EN/HEע/E

Bereshit 15 – One Prophecy or Two?

Sources

Bereshit 11:27-32בראשית י״א:כ״ז-ל״ב

(כז) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט. (כח) וַיָּמׇת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים. (כט) וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה. (ל) וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד. (לא) וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. (לב) וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמׇת תֶּרַח בְּחָרָן.

Bereshit 12:1-5בראשית י״ב:א׳-ה׳

(א) וַיֹּאמֶר י"י אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. (ב) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. (ג) וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. (ד) וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו י"י וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן. (ה) וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כׇּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.

Bereshit 15בראשית ט״ו

(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר י"י אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד. (ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר. (ג) וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי. (ד) וְהִנֵּה דְבַר י"י אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ. (ה) וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. (ו) וְהֶאֱמִן בַּי"י וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה. (ז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי י"י אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ. (ח) וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה. (ט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל. (י) וַיִּקַּח לוֹ אֶת כׇּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר. (יא) וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם. (יב) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו. (יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. (יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. (טו) וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. (טז) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֺן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה. (יז) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה. (יח) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת י"י אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. (יט) אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. (כ) וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. (כא) וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי.

Shemot 12:40-41שמות י״ב:מ׳-מ״א

(מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. (מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כׇּל צִבְאוֹת י"י מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

Yechezkel 8:1-4יחזקאל ח׳:א׳-ד׳

(א) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית בַּשִּׁשִּׁי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי וְזִקְנֵי יְהוּדָה יוֹשְׁבִים לְפָנָי וַתִּפֹּל עָלַי שָׁם יַד אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה. (ב) וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה אֵשׁ מִמַּרְאֵה מׇתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ וּמִמׇּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה. (ג) וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וַתָּבֵא אֹתִי יְרוּשָׁלַ‍ְמָה בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים אֶל פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה. (ד) וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בַּבִּקְעָה.

Daniel 8:15-18דניאל ח׳:ט״ו-י״ח

(טו) וַיְהִי בִּרְאֹתִי אֲנִי דָנִיֵּאל אֶת הֶחָזוֹן וָאֲבַקְשָׁה בִינָה וְהִנֵּה עֹמֵד לְנֶגְדִּי כְּמַרְאֵה גָבֶר. (טז) וָאֶשְׁמַע קוֹל אָדָם בֵּין אוּלָי וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר גַּבְרִיאֵל הָבֵן לְהַלָּז אֶת הַמַּרְאֶה. (יז) וַיָּבֹא אֵצֶל עׇמְדִי וּבְבֹאוֹ נִבְעַתִּי וָאֶפְּלָה עַל פָּנָי וַיֹּאמֶר אֵלַי הָבֵן בֶּן אָדָם כִּי לְעֶת קֵץ הֶחָזוֹן. (יח) וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי נִרְדַּמְתִּי עַל פָּנַי אָרְצָה וַיִּגַּע בִּי וַיַּעֲמִידֵנִי עַל עׇמְדִי.

Mekhilta DeRabbi Yishmael Bo 14מכילתא דרבי ישמעאל בא י״ד

ומושב בני ישראל וגו'. כתוב אחד אומר שלשים שנה וארבע מאות שנה וכתוב אחד אומר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בר' ט"ו:י"ג). כיצד יתקיימו שני מקראות הללו? שלשים שנה עד שלא נולד יצחק נגזרה גזירה בין הבתרים.

Seder Olam Rabbah 1סדר עולם רבה א׳

אבינו אברהם היה בהפלגה בן מ"ח שנה...  אברהם אבינו הי' בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן ע' שנה שנאמר (שמות י"ב מ"א) ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה וגו'. לאחר שנדבר עמו ירד לחרן ועשה שם חמש שנים שנאמר (בראשית י"ב ד') ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן נמצא מן הפלגה ועד שיצא אברהם אבינו מחרן כ"ז שנים הן י"ב שנה עבדו את כדרלעומר וי"ג שנה מרדו ובארבע עשרה שנה בא כדרלעומר אותה השנה שיצא בה אבינו אברהם מחרן היא היתה שנת הרעב וירד למצרים ועשה שם שלשה חדשים ועלה ובא וישב באלני ממרא אשר בחברון והיא השנה שכבש בה את המלכים ועשה שם עשר שנים עד שלא נשא את הגר שנאמר (שם ט"ז ג) ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית וגומר מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען וגומר. וכתיב (שם ט"ז ט"ז) ואברם בן פ' שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל נמצא ישמעאל גדול מיצחק י"ד שנה. נמצא מן הפלגה ועד שנולד אבינו יצחק נ"ב שנה ישיבתה של סדום נ"א שנה מהן שלוה והשקט הי' לה ולבנותיה כ"ו שנה.

Seder Olam Rabbah 3סדר עולם רבה ג׳

נאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים ידוע תדע כי כי גר יהי' זרעך וגו'. (שם ט"ו י"ג) ואי זה זרע יצחק שנאמר (שם כ"א י"ב) כי ביצחק יקרא לך זרע וביצחק הוא או' (שם כ"ה כ"ו) בן ס' שנה בלדת אותם ואבינו יעקב אמר לפרעה (שם מ"ז ט) ימי שני מגורי ק"ל שנה וגו' הרי ק"ץ נשתיירו שם ר"י שנים סימן שנותיו של איוב שבאותו פרק נולד שנאמר (איוב מ"ב) ויחי איוב אחרי זאת ק"מ שנה ואומר (שם) ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה נמצאת או' כשירדו ישראל למצרים נולד איוב וכשעלו מת או יכול כל ת' שנה היו ישראל במצרים והלא קהת מיורדי מצרים הי' וכתיב (שמות ו') ושני חיי קהת קל"ג שנה ושני חיי עמרם קל"ז שנה (שם) ופ' שנים של משה הרי ש"נ שנה אלא מה ת"ל ועבדום וענו אותם ת' שנה (בראשית ט"ו) ללמדך שכל זמן שזרעך בארץ לא להם ת' שנה ועבדום אלו ימי השעבוד וענו אותם אלו ימי העינוי וכולם ת' שנה. וימת יוסף וכל אחיו. (שמות א') יוסף מת בן ק"י שנה אין לך בכל השבטים שקצר ימים פחות מיוסף ואין לך בכל השבטים שהאריך ימים יותר מלוי וכל זמן שהי' לוי קיים לא נשתעבדו ישראל למצרים שנאמר (שם) וימת יוסף וכל אחיו ויקם מלך חדש וגו'. ומשמת לוי התחילו המצרים לשעבדם. מכאן אמרו אחד מן האחים שמת ידאגו כל האחים אחד מן החבורה שמת תדאג כל החבורה. ובני ישראל פרו וישרצו וגו' ויקם מלך חדש וגו' נמצא משמת לוי ועד שיצאו ישראל ממצרים קי"ו שנה ואין השעבוד יותר על כן ולא פחות מפ"ו שנים כשנותיה של מרים ולמה נקרא שמה מרים על שם מירור. מכות מצרים י"ב חדשים שנאמר (שם ה') ויפץ העם וגו' אימתי דרכו של תבן באייר והם יצאו בניסן. לקו המצריים עשר מכות כל י"ב חודש.

Baraita of 32 Middot, Middah 32ברייתא דל״ב מידות, מידה ל״ב

ממוקדם ומאוחר שבפרשיות, כיצד? ויאמר ה' אליו קחה לי עגלה משולשת (בראשית ט"ו), אימתי נאמרה פרשה זו אחר מלחמת המלכים, והמעשה הזה היה קודם שיצא אברהם חמש שנים, שנאמר ויהי מקץ שלשים שנה וד' מאות שנה (שמות י"ב) ואמר ר' יוסי אי אתה מוצא חשבון זה אלא משבעים שנה לאברהם שנגזרה גזירה על ענין בברית בין הבתרים, הא למדת שגזרת ענין בין הבתרים היה חמש שנים קודם יציאת אברהם מחרן ונכתבה מאוחרת.

Bavli Avodah Zarah 9aבבלי עבודה זרה ט׳.

אלא  (בראשית יב-ה) מואת הנפש אשר עשו בחרן וגמירי דאברהם בההיא שעתא בר חמשין ותרתי הוה כמה בצרן מדתני תנא ארבע מאה וארבעים ותמניא שנין הויין.

Bereshit Rabbah 46:2בראשית רבה מ״ו:ב׳

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם (קהלת ג, א), זְמַן הָיָה לוֹ לְאַבְרָהָם אֵימָתַי שֶׁנִּתְּנָה לוֹ מִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יז, כו): בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ. זְמַן הָיָה לָהֶם לְבָנָיו שֶׁנִּמּוֹלוּ שְׁתֵּי פְּעָמִים, אֶחָד בְּמִצְרַיִם וְאֶחָד בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ה, ה): כִּי מֻלִּים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וגו', וְיִמּוֹל בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה כְּשֶׁהִכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ, אֶלָּא שֶׁלֹא לִנְעֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי הַגֵּרִים. וְאִם תֹּאמַר הָיָה לוֹ לִמּוֹל בֶּן שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה שָׁנָה, בְּשָׁעָה שֶׁנִּדְבַּר עִמּוֹ בֵּין הַבְּתָרִים. אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא יִצְחָק מִטִפָּה קְדוֹשָׁה. וְיִמּוֹל בֶּן שְׁמוֹנִים וְשִׁשָּׁה שָׁנִים בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד יִשְׁמָעֵאל. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ קִנָּמוֹן אֲנִי מַעֲמִיד בָּעוֹלָם, מַה קִּנָּמוֹן הַזֶּה כָּל זְמַן שֶׁאַתָּה מְזַבְּלוֹ וּמְעַדְרוֹ הוּא עוֹשֶׂה פֵּרוֹת, כָּךְ מִשֶּׁנִּצְרַר דָּמוֹ, מִשֶּׁבָּטַל יִצְרוֹ, מִשֶּׁבָּטְלָה תַּאֲוָתוֹ, מִשֶּׁנִּקְשַׁר דָּמוֹ, אָמַר אִם חֲבִיבָה הִיא הַמִּילָה מִפְּנֵי מָה לֹא נִתְּנָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן.

Tanchuma (Buber) Chayyei Sarah 6תנחומא (בובר) חיי שרה ו׳

וה' ברך את אברהם בכל (בראשית כד), מהו בכל, עד שהוא בין הבתרים בישרו שהוא נותן לו בן אחר חמשים ושתים שנה, כיצד ר' יוחנן ור' חנינא אומרים בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו, באותה שעה בישרו שהוא נותן לו בן אחר נ"ב שנה, הוי וה' ברך את אברהם בכל.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 11:31ר׳ סעדיה גאון פירוש בראשית י״א:ל״א

ואמר ויקח תרח את אברם בנו (ולא הדכיר) את הסיבה, והזכיר את הסיבה בבא אחרי כן. ואדם אחד קשה ההשגה, ראינהו שואל ואומר: "אם תרח ואברם ויתר בני ביתו... ויצאו מבבל ללכת לארץ כנען מאליהם... שלא בצווי אלהים, עד שהגיע לחרן, איך אמר לאברם בחרן לצאת לארץ כנען, והם הלא יצאו כבר מאליהם!" והוא ראה אמנם מה שאמר ה' לאברם: "מארצך וממולדתך" וג' ובדומה לזה נאמר לו בחרן ושכח שחרן אינו ארצו ולא מולדתו ולא בית אביו והוא שוגה בכל זה. ואנו אומרים שבראשונה אמר ה' אל אברהם "לך לך" וג' בעודו בכותי רבא, ומשום כך יצאו הוא ותרח אביו וכל אשר עמהם. אבל הזכיר את המעשה לפני סיבתו (הצו האלהי). ועוד אנו אומרים שזה כמו שהשלימה התורה את התולדות של כל אחד מתשעה הדורות טרם שהתחיל תולדות בנו... וכזאת עשתה  בענין תרח, מרצון להשלים את (תולדות) חייו לפני שהזכירה דבר מתולדות אברם. ומפני שמת תרח שלא בארצו הוצרכה להודיע לנו על נסיעותיו, וקצרה והזכירה את יציאתו ולא פירשה את הסיבה, עד שאמרה "ויבאו עד חרן" וג' והגיעה בזמן עד ששים שנה אחרי יציאת אברם מחרן. ואחרי שסיימה פרשת תרח כולה פירשה לנו סיבת יציאתו ויציאת אברם עמו, ואמר הסיבה לכך היתה אמירת ה' אל אברם "לך לך" ולפיכך... מה שתרגמתי בדבר זה הוא הכי טוב, כי הוא מקשרו עם מה שקדם לו.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 15:13ר׳ סעדיה גאון פירוש בראשית ט״ו:י״ג

… ואין מבני יעקב מי שהאריך ימים יותר מלוי. ותגרע את הקי"ז שנים עד שתגיע לשמונים. וכשנביא בחשבון את השנים שכל אחד מהם חי עם אביו, ונכניס את השנים של זה עם זה, יתקיים לנו התאריך של ר"י שנים. ואשר לארבע מאות שנים, לא כולן היו של ענוי, ואף לא של עבדות, אלא כל שלושת דברים, גרות עבדות וענוי, בכולן יחד היו ת' שנה. ככ' כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. גרות ועבדות ועינוי, כולן יחד ת' שנה. וזה כמי שאומר: הייתי בבגדאד וכופה ובצרה עשרים שנה. ואפשר שהיה י"ב במקום אחד, שבע במקום אחד ואחת במקום אחר. וכן, "כי גר" - ת' שנים, "ועבדום" - ר"י, "וענו אותם" - פ' שנים. והתאריך הזה נופל על בניו בלבד, ככ': "יהיה זרעך". ולפיכך הוא נחשב מלידת יצחק. ואשר לת"ל שנים, הנסיעות של אברהם נכללות בהן והן השלושים שהזכרנון בפרשת ויקח תרח את אברהם בנו. כי לא נאמר שם, "זרע אברהם", אלא: "ומושב בני ישראל" וישראל הוא יעקב. וכשאומרים: בני פלוני, זה חל על בניו ועל משפחתו, כגון ואלה בני המדינה. והרי זה נופל על (כל) המשפחה (של בני ישראל). ואברהם בכלל בני ישראל. ובאומרו: "אשר ישבו במצרים", רצונו: מחוז מצרים, ומה שהוא תחת שלטונו, מכל הארצות, עד נהר פרת שלפעמים היה שייך למצרים ככ' "ולא הוסיף מלך מצרים לצאת מארצו כי לקח מלך בבל מנחל מצרים עד נהר פרת" וג'. וזה הוא באור קץ (גלות) מצרים.

R. Saadia Gaon HaEmunot VeHaDeot 8:4ר׳ סעדיה גאון האמונות והדעות ח׳:ד׳

ואבאר את זה ואומר, מקום הספק בשעבוד מצרים הוא זמן ארבע מאות שנה גרות זרע אברהם וכניעתם ועבדותם כאמרו ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וזה משנולד יצחק, וזמן ארבע ושלשים שנה נכללו בהם גרות אברהם שלשים שנה, כי יציאת אברהם מחרן לארץ ישראל מפורשת, ויציאתו מכותה לחרן אינו מפורש, ויהיו השלשים שנה מסעות אברהם, כאמרו ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. אבל היאך נקרא אברהם בני ישראל, והיאך נעשו חרן וארץ ישראל קרוים מצרים, יש לזה כמה פירושים שאין זה המקום להזכירם. ועם זאת הרי כל זמן ישיבתם במצרים מאתים ועשר שנים, ולא יוכל שום אדם לחשוב שהם ישבו ארבע מאות שנה, כי ימנעוהו מכך ימי חיי קהת ועמרם ומשה, ואין זה מקום ביאורו. נמצא שהם שלשה זמנים, ארבע מאות שנה, וארבע מאות ושלשים שנה, ומאתים ועשר שנים.

Rashi Bereshit 12:10רש״י בראשית י״ב:י׳

רעב בארץ A FAMINE IN THE LAND – in that land only to test him whether he would take exception to God's commands in that He had bidden him to go to the land of Canaan and now forced him to leave it (Pirkei D'Rabbi Eliezer 26).

רעב בארץ – באותה ארץ לבדה, לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של מקום, שאמר לו ללכת לארץ כנען, ועכשיו משיאו לצאת הימינה.

Rashi Bereshit 14:4-5רש״י בראשית י״ד:ד׳-ה׳

(4) שתים עשרה שנה עבדו TWELVE YEARS DID THEY – i.e. these five kings SERVE Chedorlaomer, (5) ובארבע עשרה שנה AND IN THE FOURTEENTH YEAR – of their rebellion) Chedorlaomer came. Because the matter concerned him mostly, "he bore the heavier side of the beam." והמלכים AND THE KINGS [THAT WERE WITH HIM] – These are the other three kings. הזוזים These are the Zamzumim (see Deuteronomy 2:10 and Deuteronomy 11:20).

(ד) שתים עשרה שנה עבדו – ה' מלכים הללו את כדרלעמר. (ה) ובארבע עשרה שנה – למרדן, בא כדרלעמר, הוא היה בעל המעשה ונכנס בעובי הקורה.

