EN/HEע/E

Biblical Parallels Index – Bemidbar 22-24

Sources

Mishna Avot 5:19משנה אבות ה׳:י״ט

Whoever possesses the following three traits is of the students of our father Abraham, and [whoever possesses] a different three traits is of the students of the wicked Bilaam. [Those who have] a good eye, a humble spirit and a 'lowly' soul [are] of the students of our father Abraham. [Those who have] an evil eye, an arrogant spirit and a desirous soul [are] of the students of the wicked Bilaam. What is the difference between the students of our father Abraham and the wicked Bilaam? The students of our father Abraham enjoy this world and inherit the World to Come, as it is said, 'There is for those who love Me to inherit (in the World to Come), and their storehouses (in this world) I will fill' (Proverbs 8:21). But the students of the wicked Bilaam inherit Gehinnom and descend into the pit of destruction, as it is said, 'And You, God, will bring them down to the pit of destruction, men of blood and deceit [who] will not live half their days. But I will trust in You' (Psalms 55:24).

כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. מַה בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא (משלי ח׳:כ״א). אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע יוֹרְשִׁין גֵּיהִנֹּם וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ (תהלים נ״ה:כ״ד).

Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 18:1מכילתא דרבי ישמעאל שמות י״ח:א׳

"And Yithro heard": What did he hear that caused him to come (and join Israel)? The war with Amalek, which is juxtaposed with this section. These are the words of R. Yehoshua. He heard of the (prospective) giving of the Torah and he came. For when the Torah was to be given to Israel, all the kings of the earth shook in their palaces, viz. (Psalms 29:9) "and (each king) in his palace accorded glory" (to the Lord). At that time, all the kings of the nations convened with the wicked Bilam and said to him: Is it possible that He is going to do to us as He did to the generation of the flood? He replied: Fools that you are! The Holy One Blessed be He already swore to Noach that he would not bring (another) flood to the world, viz. (Isaiah 54:9) "For this to Me is like the waters of Noach, of which I swore that the waters of Noach would no more pass over the earth." They: Perhaps he will not bring a flood of water, but He will bring a flood of fire? Bilam: He will bring neither a flood of fire nor a flood of water, but the Holy One Blessed be He is giving Torah to His people and to His loved ones, viz. (Psalms, Ibid. 10) "the Lord will give strength ("oz" = Torah) to His people." When all of them heard this from his mouth, they all responded (Ibid.) "May the Lord bless His people with peace," and they turned and went, each to his place. R. Eliezer says: Yithro heard the splitting of the sea and came (to join Israel). For the splitting of the sea was heard from one end of the world to the other, viz. (Joshua 5:1) "And it was, when all the kings of the Emori heard, etc." And thus did Rachav the harlot say to the messengers of Joshua (Ibid. 2:10-11) "For we heard how the Lord dried up the waters of the Red Sea before you when you went out of Egypt … and when we heard, our hearts melted, and no spirit was left in a man before you." They said: Rachav the harlot was ten years old when Israel left Egypt, and all forty years that Israel was in the desert, she plied her trade. At the end of fifty years, she converted, saying: Lord of the universe, I have sinned in three areas: niddah, challah, and candle lighting. Forgive me by virtue of three things: the rope, the window, and the wall, viz. (Ibid. 15) "And she let them down by a rope through the window, for her house was on the side of the wall, and she lived within the wall."... "And Yithro heard": Yithro had seven names: Yether, Yithro, Chovav, Reuel, Chever, Putiel, Keni. Yether — he added (yiter) a section in the Torah; Yithro — he was "abundant" (yiter) in good deeds. Chovav — he was beloved (chovev) by the Lord. Reuel — he was a "friend" (rea) to the Lord. Chever — he was a "companion" (chaver) to the Lord. Putiel — he "weaned himself" (niftar) from idolatry. Keni — he was zealous (kinei) for Heaven and he acquired (kanah) Torah. Variantly: "And Yithro heard": In the beginning, he was called "Yether," viz. (Exodus 4:18) "And Moses went and he returned to Yether, his father-in-law," and when he "added" good deeds (to himself), a letter (vav) was added to his name. And thus do you find with Avraham. In the beginning he was called "Avram," and when he "added" good deeds, a letter (heh) was added to his name and he was called "Avraham." And thus do you find with Sarah. In the beginning she was called "Sarai," and when she "added" good deeds, a "great" letter (heh) was added to her name and she was called "Sarah." And thus do you find with Yehoshua, viz. (Numbers 13:16) "And Moses called Hoshea the son of Nun Yehoshua." And there are others whose name was diminished, e.g., Efron. In the beginning he was called "Efron," but when he took the money from Abraham, a letter was dropped from his name, viz. (Genesis 23:16) "and Abraham hearkened to Efron," "and Abraham gave the money to Efron." And thus do you find with Yonadav. In the beginning he was called "Yehonadav," but after "that deed" a letter was dropped from his name and he was called "Yonadav," as it is written (II Chronicles 20:37) "When you befriended Achazyahu, etc." — whence the sages ruled: Let one not befriend an evildoer, even to draw him close to Torah. "the Cohein of Midian": R. Yehoshua says: He was a priest, as in (Judges 18:30) "And Jonathan the son of Gershom the son of Menasheh — he and his sons — were Cohanim (for idolatry) to the tribe of Dan until the day the land was exiled." R. Elazar Hamodai says: He (Yithro) was an officer, as in (II Samuel 8:18) "And the sons of David were Cohanim." "the father-in-law of Moses": In the beginning, Moses prided himself in his father-in-law, viz. (Exodus 4:18) "And Moses went and he returned to Yether, his father-in-law." Now, his father-in-law prided himself in him. When asked "Who are you?" he replied "I am Moses' father-in-law." "all that God had done with Moses and with Israel, His people": Moses is equated with Israel, and Israel with Moses; the master, with the disciple, and the disciple with the master. "that the Lord had taken Israel out of Egypt": We are hereby apprised that the exodus from Egypt is over and against all the miracles and acts of might that the Holy One Blessed be He wrought for Israel.

[מסכתא דעמלק יתרו פרשה א] וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ – מַה שְּׁמוּעָה שָׁמַע וּבָא? מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק שָׁמַע וּבָא, שֶׁהִיא כְּתוּבָה בְּצִדּוֹ. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: מַתַּן תּוֹרָה שָׁמַע וּבָא, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּתְּנָה תוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל זָעוּ כָל מַלְכֵי הָאֲדָמָה בְּהֵיכְלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְהֵיכָלוֹ, כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד״ (תהלים כ״ט:ט׳). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, נִתְקַבְּצוּ כָּל מַלְכֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע. אָמְרוּ לוֹ: ״בִּלְעָם! שֶׁמָּא הַמָּקוֹם עוֹשֶׂה לָנוּ כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לְדוֹר הַמַּבּוּל?״ שֶׁנֶּאֱמַר: ״י״י לַמַּבּוּל יָשָׁב וַיֵּשֶׁב י״י מֶלֶךְ לְעוֹלָם״ (תהלים כ״ט:י׳) אָמַר לָהֶם: ״שׁוֹטִים שֶׁבָּעוֹלָם! כְּבַר נִשְׁבַּע הקב״ה לְנֹחַ שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ״ (ישעיהו נ״ד:ט׳). אָמְרוּ לוֹ: ״שֶׁמָּא מַבּוּל שֶׁלְּמַיִם אֵינוֹ מֵבִיא, מַבּוּל שֶׁלְּאֵשׁ מֵבִיא?״ אָמַר לָהֶם: ״אֵינוֹ מֵבִיא לֹא מַבּוּל שֶׁלְּאֵשׁ וְלֹא מַבּוּל שֶׁלְּמַיִם, אֶלָּא תּוֹרָה נוֹתֵן הקב״ה לְעַמּוֹ וְלִידִידָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״י״י עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן״ (תהלים כ״ט:י״א). כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כֻלָּם מִפִּיו הַדָּבָר הַזֶּה, עָנוּ כֻלָּם וְאָמְרוּ אַחַר כָּךְ: ״י״י יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם״ (תהלים כ״ט:י״א). וּפָנוּ וְהָלְכוּ אִישׁ לִמְקוֹמוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קְרִיעַת יַם סוּף שָׁמַע וּבָא, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּקְרַע יַם סוּף, נִשְׁמַע מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי״ (יהושעַ ה׳:א׳) וְכֵן אָמְרָה רָחָב הַזּוֹנָה לִשְלוּחֵי יְהוֹשֻׁעַ: ״כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ י״י אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, לְסִיחֹן וּלְעוֹג, אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם. וַנִּשְׁמַע, וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ, וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם״ (יהושעַ ב:י׳-י״א). אָמְרוּ: רָחָב הַזּוֹנָה בַּת עֶשֶׂר שָׁנִים הָיְתָה, כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְכָל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, זָנְתָה. לְסוֹף חֲמִשִּׁים שָׁנָה, נִתְגַּיְּרָה, וְהִיא אוֹמֶרֶת: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁלָּעוֹלָם! בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים חָטָאתִי. בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְחֹל לִי, בַּחֶבֶל, בַּחַלּוֹן, וּבַחוֹמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן, כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה, וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת״ (יהושעַ ב׳:ט״ו). וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ – שִׁבְעָה שמות נִקְרְאוּ לוֹ: יֶתֶר, יִתְרוֹ, חֹבָב, רְעוּאֵל, חֶבֶר, פּוּטִיאֵל, קֵנִי. יֶתֶר, שֶׁהוֹתִיר פָּרָשָׁה אַחַת בַּתּוֹרָה. יִתְרוֹ, שֶׁיִּתֵּר בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים. חֹבָב, שֶׁהָיָה חָבִיב לַמָּקוֹם. רְעוּאֵל, שֶׁהָיָה כְרֵעַ לַמָּקוֹם. חֶבֶר, שֶׁנֶּעֱשָׂה כְחָבֵר לַמָּקוֹם. פּוּטִיאֵל, שֶׁנִּפְטַר מֵעֲבוֹדָה זָרָה. קֵנִי, שֶׁקִּנָּא לַשָּׁמַיִם, וְקָנָה לוֹ תּוֹרָה. דָּבָר אַחֵר: וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ – מִתְּחִלָּה לֹא הָיוּ קוֹרְאִין לוֹ אֶלָּא יֶתֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ״ (שמות ד׳:י״ח), וּכְשֶׁעָשָׂה מַעֲשִׂים טוֹבִים, הוֹסִיפוּ לוֹ אוֹת אַחַת. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאַבְרָהָם, שֶׁמִּתְּחִלָּה לֹא הָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ אֶלָּא אַבְרָם, וּכְשֶׁעָשָׂה מַעֲשִׂים טוֹבִים, הוֹסִיפוּ לוֹ אוֹת אַחַת וְנִקְרָא שְׁמוֹ אַבְרָהָם. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּשָׂרָה, שֶׁמִּתְּחִלָּה הָיוּ קוֹרְאִין אוֹתָהּ שָׂרַי, וּכְשֶׁעָשְׂתָה מַעֲשִׂים טוֹבִים, הוֹסִיפוּ לָהּ אוֹת אַחַת גְּדוֹלָה, וְנִקְרֵאת שְׁמָהּ שָׂרָה. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּיהוֹשֻׁעַ, שֶׁמִּתְּחִלָּה הָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ הוֹשֵׁעַ, וּכְשֶׁעָשָׂה מַעֲשִׂים טוֹבִים, הוֹסִיפוּ לוֹ אוֹת אַחַת וְנִקְרָא יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ״ (במדבר י״ג:ט״ו). וְיֵשׁ אֲחֵרִים שֶׁפָּחֲתוּ מֵהֶם. יֵשׁ לָךְ לְלַמֵּד מֵעֶפְרוֹן, שֶׁמִּתְּחִלָּה הָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ עֶפְרוֹן, וּכְשֶׁשָּׁקַל הַכֶּסֶף מִיַּד אַבְרָהָם, פָּחֲתוּ אוֹת אַחַת מִשְּׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן, וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף״ (בראשית כ״ג:ט״ז), ׳עֶפְרָן׳ כְּתִיב. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּיוֹנָדָב שֶׁמִּתְּחִלָּה הָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ יְהוֹנָדָב, וּכְשֶׁבָּא לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, פָּחֲתוּ לוֹ אוֹת אַחַת וְנִקְרָא יוֹנָדָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם אֲחַזְיָהוּ, פָּרַץ י״י אֶת מַעֲשֶׂיךָ״ (דברי הימים ב כ׳:ל״ז). מִכָּן אָמְרוּ חֲכָמִים: אֶל יִתְחַבַּר אָדָם לָרָשָׁע, אֲפִלּוּ לְקָרְבוֹ לַתּוֹרָה. כֹהֵן מִדְיָן – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כֹּמֶר הָיָה. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ״ (שופטים י״ח:ל׳). רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: שָׂר הָיָה. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ״ (שמואל ב ח׳:י״ח). חֹתֵן מֹשֶׁה – מִתְּחִלָּה הָיָה מֹשֶׁה מִתְכַּבֵּד בְּחָמִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ״ (שמות ד׳:י״ח) עַכְשָׁו חָמִיו מִתְכַּבֵּד בּוֹ: אָמְרוּ לוֹ: ״מַה טִּיבָךְ?״ אָמַר לָהֶם: ״אֲנִי חוֹתֵן מֹשֶׁה!״ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ – שָׁקַל מֹשֶׁה כְיִשְׂרָאֵל, וְיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה. שָׁקַל רַב כַּתַּלְמִיד וְתַלְמִיד כָּרַב. כִּי הוֹצִיא י״י אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם – מַגִּיד שֶׁשְּׁקוּלָה יְצִיאַת מִצְרַיִם, כְּנֶגֶד כָּל הַנִּסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁעָשָׂה הקב״ה לְיִשְׂרָאֵל.

