EN/HEע/E

Battle of the Kings – Purpose of the Story

Sources

Bereshit 14בראשית י״ד

(1) It happened in the days of Amraphel, king of Shinar, Arioch, king of Ellasar, Chedorlaomer, king of Elam, and Tidal, king of Goiim, (2) that they made war with Bera, king of Sodom, and with Birsha, king of Gomorrah, Shinab, king of Admah, and Shemeber, king of Zeboiim, and the king of Bela the same is Zoar. (3) All these joined together in the valley of Siddim the same is the Salt Sea. (4) Twelve years they served Chedorlaomer, and in the thirteenth year, they rebelled. (5) In the fourteenth year Chedorlaomer came, and the kings who were with him, and struck the Rephaim in Ashteroth Karnaim, and the Zuzim in Ham, and the Emim in Shaveh Kiriathaim, (6) and the Horites in their Mount Seir, to Elparan, which is by the wilderness. (7) They returned, and came to En Mishpat the same is Kadesh, and struck all the country of the Amalekites, and also the Amorites, that lived in Hazazon Tamar. (8) The king of Sodom, and the king of Gomorrah, and the king of Admah, and the king of Zeboiim, and the king of Bela the same is Zoar went out; and they set the battle in array against them in the valley of Siddim; (9) against Chedorlaomer king of Elam, and Tidal king of Goiim, and Amraphel king of Shinar, and Arioch king of Ellasar; four kings against the five. (10) Now the valley of Siddim was full of tar pits; and the kings of Sodom and Gomorrah fled, and they fell there, and those who remained fled to the hills. (11) They took all the goods of Sodom and Gomorrah, and all their food, and went their way. (12) They took Lot, Abram’s brother’s son, who lived in Sodom, and his goods, and departed. (13) One who had escaped came and told Abram, the Hebrew. Now he lived by the oaks of Mamre, the Amorite, brother of Eshcol, and brother of Aner; and these were allies of Abram. (14) When Abram heard that his relative was taken captive, he led out his trained men, born in his house, three hundred and eighteen, and pursued as far as Dan. (15) He divided himself against them by night, he and his servants, and struck them, and pursued them to Hobah, which is on the left hand of Damascus. (16) He brought back all the goods, and also brought back his relative, Lot, and his goods, and the women also, and the people. (17) The king of Sodom went out to meet him, after his return from the slaughter of Chedorlaomer and the kings who were with him, at the valley of Shaveh that is, the King’s Valley. (18) Melchizedek king of Salem brought out bread and wine: and he was priest of God Most High. (19) He blessed him, and said, “Blessed be Abram of God Most High, possessor of heaven and earth: (20) and blessed be God Most High, who has delivered your enemies into your hand.” and he gave him a tenth of all. (21) The king of Sodom said to Abram, “Give me the people, and take the goods to yourself.” (22) Abram said to the king of Sodom, “I have lifted up my hand to Hashem, God Most High, possessor of heaven and earth, (23) that I will not take a thread nor a sandal strap nor anything that is yours, lest you should say, ‘I have made Abram rich.’ (24) I will accept nothing from you except that which the young men have eaten, and the portion of the men who went with me: Aner, Eshcol, and Mamre. Let them take their portion.”

(א) וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדׇרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם. (ב) עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר. (ג) כׇּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח. (ד) שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדׇרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ. (ה) וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדׇרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם. (ו) וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר. (ז) וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת כׇּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר. (ח) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צְבֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים. (ט) אֵת כְּדׇרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה. (י) וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ. (יא) וַיִּקְחוּ אֶת כׇּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כׇּל אׇכְלָם וַיֵּלֵכוּ. (יב) וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם. (יג) וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם. (יד) וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. (טו) וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. (טז) וַיָּשֶׁב אֵת כׇּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם. (יז) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדׇרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ. (יח) וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. (יט) וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. (כ) וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. (כא) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ. (כב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל י״י אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. (כג) אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכׇּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם. (כד) בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם.