Rashi Bereshit 15:1,3,6,13רש״י בראשית ט״ו:א׳,ג׳,ו׳,י״ג

(1) אחר הדברים האלה – Wherever the term אחר is used it signifies immediately after the preceding event; whilst אחרי signifies a long time afterwards. אחר הדברים האלה AFTER THESE THINGS means: after this miracle has been wrought for him in that he slew the kings and he was in great anxiety, saying, "Perhaps I have already received, in this God-given victory reward for all my good deeds" — therefore the Omnipresent said to him, אל תירא אברם אנכי מגן לך FEAR NOT ABRAM, I AM THY SHIELD against punishment: for you shall not be punished on account of all these people whom you have slain. And as for your being anxious regarding the receipt of any further reward, know that שכרך הרבה מאד THY REWARD WILL BE EXCEEDING GREAT (Genesis Rabbah 44). (3) הן לי לא נתתה זרע BEHOLD, TO ME THOU HAST GIVEN NO CHILD – What use, then, is all else that thou givest me? (6) 'והאמין בה AND HE BELIEVED IN THE LORD – He did not ask Him for a sign regarding this; but in respect to the promise that he would possess the land he asked for a sign, inquiring of God, במה אדע "By what sign shall I know [that I shall possess it?]" (Genesis 15:8). ויחשבה לו צדקה AND HE ACCOUNTED IT UNTO HIM FOR RIGHTEOUSNESS – The Holy One, blessed be He, accounted it unto Abraham as a merit, because of the faith with which he had trusted in Him. Another explanation of במה אדע is: he did not, by these words, ask for a sign regarding this promise that he would possess the land, but he said to Him, "Tell me by what merit they (my descendants) will remain in it (the land)." God answered him, through the merit of the sacrifices (Megillah 31b). (13) כי גר יהיה זרעך THAT THY SEED SHALL BE A STRANGER – From the birth of Isaac until Israel left Egypt was a period of 400 years. How so? Isaac was 60 years old when Jacob was born, and Jacob when he went down to Egypt himself stated, (Genesis 47:9) "The days of the years of my sojournings are a hundred and thirty years", making together 190 years. In Egypt they were 210 years — corresponding to the numerical value of the word רדו (see Rashi in Genesis 42:2) — making altogether 400 years. If, however, you say that they were in Egypt 400 years — well, Kohath was one of those who went down to Egypt with Jacob; go and add up the years of Kohath (130), those of Amram (137), and the 80 years that Moses was old when Israel left Egypt, and you only have about 350, and you really have to deduct all the years that Kohath lived after Amram was born, and those that Amram lived after the birth of Moses (Megillah 9a). בארץ לא להם IN A LAND THAT IS NOT THEIRS – It does not say here in the land of Egypt but in a land that is not theirs; for soon after Isaac was born it states, (Genesis 21:34) "And Abraham sojourned (ויגר) [in the land of the Philistines]"; in regard to Isaac it is said, (ib. 26:3) "Sojourn (גור) in this land (Canaan)", and of Jacob Scripture states, (Psalms 105:23) "Jacob sojourned (גר) in the land of Ham", whilst of his sons it is said, (Genesis 47:4) "To sojourn (לגור) in the land (of Egypt) have we come".

(א) אחר – כל מקום שנאמר אחר הדבר סמוך, וכל מקום שנאמר אחרי מופלג, בראשית רבא, אחר שנעשה לו נס והיה דואג שמא נתקבל שכר כל צדקותו , לכך אמר לו אל תירא אנכי מגן לך, מן העונש על כל אותן נפשות שהרגת ומה שאתה דואג על קיבול שכרך, שכרך הרבה מאד. (ג) הן לי לא נתתה זרע – ומה תועלת בכל אשר תתן לי. (ו) והאמין – על זאת לא שאל אות, אבל על ירושת הארץ שאל אות, ואמר במה אדע. ויחשבה לו צדקה – הקב"ה חישבה לאברהם לזכות על האמנה שהאמין בו. דבר אחר: לא שאל אות, אלא אמר לפניו הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה, ואמר לו המקום בזכות הקורבנות. (יג) גר יהיה זרעך – משנולד יצחק ארבע מאות שנה עד שיצאו ישראל ממצרים , כיצד יצחק בן ששים כשנולד יעקב ויעקב כשירד למצרים ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה (בראשית מ"ז:ט') הרי מאה ותשעים, ובמצרים היו מאתים ועשר כמנין רדו שמה , ואם תאמר במצרים היו ארבע מאות הרי קהת מיורדי מצרים היה, צא וחשוב שנותיו של קהת ושל עמרם ושמונים שנה של משה שהיה כשיצאו ממצרים בן שמונים אין אתה מוצא אלא שלש מאות וחמשים, ואתה צריך להוציא מהם כל השנים שחי קהת אחר לידת עמרם, ושחי עמרם אחר לידת משה. בארץ לא להם – לא נאמר בארץ מצרים אלא לא להם, ומשנולד יצחק, בכולן נאמר ויגר אברהם וגו' (בראשית כ"א:ל"ד), ויצחק ויגר בגרר (בראשית כ"ו:ג'), ויעקב לגור בארץ באנו (בראשית מ"ז:ד').

Rashi Shemot 12:40רש״י שמות י״ב:מ׳

אשר ישבו במצרים WHO ABODE IN EGYPT after the other settlements (i.e. including those also) which they had made as strangers in a land that was not theirs (cf. Mekhilta, Megillah 9a). שלשים שנה וארבע מאות שנה FOUR HUNDRED AND THIRTY YEARS – Altogether from the birth of Isaac until now were 400 years, and we must reckon from that event, for only from the time when Abraham had offspring from Sarah could the prophecy (Genesis 15:13) "Thy offspring shall be a stranger" be fulfilled; and there had been 30 years since that decree made at "the convenant between the parts" until the birth of Isaac. It is impossible to say that this means that they were 430 years in the land of Egypt alone, for Kohath was one of those who came into Egypt with Jacob (Genesis 46:11); go and reckon all his years and all the years of Amram his son and the whole eighty years of Moses, the latter's son, until the Exodus and you will not find that they total to so many; and you must admit that Kohath had already lived many years before he went down to Egypt, and that many of Amram's years are included in the years of his father Kohath, and that many of the 80 years of Moses are included in the years of his father Amram, so that you see that you will not find 400 years from the time of Israel's coming into Egypt until the Exodus. You are compelled to admit, even though unwillingly, that the other settlements which the patriarchs made in lands other than Egypt come also under the name of "sojourning as a stranger" (גרות), including also that at Hebron, even though it was in Canaan itself, because it is said, (Genesis 35:27) "[Hebron] where Abraham and Isaac sojourned", and it says, (Exodus 6:4) "[the land Canaan], the land of their sojournings wherein they sojourned". Consequently you must necessarily say that the prophecy, "thy offspring shall be strangers… [four hundred years]" began only from the time when he had offspring. And only if you reckon the 400 years from the birth of Isaac will you find that from the time they came into Egypt until the time they left it, was 210 years (as alluded to in Genesis 15:13). This was one of the passages which they altered for king Ptolemy.

אשר ישבו במצרים – אחרי שאר הישיבות, שישבו גרים בארץ לא להם. שלשים שנה וארבע מאות שנה – בין הכל, משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה משהיה לו זרע לאברהם נתקיים כי גר יהיה זרעך (בראשית ט"ו:י"ג) ושלשים שנה היו משנגזרה גזירה בין הבתרי' עד שנולד יצחק, ואי איפשר לומר בארץ מצרים לבדה שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה, צא וחשוב כל שנותיו וכל שנות עמרם בנו ושמונים של משה לא תמצאם כך, על כרחך הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת, והרבה משנים של משה נבלעים בשנות עמרם, הרי שלא תמנה ארבע מאות לביאת מצרים, והוזקקת לומר על כורחך שאף שאר הישיבות נקראו גירות ואפילו חברון, שנאמר אשר גר שם אברהם ויצחק (בראשית ל"ה:כ"ז), ואומר את ארץ מגוריהם אשר גרו בה (שמות ו':ד'), לפיכך אתה צריך לומר כי גר יהיה זרעך משהיה לו זרע, וכשתמנה ארבע מאות משנולד יצחק תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן, מאתים ועשר, וזה אחד מן הדברים ששנו לתלמי המלך.

Rashi Shabbat 10bרש״י שבת י׳:

שישיבתה קרובה – שנה אחת קדמה לה סדום כדמפרש של סדום חמשים ושתים דע״כ בוני מגדל בארץ שנער היו ולא היה ישוב בעולם אלא באותה בקעה כדכתיב (בראשית יא) ויהי כל הארץ שפה אחת וגו׳ ויהי בנסעם מקדם ומשם נפוצו למקומות אחרים כשנתפלגו ובנו להם עיירות ומשנתפלגו עד שחרבה סדום אינו אלא חמשים ושתים שנה שהרי בסוף ימי פלג נתפלגו הארצות כדתניא בסדר עולם אמר רבי יוסי נביא גדול היה עבר שקרא בנו פלג כי בימיו נפלגה הארץ ואם תאמר בתחלת ימיו והלא יקטן אחיו קטן ממנו והוליד משפחות ונתפלגו ואם תאמר באמצע ימיו לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש נתן לך סימן ולא תדע באיזו משנותיו אלא בסוף ימיו צא וחשוב שנותיו של פלג ונמצא שנה שמת בה היא שנת מ״ח לאברהם וכשחרב סדום שנת צ״ט לאברהם שהרי בו ביום נתבשרה שרה ולשנה אחרת ילדה ואברהם בן מאת שנה וגו׳ (שם כא).

Rashbam Reconstructed Bereshit 15רשב״ם המשוחזר בראשית ט״ו

(א) אחר הדברים האלה – אחר שהרג אותם אברם כל האכלוסין, נתיירא פן יאספו עליו האומות, כדכתו' ביעקב ונאספו עלי והכוני, אמר לו הקב"ה אל תירא אברם אנכי מגן לך – שלא יזיקוך, ולא עוד אלא שכרך הרבה מאד – הרבה תשתכר במה שנצחתם וייראו ממך האומות, ותנשא עליהם. [פ"א: שכרך הרבה מאד – כלומ' השכר שאתן לך גדול ויותר מאד מן השכר של מלך סדום.] (כ"י מינכן 252 עם תיקונים ע"פ כ"י אוקספורד מארש 225) במחזה – בחזון לילה, שהרי ציוה לו למנות הכוכבים. (כ"י מינכן 252 עם תיקונים ע"פ כ"י אוקספורד מארש 225) (ה) וספור הכוכבים – משמע שהוא לילה. ותימ' והא כתו' לפנינו ויהי השמש לבא, למדנו שהיה יום. אלא אין מוקדם ומאוחר בתורה. (כ"י מינכן 252 עם תיקונים ע"פ כ"י אוקספורד מארש 225) (ו) והאמן בי"י ויחשבה לו צדקה – פי' אברם האמין בי"י ממה שבישר לו ואמר שיהיה לו זרע, ואברם חשב לו שהוא צדקה שהקב"ה עושה לו, ואין זה בזכותו כי אם בצדקה וברחמי שדי, וזהו עקר פשוטו. (כ"י מינכן 252 עם תיקונים ע"פ כ"י אוקספורד מארש 225) (ז) ויאמר אליו אני ה' – מאחר הדברים האלה עד כאן נאמר לו בלילה, שכן כתיב במחזה, פי' בחזיון לילה, שהרי כתיב וספור הכוכבים. ומכאן ואילך נאמר לו ביום, שנאמר ויהי השמש לבא, ונקראת פרשת ברית בין הבתרים, ומוקדמת היא לפרשה שלמעלה דאחר הדברים האלה חמש שנים. שהרי כתוב כאן כי גר יהיה זרעך וגו' – פי' מיצחק ואילך, בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וכתיב ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה, לזמן ברית בין הבתרים, יצאו כל צבאות וגו'. אם כן נמצאת למד שפרשת ברית בין הבתרים קדמה ללידתו של יצחק שלשים שנה, ואברהם בן מאה שנה בהולד לו את יצחק בנו. נמצא אברהם בן שבעים שנה בזמן ברית בין הבתרים שהיה כשיצא מחרן פעם ראשונה, ובפעם ראשונה כשנאמר לו פרשה של אחר הדברים האלה היה בן חמש ושבעים שנה. דקים לן בסדר עולם בן ארבעים ושמונה שנה היה בהפלגה, ושתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר, ושלש עשרה שנה מרדו, ובארבע עשרה שנה בא כדרלעומר, הרי מהפלגה עד המלחמה עשרים ושש שנים. שים כ"ו אלו על הארבעים ושמונה שהיו לו קודם הפלגה ויעלו לשבעים וארבע. הרי שמצינו דבשעת המלחמה היה אברם בן שבעים וארבע או בן שבעים וחמש, ועל זה נאמר ואברם בן שבעים וחמש שנה בצאתו מחרן פעם שנייה. מיד אחר הדברים האלה שהרג את המלכים היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר וגו', אלא אין מוקדם ומאוחר בתורה, ונסמכה פרשת ברית בין הבתרים כאן כדי לחבר את הפרשיות שנתבשר אברהם בזרע. וזהו ששנינו בסדר עולם: חזר לחרן אחר ברית בין הבתרים, שהיה בא"י כמו שכתוב בפרשת ברית בין הבתרים לזרעך נתתי את הארץ הזאת, ונשתהה שם בחרן חמש שנים, ובאותו פרק היה הוא בן חמש ושבעים שנה, ויצא לו מחרן פעם שנייה. [ראייה אחרת דתרי עניני נינהו כדאיתא בברכות: מיום שברא הקדוש ברוך הוא עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר ה' אלקים במה אדע כי אירשנה. ואי ס"ד חד ענינא הוא מאחר הדברים האלה עד ושרי אשת אברם, אמאי לא מייתי תלמודא ה' א' מה תתן לי דקדים מיניה. אלא פשיטא שתי פרשיות הן, ופרשת ברית בין הבתרים מוקדמת לשלפניה חמש שנים כמו שפירשתי למעלה.] [ועוד אם סדר פרשיות האלו ככתבן, איך יאמר אברהם במה אדע כי אירשנה, אין לך מקטני אמנה שיאמר במה אדע כי אירשנה אחר שאמר לו הקדוש ברוך הוא אשר יצא ממעיך הוא יירשך. אלא פשיטא שתי פרשיות הן, והאחרונה קדמה לשלפניה כדאמרינן. והשתא ניחא שהקב"ה א"ל הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא מאחר שאין לי זרע במה אדע כי אהיה יורש מן הארץ הזאת, שמא היום או למחר אמות ואיך אירשנה.] (חזקוני) (י) ויבתר אותם בתוך – כדי שיעבור הק' ביניהם כדכתי' אשר עבר בין הגזרי' האלה. ולכך נקרא בריתות וגם בריתי כמו וברא אותם בחרבותם, לשון חלוקה והבדל'. ואת הצפור לא בתר – כי קטנים הם ונתן תר מצד זה וגוזל מצד אחר. (כ"י אוקספורד 271/8 עם תיקונים מכ"י וטיקן 52) (יא) וירד העיט על הפגרים – כל היום שומר אברהם עד הערב מפני העורבים ועופות היורדים לאוכלם. ולהגיד חשיבותו וטרחו נכתב כל זה. וישב – דגש, מן הרוח נשבה, יאמר בלשון מפעלו, וכמו ויפל אלהים תרדמה {בראשית ב':כ"א} – מן נפל, דגש תחת חסרון הנו"ן. (כ"י וטיקן 52 בשם רשב"ם) (יד) ואחרי כן יצאו ברכש גדול – שכר שעבודם. (חזקוני) (טז) ודור רביעי ישובו הנה – המפרש דור רביעי של ישראל ישובו הנה לארץ ישראל טועה הוא כי [מאחר] שנתן קצבה של ארבע מאות שנה, מה לנו אם דור רביעי או דור חמישי. והלא מכל מקום יתעכבו ארבע מאות שנה. אלא טעם נתן הקב"ה לדבריו, למה אני צריך לעכב ארבע מאות שנה, שדור אחר רביעי של אמוריים ישובו הנה, שהדור מאה שנה כאשר נמצא במסכת עדיות, והרי ארבע מאות ארבע דורות, שאעפ"י שיושבי הארץ חטאו ודינם להקיא הארץ את יושביה, צריך אני להמתין ארבע דורות כדכתוב פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי, אולי יחזרו הבנים בתשובה. כי לא שלם – זמן פרעון שאני עתיד ליפרע אליו מן האמוריים החוטאים, עד הנה – עד אחר דור רביעי של אמוריים, כדכתוב על שלשים וכו'. זהו עקר פשוטו. (כ"י מינכן 252 עם תיקונים ע"פ כ"י אוקספורד מארש 225 בשם רבי' שמואל) (יז) ויהי השמש באה – הניגון בבית שהוא לשון עבר. (כ"י מינכן 252 עם תיקונים ע"פ כ"י אוקספורד מארש 225)

Rashbam Bereshit 15:7, cited in MS Oxford 271/8רשב״ם בראשית ט״ו:ז, מצוטט בכ״י אוקספורד 271/8

ויאמר אליו אני י"י – זאת הפרש' מכאן ואילך הית' ביום, כדכתי' ויהי השמש לבא, ונסמכה הנה לחבר פרשיות של נתינ' הארץ לאברם ופר' שעד כאן הית' בלילה כדכתי' וספר את הככבי'. רשב"ם.