Sifre Devarim 34:10ספרי דברים ל״ד:י׳

"And there shall not arise in Israel again a prophet such as Moses": But among the nations, there did arise. And who was he? Bilam the son of Beor. But there is a difference between the prophecy of Moses and the prophecy of Bilam. Moses did not know who was speaking to him, and Bilam did know, viz. (Bemidbar 24:16) "The speech of the hearer (Bilam) of the words of the Almighty." Moses did not know when He would speak to him until He did so. Bilam did know, viz. "and the knower of the knowledge of the Most High." Moses did not speak with Him unless he was standing, viz. (Devarim 5:28) "And you, here, stand with Me." And Bilam spoke with Him when he was fallen, viz. (Bemidbar 24:4) "The vision of the Almighty shall he see, fallen and his eyes uncovered." To whom may he be compared? To the king's cook, who knows the expenses of the royal table. "whom the Lord knew face to face": Because it is written (Shemot 33:18) "And he said: Show me, I pray, Your glory," He said to him: In this world you cannot see it, it being compared to a "face," viz. (Ibid. 20) "You shall not be permitted to see My face." But you will see it in the world to come, where it is compared to a "back," viz. (Ibid. 23) "Then I shall remove My palm, and you shall see My back." When did He show it to him? Close to his death — whence we derive that close to death it can be seen.

ולא קם נביא בישראל כמשה – אבל באומות קם, ואיזה? [זה] בלעם בן בעור, אלא יש הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם. משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר: נאם שומע אמרי אל ויודע דעת עליון (במדבר כ״ד:ט״ז) משה לא היה יודע מי מדבר עמו עד שנדבר עמו. ובלעם היה יודע אימתי היה מדבר, שנאמר: וידע דעת עליון (במדבר כ״ד:ט״ז). משה לא היה מדבר עמו עד שהוא עומד, שנאמר: ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה׳:כ״ז). ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל, שנאמר: מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים (במדבר כ״ד:ט״ז). משל למה הדבר דומה? לטבחו של מלך ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו.

Sifre Zuta Bemidbar 7:89ספרי זוטא במדבר ז׳:פ״ט

שלש מדות היה בו ביד משה מה שלא היה ביד בלעם משה היה מדבר עמו עומד שנאמר ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה כח) [ועם בלעם לא היה מדבר עמו אלא נופל שנא' נופל וגלוי עינים (במדבר כד ד)] משה היה מדבר עמו פה אל פה שנא' פה אל פה אדבר בו (במדבר יב ח) [ובבלעם כתיב נאם שומע אמרי אל (במדבר כד ד) שלא היה מדבר עמו פה אל פה] משה היה מדבר עמו פנים אל פנים שנאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים (שמות לג יא) [ועם בלעם לא היה מדבר כי במשלים כמד"ת וישא משלו ויאמר וגו' (במדבר כד טו). שלש מדות היו ביד בלעם מה שלא היה ביד משה. משה לא היה יודע מי מדבר עמו בלעם היה יודע מי מדבר עמו שנא' נאם שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה (במדבר כד ד) משה לא היה יודע אימתי הקדוש ברוך הוא מדבר עמו] ובלעם היה יודע מה הקדוש ברוך הוא עתיד לדבר עמו שנ' ויודע דעת עליון (במדבר כד טז). משלו משל לטבחו של מלך שהוא יודע מה המלך מקריב על שולחנו [ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו] כך היה בלעם יודע מה הקדוש ברוך הוא עתיד לדבר עמו בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנא' נופל וגלוי עינים (במדבר כד ד) [היה משתטח על פניו ומיד היה גלוי עינים על מה ששואל ומשה לא היה מדבר עמו בכל שעה שירצה] ר' שמעון אומר אף משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנ' ובבא משה אל אהל מועד כיון שהיה רוצה היה נכנס והוא מדבר עמו.

Midrash Tannaim Devarim 34:10מדרש תנאים דברים ל״ד:י׳

ולא קם נביא עוד ביש׳ כמ׳ בישראל לא קם כמשה אבל קם באומות העולם ואיזה זה בלעם בן בעור: מה בין נבואתו שלמשה לנבואתו שלבלעם: בלעם מידבר עמו והוא נופל שנ׳ (במדבר כ״ד:ד׳) נפל וג׳ עי׳ בלעם היה יודע אימתי המקום מדבר עמו שנ׳ (שם) מחזה שדי יחז׳: בלעם היה יודע מה עתיד לידבר עמו שנ׳ (שם כ״ד:ט״ז) ויודע דע׳ על׳ מושלו מלה״ד לטבחו שלמלך שהיה יודע מה קרב על שלחנו שלמלך כך היה בלעם יודע מה עתיד לידבר עמו: מה בין נבואתו שלבלעם לנבואתו שלמשה משה מידבר עמו והוא עומד שנ׳ (דברים ה׳:כ״ח) ואתה פה עמד עמדי: משה מידבר עמו פה אל פה ידבר שנ׳ (במדבר י״ב:ח׳) פה אל פה אד׳ בו: משה מידבר עמו פנים בפנים שנ׳ (ע׳ שמות ל״ג:י״א) ודבר ה׳ אל משה פנים בפנים: אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים למה נאמ׳ לפי שאמר משה לפני הקב״ה רבון העולם הראני נא את כבו׳ (שם ל״ג:י״ח) אמ׳ לו בעולם הזה שנמשל בפנים אין אתה רואה שנ׳ (שם ל״ג:כ׳) לא תוכל לר׳ את פני אבל לעולם הבא שנמשל באחור אתה רואה שנ׳ (שם ל״ג:כ״ג) והסירתי את כפי ור׳ את אחרי אע״פ כן הראהו בשעת המיתה הא למדנו שכל המתים רואים:

Bavli Berakhot 7aבבלי ברכות ז׳.

And that is what Balaam said to Balak: “How can I curse whom God has not cursed? And how can I condemn whom God has not condemned?” (Numbers 23:8). This verse teaches that all those days, God was not angry. And how long does His anger last? God’s anger lasts a moment. And how long is a moment? Rabbi Avin, and some say Rabbi Avina, said: A moment lasts as long as it takes to say it [rega]. From where do we derive that God is only angry for a moment? As it is stated: “His anger is but for a moment, His favor, for a lifetime” (Psalms 30:6). And if you wish, say instead, from here, as it is stated: “Hide yourself for a brief moment, until the anger passes” (Isaiah 26:20), meaning that God’s anger passes in a mere moment. The Gemara asks: When is the Holy One, Blessed be He, angry? Abaye said: God’s anger is revealed through animals. During the first three hours of the day, when the sun whitens the crest of the rooster and it stands on one leg. When it appears that its life has left him and he suddenly turns white, that is when God is angry. The Gemara asks: The rooster also stands that way every hour. What kind of sign is this? The Gemara answers: The difference is that every other hour when the rooster stands in that way, there are red streaks in his crest. But when God is angry, there are no red streaks in his crest. The Gemara relates: A certain heretic who was in Rabbi Yehoshua ben Levi’s neighborhood would upset him by incessantly challenging the legitimacy of verses. One day, Rabbi Yehoshua ben Levi took a rooster and placed it between the legs of the bed upon which he sat and looked at it. He thought: When the moment of God’s anger arrives, I will curse him and be rid of him. When the moment of God’s anger arrived, Rabbi Yehoshua ben Levi slept. When he woke up, he said to himself: Conclude from the fact that I nodded off that it is not proper conduct to do so, to curse people, even if they are wicked. “His mercy is over all His creations” (Psalms 145:9) is written even with regard to sinners. Moreover, it is inappropriate to cause the punishment of another, as it is written: “Punishment, even for the righteous, is not good” (Proverbs 17:26), even for a righteous person, it is improper to punish another. Explaining the cause of God’s anger, it is taught in the name of Rabbi Meir: When the sun rises and the kings of the East and the West place their crowns on their heads and bow down to the sun, the Holy One, Blessed be He, immediately grows angry. Since this occurs in the early hours every day, God becomes angry at His world at that moment every day.

