיצַד שֶׁאִם יֹאמְרוּ לוֹ לְאָדָם בּוֹא וַהֲרֹג אֶת הַנֶּפֶשׁ וְאַתָּה מִתְרַפֵּא, אַל יִשְׁמַע לָהֶן, שֶׁכֵּן כְּתִיב (בראשית ט׳:ו׳): שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, הוֹאִיל וְכָל מִי שֶׁהוּא שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, הֵיאַךְ יָכוֹל הַחוֹלֶה לְהִתְרַפּאוֹת בִּשְׁפִיכוּת דָּמִים. גִּלּוּי עֲרָיוֹת כֵּיצַד, אִם יֹאמְרוּ לוֹ לְאָדָם עֲסֹק בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת וְאַתָּה מִתְרַפֵּא, לֹא יִשְׁמַע לָהֶן, שֶׁאָסוּר לוֹ לְאָדָם לַעֲסֹק בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת, אַתָּה מוֹצֵא שְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת סְמוּכוֹת, פָּרָשַׁת נָזִיר וּפָרָשַׁת סוֹטָה, הַנָּזִיר נוֹדֵר שֶׁלֹא לִשְׁתּוֹת יַיִן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָדַרְתָּ שֶׁלֹא לִשְׁתּוֹת יַיִן כְּדֵי לְהַרְחִיק עַצְמְךָ מִן הָעֲבֵרָה, אַל תֹּאמַר הֲרֵינִי אוֹכֵל עֲנָבִים וְאֵין לִי עָווֹן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְנָדַרְתָּ מִן הַיַּיִן הֲרֵינִי מְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹא תֶחֱטָא לְפָנַי, אָמַר לְמשֶׁה לַמֵּד לְיִשְׂרָאֵל הִלְכוֹת נְזִירוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו׳:ב׳-ד׳): אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר וגו׳ מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן, וְכֵיוָן שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּךְ הֲרֵי הוּא כְּמַלְאָךְ. (במדבר ו׳:ח׳): כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדוֹשׁ הוּא לַה׳, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (דניאל ד׳:י׳): וַאֲלוּ עִיר וְקַדִּישׁ. וְכֵן הָאִשָּׁה נִקְרֵאת גֶּפֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכ״ח:ג׳): אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תֹּאמַר הוֹאִיל וְאָסוּר לִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּאִשָּׁה הֲרֵינִי תוֹפְשָׂהּ וְאֵין לִי עָווֹן אוֹ שֶׁאֲנִי מְגַפְּפָהּ וְאֵין לִי עָווֹן, אֲנִי נוֹשְׁקָהּ וְאֵין לִי עָווֹן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֵׁם שֶׁאִם נָדַר נָזִיר שֶׁלֹא לִשְׁתּוֹת יַיִן אָסוּר לֶאֱכֹל עֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים וּמִשְׁרַת עֲנָבִים וְכָל הַיּוֹצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן, אַף אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְּךָ אָסוּר לִגַּע בָּהּ כָּל עִקָּר, שֶׁכֵּן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר (משלי ו׳:כ״ז-כ״ט): הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה, כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ, לְכָךְ סָמַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּרָשַׁת נָזִיר לְפָרָשַׁת סוֹטָה שֶׁהֵן דּוֹמוֹת זוֹ לָזוֹ, וְכָל מִי שֶׁנּוֹגֵעַ בְּאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ מֵבִיא מִיתָה עַל עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ז׳:כ״ו): כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה, וּכְתִיב (משלי ה׳:ה׳): רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ, הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהּ כָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ הֵיאַךְ יְכוֹלָה הִיא לִתֵּן חַיִּים לַחוֹלֶה, לְכָךְ אֵין מִתְרַפְּאִין בָּהּ. עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כֵּיצַד, שֶׁאִם הָיָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל חוֹלֶה וְיֹאמְרוּ לוֹ לֵךְ אֵצֶל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים פְּלוֹנִית וְאַתָּה מִתְרַפֵּא, אָסוּר לֵילֵךְ, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר (שמות כ״ב:י״ט): זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה׳ לְבַדּוֹ, וְהוֹאִיל שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים יָחֳרַם, מוּטָב לוֹ לָמוּת בַּחֹלִי וְאַל יֵעָשֶׂה חֵרֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְלֹא זֶה בִּלְבַד אָסוּר, אֶלָּא כָּל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אָסוּר לְהִתְרַפְּאוֹת בּוֹ, שֶׁאִם יֹאמְרוּ לוֹ לְאָדָם טֹל מִמַּה שֶּׁמַּקְטִירִין לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אוֹ טֹל מִן הָאֲשֵׁרָה וַעֲשֵׂה מֵהֶן קָמֵיעַ וְהִתְרַפֵּא, אַל תִּטֹּל, שֶׁכֵּן כְּתִיב (דברים י״ג:י״ח): וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם, זוֹ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאוֹמֵר (דברים ז׳:כ״ו): וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ, לָמָּה, שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ וְאֵין מוֹעִילִין כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו י׳:ה׳): אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אוֹמֵר לְדוֹרוֹ, הֲרֵינִי נִכְנַס עִם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לְדִין וְאוֹמֵר מַעֲשֶׂיהָ וּמַעֲשֵׂה אֱלֹהִים וְיִוָּדַע מַה בֵּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אַתָּה מוֹצֵא אַרְבַּע פְּעָמִים בְּדַף אֶחָד הֶרְאָה יִרְמְיָה גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְשִׁבְחוֹ שֶׁל אֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו י׳:ב׳-ג׳): כֹּה אָמַר ה׳ אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא. (ירמיהו י׳:ד׳-ה׳): בְּכֶסֶף וּבְזָהָב יְיַפֵּהוּ, כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה. שְׁמַעְתֶּם גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו י׳:ו׳): מֵאֵין כָּמוֹךָ ה׳. (ירמיהו י׳:ז׳): מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם. שְׁמַעְתֶּם שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו י׳:ח׳-ט׳): וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ וגו׳ כֶּסֶף מְרֻקָּע מִתַּרְשִׁישׁ יוּבָא וגו׳. שְׁמַעְתֶּם גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בּוֹאוּ וְאַגִּיד לָכֶם שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו י׳:י׳): וַה׳ אֱלֹהִים אֱמֶת. שְׁמַעְתֶּם שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו י׳:י״א): כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָא דִי שְׁמַיָא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה, שְׁמַעְתֶּם גְּנוּתָהּ שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו י׳:י״ב-י״ג): עֹשֵׂה אֶרֶץ בְּכֹחוֹ וגו׳ לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם. שְׁמַעְתֶּם שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו י׳:י״ד-ט״ו): נִבְעַר כָּל אָדָם מִדַּעַת וגו׳ אַךְ הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים. שְׁמַעְתֶּם גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו י׳:ט״ז): לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְהִיא כְּאֶבֶן דּוֹמֵם וְאֵין בָּהּ מַמָּשׁ וַאֲחֵרִים שׁוֹמְרִים אוֹתָהּ שֶׁלֹא יִגְנְבוּ אוֹתָהּ הֵיאַךְ יְכוֹלָה הִיא לִתֵּן חַיִּים לְחוֹלֶה, לְכָךְ אָסוּר לְהִתְרַפְּאוֹת מִכָּל אֲשֶׁר לָהּ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא לְיִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם הָיוּ עוֹבְדִין עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְלֹא הָיוּ עוֹזְבִין אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כ׳:ח׳): אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹבְדִין לֵאלֹהֵי מִצְרַיִם לֹא יִגָּאֵלוּ, לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶן שֶׁיַּנִּיחוּ מַעֲשֵׂיהֶן הָרָעִים וְלִכְפֹּר בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות י״ב:כ״א): מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם, כְּלוֹמַר מִשְׁכוּ יְדֵיכֶם מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן, וְשַׁחֲטוּ אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל מִצְרַיִם וַעֲשׂוּ הַפֶּסַח, שֶׁבְּכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹסֵחַ עֲלֵיכֶם, הֱוֵי (ישעיהו ל׳:ט״ו): בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן.

