EN/HEע/E

Arei Miklat – Cities of Refuge or Exile?

Sources

Shemot 21:12-14שמות כ״א:י״ב-י״ד

(יב) מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת. (יג) וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה. (יד) וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת.

Vayikra 22:23ויקרא כ״ב:כ״ג

וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה.

Bemidbar 35:6-34במדבר ל״ה:ו׳-ל״ד

(ו) וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר. (ז) כׇּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר אֶתְהֶן וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן. (ח) וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ מֵאֲחֻזַּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם. (ט) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן. (יא) וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. (יב) וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עׇמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט. (יג) וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתֵּנוּ שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם. (יד) אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה. (טו) לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט לָנוּס שָׁמָּה כׇּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. (טז) וְאִם בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ. (יז) וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ. (יח) אוֹ בִּכְלִי עֵץ יָד אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ. (יט) גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ הוּא יְמִתֶנּוּ. (כ) וְאִם בְּשִׂנְאָה יֶהְדֳּפֶנּוּ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה וַיָּמֹת. (כא) אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ. (כב) וְאִם בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה הֲדָפוֹ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו כׇּל כְּלִי בְּלֹא צְדִיָּה. (כג) אוֹ בְכׇל אֶבֶן אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ בְּלֹא רְאוֹת וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ. (כד) וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה. (כה) וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ. (כו) וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה. (כז) וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ אֵין לוֹ דָּם. (כח) כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ. (כט) וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם. (ל) כׇּל מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת. (לא) וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת. (לב) וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן. (לג) וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. (לד) וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

Devarim 4:41-43דברים ד׳:מ״א-מ״ג

(מא) אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ. (מב) לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי. (מג) אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָראוּבֵנִי וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי.

Devarim 19:1-13דברים י״ט:א׳-י״ג

(א) כִּי יַכְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת אַרְצָם וִירִשְׁתָּם וְיָשַׁבְתָּ בְעָרֵיהֶם וּבְבָתֵּיהֶם. (ב) שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ. (ג) תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל רֹצֵחַ. (ד) וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם. (ה) וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי. (ו) פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. (ז) עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר שָׁלֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ. (ח) וְאִם יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ. (ט) כִּי תִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשֹׂתָהּ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה. (י) וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים. (יא) וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל. (יב) וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת. (יג) לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ.

Yehoshua 20:1-9יהושע כ׳:א׳-ט׳

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם אֶת עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה. (ג) לָנוּס שָׁמָּה רוֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה בִּבְלִי דָעַת וְהָיוּ לָכֶם לְמִקְלָט מִגֹּאֵל הַדָּם. (ד) וְנָס אֶל אַחַת מֵהֶעָרִים הָאֵלֶּה וְעָמַד פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וְדִבֶּר בְּאָזְנֵי זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא אֶת דְּבָרָיו וְאָסְפוּ אֹתוֹ הָעִירָה אֲלֵיהֶם וְנָתְנוּ לוֹ מָקוֹם וְיָשַׁב עִמָּם. (ה) וְכִי יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרָיו וְלֹא יַסְגִּרוּ אֶת הָרֹצֵחַ בְּיָדוֹ כִּי בִבְלִי דַעַת הִכָּה אֶת רֵעֵהוּ וְלֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. (ו) וְיָשַׁב בָּעִיר הַהִיא עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם אָז יָשׁוּב הָרוֹצֵחַ וּבָא אֶל עִירוֹ וְאֶל בֵּיתוֹ אֶל הָעִיר אֲשֶׁר נָס מִשָּׁם. (ז) וַיַּקְדִּשׁוּ אֶת קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל בְּהַר נַפְתָּלִי וְאֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרָיִם וְאֶת קִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן בְּהַר יְהוּדָה. (ח) וּמֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרִיחוֹ מִזְרָחָה נָתְנוּ אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בַּמִּישֹׁר מִמַּטֵּה רְאוּבֵן וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד מִמַּטֵּה גָד וְאֶת גלון גּוֹלָן בַּבָּשָׁן מִמַּטֵּה מְנַשֶּׁה. (ט) אֵלֶּה הָיוּ עָרֵי הַמּוּעָדָה לְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לָנוּס שָׁמָּה כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְלֹא יָמוּת בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה.

Philo, The Special Laws III 120-133פילון, על החוקים המיוחדים ג׳: ק״כ-קל״ג

(120) The sacred law says that the man, who has been killed without any intention that he should be so on the part of him who killed him, has been given up by God into the hands of his slayers; in this way designing to make an excuse for the man who appears to have slain him as if he had slain a guilty person. (121) For the merciful and forgiving God can never be supposed to have given up any innocent person to be put to death; but whoever ingeniously escapes the judgment of a human tribunal by means of his own cunning and wariness, he is convicted when brought before the invisible tribunal of nature, by which alone the uncorrupted truth is discerned without being kept in the dark by the artifices of sophistical arguments. For such an investigation does not admit of arguments at all, laying bare all devices and intentions, and bringing the most secret counsels to light; and, in one sense, it does not look upon a man who has slain another as liable to justice, inasmuch as he has only sinned to be the minister of a divine judgment, but still he will have incurred an obscure and slight kind of defilement, which, however, may obtain allowance and pardon. (122) For God employs those who commit slight and remedial errors against those who have perpetrated enormous and unpardonable crimes as ministers of punishment; not, indeed, that he approves of them, but that he avails himself of them as suitable instruments of punishment, so that no one who is himself pure in his whole life and descended from virtuous parents may have homicide imputed to him, even if he be the greatest man in the world. (123) Therefore, the law has pronounced the sentence of banishment upon him who has slain a man, yet not of banishment any where, nor for ever; for it has assigned six cities, one fourth portion of what the whole sacred tribe received as its inheritance, for those who were convicted of homicide; which, from the circumstances connected with them, it has named cities of refuge. And it fixed the time of this banishment as the length of the life of the high priest, permitting the exiles to return home after his death. (124) And the cause of the first of these injunctions was this. The tribe which has been mentioned received these cities as a reward for a justifiable and holy slaughter, which we must look upon as the most illustrious and important of all the gallant actions that were ever performed. (125) For when the prophet, after having been called up to the loftiest and most sacred of all the mountains in that district, was divinely instructed in the generic outlines of all the special laws, and was out of sight of his people for many days; those of the people who were not of a peaceable disposition filled every place with the evils which arise from anarchy, and crowned all their iniquity with open impiety, turning into ridicule all those excellent and beautiful lessons concerning the honour due to the one true and living God, and having made a golden bull, an imitation of the Egyptian Typhos, and brought to it unholy sacrifices, and festivals unhallowed, and instituted profane and impious dances, with songs and hymns instead of lamentations; (126) then the tribe aforesaid, being very terribly indignant at their sudden departure from their previous customs, and being enflamed with zeal by reason of their natural disposition which hated iniquity, all became full of rage and of divine enthusiasm, and arming themselves, as at one signal, and with great contempt and one unanimous attack, came upon the people, drunk thus with a twofold intoxication of impiety and of wine, beginning with their nearest and dearest friends and relations, thinking those who loved God to be their only relations and friends. And in a very small portion of the day, four-and-twenty thousand men were slain; the calamities of whom were a warning to those who would otherwise have joined themselves to their iniquity, but who now were alarmed lest they should suffer a similar fate. (127) Since then these men had undertaken this expedition of their own accord and spontaneously, in the cause of piety and holy reverence for the one true and living God, not without great danger to those who had entered in the contest, the Father of the universe received them with approbation, and at once pronounced those who had slain those men to be pure from all curse and pollution, and in requital for their courage he bestowed the priesthood on them. (128) Therefore the lawgiver enjoins that the man who has committed an unintentional murder should flee to some one of the cities which this tribe has received as its inheritance, in order to comfort him and to teach him not to despair of any sort of safety; but to make him, while safe through the privilege of the place, remember and consider that not only on certain occasions is forgiveness allowed to those who have designedly slain any person, but that even great and preeminent honours and excessive happiness is bestowed on them. And if such honours can ever be allowed to those who have slain a man voluntarily, how much more must there be allowance made for those who have done so not with any design, so that, even if no honour be bestowed on them, they may at least not be condemned to be put to death in retaliation. By which injunctions the lawgiver intimates that every kind of homicide is not blameable, but only that which is combined with injustice; and that of other kinds some are even praiseworthy which are committed out of a desire and zeal for virtue; and that which is unintentional is not greatly to be blamed. (129) This, then, may be enough to say about the first cause; and we must now explain the second. The law thinks fit to preserve the man who, without intending it, has slain another, knowing that in his intention he was not guilty, but that with his hands he has been ministering to that justice which presides over all human affairs. For the nearest relations of the dead man are lying in wait for him in a hostile manner seeking his death, while others, out of their excessive compassion and inconsolable brief for the dead, are eager for their revenge; in their unreasoning impetuosity not regarding either the truth or the justice of nature. (130) Therefore, the law directs a man who has committed a homicide under these circumstances not to flee to the temple, inasmuch as he is not yet purified, nor yet into any place which is neglected and obscure, lest, being despised, he should be without resistance given up to his enemies; but to flee to the sacred city, which lies on the borders between the holy and profane ground, being in a manner a second temple; for the cities of those who are consecrated to the priesthood are more entitled to respect than the others, in the same proportion, I think, as the inhabitants are more venerable than the inhabitants of other cities; for the lawgiver's intention is by means of the privilege belonging to the city which has received them to give more complete security to the fugitives. (131) Moreover, I said before, he has appointed a time for their return, the death of the high priest, for the following Reason. As the relations of each individual who has been slain treacherously lie in wait to secure themselves revenge and justice upon those who treacherously slew him; in like manner the high priest is the relation and nearest of kin to the whole nation; inasmuch as he presides over and dispenses justice to all who dispute in accordance with the laws, and offers up prayers and sacrifices every day on behalf of the whole nation, and prays for blessings for the people as for his own brethren, and parents, and children, that every age and every portion of the nation, as if it were one body, may be united into one and the same society and union, devoted to peace and obedience to the law. (132) Therefore, let every one who has slain a man unintentionally fear him, as the champion and espouser of the cause of those who have been slain, and let him keep himself close within the city to which he has fled for refuge, no longer venturing to advance outside of the walls, if he has any regard for his own safety, and for keeping his life out of the reach of danger. (133) When, therefore, the law says, let not the fugitive return till the high priest is dead, it says something equivalent to this: Until the high priest is dead, who is the common relation of all the people, to whom alone it is committed to decide the affairs of those who are living and those who are dead.