Devarim 2:9-22דברים ב׳:ט׳-כ״ב

(ט) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה. (י) הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים. (יא) רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים. (יב) וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן ה' לָהֶם. (יג) עַתָּה קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד וַנַּעֲבֹר אֶת נַחַל זָרֶד. (יד) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד תֹּם כׇּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם. (טו) וְגַם יַד ה' הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה עַד תֻּמָּם. (טז) וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כׇּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם. (יז) וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר. (יח) אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר. (יט) וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה. (כ) אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים. (כא) עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם ה' מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם. (כב) כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת הַחֹרִי מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

Bereshit Rabbah 42:2בראשית רבה מ״ב:ב׳

ויהי בימי אמרפל, ר' שמואל בר שילת פתח (קהלת ה) וגם זו רעה חולה כל עומת שבא כן ילך, א"ר שמואל בר שילת כמה דאתא בחליטין כן הוא אזיל בחליטין א"ר אבון כשם שפתח בד' מלכיות כך אינו חותם אלא בד' מלכיות, את כדרלעומר מלך עילם, ותדעל מלך גוים, ואמרפל מלך שנער, ואריוך מלך אלסר, כך אינו חותם אלא בד' מלכיות, מלכות בבל ומלכות מדי, ומלכות יון ומלכות אדום, רבי פנחס בשם רבי אייבו פתח (מיכה ד) והמה לא ידעו מחשבות ה' ולא הבינו עצתו כי קבצם כעמיר גרנה, למה כל אלה חברו אל עמק השדים כדי שיבואו ויפלו ביד אברהם הה"ד ויהי בימי אמרפל וגו'.

Bereshit Rabbah 42:4בראשית רבה מ״ב:ד׳

ויהי בימי אמרפל, ג' שמות נקראו לו, כוש ונמרוד ואמרפל, כוש שהיה כושי ודאי, נמרוד שהעמיד מרד בעולם, אמרפל שהיתה אמירתו אפילה דאמרי ואפלי בעלמא דאמרי ואפלי באברהם שאמר שירד לכבשן האש, ואריוך מלך אלסר א"ר יוסי ממלחייא תמן תנינן איסרין לשם אלסר, כדרלעומר מלך עילם ותדעל מלך גוים א"ר לוי אתר הוא תמן מצטווח ברומי ונטלו אדם אחד והמליכו אותו עליהם א"ר יוחנן ותדעל הוה שמו, ד"א ויהי בימי אמרפל מלך שנער, זו בבל, ואריוך מלך אלסר זה אנטיוכס, כדרלעומר מלך עילם, זה מדי, ותדעל מלך גוים, זו מלכות אדום, שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם, אמר רבי אלעזר בר אבינא אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח תדע שכן שהרי בימי אברהם, על ידי שנתגרו המלכיות אלו באלו באה הגאולה לאברהם.

Radak Bereshit 14:1רד״ק בראשית י״ד:א׳

ויהי בימי אמרפל, these wars took place during the reigns of the kings described in these verse; details of them will follow. We find a similar construction in Esther 1,1,ויהי בימי אחשורש, where the words ויהי בימי also serve as an introduction to what is to follow. The main reason why the Torah gives us details of these wars, something that does not appear to be too relevant to our times, is to demonstrate the righteousness, courage, and sense of responsibility even for a nephew who had suffered a setback, as well as captivity due to his greed in settling near the Sodomites. When Avram knew that what he was about to do was something that morality demanded, i.e. not to allow a next of kin even one such as Lot to remain in captivity, he mobilised the few men he had, and tackled the greatest contemporary war machine to liberate his nephew, being sure that God would assist him in such an endeavour.

ויהי בימי אמרפל – באותם הזמנים שהיו אלה המלכים כל אחד במקומו היו המלחמות האלה שהולך ומספר, וכן ויהי בימי אחשורוש, והדומים לו. ונכתב זה הספור בתורה להודיע יושר לבב אברם עם האל בוטח בו בכל לב, כי במעט אנשים רדף אחר ארבעה מלכים, להודיע כי ראוי לאדם למסור עצמו למקום סכנה להציל קרובו כמו שעשה אברהם אבינו.

Ramban Bereshit 14:1רמב״ן בראשית י״ד:א׳

ויהי בימי אמרפל מלך שנער - המעשה הזה אירע לאברהם להורות כי ארבע מלכיות תעמודנה למשול בעולם ובסוף יתגברו בניו עליהם ויפלו כלם בידם, וישיבו כל שבותם ורכושם. והיה הראשון מהם מלך בבל, כי כן העתיד, כדכתיב (דניאל ב לח) אנת הוא רישא די דהבא. ואולי "אלסר" שם עיר במדי או בפרס. "ועילם", בעיר ההיא המלך מלך יון, הוא המלך הראשון, ומשם נתפשט מלכותו כשנצח דריוש. וכבר הזכירו זה רבותינו (ע"ז י א) רבי יוסי אומר שש שנים מלכו בעילם, ואחר כך נתפשטה מלכותם בכל העולם כולו. "ומלך גוים" המלך על עמים שונים אשר שמוהו עליהם לראש ולקצין, רמז למלך רומי אשר המלך על עיר מקובצת מעמים רבים, כיתים ואדום ויתר גוים. וכך אמרו בבראשית רבה (מב ב) אמר רבי אבין, כשם שפתח בארבע מלכיות, כך אינו חותם אלא בארבע מלכיות וכו'. ושם עוד (מב ד, בשינוי לשון) ויהי בימי אמרפל מלך שנער, זו בבל. אריוך מלך אלסר, זו מדי, כדרלעומר מלך עילם, זו יון, ותדעל מלך גוים, זו מלכות אדום שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם.

R. Bachya Bereshit 14:1רבינו בחיי בראשית י״ד:א׳

ויהי בימי אמרפל מלך שנער. אמרפל זה נמרוד שאמר לאברהם לפול לתוך כבשן האש, והוא הי' המלך הראשון מעשרה מלכים שמלכו בכפה עם מלך המשיח לעתיד שהוא העשירי, ותגיד לך הפרשה שהיה אברהם אבינו גבור ואיש מלחמה, כי ארבעה מלכים עשו מלחמה עם החמשה ונצחו הארבעה, ואברהם אבינו נצח את הארבעה והתגבר עליהם. ובמדרש: (ב"ר מב, ז) ארבעה מלכים אלו כנגד ארבעה מלכיות שעתידין להשתעבד בישראל: שנער, זה מלך בבל, שנאמר: (דניאל ב, לח) "אנת הוא רישא די דהבא". אלסר, זו מלכות מדי, כי אלסר הוא עיר במדי או בפרס, ומלך עילם, זה יון, שכן דרשו רז"ל (ע"ז י א) במלכות יון: שש שנים מלכו בעילם ואח"כ נתפשטה מלכותם בכל העולם. מלך גוים, זה מלכות אדום, שהומלך על עמים רבים שונים אשר מנוהו עליהם לראש ולקצין, והוא מלך רומי שהיא עיר מקובצת מעמים רבים, כתים ויתר גוים. והכונה במדרש הזה, כי כשם שהתגבר אברהם על ד' מלכים אלו ונצח אותם ונפלו בידו, כן לעתיד לבא עתידים ד' מלכיות שיפלו ביד זרעו, וזרעו ינצחום.