Tanchuma Vaera 13תנחומא פרשת וארא י״ג

Get thee unto Pharaoh in the morning; lo, he goeth out unto the water (Exod. 7:14). Thus the Lord said: Through this (water) you shall cause him to know that I am the Lord. I will smite the water of the Nile with the staff that is in your hand, and it shall turn to blood. Why were the waters turned to blood first? Because Pharaoh and the Egyptians worshipped the Nile, and the Holy One, blessed be He, said: Smite his god first and then him, as in the popular aphorism, “Strike the gods and the priests will be frightened.” And the Lord said unto Moses: “Say unto Aaron: Stretch out thy hand, and smite” (Exod. 7:19). Smite the water of the Nile, the roots of the plants in the rivers, and indeed, every source of their water, even that which is in their ladles. And blood appeared in the wood and stone, and even the spittle of the Egyptians turned to blood. R. Abin the Levite said: The Israelites became wealthy because of the plague of blood. How did that happen? If an Egyptian and am Israelite lived in the same house and used a common water tank, the Egyptian would find his ladle filled with blood, but when the Israelite dipped his ladle into the tank, he would obtain pure water. If the Egyptian pleaded, “Hand me a little of your water,” it would turn to blood. And if the Egyptian said, “Let us drink together from the same ladle,” the Israelite would be able to drink water while the Egyptian was forced to drink blood. However, if he paid a high price, he could then drink water. This is how the Israelites became wealthy. How long did the plagues last among them? R. Johanan and R. Nehemiah discussed this question. The former said: He warned them for twenty-four days before inflicting a plague upon them, but the plague lasted seven days, as it is said: And seven days were fulfilled, after that the Lord had smitten the river (Exod. 7:25). The latter held that he warned them for seven days, while the plague itself continued for twenty-four days. R. Eleazar the son of Pedat declared: Just as He brought afflictions upon the Egyptians, so in the future will He bring them upon the kingdom of Edom, as it is said: When the report cometh to Egypt, they shall be sorely pained at the report of Tyre (Isa. 23:5). R. Eliezer said: Each time the word Tyre is written defectively in Scripture (i.e., without the vav, as in this verse), it refers to the kingdom of Edom, which oppressed Israel, but when the word Tyre is spelled plene (with the letter vav), it alludes to Cappadocia. Just as Egypt was stricken with blood, Edom will also be stricken, as it is said: The streams thereof shall be turned into pitch, and the dust thereof into brimstone, and the land shall become burning pitch. It shall not be quenched night nor day, the smoke thereof shall go up forever (Isa. 34:9–10). Because Egypt forced Israel to neglect the Law, concerning which it is written: But thou shalt meditate therein day and night (Josh. 1:8), I will exact punishment from it with a fire that shall not be quenched night nor day. Why was fire used? Because they burned “My house from which smoke poured forth” (the Temple), as it is said: And the house was filled with smoke (Isa. 6:4). Therefore, the smoke thereof shall go up forever (ibid. 39:4). But it also says: And thus the Sound of an uproar from the city (ibid. 66:6). And so the Holy One, blessed be He, said to them: Hark, it cometh from the Temple. Do you not remember what you did in the Temple? Hark! The Lord rendereth recompense to His enemies (ibid. 66:6). When will they be recompensed? This refers to the Messianic Age, as it is said: The messenger of the Lord, he will come, and he will save them (ibid. 35:4).

לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמָּיְמָה וְגוֹ׳, כֹּה אָמַר ה׳ בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה׳ הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם (שמות ז׳:י״ז) לָמָּה לָקוּ הַמַּיִם תְּחִלָּה בְּדָם? מִפְּנֵי שֶׁפַּרְעֹה וְהַמִּצְרִיִּים הָיוּ עוֹבְדִין לַיְאוֹר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַכֵּה אֱלוֹהוֹ תְּחִלָּה בְּפָנָיו וְאַחַר כָּךְ עַצְמוֹ. מָשָׁל הֶדְיוֹט אוֹמֵר: מְחוֹ אֱלָהַיָּא וְיִבְהָתוּן כֻּמָּרַיָּא.

Midrash Aggadah (Buber) Shemot 7:15מדרש אגדה (בובר) שמות ז׳:ט״ו

לך אל פרעה בבקר – ולמה יוצא הוא למים, לפי שהיה עובד למים, ולכך לקה המים תחלה, ולמה נהפכו לדם, לפי שהיו מונעים בנות ישראל מלטבול, שלא יטהרו מנדותם.

Moreh Nevukhim 3:46מורה נבוכים ג׳:מ״ו

THE precepts of the eleventh class are enumerated in the Section on Divine Service (Sefer ‘abodah) and the Section on Sacrifices (Sefer ha-ḳorbanot). We have described their use in general terms (chap. xxxii.). I will now proceed to give the reason of each precept separately. Scripture tells us, according to the Version of Onkelos, that the Egyptians worshipped Aries, and therefore abstained from killing sheep, and held shepherds in contempt. Comp. "Behold we shall sacrifice the abomination of the Egyptians," etc. (Exod. 8:26); "For every shepherd is an abomination to the Egyptians" (Gen. 46:34). Some sects among the Sabeans worshipped demons, and imagined that these assumed the form of goats, and called them therefore "goats" [se‘irim]. This worship was widespread. Comp. "And they shall no more offer their sacrifices unto demons, after whom they have gone a whoring" (Lev. 17:7). For this reason those sects abstained from eating goats' flesh. Most idolaters objected to killing cattle, holding this species of animals in great estimation. Therefore the people of Hodu [Indians] up to this day do not slaughter cattle even in those countries where other animals are slaughtered. In order to eradicate these false principles, the Law commands us to offer sacrifices only of these three kinds: "Ye shall bring your offering of the cattle [viz.], of the herd and of the flock" (Lev. 1:2). Thus the very act which is considered by the heathen as the greatest crime, is the means of approaching God, and obtaining His pardon for our sins. In this manner, evil principles, the diseases of the human soul, are cured by other principles which are diametrically opposite. This is also the reason why we were commanded to kill a lamb on Passover, and to sprinkle the blood thereof outside on the gates. We had to free ourselves of evil doctrines and to proclaim the opposite, viz., that the very act which was then considered as being the cause of death would be the cause of deliverance from death. Comp. "And the Lord will pass over the door, and will not suffer the destroyer to come unto your houses to suite you" (Exod. 12:23). Thus they were rewarded for performing openly a service every part of which was objected to by the idolaters. To the above reason for the exclusive selection of the three kinds of animals for sacrifices, we