<abb>א״ר</abb><openabb>אֲמַר רִבִּי</openabb> אֶלְעָזָר: אָמַר לָהֶם <abb>הקב״ה</abb><openabb>הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא</openabb> לְיִשְׂרָאֵל: דְּעוּ כַּמָּה צְדָקוֹת עָשִׂיתִי עִמָּכֶם, שֶׁלֹּא כָּעַסְתִּי בִּימֵי בִּלְעָם הָרָשָׁע. שֶׁאִלְמָלֵי כָּעַסְתִּי, לֹא נִשְׁתַּיַּיר מִשּׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט. וְהַיְינוּ <abb>דקא״ל</abb><openabb>דְּקָאָמַר לֵיהּ</openabb> בִּלְעָם לְבָלָק: {במדבר כ״ג:ח׳} ״מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה׳⁠ ⁠״, מְלַמֵּד שֶׁכָּל אוֹתָן הַיָּמִים לֹא זָעַם.. וְכַמָּה זַעֲמוֹ? רֶגַע. וְכַמָּה רֶגַע? <abb>א״ר</abb><openabb>אָמַר רִבִּי</openabb> אַבִּין וְאִיתֵימָא רִבִּי אַבִּינָא: רֶגַע כְּמֵימְרֵיהּ.. וּמְנָא לַן דְּרֶגַע רְתַח? <abb>שנא׳</abb><openabb>שֶׁנֶּאֱמַר</openabb>: {תהלים ל׳:ו׳} ״כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ״. <abb>ואב״א</abb><openabb>וְאִי בָעֵית אֵימָא</openabb> מֵהָכָא: {ישעיהו כ״ו:כ׳} ״חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבוֹר זָעַם״. וְאֵימַת רָתַח? אֲמַר אַבַּיֵי: בְּהָנָךְ תְּלָת שָׁעֵי קַמַּיְיתָּא, כִּי חִיוָּרָא כַּרְבַּלְתָּא דְּתַרְנְגוֹלָא וְקָאֵי אַחַד כַּרְעָא. כָּל שַׁעְתָּא וְשַׁעֲתָא נַמֵי קָאֵי הָכִי! כָּל שַׁעְתָּא, אִית בֵּיהּ שׁוּרְיָיקֵי סוּמָקֵי, בְּהָהִיא שַׁעְתָּא, לֵית בֵּיהּ שׁוּרְיָיקֵי סוּמָקֵי.. הַהוּא מִינָא דַּהֲוָה בְּשִׁבְבוּתֵיהּ <abb>דר׳</abb><openabb>דְּרִבִּי</openabb> יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הֲוָה קָא מְצַעַר לֵיהּ טוּבָא בִּקְרָאֵי. יוֹמָא חַד, שְׁקַל תַּרְנְגוֹלָא, וְאוֹקְמֵיהּ בֵּין כַּרְעֵי דְּעַרְסָא וְעַיֵּין בֵּיהּ. סְבַר, כִּי מְטָא הַהִיא שַׁעְתָּא, אַלְטְיֵיהּ. כִּי מְטָא הַהִיא שַׁעְתָּא, נָיֵים. אֲמַר, <abb>ש״מ</abb><openabb>שְׁמַע מִינַּהּ</openabb> לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֶעֱבַד הָכִי, {תהלים קמ״ה:ט׳} ״וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו״ כְּתִיב, וּכְתִיב: {משלי י״ז:כ״ו} ״גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב״. תְּנָא מִשְּׁמֵיהּ <abb>דר׳</abb><openabb>דְּרִבִּי</openabb> מֵאִיר: בְּשָׁעָה שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת, וְכָל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב מַנִּיחִים כִּתְרֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וּמִשְׁתַּחֲוִים לַחַמָּה, מִיָּד כּוֹעֵס <abb>הקב״ה</abb><openabb>הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא</openabb>.: <abb>וא״ר</abb>

Bavli Sotah 11aבבלי סוטה י״א.

This is as it is written there: “Thus said the Lord: Behold, I will raise up evil against you out of your own house” (II Samuel 12:11), and this prophecy was fulfilled through Absalom. Similarly, you can say about Joseph, who was sent by his father to inquire as to the well-being of his brothers, where the verse states: “And he sent him from the valley [emek] of Hebron” (Genesis 37:14). Rabbi Ḥanina bar Pappa says: From the deep [amukka] counsel of that righteous individual who is interred in Hebron, i.e., Abraham, as it is written: “And He said unto Abram: Know that your seed shall be a stranger in a land that is not theirs, and shall serve them; and they shall afflict them four hundred years” (Genesis 15:13). The journey Joseph took to his brothers set in motion the descent of the Jewish people to Egypt. The Gemara continues its discussion of Absalom. The verse states concerning Absalom: “For he said: I have no son to keep my name in remembrance; and he called the pillar after his own name; and it is called Absalom’s monument to this day” (II Samuel 18:18). The Gemara asks: And did Absalom not have sons? But isn’t it written: “And to Absalom there were born three sons, and one daughter” (II Samuel 14:27)? Rav Yitzḥak bar Avdimi says: He meant that he did not have a son worthy for royalty. Rav Ḥisda said: It is learned as a tradition: Anyone who burns the produce of another does not leave a son to inherit from him, and he, Absalom, burned the produce of Joab, as it is written: “Therefore he said to his servants: See, Joab’s field is near mine, and he has barley there; go and set it on fire. And Absalom’s servants set the field on fire” (II Samuel 14:30). § The mishna teaches: And the same is so with regard to the reward for good deeds. Miriam waited for the baby Moses for one hour at the shore of the Nile; therefore, the Jewish people delayed their travels in the desert for seven days to wait for her when she was smitten with leprosy. The Gemara asks: Are these matters comparable? There, Miriam waited one hour, while here, the Jewish people waited for her for seven days. Abaye said: Say this with a slight change: And with regard to the repaying of good it is not so, as a person is not rewarded precisely measure for measure, as the reward may be greater than the good deed. Rava said to him: But the tanna taught in the mishna: And the same is so with regard to the reward of good deeds. Rather, Rava said: This is what the mishna is teaching: And the same is so with regard to the reward of good deeds. It is rewarded with the same measure, i.e., a person is rewarded in the same manner as the good deed, but the measure of good is always greater than the measure of punishment. Therefore, Miriam was rewarded in the same manner as, but in a greater measure than, her deed. With regard to Miriam’s deed the verse states: “And his sister stood afar off, to know what would be done to him” (Exodus 2:4). Rabbi Yitzḥak says: This entire verse is stated in reference to the Divine Presence, i.e., each phrase alludes to the Divine Presence watching over Moses. “And his sister stood”; as it is written: “And the Lord came, and stood” (I Samuel 3:10). “His sister”; as it is written: “Say to wisdom: You are my sister” (Proverbs 7:4). “Afar off”; as it is written: “From afar the Lord appeared to me” (Jeremiah 31:2). “To know”; as it is written: “For the Lord is a God of knowledge” (I Samuel 2:3). “What”; as it is written: “What does the Lord God require of you” (Deuteronomy 10:12). “Would be done”; as it is written: “For the Lord God will do nothing” (Amos 3:7). “To him”; as it is written: “And the Lord said to him: Peace be with you” (Judges 6:23). § The Gemara proceeds to discuss the sojourn of the Jewish people in Egypt. The verse states: “And there arose a new king over Egypt, who knew not Joseph” (Exodus 1:8). Rav and Shmuel disagree about the interpretation of this verse. One says that this means he was actually a new king, and one says that this means that his decrees were transformed as if he were a new king. The one who says that he was actually a new king holds that it is because it is written “new.” And the one who says that his decrees were transformed holds that it is because it is not written: “And the previous king of Egypt died and a new king reigned.” This indicates that the same king remained. According to this interpretation, the words: “Who knew not Joseph” (Exodus 1:8), mean that he was like someone who did not know him at all. Although he certainly knew Joseph and his accomplishments, he acted as if he didn’t. The next verse states: “And he said to his people: Behold, the people of the children of Israel are too many and too mighty for us” (Exodus 1:9). It was taught (Tosefta 4:11): He, Pharaoh, initiated the proposal. Therefore, of his people, he was stricken first. He initiated the proposal, as it is written: “And he said to his people.” Therefore, he was stricken first, as it is written: “And the frogs shall come up both upon you, and upon your people, and upon all your servants” (Exodus 7:29). The next verse states that Pharaoh said: “Come, let us deal wisely with him [lo], lest he multiply, and it come to pass that when there befalls us any war, he will also join our enemies, and fight against us” (Exodus 1:10). The Gemara comments: He should have said in plural: With them [lahem], rather than the singular: “With him.” Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says that Pharaoh was saying: Come, let us deal wisely with regard to the savior of Israel, referring to God. His advisors asked: With what form of death shall we judge and decree upon them? If we shall judge them with fire, perhaps we will be punished measure for measure by fire, as it is written: “For behold, the Lord will come in fire” (Isaiah 66:15), and it is written in the verse that follows it: “For by fire will the Lord contend” (Isaiah 66:16). Similarly, we cannot judge them with the sword, as it is written in the continuation of that verse: “And by His sword with all flesh” (Isaiah 66:16). Rather, let us come and judge them with water, by drowning the Jewish babies. God will not punish us with water, for the Holy One, Blessed be He, already took an oath that He will not bring a flood upon the world, as it is stated: “For this is as the waters of Noah unto Me; for as I have sworn that the waters of Noah should no more go over the earth” (Isaiah 54:9). The Gemara comments: And Pharaoh’s advisors did not know that He will not bring a flood upon all the world, but He may bring destruction by water upon one nation. Alternatively, there is an additional way to punish the Egyptians with water: He does not bring a flood upon them, but they may come and fall into water, and so it says: “And the sea returned to its strength when the morning appeared; and the Egyptians fled toward it; and the Lord overthrew the Egyptians in the midst of the sea” (Exodus 14:27), indicating that the Egyptians fell into the water. And this is what Rabbi Elazar says: What is the meaning of that which is written: “Now I know that the Lord is greater than all gods, for in that which they conspired [zadu] against them” (Exodus 18:11)? The phrase means: In the pot in which they cooked, they themselves were cooked, as they were punished through drowning, measure for measure, for drowning the Jewish babies. The Gemara asks: From where may it be inferred that this word “zadu” is a term meaning a pot? The Gemara answers: As it is written: “And Jacob simmered a pot [vayyazed Ya’akov nazid]” (Genesis 25:29). Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Simai says: Three noteworthy people were consulted by Pharaoh in that counsel where Pharaoh questioned what should be done with the Jewish people. They were Balaam, and Job, and Yitro. Rabbi Ḥiyya bar Abba teaches what occurred to each of them: Balaam, who advised Pharaoh to kill all sons born to the Jewish people, was punished by being killed in the war with Midian (see Numbers 31:8). Job, who was silent and neither advised nor protested, was punished by suffering, as detailed in the eponymous book in the Bible. Yitro, who ran away as a sign of protest, merited that some of his children’s children sat in the Sanhedrin in the Chamber of Hewn Stone, as it is stated: “And the families of scribes who dwelt at Jabez, Tirathites, Shimeathites, and Sucathites, these were the Kenites who descended from Hammath, the father of the house of Rechab” (I Chronicles 2:55). And it is written: “The children of the Kenite, Moses’ father-in-law” (Judges 1:16). This teaches that the Kenites, descendants of Yitro, the father-in-law of Moses, dwelt at Jabez [Yabetz], referring to the place where the Jewish people go for advice [eitza], i.e., the Chamber of Hewn Stone. The verse states: “Come, let us deal wisely with him, lest he multiply, and it come to pass that when there befalls us any war, he will also join our enemies, and fight against us, and get him up out of the land” (Exodus 1:10). The Gemara comments: He should have said: And get us up, as Pharaoh’s fear was that the Jewish people would join the enemies of Egypt and drive Pharaoh and the Egyptians out of Egypt. Rabbi Abba bar Kahana says: By stating this, Pharaoh is like a person who curses himself but applies his curse to another. The next verse states: “Therefore they did set over him taskmasters in order to afflict him with their burdens” (Exodus 1:11). The Gemara comments: It should have stated: Over them, in the plural. The school of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, taught: This teaches that at first they brought a brick mold and they hung it on the neck of Pharaoh to create the appearance that he was also participating in the labor. And with regard to each and every Jew who said to the Egyptians: I am a delicate person [istenis] and I cannot participate in the labor, they said to him: Are you at all more of a delicate person than Pharaoh, and he is participating. Therefore, the verse states: “They did set over him,” as they first placed the burden on Pharaoh as an artifice to enslave the Jewish people. The term “Taskmasters [sarei missim]” is formed from the term: A matter that compels [shemesim] the manufacture of bricks, as the Jewish people were forced into labor when these taskmasters were assigned to them. The verse continues: “In order to afflict him with their burdens” (Exodus1:11). The Gemara comments: It should have stated: “In order to afflict them,” in the plural. Rather, the intention is, as mentioned previously, in order to afflict Pharaoh, with the result of causing the burdens of the Jewish people. The verse concludes: “And they built for Pharaoh storage cities [miskenot], Pithom and Raamses” (Exodus 1:11). Rav and Shmuel disagree as to the precise interpretation of the word miskanot. One says that they are called this because they were the type of structures that endanger [mesakenot] their owners, as it is dangerous to work in cities with tall buildings. And one says that they are called this because this is the type of property that impoverishes [memaskenot] their owners, as the Master said: All who engage in construction become poor. The verse states that the names of the cities they built were “Pithom and Raamses” (Exodus 1:11). Rav and Shmuel disagree as to the precise interpretation of this verse, both assuming that only one city was built, which had primary and secondary names. One says that Pithom was its real name, and why was it called Raamses? It is an appellation indicating that as the buildings were constructed they collapsed [mitroses] one by one and needed to be rebuilt. And one says that Raamses was its real name, and why was it called Pithom? Because the opening of the abyss [pi tehom] swallowed each building they constructed one by one, and it sunk into the ground. The next verse states: “But the more they afflicted him, the more he would multiply and the more he would spread about” (Exodus 1:12). The Gemara comments: It should have stated: The more they multiplied and the more they spread about, in the past tense. Reish Lakish says: Divine inspiration proclaimed to the Egyptians: As long as this nation is afflicted, the more he will multiply and the more he will spread about. As the verse states: “And they became disgusted [vayyakutzu] due to the children of Israel.” The Gemara explains: This teaches that the Jewish people appeared in their eyes like thorns [kotzim]. The next verse states: “And the Egyptians made the children of Israel work