Ralbag Bereshit Toalot 14:2-9רלב״ג בראשית תועלות י״ד:ב׳-ט׳

התועלת השני הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם שיעלים עיניו מאנשי משפחתו, ואף על פי שאינם מתנהגים עימו במנהג הראוי, אבל ראוי שיהיה לעֵזֶר ולהועיל להם בחזקת היד, כי בזה יגיע לאדם העֵזֶר הראוי מקרוביו, ויִשְׁלַם בזה הקיבוץ המדיני. הלא תראה שאברם התגבר כנגד הארבעה מלכים ומחניהם — עם היותם גיבורים מאד — להציל לוט בן אחיו ורכושו, ואף על פי שלא התנהג עימו לוט באופן הראוי כמו שקדם. התועלת השלישי הוא במידות, והוא שאין ראוי שינהג האדם עימו במלחמה כי אם האנשים אשר הורגלו בתכונת הגבורה, שאם יהיה ביניהם רך לבב יביא מורך בלב שאר האנשים וינוצחו. ולזה לא נהג אברם עימו מאנשי ביתו כי אם אנשים אשר חנך אותם במנהגיו מלידה. ואין ספק שעם שחנך אותם בשאר המידות המשובחות חנך אותם במידת הגבורה. ולזה הביאם עימו לבדם, ועזב האנשים אשר היו בביתו שלא גדלו עימו מעת הלידה, כי אלו כבר נשתקעו קודם היותם עימו במידות הפחותות, ולא יכול להעתיקם מהם ולהניעם אל המידות המשובחות באופן שלם. או קרא 'חניכיו ילידי ביתו' מי שחנך מהם למלחמה, ואיך שיהיה זה הנה יצא זה התועלת מזה הסיפור. התועלת הרביעי הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם למסור עצמו לסכנה, אבל ראוי שיתגבר באופן הראוי שיִּשְׁלַם לו בו הניצוח. ולזה תמצא שרדף אברם אחרי המלכים האלה בלילה, שהיו אז יושבים בטח והיו שמחים וחוגגים על השלל שהביאו, וחילק מחנהו לחלקים רבים כדי שיבואו עליהם מכל הצדדים יחד קודם שירגישו בהם. וכמו אלו התחבולות הם מהתחבולות הטובות שצריך שיקחו אותם מי שיביאם ההכרח שיהיו נלחמים עם שתקיף מהם. התועלת החמישי הוא במידות, והוא שראוי לאדם לכבד ה' מהונו, להעיר שכל הטובות המגיעות לאדם באות מה' יתעלה. ולזה נתן אברם מעשר מכל השלל והשבי לכבוד ה' יתעלה, עם שבזה הַיְשרה להרגיל האדם בתכונת הנדיבות. והורה עם זה בזה, שכבר ניצח מה שניצח בעזר ה' יתעלה, מצד יתרון השגחתו בו. התועלת הששי הוא להודיענו מעלת אברם בארץ ההיא, עם היותו גֵּר בה; שכבר יצא מלך סדום לקראתו לכבדו, והמתין לו לדבר עימו מעניניו עד שאכל ושתה, כי זה ממה שיורה על גודל מעלת אברם אצלם, ושכבר קיים לו ה' יתעלה מה שייעדו (יב, ב) לגדל שמו. התועלת השביעי הוא במידות, והוא שראוי לאדם שינהיג עצמו במידת ההסתפקות, ולא יבקש לו גדולות. הלא תראה שאברם לא רצה לקחת דבר מהשלל, להסתפקוֹ במה שחננוֹ ה' יתעלה מהקנינים. התועלת השמיני הוא במידות, והוא שאין ראוי שיפזר האדם הונו ויפסידהו. הלא תראה שאברם — עם מה שהורה ענינו מתכונת הנדיבות במה שהסכים להשיב כל הרכוש למלך סדום — לא רצה לשלם מביתו מה שאכלוהו נעריו וחלק האנשים אשר היו אתו. התועלת התשיעי הוא במידות, והוא שהאדם כשיְּוַתֵּר משלו, אין ראוי שיעשה זה באופן שיגיע היזק ממנו לזולתו, כמו שיעשו קצת האנשים שיְּוַתְּרוּ משלהם להביא זולתם אל שיְּוַתְּרוּ משלהם, וזה דבר בלתי ראוי. הלא תראה שאברם רצה שיהיו האנשים ההולכים עימו חולקים בשלל חלק כחלק, ולא רצה לוַתֵּר משלהם דבר למלך סדום. והוא מבואר שאם לא אמר אברם זה למלך סדום, היו בושים ענר אשכול וממרא לשאול חלקם למלך סדום אחר שאברם נתן לו חלקו, שהיה העיקר והשורש לעשות זאת המלחמה.

Abarbanel Bereshit 12 Question 16אברבנאל בראשית י״ב שאלה ט״ז

השאלה הט"ז בספור מלחמת המלכים כי לא ידענו מה הגיע אלינו מהספור הזה ומעבודת המלכים אלו לאלו ומחברותם וממלחמת'. ואם היה להודיענו ענין לוט ומלך סדום היה לו להזכיר לבד שכדרלעומר והמלכים אשר אתו באו למלחמה עם מלך סדום וחביריו וינצחום ויקחו את לוט ושהוגד לאברהם כי נשבה אחיו ומה שעשה על זה.

Abarbanel Bereshit 14אברבנאל בראשית י״ד

הנה התבאר מן ספור המלכים האלה דברים מועילים. א' שהמרד אשר עשו מלך סדום וחבריו הוא היה סבה להשחתתם ורעתם כי יש אלהים שופטים בארץ ולכן ראוי שחרבם תבא בלבם וקשתותם תשברנה. והב' למדנו שלמות אברהם במדות שהיה נשלם בהם כמו בדעות. אם בגבורה שהתאמץ במתי מעט להלחם בארבעה מלכים בעת נצחונם. ואם בתבונתו בתחבולות המלחמה כמו שביארתי בפסוק ויחלק עליהם לילה. ואם באהבת הקרובים שהיא מדה נכבדת כמו שזכר הרב המורה שלכן הסתכן עצמו להציל את לוט בהיותו אשם לפניו בסבת פרידתו. וכתבו המספרים הקדומים שהיה לוט כשנשבה והצילו אברהם והשיב את הרכוש למלך סדום בן חמשים שנה ושמשם יצא ענין היובל שישובו איש אל אחוזתו. והוא סכלות גמור בפיהם כי המצוה לדבר אחר כיונה כמו שיתבאר במקומו. ואם במדת הנדיבות וגודל הלב שהיה לו כמו שיראה מהספור הזה שעשה עם אבימלך ומה שעשה עם מלך סדום. הג' שלמדנו מכאן הוא מ"ש ב"ר (פ' מ"ב) אמר רבי אבן כשם שפתח בארבעה מלכיות כך אינן חותם אלא בארבעה מלכיות. ועוד שהם ויהי בימי אמרפל מלך שנער זה בבל. אריוך מלך אלסר זה מדי. כדר לעומר מלך עילם זה יון. ותדעל מלך גוים זו שהיא מכתבת טרונייא בכל העולם ע"כ. רצו בזה שאירע כל המעשה הזה לאברהם להודיעו כי ד' מלכיות תעמודנה למשול בעולם בבל מדי יון והרביעית שהומלכה על גוים רבים וכמו שאברהם התגבר על ד' המלכים האלה והשיב את הרכוש כן באחרית הימים יתגברו בני זרעו על המלכיות האלה וישיבו כל הרכוש נמשך לדעתם האמיתי שכל מה שאירע לאבות סימן לבנים ועם מה שביארתי בפסוקי הפרשה הזאת וענינם יותרו השאלות י"ו וי"ז.

Ma'asei Hashem Ma'asei Avot 6מעשי ה׳ מעשי אבות ו׳

סיפור המלחמה שעשו הארבעה מלכים את החמשה, נראה היות בסיפור הזה לפי פשוטו דברי מותר אין בהם צורך, שמאחר שכוונת הסיפור כולו הוא, שאברהם רצה להציל את לוט ושנצח המלכים הארבעה, וגם לפי מה שכתב הרמב"ן שבא לרמוז הד' מלכיות על פי האגדה של רז"ל, אפילו כן יראה שמה שהביא שהד' מלכים הכו את רפאים והזוזים והאימים והחורי, כולם דברי מותר אחרי שלא היה בענין ההוא פעולה נמשכת מאברהם, והיה מספיק אומרו ויצא מלך סדום ומלך עמורה ומלך צבויים ומלך בלע ויערכו מלחמה בעמק השדים את כדרלעומר וגו', וכל שאר הסיפור בכמות השנים שנשתעבדו וכמה שנים מרדו כל אלה הדברים נראים מותר אין בהם צורך כלל. גם שמות המלכים דרשו רבותינו ז"ל (תנחומא לך לך, ח) שהיו על שם רשעתם, שנאב שונא אביו, ושמאבר שם איבר לקפוץ ולמרוד. ולענין מלך צוער שלא הזכיר שמו כתב הרמב"ן ז"ל שלהיותו מלך על עיר קטנה לא היה לו שם על פני חוץ. ולדעתי לפי מדרשם ז"ל שהשמות היו על שם רשעתם, אין אנו צריכים לתת טעם למה לא אמר שמו של מלך צוער, לפי שצוער לא היה ברשעתם, ובא האות שלא נהפכה צוער ששם נמלט לוט, ואפילו לדעת האומרים שבזכות לוט נמלטה צוער, הוא הטעם שבהיותם סמוך להם אוי לרשע ואוי לשכנו וכולם מרדו במלכם, כי מלך צוער שהיה קטן נגרר אחריהם, ולהיותם מורדים בה' הוזכרו באותם השמות, וכדי לומר שמי שימרוד באלוה ימרוד במלכו כמו שנאמר (מלכים א כא, יג) ברך נבות אלהים ומלך, לכן סופר שמרדו במלכם, ואם כן יתכן לומר שבזכות לוט נמלטה צוער כמו שפירשו, אבל לומר שהיתה הגזירה על צוער עצמה, אין הכתוב מורה כן שהרי אמר לוט (בראשית יט, כ) הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס, שנראה היותו יודע שלא היתה צוער בכלל הגזירה. ובכן נשוב אל מה שאמרנו, שלזה בא הסיפור מן המקומות שלכדו הד' מלכים, דהיינו הרפאים והזוזים והאימים והחורי, שבזה יתיישב מה שנאמר פרשת דברים (ב, ט - יב) שאמר השם יתברך למשה שנתן ירושתם לבני לוט ולבני עשו, שנתינת ארץ ישראל לישראל יאות, שרצה להודיע שכבר ניתנה להם להיות מובחר הישוב ואוירה מחכים שישיגו השלימות הנצחי, אמנם עשו ובני לוט למה ניתן להם אותם המקומות. ורצה להודיע הכתוב שלהיותם זרע אברהם זכו לכך, שאלו הד' מלכים נצחו במלחמתם את העיירות הללו דהיינו רפאים וזוזים ואימים וחורי, שאלו הם שניתנו לבני לוט ולבני עשו כאשר נראה שם פרשת דברים, והורה לנו שבדין ירושה באו בני לוט ובני עשו על המקומות ההם, ועוד אמרנו בסוף פרשת בראשית (פרק כ"ג) טעם לזה תראנו משם, אבל אחר שאברהם נצחם והרגם הרי כל מה שכבשו באותה המלחמה זכה בם אברהם ועשו ולוט מאברהם ירשו אותם, ולכך בא הסיפור בענין אותם העיירות שלכדו הארבעה מלכים ההם.

Ma'asei Hashem Ma'asei Avot 11מעשי ה׳ מעשי אבות י״א

ולענין מה שנאמר והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו. פירש רש"י ליסטים ויד כל בו הכל שונאין אותו, ורבי אברהם פירש ידו בכל, שינצח מתחילה כל הגוים, ואח"כ יד כל בו שינוצח בסוף, ועל פני כל אחיו ישכון, שהם בני קטורה שיגדל זרעו מהם, והרמב"ן פירש כי פרא אדם סמוך שיהיה איש פרא למוד מדבר יצא לפעלו לטרוף טרף והכל יטרפוהו, והענין על זרעו שיגדל ויהיו להם מלחמות עם כל העמים, עכ"ל. ואני לדעתי הדברים כפשוטם, והוא שישמעאל לא נתן לו אברהם חלק בישוב כלל, שלבני קטורה נאמר ששלח ארצה בני קדם (בראשית כה, ו), שלדעתי הוא הקדמוני שניתן לו במראה בין הבתרים, וארץ ישראל ליצחק, אמנם לישמעאל לא נאמר שניתן לו בישוב כלל, רק שכן מעצמו במדבר, וכן נאמר (בראשית יח) וישכנו מחוילה עד שור אשר על פני מצרים בואכה אשורה, שלא נאמר ששכנו בשום ארץ נושבת רק מחוילה עד שור, שפירושו בדרך במדבר מזו לזו, באופן שהעיירות והיישוב היה לבנים שילדה קטורה, והמדברות שבין עיר לעיר היה לישמעאל, וזהו על פני כל אחיו נפל (שם), שבעירות היו אחיו ובדרכים שבין עיר ועיר היה ישמעאל, והאות שעד היום במדבר הם.