may add the following, namely, that these species are animals which can be got very easily, contrary to the practice of idolaters that sacrifice lions, bears, and wild beasts, as is stated in the book Tomtom. As, however, many could not afford to offer a beast, the Law commanded that birds also should be sacrificed, but only of those species which are found abundantly in Israel, are suitable, and can easily be obtained, namely, turtledoves and pigeons. Those who are too poor to offer a bird, may bring bread of any of the kinds then in use: baked in the oven, baked in a pan, or in a frying-pan. If the baking of the bread is too much trouble for a person, he may bring flour. All this concerns only those who desire to sacrifice; for we are distinctly told that the omission of the sacrificial service on our part will not be reckoned to us a sin: "If thou shalt forbear to vow, it shall be no sin in thee" (Deut. 23:22). The idolaters did not offer any other bread but leavened, and chose sweet things for their sacrifices, which they seasoned with honey, as is fully described in the books which I named before: but salt is not mentioned in any of their sacrifices. Our Law therefore forbade us to offer leaven or honey, and commanded us to have salt in every sacrifice: "With all thine offerings thou shalt offer salt" (Lev. 2:13). It is further ordained that the offerings must all be perfect and in the best condition, in order that no one should slight the offering or treat with contempt that which is offered to God's name: "Offer it now unto thy governor; will he be pleased with thee?" (Mal. 1:8). This is the reason why no animal could be brought that was not yet seven days old (Lev. 22:26); it is imperfect and contemptible, like an untimely birth. Because of their degraded character it was prohibited to bring "the hire of a harlot and the price of a dog" (Deut. 23:18) into the Sanctuary. In order to bring the offering in the beat condition, we choose the old of the turtle-doves and the young of the pigeons, the old pigeons being less agreeable. The oblation must likewise be mingled with oil, and must be of fine flour (Lev. 2:1), for in this condition it is good and pleasant. Frankincense is prescribed (ibid.) because its fumes are good in places filled with the odour of burnt flesh. The burnt-offering was flayed (Lev. 1:16), and its inwards and legs, although they were entirely burnt, had to be previously washed (ibid. ver. 9), in order that due respect should be shown to the sacrifice, and it should not appear despicable and contemptible. This object is constantly kept in view, and is often taught, "Ye say, The table of the Lord is polluted; and the fruit thereof, even his meat, is contemptible" (Mal. 1:12). For the same reason no body uncircumcised, or unclean (Lev. 22:4), was allowed to partake of any offering; nor could any offering be eaten that had become unclean (Lev. 7:19), or was left till after a certain time (ibid. 7:15-17), or concerning which an illegal intention had been conceived; and it had also to be consumed in a particular place. Of the burnt-offering, which is entirely devoted to God, nothing at all was eaten. Those sacrifices which are brought for a sin, viz., sin-offering and guilt-offering, must be eaten within the court of the Sanctuary (‘azarah), and only on the day of their slaughtering and the night following, whilst peace-offerings, which are next in sanctity, being sacrifices of the second degree, may be eaten in the whole of Jerusalem, on the day they have been offered and on the following day, but not later. After that time the sacrifices would become spoiled, and be unfit for food. In order that we may respect the sacrifices and all that is devoted to the name of God, we are told that whosoever takes part of a holy thing for common use has committed a trespass, must bring a sin-offering, and restore what he has taken with an addition of the fifth part of its value, although he may have committed the trespass in ignorance. For the same reason animals reserved for holy purposes must not be employed in work; nor is the shearing of such animals permitted (Deut. 15:19). The law concerning the change of a sacrifice must be considered as a preventive; for if it were permitted to substitute a good animal for a bad one, people would substitute a bad animal for a good one, and say that it was better than the original; it was therefore the rule that, if any such change had taken place, both the "original sacrifice and the exchange thereof should be holy" (Lev. 27:9). When a person redeems a thing devoted by him to the Sanctuary, he must likewise add one-fifth (Lev. 27:13, 15); the reason for this is plain. Man is usually selfish, and is naturally inclined to keep and save his property. He would therefore not take the necessary trouble in the interest of the Sanctuary: he would not expose his property sufficiently to the sight of the valuer, and its true value would not be fixed. Therefore the owner had to add one-fifth, whilst a stranger paid only the exact value. These rules were laid down in order that people should not despise that with which the name of God is connected, and which serves as a means of approaching God. The oblation of the priest was entirely burnt (Lev. 6:16), because the priest offered up his oblation by himself, and if he were to offer it, and at the same time to eat it, it would appear as if he had not performed any service. For nothing was offered upon the altar of the ordinary oblations of any person except the frankincense and a handful of the flour or cake; and if, in addition to the fact that the offering was small, he who offered it were himself to eat it, nothing of a sacrificial service would be noticed. It is therefore entirely burnt (Lev. 6:16). The reason of the particular laws concerning the Passover lamb is clear. It was eaten roasted by fire (Exod. 12:8-9) in one house, and without breaking the bones thereof (ibid. ver. 46). In the same way as the Israelites were commanded to eat unleavened bread, because they could prepare it hastily, so they were commanded, for the sake of haste, to roast the lamb, because there was not sufficient time to boil it, or to prepare other food; even the delay caused by breaking the bones and to extract their marrow was prohibited the one principle is laid down for all these rules, "Ye shall eat it in haste" (Exod. 12:11). But when haste is necessary the bones cannot be broken, nor parts of it sent from house to house; for the company could not wait with their meal till he returned. Such things would lead to laxity and delay, whilst the object of these rules was to make a show of the hurry and haste, in order that none should be too late to leave Egypt with the main body of the people, and be