Sifre Bemidbar 160ספרי במדבר ק״ס

והצילו העדה את הרצח, מיכן אתה דן הרג נפש בין בשוגג בין במזיד הכל מקדימים לערי מקלט בית דין שולחים ומביאים אותו משם. מי שנתחייב מיתה הרגוהו ושלא נתחייב מיתה פטרוהו מי שנתחייב גלות מחזירים אותו למקומו שנאמר והשיבו אותו העדה. [וישב שם עד מות הכהן הגדול] ר' מאיר אומר רוצח מקצר ימיו של אדם וכהן גדול מאריך ימיו של אדם [אין בדין שיהא מי שמקצר ימיו של אדם לפני מי שמאריך ימיו של אדם]. רבי אומר רוצח מטמא את הארץ ומסלק את השכינה וכהן גדול גורם לשכינה שתשרה על האדם בארץ אין בדין שיהא מי שמטמא את הארץ [ומסלק את השכינה] לפני מי שגורם להשרות את השכינה על אדם בארץ.

Sifre Bemidbar 161ספרי במדבר קס״א

ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו, הרי שהרג את הנפש במזיד שומע אני יתן ממון ויגלה ת"ל ולא תקחו כופר לנוס.

Sifre Devarim 183ספרי דברים קפ״ג

פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח, מצוה ביד גואל הדם לרדוף.

Mishna Makkot 2:1,7מכות פרק ב׳:א׳,ז׳

(א) אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה היה מעגל במעגילה ונפלה עליו והרגתו היה משלשל בחבית ונפלה עליו והרגתו היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו הרי זה גולה אבל אם היה מושך במעגילה ונפלה עליו והרגתו היה דולה בחבית ונפסק החבל ונפלה עליו והרגתו היה עולה בסולם ונפל עליו והרגו הרי זה אינו גולה זה הכלל כל שבדרך ירידתו גולה ושלא בדרך ירידתו אינו גולה נשמט הברזל מקתו והרג רבי אומר אינו גולה וחכמים אומרים גולה מן העץ המתבקע רבי אומר גולה וחכמים אומרים אינו גולה. (ז) נגמר דינו בלא כהן גדול ההורג כהן גדול וכהן גדול שהרג אינו יוצא משם לעולם ואינו יוצא לא לעדות מצוה ולא לעדות ממון ולא לעדות נפשות ואפילו ישראל צריכין לו ואפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם שנאמר (במדבר ל"ה) אשר נס שמה שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו כשם שהעיר קולטת כך תחומה קולט רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם רבי יוסי הגלילי אומר מצוה ביד גואל הדם ורשות ביד כל אדם רבי עקיבא אומר רשות ביד גואל הדם וכל אדם אין חייבין עליו אילן שהוא עומד בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום או עומד חוץ לתחום ונופו נוטה לתוך התחום הכל הולך אחר הנוף הרג באותה העיר גולה משכונה לשכונה ובן לוי גולה מעיר לעיר.

Bavli Makkot 2bבבלי מכות ב׳:

מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב גלות כו'. מנא הני מילי? אמר ר"ל, דאמר קרא (דברים י"ט) הוא ינוס אל אחת הערים, הוא - ולא זוממין. ר' יוחנן אומר: ק"ו, ומה הוא שעשה מעשה - במזיד אינו גולה, הן שלא עשו מעשה - במזיד אינו דין שלא יגלו. והיא נותנת (והלא דין הוא): הוא שעשה מעשה - במזיד לא ליגלי, כי היכי דלא תיהוי ליה כפרה, הן שלא עשו מעשה - במזיד נמי ליגלו, כי היכי דליהוי להו כפרה! אלא, מחוורתא כדר"ל.

Bavli Makkot 10bבבלי מכות י׳:

ר"ש בן לקיש פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא: (שמות כ"א) ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו וגו', (שמואל א' כ"ד) כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע וגו', במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שהרגו את הנפש, אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד, לזה אין עדים ולזה אין עדים, הקדוש ברוך הוא מזמינן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו, זה שהרג במזיד נהרג, וזה שהרג בשוגג גולה. אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רב הונא א"ר אלעזר: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים - בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. מן התורה, דכתיב: (במדבר כ"ב) לא תלך עמהם, וכתיב: (במדבר כ"ב) קום לך אתם; מן הנביאים, דכתיב: (ישעיהו מ"ח) אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך (זו) תלך; מן הכתובים, דכתיב: (משלי ג') אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. אמר רב הונא: רוצח שגלה לעיר מקלט, ומצאו גואל הדם והרגו - פטור. קסבר: (דברים י"ט) ולו אין משפט מות, בגואל הדם הוא דכתיב. מיתיבי: ולו אין משפט מות, ברוצח הכתוב מדבר; אתה אומר: ברוצח, או אינו אלא בגואל הדם? כשהוא אומר: (דברים י"ט) והוא לא שונא לו מתמול שלשום, הוי אומר: ברוצח הכתוב מדבר! הוא דאמר כי האי תנא; דתניא: ולו אין משפט מות, בגואל הדם הכתוב מדבר; אתה אומר: בגואל הדם הכתוב מדבר, או אינו אלא ברוצח? כשהוא אומר: (דברים י"ט) כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום - הרי רוצח אמור, הא מה אני מקיים ולו אין משפט מות? בגואל הדם הכתוב מדבר.

Bavli Makkot 11aבבלי מכות י״א.