Rashbam, cited in MS Parma 2342/1רשב״ם מצוטט בכ״י פרמא 2342/1

אחרי כן ראיתי ביסודי דרבינו שמואל: דוודאי לא היה אלא בן שבעים בברית בין הבתרים, וא'ע'ג' דפרשת בין הבתרים כתובה אחר מחזה דאחר הדברים האלה, שהוא מיד אחר כיבוש המלכים, אין מוקדם ומואחר בתורה, דברית בין הבתרים קדם לכיבוש המלכים ארבע שנים, וכן מוכח בסדר עולם. וראיה לדבר דאמ' פ'ק' דשבת עד שבא אברהם וקראו י"י אלהי במה אדע ולא מייתי קרא די"י אלהים מה תתן לי וגו' שכת' בפרש' קודם, אלא שמא' שהוא מאוחר.

Rashbam Bereshit 22:1רשב״ם בראשית כ״ב:א׳

Vayhi AFTER THESE EVENTS: The phrase, "after these events (׳ahar ha-devarim ha-'elleh)," always connects events to the preceding chapter. "After ('ahar) these events" (Gen. 15.1) that Abraham killed the kings (14.15), God said to him (15.2), "Abram, do not be afraid" of those nations. "After ('ahare) these events" (22.20), that Isaac was born (21.2), "Abraham was told" further that "Bethuel begot Rebekah" (22.20-23). "After ('ahar) these events" (Est. 3.1), that Mordecai informed on Bigtan and Teresh (Est. 2.22), "King Ahasueres elevated Haman" (Est. 3.1), who wanted to kill Mordecai; Mordecai benefited from his having saved the king's life and Haman was [eventually] hanged. Here, also, "After these events," that Abraham made a pact – obligating himself, his children and his grandchildren – with Abimelech and gave him the seven ewes of the flock; and God became angry about this...

ויהי אחר הדברים האלה – כל מקום שנא' אחר הדברים האלה מחובר על הפרשה שלמעלה. אחר הדברים האלה (בראשית ט"ו:א'), שהרג אברהם את המלכים אמר לו הקב"ה, אל תירא אברם, מן האומות. ויהי אחר הדברים האלה (בראשית כ"ב:כ'), שנולד יצחק, ויוגד לאברהם לאמר עוד ובתואל ילד את רבקה (בראשית כ"ב:כ"ג). וכן אחר הדברים האלה (אסתר ג':א') שהגיד מרדכי על בגתן ותרש, גדל המלך אחשורוש את המן שרצה להרוג את מרדכי, והועיל לו מה שהציל את המלך ונתלה המן. אף כאן, אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך, לו ולנינו ולנכדו של {אבימלך}, ונתן לו שבע כבשות הצאן, וחרה אפו של הקב"ה על זאת...

Rashbam Shemot 12:40-41רשב״ם שמות י״ב:מ׳-מ״א

(40) ומושב THE LENGTH OF TIME THAT THE ISRAELITES LIVED IN EGYPT WAS until FOUR HUNDRED AND THIRTY YEARS had passed from the time that God spoke to Abraham "between the pieces": For Abraham was seventy years old when God spoke to him "between the pieces" [and from that point until the exodus four hundred and thirty years elapsed. The four hundred years, spoken of in the verse that begins "Your offspring shall be strangers," (Gen. 15:13) began only with the birth of Isaac, as I explained above in [my commentary on the covenant] "between the pieces." (41) ויהי AT THE END OF THIRTY YEARS – since the "covenant between the pieces" – AND FOUR HUNDRED YEARS – since the birth of Isaac – ON THAT VERY DAY [ALL THE RANKS OF THE LORD DEPARTED]: Still they lived in Egypt only for the last two hundred and ten years of the [total of] four hundred and thirty years.

(מ) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים – עד סוף שלשים שנה וארבע מאות שנה משנאמר לאברהם בין הבתרים, כי בן שבעים שנה היה אברהם אבינו כשנדבר עמו בין הבתרים (סדר עולם רבה א'), והארבע מאות של גר יהיה זרעך התחילו מיצחק (סדר עולם רבה ג') כמו שפירשתי הכל בפרשת {בין ה}בתרים. (מא) ויהי מקץ שלשים – של ברית בתרים וארבע מאות שנה של לידת יצחק, ויהי בעצם היום הזה וגו'. ומכל מקום במצרים לא ישבו אלא מאתים ועשר של סוף ד' מאות ושלשים.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 11:29אבן עזרא בראשית פירוש ראשון י״א:כ״ט

הזכיר שם אשת נחור – להודיע ייחוס רבקה ורחל ולאה. וקדמונינו אמרו שיסכה היא שרה. ואם בדברי קבלה נקבל. והאומרים כי אברהם היה עקר ולא שרה אמרו היפך הכתוב. והעד ישמעאל בנו, ובני קטורה. והאומרים כי שרה היתה אחות אברהם איננו ישר בעיני זה הטעם. ואילו היה כן היה הכתוב אומר ויקח תרח את אברם {בנו} ואת שרי בתו אשת אברם בנו. גם כן אלו היתה אחות לוט היה הכתוב אומר ואת שרי בת בנו כאשר כתב על לוט. ויתכן שנחור בנו הלך בתחלה אל חרן, או בא אל אחר אביו. והנכון בעיני שפרשת לך לך (בראשית י"ב:א'), שאמר השם לאברהם קודם זה הפסוק שהוא ויקח תרח (בראשית י"א:ל"א). וכמוהו בתורה באחד לחודש השני בשנה השנית (במדבר א':א'), ואחר כן בחדש הראשון בשנה השנית (שמות מ':י"ז). והעד שאמר הכתוב ללכת ארצה כנען (בראשית י"א:ל"א). וכאשר בא תרח אל חרן, ישר המקום בעיניו, וישב שם ומת. ואין מוקדם ומואחר בתורה.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 12:1אבן עזרא בראשית פירוש ראשון י״ב:א׳

{לך לך} – השם צוה לאברהם ועודנו באור כשדים, שיעזוב ארצו ומקום מולדתו גם בית אביו. והטעם שידע השם, שתרח אחר שיצא ללכת אל ארץ כנען ישב בחרן. ותרח לא מת עד אחר ששים שנה שיצא אברהם מבית אביו מחרן. רק הכתוב לא פירש שניו בצאתו מאור כשדים. ואחר שאמר אשר אראך – גלה לו הסוד, כי כן כתיב ויצאו ללכת ארצה כנען (בראשית י"ב:ה'). או יהיה טעם אראך הוא שאמר לו כי את כל הארץ אשר אתה רואה (בראשית י"ג:ט"ו).

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 15:1,7,12-13,17אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ט״ו:א׳,ז׳,י״ב-י״ג,י״ז

(א) במחזה – במראות הנבואה. [וספר חזיון אברהם שהכריעם אברהם והתפלל על בניו תפלות.] וטעם אנכי מגן לך – אנכי הייתי מגן לך והצלתיך מיד המלכים, גם אתן לך שכר רב שנדבה רוחך להושיע בן אחיך במתי מעט ונשענת עלי. (ז) אשר הוצאתיך מאור כשדים – לעד כי פרשת לך לך היתה שם כאשר פרשתיו, לא בחרן. ואברהם האמין בשם, כי בנו יירשנו. ועל ירושת הארץ בקש אות כאשר עשה גדעון. ועוד כי טעם שבועת השם שיהיה הדבר בלא תנאי, כי כלל נבואות הם על תנאי. והנה לא חטא אברהם בעבור שבקש לכרות לו ברית. (יב-יז) ויהי השמש באה – [כמשקל ורחל באה (בראשית כ"ט:ט'), והזקף בבי"ת כי הוא מלעיל.] וזה לנו לאות, כי ויקח לו את כל אלה ביום אחד אחר שהקיץ ממחזה הנבואה. (יג) כי גר יהיה זרעך – נקרא בלשון הקודש האיש שיש לו משפחה כסעיף שהוא דבק בשורש, על כן נקרא אזרח, כי טעמו כאזרח רענן (תהלים ל"ז:ל"ה). וטעם גר – כמו הגרגר שנכרת מן הסעיף. ויש חסירי לב שזה הטעם רחוק בעיניהם. ואילו היו יודעים טעם כל אות וצורתו אז היו מכירים האמת. ארבע מאות שנה – עד סוף זה הקץ מהיום. (יז) ויהי השמש באה – כי בתחלה עודנה לא באה, וכן כתוב לבוא (בראשית ט"ו:י"ב). ועלטה היה – חשך, וריעו ביחזקאל (יחזקאל י"ב:ו',ז',י"ב). והטעם כי היה הלילה מעונן, או פירושו אחר בוא האור הנראה בעבים. והנה תנור עשן – כדמות תנור העלה עשן ממנו ובתוכו לפיד אש. בין הגזרים – בין אותם הבתרים. וזאת השבועה. וכן העגל אשר כרתו לשנים (ירמיהו ל"ד:י"ח), על כן כתוב אחרי זאת ביום ההוא כרת י"י את אברם (בראשית ט"ו:י"ח).

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 24:4אבן עזרא בראשית פירוש ראשון כ״ד:ד׳

כי אל ארצי – זאת חרן שדר שם. ומולדתי – אור כשדים.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 12:40אבן עזרא שמות פירוש שני י״ב:מ׳

ומושב {בני ישראל} – חשבונות רבים יש במקרא לא ידענו למי הם סמוכים. והנה אזכיר במקצתם, ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום (שמואל ב ט"ו:ז'), ואבשלום לא היה בן ארבעים שנה, גם לא נשלמה מלכות בית דוד. ומפרשים אמרו כי זה חשבון מיום שבת הארון בקרית יערים (שמואל א ז':א'-ב'). וכתוב ויהי בשלשים שנה (יחזקאל א':א'). יש אומרין בין שלשים שנה נתנבא, ויש אומ' ליובל, ויש אומ' למציאת ספר תורה שמצא חלקיהו הכהן. ואני לא ידעתי, כי הם סברות בלי יסוד ומשענת. וכתוב ובעוד ששים וחמש שנה (ישעיהו ז':ח'). וזאת הנבואה היתה בימי אחז, ומלכותו היתה שש עשרה שנה, ובשנת שש לחזקיהו בנו גלתה שומרון. על כן הוצרכו המפרשים לומר, כי תחלת ובעוד ששים וחמש שנה, מיום שנבא עמוס וישראל גלה יגלה מעל אדמתו (עמוס ז':י"א). ואחרים אמרו משנת הרעש, וכאשר חפשנו שנות שבת ישראל במצרים בימי יוסף ואחריו, הנה לא יגיעו במספר הכתוב, כי אין ספק כי קהת היה מיורדי מצרים. ונחשב כי הוליד עמרם בנו בסוף ימיו, וגם עמרם הוליד משה בסוף ימיו, והנה מספר חיי שניהם מאתים ושבעים שנה, ומשה היה בן שמונים שנה בצאת ישראל ממצרים, והנה הכל שלש מאות וחמשים שנה, הנה חסרו לנו שמונים. והזקנים הוסיפו ובשאר ארצות, כי, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית ט"ו:י"ג) אינו דבק עם וענו. טעמו רק הוא דבק עם כי גר יהיה זרעך, וכמוהו רבים. ובפרשה הזאת מיום הראשון עד יום השביעי (שמות י"ב:ט"ו). ואחר שמצאנו כתוב שהשם אמר לאברהם בין הבתרים כי גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה, ידענו כי חשבון ומושב בני ישראל תלוי בקץ אברהם. והוצרך בעל סדר עולם לאמר, כי אחר שבא אברהם לארץ כנען שב לחרן. והוצרכו המפרשים לומר, כי נבואת אני י"י אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית ט"ו:ז') איננה דבקה עם פרשה הנזכרת.. ואין צורך לכל זה. רק חשבון ארבע מאות שנה הוא מיום שנולד יצחק. ואלה השלשים שנה הנוספים, מספרם מיום שיצא אברהם מארץ מולדתו מאור כשדים ובא עם אביו אל חרן, כאשר כתוב ויבואו עד חרן וישבו שם (בראשית י"א:ל"א), ואברהם ישב עם אביו בחרן חמש שנים, ובא אל ארץ כנען והוא בן חמש ושבעים, ולא שב אל חרן. והנה כאשר נולד יצחק תמו שלשים שנה שיצא אברהם מארצו, כי הוא העיקר, כי לו נתנה ארץ כנענים. והנה פסוק אני י"י אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית ט"ו:ז') דבק עם כל הפרשה למטה ולמעלה. והנה פירוש ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים, שהיו גרים שם, גם אבותיהם היו גרים, ככתוב כמעט וגרים בה (תהלים ק"ה:י"ב). ואברהם אמר גר ותושב אנכי עמכם (בראשית כ"ג:ד'). שלשים שנה וארבע מאות שנה – מיום שיצא אברהם אביהם מארץ מולדתו.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 12:40אבן עזרא שמות פירוש ראשון י״ב:מ׳

ומושב בני ישראל – תירגמו הזקנים, אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות. ויש או' כי ארץ כנען בימים ההם תחת יד מלך מצרים היתה, והם צריכין ראיה. והגאון אמר כי פירושו עד סוף שלשים שנה וארבע מאות שנה. והם החשבון מיום צאת אברהם מחרן או מאור כשדים. ואנחנו נדע באמת כי לא עמדו ישראל במצרים מיום רדת יעקב עד צאתם זה המספר. וזה לנו האות, כי הנה קהת מיורדי מצרים היה. ואם חשבנו שהיה בן חדש ויהי אחיו מררי בן אם אחרת, ונאמר כי הוליד קהת את עמרם בשנת מותו, גם כן עמרם עם משה. והנה חיי קהת שלש ושלשים ומאת שנה (שמות ו':י"ח). ושני עמרם מאה ושבע ושלשים (שמות ו':כ'). ומשה בן שמונים שנה והנה חסרו שמונים. וכאשר הסתכלנו במקרא נמצא כאלה רבות. והנה אמר הנביא. ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים (ישעיהו ז':ח'). וזה היה במלכות אחז. ונאמר כי בתחלת מלכותו היתה הנבואה הזאת, וכל מלכות אחז שש עשרה (מלכים ב ט"ז:ב'). ובשנת שש לחזקיה (מלכים ב י"ח:י') גלתה שומרון. ותחלת החשבון היה מיום הרעש (עמוס א':א'). ובספר מלכים ובדברי הימים כאלה רבים. ולא ארצה להאריך, כי הייתי מביא ראיות מהכתוב, כי מה שהעתיקו לנו חכמינו שגלות מצרים היתה מאתים ועשר שנים (ב"ר צ"א:ב') כן הוא. ודי לנו העתקתם, כי היא הראייה הגמורה. ותוספת שלשים שנה על קץ אברהם מיום צאתו מארצו. וכן הפירוש שאמר השם לאברהם ארבע מאות שנה עד סוף ארבע מאות מהיום (בראשית ט"ו:י"ג). וזה הפירוש שלהגאון נכון הוא. גם הוא אמר אין לנו צורך עמו שנאמר כי אברהם ויצחק נקראו בני ישראל.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 12:1ר׳ יוסף בכור שור בראשית י״ב:א׳

לך לך – רמז לו כי ק' שנה יחיה עדיין, כמניין לך לך. כי קע"ה חיה, והוא בן ע"ה בצאתו מחרן. ולפי הפשט: תיקון לשון בעלמא ואינו משמש כלום. כמו: עשה לך תיבת עצי גופר (בראשית ו':י"ד), וכמו: קח לך (בראשית ו':כ"א, שמות ל':כ"ג), וכן הרבה שאינן אלא תיקון הלשון. מארצך וממולדתך – אף על פי שלא היה שם שכבר בא לחרן, אמר לו: סלק עצמך לגמרי משם שלא יהא עוד דעתך לחזור. ומבית אביך – שאתה עתה שם, ואל יחוס עיניך על ירושתך, ולא על שאתה נכרי שם שלא יכירוך שם בני אדם, כי אני אברכך ואתן לך הרבה מאד מירושתך.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 15:1-8,12ר׳ יוסף בכור שור בראשית ט״ו:א׳-ח׳,י״ב