thus exposed to the attacks and the evil [designs of the enemy]. These temporary commandments were then made permanent, in order that we may remember what was done in those days. "And thou shalt keep this ordinance in his season from year to year" (Exod. 13:10). Each Passover lamb was only eaten by those who had previously agreed to consume it together, in order that people should be anxious to procure it, and should not rely on friends, relations, or on chance, without themselves taking any trouble about it before Passover. The reason of the prohibition that the uncircumcised should not eat of it (Exod. 12:48) is explained by our Sages as follows:--The Israelites neglected circumcision during their long stay in Egypt, in order to make themselves appear like the Egyptians. When God gave them the commandment of the Passover, and ordered that no one should kill the Passover lamb unless he, his sons, and all the male persons in his household were circumcised, that only "then he could come near and keep it" (ibid. 12:48), all performed this commandment, and the number of the circumcised being large the blood of the Passover and that of the circumcision flowed together. The Prophet Ezekiel (xvi. 6), referring to this event, says, "When I saw thee sprinkled with thine own blood I said unto thee, Live because of thy [two kinds of ] blood, "i.e., because of the blood of the Passover and that of the circumcision. Although blood was very unclean in the eyes of the Sabeans, they nevertheless partook of it, because they thought it was the food of the spirits; by eating it man has something in common with the spirits, which join him and tell him future events, according to the notion which people generally have of spirits. There were, however, people who objected to eating blood, as a thing naturally disliked by man; they killed a beast, received the blood in a vessel or in a pot, and ate of the flesh of that beast, whilst sitting round the blood. They imagined that in this manner the spirits would come to partake of the blood which was their food, whilst the idolaters were eating the flesh: that love, brotherhood, and friendship with the spirits were established, because they dined with the latter at one place and at the same time; that the spirits would appear to them in dreams, inform them of coming events, and be favourable to them. Such ideas people liked and accepted in those days; they were general, and their correctness was not doubted by any one of the common people. The Law, which is perfect in the eyes of those who know it, and seeks to cure mankind of these lasting diseases, forbade the eating of blood, and emphasized the prohibition exactly in the same terms as it emphasizes idolatry: "I will set my face against that soul that eateth blood" (Lev. 17:10). The same language is employed in reference to him "who giveth of his seed unto Molech"; "then I will set my face against that man" (ibid. 20:5). There is, besides idolatry and eating blood, no other sin in reference to which these words are used. For the eating of blood leads to a kind of idolatry, to the worship of spirits. Our Law declared the blood as pure, and made it the means of purifying other objects by its touch. "And thou shalt take of the blood . . . and sprinkle it upon Aaron, and upon his garments, and upon his sons, and upon the garments of his sons with him. And he shall be hallowed, and his garments, and his sons," etc. (Exod. 29:21). Furthermore, the blood was sprinkled upon the altar, and in the whole service it was insisted upon pouring it out, and not upon collecting it. Comp. "And he shall pour out all the blood at the bottom of the altar" (Lev. 4:18); "And the blood of thy sacrifices shall be poured out upon the altar of the Lord thy God" (Deut. 12:27). Also the blood of those beasts that were killed for common use, and not for sacrifices, must be poured out, "Thou shalt pour it upon the earth as water" (ibid. ver. 24). We are not allowed to gather and have a meal round the blood, "You shall not eat round the blood" (Lev. 19:26). As the Israelites were inclined to continue their rebellious conduct, to follow the doctrines in which they had been brought up, and which were then general, and to assemble round the blood in order to eat there and to meet the spirits, God forbade the Israelites to eat ordinary meat during their stay in the wilderness: they could only partake of the meat of peace-offerings. The reason of this precept is distinctly stated, viz., that the blood shall be poured out upon the altar, and the people do not assemble round about. Comp. "To the end that the children of Israel may bring their sacrifices, which they offer in the open field, even that they may bring them unto the Lord. . . . And the priest shall sprinkle the blood upon the altar, . . . and they shall no more offer their sacrifices unto the spirits" (Lev. 17:5-7). Now there remained to provide for the slaughtering of the beasts of the field and birds, because those beasts were never sacrificed, and birds did never serve as peace-offerings (Lev. iii.). The commandment was therefore given that whenever a beast or a bird that may be eaten is killed, the blood thereof must be covered with earth (Lev. 17:13), in order that the people should not assemble round the blood for the purpose of eating there. The object was thus fully gained to break the connexion between these fools and their spirits. This belief flourished about the time of our Teacher Moses. People were attracted and misled by it. We find it in the Song of Moses (Deut. xxxii.): "They sacrificed unto spirits, not to God" (ibid. 17). According to the explanation of our Sages, the words lo eloha imply the following idea: They have not only not left off worshipping things in existence; they even worship imaginary things. This is expressed in Sifri as follows: "It is not enough for them to worship the sun, the moon, the stars; they even worship their babuah. The word babuah signifies "shadow." Let us now return to our subject. The prohibition of slaughtering cattle for common use applied only to the wilderness, because as regards the "spirits" it was then the general belief that they dwelt in deserts, that there they spoke and were visible, whilst in towns and in cultivated land they did not appear. In accordance with this belief those inhabitants of a town who wanted to perform any of those stupid practices, left the town and went to woods and waste places. The use of cattle for common food was therefore allowed when the Israelites entered Israel. Besides, there were great hopes that the disease would become weakened, and the followers of the doctrines would decrease. Furthermore, it was almost impossible that every one who wanted to eat meat should come to Jerusalem. For