דִּכְתִיב {שמואל ב י״ב:י״א} הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר {בראשית ל״ז:י״ד} וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן <abb>א״ר</abb><openabb>אָמַר רַבִּי</openabb> חֲנִינָא בַּר פָּפָּא בְּעֵצָה עֲמוּקָּה שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק שֶׁקָּבוּר בְּחֶבְרוֹן דִּכְתִיב {בראשית ט״ו:י״ג} יָדוֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ. {שמואל ב י״ח:י״ח} כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן וְלָא הֲווֹ לֵיהּ בְּנֵי וְהָכְתִיב {שמואל ב י״ד:כ״ז} וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלֹשָׁה בָּנִים וּבַת אַחַת אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ בֵּן הָגוּן לַמַּלְכוּת רַב חִסְדָּא אָמַר גְּמִירִי כׇּל הַשּׂוֹרֵף תְּבוּאָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ אֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן לְיוֹרְשׁוֹ וְאִיהוּ קַלְיַיהּ לִדְיוֹאָב דִּכְתִיב {שמואל ב י״ד:ל׳} וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי וְלוֹ שָׁם שְׂעוֹרִים לְכוּ וְהַצִּיתוּהָ בָאֵשׁ וַיַּצִּיתוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם אֶת הַחֶלְקָה בָּאֵשׁ.: וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה מִרְיָם וְכוּ׳.: מִי דָּמֵי הָתָם חֲדָא שַׁעְתָּא הָכָא שִׁבְעָה יוֹמֵי אָמַר אַבָּיֵי אֵימָא וּלְעִנְיַן הַטּוֹבָה אֵינוֹ כֵּן. <abb>א״ל</abb><openabb>אֲמַר לֵיהּ</openabb> רָבָא הָא וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה קָתָנֵי אֶלָּא אָמַר רָבָא הָכִי קָתָנֵי וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה דִּבְאוֹתָהּ מִדָּה וּלְעוֹלָם מִדָּה טוֹבָה מְרוּבָּה מִמִּדַּת פּוּרְעָנוּת. {שמות ב׳:ד׳} וַתֵּתַצַּב אֲחוֹתוֹ מֵרָחוֹק <abb>א״ר</abb><openabb>אָמַר רַבִּי</openabb> יִצְחָק פָּסוּק זֶה כּוּלּוֹ עַל שֵׁם שְׁכִינָה נֶאֱמַר: וַתֵּתַצַּב – דִּכְתִיב {שמואל א ג׳:י׳} וַיָּבֹא ה׳ וַיִּתְיַצַּב וְגוֹ׳; אֲחוֹתוֹ – דִּכְתִיב {משלי ז׳:ד׳} אֱמוֹר לַחׇכְמָה אֲחוֹתִי אָתְּ; מֵרָחוֹק – דִּכְתִיב {ירמיהו ל״א:ב׳} מֵרָחוֹק ה׳ נִרְאָה לִי; לָדַעַת – דִּכְתִיב {שמואל א ב׳:ג׳} כִּי אֵל דֵּעוֹת ה׳; מָה – דִּכְתִיב {דברים י׳:י״ב} מַה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ; יֵּעָשֶׂה – דִּכְתִיב {עמוס ג׳:ז׳} כִּי לֹא יַעֲשֶׂה [ה׳] אֱלֹהִים דָּבָר; לוֹ – <abb>דכתי׳</abb><openabb>דִּכְתִיב</openabb> {שופטים ו׳:כ״ד,ל״ב} ויקרא לוֹ ה׳ שָׁלוֹם.: {שמות א׳:ח׳} וַיָּקׇם מֶלֶךְ חָדָשׁ וְגוֹ׳ רַב וּשְׁמוּאֵל חַד אָמַר חָדָשׁ מַמָּשׁ וְחַד אָמַר שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵירוֹתָיו מַאן דְּאָמַר חָדָשׁ מַמָּשׁ דִּכְתִיב חָדָשׁ וּמַאן דְּאָמַר שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵירוֹתָיו דְּלָא כְּתִיב וַיָּמׇת וַיִּמְלוֹךְ {שמות א׳:ח׳} אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף דַּהֲוָה דָּמֵי כְּמַאן דְּלָא יָדַע לֵיהּ כְּלָל. {שמות א׳:ט׳} וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תָּנָא הוּא הִתְחִיל בְּעֵצָה תְּחִילָּה לְפִיכָךְ לָקָה תְּחִילָּה הוּא הִתְחִיל בְּעֵצָה תְּחִילָּה דִּכְתִיב וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ לְפִיכָךְ לָקָה תְּחִילָּה כְּדִכְתִיב {שמות ז׳:כ״ט} וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכׇל עֲבָדֶיךָ. {שמות א׳:י׳} הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ לָהֶם מִיבְּעֵי לֵיהּ <abb>א״ר</abb><openabb>אָמַר רַבִּי</openabb> חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא בֹּאוּ וְנֶחְכַּם לְמוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. בַּמֶּה נְדוּנֵם נְדוּנֵם בָּאֵשׁ כְּתִיב {ישעיהו ס״ו:ט״ו} כִּי הִנֵּה ה׳ בָּאֵשׁ יָבֹא וּכְתִיב כִּי בָאֵשׁ ה׳ נִשְׁפָּט וְגוֹ׳ בְּחֶרֶב כְּתִיב [וּבְחַרְבּוֹ אֶת כׇּל בָּשָׂר {ישעיהו ס״ו:ט״ז}]. אֶלָּא בּוֹאוּ וּנְדוּנֵם בַּמַּיִם שֶׁכְּבָר נִשְׁבַּע <abb>הקב״ה</abb><openabb>הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא</openabb> שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר {ישעיהו נ״ד:ט׳} כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי וְגוֹ׳ וְהֵן אֵינָן יוֹדְעִין שֶׁעַל כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אֵינוֹ מֵבִיא אֲבָל עַל אוּמָּה אַחַת הוּא מֵבִיא. אִי נָמֵי הוּא אֵינוֹ מֵבִיא אֲבָל הֵן בָּאִין וְנוֹפְלִין בְּתוֹכוֹ וְכֵן הוּא אוֹמֵר {שמות י״ד:כ״ז} וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וְהַיְינוּ <abb>דא״ר</abb><openabb>דְּאָמַר רַבִּי</openabb> אֶלְעָזָר מַאי דִּכְתִיב {שמות י״ח:י״א} כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם בִּקְדֵירָה שֶׁבִּישְּׁלוּ בָּהּ נִתְבַּשְּׁלוּ מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי זָדוּ לִישָּׁנָא דִקְדֵירָה הוּא דִּכְתִיב {בראשית כ״ה:כ״ט} וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד. <abb>א״ר</abb><openabb>אָמַר רַבִּי</openabb> חִיָּיא בַּר אַבָּא <abb>א״ר</abb><openabb>אָמַר רַבִּי</openabb> סִימַאי שְׁלֹשָׁה הָיוּ בְּאוֹתָהּ עֵצָה בִּלְעָם וְאִיּוֹב וְיִתְרוֹ. בִּלְעָם שֶׁיָּעַץ נֶהֱרַג אִיּוֹב שֶׁשָּׁתַק נִידּוֹן בְּיִסּוּרִין יִתְרוֹ שֶׁבָּרַח זָכוּ מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁיָּשְׁבוּ בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית שֶׁנֶּאֱמַר {דברי הימים א ב׳:נ״ה} וּמִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים יוֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים סוכתים הֵמָּה הַקִּנִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב וּכְתִיב {שופטים א׳:ט״ז} וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה וְגוֹ׳.: {שמות א׳:י׳} וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ וְעָלִינוּ מִיבְּעֵי לֵיהּ <abb>א״ר</abb><openabb>אָמַר רַבִּי</openabb> אַבָּא בַּר כָּהֲנָא כְּאָדָם שֶׁמְּקַלֵּל אֶת עַצְמוֹ וְתוֹלֶה קִלְלָתוֹ בַּחֲבֵירוֹ. {שמות א׳:י״א} וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים עֲלֵיהֶם מִיבְּעֵי לֵיהּ תָּנָא דְּבֵי <abb>ר׳</abb><openabb>רַבִּי</openabb> אֶלְעָזָר <abb>בר׳</abb><openabb>בְּרַבִּי</openabb> שִׁמְעוֹן מְלַמֵּד שֶׁהֵבִיאוּ מַלְבֵּן וְתָלוּ לוֹ לְפַרְעֹה בְּצַוָּארוֹ וְכׇל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לָהֶם אִיסְטְנִיס אֲנִי אָמְרוּ לוֹ כְּלוּם אִיסְטְנִיס אַתָּה יוֹתֵר מִפַּרְעֹה. שָׂרֵי מִסִּים דָּבָר שֶׁמֵּשִׂים (לְבֵנִים). לְמַעַן עַנּוֹתוֹ בְּסִבְלוֹתָם [עַנּוֹתָם מִיבְּעֵי לֵיהּ] לְמַעַן עַנּוֹתוֹ לְפַרְעֹה בְּסִבְלוֹתָם דְּיִשְׂרָאֵל. וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה רַב וּשְׁמוּאֵל חַד אָמַר שֶׁמְּסַכְּנוֹת אֶת בַּעְלֵיהֶן <abb>וח״א</abb><openabb>וְחַד אָמַר</openabb> שֶׁמְּמַסְכְּנוֹת אֶת בַּעְלֵיהֶן דְּאָמַר מָר כׇּל הָעוֹסֵק בְּבִנְיָן מִתְמַסְכֵּן. {שמות א׳:י״א} אֶת פִּיתוֹם וְאֶת רַעַמְסֵס רַב וּשְׁמוּאֵל חַד אָמַר פִּיתוֹם שְׁמָהּ וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ רַעַמְסֵס שֶׁרִאשׁוֹן רִאשׁוֹן מִתְרוֹסֵס וְחַד אָמַר רַעַמְסֵס שְׁמָהּ וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ פִּיתוֹם שֶׁרִאשׁוֹן רִאשׁוֹן פִּי תְהוֹם בּוֹלְעוֹ. {שמות א׳:י״ב} וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אוֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרוֹץ כֵּן רַבּוּ וְכֵן פָּרְצוּ מִיבְּעֵי לֵיהּ אָמַר <abb>ר״ל</abb><openabb>רֵישׁ לָקִישׁ</openabb> רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבַשַּׂרְתָּן כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרוֹץ.: {שמות א׳:י״ב} וַיָּקוּצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ דּוֹמִין בְּעֵינֵיהֶם כְּקוֹצִים. {שמות א׳:י״ג} וַיַּעֲבִידוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

Bavli Sanhedrin 106aבבלי סנהדרין ק״ו.

replenishes itself, as if it is cut another grows, and its roots are numerous. And even if all the winds that are in the world come and gust against it, they do not move it from its place and uproot it. Rather, it goes and comes with the winds. And once the winds subside the reed remains in its place. But Balaam the wicked blessed them with a cedar. There is an aspect of curse in that blessing, as he was saying they will be just like a cedar that does not stand in a place near water, and its roots are few relative to its height, and its trunk does not replenish itself, as if it is cut it does not grow back. And even if all the winds that are in the world come and gust against it, they do not move it from its place and uproot it; but once a southern wind gusts it immediately uproots the cedar and overturns it on its face. Moreover, it is the reed that was privileged to have a quill [kulmos] taken from it to write scrolls of Torah, Prophets, and Writings. Therefore, the curse of Ahijah is better than the blessing of Balaam. § It is stated with regard to Balaam: “And he looked at the Kenite and he took up his parable and said: Though firm is your dwelling place, and though your nest be set in rock” (Numbers 24:21). Balaam said to Yitro: Kenite, were you not in Egypt with us in that counsel to drown the newborn males of Israel? Who placed you alongside the mighty of the world? The Gemara comments: And that is what Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Simai says: Three were associates in that counsel, and they are: Balaam, Job, and Yitro. Balaam, who advised to drown the newborn males, was killed. Job, who was silent and was reluctant to express his opinion, was sentenced to suffer afflictions. And Yitro, who fled after he disagreed with that counsel and Pharaoh sought to kill him, his descendants were privileged to sit as scribes in session with the Sanhedrin in the Chamber of Hewn Stone, as it is stated: “And the families of the scribes who dwelt in Jabez; the Tirathites, the Shimeathites, the Sucathites. These were the Kenites who came of Hammath the father of the house of Rechab” (I Chronicles 2:55). And it is written there with regard to the identity of the Kenites: “And the children of the Kenite, Moses’ father-in-law, went up from the city of the palm trees” (Judges 1:16). With regard to the verse: “And he took up his parable, and said: Alas, he who lives from what God has appointed him” (Numbers 24:23), Rabbi Shimon ben Lakish says: Woe unto one who sustains himself in an indulgent manner in the name of God, i.e., Balaam, whose livelihood was from speaking in the name of God. Rabbi Yoḥanan says: Woe unto the nation that will be found hindering the Jewish people at the time when the Holy One, Blessed be He, redeems His children. Who places his garment between a male lion and a female lion when they are mating? One who does so will certainly die. With regard to the verse: “And ships come from the coast of Kittim” (Numbers 24:24), Rav says: This is the Roman legion [libbun aspir] that will attack Assyria. “And they shall afflict Assyria, and they shall afflict Eber” (Numbers 24:24). Before they reach Assyria they will kill the Jewish people; from that point forward they will enslave them and not kill them. § Balaam said to Balak: “Behold, I go to my people; come therefore, and I shall advise you what this people shall do to your people” (Numbers 24:14). Ostensibly, he should have said: What your people shall do to this people. Rabbi Abba bar Kahana says: Balaam spoke like a person who curses himself but does not wish to utter so awful a matter and instead ascribes his curse to take effect on others. Balaam said to them: The God of these Jewish people despises lewdness, and they desire linen garments, as they have no new garments; come, and I will give you advice. Make for them enclosures using wall hangings and seat prostitutes in them, with an old woman outside the enclosure and a young woman inside, and have the women sell them linen garments. Balak made for them enclosures using wall hangings from the snow mountain, the Ḥermon, until Beit HaYeshimot, and he sat prostitutes in them, with an old woman outside and a young woman on the inside. And at the time when Jewish people were eating and drinking and were glad and going out to stroll in the marketplace, the old woman would say to a Jew: Aren’t you seeking linen garments? He would enter the enclosure and ask the price, the old woman would quote him a price equal to its value, and the young woman would quote him a price less than its value. That scenario would repeat itself two or three times. And thereafter she would say to him: You are like a member of our household, sit and choose for yourself the merchandise that you want. And a jug of Ammonite wine was placed near her, and neither Ammonite wine nor gentile wine had been prohibited yet for Jews. She said to him: Is it your wish to drink a cup of wine? Once he drank the wine, his evil inclination burned within him. He then said to her: Submit to me and engage in intercourse with me. She then removed the idol that she worshipped from her lap and said to him: Worship this. He said to her: Am I not Jewish? I am therefore forbidden from engaging in idol worship. She said to him: And what is your concern? We are asking you to do nothing more than defecate in its presence. But he does not know that its worship is conducted in that manner. Once he did so, she said to him: Moreover, I will not leave you until you deny the Torah of Moses your teacher, as it is stated: “But when they came to Ba’al-Peor they separated themselves to the shameful item; and they became detestable like that which they loved” (Hosea 9:10). They devoted themselves to the disgrace of defecation, and detested the name of God. With regard to the verse: “And Israel dwelt in Shittim” (Numbers 25:1), Rabbi Eliezer says: Shittim is the name of the place. Rabbi Yehoshua says: It is an allusion to the fact that they were engaged in matters of nonsense [shetut], i.e., prostitution and idol worship. With regard to the verse: “And they called [vatikrena] the people to the offerings of their gods” (Numbers 25:2), Rabbi Eliezer says: Naked women encountered them. Rabbi Yehoshua says: They all became those who experienced a seminal emission [kerayin] resulting from the lust that they experienced. Apropos the homiletic interpretation of the names of places, the Gemara asks: What is the connotation of the term Rephidim (see Exodus 19:2)? Rabbi Eliezer says: Rephidim is the name of the place. Rabbi Yehoshua says: It is an allusion to the fact that they enfeebled [rippu] themselves with regard to engaging in matters of Torah, as it is stated: “The fathers do not look back to their children from feebleness [rifyon] of hands” (Jeremiah 47:3). There too, the connotation of the name is dereliction in the study of Torah. Rabbi Yoḥanan says: Everywhere that it is stated: And he dwelt, it is nothing other than an expression of pain, of an impending calamity, as it is stated: “And Israel dwelt in Shittim, and the people began to commit harlotry with the daughters of Moab” (Numbers 25:1). It is stated: “And Jacob dwelt in the land where his father had sojourned in the land of Canaan” (Genesis 37:1), and it is stated thereafter: “And Joseph brought evil report of them to his father” (Genesis 37:2), which led to the sale of Joseph. And it is stated: “And Israel dwelt in the land of Egypt in the land of Goshen” (Genesis 47:27), and it is stated thereafter: “And the time drew near that Israel was to die” (Genesis 47:29). It is stated: “And Judah and Israel dwelt safely, every man under his vine and under his fig tree” (I Kings 5:5), and it is stated thereafter: “And the Lord raised up an adversary to Solomon, Hadad the Edomite; he was of the king’s seed in Edom” (I Kings 11:14). § With regard to Balaam, it is stated: “And they slew the kings of Midian, with the rest of their slain…And Balaam, son of Beor, they slew with the sword” (Numbers 31:8). The Gemara asks: Balaam, what did he seek there; what was his role in that war? He lived in Aram. Rabbi Yoḥanan says: He went to collect payment for twenty-four thousand members of the Jewish people, whom he felled with his advice. Mar Zutra bar Toviya says that Rav says that this is in accordance with the adage that people say: A camel goes to seek horns and the ears that it had are severed from it. Not only was Balaam unsuccessful in collecting his fee, he also lost his life. It is stated: “And Balaam, son of Beor, the diviner, did the children of Israel slay with the sword among the rest of their slain” (Joshua 13:22). The Gemara asks: Was he a diviner? He is a prophet. Rabbi Yoḥanan says: Initially he was a prophet, but ultimately, he lost his capacity for prophecy and remained merely a diviner. Rav Pappa says that this is in accordance with the adage that people say: This woman was descended from princes and rulers, and was licentious with carpenters.