(א) אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד – שני דברים היה ירא, ועל שניהם הבטיחו. הוא היה ירא שמא יהיו לו שונאים על אותן מלכים שהרג, לכך אמר לו: אנכי מגן לך. והיה ירא שמא יענש עליהם, אמר לו: לא דייך שלא תיענש, אלא: שכרך הרבה מאוד שנלחמת באויבי ה'. (ב) מה תתן לי – כלומר: מה מועיל לי מה שתתן לי וירשוהו אחרים. ואף על פי שאמר לו הקב"ה כמה פעמים: לזרעך אתן את הארץ הזאת (בראשית י"ב:ז', י"ג:ט"ו), היה סבור אברהם שבני משפחתו קורא זרעו. ואליעזר שבא מארם, דדמשק מארץ ארם, שמא היה קרובו. (ד) ולפיכך פירש לו כאן: כי אם אשר יצא ממעיך הוא ירשך. (ה) ויוצא אותו החוצה – והראה לו הכוכבים ביום, במחזה, כמו בחלום, כי עדיין היה יום, כמו שהוא אומר כאן: ויהי השמש לבוא (בראשית ט"ו:י"ב). (ו) והאמין בה' ויחשביה – אברהם להקב"ה צדקה – שצדקה עשה עמו שהבטיחו שיוצא מחלציו יירש הארץ. ויש מפרשים: שהקב"ה חישב לאברהם צדקה על שהאמינו. ואין נראה לי, כי מי לא יאמין באל הנאמן. (ח) במה אדע כי אירשנה – אין לומר ששאל אות להקב"ה, שכבר האמין. ועוד: מה אות נתן לו, תחילה אמר לו, ולבסוף אמר לו כמו כך. אלא: במה אדע כי אירשנה – כלומר, יודע אני שאירשנה, אלא במה אירשנה – באיזה זמן, ובאיזה דור, ומתי יהיה, וכמה אירש ממנה. כמו שאומר באחאב, שאמר לו הנביא הראית {את} כל ההמון {הגדול הזה} הנני נתנו בידך ויאמר אחאב: במי (מלכים א כ':י"ג-י"ד) – על ידי מי אנצח. וכן כאן, על ידי מה ובאיזה עיניין תבא הירושה. (יב) ותרדימה נפלה על אברם – מאימת השכינה, שבאה לעבור בין הבתרים.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 12:40ר׳ יוסף בכור שור שמות י״ב:מ׳

שלשים שנה וארבע מאות שנה – מבין הבתרים היה מונה, שהיה ל' שנים קודם שנולד יצחק וגזירת ארבע מאות משנולד יצחק, כדכתיב: כי גר יהיה זרעך (בראשית ט"ו:י"ג) – משעה שיהיה זרעך. ואף על פי שלא עמדו במצרים רק רד"ו, מכל מקום הכל נקרא על שם מצרים, משום דעיקר הגלות היה במצרים. ואף על גב דכתיב: ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן (בראשית י"ב:ד'), ואחר כך היה בין הבתרים, אם כן יותר מע"ה היה לאברהם בין הבתרים. ומפרש בסדר עולם (סדר עולם רבה א'), כי קודם שהיה בן ע' יצא מחרן תחילה, וכשהיה בן ע' נגלה עליו הקב"ה בין הבתרים, וחזר לחרן, ועשה שם ה' שנים, ואחר כך יצא פעם שנייה, וזהו שכתוב: ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן (בראשית י"ב:ד'). ולפי הפשט: [הוא] מונה מיציאתו מארם תחילה ובא לחרן עם תרח אביו, שזה היה תחילת גלותו, ואז היה בן ע' שנה, ועמד בחרן ה' שנים ויצא. {כד}כתיב ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, ואחר כך נגלה עליו הקב"ה בין הבתרים, והיה לו יותר מע' שנה כסדר המקראות. אבל זה הפסוק אינו מונה מבין הבתרים, אלא מתחילת גלותו, שבא לחרן. [וכן מנו בני אפרים שיצאו ל' שנה קודם הקץ, כמו שאומר התרגום של ויושע, ומנו משיצא מארם, והיה להם למנות משנולד יצחק. ולדברי רבותינו, מנו מבין הבתרים. הגה"ה.]

Rambam Moreh Nevukhim 2:46רמב״ם מורה נבוכים ב׳:מ״ו

מפרט אחד מביאים ראיה על כלל פרטי המין, ויודעים שזאת צורת כל פרט ממנו. בדברים אלה כוונתי שמצורה אחת מצורות המסרים של הנביאים מביאים ראיה על כל המסרים שבאותו מין. לאחר הקדמה זאת דע שכמו שאדם רואה בשינה שהוא נסע לעיר פלונית, והתחתן שם, ושהה שם זמן-מה, ונולד לו ילד, וקרא לו בשם פלוני, והיה מצבו ועניינו כזה וכזה - כן המשלים הנבואיים האלה הנראים או הנעשים במראה הנבואה, לרבות מעשים שהמשל ההוא מצריך, ודברים שהנביא עושה, ותקופות זמן הנזכרות בין מעשה למעשה על-פי המשל, ומעברים ממקום למקום - כל אלה הם במראה הנבואה בלבד. אין הם מעשים מציאותיים של החושים החיצוניים. חלק מהם נזכר בספרי הנבואה בצורה סתמית, כי משעה שידוע שכל זה במראה נבואה, אין צורך לחזור בשעת הזכרת כל פרט של המשל ולומר שהיה במראה הנבואה. כמו שהנביא אומר: ויאמר ה' אלי ואינו צריך לומר שזה היה בחלום. משום כך ההמון חשב שהמעשים, המעברים, השאלות והתשובות האלה היו כולם במצב של השגת החושים, ולא במראה הנבואה.

Tosafot Berakhot 7bתוספות ברכות ז׳:

לא היה אדם שקראו אדון – וא״ת והא כתיב ברוך ה׳ אלהי שם (בראשית ט) וי״ל דהתם אינו באל״ף דל״ת שהוא לשון אדנות. וא״ת אמאי לא מייתי קרא אדני (אלהים) מה תתן לי (שם טו) שהוא כתוב קודם. וי״ל שהפרשיות לא נאמרו כסדר ואין מוקדם ומאוחר בתורה וזה הפסוק דבין הבתרים היה קודם לכן. וכן צ״ל ע״כ שהרי אברהם היה בן שבעים שנה בברית בין הבתרים. ואחר הדברים האלה (שם) נאמר אחר מלחמת המלכים כדפירש רש״י בפירוש חומש ובמלחמת המלכים היה בן ע״ג שנים שהרי כל הימים של סדום נ״ב שנים כדאמרי׳ בפ״ק דשבת (דף יא.) צא מהם י״ב שנים שעבדו את כדרלעומר וי״ג שנים של מרידה ונשאר מישובה כ״ו שנים שהיתה בשלוה ובהפיכתה היה אברהם בן צ״ט שנה שהרי היתה ההפיכה שנה אחת קודם שנולד יצחק צא מהם ששה ועשרים שנה למפרע של שלוה נמצא שבן ע״ג שנה היה במלחמת המלכים. אם כן היתה פרשת בין הבתרים קודם לפרשת אחר הדברים שלש שנים ואותה פרשה מסיימת ויחשבה לו צדקה ולכך הביא אותו פסוק דבמה אדע שהוא מוקדם. ומזה מיישב רשב״ם דבמקום אחד משמע שהיה לילה דכתיב וספור הככבי׳ (בראשי׳ טו) ובתר הכי כתי׳ ויהי השמש לבוא משמע שהוא יום. אלא ודאי ש״מ דשני פרשיות הם ולאו בבת אחת נאמרו ואין מוקדם ומאוחר בתורה.

Tosafot Shabbat 10bתוספות שבת י׳:

ושל סדום נ"ב שנה - כמו שמוכיח בקונ' שהיה אברהם בן מ"ח שנה כשנבנית סדום ושלותה כ"ו שנים משמע שהיה אברהם בן ע"ג כשהרג את המלכים ובסדר עולם משמע שהיה בן ע"ה שנה כשהכה את המלכים דקאמר התם אברהם אבינו כשנדבר עמו בין הבתרים בן ע' שנה היה שנאמר ויהי מקץ שלשים שנה וגו' וחזר לחרן ושהה שם ה' שנים שנאמר ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן וגו' ואותה שנה שיצא מחרן שנת רעב היתה ירד למצרים ושהה שם ג' חדשים בא וישב לו באלוני ממרא היא שנה שכבש את המלכים ולפ"ז לא היתה שלותה אלא כ"ד וצריך לומר שהיתה בשלוה ב' שנים בתחלה.

Tosafot Avodah Zarah 9aתוספות עבודה זרה ט׳.

וגמירי דאברהם אבינו בההיא שעתא בר חמשין ותרתי שנין הוה - ואף על גב דכתיב (בראשית יב) ואברם בן חמש [שנים] ושבעים שנה בצאתו מחרן שתי יציאות הוו שהרי בברית בין הבתרים היה בן שבעים ואז היה בא"י ושוב חזר לחרן ועשה שם חמש שנים כדאיתא בסדר עולם ובפ"ק דשבת (דף י. ד"ה ושל) הארכתי היטב.

Radak Bereshit 11:31רד״ק בראשית י״א:ל״א

ויקח תרח, After God had told Avram to move to the land of Canaan (12,1) and Avram had told his father about this vision, Terach took him and set out on the journey towards the land of Canaan. Seeing that Terach was willing to accept these instructions Avram had received from God, he deserved that the initial stages of this trip be credited to him. After all, he was the father, and the sons were his offspring. Seeing that Lot’s father was no longer alive, and he had to depend on his family, Terach took his whole family with him. ויצא אתם, this is the first time that the departure from Ur Casdim is portrayed as having been initiated by Avram, his father appearing as traveling with his son. The reason is that the command to migrate was issued to Avram (and wife) and not to Terach. The latter joined Avram and he took his grandson and his livestock with him. This is why the Torah added the word אתם, “with them.” ללכת ארצה כנען, actually, God had not told Avram to go to the land of Canaan, as anyone reading 12,1 will have no difficulty in ascertaining. He had reserved for Himself the right to tell Avram a specific destination at a later stage. The fact was that the first country under a different rule they encountered would be the land of Canaan. Avraham was aware that once in the land of Canaan he could expect further directives from God so that it would become clear which country God wanted him to settle in. וישבו שם, they experienced a delay in Charan. Terach, after initially agreeing to move to the land of Canaan, had changed his mind in the interval since leaving Ur Casdim. He simply could not completely sever his links with his birthplace. He felt that by settling in Charan, which was on the border between Ur Casdim and the land of Canaan, he had complied with God’s command to Avraham to emigrate. By staying in Charan he felt he would not be too distant from Avraham, while not having severed his ties with his homeland completely. Avraham moved on. When the Torah described Avram’s wife Sarai as Terach’s daughter-in-law, something that appears to be self-evident, this is only meant to convey to us the readers, that Sarai was very willing to uproot herself and to move on with her husband. She was his wife in the first instance, and her relationship to Terach both as daughter-in-law and as granddaughter was of a secondary consideration. She had full faith in the Lord, the God of Avram, and was prepared to carry out His will.

ויקח תרח – אחר שאמר האל לאברם לך לך, ואמר אברם לתרח אביו בשם האל, כי האל צוהו לצאת מן הארץ נתרצה לדבר בנו ויצא עמו ואחר שנתרצה לצאת תלה עיקר המעשה בו כי הוא האב והיוצאים בנים לו, ונחר לא רצה לצאת מן הארץ ההיא ולקח תרח לוט עמו לפי שלא היה לו אביו חי והיה סמוך עליו ולקחו עמו שיהיה עמו כאשר יהיה שם. ויצאו אתם – כאן תלה היציאה באברם כי הוא היה עיקר כי לו היה הציווי (ובאמת אשתו עמו) ויצאו תרח ובן בנו ועבדיהם ושפחותיהם עם אברם ואשתו; וזהו שאמר אתם. ללכת ארצה כנען – והנה האל לא אמר לאברם שילך לארץ כנען אלא אל הארץ אשר אראך, אלא שבצאת אברם מאור כשדים ומן הארץ ההיא שהיא ארץ ארם יפגע תחלה בארץ כנען וידע אברם כי בהיותו בארץ כנען יאמר לו האל אם היא הארץ אשר אמר לו או אחרת. וישבו שם – כי תרח אע"פ שיצא ללכת ארצה כנען, כשהגיע לחרן לא מצא בלבו לצאת מארצו לגמרי וישב בחרן שהיא על הספר וקרובה לארץ כנען, כדי שיהיה קרוב לאברם, וישב שם עד שמת ואברם הלך לו לארץ כנען במצות האל עליו. ומה שאמר אשת אברם בנו אחר שאמר ואת שרי כלתו, כי באהבה וברצון יצאה מן הארץ עם בעלה לעשות רצון האל לא שהכריחה בעלה אלא בכל לבה הלכה אחר בעלה אל המקום אשר אמר לו האל אע"פ שלא ידעה הארץ ההיא הטובה היא אם רעה, כי אשת אברם היתה באמונת האל להאמין כל אשר יאמר לה בשם האל ולעשות רצונו.

Radak Bereshit 12:1רד״ק בראשית י״ב:א׳

ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, in this instance the word ויאמר refers to something God had already said to Avram before he had even moved away from Ur Casdim, a move he made at the command of God. We know this from Genesis 15,7 where God reminds him that “I am the Lord Who has taken you out of Ur Casdim.” It is possible that God repeated this directive once more while Avram was in Charan. As to the meaning of the word lecha, i.e. “for your own good,” this does not have any special significance, being a commonly used figure of speech. One example would be Exodus 18,27 וילך לו where Yitro’s return to Midian is described in a similar way, and no one suggests that he did so “for his own good.” Another such example is found in Jeremiah 5,5 אלכה לי, “I am going,” where no one suggests that Jeremiah had ulterior motives in going to the wealthy people to speak to them in the belief that they knew the ways of the Lord. Still other examples of a similar construction are found in Numbers 22,34 אשובה לי or in Genesis 45,19 קחו לכם. מארצך, God had to add this as it is difficult for a person to leave a homeland in which he had dwelled for many years, all the more so if that land was at the same time the place where he had been born. This is why God added: וממולדתך, since it is doubly difficult to separate from one’s family also and to go to a country where one knows no one. This is the meaning of מבית אביך, “away from your father’s house.” אל הארץ אשר אראך, if God had told Avram that He would show him a land which was rich, fertile, good, etc., it would not have been as difficult to comply with such a directive. But the fact that God did not add these inducements made it more difficult for Avram to decide. The reason why God did not offer these inducements was to show us, the readers, how great was Avram’s love of God that he unquestioningly abided by what God had asked him to do. He was determined to carry out the wishes of his God.

ויאמר ה' אל אברם – ויאמר, פירושו וכבר אמר לו קודם צאתו מאור כשדים ועל פיו יצא כמו שאמר "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים". ואפשר שבא אליו הדבור פעם אחרת בחרן. ומה שאמר לך לך – כן הוא מנהג הלשון כמו, וילך לו (שמות י"ח) אלכה לי (ירמיה ה') אשובה לי (במדבר כ"ב:ל"ד) קחו לכם (מ"ה י"ט) והדומים להם. מארצך – כי קשה לאדם לצאת מארצו אשר גר שם ימים רבים כל שכן אם נולד שם, זהו שאמר וממולדתך – כל שכן שיניח בית אביו ומשפחתו וילך לו אל ארץ לא ידע תמול שלשום זהו שאמר מבית אביך. אל הארץ אשר אראך – ואלו אמר לו אל ארץ כארצך טובה או טובה ממנה לא היה כל כך קשה, אבל אמר אל הארץ אשר אראך ולא ידע הטובה היא אם רעה, וכל זה אמר לו האל להודיע חבתו של אברהם אבינו שכל אלה הדברים קשים לאדם והכל קבל מאהבה לעשות רצון האל.