these reasons the above restriction was limited to the stay of the Israelites in the wilderness. The greater the sin which a person had committed, the lower was the species from which the sin-offering was brought. The offering for worshipping idols in ignorance was only a she-goat, whilst for other sins an ordinary person brought either a ewe-lamb or a she-goat (Lev. 4:27-35), the females bring, as a rule, in every species, inferior to the males. There is no greater sin than idolatry, and also no inferior species than a she-goat. The offering of a king for sins committed ignorantly was a he-goat (ibid. vers. 22-26), as a mark of distinction. The high priest and the Synhedrion, who only gave a wrong decision in ignorance, but have not actually committed a sin, brought a bull for their sin-offering (ibid. ver. 3-21), or a he-goat, when the decision referred to idolatry (Num. 15:27-26). The sins for which guilt-offerings were brought were not as bad as transgressions that required a sin-offering. The guilt-offering was therefore a ram, or a lamb, so that the species as well as the sex were superior in this latter case, for the guilt-offering was a male sheep. For the same reason we see the burnt-offering, which was entirely burnt upon the altar, was selected from the superior sex; for only male animals were admitted as burnt-offerings. It is in accordance with the same principle that luxury and incense were absent from the oblations of a sinner (Lev. v.11), and of a sotah, i.e., a woman suspected of adultery (Num. 5:15). In these cases the oil and the frankincense were not added: this luxury was absent, because the persons that brought the oblation were not good and proper in their deeds, and they are, as it were, to be reminded by their offerings that they ought to repent; as if they were told, "Your offering is without any ornamental addition on account of the wickedness of your deeds." As the sotah acted more disgracefully than any person who sins in ignorance, her offering consisted of the lowest kind, viz., of barley flour (ibid.). Thus the reasons of all these particular laws are well connected, and show that the precepts are wonderful in their significance. Our Sages say that the offering for the eighth day of dedication was "a calf, a young bullock, for a sin-offering" (Lev. 11:2), in order to atone for the sin of the Israelites in making a golden calf. The sin-offering, which was brought on the Day of Atonement (ibid. 16:3), was likewise explained as being an atonement for that sin. From this argument of our Sages I deduce that he-goats were always brought as sin-offerings, by individual persons and also by the whole congregation, viz., on the Festivals, New-moon, Day of Atonement, and for idolatry, because most of the transgressions and sins of the Israelites were sacrifices to spirits (se‘irim, lit., goats), as is clearly stated, "They shall no more offer their sacrifices unto spirits" (Lev. 17:7). Our Sages, however, explained the fact that goats were always the sin-offerings of the congregation, as an allusion to the sin of the whole congregation of Israel: for in the account of the selling of the pious Joseph we read, "And they killed a kid of the goats" (Gen. 37:31). Do not consider this as a weak argument; for it is the object of all these ceremonies to impress on the mind of every sinner and transgressor the necessity of continually remembering and mentioning his sins. Thus the Psalmist says, "And my sin is ever before me" (Ps. 51:3). The above-mentioned sin-offerings further show us that when we commit a sin, we, our children, and the children of our children, require atonement for that sin by some kind of service analogous to the sin committed. If a person has sinned in respect to property he must liberally spend his property in the service of God; if he indulged in sinful bodily enjoyments he must weary his body and trouble it by a service of privation and fasting, and rising early before daybreak. If he went astray in respect to his moral conduct he must oppose his failings by keeping to the opposite extreme, as we have pointed out in Mishneh-torah Hilkot De‘ot (chap. ii.) et passim. If his intellectual faculties have been concerned in the sin, if he has believed something false on account of the insufficiency of his intellect, and his neglect of research and proper study, he must remedy his fault by turning his thoughts entirely away from worldly affairs, and directing them exclusively to intellectual exercise, and by carefully reflecting on that which ought to form the subject of his belief. Comp. "And my heart hath been secretly enticed, but my hand touched my mouth" (Job 31:27). These words express figuratively the lesson that we should pause and stop at that which appears doubtful, as has been pointed out by us in the beginning of this treatise. The same we notice in the case of Aaron. He had his share in the sin of the golden calf, and therefore a bullock and a calf were brought by him and his successors as an offering. Similarly, the sin connected with a kid of goats was atoned for by a kid of goats. When this theory has been well established in the minds of the people, they must certainly be led by it to consider disobedience to God as a disgraceful thing. Every one will then be careful that he should not sin, and require a protracted and burdensome atonement; he will be afraid he might not be able to complete it, and will therefore altogether abstain from sinning, and avoid it. This object [of the laws under discussion] is very clear, and note it likewise. I will here call your attention to a very remarkable thing, although it does not seem at first thought to belong to our subject. It is only the goat brought on New-moon as a sin-offering that the law calls "a sin-offering unto the Lord" (Num. 28:15). The sin-offerings brought on the three festivals (ibid. vers. 22, 30; 29:5, 11, etc.) are not called so, nor are any other sin-offerings. The reason thereof is, according to my opinion, undoubtedly this: The additional offerings brought by the congregation at certain periods were all burnt-offerings; only "one kid of goats to make an atonement" was offered on every one of these exceptional days. The latter was eaten [by the priests], whilst the burnt-offerings were entirely consumed by fire, and are called "an offering made by fire unto the Lord." The phrases "a sin-offering unto the Lord" and "a peace-offering unto the Lord" do not occur in the law, because these were eaten by man; but even those sin-offerings that were entirely burnt (Lev. 4:12, 21) cannot be called "an offering made by fire unto the Lord," as will be explained in the course of this chapter. It is therefore impossible that the goats which are eaten [by the priests], and are not