לפיכך אימותיהן של כהנים וכו'. טעמא דלא מצלו, הא מצלו מייתי, והכתיב: (משלי כ"ו) כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא! (א"ל) [אמר] ההוא סבא, מפירקיה דרבא שמיע לי: שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו.

Bavli Makkot 11bבבלי מכות י״א:

מתני'. משנגמר דינו מת כ"ג - ה"ז אינו גולה. אם עד שלא נגמר דינו מת כ"ג, ומנו אחר תחתיו ולאחר מכן נגמר דינו - חוזר במיתתו של שני. נגמר דינו בלא כ"ג, וההורג כ"ג, וכ"ג שהרג - אינו יוצא משם לעולם. ואינו יוצא לא לעדות מצוה, ולא לעדות ממון, ולא לעדות נפשות, ואפי' ישראל צריכים לו, ואפי' שר צבא ישראל כיואב בן צרויה - אינו יוצא משם לעולם, שנאמר: (במדבר לה) אשר נס שמה, שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו. כשם שהעיר קולטת, כך תחומה קולט. רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם - רבי יוסי הגלילי אומר: מצוה ביד גואל הדם, ורשות ביד כל אדם; רבי עקיבא אומר: רשות ביד גואל הדם, וכל אדם חייבין עליו. גמ'. מ"ט? אמר אביי: ק"ו, ומה מי שגלה כבר יצא עכשיו, מי שלא גלה אינו דין שלא יגלה. ודלמא האי דגלה איכפר ליה, האי דלא גלה לא! מידי גלות קא מכפרא? מיתת כהן הוא דמכפרא.

Onkelos Bemidbar 35:6,11-14תרגום אונקלוס במדבר ל״ה:ו׳, י״א-י״ד

(ו) וית קרויא דתתנון לליואי ית שית קרוי שיזבותא דתתנון למערק לתמן קטולא ועליהון תתנון ארבעין ותרתין קרוין. (יא) ותזמנון [ותקרון] לכון קרוין קרוי שיזבותא יהוין לכון ויערוק לתמן קטולא דיקטול נפשא בשלו. (יב) ויהוין לכון קרויא לשיזבא מגאיל דמא ולא ימות קטולא עד דיקום קדם כנשתא לדינא. (יג) וקרויא דתתנון שית קרוי שיזבותא יהוין לכון. (יד) ית תלת קרויא תתנון מעברא לירדנא וית תלת קרויא תתנון בארעא דכנען קרוי שיזבותא יהוין.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bemidbar 35:25תרגום ירושלמי (יונתן) במדבר ל״ה:כ״ה

and the congregation shall release the manslayer from the hand of the avenger of blood, and make him return to his city of refuge whither he had fled; and he shall dwell there until the time that the high priest die, whom the multitude (sagia) had anointed with the oil of anointing; – because he did not pray on the Day of Atonement in the Holy of Holies concerning the three great transgressions, that the people of the house of Israel might not be smitten for strange worship, or impure connexions, or the shedding of innocent blood, when it was in his power to obviate them by his prayer, and he prayed not, therefore hath he been condemned to die in that year.

וישיזבון כנישתא ית קטולא מן יד תבע אדמא ויתיבון יתיה {כנשתא} לקורייתא דקלטיה דאפך לתמן ויתיב בה עד זמן דימות כהנא רבא דרבי יתיה סגנא במשח רבותא ומטול דלא צלי ביומא דכיפורי בקודש קודשיא על תלת עבירן קשיין דלא יתקלון עמא בית ישראל בפולחנא נוכריאה ובגילוי עירייתא ובשדיות אדם זכיא והוה בידיה לבטולתהון בצלותיה ולא צלי מטול כן אתקנס ליממת בשתא ההיא.

Rashi Shemot 21:13רש״י שמות כ״א:י״ג

והאלהים אנה לידו BUT GOD GOT IT READY FOR HIS HAND – But why should this go forth from Him (be brought about by God)? This is just what David tells us: (I Samuel 24:13) "As says the proverb of the ancient (הקדמני) "Wickedness proceededeth from the wicked". — "The proverb of the קדמני" is the Torah, the maxim of God, Who it the "Ancient" (Whose existence preceded that) of the world. But where indeed does the Torah say, "Wickedness proceedeth from the wicked"? It says it implicitly in the verse: "But God got it ready for his hand". For what is Scripture here speaking about? About two men, one of whom killed a person with premeditation and the other killed inadvertently, and in neither case were there witnesses to the deed who could testify about it. Consequently, the former was not put to death and the latter was not forced into banishment to a city of refuge (cf. Numbers 35:11). Now God brings them together at the same inn. He who killed with premeditation happens to sit beneath a ladder, and the other who killed inadvertently ascends the ladder and falls, when descending it, upon the man who killed with premeditation and kills him. Witnesses now being present they testify against him, so compelling him to be banished to one of the cities of refuge. The result is that he who killed inadvertently is actually banished and he who killed with premeditation actually suffers death (cf. Mekhilta and Makkot 10b).

והאלהים אנה לידו – ולמה תצא זאת מלפניו, הוא שאמר דוד כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע (שמואל א כ"ד:י"ג), מְשַל הקדמוני היא התורה, שהיא משל להקב"ה שהוא קדמונו של עולם, והיכן אמרה תורה מרש' יצא רשע והאלהים אנה לידו, במה הכתוב מדבר בשני בני אדם אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה הקב"ה מזמנן לפונדוק אחד זה שהרג שוגג עולה בסלם ונופל על זה שהרג מזיד והורגו ועדים מעידין אותו ומחייבין אותו לגלות, נמצא זה שהרג שוגג גולה וזה שהרג מזיד נהרג.

Rashi Bemidbar 35:25רש״י במדבר ל״ה:כ״ה

עד מות הכהן הגדול [HE SHALL ABIDE IN IT] UNTIL THE DEATH OF THE HIGH PRIEST – because he serves to cause the Shechinah to dwell in Israel and thereby prolong their days, whilst the murderer serves to make the Shechinah depart from Israel and thereby shortens the days of the living. He is therefore not worthy that he should stand before a High Priest (that he should be anywhere near a High Priest) (Siphre). Another explanation why he had to remain there until the High Priest's death: Because the High Priest should have prayed that this misfortune might never happen in Israel in his days (cf. Makkot 11a).

עד מות הכהן הגדול – שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכי' ומקצר את ימי החיים אינו כדיי שיהא לפני כהן גדול. דבר אחר: לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו בישראל.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 21:13אבן עזרא שמות פירוש שני כ״א:י״ג

ואשר לא צדה – מגזרת בצדיה (במדבר ל"ה:כ'), ואתה צודה את נפשי (שמואל א כ"ד:י"ב). והנה הוא כענין אורב ועושה במזיד. ומלת אנה – כמו כי מתאנה הוא (מלכים ב ה':ז'), מבקש סבות ועלילות. והנה טעמו, שהשם סבב ותקן עלילות שימות זה מיד זה ולא עלתה במחשבתו. והשם סבב לו זה, ובעבור עון אחר שעשה, כדי שיגלה ממקומו. וכתיב לא יאונה לצדיק כל און (משלי י"ב:כ"א).

Ibn Ezra Vayikra 22:23אבן עזרא ויקרא כ״ב:כ״ג

שרוע – כראשון. וקלוט – הופכו, והוא מגזרת עיר מקלט (יהושע כ"א:י"ג). [וימצא בלשון חכמינו קולט, והופכו בולט.]

Ibn Ezra Bemidbar 35:25אבן עזרא במדבר ל״ה:כ״ה

עד מות – יש אומ', עד מות עד חיפוש, וכן תמות חכמה (איוב י"ב:ב'). ולא אמרו כלום, כי ועמכם תמות חכמה הוא כמשמעו. גם כן עד מות הכהן הגדול, כי הוא המכפר בעד ישראל, וזה המאורע אירע בימיו.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 35:25ר׳ יוסף בכור שור במדבר ל״ה:כ״ה

וישב בה עד מות הכהן הגדול – לפי הפשט נראה: דמשום הכי נקט עד מות הכהן הגדול, ואין אנו יודעין עד מתי הוא חי זה הנהרג, אם לא שהרגו זה. ומשערינן ליה בכהן גדול שהוא חשוב, וידוע דמסתמא לא היה חי יותר מכהן גדול שהוא משמש לפני הקב"ה. וכזמן שקיצר שניו של זה יהיה בגלות, ולכך נתנה תורה לו ויקיירא בלעז בכהן גדול. ואפילו הוא בחור, וכהן גדול זקן, או הוא זקן, וכהן גדול בחור, לא חלקה תורה, אלא כי היכי דאיתרמי איתרמי.