Radak Bereshit 15:1-9,12-13רד״ק בראשית ט״ו:א׳-ט׳,י״ב-י״ג

(1) אחר הדברים האלה....במחזה, the expression במחזה “in a vision,” is one that had not been mentioned previously when the Torah reported God as communicating with Avram. The reason is that in this communication Avram did not only “hear something,” i.e. words spoken by God, but he saw something with his eyes Both the look at the stars, and the viewing of the pieces of the sacrifice he had slaughtered were more “real” than merely “hearing” something in a dream. אל תירא, do not fear that kings whom you vanquished will stage a return engagement against you after they have regrouped. אנכי מגן לך, as a reward for your having displayed such trust and faith in Me, I will be your shield not only against these kings in the future, but also against any other adversaries that may attempt to harm you. שכרך הרבה מאד, the combination of הרבה and מאד, means that Avram’s reward would be both in this life and in the hereafter. (2) ויאמר אברם א-רני ה' מה תתן לי, the first attribute for God is spelled with the letter א-ד, an attribute, adjective, whereas the second name of God is the name used to describe the Essence of God, what we call Hashem for short. The adjective precedes the noun it describes in order to make clear that the adjective (God’s attribute) is in a construct mode of the noun (Essence) and not vice versa. It is not possible to convert the name of God the Essence into an adjective mode. If, nonetheless, we encounter such formulations on occasions, when it appears as if God’s name (the Essence) has been used as if it were an adjective, this merely reflects the way in which human beings use such terms, i.e. the fault is man’s not the Torah’s. ?מה תתן לי, Avram’s question did not relate to what God would give him as a reward in the hereafter, rather he wondered what meaningful reward there could be for him on earth seeing he had no children. Any reward in this life in the absence of children to leave it to, he considered meaningless. His reward would only be consumed by others, not related to him. ערירי, “childless,” as rendered by Onkelos. If a member of my household will inherit me, even if it is my servant who is faithful to me, and a willing disciple, You have said to me “to you and to your descendants I will give it.” ובן משק ביתי, he will become my heir, if I will not have a biological heir. He is, after all, completely at home in my house. משק, the root of the word is שקק, is grammatically parallel to such words as מכס, whose root is כסס, the meaning of the word is מן השוק, i.e. someone who comes and goes, not someone whose roots are in my house. The root occurs in that sense in Proverbs 28,15 דוב שוקק, “a prowling bear.” Both the roots כסס and שקק describe similar activities. דמשק אליעזר. It is possible that the letter י at the end of the word דמשק, i.e. דמשקי is missing here. If so, the meaning is “Eliezer, the man from Damascus, etc.” It would be similar to שבט המנשה being described in Deut 29,7 as שבט המנשי. We also have variations such as משפחת הימנה whereas in the same verse we have משפחת הישוי, with the letter י at the end instead of the letter ה. (compare Numbers 26,44) Onkelos also translates it in this sense when writing דמשקאה “from Damascus.” It is also possible that the servant’s name was Damessek when he came to Avram, and that his master changed his name to Eliezer, seeing that this is a Hebrew name. He was referred to by either name on different occasions. In that event, Avram was saying that if my heir were to be at least somebody belonging to my family it would not be so bad, but I will not even have an heir from my family, but a stranger from Damascus. Seeing that Avram felt that badly about such a prospect, he repeated, i.e. he continued harping on this subject still further in verse 3 saying: (3) הן לי לא נתת זרע, although You have said to me “I will make you into a great nation and I will make your descendants as numerous as the dust of the earth” (12,2) When Avram said all this to God, it did not cross his mind that God might have deceived him, lied to him, and that this was why the promise had not come true. He may have thought of one of two reasons being the cause why the promise had not been fulfilled. 1) that he had committed some sin after God had made the promise, so that the premise upon which the promise had been based was no longer valid. 2) or, he thought that the seed God had spoken of was a reference to some other family member, people carrying many of the same genes. The word זרע does appear in such a sense in Esther 10,3 where Mordechai is described as דובר שלום לכל זרעו, “interceding on behalf of all his seed.” If Mordechai had interceded only on behalf of personal children and grandchildren, this would hardly have been worth mentioning, certainly not worth praising him for. Basically, Avram wanted God to know that if God had meant that the definition of the word זרעך as mentioned in 12,2 was only in the most general sense, such as in Esther 10,3, then he, Avram, would not consider this reward as something special seeing God had not seen fit to make his wife conceive offspring from his seed. (4) 'והנה דבר ה, now God’s word in response to his concern about who would inherit him, saying: לא יירשך זה, this loyal servant of yours will not inherit you, כי אם אשר יצא ממעיך, do not err in your understanding of the meaning of the words לך ולזרעך, “to you and to your descendants,” I only referred to your biological; offspring. The word מעיים refers to all the organs within the body, in this instance referring to the reproductive organ. The word is used in a similar sense in Isaiah 48,19 וצאצאי מעיך, “your offspring.” (5) ויוצא אותו החוצה, he had received the prophetic vision and words of God while in the tent. As part of this prophetic insight, Avram felt that God took him outside the tent, showing him the stars. This was the מחזה, “the vision.” We have a parallel situation in Ezekiel 8,3 ותבא אתי ירושלמה במראות אלוקים, “He brought me to Jerusalem in visions of God;” The new element now was that whereas previously God had compared Avram’s offspring as being “like the dust of the earth,” now it is described as “as numerous as the stars in heaven.” Both statements, of course, have to be understood as exaggerations, as we pointed out already on 13,16. We also mentioned the allegorical explanations offered on that verse. It is possible, that in messianic times the Jewish people will be comparable to the stars in that just as no one is able to impose his will on the stars in heaven, so no one will be able to impose his will on the Jewish people. They will shine on earth without interruption just as the stars shine in the sky without dimming. In Bereshit Rabbah 44,10 the words ויוצא אותו are understood as God telling Avram to free himself from his astrological speculations according to which he was not able to beget children. Once his name would be changed to Avraham, there would be no reason why a person by that name could not beget children. As soon as God would change his name he would be able to sire children, something that proved correct. (6) 'והאמין בה, he had already believed in God at the start of this prophecy, his doubts having concerned only the interpretation of the word זרעך as we have explained on verse 3. Now that God had added that the זרעך He had been speaking about meant biological offspring, i.e. ממעיך, and He had shown him the parable with his own eyes by showing him the stars in a prophetic vision, Avram believed in the original promise with even greater certainty, not entertaining any doubt whatsoever. ויחשבה לו צדקה, God credited Avram with having performed an act of righteousness by believing so unquestioningly in His promise that he personally would become a father. In view of the fact that both he and his wife were in the process of aging, such faith was even more remarkable. (7) ויאמר אליו, God continued speaking to him, in order to reinforce his faith that the promises would be fulfilled. 'אני ה, He had not previously mentioned His name Hashem, the Essence, to Avram. When God mentioned this name of His now, it was not to inform Avram that this was His true name, His Essence. Avram had been familiar with that name from the time he had first gotten to know God. He only mentioned it now to tell Avram that He would keep His promise in His capacity of Hashem. It is as if God had said: “I swear by My name Hashem.” אשר הוצאתיך מאור כשדים, it was not for nothing that I have taken you out of that environment, but in order to give you this land to inherit it. God meant that Avram’s descendants would inherit the land of Canaan. The relationship between this land and Avram would become comparable to the inheritance a father leaves to his sons. (8) ?ויאמר.. במה אדע כי אירשנה, he meant: “how do I know that my son will inherit it?” We have a similar construction in Genesis 48,22 אשר לקחתי מיד האמורי, where Yaakov also does not mean that he, personally, had battled the Emorite, but that his sons had done so successfully. The meaning of the words במה אדע cannot be that the same man who had just been given credit for his utter faith in God now has developed doubts, nothing having occurred to cause such doubts. He wanted to know how he could be certain that when his sons, i.e. offspring, would inherit the land that it would remain theirs forever. Perhaps, due to some sin, future generations might forfeit their claim to the land of Canaan, just as the present occupants had forfeited their claim through their sins. Unless they had, why would God want to dispossess them? He hoped that just as God had shown him the stars as an illustration that his offspring would be people of great substance, so God would show him a further illustration of a means by which his offspring would reinforce their title to that land once they had settled in it. (9) 'ויאמר אליו קחה לי וגו, the purpose of Avram taking these animals was to offer them to Gd as a sacrifice. God would use this sacrifice to illustrate to Avram the future of his descendants, their settlement in the land of Canaan, as well as their exile from that land. By means of these animal sacrifices God would conclude a covenant with Avram that was not subject to permanent dissolution, ever. Concluding a covenant is a procedure such as follows in the next verses. In Jeremiah 34,18 the prophet spells this out more clearly, עגלה אשר כרתו לשנים ויעבר בין בתריו, “(like) the calf which they cut in two so as to pass between the halves.” ויבתר אותם בתוך, the Torah mentions three species of animals (mammals) which are basically fit to be offered as sacrificial animals, hinting thereby that as long as these kinds of animals would be offered on the altar to God in the prescribed manner, the Jewish people, Avram’s descendants, would not be exiled from their land. The reason why 3 of each species were to be offered by Avram at this time was to apprise him of the fact there would indeed occur three exiles when his descendants would be forcefully uprooted from their land. Their first such exile would be to the land of Egypt, also known as עגלה, calf (Jeremiah 46,20) עגלה יפה פיה מצרים, “Egypt is a handsome heifer.” In Psalms 80,6 the psalmist writes: ותשקמו בדמעות שליש, “You have fed them tears three times,” a prophetic prediction by the author that the exile of the Jewish people in Egypt would not be their only one, but that two more were to follow. עגלה, this word was an allusion to the first exile of the Israelites. Seeing that Yaakov’s sons had already occupied prominent positions in the land of Canaan, the land could have been described as theirs, if not as their inheritance, as God said in Genesis 15,16 “for the measure of the Emorites’ sin will not be full until 4 generations from now.” God would not have a legal justification for expelling them from their land until after that period of time. ועז ואיל, and a she-goat and a ram; these two species are symbolic of the exile to Babylonia and the exile initiated by the Romans. Even though the Jewish people were badly suppressed by the Greeks, this happened while they were and remained on their own land. They are, however included in the parable shown by God to Avram. In Daniel’s dream (Daniel 8,8) the Greeks are referred to as a she-goat. Seeing that they were the first oppressors of the Jews during the period of the second Temple, the parable alluded to them in second place. The Romans completed what the Greeks had started and exiled the Jewish people from their homeland. The איל, ram, is an allusion to the Persian-Medes exile Seeing that their dominion was based on Babylon, they are referred to in the parable as the איל, the ram, even though eventually they allowed the exiles to return to their land. Several kings of the Persian-Medes empire had prolonged the Jews’ stay in captivity before allowing them to return home, so that they were also guilty of “exiling” them in the interval. The allusion to the second exile, that in Babylonia is called in the feminine mode i.e. עז, instead of שעיר, to indicate that the Babylonians never allowed the Jews to return, whereas the third exile is represented by the species איל in the masculine mode, the Persians-Medes being the only ones allowing the exiles to return to their homeland. The Persians-Medes possessed the merit of believing in the existence of the Jewish God, Cyrus having had a dream as a result of which he allowed the Jews to return to their homeland and build a new Temple. (Chronicles II 36,23) Among other merits he attributed his glory to the God in heaven Who had made him such a mighty ruler This compares favourably with the king of Ashur who had attributed his success to his own efforts (Isaiah 10,13) Similarly, Titus, conqueror of Jerusalem in Roman times, blasphemed against the God of the Jews. The Persians and Medes therefore are represented by a female animal in the parable God shows Avram here, as opposed to the arrogant kings who are represented by the male specimens of their species. משלשת, three of each, as per Onkelos. Alternately, the meaning could be that these animals were to be three years old (Ibn Ezra) ותר וגוזל, we are not certain what species of bird is called גוזל by the Torah. Basically, all small birds are known by the collective name of גוזל, as for instances in Deuteronomy 32,11 where the Torah describes the eagle, נשר, as carrying its young on its wings, with the words על גוזליו ירחף. Onkelos explains that what is meant here are young turtle doves. This is one of the few birds that are ritually admissible as sacrifices in Jewish law. It is the kind of bird that, while subject to other predators, does not itself make its livelihood by preying on either birds or beasts. The pigeon, תור, is very similar to it, and both species share the distinction of not mating with another male bird after its first sexual partner has died. The Jewish people, while in exile also considers itself as widowed, separated from its husband, although He is alive and well. It refused to serve other deities (alternate husbands) even though the exile has lasted this long and no immediate redemption is in sight. The female pigeons have this loyalty in common with the Jewish people, not giving up hope that their husbands will return to them. The Jewish people are non-aggressive, though downtrodden by the nations while they are in exile; they have not given up hope that in the fullness of time the messiah, and with him the redemption and return to our own land will finally be realised. (Such fond hopes are expressed by Solomon in his Song of Songs, both in 1,15 and 2,14 in poetical terms. The Jewish people are also compared to the תור in Psalms 74,19 אל תתן לחיות נפש תורך, “do not deliver Your dove to the wild beast.” (12) ויהי השמש לבא, this verse proves that this whole paragraph describes a prophetic vision, that the entire sequence is a continuous vision, uninterrupted. Both the story about God taking Avraham out of his tent to gaze at the stars (did not have to have occurred at night) and the time frame mentioned here, i.e. the sun setting, did not have to refer to 12 hours having elapsed since the earlier reported part of this vision. The Torah reports matters in the sequence in which they appeared to Avram in the vision. The reason why “evening” “night” and, by implication, the preceding “daylight” is mentioned, is because they symbolise periods in Jewish history. Daylight symbolises when the fortune smiled on the Jewish people, whereas “sunset” symbolises the decline of the fortunes of the Jewish people, and “night, darkness” symbolises the periods during which the Jewish people are in exile. The approaching evening mentioned in our verse refers to the first Jewish exile in Egypt. ותרדמה נפלה על אברם, this exhaustion was due to the marshalling of all of Avram’s spiritual resources to receive these prophetic visions. We have evidence of these reactions in Daniel 8,18 who describes these physically debilitating reactions when he involuntarily went to sleep on the very ground on which he had been standing. (he did not have time to lie down on a bed) He had to be revived by the angel. He referred to such weakness also in verse 17 of that same chapter. Avram, at least at the beginning of his prophetic vision, did not experience such a weakness. The reason was that at the beginning of the visions God showed him there were only positive developments. Now when God showed him the downside, he was overcome with the impact of what God showed him. אימה חשכה, as if the Torah had written אימה וחשכה, fear and darkness. We have similar constructions where the conjunctive letter ו is simply omitted in Chabakuk 3,11 שמש ירח, and in Exodus 1,2 ראובן שמעון, and many others like it. (13) ויאמר...בארץ לא להם, which will never be theirs. God describes the lands in which the Israelites will be exiled as countries which were not included among those of which God had said that Avram’s descendants would inherit them. They would remain strangers in a country or countries not theirs until the conclusion of the period of 400 years of which God speaks here. God speaks of 400 years and an additional 30 years commencing now that God revealed this to him. This prophecy was fulfilled, the Jewish people leaving Egypt at the conclusion of 400 years after the birth of Yitzchok, or 430 years from the date of these revelations. On the face of it, in light of Avram having been 75 years old when he migrated from Charan, we can only account for 425 years from that time until the redemption of the Israelites from Egypt. We need to assume therefore that the vision involving the 400 years was experienced by Avram while in Charan, five years before he moved to Canaan. At any rate, God did not elaborate how many of these 400 years would be spent in Egypt, or even if any would be spent in Egypt. Our sages however, (Seder Olam chapter 3) have said that 210 years of the 400 are accounted for by the stay in Egypt, basing themselves on an allusion contained in the numerical value of the word רדו being 210. (compare Genesis 42,2 רדו שמה). The details of the 400 years are as follows: we start with Yizchok’s birth. He was 60 years at the time Yaakov was born, and Yaakov, by his own account was 130 years old when he answered Pharaoh’s question as to his age. We therefore have the first 190 years accounted for as predating the descent of the family to Egypt. It is totally impossible to believe that the 400 years referred to by God’s announcement to Avram were all spent in Egypt, seeing that Kehot, a grandson of Yaakov was among those who moved to Egypt with his family, and his age at death is given by the Torah as 133 years. We know that Moses was 80 years at the time when he made his first appearance before Pharaoh, about a year before the Exodus. If the Israelites had stayed in Egypt for 400 years, then Amram, Moses‘ father, even if he had been born during the last year of the life of Kehat would have lived for 187 years assuming that Moses was born during the last year of Amram’s life. Both of these assumptions are highly unlikely, as is the likelihood of Amram living more that 187 years without the Torah mentioning any of this. In fact, the Torah specifically states that Amram lived to the age of 137 (Exodus 6,20) It is most likely therefore, that the count of 400 years does indeed begin with the birth of Yitzchok. As long as Avram’s descendants were so few in number, they most certainly deserved to be described as “strangers” even in the land of Canaan, seeing they did not own even a small part of it. If you add the fact that Yitzchok spent many years in the land of the Philistines, and Yaakov spent 20 years with Lavan in Aram, a land which would never be part of Eretz Yisrael, neither of them could truly be perceived as a resident of the land of Canaan. ועבדום, the Egyptians will enslave them, and will oppress them. It is not unusual to apply the prefix ב to people who have been enslaved, as we find a similar construction in Leviticus 25,39 לא תעבוד בו עבודת עבד, “do not make him perform the menial duties performed by a slave.” Or Jeremiah 34,10, לבלתי עבד בם, “not to keep them enslaved.” The word עבדם i.e. עבודה is used to describe the status of the person described, whereas the word וענו refers to the manner in which such slaves would be treated.

(א) במחזה – אמר הנה במחזה מה שלא אמר בכל דבר אשר דבר עמו עד הנה לפי שהראהו בנבואה הזאת מעשה לא דבור לבד, כמו יציאתו החוצה וספירת הכוכבים ודבר הבתרים. אל תירא – ביו"ד, אל תירא מהמלכים אשר נצחת שמא יבאו אחרים עליך, אל תירא מהם כי אנכי מגן לך – מהם ומאחרים שלא יוכלו להרע לך; ועל הבטחון הגדול הזה אשר בטחת. שכרך הרבה מאד – בזה ובבא, זהו הרבה בעולם הזה ומאד לעולם הבא. (ב) אדני אלהים – הראשון באל"ף דל"ת, שם התואר, וביו"ד ה"א הוא שם העצם, ובא התואר קודם לשם, כי התאר סמוך לו, ולא הוא סמוך לתואר, כי הוא איננו מתואר על דרך האמת, וכשיבוא בו השם קודם לתואר הוא על דרך העברה כלשון בני אדם, ובשאר המתוארים יבוא השם קודם לתואר ברוב, כי קודם בא העצם ואחר בא עליו המקרה שהוא מתואר בו, ולא כן באל יתברך. מה תתן לי – לא שאלו על שכר העולם הבא כי ידע כי שכר טוב יהיה לצדיקים לעולם הנשמות שהוא העולם הבא, אבל שאלו על שכר העולם הזה, כי מה תועיל לו כל הטובה ההיא והעושר הגדול שנתן לו ומחר ימות ויאכלו זרים חילו ויגיעו, כי לא היה לו בן למי יניחנו. ערירי כתרגם – ואם יירשני בן ביתי מה תהיה תקנתי כי הוא אינו זרעי אע"פ שהוא עבדי ועושה מצותי לרצוני, ואתה אמרת לי לך ולזרעך אתננה. ובן משק ביתי – היוצא ונכנס בביתי. הוא דמשק אליעזר – והוא יורשני אם לא יהי לי בן משק, שרשו שקק – כשקל מכס מן כסס, וענינו מן שוק, כלומר הולך ובא, כמו דוב שוקק (משלי כ"ח) והנה שני שרשים בענין אחד. דמשק אליעזר – אפשר כי חסר יו"ד היחוס ר"ל דמשקי, כמו שבט הימני, וכן תרגם אונקלס דמשקאה; או אפשר שהיה שמו דמשק כשבא אל אברם, והוא קרא אותו אליעזר כי אליעזר לשון עברי הוא, ופעם קרא אותו בשם אחד ופעם בשני השמות; ור"ל אלו היה יורשיו אחד מבני משפחתו לא היה רע כל כך, אלא איש מדמשק יירש אותי זה רע מאד, לפיכך שנה בדבר עוד ואמר. ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע – ואתה אמרת לי ואעשך לגוי גדול ושמתי את זרעך כעפר הארץ. וכאשר אמר אברם לאל יתברך כל זה לא שחשב שישקר לו בהבטחתו חלילה, אלא חשב אחת משתים, או שחטא לאל אחר הבטחתו שתאבד ממנו ההבטחה בענש החטא, או שחשב כי הזרע שאמר לו יהיה אחד מבני משפחתו שהוא חשוב כזרעו וכן ודובר שלום לכל זרעו (סוף אסתר) שר"ל לכל בני משפחתו או הגדל עמו. (ג) ... ובן ביתי – שהוא חשוב לו כזרעו כמו אליעזר שהיה מושל בכל אשר לו לפיכך אמר לו הן לי לא נתתה זרע כלומר אם לא יהיה מגופי לא אחשב מתנה זאת שנתת לי לטובה, ומעת שהבטחתני לא נפקדה אשתי ומה תקותי בעולם הזה שיהיה בן ביתי יורש אותי. (ד) והנה דבר ה' – היה לו דבר ה' לענותו על אשר שאל לאמר לא יירשך זה בן ביתך, כי אם אשר יצא ממעיך, ולא תטעה במה שאמרתי לך ולזרעך כי לא אמרתי אלא על זרעך ממש שיצאו ממעיך, וכל אשר בתוך הגוף נקרא מעים, וכאן כיון על כל הזרע, וכן וצאצאי מעיך (ישעיה מ"ח). (ה) ויוצא אתו החוצה – באהלו באה לו הנבואה והוציאו מאהלו במראה הנבואה לחוץ לראות את הכוכבים, וכן ותבא אתי ירושלימה במראת אלהים (יחזקאל ח':ג') ומתחלה אמר לו שיהיו כעפר הארץ ועכשיו אמר לו שיהיו ככוכבי השמים והכל דרך הפלגה, כמו שכתבנו, וגם כתבנו הדרש. ויש לומר עוד שרמז לו כי בסוף כשיהיו ימי המשיח יהיו ככוכבי השמים שלא תשלט בהם יד אדם עוד, ויהיו באורם לעולם. ובב"ר, ויוצא אותו, אמר לו צא מאצטגנינות שלך, אברם אינו מוליד אברהם מוליד, שרי אינה יולדה שרה יולדה, ר"ל מעת שאשנה שמכם תולידו. וכן היה. (ו) והאמין בה' – מתחלה היה גם כן מאמין בה' אלא שהיה מסתפק במה שאמרנו; ועכשיו כשפירש לו ואמר לו ממעיך והראהו המשל בעיניו והראה לו הכוכבים במראה הנבואה האמין בו האמנה גמורה בלא שום ספק. ויחשבה לו צדקה – ההאמנה הגמורה שהאמין חשבה לו האל לצדקה וליושר לבב, כי הוא ואשתו היו הולכים ומזקינים וההבטחה מתאחרת. ואעפ"כ האמין. (ז) ויאמר אליו – אמר לו עוד לחזק בלבו ההבטחה ואמר לו אני ה', ועדיין לא זכר לו שמו, ולא זכרו לו להודיע אותו כי כבר יודע שמו מיום דעתו אותו, אלא זכרו לו לקיים לו הבטחתו וכאלו אמר לו בי נשבעתי. אשר הוצאתיך – ולא לחנם הוצאתיך אלא לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, רצה לומר שיירשוה בניו ותהיה הארץ לאברהם כמו הירושה שיורישנה אדם לבניו. (ח) במה אדע כי אירשנה – פירש כי יירשוה בני, וכן אשר לקחתי מיד האמורי (בראשית מ"ח). ופירש במה אדע, כי הוא לא נסתפק לו אם יירשוה בניו שהרי אמר והאמין בה', אלא נסתפק לו אם יירשוה לעולם כי אולי יחטאו ויגלו ממנה, ושאל באיזה ענין ידע הירושה, איך תהיה שיראה לו בנבואה כמו שהראה לו ענין רבוי זרעו ככוכבים. (ט) קחה לי – פירש להקריבם לפניו ובהם ארמוז לך ענין ישיבתם בארץ ירושתם וגלותם ממנה ובהם אכרות לך ברית שלא תמוט, כי כריתת הברית הוא בזה הדרך, כמו שאמר, העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו (ירמיה ל"ד:י"ח). כי אמר הנה ויבתר אותם בתוך – וזכר שלשת המינין מהבהמה שבהם יכשר הקרבן ורמז בזה שכל זמן שיקריבו הקרבנות כראוי לא יגלו מן הארץ, והשלוש שזכר בהם רמז לשלשה גליות שעתידין בניו לגלות מארצם ועל זה נאמר גם כן, ותשקמו בדמעות שליש (תהלים פ'). ובאמרו עגלה רמז בו לגלות ראשון שהוא גלות מצרים שנקרא עגלה כמו שנא' עגלה יפיפיה מצרים (ירמיה מ"ו:כ') כי מארץ כנען שהוא ארצם גלו שם וכבר היו בארצם מושלים לולי כי לא שלם עון האמרי. ועז ואיל – אמר על גלות בבל ורומי שאנחנו בו היום שהוא מלכות רביעית, ואע"פ שהצרו להם מלכות יון לא הגלום מארצם, ומכל מקום במשל הם נכללים, כי הם נקראים עז בחלום דניאל, ולפי שהם היו תחלת רעת ישראל בבית שני נעשה המשל בהם, והרומים כלו והגלום. ואיל הם מדי ופרס, ולפי שמלכו בבל נקרא מלכותם איל, והנה רמז מלכות בבל ופרס, אע"פ ששלחו גלותם, מלכים מהם האריכו גלותם ואחרו בנין הבית והעיר; וקראו השנים נקבות והשלישי זכר כנגד הטובה שהטיבו מדי ופרס שנקראו איל לישראל, ועוד שלא נתנו הכח והתפארת לעצמם אלא לאל, כמו שאמר כורש מלך פרס, כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי ישראל (דברי הימים ב ל"ו) ומלך אשור אמר, ברח ידי עשיתי (ישעיה י"ג), וכן טיטוס חרף וגדף. וקראו זכר, כמו שהזכר חשוב מהנקבה, והשנים הרעו לישראל ולא הטיבו והתפארו במלכותם לעצמם ולא נתנו הכח והתפארת לאל, לפיכך קראם נקבה. משלשת – משלש, כתרגום עגלין תלת ודכרין תלתא, ואי אפשר לפרש בני שלש שנים. ותור וגוזל – ולא ידענו מאיזה מין מהעופות היה הגוזל, כי כל קטני העופות יקראו גוזל, כמו שאמר על בני נשר, על גוזליו ירחף (דברים ל"ב:י"א) ואונקלס תרגום ובר יונה, וכן הוא האמת כי הוא הכשר לקרבן והוא הנדרס ואינו דורס, וכן התור, ויש ביניהם שתוף בטבע, והנקבה מהם לא תזקק לזכר אחר מות בעלה, וכן ישראל בגלות, שהיתה כאלמנה בגלות מיום שנפרד בעלה ממנה, והוא חי וקיים, לא עבדה אלהים אחרים בגלות, ואף שאורך הגלות כאלו אין תקוה, אעפ"כ אם שכחנו שם אלהים ונפרש כפינו לאל זר. והתר והגוזל היה משל לישראל שיהיו דרוסים ברגלי האומות בפשעיהם ברוב הזמנים עד יבוא משיח, וישראל נמשל ליונה, כמו שנא' עיניך יונים (שיר השירים א':ט"ו) ונאמר יונתי בחגוי סלע (שם ב':י"ד) וכן נמשלו לתר, כמו שנאמר אל תתן לחית נפש תורך (תהלים ע"ד:י"ט). (יב) ויהי השמש לבוא – זה מוכיח כי הכל היה במראה הנבואה, שהרי הכל מראה אחת היתה ובעת אחת היתה והוציא אותו חוצה לספור הכוכבים מלמד שהיה לילה, ואח"כ אמר ויהי השמש לבא מלמד שהיה יום ובסוף היום שהיה היום לערב, ואמר ויהי השמש לבא, שמתחיל לבא ולהיות ערב, ורמז לו בזה גלות ראשון שהוא גלות מצרים, וזהו הערב השמש שהאור הולך ומחשיך. ותרדמה נפלה – מכח הנבואה באה התרדמה, כמו שאמר דניאל ובדברו עמי נרדמתי על פני ארצה (ח' י"ח) ואמר כי אחר התרדמה נפלה עליו אימה חשכה, וכן אמר דניאל ובבאו נבעתי (שם) כי כן הוא דרך הנבואה פעמים, ולאברם בתחלת הנבואה לא היה לו כל זה, כי בתחלה אמר לו בשורה טובה, אבל עתה כשבא לאמר לו צרת הגלות שיהיה לבניו הפיל עליו תרדימה ואימה וחשיכה גדולה רמז לו על הצרות שיהיו קשות. אימה חשיכה – כמו אימה וחשיכה, וכן שמש ירח, ראובן שמעון, והדומים להם. (יג) בארץ לא להם – לא שהיה ולא יהיה להם, כלומר לא יירש זרעך הארץ הזאת, אבל יהיו גרים בארץ לא להם עד תשלום ארבע מאות, מיום שיהיה לו זרע, כי כן אמר לו כי גר יהיה זרעך, ועוד שלשים שנה מהיום, וכן היו במצרים עד ששלמו ת' שנים משנולד יצחק ול' שנה מיום שנראה לאברם בברית בין הבתרים עד שנולד יצחק. והנה אין אנו מוצאים אלא כ"ה, כי המראה הזאת בארץ כנען היתה, ואברם היה בן ע"ה בצאתו מחרן והיה בן מאה כשנולד יצחק, אלא נאמר כי החמש שנים החסרים היו משנאמר לו באור כשדים לך לך, אבל לא אמר לו כמה יהיו במצרים וכמה יהיו ימי השעבוד, אבל רז"ל פירשו (ב"ר צ"א) כי מאתים ועשר שנים היו במצרים כמנין רדו שאמר יעקב לבניו רדו שמה. וכן היה, כי יצחק בן ששים שנה היה בלדת יעקב ויעקב כשירד למצרים בן ק"ל הרי ק"צ ורד"ו הרי ארבע מאות משנולד יצחק. ואי אפשר לומר שארבע מאות שנה היו במצרים, שהרי קהת היה מבאי מצרים וכל שנותיו קל"ג ושני חיי עמרם בנו קל"ז ומשה בן פ"ח בדברו אל פרעה ואז יצאו ממצרים הנה בין כולם אינם אלא ש"ן, כל שאתה צריך לחסר מהם שני קהת כשנכנס למצרים והשנים שהיה לו עד שנולד עמרם, והשנים שהיו לעמרם עד שנולד לו משה, ומכל זה יחסרו הרבה מש"ן שנה, אין לך לומר אלא כמו שפירשו רז"ל כמו שכתבנו, ויהיה פירוש וענו אותם ארבע מאות שנה ותחלתם משנולד יצחק, אבל לא פירש כל ימי הענוי. וכלם גרים היו, כי יצחק גר בארץ פלשתים, ויעקב גר בארם ואחר כן גר במצרים עם בניו. ופירש ועבדום – ועבדו בם כלומר המצרים יעבדו בישראל. וכן וענו אותם – ובא הלשון על הנעבד עם יחוס הבית, כמו, לא תעבוד בו עבודת עבד (ויקרא כ"ה) לבלתי עבד בם (ירמיה ל"ד) וכן תרגום אונקלוס וישעבדון בהון, או פירושו בלא חסרון בי"ת השמוש ויהיה לשון העבודה על העובד, כלומר ישראל יעבדו המצרים, והמצרים יענו אותם בעבודה קשה.

Chizkuni 15:1-7חזקוני ט״ו:א׳-ז׳

(א) אחר הדברים האלה שהרג אברהם את המלכים האלה נתירא פן יתאספו עליו שאר אומות כדכתיב ביעקב ונאספו עלי והכוני וגו' אמר לו הקדוש ברוך הוא אל תירא אברם מקרובי המלכים אלו אם הצלת את לוט מידם אנכי מגן לך מהם, ולא עוד אלא ששכרך הרבה מאד על שבטחת בי יותר מכמה שרצה מלך סדום לתת לך ועל שטרחת להציל קרוביך. (ב) ויאמר אברם אדני באל"ף דל"ת. מה תתן לי ואנכי הולך ערירי יחידי בלא יורש, ואעפ"י שכבר נאמר לו ולזרעך אתן את הארץ הזאת בתחלה סבור היה על ידי תפלה יזכה לבנים וכשראה ששהה להוליד עלה בדעתו שמא גרם החטא לפיכך אמר ואנכי הולך ערירי. הוא דמשק אליעזר בן בנו של נמרוד הרשע היה. (ג) ויאמר אברם לפי שהפסיק בנתיים חזר ואמר ויאמר אברם דוגמא ויאמר אליו לבן ויאמר נקבה שכרך, ויאמר מלך מצרים ויאמר בילדכן, ועוד הרבה במקרא. והנה בן ביתי יורש אותי אעפ"י שאמרת לי לזרעך אתן את הארץ הזאת אני זקן בא בימים ואליעזר שהוא בן ביתי הוא יורש אותי כי הנער שאוליד מכאן ואילך ישאר אחרי מותי קטן ורך ואליעזר יעשה חפצו מהכל, והקב"ה השיבו את אשר יצא ממעך הוא יירשך ויהיה מוחזק בכל מבחייך. (ה) ויוצא אתו כך נראה לו בחלום כאילו הוציא אותו חוצה. (ו) ויחשבה החי"ת נקודה בשו"א. ויחשבה לו צדקה אברהם חשב לו לעצמו שאין הקדוש ברוך הוא נותן לו בזכותו זרע אלא צדקה עושה לו. (ז) ויאמר אליו אני ה' – מאחר הדברים האלה עד כאן נאמר לו בלילה שכן כתיב במחזה פי' בחזיון לילה ועוד כתיב וספור הכוכבים ומכאן ואילך נאמר לו ביום שנאמר ויהי השמש לבא. ונקראת פרשת ברית בין הבתרים ומוקדמת היא לפרשה שלמעלה דאחר הדברים האלה חמש שנים. שהרי כתוב כאן כי גר יהיה זרעך וגו' פי' מיצחק ואילך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וכתיב ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה לזמן ברית בין הבתרים יצאו כל צבאות וגו' אם כן נמצאת למד שפרשת ברית בין הבתרים קדמה ללידתו של יצחק שלשים שנה ואברהם בן מאה שנה בהולד לו את יצחק בנו, נמצא אברהם בן שבעים שנה בזמן ברית בין הבתרים שהיה כשיצא מחרן פעם ראשונה, ובפעם ראשונה כשנאמר לו פרשה של אחר הדברים האלה היה בן חמש ושבעים שנה דקים לן בסדר עולם בן ארבעים ושמונה שנה היה בהפלגה ושתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר ושלש עשרה שנה מרדו ובארבע עשרה שנה בא כדרלעומר הרי מהפלגה עד המלחמה עשרים ושש שנים. שים כ"ו אלו על הארבעים ושמונה שהיו לו קודם הפלגה ויעלו לשבעים וארבע הרי שמצינו דבשעת המלחמה היה אברם בן שבעים וארבע או בן שבעים וחמש, ועל זה נאמר ואברם בן שבעים וחמש שנה בצאתו מחרן פעם שנייה, מיד אחר הדברים האלה שהרג את המלכים היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר וגו' אלא אין מוקדם ומאוחר בתורה, ונסמכה פרשת ברית בין הבתרים כאן כדי לחבר את הפרשיות שנתבשר אברהם בזרע וזהו ששנינו בסדר עולם חזר לחרן אחר ברית בין הבתרים שהיה בא"י כמו שכתוב בפרשת ברית בין הבתרים לזרעך נתתי את הארץ הזאת ונשתהה שם בחרן חמש שנים ובאותו פרק היה הוא בן חמש ושבעים שנה ויצא לו מחרן פעם שנייה. ראייה אחרת דתרי עניני נינהו כדאיתא בברכות מיום שברא הקדוש ברוך הוא עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון שנאמר ה' אלקים במה אדע כי אירשנה, ואי ס"ד חד ענינא הוא מאחר הדברים האלה עד ושרי אשת אברם אמאי לא מייתי תלמודא ה' א' מה תתן לי דקדים מיניה אלא פשיטא שתי פרשיות הן ופרשת ברית בין הבתרים מוקדמת לשלפניה חמש שנים כמו שפירשתי למעלה. ועוד אם סדר פרשיות האלו ככתבן איך יאמר אברהם במה אדע כי אירשנה אין לך מקטני אמנה שיאמר במה אדע כי אירשנה אחר שאמר לו הקדוש ברוך הוא אשר יצא ממעיך הוא יירשך, אלא פשיטא שתי פרשיות הן והאחרונה קדמה לשלפניה כדאמרינן. והשתא ניחא שהקב"ה א"ל הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא מאחר שאין לי זרע במה אדע כי אהיה יורש מן הארץ הזאת שמא היום או למחר אמות ואיך אירשנה.