R. S.R. Hirsch Bereshit 14:1רש״ר הירש בראשית י״ד:א׳

אמת תמידית התגלתה כאן לאברהם: עושר משעבד אומות – גם מבפנים וגם מבחוץ. הוגד לנו (עירובין נד.) שכשנאמר בכתוב ״חָרות על הלוחות״ (שמות לב, טז), אל תקרא ״חָרות״ אלא ״חֵרות״. אדם יכול להיות בן חורין אמיתי – בפנימיותו ובחיצוניותו – רק אם הוא כפוף לשלטון התורה המוסרית (עיין פירוש לעיל ט, כז). אמת נוספת התגלתה כאן לאברהם, הוא עמד פנים מול פנים עם מציאות שנגעה במיוחד לעמו. באותה ארץ שהובטחה לו כמולדת העתידה של עמו, הנסיון הראשון שעמד בפניו היה רעב, והשני מלחמה! הארץ אינה מעניקה, מעצם טבעה, לא הצלחה חמרית ולא עצמאות מדינית. בשתי בחינות אלה, ארץ ישראל היא הניגוד הגמור של מצרים. פוריותה של הארץ תלויה בחסדי שמים, ומעמדה המדיני אף הוא תלוי באחרים; היא איננה מסוגלת להציב התנגדות מול פולש זר. כשלעצמה, נוטה ארץ ישראל לרעב ולתלות מדינית. מיקומה בצומת הדרכים בו נפגשות אירופה, אסיה, ואפריקה, הביא לכך שכל המלחמות הגדולות שזעזעו את העולם גרמו לה נזקים חמורים. אך דווקא משום כך היא נבחרה. אילו היו ישראל מייסדים חיים קדושים בארץ זו, לא היה מעז שום אויב להתקרב לגבולותיה. שלוש פעמים בשנה היו נעזבים גבולות הארץ, ונותרים פרוצים וחסרי הגנה, אך ״לא יחמוד איש את ארצך״ (עיין שמות לד, כד). כל המלכויות היו נלחמות זו בזו ועוברות סמוך לארצו של ישראל, אבל אף חרב לא תבוא בגבולות ארץ זו – הפורחת מכל אך מחוסרת המגן מכל – ״וחרב לא תעבר בארצכם״ (ויקרא כו, ו). כל אומות העולם היו רואות אז עין בעין: ״ה׳ נמצא שם!״ ה׳ הוא מעוזו של ציון; ישועתו עומדת במקום חומה ומבצר: ״אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב״ (תהלים מח, ד); ״יְשׁוּעָה יָשִׁית חוֹמוֹת וָחֵל״ (ישעיהו כו, א). כל הבטחות הנביאים לעתיד היו כבר מתקיימות לפני אלפי שנים; ציון הייתה זורחת כאור לגויים, והעמים היו אומרים: ״לְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם״ (זכריה ח, כג). עבור עם ישראל, העתידים להתגורר בסביבות חורבותיהן של סדום ועמורה, משמשים האירועים המתוארים בפסוקים אלה כאזהרה: בהעדר כח מוסרי העומד מנגד, שפע ותפנוקים הם אויביה הטבעיים של החירות. ישראל לא יזכו לחירות ועצמאות בארץ הזאת, אלא אם כן יתמסרו לתורה בכל מאודם. ארץ עשירה ״זבת חלב ודבש״ נוטה לגדל אוכלוסייה של חלשים. רק הכנעה לעול התורה מבטיחה חירות ועצמאות. כל שדה בארץ ישראל צריך לשאת את חותם שלטון התורה (כלאים), ודבר זה נוגע בחומרה מיוחדת לענין גידול ענבי יין, טיפוח הצמח המסמל יותר מכל שפע ותענוגים (כלאי הכרם, איסור הנאה). בכל מקום, ובכל זמן, תישמע אזהרה זו: רק על בסיס התורה יפרח ישראל; ופריקת עול התורה, תוליך אותו להרס חמרי וחברתי. השתתפות אברהם באירועים אלה הייתה מעשה לא פשוט עבורו. חמשת המלכים נעשו כפופים לכדרלעומר; ולבסוף, הם מרדו. ודאי שהייתה להם עוצמה רבה, שהרי כדרלעומר הוכרח לקרוא למלכויות בנות בריתו לעזור לו להכניע אותם, אך לבסוף הוכו. ועתה בעזרת ה׳, הצליח אברהם – הוא לבדו בלוית אנשים מבני ביתו – להתגבר על מלך מלכים ארצי זה! אברהם כובש מחדש את הארץ פשוטו כמשמעו. הוא רודף אחר כדרלעומר כמעט לכל אורך הארץ, מחברון עד לדמשק, מגרש אותו ומשחרר את הארץ. הבטחת הקב״ה ״לך אתננה״ מתקיימת, כפשוטה, לנגד עיניו. כך רואים גם הנביאים בחזונם, שארבע מלכויות יכבשו את העולם, וגם ארץ ישראל תיפול בידיהם, אך עם ישראל יתגבר על כולם ובעזרת ה׳ ישלוט על העולם.