Rambam Moreh Nevuchim 3:40רמב״ם מורה הנבוכים ג׳:מ׳

אמנם היות רוצח בשגגה גולה, הוא להשקיט נפש גואל הדם עד שלא יראה מי שבא התקלה הזאת על ידו, ותלה חזרתו במות האיש אשר הוא הנכבד שבבני אדם והאהוב לכל ישראל, שבזה תנוח דעת הגואל אשר נהרג קרובו, שזה ענין טבעי לאדם כל מי שתקרהו צרה, כשתבא ג"כ לזולתו כיוצא בה או גדולה ממנה ימצא נחמה בזה על מקרהו, ואין במקרה מות בני אדם אצלנו יותר גדול ממיתת כהן גדול.

Radak Bereshit 4:12רד״ק בראשית ד׳:י״ב

כי תעבד, God cursed the earth because Kayin’s occupation involved getting his sustenance from the earth. לא תסף תת כוחה לך, even though the earth had already been cursed ever since Adam had eaten from the tree of knowledge, now G;d added another curse on account of Kayin. He said that even the amount of yield that the earth had been in the habit of providing since being cursed previously, it would not be capable of producing for Kayin the murderer. It is entirely possible that this new curse was restricted to the results Kayin’s efforts would have, and does not mean that all other human beings, farmers, were made to suffer for Kayin’s act of fratricide. Possibly, it applied only to Kayin and his direct descendants until the time of Noach. Maybe it even applied also to the descendants of Sheth until Noach. It seems that with Noach’s birth, Lemech his father, had knowledge that the curse had run its course. We read in Bereshit Rabbah 22,10 that in the view of Rabbi Eleazar the word לך in our verse means that whereas the earth would not yield up its strength for Kayin, it would do so for others. On the other hand, Rabbi Yossi bar Chanina is on record that the curse applied both to Kayin and to others. It appears more likely that the word לך in our verse is indeed restrictive and means that other people farming the earth would experience better success than Kayin. There is no question, however, that the first curse earth experienced after Adam had eaten from the tree of knowledge was a permanent curse still in effect nowadays. The word בעבורך in 3,14 has a different connotation entirely from the word לך, meaning “on your account,” not “for you personally.” נע ונד תהיה בארץ, this is yet another curse, one that most certainly applied only to Kayin personally, a curse which resulted in his not being able to feel at home permanently in any one place on earth. This was something psychological, forcing Kayin to adopt a nomadic lifestyle, trying his luck at growing things by moving to a new location every time he experienced crop failure. God did not kill him outright, something that every murderer deserves. The reason was that killing him now would be counterproductive as it would leave the earth without males other than Adam, and Adam could not be expected to sire more children after he had lost the two sons he had helped produce. We know, that even with Kayin surviving, the trauma of what happened prevented Adam from maintaining marital relations with his wife for 130 years. (5,3) Although God had not killed Kayin, he was under sentence of exile in addition to the earth having been cursed as an instrument of providing his livelihood. The words נע ונד are as if the word נע had been repeated, stressing the seriousness of the curse. Our sages, in commenting on the line כל הורג קין שבעתים יוקם, “that anyone killing Kayin, he (Kayin) will be avenged sevenfold,” explain that seeing that Kayin personally had not been executed for his murder, people would reason that murder goes relatively unpunished. In order for people not to draw such a conclusion from what had not happened to Kayin, the curse of murdering even someone already as guilty as Kayin, had to be highlighted in such terms. (Bereshit Rabbah 22,12) Another reason explaining why Kayin was not subjected to immediate execution is that Kayin, being the first murderer, had not known that the penalty for murder is execution. Subsequent generations knowing the penalty for murder, could not expect to be treated so leniently. It is even possible to consider Kayin’s killing Hevel as having been an inadvertent killing, seeing that he did not know what injury would prove fatal. He had never seen a person who had been killed, and when hitting Hevel he had not thought that he had injured him fatally. If that is so, the penalty of exile, i.e. נע ונד תהיה בארץ, “you will not be at home anywhere on earth,” is exactly the penalty devised by the Torah for people who killed inadvertently In Torah Shleymah on our chapter item #96 the word נע is understood to mean that Kayin will be forever on the move, whereas the word נד is understood to mean that he will not be able to sit down and relax but that his body will remain in constant motion, much like that of a drunken person. Once he had repented, one of these curses was removed from him, as we know from Genesis 4,15 וישב בארץ נוד. The Torah did not say, however, בארץ נוע, because he was not able to settle in one location for long.

נע ונד תהיה בארץ – זאת קללה אחרת והיא לו לבדו. אמר לו שלא יוכל לעמוד במקום אחד, אלא שיתן האל בלבו שיחשוב בעצמו קללת האדמה בפירותיה ויאמר אלך במקום אחר ואזרע שם אולי תתן לי האדמה שם כחה, וכן ממקום למקו' כל ימי חייו. ולא המיתו כמשפט כל הורג נפש במזיד, מפני שלא ישאר העולם שומם מבני אדם, כי קין לא הוליד עדיין ואדם לא הוליד עוד עד מאה ושלשים שנה לפיכך לא המיתו, אבל גזר עליו, לבד מקללת האדמה, אחד ממשפטי הרוצח, והוא הגלות, כשאמר לו נע ונד תהיה. ונע ונד כפל ענין במלת שונות לחזק. ובדרז"ל (ב"ר כ"ב) כל הורג קין יהרג. לא כדינו של רוצחים דינו של קין, קין הרג ולא היה ממי ללמוד, מכאן ואילך כל הורג קין יהרג; ואפשר ג"כ כי שוגג היה, כי האבן או הדומה לה שהכהו בה לא חשב שימות באותה מכה, כי עדיין לא ראה איש הרוג ולא חשב שיהיה בה כדי להמית, לפיכך דנוהו דין הורג בשגגה שהוא הגלות וא"ל נע ונד תהיה.

Radak Sefer HaShorashim s.v. קלטספר השורשים לרד״ק, ערך קלט

קלט. שרוע וקלוט (ויקרא כב, כג.), הוא שרגלו אסופה וצרה. ורבותינו ז"ל פירשו (בכורות מ, ע"א.) שפרסותיו קלוטות כרגלי הסוס או החמור. ערי מקלט (במדבר לה, יא.), שהיו קולטות וקובצות בתוכן הנסים שם. ובמשנה (שבת פרק ראשון משנה ו, דף יז, ע"ב.) כדי שיקלוט את העין, כלומר שיקח הצבע ויקבצנו.

Chizkuni Bemidbar 35:25,28חזקוני במדבר ל״ה:כ״ה, כ״ח

(כ"ה) וישב בה עד מות הכהן הגדל שלא יהיו העולם מרננין על הכהן הגדול כשיראו הרוצח יוצא חוץ לעיר מקלטו ואומרים ראיתם זה שהרג את הנפש חנם יוצא ונכנס עם בני אדם ואין הכהן עושה בו נקמה והדבר מוטל עליו לעשות כדכתיב והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וגו' אבל הכהן שקם אחריו אין לרנן עליו ממה שלא נעשה בימיו. (כח) ואחרי מות הכהן הגדל ישוב הרצח וגו', שהרי ערי מקלט של לוים תחת ידו של כה"ג הם וזה נכנס תחת ידו בעירו משפט הוא לצאת חפשי במותו ואמרו רבותינו מיתתו מכפרת ודוגמא זו מצינו אסיריו לא פתח ביתה.