Ramban Bereshit 15:1-7,13רמב״ן בראשית ט״ו:א׳-ד׳, י״ג

(א) היה דבר ה' אל אברם במחזה – זכה עתה אברהם להיות לו דבר ה' במחזה ביום כי מתחילה היתה נבואתו במראות הלילה וטעם היה דבר ה' אל אברם במחזה כטעם וכל העם רואים את הקולות (שמות כ יח) וסודם ליודעי חן. אל תירא אברם – היה מתירא משני דברים מן המלכים פן ירבו צבאותם עליו הם או העומדים תחתם ובמלחמה ירד ונספה או יומו יבא למות בלא זרע והבטיחו כי הוא יהיה מגן בעדו מהם ועוד יהיה שכר לכתו עם ה' הרבה מאד. (ב) ויאמר אברם ה' אלהים מה תתן לי – הנה הצלתני מן המלכים אבל מן הכרת לא הבטחת אותי רק אמרת שתרבה לי שכר הרבה ומה יהיה שכרי בלא בנים והנה לא עלה בדעתו שיהיה השכר הגדול הזה עולם הבא כי זה אין צורך להבטחה כי כל עובד אלהים ימצא חיים לפניו אך בעולם הזה יש צדיקים שמגיע עליהם כמעשה הרשעים על כן צריכים בטחון ועוד כי הרבה מאד לאמר שיזכה לשתי שולחנות בכל הטוב הראוי לצדיקים הגמורים מאין עונש כלל ועוד כי ההבטחה למה שהיה מתירא ממנו וחזר ופירש לו הבטחתו שלא יפחד גם מזה כי ישים זרעו ככוכבי השמים לרוב ויש עליך לשאול שכבר נאמר לו לאברהם (לעיל יג טו) כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם ושמתי את זרעך כעפר הארץ ואיך יאמר עתה ואנכי הולך ערירי והנה בן ביתי יורש אותי ולמה לא האמין בנבואה הראשונה כאשר יאמין בזאת והתשובה כי הצדיקים לא יאמינו בעצמם בחטאם בשגגה וכתוב (ירמיהו יח ט) רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ושב הגוי ההוא ועשה הרע לפני ונחמתי על הטובה והנה ראה עצמו בא בימים ולא נתקיימה נבואתו וחשב כי חטאיו מנעו הטוב ואולי חשש עתה פן יענש על הנפשות שהרג כדברי רבותינו (ב"ר מד ה) וכלשון הזה אמרו בבראשית רבה (עו ב) ויירא יעקב מאד ויצר לו (להלן לב ח) מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה וכו'. מה תתן לי ואנכי הולך ערירי – פירשו בו (יב"ע) אני מת בלא בנים כטעם כי הולך האדם אל בית עולמו (קהלת יב ה) והנכון בעיני כי מתחלה יתאונן מה יהיה שכרי אחרי שאין לי בנים ואנכי הולך נע ונד בארץ נכריה יחידי כערער בערבה אין יוצא ואין בא בביתי זולתי אליעזר איש נכרי אשר לקחתי לי מדמשק לא מבית אבי ולא מארצי ואחר כך אמר הן לי לא נתתה זרע כאשר הבטחתני והנה בן ביתי הנזכר יורש אותי כי זקנתי ויבא עתי בלא זרע והנה אני ענוש ואבד שכרי אשר הבטחתני בו בראשונה. (ד) והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה – בעבור היות לו הבן היורש אחרי זקנתו לא הבטיחו רק על הירושה שלא ידאג כי זרעו יירשנו וטעם והנה דבר ה' אליו כי עוד בפיו והנה בן ביתי יורש אותי ובא אליו פתאום דבר השם לאמר לא יירשך זה. (ה) ויוצא אותו החוצה – לפי פשוטו הוציאו מאהלו אל החוץ לראות הכוכבים ולפי מדרשו אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן אברם אין לו בן אברהם יש לו בן שרי לא תלד שרה תלד לשון רש"י והנה אברם הוליד את ישמעאל אבל פירוש המדרש כי אברם מבקש בן יורש אותו כמו שאמר. והנה בן ביתי יורש אותי – והקדוש ברוך הוא אמר לו לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך וצא מן האצטגנינות שלך אברם אינו מוליד בן ליורשו אבל אברהם מוליד בן ליורשו ויתכן שהיה האצטגנינות על זיווגם שאברם ושרי לא יולידו זה מזה ואברהם ושרה יולידו אבל לפי דעתי שרה תוספת במדרש לומר שהיה כן גם בשרה אבל הקדוש ברוך הוא לא הבטיחו עתה בשרה וגם בעת נבואת המילה עדיין היה אברהם מסתפק בשרה שתלד. (ו) והאמן בה' ויחשבה לו צדקה – פירש רש"י הקדוש ברוך הוא חשב לו צדקה וזכות על האמונה שהאמין בו ואיני מבין מה הזכות הזאת למה לא יאמין באלהי אמן והוא הנביא בעצמו ולא איש אל ויכזב ומי שהאמין לשחוט את בנו היחיד האהוב ושאר הנסיונות איך לא יאמין בבשורה טובה והנכון בעיני כי יאמר שהאמין בה' וחשב כי בצדקו של הקב"ה יתן לו זרע על כל פנים לא בצדקת אברם ובשכרו אף על פי שאמר לו "שכרך הרבה מאד" ומעתה לא יירא פן יגרום החטא ואף על פי שבנבואה הראשונה חשב שתהיה על תנאי כפי שכר מעשיו עתה כיון שהבטיחו שלא יירא מן החטא ויתן לו זרע האמין כי נכון הדבר מעם האלהים אמת לא ישוב ממנה כי צדקת ה' היא ואין לה הפסק כענין שכתוב (ישעיהו מה כג) בי נשבעתי נאם ה' יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב או יאמר כי אברהם האמין שיהיה לו זרע יורש על כל פנים והקב"ה עוד חשב לו ההבטחה הזו שהבטיחו צדקה כי בצדקת ה' יעשה כן כמו אלהים חשבה לטובה (להלן נ כ) וכן ותחשב לו לצדקה (תהלים קו לא) דפנחס שחשב לו הבטחתו זו שבטח בשם במעשה ההוא לצדקה לדור ודור כי לעולם ישמור לו האל בעבורה צדקתו וחסדו כדרך לעולם אשמור לו חסדי (שם פט כט). (ז) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה – כבר פירשתי זה (לעיל יא כח) כי יאמר מעת שהוצאתיך מאור כשדים ועשיתי לך נס היה הרצון לפני לתת לך הארץ הזאת והנה עתה לא גזר שיתננה לו אבל אמר שהוציאו מאור כשדים על דעת שיתננו לו ולכן חשש אברהם פן יהיה בירושת הארץ תנאי המעשים אף על פי שאמר לו פעמים (לעיל יב ז יג טו) לזרעך אתן את הארץ הזאת כי עתה לא יגזור המתנה כאשר גזר לו זרע ולכן אמר במה אדע כי אירשנה ואינו כשאלת "מה אות" (מלכים ב כ ח) וגם הקדוש ברוך הוא לא עשה עמו כשאר האותות להראות לו אות או מופת בדבר נפלא אבל בקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם או שמא יעשו הכנענים תשובה ויקיים בהם רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ להאביד ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי על הרעה (ירמיהו יח ז) והקדוש ברוך הוא כרת עמו ברית שיירשנה על כל פנים. (יג) כי גר יהיה זרעך – זה מקרא מסורס ושיעורו כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה ועבדום וענו אותם ולא פירש כמה ימי העבדות והעינוי והרבה מקראות מסורסות יש בכתוב וכן בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי (להלן לט יז) וכן וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף (שם מא נז) וכן כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי (שמות יב טו) וכן ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו אשר עשו לו להשתחות לחפור פירות ולעטלפים (ישעיהו ב כ) וכן לכו שמעו ואספרה כל יראי אלהים אשר עשה לנפשי (תהלים סו טז) וכן לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל (הושע ח ב) וכן והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עושה סגלה וחמלתי עליהם (מלאכי ג יז) ורבים כן וענין הכתוב אף על פי שאני אומר לך לזרעך נתתי את הארץ הזאת ידוע תדע כי טרם תתי אותה להם יהיו גרים בארץ לא להם ארבע מאות שנה וגם יעבדום וענו אותם ורבי אברהם אמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בעבדות וענוי עד קץ ארבע מאות שנה מן היום הזה ואם כן הודיעו קץ הגאולה ולא הודיעו כמה ימי הגלות גם נכון הוא "()" "סגירה".

Ramban Shemot 12:40רמב״ן שמות י״ב:מ׳

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה – משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה, שמשעה שהיה זרע לאברהם נתקיים בו כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (בראשית טו יג), ושלשים שנה היה משנגזרה גזרת בין הבתרים עד שנולד יצחק, וכשתמנה ארבע מאות משנולד יצחק תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן מאתים ועשר שנים. זה לשון רש"י. והוא דעת רבותינו (במכילתא כאן). אלא שאינו מתוקן בפירושו כל צרכו, שהרי כתוב (בראשית יב יד) ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, ומעמד בין הבתרים היה אחר כך ימים רבים. אבלנצטרך לתרץ הענין כמו ששנו בסדר עולם (פרק א) אברהם אבינו היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן שבעים שנה, שנאמר (בפסוק מא) ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים חזר לחרן ועשה שם חמש שנים, שנאמר (בראשית יב ד) ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. ויהיה ענין הכתוב לומר כי בצאתו מחרן ארץ מולדתו שלא חזר וראה עוד בבית אביו היה בן שבעים וחמש שנה. ודעתי – בדרך הפשט כי ה' אמר לאברהם, ידוע תדע כי טרם תתי לך הארץ הזאת גר יהיה זרעך בארץ לא להם ימים רבים ארבע מאות שנה, ולא חשש להודיע השלשים, כי אמר לו עוד ודור רביעי ישובו הנה (שם טו טז), להודיעו שלא ישובו מיד בסוף ארבע מאות עד הדור הרביעי שיהיה שלם עון האמורי, ירמוז לשלשים שנה הללו, כי עמדם במדבר ארבעים שנה לא מפני עון האמורי שלא נשלם. ויהיה – שיעור הכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים – עד שלשים שנה וארבע מאות שנה – שישבו שם למלאות להם כן בארץ לא להם הודיענו הכתוב כי עתה בצאתם נשלמה הגלות הנגזרת עליהם והוציאם מעבדות לחירות, לא שיוציאם ממצרים ויהיו עוד גרים בארץ לא להם. ובעבור שכבר הזכיר הענין הזה והודיע בו, לא הוצרך בו להאריך, כי לא בא הכתוב הזה רק להודיע השלשים שנה שנוספו עליהם. ולכך אמר דרך קצרה שהשלימו במצרים ארבע מאות שנה הנאמרים לאברהם אביהם וידועים להם, ועוד שלשים שנה, וחזר ואמר ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה – לגלותם יצאו מארץ מצרים – לחירות עולם. ודומה – לו (דברים ב יד) והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד ל"ח שנה, להשלים החשבון, כי לא הלכו מקדש ברנע עד נחל זרד ל"ח שנה, אבל ישבו בקדש שנים רבות, ואח"כ הלכו משם וחזרו לאחור דרך ים סוף, ובשנת ל"ח עברו נחל זרד והנה שיעור הכתוב והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד עד שלשים ושמונה שנה. וכמוהו, אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה (דניאל יב יב), שיגיע לקצם, לא להם עצמם.

Ralbag Bereshit Beur HaMilot 15:6,13רלב״ג בראשית ביאור המילות ט״ו:ו׳,י״ג

(ו) צדקה – הוא מה שראוי לפי היושר והמשפט, והרצון בזה שכבר האמין אברם בה' יתעלה במה שייעד אותו מריבוי הזרע, וחשב זה לה' יתעלה ליושר ולמשפט, כי הוא היה ראוי שישגיח בו ה' יתעלה בזה האופן מההשגחה. ואולם בענין ירושת הארץ שאל אות, כי לא ידע אם יהיה זרעו ראוי שישגיח בו ה' יתעלה בזה האופן מההשגחה. (יג) ארבע מאות שנה – רוצה לומר עד סוף ארבע מאות שנה מעת הִוָּלֵד יעקב שהיה הראשון מהגֵּרים מזרעו בארץ לא להם גרות מתמיד. והנה מיהר ה' יתעלה את הקץ כמו ששים שנה — אם היה שלא יָשְׁבוּ בני ישראל במצרים כי אם מאתים ועשר שנים כמו שאמרו ז"ל (סדר עולם פ"ג). ואפשר שיֹאמר אומר, שהיה מושב בני ישראל שם מאתים ושבעים שנה; וזה, כי קהת אפשר שהיה כמו בן שתי שנים בבואו למצרים, ואפשר שאחר זה הזמן מאה ותשעים שנה הוליד עמרם — שהוא בן קהת — משה. והנה אי אפשר שנאמר שיהיה זה הקץ מעת הִוָּלֵד יצחק, לפי שלא יִשְׁלַם לנו הקץ שזכר בפרשת בא (שמות יב, מ-מא) והוא ארבע מאות ושלושים שנה, כי אי אפשר לנו שנאמר שזאת הנבואה היתה קודם הִוָּלֵד יצחק שלושים שנה, לפי שאברם יצא מחרן חמש ועשרים שנה קודם הִוָּלֵד יצחק, וזאת הנבואה היתה בהכרח אחר בוא אברם לארץ כנען, בעת שהתחיל אברם להתיאש מלהיות לו זרע, ולזה אמר 'ואנכי הולך ערירי' (ב), ויִדְמֶה שזאת הנבואה היתה סמוך לנתינת הגר לאברם לאשה. והנה מה שאמר בעל סדר עולם (פ"א) שאחר זאת הנבואה שב אברם לחרן ועמד שם חמש שנים, כדי לכוון החשבון הנזכר בפרשת בא, הוא בלתי נראה לנו, כי לא נתיאש אברם מלהיות לו זרע עד היותו בן חמש ושמונים שנה, שיָּשבו עשר שנים בארץ כנען, ולזה השתדלה אז שרה לקחת בזה עצה, וזה ממה שיֵּרָאֶה ממנו שיהיה אומרו 'ואנכי הולך ערירי' (פסוק ב) סביב הזמן ההוא. ועם זה, הנה לא תמצא שיָּצָא אברם מארץ כנען אשר ציוהו ה' יתעלה לשבת בה, אם לא לסיבה חזקה כמו הרעב הכבד, כי בזולת זה היה עובר על מצות ה' יתעלה, ולזה לא יתכן שנאמר ששב לחרן ועמד שם חמש שנים. וגם כן הנה הכתוב סיפר (יא, לא) שכשהיו באים לארץ כנען באו עד חרן וישבו שם, וזה לאות כי לא באו מארץ כנען לחרן. ועוד שאם היה הענין כן לא מיהר ה' יתעלה את הקץ כשהוציא ישראל ממצרים, והנראה ממה שנֶּאֱמר שם שכבר מיהר להם את הקץ למען בריתו עם האבות. והנראה בעיני שהקץ היה מעת שנולד יעקב עד מלאת ארבע מאות שנה, ומיהר ה' יתעלה את הקץ שלושים שנה מפני חוזק העבודה הקשה אשר היו המצרים מעבידים ישראל, כאומרו: 'ויאנחו בני ישראל מן העבֹדה ויזעקו' (שמות ב, כג); והנה מנין ארבע מאות ושלושים היו מעת היות לאברם זרע, רוצה לומר מעת שנולד יצחק, כי ביצחק נקרא לו זרע, וממנו גם כן נהיה זה הזרע הגולה בארץ לא לו, ויהיה מושב בני ישראל במצרים מאתים וארבעים שנה, וזה נאות מאד בזה הענין. ואפשר שיהיה גם כן מנין ארבע מאות ושלושים שנה מעת הגעת זאת הנבואה לאברם, שהוא לפי הנראה בלתי פחות מחמש עשרה שנה קודם הולד יצחק; וזה, שאחר זה נתנה שרה שפחתה בחיק אברם והיה אז לאברם שמונים וחמש שנה. והנה מיהר ה' יתעלה את הקץ לפי זאת ההנחה כמו חמש וארבעים שנה, ובעבור חטא המרגלים נתאחרו במדבר ארבעים שנה ונשארו חמש שנים שנכנסו לארץ קודם הקץ, וזה נאות מאד כמו שנבאר בגזרת ה' במה שיבוא, רוצה לומר שלא הגיע עדיין קץ כניסתם לארץ אחרי מות משה, ולזה היו צריכים שיהיו באופן מהשלמות שתדבק בהם ההשגחה האלהית בְּדרך שינצחו האומות ההם.