entirely burnt, should be called "sin-offerings unto the Lord." But as it was found that the kid offered on New-moon might be mistaken as an offering brought to the moon, in the manner of the Egyptians, who sacrificed to the moon on the days of New-moon, it was distinctly stated that this goat is offered in obedience to God's command, and not in honour of the moon. This fear did not apply to the sin-offerings on the Festivals, nor to any other sin-offering, because they were not offered on the days of New-moon, or on any other day marked out by Nature, but on such days as were selected by the Divine Will. Not so the days of New-moon: they are not fixed by the Law [but by Nature]. On the New-moon the idolaters sacrificed to the moon, in the same manner as they sacrificed to the sun when it rose and set in certain particular degrees. This is described in the works [mentioned above]. On this account the extraordinary phrase "A sin-offering unto the Lord" is exceptionally introduced in reference to the goat brought on New-moon, in order to remove the idolatrous ideas that were still lingering in the sorely diseased hearts. Note this exception likewise. A sin-offering which is brought in the hope to atone for one or more great sins, as, e.g., the sin-offering [of the Synhedrion or the high-priest] for a sin committed in ignorance, and the like, are not burnt upon the altar, but without the camp; upon the altar only the burnt-offering, and the like, are burnt, wherefore it was called the altar of the burnt-offering. The burning of the holocaust, and of every "memorial," is called "a sweet savour unto the Lord"; and so it undoubtedly is, since it serves to remove idolatrous doctrines from our hearts, as we have shown. But the burning of these sin-offerings is a symbol that the sin [for which the offering is brought] is utterly removed and destroyed, like the body that is being burnt; of the sinful seed no trace shall remain, as no trace is left of the sin-offering, which is entirely destroyed by fire: the smoke thereof is not "a sweet savour unto the Lord," but, on the contrary, a smoke despised and abhorred. For this reason the burning took place without the camp. Similarly we notice that the oblations of a sotah is called "an offering of memorial, bringing iniquity to remembrance" (Num. 5:15); it is not a pleasing thing [to the Lord]. The goat [of the Day of Atonement] that was sent [into the wilderness] (Lev. 16:20, seq.) served as an atonement for all serious transgressions more than any other sin-offering of the congregation. As it thus seemed to carry off all sins, it was not accepted as an ordinary sacrifice to be slaughtered, burnt, or even brought near the Sanctuary; it was removed as far as possible, and sent forth into a waste, uncultivated, uninhabited land. There is no doubt that sins cannot be carried like a burden, and taken off the shoulder of one being to be laid on that of another being. But these ceremonies are of a symbolic character, and serve to impress men with a certain idea, and to induce them to repent; as if to say, we have freed ourselves of our previous deeds, have cast them behind our backs, and removed them from us as far as possible. As regards the offering of wine (Num. 15:5, seq.), I am at a loss to find a reason why God commanded it, since idolaters brought wine as an offering. But though I am unable to give a reason, another person suggested the following one: Meat is the best nourishment for the appetitive faculty, the source of which is the liver; wine supports best the vital faculty, whose centre is the heart: music is most agreeable to the psychic faculty, the source of which is in the brain. Each one of our faculties approaches God with that which it likes best. Thus the sacrifice consists of meat, wine, and music. The use of keeping festivals is plain. Man derives benefit from such assemblies: the emotions produced renew the attachment to religion; they lead to friendly and social intercourse among the people. This is especially the object of the commandment to gather the people together on the Feast of Tabernacles, as is plainly stated: "that they may hear, and that they may learn and fear the Lord" (Deut. 31:12). The same is the object of the rule that the money for the second tithe must be spent by all in one place (ibid. 14:22-26), as we have explained (chap. xxxix. p. 184). The fruit of trees in their fourth year, and the tithe of the cattle, had to be brought to Jerusalem. There would therefore be in Jerusalem the meat of the tithes, the wine of the fruit of the fourth year, and the money of the second tithe. Plenty of food would always be found there. Nothing of the above things could be sold; nothing could be set aside for another year; the Law orders that they should be brought "year by year" (Deut. 14:22); the owner was thus compelled to spend part of them in charity. As regards the Festivals it is especially enjoined: "And thou shalt rejoice in thy feast, thou, and thy son, and thy daughter, and thy man-servant, and thy maid-servant, and the Levite, the stranger, and the fatherless, and the widow" (ibid. 16:14). We have thus explained the reason of every law belonging to this class, and even many details of the laws.

ה׳מצוות׳ אשר כלל אותם הכלל העשתי עשר הם אשר ספרנום בשאר ״ספר עבודה וב״ספר קרבנות״. וכבר זכרנו תועלתם בכלל; ועתה אתחיל לתת טעם כל אחת ואחת לפי השגתי: ואומר כבר אמרה ה׳תורה׳ כפי מה שפרש אונקלוס שהמצרים היו עובדים מזל טלה ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן והיו מואסים רועי צאן - אמר ״הן נזבח את תועבת מצרים״ (שמות ח׳:כ״ב) ואמר ״כי תועבת מצרים כל רועה צאן״ (בראשית מ״ו:ל״ד). וכן היו כיתות מן הצאבה עובדים לשדים והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים - ולזה היו קוראים לשדים ׳שעירים׳ - וכבר התפשט הדעת הזה מאד בימי ׳משה רבינו׳ ״ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו׳⁠ ⁠״ (ויקרא י״ז:ז׳). ולזה היו אוסרים הכיתות ההם גם כן אכילת העיזים; אכל שחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב ׳עובדי עבודה זרה׳ וכולם היו מגדילים זה המין מאד. ולזה תמצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל ואפילו בארצות אשר ישחטו שאר ׳מיני בעלי חיים. ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמיתיות צוינו להקריב אלו השלושה מינים לבד מן הבהמה ״מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם״ (ויקרא א׳:ב׳) עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי בו יתקרבו אל האלוה ובמעשה ההוא יכופרו העוונות. וכן מרפאים הדעות הרעות אשר הם חליי הנפש האנושית בהפך אשר בקצה האחר. ומפני זאת הכונה בעצמה צוינו לשחוט ׳כבש הפסח׳ ולהזות דמו ב׳מצרים׳ על השערים מחוץ - לנקות עצמנו מן הדעות ההם ולפרסם שכנגדם ולהביא להאמין שהמעשה אשר תחשבו בו שהוא סיבה ממיתה הוא המציל מן המות ״ופסח י״י על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף״ (שמות י״ב:כ״ג) - גמול פרסום העבודה בעשות כל מה שהיו מרחיקים אותו ׳עובדי עבודה זרה׳. זהו הטעם בבחירת השלושה מינים האלה לבד לקרבן - מחובר אל היות אלו השלושה מינים גם כן נמצאים מאד ולא כמעשה ׳עובדי עבודה זרה׳ שהיו מקריבים האריות והדובים והבהמות המדבריות - כמו שזכר בטומטום: ומפני שרוב בני האדם לא היו יכולים להקריב ׳בהמה׳ צוה להקריב קרבן גם כן ממין העוף מן הנמצא בארץ ישראל יותר ומן הנאה והקל למצאו - והם ׳תורים ובני יונה׳. ומי שלא תמצא ידו די העוף יקריב לחם עשוי באי זה מין שיהיה ממעשה הלחם המפורסם בזמנים ההם אם ׳מאפה תנור׳ או ׳מאפה מחבת׳ או ׳מאפה מרחשת׳; ומי שיכבד עליו הלחם האפוי יקריב סולת - וזה כולו למי שירצה. ואחר כן באר לנו שזה המין מן העבודה - רצוני לומר הקרבנות - אם לא נעשהו כלל אין חטא עלינו כלל - אמר ״כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא״ (דברים כ״ג:כ״ג): ומפני ש׳עובדי עבודה זרה׳ לא היו מקריבים לחם אלא שאור והיו בוחרים להקריב הענינים המתוקים ומלחלחים קרבניהם בדבש - כמו שהוא מפורסם בספרים אשר סיפרתי לך; וכן לא תמצא בדבר מקרבנותם מלח - מפני זה הזהיר האלוה מהקריב ״כל שאור וכל דבש״ (ויקרא ב׳:י״א) וציוה בהתמדת המלח ״על כל קרבנך תקריב מלח״ (ויקרא ב׳:י״ג): וציוה להיות הקרבנות כולם ׳תמימים׳ על הטוב שבעניניהם - שלא יבוא להקל ב׳קרבן׳ ולבזות במה שיקריבו לשמו ית׳ - כמו שאמר ״הקריבהו נא לפחתך - הירצך או הישא פניך (מלאכי א׳:ח׳)?״ - ולזה הטעם גם כן הזהיר מהקריב מה שלא ישלמו לו שבעת ימים להיותו חסר במינו והיותו נמאס מפני שהוא כנפל. - והוא הטעם באיסור ׳אתנן זונה ומחיר כלב׳ (דברים כ״ג:י״ט) לפחיתות שניהם. - והוא הטעם בהקרבת הגדול מן התורים ואפרוחי יונים כי זהו הטוב שבהם מפני שהגדול שביונים אין בו ערבות. - והוא הטעם בהיות ה׳מנחות׳ בלולות בשמן ומן הסולת כי זה - השלם והערב. ונבחרה הלבונה לטוב ריח עשנה במקומות אשר בהם ריח הבשר הנשרף: ומפני הגדלת ה׳קרבן׳ ושלא יהיה נמאס ונבזה ציוה להפשיט ה׳עולה׳ ולרחוץ הקרב והכרעים אף על פי שכולם נשרפים. ותמצא זאת הכונה ישמרה תמיד ויזהיר ממנה ״באמרכם שולחן י״י מגואל הוא וניבו נבזה אכלו״ (מלאכי א׳:י״ב). - והוא הטעם גם כן שלא יאכל ה׳קרבן׳ ׳ערל׳ ולא ׳טמא׳; ולא יאכל אחר שנטמא ולא יאכל ׳לאחר זמנו׳ ולא כשיחשב עליו מחשבה רעה; ושיאכל במקום מיוחד. אבל ה׳עולה׳ שהיא כולה לה׳ לא תאכל כלל. ומה שיקריב בשביל החטא - והוא ה׳חטאת׳ וה׳אשם׳ - יאכל ׳בעזרה׳ וביום שחיטתו ולילו לבד. אבל ה׳שלמים׳ אשר הם למטה מהם - והם ׳קדשים קלים׳ - יאכלו בכל ירושלים לבד ויאכלו ממחרת היום לא אחר כך - מפני שאחר כך יקבלו זהמה ויפסדו: ומפני הגדלת ה׳קרבן׳ וכל מה שהוא מיוחד לשמו ית׳ חייב עלינו שכל מי ש׳נהנה מן ההקדש׳ ׳מעל׳ וצריך ׳כפרה ותוספת חומש׳ אף על פי שהוא ׳שוגג׳: וכן אין מותרת ׳עבודה בקדשים׳ ולא ׳גיזתם׳ מפני הגדלת ה׳קרבן׳. - ועל צד הסיג חויב דין ה׳תמורה׳ כי אילו היה מותר להמר הרע בטוב היה ממר הטוב ברע ויאמר שזה יותר טוב - על כן נגזר בו ״והיה הוא ותמורתו יהיה קודש״ (ויקרא כ״ז:י׳) אבל מה שצוונו בו מהיות הפודה דבר מ׳קדשיו׳ ׳מוסיף חומש׳ - טעמו מבואר כי ״אדם קרוב אצל עצמו״ וטבעו לעולם לנטות אל הכלות ולחוס על ממונות ולא היה מדקדק בדמי ה׳קודש׳ ולא היה מראה אותו בכל הצריך עד שיעמוד על אמיתת דמיו - על כן חייבו להוסיף עד שימכר לזולתו בשויו; כל זה - כדי שלא יבזוהו מה שנקרא בשמו ית׳ ומה שיתקרב אליו בו: אבל טעם שרפת ׳מנחת כהן׳ - מפני שכל ׳כהן׳ יש לו להקריב קרבנו בעצמו ויהיה אם כן מביא ׳מנחה׳ ואוכל אותה הוא בעצמו וכאילו לא עשה דבר כי כל ׳מנחת יחיד׳ לא היה קרב ממנה אלא ׳לבונתה וקומץ׳ ולא די מיעוט זה ה׳קרבן׳ אלא שיאכלנו מי שהביאו ולא יראה אם כן עבודה כלל - מפני זה היא נשרפת: אמנם החוקים המיוחדים ב׳פסח׳ והוא שיאכל ׳צלי אש׳ לבד ו׳בבית אחד׳ ״ועצם לא תשברו בו״ (שמות י״ב:מ״ו) - כל אלו טעמם מבואר כי כמו שהמצה מפני החיפזון כן הצלי מפני החיפזון - שלא היה שם פנאי לעשות תבשיל ולתקן מאכלים; ואפילו להתאחר לשבור עצמותיו ולהוציא מה שבהם נאסר - כי כבר זכר עיקר הענין בכל אלה והוא אמרו ״ואכלתם אותו בחפזון״ (שמות י״ב:י״א) ואין עם החפזון פנאי לשבר עצמות ולא לשלוח ממנו מבית לבית ולהמתין השליח עד שישוב - שאלו כולם מעשי ההתרשלות והפנאי. והכונה היתה - להאות החפזון והמהירות כדי שלא יתאחר אחד מהם ולא יוכל לצאת עם המון העם ויוכלו להזיקו ולהתנכל לו. וצוה לעשות הענינים ההם לנצח לזכרון איך היה הענין - כמו שאמר ״ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה״ (שמות י״ג:י׳). - אבל היותו ״אינו נאכל אלא למנוייו״ הוא - לזרז ללקחו ושלא ישען כל אחד על קרובו ועל אוהבו ועל מי שנזדמן ולא ירגיש בו מתחלת הזמן - ואמנם היותו אסור ל׳ערלים׳ כבר בארוהו ה׳חכמים ז״ל׳ שאמרו הם בטלו ׳מצות מילה׳ כשארך עמדם במצרים להדמות למצריים וכאשר צווה במצות ה׳פסח׳ והותנה בו שלא ישחט אלא אחר ׳מילת עצמו ובניו ובני ביתו׳ ״ואז יקרב לעשותו״ (שמות י״ב:מ״ח) - מלו כולם והיה ׳דם מילה׳ מתערב ב׳דם הפסח׳ לרוב הנמולים - כמו שזכרו; ואל זה רמז באמרו ״⁠ ⁠׳מתבוססת בדמיך׳ - דם הפסח ודם המילה״: ודע - כי הדם היה טמא מאד בעיני הצאבה ועם זה היו אוכלים אותו מפני שהיו חושבים שהוא מזו השדים וכשאכל אותו מי שאכלו כבר השתתף עם השדים. ויבואוהו ויודיעוהו העתידות כמו שידמו ההמון ממעשי השדים. והיו שם אנשים שהיה קשה בעיניהם אכילת הדם כי הוא דבר שימאסהו טבע האדם והיו שוחטים בהמה ומקבלים דמה בכלי או בחפירה ואוכלים בשר השחיטה ההיא סביב דמה - והיו מדמים במעשה ההוא שהשדים יאכלו הדם אשר הוא מזונם והם יאכלו הבשר; ובזה תהיה האהבה והאחוה והרעות להם בעבור שאכלו כולם על שולחן אחד ובמושב אחד - ויבואו להם השדים ההם לפי מחשבתם בחלום ויגידו להם העתידות ויועילו להם. אלו כולם דעות שהיו נמשכים אחריהם בזמנים ההם ובוחרים אותם והיו מפורסמות לא היה ספק לאחד מן ההמון באמיתתם. ובאה התורה השלמה ליודעיה - להסיר אלו החליים הנאמנים ואסרה אכילת הדם; ועשתה חיזוק באיסורו כמו שעשתה ב׳עבודה זרה׳ בשוה - אמר ית׳ ״ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם וגו׳⁠ ⁠״ (ויקרא י״ז:י׳) - כמו שאמר ב׳נותן מזרעו למולך׳ ״ונתתי את פני בנפש ההיא וגו׳⁠ ⁠״ (ויקרא כ׳:ו׳). ולא בא זה הלשון ב׳מצוה׳ שלישית מלבד ׳עבודה זרה׳ ו׳אכילת דם׳ - שאכילתו היתה מביאה למין ממיני ׳עבודה זרה׳ והיא עבודת השדים. וטיהרה הדם ושמה אותו מטהר מי שיגע בו ״והזית על אהרן ועל בגדיו וגו׳ וקדש הוא ובגדיו״ (שמות כ״ט:כ״א). וצותה להזותו על ה׳מזבח׳ ושמה העבודה כולה - לשפכו שם לא לאספו - ואמר ״ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר״ (ויקרא י״ז:י״א); ושם ישפך - כמו שאמר ״ואת כל הדם ישפוך״ (ויקרא ד׳:י״ח) ואמר ״ודם זבחיך ישפך על מזבח י״י אלהיך״ (דברים י״ב:כ״ז). וציוה לשפוך דם כל בהמה שתשחט אף על פי שאינה ׳קרבן׳ - אמר ״על הארץ תשפכנו כמים״ (דברים י״ב:ט״ז). ואחר כן הזהיר מלהתקבץ סביבו ולאכול שם ואמר ״לא תאכלו על הדם״ (ויקרא י״ט:כ״ו). וכאשר התמיד מרים ונמשכו אחרי המפורסם אשר גדלו עליו מהתחבר אל השדים באכלם סביב הדם ציוה ית׳ שלא יאכל ׳בשר תאוה׳ ב׳מדבר׳ כלל אבל יהיה הכל ׳שלמים׳; ובאר לנו סיבתו כדי שישפך הדם על המזבח ולא יתקבצו סביבו - ואמר ״למען אשר יביאו בני ישראל וגו׳ (ויקרא י״ז:ה׳) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו׳⁠ ⁠״ (ויקרא י״ז:ז׳). אבל נשאר ענין ׳החיה׳ וה׳עוף מפני שלא יבוא ׳קרבן׳ מ׳חיה׳ כלל ולא יקרב ׳עוף׳ ׳שלמים׳; וציוה ית׳ אחר זה שכל ׳חיה ועוף׳ שמותר לאכלם כשישחט יכוסה דמו בעפר - עד שלא יתקבצו עליו לאכול סביביו. ונשלמה הכונה ׳להפר האחוה׳ בין מי שאחזם שד באמת ובין שדיהם: ודע שזמן זאת האמונה היה קרוב לימי משה רבינו והיו בני אדם נמשכים אחריה מאד ונסתים בה - תמצא זה כתוב ב״שירת האזינו״ ״יזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא ידעום וגו׳⁠ ⁠״ (דברים ל״ב:י״ז); וכבר בארו ה׳חכמים׳ ענין אמרו ׳לא אלוהי׳ - אמרו שהם לא פסקו מעבודת דברים נמצאים עד שעבדו דמיונות - לשון ״ספרי״ ״לא דין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם״ - ו׳בבואה׳ הוא שם הצל: ונשוב אל מה שאנחנו בו. - דע שלא נאסר ׳בשר תאוה׳ אלא ב׳מדבר׳ לבד. כי מן הדעות ההם המפורסמות - שהשדים שוכנים במדברות ושם ידברו ויראו ואמנם במדינות ובישוב אינם נראים - עד שמי שירצה מאנשי המדינות לעשות דבר מאלו השגעונות יצא מן המדינה ליערות ולמקומות שאינם מיושבים. ולזה הותר ׳בשר תאוה׳ אחר שנכנסו לארץ. ועוד שתגבורת החלי ההוא תמעט בלא ספק וימעטו הנמשכים אחר הדעות ההם גם כן. ועוד שהיה כבד מאד קרוב לנמנע ויבוא כל מי שירצה לאכול ׳בשר בהמה׳ ל׳ירושלים׳ ומפני אלו הטעמים לא אסר ׳בשר תאוה׳ אלא ב׳מדבר׳: ודע שכל מה שהיה החטא יותר גדול היה קרבנו ממין פחות יותר. ומפני זה היה ׳שגגת עבודה זרה׳ ׳שעירה׳ לבד ושאר ׳חטאת יחיד׳ - ׳כשבה׳ או ׳שעירה׳ כי הנקבה היא פחותה מן הזכר מן כל מין - ואין חטא יותר גדול מ׳עבודה זרה׳ ואין חלק מין יותר פחות מ׳שעירה׳. ולהגדיל מעלת המלך היה ׳קרבן שגגתו׳ - ׳שעיר׳. אבל ׳כהן גדול׳ ו׳צבור׳ - אין ׳שגגתם׳ מעשה חמור אך היא הוראה; ומפני זה הובדל ׳קרבנם׳ ב׳פרים׳ וב׳עבודה זרה׳ - ב׳שעירים׳. - וכאשר היו החטאים שמקריבים בעבורם ׳אשם׳ למטה מן החטאים שמקריבים בעבורם ׳חטאת׳ היה ׳קרבן אשם׳ - ׳איל או כבש מן הצאן׳ עלה מינו וחלק מינו בהיותו זכר מן הצאן. - הלא תראה ה׳עולה׳ מפני שהיא כולה כליל עלה חלק מינה ולא תהיה אלא זכר. ולפי זאת הכונה חיסר הנוי והריח הטוב מ׳מנחת חוטא ומנחת שוטה׳ מפני שהיא גם כן לחשד ׳חטא׳; והזהיר מהקריבה ב׳שמן ולבונה׳ - חיסר ממנה זה הנוי להיות מביאה בלתי טוב ונאה במעשיו וכאילו יעירהו זה לתשובה ושיאמר לו לגנות מעשיך היה קרבנך יותר חסר מכולם. וה׳שוטה׳ שמעשיה יותר מגונים מן ה׳שוגג׳ היה קרבנה מחומר יותר פחות שהוא ׳קמח שעורים׳. כבר נמשכו טעמי אלו החלקים כולם על סדר ועניינם נפלא מאד: וכבר זכרו ה׳חכמים׳ טעם היות ה׳קרבן ביום השמיני של מלואים׳ - ״עגל בן בקר לחטאת״ (ויקרא ט׳:ב׳) - ׳לכפר על מעשה העגל׳. וכן ׳חטאתו של יום הכפורים׳ - ״פר בן בקר לחטאת״ - ׳לכפר על מעשה העגל׳. ולפי זה הענין אשר זכרוהו יראה לי - שהטעם בהיות ה׳חטאות׳ כולם ׳ליחיד ולציבור׳ ׳שעירים׳ - רצוני לומר ׳שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעירי יום הכיפורים ושעירי עבודה זרה - סיבת כל אלו אצלי היות רוב מרים וחטאתם אז בהקריבם ל׳שעירים׳ - כמו שבאר הכתוב ״ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם״ (ויקרא י״ז:ז׳). אבל ה׳חכמים ז״ל׳ שמו טעם היות ׳כפרת צבור׳ לעולם ב׳שעירים׳ - בעבור שחטא ׳עדת ישראל׳ כולה היה ב׳שעיר׳ עיזים - רמז למכירת ׳יוסף הצדיק׳ שנאמר בענינו ״וישחטו שעיר עיזים וגו׳⁠ ⁠״ (בראשית ל״ז:ל״א). ולא יהיה זה הטעם חלוש בעיניך כי כונת כל אלו הפעולות - לישב בנפש כל חוטא וכל איש מרי שצריך לזכור ולהזכיר חטאו תמיד - כמו שאמר ״וחטאתי נגדי תמיד״ (תהלים נ״א:ה׳); ושצריך כפרה על החטא ההוא הוא וזרעו וזרע זרעו בעבודה שתהיה ממין המרי ההוא - ארצה בזה שאם יהיה המרי בממון - יפזר ממונו בעבודה; ואם יהיה המרי בהנאות גופו - ייגע גופו ויטריחהו בעבודת העינוי והצום ולקום בלילות; ואם יהיה המרי במדה מן המדות - יעמוד כנגדה בהפך המדה ההיא - כמו שבארנו ב״הלכות דעות״ וזולתם; ואם יהיה המרי בעיון - רצוני לומר שיאמין דעת בלתי אמיתי לקוצר יד שכלו והתרשלו מן החקירה וההתיחד לעיון - יעמוד כנגדו בפנות מחשבתו מכל דבר בעניני העולם רק במושכל לבד ודקדק במה שצריך שיאמן באמת - כאמרו ״ויפת בסתר ליבי ותשק ידי לפי״ (איוב ל״א:כ״ז) - והוא משל על ההפסק והעמידה אצל הספק - כמו שבארנו בתחילת זה המאמר. כמו שתראה מה שנעשה בארהן כאשר נכשל ב׳מעשה העגל׳ - היה קרבנו וקרבן כל מי שקם מזרעו תחתיו - ׳פר ועגל׳; וכאשר היה המרי ב׳שעיר עיזים׳ היתה העבודה ב׳שעיר עיזים׳. - וכאשר יתישבו אלו הענינים בנפש - יהיה מביא בלא ספק להיות המרי קשה בעיני האדם ויזהר ממנו - עד שלא יכשל אדם בו ויצטרך לכפרה ארוכה וטורח ואפשר שלא תשלם הכפרה - וישמר האדם בעבור זה מן החטא מתחילת הענין ויברח ממנו - וזאת תועלת מבוארת מאד. והעלה בידך זאת הכונה גם כן: והנה ראיתי להעירך הנה על כענין נפלא מאד ואף על פי שפשוטו יראה שאינו מענין המאמר - והוא אמרו ב׳שעיר חטאת ראש חודש׳ לבד ״חטאת לי״י״ - מה שלא נאמר ב׳שעירי הרגלים׳ כולם ולא בזולתם מן ה׳חטאות׳. וטעמו מבואר אצלי מאד והוא שאלו ה׳קרבנות׳ אשר יקריבום ה׳ציבור׳ לפרקים - רצוני לומר ה׳מוספים׳ - הם כולם ׳עולות׳; ובכל יום ויום מהם ׳שעיר עיזים לחטאת׳ - והוא היה נאכל אבל ה׳עולות׳ כולם נשרפות ולזה באר בהם ״אשה לי״י״ ולא אמר ׳חטאת לי״י׳ ולא ׳שלמים לי״י׳ מפני שהיו נאכלים - עד שה׳חטאות׳ שהיו נשרפות לא היו ראויים שיאמר בהם ׳אשה לי״י׳ - כמו שאבאר טעמו בזה הפרק ולזה לא יצויר שיאמר ב׳שעירים׳ ׳חטאת לי״י׳. בהיותם נאכלים לא נשרפים כולם. וכאשר חשש שידמו ב׳שעיר ראש חודש׳ שהוא קרבן ללבנה כמו שהיו עושים המצריים מהקריב ללבנה בראשי החדשים באר בו שזה - למצות האלוה לא ללבנה. ואין לחוש זה החשש ב׳שעירי הרגלים׳ ולא בזולתם אחר שהימים ההם אינם ראשי חדשים ואין להם סימן טבעי יבדילם אבל התורה נתנה אותם בהסכמה; אבל ראשי החדשים של לבנה אינם מהנחת התורה והאומות היו מקריבים בהם לירח כמו שהיו מקריבים לשמש בעת זריחתו ובעת בואו במעלות ידועות. - כמו שהתפרסם בספרים ההם. ומפני זה חידש הלשון בזה ה׳שעיר׳ ונאמר בו ׳לי״י׳ להסיר המחשבות ההם הנתלות בלבבות ההם החולים חליים נאמנים. - ודע זאת הפליאה גם כן: ודע שכל ׳חטאת׳ שיאמן בו שהוא מכפר חטאים גדולים או חטא גדול כמו ׳חטאת העלם׳ וכיוצא בו הם נשרפים כולם ׳מחוץ למחנה׳ לא על ה׳מזבח׳ - כי לא ישרף על ה׳מזבח׳ אלא ה׳עולה׳ והדומה לה; ומפני זה נקרא ״מזבח העולה״ כי שרפת ה׳עולה׳ - ׳ריח ניחוח׳; וכן כל ׳אזכרה׳ - ׳ריח ניחוח׳ וכן הוא בלא ספק - מפני שהוא להסיר דעות ׳עבודה זרה׳ - כמו שבארנו. אמנם שרפת אלו ה׳חטאות׳ הכונה בהם - שזה החטא כבר נמחה זכרו ונעדר כמו שנעדר זה הגוף הנשרף ולא נשאר מן המעשה ההוא זכר כמו שלא נשאר לזה ה׳חטאת׳ זכר אבל אבד בשרפה; ואין עשנם ׳ריח ניחוח לי״י׳ אבל הפכו - רצוני לומר עשן נמאס ונתעב - ומפני זה נשרפים כולם ׳מחוץ למחנה׳. הלא תראה ׳מנחת שוטה׳ - מה נאמר בה? ״מנחת זכרון מזכרת עון״ (במדבר ה׳:ט״ו) - לא שהיא דבר מרצה: וכאשר היה ׳שעיר המשתלח׳ - לכפרת חטאים גדולים כולם עד שאין ׳חטאת ציבור׳ שיכפר מה שהוא מכפר וכאילו הוא נושא כל החטאים - מפני זה לא נרצה לזביחה ולא לשריפה ולא להקרבה כלל אלא הרחיקו תכלית ההרחקה ויושלך ל׳ארץ גזרה׳ - רצוני לומר שאין בה ישוב. ואין ספק לאדם שהחטאים אינם משאות שיעתקו מגב איש אחד לגב איש אחר אבל אלו המעשים כולם משלים להביא מורא בנפש עד שתתפעל לתשובה - כלומר שכל מה שקדם ממעשינו נקינו מהם והשלכנום אחרי גוינו והרחקנום תכלית ההרחקה: אבל הקרבת היין אני נבוך בו עד היום איך ציוה להקריבו וכבר היו ׳עובדי עבודה זרה׳ מקריבים אותו? ולא נראה לי בו טעם אבל זולתי נתן לי בו טעם שאמר כי הטוב שבדברים לכח התאוה אשר מבועה הכבד הוא הבשר; והטוב שבדברים לכח החיוני אשר מבועו הלב הוא היין; וכן הכח אשר מבועו המוח והוא הנפשי - יערב לו הניגון בכלים; ומפני זה התקרב כל כח אל האלוה בנאהב שבדברים לו והיה הקרבן הבשר והיין ושמע קול - רצוני לומר השיר: וטעם תועלת החג הוא ידוע - למה שיגיע לאדם מן הקיבוץ ההוא מהתחדש התורה בהפעלות ההוא והתאהב בני אדם וחברם קצתם אל קצתם; וכל שכן ׳מצות הקהל׳ אשר טעמה מפורש ״למען ישמעו וגו׳⁠ ⁠״. וכן ׳דמי מעשר שני׳ - להוציאם שם - כמו שבארנו. וכן ׳נטע רבעי׳ ו׳מעשה בהמה׳ יהיה שם אם כן בשר ה׳מעשר׳ ויין ׳נטע רבעי׳ ו׳מעות מעשר שני׳ כדי להרבות המזונות שם. ולא הותר למכור דבר מאלו ולא לאחרו מזמן לזמן אלא המו שאמר ית׳ ״שנה בשנה וגו׳⁠ ⁠״. - ועל כרחו יעשה בהם צדקה. וכבר הזהיר על הצדקה במועדים ואמר ״ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו׳ והגר והיתום והאלמנה״ (דברים ט״ז:י״ד) - הנה זכרנו טעם פרטי זה הכלל וחלקים רבים מהם: