EN/HEע/E

Biblical Parallels Index – Bemidbar 11

Sources

Rashi Bemidbar 14:33רש״י במדבר י״ד:ל״ג

ארבעים שנה [AND YOUR CHILDREN SHALL WANDER IN THE DESERT] FORTY YEARS – None of them was to die younger than 60 years old (Bava Batra 121b). For this reason a period of forty years was decreed for their wanderings in order that those who were at that time 20 years old (and only those from twenty years old and upwards came under this decree; cf. v. 29) should reach the age of sixty (the average age of man; cf. Moed Katan 28a and Tosefta Yoma 4:10. s. v. ומיתה). The first year that they were in the wilderness was included in the forty although it preceded the sending forth of the spies (which took place in the second year), because from the moment they made the Golden Calf this decree entered the mind of God, but He waited for them (postponed their punishment) until their measure of sin should be full. This is the meaning of what is stated, (Exodus 32:34) "And in the day when I shall visit – viz., at the incident of the spies – I shall visit their sin (that of the Golden Calf) upon them". And, here, indeed, it states, (v. 34) "you shall bear your iniquities" (in the plural) suggesting two sins; that of the Calf and that of the murmuring. – In the calculation it (Scripture) regards in the years of their lives a part of the year (of the sixtieth year) as the whole of it, and as soon as they entered their sixtieth year those who were now twenty years old died (Tanchuma 4:4:13). ונשאו את זנותיכם AND SHALL BEAR YOUR WHOREDOMS – Understand this as the Targum does: and they shall bear your guilt (cf. Targum on ונשא את עונה, Numbers 30:16, and Rashi on that verse).

ארבעים שנה – לא מת אחד מהם פחות מבן ששים, לכך נגזר ארבעים כדי שיהו אותן של בני שנת עשרים מגיעין לכלל ששים. ושנה ראשונה היתה בכלל ואף על פי שקדמה לשילוח המרגלים לפי שמשעשו את העגל עלתה גזירה זו במחשבה, אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם. וזהו שנאמר: וביום פקדי – במרגלים, ופקדתי עליהם חטאת (שמות ל״ב:ל״ד) זו. ואף כאן נאמר: תשאו את עוונותיכם (במדבר י״ד:ל״ד), ולא נאמר: תשאו את עונכם, שתי עוונות: של עגל ושל תלונה. וחשב להם במיניין חייהם מקצת שנה ככולה, וכשנכנסו לשנת ששים מתו אותן של בני שנת עשרים. ונשאו את זנותיכם – כתרגומו, יסבלו את חטאתכם.

Ramban Devarim 9:8רמב״ן דברים ט׳:ח׳

ALSO IN HOREB YE MADE THE ETERNAL ANGRY. Before even beginning to explain to them the Torah, he [Moses] reproved them for the sins which caused them evil and which were not forgiven: he mentioned the affairs of the spies, and the waters of Meribah. Afterwards he explained the Ten Commandments and the section of the Unity of G-d [Sh'ma], and he admonished them with many exhortations against idolatry; he cautioned them concerning the commandments in general, and he said that they [the commandments] are all good and, in consequence of [observing them] all the good will come to them, and then he commences to explain the individual commandments. But before he mentioned any of the commandments specifically he returned to reprove them and to visit upon them all their iniquities which they had committed from the time they received the Torah and henceforth. But the complaints they made before the Giving of the Torah — when they were rebellious at the sea, even at the Red Sea, and the people murmured at Marah, and in Alush — he did not mention to them, because, from the time that they received the Torah, they were more obligated to hearken to the voice of G-d Who made a covenant with them. Therefore, he began here, Also in Horeb ye made the Eternal angry, and he mentioned to them the affair of the [golden] calf, which I have already explained.

ובחורב הקצפתם את י״י – קודם שיפתח להם בביאור התורה כלל, הוכיח אותם בעונות אשר גרמו להם רעה ולא נמחלו, והזכיר להם ענין המרגלים ומי מריבה, ואחר כך ביאר עשרת הדברות ופרשת ייחוד השם והזהירם בענין עבודה זרה אזהרות רבות, והזהיר במצות בכללן, ויאמר שהן כולן טובות ובעבורן תבא להן כל הטובה. ועתה בא להתחיל בפרטי המצות, וקודם שיזכיר אחת מהן בפרט, יחזור להוכיח אותם ולפקוד עליהם את כל עונותיהם שעשו מעת שקבלו התורה והלאה. כי התלונות שעשו קודם מתן תורה, שהמרו על ים בים סוף וילונו במרה ובאלוש, לא יזכירם להם כי מעת שקבלו את התורה היו יותר חייבים לשמוע בקול השם אשר כרת עמם ברית. ולפיכך פתח כאן: ובחורב הקצפתם, והזכיר להם מעשה העגל וכבר פרשתיו (רמב״ן שמות ל״ב:א׳).