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 15:4-13רלב״ג בראשית ביאור הפרשה ט״ו:ד׳-י״ג

(ד-ה) והנה דבר ה' אליו לאמר שכבר יתן לו זרע שיירשנו, והוציא אותו החוצה במראה הנבואה להביט בשמים, ואמר אליו שכמו שלא יוכל לספור הכוכבים לריבוים - כן זרעו יהיה באופן מהריבוי שלא יִסָּפְרוּ. והנה מספר הכוכבים לא היה נודע בימי אברם, ולזה הראהו המדמה בעת הנבואה ענין ריבוי הכוכבים, למשל הריבוי המופלג אשר ייעד אותו ה' יתעלה שיהיה בזרעו. וכזה תמצא שראה יחזקאל בעת הנבואה שיהיה לגלגלים קולות, מצד מה שהיה מאמין מזה הענין, כמו שזכר הרב המורה, כי לא יחוייב שיהיו אצל הנביא כל הדעות האמיתיות בענין סודות המציאות. (ו) והנה האמין אברם בה' יתעלה במה שהבטיחוֹ מריבוי הזרע, וחשב זאת ההטבה לה' יתעלה לצדקה ולמשפט, כי הוא היה ראוי שישגיח בו ה' יתעלה בזה האופן, להיותו דבק בו. (ז) ואחר זה אמר אליו ה' יתעלה שהוא הוציאו מאור כשדים לתת לו ארץ כנען שיירשה זרעו. (ח) ולפי שזה הייעוד לא יתקיים אם לא היה זרעו ראוי שישגיח בו ה' יתעלה בזה האופן מההשגחה — רוצה לומר שיְּכַלֶּה הכנענים מפניהם ויתן להם את ארצם ירושה — שאל אברם בזה הייעוד אות. וכבר יתבאר לך שלא יתקיים זה הייעוד לזרע אברם אם לא היו באופן שתדבק בהם ההשגחה האלהית, ממה שאמר באברם: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו', וסוף המאמר: 'למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו' (יח, יט) — הנה כבר העירנו בזה שה' יתעלה יביא על אברהם את אשר דיבר עליו, באמצעות הפעולות הטובות אשר יעשם זרעו, ולזה שאל אברם אות מאת ה' יתעלה על ירושת הארץ. (ט) ואמר ה' אליו שהוא כורת עימו ברית שיקיים לו זה הייעוד, ולזה ציוהו במראה הנבואה שיקח עגלה ועז ואיל, כל אחד מהם בני שלוש שנים, ותור וגוזל. (י) ולקח לו אברם את כל אלה, וחילק כל אחד מהם — זולת העוף — לשני חצאים, ונתן כל אחד מהחלקים נוכח חבירו; והעוף לא בתר אבל שׂם התור בפאה האחת והגוזל בפאה השנית; כמו שסידרה התורה בדמיון זה בעולת בהמה, שיהיו מנתחים אותה לנתחיה, ולא יעשו כן בעולת העוף. (יא) ונדמה לאברם במראה הנבואה שכבר ירד העוף הדורס על הבתרים ההם לאוכלם, להשחית הברית אשר היה כורת עם ה', והפריח אותם אברם מעל הבתרים ההם. (יב) והנה בעת שהגיעה זאת הנבואה לאברם היה השמש קרוב לשקוע, ונשתקע אברם בשינה. ויִדְמֶה מזה שזה הענין היה ביום שהיה אחר הלילה שנלחם בו אברם עם המלכים ההם. וזה, כי הבוקר אחר הלילה ההוא אכל עם מלכי צדק, והשיב אחר זה למלך סדום כל השלל והשבי, ואחר זה הוכרח אברם לישן בערב מפני שלא ישן בלילה הקודם, ולולא זה הנה לא היה העת ההוא ראוי שיישן בו אברם. וזהו מה שלמדנו מהגבלת הזמן שהגביל בעת הגעת הנבואות האלו, רוצה לומר כי למחרת המלחמה ההיא היתה זאת הנבואה סמוך לשקיעת החמה. או נאמר שסיבת השתקעו בשינה אז, היתה התבודדות שכלו מבין שאר כוחות הנפש. ונפלה עליו אימה מזה המראה שראה אותו, וחושך גדול, כי הנביא יְיַחֵס שיראה מה שיראה מהנבואה מתוך החושך, מצד רוב ההעלם וההסתר אשר יקרה בהשגה אשר לו באלו הדברים הנבואיים, ולרוב המונעים אשר לו מההשגה הזאת. (יג) והנה אברם לא היה יודע אל מה היה משל רדת העיט על הפגרים, ואמר לו ה' יתעלה שכבר היטיב לראות במה שראהו מזה; וזה, כי כבר יהיה זרעו גֵּר בארץ לא להם, בארץ מצרים, ויעבדו בהם ויענו אותם אנשי הארץ ההיא עד סוף ארבע מאות שנה מעת הִוָּלֵד הראשון מהגרים לא בארץ כנען מזרע אברם, וזה הראשון היה יעקב, כי הוא ירד למצרים בסוף ימיו ועמד שם שבע עשרה שנה עד שמת. ואין הרצון בזה שיהיו ימי העבדות והעינוי ארבע מאות שנה, אבל יתמיד העבדות עד סוף ארבע מאות שנה מעת הִוָּלֵד יעקב. וכבר תמצא בספר שופטים: 'ותשקֹט הארץ שמונים שנה' (ג, ל), שאין הרצון בו שיהיו ימי ההשקט שמונים שנה, אבל היה ההשקט עד סוף שמונים שנה מעת התחלת השעבוד. וכמוהו יִמָּצְאוּ רבים בספר שופטים כמו שביארנו שם.

Ran Bereshit 12:5ר״ן בראשית י״ב:ה׳

ואמנם אחשב עוד על דעת רז"ל שאמרו בסדר עולם אברהם אבינו היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן שבעים שנה, שנאמר, ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה, חזר לחרן ועשה שם חמש שנים, שנאמר ואברם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן, ועניינו, כי הוקשה להם מה שנאמר במעמד בין הבתרים ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וכתוב בסדר בא אל פרעה, ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה, ולפי פירושו כי ארבע מאות שנה נמנין משנולד יצחק, והת"ל נמנין ממעמד בין הבתרים שהיה לפי זה שלשים שנה קודם שנולד יצחק, ולפי שהוקשה להם שאברהם כבר היה בן ע"ה שנה בצאתו מחרן ולא היו לו כי אם מאה שנה בהולד לו את יצחק בנו ולפי זה אי איפשר שיהיה מעמד בין הבתרים קודם ללידת יצחק יותר מכ"ה שנה, תרצו כי אברהם היה בן שבעים שנה לבד כשיצא מחרן ואז היה מעמד בין הבתרים וחזר עוד לחרן ועמד שם חמש שנים, ועל זה הדעת אחשב בפירוש הפסוקים כך, שאמר ראשונה וילך אברם כאשר דבר אליו ה', וכאשר במקום הזה [עניינו] בעת, כי כבר יהיה שימושו ככה, כאומרו ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה, ואמר שתכף אשר היה דבר ה' אליו נעתק מארצו ולא חסה עינו על קנייניו לעכב מצותו בעדם, והלך אתו לוט. אמנם, כאשר נעתק משם לגמרי על דעת שלא לשוב שם עוד כבר היה אברהם בן ע"ה שנה, והוא, כי הוצרך זמן והוא חמש שנים על דעת חז"ל להעתיק משם לגמרי ולהוציא כל רכושם אשר רכשו, ולזה אמר בתחלה, וילך אברם כאשר דבר אליו ה', ושנה עוד, ויקח אברם, ולא נכתב כאחד, ולזה פרטו ואת כל רכושם אשר רכשו, כי היה רכושם רב.

Hoil Moshe Bereshit 15:1, 16הואיל משה בראשית ט״ו:א׳,ט״ז

(א) אחר הדברים האלה – בפסוק זה כתוב במחזה ולא הגיד לנו שאברהם הקיץ ממחזהו, א"כ מה שכתוב ויוצא אותו החוצה וגו' ויקח לו את כל אלה ויבתר וגו' במחזה היה ולא בהקיץ. ואל תשיבנו והלא כתוב אח"כ ותרדמה נפלה על אברהם לפי שמחזה לחוד ותרדמה לחוד, ומעתה אין לתמוה על פסוק במה אדע כי אירשנה, והאל שם בפיו שאלה זו לגלות כי גר יהיה זרעך. וישראל בראותם כי נתאמת גם כן הבטחת ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ולא יפול לבם לומר עזבנו אלהינו נתערב בא במצרים ובמנהגיהם, ולפי זה נחזור לפירוש רש"י והקדמונים על פסוק ויחשבה לו צדקה שהוא חשבה לאברהם לצדקה שהאמין אע"פ שהאמנתו היה במחזה ולא בהקיץ, ועוד יש לומר שהבין אברהם שהבטחת ירושת הארץ לא עליו ולא על בניו ובני בניו מתי מספר נאמרה רק על צאצאי צאצאיו אחר כמה דורות ושאל איך ידעו שהגיעה השעה לקחת הארץ מיד הכנעני וקרוב לזה במשתדל, אבל פירוש ראשון נ"ל לי עיקר. (טז) ודור רביעי – נ"ל שאין ספק שמושב ב"י במצרים ת"ל שנה ככתוב, ועבדותם קרוב למאת שנה, ואם המשתעבדים בם הם הרועים (עמ"ש פר' שמות על פסוק ויקם מלך חדש) נמשך זמן מלכותם במצרים שס"ו שנה, וכאן כתב מספר המאות ולא חש להגיד פרטי השנים; אבל איך יתכן זה שאומר ודור רביעי ישובו הנה? תשובתי כי תחת שם דור כשיבוא להורות מדת זמן, נכללו שנות אדם מפורסם מלידתו עד יום מותו, ובבני ישראל היו תמיד אנשים מפורסמים לחכמתם או לגבורתם, והם היו ראשי בית אבותם בימי שעבודם מצרים, וכל משך חייהם נקרא בשם דור, ומצאנו חיי קהת ועמרם יותר על מאה ושלשים שנה, א"כ ת' שנה הן שלשה דורות, ודור רביעי היה מעותד ליכנס לארץ לולי חטאו במרגלים.

Hoil Moshe Shemot 6:18הואיל משה שמות ו׳:י״ח

ושני חיי קהת – מושב ב"י בארץ מצרים ת"ל שנה כדברי הכתוב, ואם צריכים אנו לראיה עודפת על הכתוב, הלא בשנה השנית לצאת ב"י מארץ מצרים היה מספר בני קהת מבן חודש ומעלה שמונת אלפים ושש מאות, וכל יוצאי ירך קהת הנזכרים כאן הם כעשרים איש, ובמשך שנה או שנתים נתוספו עליהם ת"ל פעמים כמוהם, אתמהא!!! א"כ בני קהת הנזכרים כאן הם החשובים שהיו לראשי בתי אבות ולאלופים שכן כתוב בראש ובסוף הפרשה, וכמה דורות נבלעים בנתים, ואין מכאן ראיה כלל שמושב ב"י במצרים כמספר רד"ו, ועמרם ואחיו לא בני קהת ממש רק מצאצאיו חמשה או ששה דורות אחריו ויותר (עמ"ש פר' לך לך על פסוק ודור רביעי); ואם יטעון טוען הלא בכל מקום שמצאנו יחס בתורה, הן בקרח הן בעכן, הן בעובד, הן בד"ה, לא נמצא כ"א דור אחד או שנים בין יורדי מצרים ובין אותם שלפי הסברא יצאו ממנה, וא"כ א"א שדור אחד או שנים יספיקו לת"ל שנה! תשובתו שבכל מקומות אלה לא נזכרו כ"א החשובים במשפחה ע"ד שיאמרו רז"ל (ת"ב מגלה י"ב:) "מרדכי מוכתר בנימוסו היה"; וב"י בהתיחסם נחלקו לד' חלקים, שבט, משפחה, בית אב, גבר, ובכן בא היחס ע"י ד' החילוקים האלה כמו בקרח שהוא גבר, יצהר הוא ראש בית אב (כנזכר בפרשה), קהת הוא ראש המשפחה, לוי הוא ראש השבט; ומשפחה שהיתה מרובה באוכלוסין נחלקה למשפחות קטנות (כמו בבני מנשה, פר' פינחס), ע"כ באו בצלפחד ה' יחוסים לא שיהיה זה בנו של זה, כמו שכתבתי למעלה; ובנולדים בין יורדי מצרים והיוצאים ממנה לא היו ראשים וחשובים כי היו כולם עבדים בשוה, או היו ולא חש הכתוב להזכיר כ"א ראשי בתי אבות שהיו בימי משה; וכל היחסים הנזכרים בתנ"ך העולים עד יורדי מצרים הם חסרים איזה דורות בנתים לפי שלא הוזכרו כ"א החשובים והמפורסמים שבמשפחה; צא ולמד מיחס דוד הנזכר ברות, פרץ הוליד את חצרון שהוא מיורדי מצרים, וחצרון את עמינדב, ועמינדב את נחשון שהוא מיוצאי מצרים ומזקניהם שכן נמנה נשיא לבני יהודה, ולפי הסברא גם שַלְמָה או שלמון אם הוא בנו ממש היה מיוצאי מצרים, וממנו עד דוד במשך ת' שנה אין כאן כ"א ג' דורות, בועז, עובד, ישי, היתכן שכל אלה לא הולידו עד קרוב לק"ל שנה? הלא אברהם אבינו שהוליד קרוב לק' שנה כששמע דבר ה' אליו וגם נתתי ממנה לך בן צחק ואמר "הלבן מאה שנה יולד!" אם כן מוכרחים אנו לומר שחסרו מכאן איזה דורות, וכן נוכרח לומר שחסרו מחצרון עד עמינדב, ובבואו לספר יחס דוד לא כתב כ"א ההגונים ואנשי השם שבמשפחתו; סוף דבר סברתי היא שאין לזוז ממה שכתוב ונכפל בתורה שמושב אבותינו במצרים ת"ל שנה, אע"פי ששעבודם אולי לא נמשך כ"א ק' שנה בקירוב בימי שני המלכים הנזכרים בד' סדרות הראשונות, כמ"ש בפר' שמות.

R. D"Z Hoffmann Bereshit 15:6-8ר׳ ד״צ הופמן בראשית ט״ו:ו׳-ח׳

(ו)  והאמין – אף על פי שהבטחה זו נראתה לו תמוהה, הוא, הזקן, יזכה לצאצאים רבים ככוכבי השמים, אף על פי כן הוא בטח שה' יקיים את הבטחתו.  להאמין ב... פירושו לבטוח במישהו, ואילו להאמין ל..., להתיחס באימון לדבריו.  ויחשבה – השווה "ותחשב לו לצדקה", תהלים ק"ו:ל"א.  צדקה – כלומר זכות המחשבה והמעשה הנכונים לפניו ית'.  בטחונו בהבטחת ה' נחשב לו לזכות. (ז)  ויאמר וגו' - מיד ה' גומל לו לאברם את הבטחון בו, על ידי הבטחה נוספת.  הוא שב ומבטיח לו את ירושת הארץ, תוך הוספת גילוי, כל כולה של יציאתו מארץ אבותיו ובואו לארץ כנען לא היו אלא כדי ליתן לו ארץ זאת.  כבר קודם אמר לו ה' "אתננה", ו"אתן", אבל עכשיו צריכה ההבטחה הזאת לקבל תוקף, על ידי כריתת ברית חגיגית, שאחריה תיראה נתינת הארץ לאברם כעשויה זה מכבר, "נתתי". (ח)  אברם אינו שואל ישירות, אימתי עליו לרשת את הארץ, שכן, יודע הוא כי ירושתה של ארץ שכבר מיושבת על ידי אנשים אחרים תלויה במעשיהם של תושביה.  לכן הוא מבקש רק לדעת, מהם המומנטים שיביאוהו לרשתה, האם, למשל, עליו להמתין עד שתימלא סאתם של תושבי הארץ, ואם כן, במה יכיר ששעת הירושה הגיעה?  או שמא על צאצאיו להוכיח עצמם ראויים לרשתה, ואם כן, מה ילמדם שהגיעו למטרה הנכספת?  במה אדע – כלומר מה יראה לי או לבני אחרי, שמועד ירושת הארץ הגיע.