R. Bachya Bemidbar 35:11,25רבינו בחיי במדבר ל״ה:י״א, כ״ה

ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה. אבל אינו חייב מיתה כיון שלא הרגו במזיד. והדין הזה יורה "שהלב" עקר האדם, ועקר כל המצוות וכל העבירות, ועל כן הוא נענש בגלות ולא במיתה לפי שלא היה לבו בהסכמת הרציחה, ואין חיוב העונש במיתה עד שיהיו הגוף והלב משותפין באותה רציחה: הגוף בתנועתו, והלב בכונתו, וכיון שלא הסכימו שניהם בכך גולה ואינו נהרג. וכן לענין המצוות הכל תלוי בלב, שאם עשה מצוה ולא נתכוין בה בלבו לעשותה לשם שמים אין לו שכר מזה, שיצטרך האדם שיתכוין במצות לעשותה לשם שמים, וכן אמר דוד ע"ה: (תהלים קיט, מח) "ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי", ונשיאות כפיים הוא הכונה, כענין שכתוב: (איכה ג, מא) "נשא לבבנו אל כפים". וישב בה עד מות הכהן הגדול. דרשו רז"ל: (שם יא) תלה הכתוב כפרתו של רוצח בשוגג במיתתו של כהן גדול מפני שהוא מכפר על כל ישראל, והיה לו לבקש רחמים על בני דורו ולא בקש, והרי עון הרציחה שאירע בימיו. ועוד שמיתתו של כהן גדול נחמה לקרובו של נרצח שלא יחם לבבו עוד ולא ידאגו עליו כל כך. ועוד דרשו בו: (ספרי כאן) לפי שהכהן הגדול הוא סבה להשרות שכינה בישראל להאריך ימיהם, והרוצח סבה לסלק השכינה מישראל ולקצר את ימיהם, ואינו כדאי שיעמוד לפני הכהן הגדול.

Ralbag Bemidbar 35:26-28,33-34רלב״ג במדבר ל״ה:כ״ו-כ״ח,ל״ג-ל״ד

(כו-כח) ואם יָצֹא יֵצֵא הרֹצח את גבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה – מגיד שאם יצא חוץ לתחום העיר, והם האלפים אמה שזכר, ומצאוֹ שם גואל הדם והרגוֹ - אין לו דמים; כי התורה התחכמה להשקיט המיית לב גואל הדם, שיֵשב שם עד מות הכהן הגדול, כי אז יתנחם גואל הדם על מיתת המת בראותו כי שר וגדול כמו הכהן הגדול מת. (לג) ולא תחניפו את הארץ – רוצה לומר ולא תרשיעו את אנשי הארץ, כי בראותם כי בעד כופר יִפָּטרו מהרציחה - יֵקַל להם דבר ההריגה. כי הדם הוא יחניף את הארץ – רוצה לומר כי שפיכת הדם ירשיע את עם הארץ בראותם שלא תוקח נקמה ממנו. והנה אין דרך שיכופר לארץ עוון הדם אשר שופך בה, כי אם בדם שופכו, רוצה לומר בשיהרג על רציחתו, ולולא זה יהיה החטא על כל אנשי הארץ. וכאילו הזהיר בזה שלא יכבשו העדים עדותם במה שראו מן הרציחה. ובזה המאמר ביאר גם כן, שאם נמצא חלל באדמה וערפו שם העגלה, על האופן הנזכר בפרשת שופטים, ואחר כך נודע מי הכהו, הנה לא כופר לארץ את דבר הדם אם לא בדם שופכו. כי אולי יחשוב חושב שתִּשלם הכפרה עם עריפת העגלה כיון שלא נודע מי הכהו בעת עריפתה. (לד) ולא תטמא את הארץ אשר אתם יֹשבים בה וגו' – מגיד שהרציחה מטמאה את הארץ, ולזה היא גורמת שלא ישכון שם ה' יתעלה אשר השרה שכינתו בה ודבקה השגחתו בעם עליה, ודי בזה העונש לכלל העם; ולזה ראוי שישתדלו כחזקת היד לבער שופכי הדם הנקי לפי משפטי התורה.

Ralbag Bemidbar Toalot 35:12-13רלב״ג במדבר תועלות ל״ה:י״ב-י״ג

התועלת השנים עשר הוא במצוות, והוא מה שצונו לחייב גלות ההורג בשגגה; כי בזה תועלת נפלא להביא האנשים אל שיהיו נזהרים מאד שלא לעשות דבר יהיה אפשר שיתחדש ממנו הריגת נפש בשגגה, שמא יפלו בחובת זה הגלות הארוך שהוא עד מות הכהן הגדול. (לא-לד) התועלת השלושה עשר הוא במצוות, והוא מה שהזהירנו מליקח כופר לפטור הרוצח מהריגה או מגלות. והנה התועלת בזאת האזהרה מבואר ממה שזכרה התורה בזה, כמו שביארנו בביאורנו לדברי זאת הפרשה.

Ralbag Devarim Toalot 19:8רלב״ג דברים תועלות י״ט

(א) התועלת השמיני והוא במצוות, הוא מה שצוה להבדיל שלש ערים למקלט במקומות היותר נאותים מהארץ אל שישלם בהם המקלט מכל המקומות אחר הכנסם לארץ והשלם להם הירושה והישיבה איש על מקומו לפי הגורל. והתועלת בזאת המצוה הוא לנוס שמה כל רוצח עד שיתבאר דינו, כדי שלא יהרג על לא חמס בכפיו, ולעמוד שם כל הורג נפש בשגגה עד מות הכהן הגדול, למלט נפשו מגואלי הדם ולענוש אותו על זאת השגגה שבאה על ידו. ולזה לא נמשך זה העונש כי אם לשגגה שאינה קרובה לאונס, כמו שבארנו. ולפי שהיתה כונת הבדלת השלש ערים האלה לזה התכלית, חוייב שיבדילו אותם במקומות היותר נאותים לזה התכלית, ולזה צוה לשלש גבול הארץ, ולקחת גבול באמצע כל שליש מהם עיר למקלט. ולזאת הסבה גם כן צוה להכין הדרך תמיד אליהם בכל הצדדים אשר תשלם זאת ההכנה, כמו שביארנו אצל באורנו דברי זאת הפרשה.