מַחְלִיף וְשׇׁרָשָׁיו מְרוּבִּין וַאֲפִילּוּ כׇּל רוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מְזִיזוֹת אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ אֶלָּא הוּא הוֹלֵךְ וּבָא עִמָּהֶן כֵּיוָן שֶׁדּוֹמְמוּ הָרוּחוֹת עָמַד קָנֶה בִּמְקוֹמוֹ. אֲבָל בִּלְעָם הָרָשָׁע בֵּרְכָן בְּאֶרֶז מָה אֶרֶז זֶה אֵינוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם מַיִם וְשׇׁרָשָׁיו מוּעָטִין וְאֵין גִּזְעוֹ מַחְלִיף אֲפִילּוּ כׇּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מְזִיזוֹת אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ כֵּיוָן שֶׁנָּשְׁבָה בּוֹ רוּחַ דְּרוֹמִית מִיָּד עוֹקַרְתּוֹ וְהוֹפַכְתּוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁזָּכָה קָנֶה לִיטּוֹל מִמֶּנּוּ קוּלְמוֹס לִכְתּוֹב מִמֶּנּוּ <abb>ס״ת</abb><openabb>סִפְרֵי תוֹרָה</openabb> נְבִיאִים וּכְתוּבִים. {במדבר כ״ד:כ״א} וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ אָמַר לוֹ בִּלְעָם לְיִתְרוֹ קֵינִי לֹא הָיִיתָ עִמָּנוּ בְּאוֹתָהּ עֵצָה מִי הוֹשִׁיבְךָ אֵצֶל אֵיתָנֵי עוֹלָם. וְהַיְינוּ <abb>דא״ר</abb><openabb>דְּאָמַר רַבִּי</openabb> חִיָּיא בַּר אַבָּא <abb>א״ר</abb><openabb>אָמַר רַבִּי</openabb> סִימַאי שְׁלֹשָׁה הָיוּ בְּאוֹתָהּ עֵצָה אֵלּוּ הֵן בִּלְעָם אִיּוֹב וְיִתְרוֹ בִּלְעָם שֶׁיָּעַץ נֶהֱרַג אִיּוֹב שֶׁשָּׁתַק נִידּוֹן בְּיִסּוּרִין וְיִתְרוֹ שֶׁבָּרַח זָכוּ בְּנֵי בָנָיו לֵישֵׁב בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית שֶׁנֶּאֱמַר {דברי הימים א ב׳:נ״ה} וּמִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים יוֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים סוכתים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב וּכְתִיב {שופטים א׳:ט״ז} וּבְנֵי קֵינִי חוֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים. {במדבר כ״ד:כ״ג} וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל (אָמַר <abb>רשב״ל</abb><openabb>רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ</openabb> אוֹי מִי שֶׁמְּחַיֶּה עַצְמוֹ בְּשֵׁם אֵל) <abb>א״ר</abb><openabb>אָמַר רַבִּי</openabb> יוֹחָנָן אוֹי לָהּ לָאוּמָּה שֶׁתִּמָּצֵא בְּשָׁעָה <abb>שהקב״ה</abb><openabb>שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא</openabb> עוֹשֶׂה פִּדְיוֹן לְבָנָיו מִי מֵטִיל כְּסוּתוֹ בֵּין לָבִיא לִלְבִיאָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּזְקָקִין זֶה עִם זֶה. {במדבר כ״ד:כ״ד} וְצִים מִיַּד כִּתִּים אָמַר רַב לִיבּוֹן אַסְפִּיר {במדבר כ״ד:כ״ד} וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵבֶר עַד אַשּׁוּר קָטְלִי מִיקְטָל מִכָּאן וְאֵילָךְ מְשַׁעְבְּדִי שַׁיעְבּוֹדֵי. {במדבר כ״ד:י״ד} הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ עַמְּךָ לְעָם הַזֶּה מִיבְּעֵי לֵיהּ <abb>א״ר</abb><openabb>אָמַר רַבִּי</openabb> אַבָּא בַּר כָּהֲנָא כְּאָדָם שֶׁמְּקַלֵּל אֶת עַצְמוֹ וְתוֹלֶה קִלְלָתוֹ בַּאֲחֵרִים. אָמַר לָהֶם אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִימָּה הוּא וְהֵם מִתְאַוִּים לִכְלֵי פִשְׁתָּן בּוֹא וְאַשִּׂיאֲךָ עֵצָה עֲשֵׂה לָהֶן קְלָעִים וְהוֹשֵׁיב בָּהֶן זוֹנוֹת זְקֵינָה מִבַּחוּץ וְיַלְדָּה מִבִּפְנִים וְיִמְכְּרוּ לָהֶן כְּלֵי פִשְׁתָּן. עָשָׂה לָהֶן קְלָעִים מֵהַר שֶׁלֶג עַד בֵּית הַיְשִׁימוֹת וְהוֹשִׁיב בָּהֶן זוֹנוֹת זְקֵינָה מִבַּחוּץ וְיַלְדָּה מִבִּפְנִים וּבְשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִין וְיוֹצְאִין לְטַיֵּיל בְּשׁוּק אוֹמֶרֶת לוֹ הַזְּקֵינָה אִי אַתָּה מְבַקֵּשׁ כְּלֵי פִשְׁתָּן זְקֵינָה אוֹמֶרֶת לוֹ בְּשָׁוֶה וְיַלְדָּה אוֹמֶרֶת לוֹ בְּפָחוֹת שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים. <abb>ואח״כ</abb><openabb>וְאַחַר כָּךְ</openabb> אוֹמֶרֶת לוֹ הֲרֵי אַתְּ כְּבֶן בַּיִת שֵׁב בְּרוֹר לְעַצְמְךָ וְצַרְצוּרי שֶׁל יַיִן עַמּוֹנִי מוּנָּח אֶצְלָהּ וַעֲדַיִין לֹא נֶאֱסַר (יַיִן שֶׁל עַמּוֹנִי וְלֹא) יַיִן שֶׁל גּוֹיִם אָמְרָה לוֹ רְצוֹנֶךָ שֶׁתִּשְׁתֶּה כּוֹס שֶׁל יַיִן כֵּיוָן שֶׁשָּׁתָה בָּעַר בּוֹ. אֲמַר לָהּ הִשָּׁמֵיעִי לִי הוֹצִיאָה יִרְאָתָהּ מִתּוֹךְ חֵיקָהּ אָמְרָה לוֹ עֲבוֹד לָזֶה אֲמַר לָהּ הֲלֹא יְהוּדִי אֲנִי אָמְרָה לוֹ וּמָה אִיכְפַּת לְךָ כְּלוּם מְבַקְּשִׁים מִמְּךָ אֶלָּא פִּיעוּר [וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁעֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ] וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֵינִי מַנַּחְתְּךָ עַד שֶׁתִּכְפּוֹר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה רַבְּךָ <abb>שנא׳</abb><openabb>שֶׁנֶּאֱמַר</openabb> {הושע ט׳:י׳} הֵמָּה בָּאוּ בַּעַל פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים באהבם. {במדבר כ״ה:א׳} וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים <abb>ר״א</abb><openabb>רַבִּי אֱלִיעֶזֶר</openabb> אוֹמֵר שִׁטִּים שְׁמָהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר שֶׁנִּתְעַסְקוּ בְּדִבְרֵי שְׁטוּת. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן רַבִּי אֱלִעֶזֶר אוֹמֵר עֲרוּמּוֹת פָּגְעוּ בָּהֶן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר שֶׁנַּעֲשׂוּ כּוּלָּן בַּעֲלֵי קְרָיִין. מַאי לְשׁוֹן רְפִידִים רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר רְפִידִים שְׁמָהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר שֶׁרִיפּוּ עַצְמָן מִדִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר {ירמיהו מ״ז:ג׳} לֹא הִפְנוּ אָבוֹת אֶל בָּנִים מֵרִפְיוֹן יָדָיִם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיֵּשֶׁב אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן צַעַר <abb>שנא׳</abb><openabb>שֶׁנֶּאֱמַר</openabb> {במדבר כ״ה:א׳} וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב {בראשית ל״ז:א׳} וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם וְנֶאֱמַר {בראשית מ״ז:כ״ז} וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת {מלכים א ה׳:ה׳} וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ {מלכים א י״א:י״ד} וַיָּקֶם ה׳ שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה אֵת הֲדַד הָאֲדוֹמִי מִזֶּרַע הַמֶּלֶךְ הוּא בֶּאֱדוֹם. {במדבר ל״א:ח׳} וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם וְגוֹ׳ את בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב בִּלְעָם מַאי בָּעֵי הָתָם <abb>א״ר</abb><openabb>אָמַר רַבִּי</openabb> יוֹחָנָן שֶׁהָלַךְ לִיטּוֹל שְׂכַר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף [שֶׁהִפִּיל מִיִּשְׂרָאֵל] אָמַר מָר זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי גַּמְלָא אֲזַלָא לְמִיבְעֵי קַרְנֵי אוּדְנֵי דַּהֲווֹ לֵיהּ גְּזִיזָן מִינֵּיהּ. {יהושע י״ג:כ״ב} וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם קוֹסֵם נָבִיא הוּא <abb>א״ר</abb><openabb>אָמַר רַבִּי</openabb> יוֹחָנָן בַּתְּחִלָּה נָבִיא וּלְבַסּוֹף קוֹסֵם אָמַר רַב פָּפָּא הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי מִסְּגָנֵי וְשִׁילְטִי הֲוַאי אִיַּיזַן לְגַבְרֵי נַגָּרֵי

Bavli Zevachim 116aבבלי זבחים קט״ז.

That which was taught in the baraita: All animals were fit to be sacrificed: Males and females, unblemished and blemished animals, pertains to that which the Master said as a principle concerning the halakhot of sacrifices: The requirements that an offering must have unblemished status and that a burnt offering must have male status apply to animal offerings, but the requirements of unblemished status and male status do not apply to birds. And in the verses that recount Noah’s sacrifices upon exiting the ark, a domesticated animal is juxtaposed with a bird, in the verse: “Of every pure animal, and of every pure fowl” (Genesis 8:20), which teaches that kosher animals had a status identical to that of birds, and could be sacrificed whether male or female, unblemished or blemished. The Gemara adds: That which was taught in the baraita: Unblemished and blemished animals, serves to exclude animals that are lacking a limb, which were not fit for sacrifice. As Rabbi Elazar says: From where is it derived that an animal that is lacking a limb is forbidden to the descendants of Noah, i.e., gentiles, to be used as a sacrifice? The verse states with regard to Noah: “And of every living being of all flesh, two of every sort shall you bring into the ark” (Genesis 6:19). With regard to the phrase: “And of every living being,” which is superfluous, the Torah stated: Bring an animal whose limbs are all living, not one lacking a limb, as that animal is disqualified from sacrifice. The Gemara challenges: But perhaps this phrase: “And of every living being,” serves to exclude an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [tereifa] from being fit as a sacrifice. The Gemara explains: The disqualification of a tereifa is derived from the phrase: “To keep seed alive” (Genesis 7:3), as a tereifa cannot propagate. The Gemara challenges: This works out well according to the one who says that a tereifa cannot give birth. In this case the disqualification of the tereifa is derived from the verse: “To keep seed alive,” while the disqualification of the animal lacking a limb is derived from the verse: “And of every living being.” But according to the one who says that a tereifa can give birth, what can be said? According to this opinion, a tereifa cannot be excluded by the phrase: “To keep seed alive.” The Gemara explains: Doesn’t the verse state with regard to the animals that were brought by Noah into the ark: “You shall bring into the ark, to keep them alive with you” (Genesis 6:19)? The term “with you” indicates that the verse is stated with regard to animals that are similar to you, not a tereifa. The Gemara asks: But perhaps Noah himself was a tereifa. If so, one cannot exclude a tereifa from the comparison of animals to Noah. The Gemara answers: It is written about Noah that he was “complete” (Genesis 6:9), which indicates that he was physically whole and unblemished. The Gemara challenges: But perhaps the verse means that his ways were complete, and it is not referring to Noah’s physical attributes. The Gemara explains: It is already written about him that he was “righteous” (Genesis 6:9), which means that his actions were perfect. Consequently, when the verse says that he was also complete, it must be referring to his body. The Gemara challenges: But perhaps the verse means that Noah was complete in his manner, and he was righteous in his good deeds. Accordingly, the verse would not exclude the possibility that Noah himself was a tereifa. The Gemara responds: If it enters your mind to say that Noah himself was a tereifa, would the Merciful One have said to him: Bring in tereifot like you to the ark, but do not bring in whole and perfect animals? It is not reasonable to say that there would be a preference for him to bring tereifot. Rather, Noah was certainly not a tereifa, and the fact that a tereifa is disqualified for sacrifice is derived from “with you.” The Gemara asks: And once we derive the disqualification of a tereifa from the term “with you,” why do I need the phrase “to keep seed alive”? The Gemara answers: If one could derive only from “with you,” you would say that Noah brought the animals to the ark only for the purpose of companionship, and therefore even an animal that is old or even one who is castrated can come into the ark, provided that it is not a tereifa. Therefore, the Merciful One writes: “To keep seed alive,” which teaches us that only animals that can bear offspring were allowed to be brought into the ark. § The baraita also teaches that before the Tabernacle was constructed, sacrifices were brought from animals and birds that were kosher, but not from non-kosher species. This is based on the verse that describes what Noah sacrificed when he exited the ark: “And he took of every pure animal and of every pure fowl and offered burnt offerings on the altar” (Genesis 8:20). The Gemara asks: And were there pure and impure species at that time, during the period of Noah? The distinction between pure, i.e., kosher species, and impure, i.e., non-kosher species, was introduced only after the Torah was given (see Leviticus, chapter 11). Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan says: The pure animals that Noah took were from those that had not been used in the performance of sin. The Gemara asks: From where did Noah and his sons know which animals had been used in the performance of a sin, in order to prevent them from entering the ark? The Gemara answers that it is in accordance with the statement of Rav Ḥisda. As Rav Ḥisda says: Noah caused all of the animals to pass before the ark. All animals that the ark accepted, i.e., drew in, was known to be pure; if the ark did not accept them, it was known that they were impure. Rabbi Abbahu says there is a different explanation as to how Noah knew which animals were pure or impure. The verse states: “And they that went in, went in male and female of all flesh” (Genesis 7:16), which means: Those that went in on their own. Consequently, Noah did not need to distinguish between pure and impure animals, as only the pure ones approached. § In describing the sacrificial service before the Tabernacle was constructed, the Master said: And all offerings brought before the construction of the Tabernacle were sacrificed as burnt offerings. The Gemara infers: Burnt offerings, yes, were sacrificed, but peace offerings were not sacrificed. The Gemara challenges: But with regard to the offerings that were sacrificed at Mount Sinai at the time of the giving of the Torah, it is written: “And they offered burnt offerings, and sacrificed peace offerings of oxen to the Lord” (Exodus 24:5). This event occurred prior to the construction of the Tabernacle. Rather, say that the baraita means: All offerings sacrificed were either burnt offerings or peace offerings. The Gemara challenges: And isn’t it taught in another baraita: But peace offerings were not sacrificed before the construction of the Tabernacle; rather, only burnt offerings were sacrificed? Clearly, burnt offerings, yes, were sacrificed, but peace offerings were not sacrificed. The Gemara answers that this baraita is in accordance with the opinion of the one who says that peace offerings were not sacrificed by the descendants of Noah. As it was stated that there is a dispute between Rabbi Elazar and Rabbi Yosei bar Ḥanina with regard to this: One says that the descendants of Noah sacrificed peace offerings, and one says that they did not sacrifice peace offerings. The Gemara explains the two opinions: What is the reasoning of the one who says that the descendants of Noah sacrificed peace offerings? As it is written: “And Abel, he also brought of the firstborn of his flock and of the fat thereof” (Genesis 4:4). Abel, like all gentiles, is categorized as a descendant of Noah. The verse emphasizes that the fat was sacrificed. The Gemara analyzes: What is an item, i.e., an offering, the fat of which is sacrificed upon the altar, but that is not sacrificed in its entirety upon the altar? You must say: This is the peace offering, the meat of which is consumed. What is the reasoning of the one who says that they did not sacrifice peace offerings? As it is written: “Awake [uri], O north; and come, south…Let my beloved come into his garden, and eat his precious fruits” (Song of Songs 4:16). The Gemara interprets this homiletically: The nation, i.e., the nations of the world, who are the descendants of Noah, whose acts, i.e., sacrifices, are only in the north, i.e., they sacrifice only burnt offerings, which are slaughtered and their blood collected in the north of the Temple courtyard, shall be removed [titna’er], and in its place shall come the Jewish nation, whose acts, i.e., sacrifices, are in the north and in the south, as they sacrifice burnt offerings, whose rites are performed in the north, and peace offerings, whose rites may also be performed in the south, as the entire courtyard is fit for their rites. The Gemara asks: And also according to the Master who holds that the descendants of Noah did not sacrifice peace offerings, isn’t it written: “And of the fat thereof,” from which it may be derived that Abel sacrificed a peace offering? The Gemara answers: “The fat thereof,” does not mean that Abel sacrificed only the fats of his offerings; rather, it means that he sacrificed the fattest of them, i.e., the fattest and choicest of his animals. The Gemara asks: And also according to the Master who holds that the descendants of Noah did sacrifice peace offerings, isn’t it written: “Awake, O north,” from which it may be derived that the nations of the world do not sacrifice peace offerings? The Gemara answers: In his opinion, that verse is written with regard to the ingathering of the exiles, i.e., the Jewish exiles will come from the north and the south. With regard to the opinion that the descendants of Noah did not sacrifice peace offerings, the Gemara asks: But isn’t it written: “And Moses said: You must also give into our hand sacrifices [zevaḥim] and burnt offerings, that we may sacrifice to the Lord our God” (Exodus 10:25)? This indicates that sacrifices [zevaḥim], i.e., peace offerings, were sacrificed before the Torah was given. The Gemara answers: In this context, “zevaḥim” is referring to animals to be used for consumption, as the word zevaḥ can also be translated as an animal for slaughter, and “burnt offerings” is referring to animals to be used for sacrifice. The Gemara asks: But isn’t it written before the giving of the Torah: “And Yitro, Moses’ father-in-law, took a burnt offering and sacrifices [zevaḥim] for God” (Exodus 18:12)? Since the word zevaḥim there is referring to sacrifices, as the verse clearly states that Yitro took them for God, evidently peace offerings were sacrificed before the giving of the Torah. The Gemara answers: That verse was written with regard to the period after the giving of the Torah, when the Jewish people were permitted to sacrifice peace offerings. The Gemara notes: This works out well according to the one who says that the episode with Yitro was after the giving of the Torah. But according to the one who says that the episode with Yitro was before the giving of the Torah, what can be said? As it was stated: The sons of Rabbi Ḥiyya and Rabbi Yehoshua ben Levi engage in a dispute concerning this issue. One says that the episode with Yitro was before the giving of the Torah, and one says that the episode with Yitro was after the giving of the Torah. The Gemara answers: The one who says that the episode with Yitro was before the giving of the Torah maintains that the descendants of Noah did sacrifice peace offerings. § The Gemara notes that the disagreement between amora’im with regard to when Yitro came to Mount Sinai is like a dispute between tanna’im: The Torah states with regard to Yitro, before he came to Mount Sinai: “Now Yitro, the priest of Midian, Moses’ father-in-law, heard of all that God had done for Moses, and for Israel His people, how the Lord had brought Israel out of Egypt” (Exodus 18:1). What tiding did he hear that he came and converted? Rabbi Yehoshua says: He heard about the war with Amalek, as it is written adjacent to the verses that state that Yitro came: “And Joshua weakened Amalek and his people with the edge of the sword” (Exodus 17:13). Rabbi Elazar HaModa’i says: He heard about the giving of the Torah and came. As when the Torah was given to the Jewish people, the voice of the Holy One, Blessed be He, went from one end of the world to the other end, and all of the kings of the nations of the world were overcome with trembling in their palaces and recited a song of praise, as it is stated: “The voice of the Lord makes the hinds to calve…and in his palace all say: Glory” (Psalms 29:9), i.e., each king in his own palace recited songs of praise to God. At that time, all of the kings gathered around Balaam the wicked, who was the greatest gentile prophet, and said to him: What is the tumultuous sound, i.e., the loud noise, that we have heard? Perhaps a flood is coming to destroy the world, as it is stated: “The Lord sat enthroned at the flood” (Psalms 29:10)? Balaam said to them: “The Lord sits as King forever” (Psalms 29:10), which means that the Holy One, Blessed be He, already took an oath after the flood never to bring a flood to the world, as it is stated: “And the waters shall no more become a flood” (Genesis 9:15). The kings said to him: He will not bring a flood of water, as he vowed, but perhaps He will bring a flood of fire, as in the future the Lord will punish the nations with fire, as it is stated: “For by fire will the Lord contend, and by His sword with all flesh; and the slain of the Lord shall be many” (Isaiah 66:16). Balaam said to them: He already took an oath that He will not destroy all flesh in any manner, as it is stated: “To destroy all flesh” (Genesis 9:15). Therefore, there will not be a flood of fire. They asked: And if so, what is this tumultuous sound that we have heard? Balaam said to them: He has a good and precious item in His treasury, that was hidden away with Him for 974 generations before the world was created, and He seeks to give it to his children, as it is stated: “The Lord will give strength to His people” (Psalms 29:11). “Strength” is a reference to the Torah, which is the strength of the Jewish people. Immediately, they all began to say: “The Lord will bless His people with peace” (Psalms 29:11). The Gemara offers another explanation of what Yitro heard: Rabbi Eliezer says: He heard about the splitting of the Red Sea and came, as it is stated in a similar context with regard to the splitting of the Jordan in the days of Joshua: “And it came to pass, when all the kings of the Amorites, that were beyond the Jordan westward, and all the kings of the Canaanites, that were by the sea, heard how that the Lord had dried up the waters of the Jordan from before the children of Israel, until they were passed over, that their heart melted, neither was there spirit in them anymore, because of the children of Israel” (Joshua 5:1). And even Rahab the prostitute said to Joshua’s messengers: “For we have heard how the Lord dried up the water of the Red Sea before you” (Joshua 2:10). The Gemara asks: What is different there, i.e., with regard to the splitting of the Jordan, where the verse states: “Neither was there spirit in them anymore,” and what is different here, i.e., in the statement of Rahab, where the verse states: “Neither did there remain [kama] any more spirit in any man” (Joshua 2:11)?