R. D"Z Hoffmann Bereshit 14רד״ץ הופמן בראשית י״ד

בטעות חושבים רבים שמגמת הסיפור הזה היא להראות את אברם כגיבור מלחמה. אין לך דבר שיהיה רחוק מכל כתבי התנ"ך, מאשר הרצון לפאר את גיבוריו כגיבורי מלחמה.   גיבורי התנ"ך "גיבורי כח עושי דברו" הם, ולא גיבורי מלאכת המלחמה העקובה מדם. אבל כוונת הכתוב היא להראות כיצד אברהם נשאר נאמן לשאר בשרו לוט, למרות שהלה נפרד ממנו, וכיצד הוא עושה הטוב לשמו, ללא כל יתרון בשביל עצמו. ואגב זה מראה הכתוב כיצד לוט, שאמנם חשב כי בחר במקום מושב עשיר ופורה, מסתבך ובא בצרה גדולה, ממנו הוא ניצל רק הודות לעזרת קרובו. ועוד כיצד אברם מחייב תודה לו את כל הארץ, תודה שאמנם מובעת לו ע"י מלכי-צדק.  ולבסוף, כיצד משכה ארץ ישראל כבר בימי קדם את תאוות הכיבוש של שכניה הצפוניים – רמז וסימן לישראל שמשם ייסרוהו אם יסור מדרכו ית'.

U. Cassuto, Encyclopedia Mikrait 2:328-329מ״ד קאסוטו, אנציקלופדיה מקראית ב׳ (עמ׳ 328-329)

והרי יש כאן הקבלה מעניינת למה שמספרת המסורת בדברים א'-ג' על מסעיהם וכיבושיהם של בני ישראל בימי משה.  גם שם נסעו בדרך זו ממש אלא בכיוון הפוך... ההקבלה מפתיעה, בייחוד כשנשים לב לדבר זה, ששמות העמים הקדומים, שלא היו עוד במציאות בימי יציאת מצרים, מיותרים הם לגמרי בסיפור שבספר דברים, וגם בבר' פרק י"ד אינם קשורים כל עיקר במרכז העניין המסופר שם, כנראה התכוון הכתוב בהקבלה לרמוז לעניין שהוא חשוב לקיומו של עם ישראל.  מלכי המזרח כבשו להם, לרגל נצחונותיהם, את כל ארצות העמים הנזכרים בפרשה, ואברם, שניצח את המלכים האלה לאחר נצחונותיהם, רכש על ידי נצחונו, לו ולזרעו, את כל זכויות הקניין שהיו בידם.  מתוך כך כבר היתה קבועה ועומדת בידי אברם מעין זכות היסטורית לקניין אותן הארצות בעבר הירדן, שבני ישראל כבשו אותן אחר כך בימי משה, וגם זכות היסטורית של ריבונות לכל הפחות על ארצות אדום ועמון ומואב.  בדרך זו יש לפרש את שאר חלקי הסיפור.  מלכי המזרח ניצחו את חמשת מלכי הכנענים אשר על קצה גבול הכנעני (השווה על זה בר' י':י"ט), ואחר כך עברו בלי מעצור ככובשים בכל ארץ כנען, מדרום לצפון; אבל אברם רדף אחריהם עד דן, ושם התנפל עליהם וניצח אותם.  ובזה שוב רכש לו אברם את הזכות לקניין הארץ מגבולה הדרומי (קדש ואיל פארן) עד גבולה הצפוני (דן!).  ועתה, לאחר תבוסת אויביו, רדף עוד אברם אחריהם עד משמאל לדמשק:  רמז להיקף הגבולות האידיאליים של הארץ, שהושגו בימי דויד.  כללו של דבר, הכתוב משתמש כאן בזכרונות קדומים לשם תכליתו העיקרית של הספר והוא מנסח את סיפורו בצורה שיש בה כדי להוכיח, שמלבד הזכות האלהית לקניין הארץ, המיוסדת על הייעודים שניתנו מפי האלהים לאבות, יש לו לישראל גם זכות היסטורית, המיוסדת על כוח זרועו של אבי האומה.