Tzeror HaMor Bemidbar 35:9,25,32,34צרור המור במדבר ל״ה:ט׳, כ״ה, ל״ב, ל״ד

(ט) אח"כ צוה בדין ערי מקלט. לפי שאין ראוי לפי קדושת א"י שישפך בה דם נקי. כאומרו ולא תחניפו את הארץ. וכן אין ראוי שאם ישפך בהם דם נקי שנהרג בשוגג שישפך דמו כדם הרוצח במזיד. וכן אין ראוי לפי קדושת הארץ שהרוצח אף על פי שיהיה בשוגג שיהיה הולך בכל מקום שירצה ומטמא את הארץ לעיני כל רואיה אחרי אשר שפך דם האדם. והיה ראוי שבאדם דמו ישפך אחר שהאדם נברא בצלם דמות קונו. ובסבת כל זה צותה התורה שיפרשו שש ערי מקלט. באופן שהרוצח יהיה מתבייש ויהיה נכלם ונאלם בעיר סוגרת ומסוגרת. ולא יצא ממנה לטמא את הארץ ולדרוך עליה. אחר שעל ידו באה תקלה גדולה כזו. ולכן אם יצא מעיר מקלטו בלא בושת וכלימה הותר דמו לקרובי הרוצח. כאומרו ואם יצא יצא הרוצח וגו' ורצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם. אחר שהבושת הוא דאתיא סומקא ואתיא חיורא. וזה לא נתבייש מחטאתו ויצא חוץ לגבולו. אין לו דם ומותר להרגו. ואחר שזה כן לא היה ראוי שיצא מעיר מקלטו עד שימות שם. בענין שלא יטמא את הארץ. (כה) ואיך צוה וישב בה עד מות הכהן הגדול ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו. אבל הענין הזה כך הוא. כי שורת הדין נותנת לתת נפש תחת נפש ושופך דם האדם באדם דמו ישפך. אבל רצה השם לרחם על עמו ועל ארצו שההורג בשוגג יסגר בעיר מקלטו. וישב בה כמי שיושב במחשכים בבית הכלא כמתי עולם. ולזה אמר גלות מכפרת עון. ולפי שידוע שכ"ג קהל עדתינו עליו יסמוכו לפי שהוא דבק אל השם. ולכן רצה השם שהם (יטמאו) [ישמרו] המקדש. בענין שלא יגעו אל הקדש הזרים. והטיל עליהם עונש הזרים. אחר שאין להם מלאכה אחרת אלא שמירת המקדש. ולכן נוטלים המעשרות בשכרם. כאומרו כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם. ואם טעו בשמירת הקדש ראוי שתסוב עליהם העונש. כאומרו ואתה ובניך אתך תשאו את עון המקדש. וכן רצתה התורה להטיל עליהם עול אחר. אחר שהם פנויים והם יושבים בבית ה' כל ימיהם. שיהיו כלי כפרה לישראל ויכוונו מאד בקרבנותיהם ובתפלותיהם. ויהיו לרצון להם. באופן שלא יארע תקלה ומכשול בישראל להרוג זה לזה. ואם ח"ו יקרה כזה. עליו מוטל העונש. לפי שהוא סבב כל זה. אחר שלא היתה תפלתו רצויה. כאומרם ברבי יהושע בן לוי דלא אשתעי אליהו בהדי' לפי שנהרג אדם בגבולו. וכן הכהן סבב הריגת זה הנפש וראוי שיומת על זה. ולכן אמר וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקדש. כי זה האיש הרוצח משח אותו בשמן הקדש. אחר שחלק ה' עמו ואיש אחד מישראל חשוב ככולם. אחר שכולם חשובים כאבר אחד. ואחר שזה משח אותו בשמן הקדש בנזר אלהיו על ראשו. בענין שיתפלל עליו שלא יארע תקלה על ידו. והוא הסיח דעתו בתפלתו ונהרג זה האיש. ראוי שימות הכהן אחר שהוא בעל התקלה. ולכן אחרי מות הכהן ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו. שכבר נתקיימה התורה שאמרה נפש תחת נפש. ולכן תמצא בענין עגלה ערופה צותה התורה ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה' על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. לרמוז שראוי שיעמדו בכאן הכהנים אחר שנהרג זה בזמנם. ויקבלו בושת וכלימה מזאת התקלה שבאה על ידם. אחר שלא נתכוונו בקרבנותיהם ובתפלתם. וזהו כי בם בחר ה' לשרתו במזבח ולברך בשם ה' בתפלה ובברכת כהנים. ואחר שלא נתכוונו בתפלתם הם עשו זאת התקלה. וזהו על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. ולא על פי אחר. והם ההורגים וראוי שיהיו בכאן ויקבלו בושת וכלימה. ולכן בכאן אחר שמת הכהן הגדול בעונו. ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו. כי כבר נעשה הדין בהורג והגורם. (לב) ולכן צוה ולא תקחו כופר לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן. ויתקיים נפש תחת נפש. ולהורות שמת בעון זה. תמצא שלא כתב בכאן עד מות הכהן הגדול. אלא עד מות הכהן. להורות שבעבור זה ירד מגדולתו. ובזה לא תחניפו את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו. ובכאן לא מצינו שנשפך דם הרוצח. אבל נראה שדם הכהן ומיתתו חשובה כדם שופכו. (לד) ואמר ולא תטמא הארץ אשר אני שוכן בתוכה. להורות שאם הרוצח ילך בארץ הוא מטמא את הארץ. אחר ששפך דם האדם. ואין ראוי להעשות זה. אחר שאני ה' שוכן בתוך בנ"י. ואני טהור ומשרתי טהורים.

Abarbanel Shemot 21אברבנאל שמות כ״א

והמאמר הזה מכה איש ומת יובן באמת אם כיון להכותו ולהמיתו ולכן הוצרך לבאר ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו כלומר שאם לא הכהו בכוונה וברצון כי אם במקרה לא יומת כי אין אדם נענש על השוגג ולכן הקדוש ברוך הוא ישים לו מקום אשר ינוס שמה והם ערי המקלט שהיה עתיד לצוות לישראל לנוס שמה כל רוצח בשגגה כדי שגואל דם האיש הנרצח בראותו את הרוצח לא יחם לבבו ולא ירדוף אחריו ואין ספק שהם שתי קצוות שאין ביניהם אמצעי ההורג בדעת ובכוונה או ההורג שלא בדעת כי הם חיוב ושלילה ולכך אמר ואשר לא צדה כלומר מות יומת הרוצח חוץ מאשר לא צדה. ובדרך מקרה בא זה לידו. וכמ"ש ונשל הברזל וגומר האמנם יחסו אל האלהים באמרו והאלהים אנה לידו. להגיד שהדברים אשר בכאן עם היות מהם במקרה ובהזדמן בערכנו הנה הם מושגחים מלמעלה וכמו שאמרו חז"ל (חולין ז') אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה וכמו שאמרו מהשני אנשים שכל אחד מהם הרג את הנפש זה בשוגג וזה במזיד וכו' כי הנה בערך המכה היתה ההכאה ההי' בשוגג ומקרה עם היות שהכל מלמעלה ולכך אין ראוי שיהרג הרוצח בשגגה אבל שיהיה גולה אל עיר מקלטו. וחז"ל אמרו שבמדבר מחנה לויה היה קולטת והוא מקום עבודת הלוים ולמדו זה ממה שנאמר במזיד מעם מזבחי תקחנו למות. מכלל שבמקום המזבח קולט לשוגג. האמנם אמר וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה לעשות חלוקה אחרת והיא מהגורם מות לחבירו בערמה ובמרמה אף על פי שלא יכהו בידו כי זה לרשעתו וערמתו להרוג את הנפש לא יקלוט אותו שום מקום ואפילו שיהיה כהן ועומד על המזבח לעבוד עבודה שהוא מקום היותר מיוחד לכפר מאותו מקום קדוש תקחנו למות בבית דין. וזה היה ענין יואב בן צרויה שחשב למלט את נפשו בהאחזו בקרנות המזבח ושלא יקחוהו משם ושלמה המלך צוה את בניהו שאם לא ירצה לצאת יהרגהו שמה כי לא אמרה תורה מעם מזבחי תקחנו למות להורות שאין לבית דין רשות להורגו שם אלא ע"ד הגוזמא נאמר שלא יהיה לרוצח מנוס אפילו על המזבח. והנה עם היות המצוה הזאת בכלל לא תרצח כוללת לכל אדם הנה יראה קדושת האלהית אשר בה מפני' ראשונ' במה שחייב גלות לרוצח בשגגה וגם זה לתכלית ההטבה והחמלה כדי שגואל הדם לא ירדוף אחריו ואולי ימשך ממנו נזק הרבה. שנית שקצת האומות לא יוציאו ממזבחותיהם את הרוצח לא בשגגה ולא במזיד אלא בלבד אותו שהרגו בערמה שהיה אצלם המרד שיעשה האדם לאוהבו הבוטח בו. אבל התורה האלהית גזרה כי כל הורג נפש בדעת וברצון אין המזבח קולט אותו ולא יהיה בית ה' מערת פריצים להשגב שם כל פועלי און.

Abarbanel Bemidbar 35אברבנאל במדבר ל״ה

ואמר שישב בה עד מות הכהן גדול לפי שהכהן גדול היה שר וגדול בישראל וקדוש לאלהיו ובמותו כל העם יחרד והחי יתן אל לבו כי ימי האדם כצל עולם ולמה לא יסיר מרעיוניו נקמת דם קרובו ולהכרית ברציחות ובהריגות ומחר גם גואל הדם לקבר יובל ולכן ישקוט לבבו ורתיחת דמו ויתנחם וישכח צרתו וסרה קנאתו ועל כן אמר עד מות הכהן הגדול שהוא הגדול אשר בו תשקוט המיית לבב גואל הדם. וחז"ל אמרו מפני שהוא מכפר על ישראל והיה לו לבקש רחמים על בני דורו ולא בקש. ואמר אשר משח אותו בשמן הקדש אפשר לפרשו על הקדוש ברוך הוא שהוא משח את הכהן הגדול בשמן הקדש ונתן לו המעלה ההיא. והוא הנכבד בישראל ומי יחוש למות קרובו בזמן כך והותרה בזה השאלה הו' והז'. ונתן בענין הזה משפטים. האחד שלא יצא הרוצח מעיר מקלטו ואם יצא ומצאו גואל הדם והמיתו אין לו דמים. השני שבמות הכהן גדול ישוב הרוצח לארץ אחוזתו. השלישי שהרוצח יהרג על פי שנים עדים ולא על פי עד אחד ועל זה אמר כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח רוצה לומר שכל מכה נפש הבא להרגו על שהכה את הנפש לפי עדים ירצחנו שיעידו שבעדים והתראה הרגו. והרביעי שלא יקחו כופר לנפש רוצח רוצה לומר שלא יענישו את הרוצח ממון לפוטרו ואפילו שגואל הדם חפץ בכך וזה אשר הוא רשע יצא מחוייב מב"ד למות. אבל אם לא יצא מחוייב מב"ד מותר לו לפייס את גואל הדם בממון כדי שלא יבקש עוד רעתו. וכן לא יקחו כופר לפוטרו מן הגלות כי בזה יחניפו את הארץ שהחנפיות בבני אדם הוא הראות אהבה במקום שאינה וכן הוא בכאן שמראין שמענישים את הרוצח וכפי האמת אין שם עונש כי לארץ לא יכופר בכופר כי אם בדם שופכו כלומר שלא לבד תלוי העונש ברוצח אבל גם בארץ בכללה אשר נרצח שמה רוצה לומר לכל יושביה לא יכופר העון ההוא אלא בדם שופכו. וא"ת ומה תועיל כפרת הארץ לכן אמר לא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה כי אני ה' שוכן שמה. ואם כן טומאת הארץ מונעת שכון השכינה בתוככם.

Abarbanel Devarim 19אברבנאל דברים י״ט

והמצוה הזאת מערי המקלט להמלט שמה הרוצח בשגגה כבר באה בסדר אלה מסעי וביאר בכאן דברים. הראשון... ואמנם אמרו אחרי זה פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח. בא להודיע שלא צוה על גלות הרוצח בשגגה להענישו כי אינו בר עונשין יען לא עשה הרעה הזאת לרצונו. וכתב הפילוסוף שאין ראוי להעניש החוטא בשגגה לפי שהעונש אינו אלא אם להזהיר החוטא שלא יחטא עוד או להזהיר שאר האנשים שלא יעשו ככה. וידוע שעם כל העונשים לא תוסר השגגה כי אין בכח אדם למונעה. ומפני זה הוא בלתי ראוי להענש עליה גם כי לא יהיה מוסר ואזהרה לשאר בני אדם בשגגה היוצאת ולכן זכרה התורה שלא חייב גלות הרוצח בשגג' כדי להענישו. כי אם כדי להצילו מיד גואל הדם שבראותו אותו וחם לבבו וירדוף אחריו והשיגו כאשר ירבה הדרך ולא יוכל הרוצח לנוס אל עיר מקלטו והכהו נפש עם היותו בלתי ראוי למיתה כיון שלא הרג בכונה וזהו שאמר ולו אין משפט מות כי לא שונא הוא לו. רוצה לומר שהרוצח אינו בן מות ולכן ראוי לחמות עליו ולשמרו שלא ימיתהו גואל הדם כחום לבבו. ועל זה אמר על כן אנכי מצוך לאמר שלש ערים תבדיל לך. רוצה לומר על כן כדי לחמול עליו ולא להענישו אנכי מצוך בערי המקלט האלה. ועם זה יותר הספק הי"ט. וידענו למה יהרג גואל הדם במקום שאין בית דין הורג שהסבה היא שהרוצח יש לו שני אויבים האחד הוא בית דין. לפי שהחוטא הרוצח הוא פשע כנגד בית דין בפרקו מוראם מעל צוארו ובעברו על מצות התורה. והאויב הב' הוא גואל הדם וקרובי המת מפני ההפסד אשר קבלו במות קרובם. והנה הרוצח בשגגה נקי הוא מהאויב הראשון שהוא בית דין לפי שלא חטא כלל כפי כונתו אבל כבר ישאר לו האויב השני והוא קרובי המת גואלי הדם כיון שהפסדם קיים ולשכך חמתם צותה התורה שיגלה הרוצח לעיר מקלט. אמנם יציאת הרוצח מעיר מקלטו לא פשע לב"ד. ולכן אין לו על זה חטא משפט מות בב"ד. אבל יפשע ויחטא לקרובי המת כי יציאתו משם מורה בזיון וקצף. ושהרוצח לא יחשבם לכלום כיון שאינו חושש פן ירדוף גואל הדם כי יחם לבבו. ולכן יהיה מקום לגואל הדם להרוג הרוצח בצאתו משם. מפני מה שפשע כנגדם מה שאינו לבית דין. גם כי בית דין לא ימית כי אם בעדים וההתראה ואין דבר מזה לרוצח בשגגה... ואמנם מה שאמר ולא ישפך דם הנקי בקרב ארצך הוא דם הרוצח בשגגה שלא יהרגהו גואל הדם, ואם לא תעשה השמירה הזאת יהיה עליך דמים, רוצה לומר שאע"פ שאתה לא תהרוג יחשב כאלו אתה הרגת ושפכת דמים כיון שלא הבדלת הערים אשר בהם תמנע ההריגה ההיא מהרוצח בשגגה, האמנם אם הרוצח היה שונא לרעהו לא יהיה אז שוגג כי אם מזיד במיתתו, וזה באחד מב' פנים אם שיהיה שונא לרעהו מימים ראשונים וארב לו, ואם באופן שני והוא שקם עליו והכהו, ר"ל שבהיותם בדברים בא ביניהם ריב ומדון וקם עליו והכהו, הנה בשני האופנים האלה כיון ששניהם ישתתפו בהיו' ההריגה בכולם וכן צוה שלא יהיה העיר קולט לרוצח, וזהו ושלחו זקני העדה ולקחו אותו משם ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת, רוצה לומר אחר שב"ד לא יהרגו אותו לפי שלא הרג בעדים והתראה יתנו אותו ביד גואל הדם שימיתוהו ואמר לא תחוס עיניך עליו כדברי חז"ל בספרי, שלא יאמר הראשון כבר נהרג למה אנו הורגין גם את זה ונמצאו שניהם הרוגים כי יותר טוב הוא שיבערו הדם הנקי מישראל והוא אמרו וטוב לך.

Sforno Shemot 21:13ספורנו שמות כ״א:י״ג

והאלהים אנה לידו. שלא פשע לעשות דבר גורם זה, אלא שמגלגלין חובה על ידי חייב (שבת לב א) כאמרו וגם רשע ליום רעה (משלי טז, ד). ושמתי לך מקום אשר ינוס. לכפר עונו בגלותו.

Sforno Bemidbar 35:25ספורנו במדבר ל״ה:כ״ה

עד מות הכהן הגדול. כבר באר שהגלות היא על השוגג ובהיות מיני השגגות בלתי שוות כי מהם קרובות לאונס ומהן קרובות אל המזיד נתן לגלות זמן בלתי שוה בכל השוגגים כי מהם שתהיה שגגתו מעט קודם מיתת הכהן ומהן שימות הרוצח בגלות קודם שימות הכהן וזה במשפט האל יתברך היודע ועד שיענוש את השוגג כפי מדרגת שגגתו כאמרו והאלהים אנה לידו (שמות כא, יג).

Minchah Belulahמנחה בלולה במדבר ל״ה:כ״ה

עד מות הכהן הגדול – לפי שערי מקלט הם תחת ממשלתו שהיו של הלוים, ובמות המלך מנהג העולם לקרוא לאסירים דרור. או לפי שמיתת הצדיקים מכפרת על הדור ובחבורתו ירפא לשוגג ההוא.

Shadal Shemot 21:12-13שד״ל שמות כ״א:י״ב-י״ג

(יב) מות יומת: ע"י בית דין, ואם יש לנהרג גואל רשאי לנקום דמו, כי זה נלמד ממה שאומר מיד ואשר לא צדה וגו' ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה, כלומר שינוס מן הגואל (וכמפורש בס 'במדבר ל"ה י"ב למקלט מגואל) שאל"כ למה ינוס ? הלא אין ספק כי השופטים לא ימיתוהו בלא דרישה וחקירה אם הרג בשוגג או במזיד, והיה די שיאמר: רק אשר לא צדה והאלהים אנה לידו לא יומת, ובמכילתא (משפטים ד') אמרו בהפך: מות יומת, בב"ד או אינו אלא שלא בב"ד, ת"ל ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט, עכ"ד. אך נ"ל ברור שאם היתה כוונת התורה לאסור גאולת הדם בהחלט, מה צורך לערי מקלט? והנה כוונת התורה להרחיק גאולת הדם, אך לא אסרה אותה, ואם הרג גואל הדם את הרוצח חוץ מערי מקלט אין לו דמים, ואמנם לא כל אדם יש לו גואל ולא כל גואל ירצה להסתכן כדי להמית הרוצח, ועוד בכמה ענינים אחרים נאמרה המליצה הזאת מות יומת, שאין ספק שהמכוון יומת ע"י ב"ד, והנה השופטים לא ייתכן שישפטו אלא ע"פ עדות, ובמקום אחר מפורש שצריך שיהיו שני עדים, ורז"ל הוסיפו (מכילתא משפטים ד') ההתראה כדי להבחין בין שוגג למזיד, וגם זה להקל. (יג) והאלהים אנה לידו: אך האל הקרה לו מקרה רע שיהיה הורג את רעהו בבלי דעת. כל מה שאין אדם עושה בכוונה ורצון מיוחס לאל סיבת הסיבות, כי מה שהוא בערכנו מקרה, בגזרת האל הוא. ושמתי לך מקום: אקבע לכם ערים למקלט כשתבואו אל הארץ (וכן דעת רשב"ם). אשר ינוס שמה: מפני הגואל, ע' בפסוק שלמעלה.

Shadal Bemidbar 35:12,25שד״ל במדבר ל״ה:י״ב,כ״ה

(יב) למקלט מגואל: תחילה קראו גואל למי שהוא גואל אחוזת קרובו אשר מכר אותה מפני דלותו, ואחרי גן קראו גואל הדם למי שנוקם נקמת קרובו הנהרג, ואח"כ קראו לו ג"כ גואל סתם. והנה בדורות הראשונים, בטרם יהיו העמים מסודרים תחת מלך ושרים ושופטים ושוטרים, היתה כל משפחה נוקמת נקמתה ממשפחה אחרת, והקרוב יותר אל הנהרג היה חייב לנקום מיתתו. והתורה העמידה שופטים ושוטרים ונטלה הנקמה מיד היחידים ומסרה אותה לכל העדה. והנה כשהיתה הרציחה בזדון ייתכן להשקיט את הגואל, כי יאמרו לו הנח להם לשופטים, הם יחקרו הדבר, ואם בן מוות הוא ימיתוהו. אבל כשהיתה ההריגה בשגגה, לא היה אפשר להשקיט את הגואל ולהכריחו לראות מי שהרג את אביו או את אחיו נשאר בלא עונש, כי היה נראה לו ולכל יודעיו ומכריו כאילו אינו אוהב את אביו ואת אחיו, מאחר שאינו נוקם את נקמתם. והדעת הזאת לא היה אפשר לעקור אותה בבת אחת, וראתה החכמה האלוקית, שאם יהיה גואל הדם נענש מיתה בנקמו את קרובו הנהרג בשגגה, עדיין לא יימנעו כל הגואלים ולא רובם מעשות נקמת קרוביהם, ועל ידי זה ירבו הנהרגים ללא תועלת, וגם (כאשר העירני תלמידי ר' אליעזר אליה איגל מלבוב) יגדל הצער והנזק במשפחה אחת, כי אחר שקרה לה המקרה הרע שנהרג אחד מאנשיה בשגגה, עוד יהיה אחד מהם נענש מיתה על שנקם נקמת אחיו. גם איננו רחוק שבשעה שיהיה הגואל יוצא ליהרג, יתקומם העם על השופטים וירבו קלקלות באומה. לפיכך מה עשתה התורה? הניחה זכות לגואל לנקום מיתת קרובו, אבל קבעה מקום מקלט לנוס שמה הרוצח ולא יוכל הגואל לבוא שם ולהרגו. והנה ידוע כי אצל הגויים הקדמונים היו ההיכלות והמזבחות מקום מקלט לעוברי עבירה, והתורה ביטלה המנהג הזה ואמרה (שמות כ"א י"ד) מעם מזבחי תקחנו למות (אולי זה טעם: ה' מי יגור באהלך תהלים ט"ו א' וכן: מי יעלה בהר ה' שם כ"ד ג'), ורק השאירה מקלט לעושה בשגגה, והנה לא היה אפשר שיהיה המקלט בבית המקדש, כי אחד היה בכל אדמת ישראל ויקשה לרוצח לנוס מכל ערי ישראל עד המקום אשר יבחר ה', לכך נבחרו שש ערים מפוזרות כה וכה, באופן שתהיינה מזומנות לכל רוצח (כטעם והקריתם לכם ערים, כפירוש רש"י ולא כראב"ע), ונבחרו מתוך ערי הלויים, כי השבט כולו היה קודש, וראוי שתהיינה עריהם למקלט. (כה) עד מות הכהן הגדול: הנכון כדברי ספורנו, מפני שאין כל השוגגים שווים ניתן להם עונש בלתי שווה, שיוגבל לפי רצון האל; והיה אפשר לומר קרוב למה שכתב בעל מנחה בלולה, כדי שיהיה הכה"ג החדש אהוב לעם ותרבה השמחה באומה בקומו, כי ישובו הגולים לארצם; אך קשה כי הכתוב אמר עד מות הכהן הגדול ולא עד עמוד כהן אחר, ואולי יעבור זמן בין זה לזה, וקרוב להאמין שלא היו שוהין בלא כהן גדול. ואולי י"ל כי הכהן מכפר על השגגות על ידי הקרבנות שהוא מקריב, והכהן הגדול מכפר עוד יותר, כי לכך צווה לשרת ביום הכיפורים, ומיתת הכה"ג היא כפרה שאין למעלה ממנה והיא תכפר על הרציחה בשגגה שהיא קשה מכל שאר השגגות.

Netziv Bemidbar 35:34נצי״ב במדבר ל״ה:ל״ד

ולא תטמא את הארץ וגו'. מתחלה הזהיר הכתוב על מזיד. וכאן הזהיר הכתוב על רציחה בהוראת היתר. שמכ"מ הוא מטמא את הארץ. וטומאה א' בשוגג וא' במזיד מטמא. ה"נ רציחה בכל אופן מטמא את הארץ. ומפרש והולך אשר אתם יושבים בה. ללמד שטומאה זו גורמת שלא תשבו בה. וכדתנן במס' אבות ובשבת פרק ב' דש"ד גורם לגלות את ישראל. אשר אני שוכן בתוכה. ללמד שש"ד גורם שלא אשכון בארץ מפני הטומאה וכדאי' שם.

Netziv Devarim 19:6-7נצי״ב דברים י״ט:ו׳-ז׳

(ו) ולא אין משפט מות כי לא שנא וגו'. מפרש במכות ד"י בגואל הדם הכ"מ. שאין לו משפט מות על שהרג את הרוצח בשוגג והטעם כי לא שנא וגו' פירש"י שם דמוסב על ראשו שהרוצח לא היה שונא וגו'. ויותר נראה פי' הריטב"א שם שקאי על הגוה"ד שלא היה שונא להרוצח תחלה. אלא לבבו חם ומביאתו לידי כך. וה"ז כמו שלבו אונסו. וכדומה אי' בכתובות דנ"א ב' יצרא אלבשה. ולא מיקרי רצון. ומש"ה יש לחוש לכך. שלא יירא גוה"ד לעצמו ויהרוג את השוגג. (ז) על כן וגו' שלש ערים תבדיל לך. ולא ירבה הדרך כל כך. אבל עיקר מצות ערי מקלט בא אפילו בלי מורא מגוה"ד. רק בשביל שהגלות מכפרת על רוצח בשגגה. רק מה שצוה הכתוב שלש ערים וגו' הוא מזה הטעם של מורא גוה"ד.