זְכָרִים וּנְקֵבוֹת תְּמִימִין וּבַעֲלֵי מוּמִין (דְּאָמַר מָר תַּמּוּת וְזַכְרוּת בִּבְהֵמָה וְאֵין תַּמּוּת וְזַכְרוּת בְּעוֹפוֹת. וְאִיתַּקַּשׁ בְּהֵמָה לְעוֹף. תְּמִימִין וּבַעֲלֵי מוּמִין) לְאַפּוֹקֵי מְחוּסַּר אֵבֶר דְּלָא <abb>א״ר</abb><openabb>אָמַר רַבִּי</openabb> אֶלְעָזָר מִנַּיִן לִמְחוּסַּר אֵבֶר שֶׁנֶּאֱסַר לִבְנֵי נֹחַ <abb>ת״ל</abb><openabb>תַּלְמוּד לוֹמַר</openabb> {בראשית ו׳:י״ט} וּמִכׇּל הָחַי מִכׇּל בָּשָׂר אָמְרָה תּוֹרָה הָבֵא בְּהֵמָה שֶׁחַיִּין רָאשֵׁי אֵיבָרִין שֶׁלָּהּ. וְדִילְמָא לְמַעוֹטֵי טְרֵיפָה הָהוּא מִלְּחַיּוֹת זֶרַע נָפְקָא. הָנִיחָא <abb>למ״ד</abb><openabb>לְמַאן דְּאָמַר</openabb> טְרֵיפָה אֵינָהּ יוֹלֶדֶת אֶלָּא <abb>למ״ד</abb><openabb>לְמַאן דְּאָמַר</openabb> טְרֵיפָה יוֹלֶדֶת מַאי אִיכָּא לְמֵימַר הָאָמַר קְרָא אִתָּךְ בְּדוֹמִין לָךְ. וְדִילְמָא נֹחַ גּוּפֵיהּ טְרֵיפָה הֲוָה תָּמִים כְּתִיב בֵּיהּ וְדִילְמָא תָּמִים בִּדְרָכָיו צַדִּיק כְּתִיב בֵּיהּ. וְדִילְמָא תָּמִים בִּדְרָכָיו צַדִּיק בְּמַעֲשָׂיו אִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּנֹחַ גּוּפֵיהּ טְרֵיפָה הֲוָה מִי קָאָמַר לֵיהּ לְנֹחַ דִּכְוָותָךְ עַיֵּיל שְׁלָמִים לָא תְּעַיֵּיל. וּמֵאַחַר דְּנָפְקָא לַן מֵאִתָּךְ לְחַיּוֹת זֶרַע לְמָה לִי מַהוּ דְּתֵימָא אִתָּךְ לְצַוְתָּא בְּעָלְמָא <abb>אפי׳</abb><openabb>אֲפִילּוּ</openabb> זָקֵן אֲפִילּוּ סָרִיס קָמַשְׁמַע לַן.: טְהוֹרִין אֲבָל לֹא טְמֵאִין.: וּמִי הֲווֹ טְמֵאִין וּטְהוֹרִין בְּהַהִיא שַׁעְתָּא <abb>א״ר</abb><openabb>אָמַר רַבִּי</openabb> שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי <abb>א״ר</abb><openabb>אָמַר רַבִּי</openabb> יוֹנָתָן מֵאוֹתָן שֶׁלֹּא נֶעֶבְדָה בָּהֶן עֲבֵירָה. מְנָא הֲווֹ יָדְעִי כִּדְרַב חִסְדָּא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא הֶעֱבִירָן לִפְנֵי הַתֵּיבָה כֹּל שֶׁהַתֵּיבָה קוֹלַטְתָּן בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא טָהוֹר אֵין הַתֵּיבָה קוֹלַטְתָּן בְּיָדוּעַ שֶׁהֵן טְמֵאִין. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר אָמַר קְרָא {בראשית ז׳:ט״ז} וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה הַבָּאִין מאיליהן. אָמַר מָר וְהַכֹּל קָרְבוּ עוֹלוֹת עוֹלוֹת אִין שְׁלָמִים לָא וְהָא כְּתִיב {שמות כ״ד:ה׳} וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה׳ פָּרִים אֶלָּא אֵימָא הַכֹּל קָרְבוּ עוֹלוֹת [וּשְׁלָמִים. וְהָתַנְיָא אֲבָל שְׁלָמִים לָא <abb>כ״א</abb><openabb>כִּי אִם</openabb> עוֹלוֹת] עוֹלוֹת אִין שְׁלָמִים לָא <abb>כמ״ד</abb><openabb>כְּמַאן דְּאָמַר</openabb> לֹא קֵרְבוּ שְׁלָמִים בְּנֵי נֹחַ דְּאִיתְּמַר <abb>ר״א</abb><openabb>רַבִּי אֶלְעָזָר</openabb> <abb>ור׳</abb><openabb>וְרַבִּי</openabb> יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא חַד אָמַר קֵרְבוּ [שְׁלָמִים בְּנֵי נֹחַ] וְחַד אָמַר לֹא קֵרְבוּ. <abb>מ״ט</abb><openabb>מַאי טַעְמָא</openabb> <abb>דמ״ד</abb><openabb>דְּמַאן דְּאָמַר</openabb> קֵרְבוּ שְׁלָמִים בְּנֵי נֹחַ דִּכְתִיב {בראשית ד׳:ד׳} וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכוֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵיהֶן אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁחֶלְבּוֹ קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ וְאֵין כּוּלּוֹ קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ הֱוֵי אוֹמֵר זֶה שְׁלָמִים. <abb>מ״ט</abb><openabb>מַאי טַעְמָא</openabb> <abb>דמ״ד</abb><openabb>דְּמַאן דְּאָמַר</openabb> לֹא קֵרְבוּ דִּכְתִיב {שיר השירים ד׳:ט״ז} עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן תִּתְנַעֵר אוּמָּה שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ בַּצָּפוֹן וְתָבוֹא אוּמָּה שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ בַּצָּפוֹן וּבַדָּרוֹם. וּמָר נָמֵי הָכְתִיב וּמֵחֶלְבֵיהֶן מִשַּׁמִּנֵיהֹן [דִּידְהוּ]. וּמָר נָמֵי הָכְתִיב עוּרִי צָפוֹן [הָהוּא] בְּקִיבּוּץ גָּלִיּוֹת הוּא דִּכְתִיב. וְהָא כְּתִיב {שמות י׳:כ״ה} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵינוּ זְבָחִים ועולות וְעָשִׂינוּ לַה׳ אֱלֹהֵינוּ זְבָחִים לַאֲכִילָה וְעוֹלוֹת לְהַקְרָבָה. וְהָא כְּתִיב {שמות י״ח:ב׳,י״ב} וַיִּקַּח יתרו [חותן משה] עולה וּזְבָחִים הַהוּא לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה הוּא דִּכְתִיב. הָנִיחָא <abb>למ״ד</abb><openabb>לְמַאן דְּאָמַר</openabb> [יִתְרוֹ] אַחַר מַתַּן תּוֹרָה הָיָה אֶלָּא <abb>למ״ד</abb><openabb>לְמַאן דְּאָמַר</openabb> [יִתְרוֹ] קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הָיָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר דְּאִיתְּמַר בְּנֵי <abb>ר׳</abb><openabb>רַבִּי</openabb> חִיָּיא <abb>ור׳</abb><openabb>וְרַבִּי</openabb> יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי חַד אָמַר יִתְרוֹ קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הָיָה וְחַד אָמַר יִתְרוֹ אַחַר מַתַּן תּוֹרָה הָיָה <abb>למ״ד</abb><openabb>לְמַאן דְּאָמַר</openabb> יִתְרוֹ קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הָיָה קָסָבַר שְׁלָמִים הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ. כְּתַנָּאֵי {שמות י״ח:א׳} וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן מָה שְׁמוּעָה שָׁמַע וּבָא וְנִתְגַּיֵּיר <abb>ר׳</abb><openabb>רַבִּי</openabb> יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק שָׁמַע שֶׁהֲרֵי כְּתִיב בְּצִדּוֹ {שמות י״ז:י״ג} וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. <abb>ר״א</abb><openabb>רַבִּי אֶלְעָזָר</openabb> הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר מַתַּן תּוֹרָה שָׁמַע [וּבָא] שֶׁכְּשֶׁנִּיתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל הָיָה קוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְכׇל [מַלְכֵי] אוּמּוֹת הָעוֹלָם אֲחָזָתַן רְעָדָה בְּהֵיכְלֵיהֶן וְאָמְרוּ שִׁירָה שֶׁנֶּאֱמַר {תהלים כ״ט:ט׳} וּבְהֵיכָלוֹ כּוּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד. נִתְקַבְּצוּ כּוּלָּם אֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע וְאָמְרוּ לוֹ מָה קוֹל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ שֶׁמָּא מַבּוּל בָּא לָעוֹלָם (אָמַר לָהֶם) {תהלים כ״ט:י׳} ה׳ לַמַּבּוּל יָשָׁב [אָמַר לָהֶם] וַיֵּשֶׁב ה׳ מֶלֶךְ לְעוֹלָם כְּבָר נִשְׁבַּע <abb>הקב״ה</abb><openabb>הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא</openabb> שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ מַבּוּל שֶׁל מַיִם אֵינוֹ מֵבִיא אֲבָל מַבּוּל שֶׁל אֵשׁ מֵבִיא <abb>שנא׳</abb><openabb>שֶׁנֶּאֱמַר</openabb> {ישעיהו ס״ו:ט״ז} כִּי (הִנֵּה) בָּאֵשׁ ה׳ נִשְׁפָּט אָמַר לָהֶן כְּבָר נִשְׁבַּע שֶׁאֵינוֹ מַשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר. וּמֶה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה שֶׁשָּׁמַעְנוּ אָמַר לָהֶם חֶמְדָּה טוֹבָה יֵשׁ לוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו שֶׁהָיְתָה גְּנוּזָה אֶצְלוֹ תתקע״ד דּוֹרוֹת קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וּבִיקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְבָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר {תהלים כ״ט:י״א} ה׳ עוֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן [מִיָּד] פָּתְחוּ כּוּלָּם וְאָמְרוּ {תהלים כ״ט:י״א} ה׳ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם. <abb>ר״א</abb><openabb>רַבִּי אֱלִיעֶזֶר</openabb> אוֹמֵר קְרִיעַת יַם סוּף שָׁמַע וּבָא <abb>שנא׳</abb><openabb>שֶׁנֶּאֱמַר</openabb> {יהושע ה׳:א׳} וַיְהִי כִשְׁמוֹעַ כׇּל מַלְכֵי הָאֱמוֹרִי וְאַף רָחָב הַזּוֹנָה אָמְרָה לִשְׁלוּחֵי יְהוֹשֻׁעַ {יהושע ב׳:י׳} כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה׳ אֶת מֵי יַם סוּף. מַאי שְׁנָא הָתָם דַּאֲמַר (לֵיהּ) {יהושע ה׳:א׳} וְלֹא הָיָה בָם עוֹד רוּחַ <abb>ומ״ש</abb><openabb>וּמַאי שְׁנָא</openabb> הָכָא דְּקָאָמַר {יהושע ב׳:י״א} וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ

Vayikra Rabbah 1:12-13ויקרא רבה א׳:י״ב-י״ג

(יב) אָמַר רַבִּי יִצְחָק עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיְתָה נְבוּאָה מְצוּיָה בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן נִסְתַּלְּקָה מִבֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ג׳:ד׳): אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ, אָמְרוּ לוֹ הֲרֵי בִּלְעָם מִתְנַבֵּא, אָמַר לָהֶן לְטוֹבָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל נִתְנַבֵּא, (במדבר כ״ג:י׳): מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, (במדבר כ״ג:כ״א): לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, (במדבר כ״ג:כ״ג): כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, (במדבר כ״ד:ה׳): מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, (במדבר כ״ד:י״ז): דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, (במדבר כ״ד:י״ט): וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב. (יג) מַה בֵּין נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל לִנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא וְרַבִּי יִשָּׂשׂכָר דִּכְפַר מַנְדִּי, רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא בַּחֲצִי דִּבּוּר, כְּמָה דְּתֵימַר (במדבר כ״ג:ד׳): וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם, אֲבָל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל בְּדִּבּוּר שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה. וְרַבִּי יִשָּׂשׂכָר דִּכְפַר מַנְדִּי אָמַר, כָּךְ יְהֵא שְׂכָרָן, אֵין לְשׁוֹן וַיִּקָּר אֶלָּא לְשׁוֹן טֻמְאָה, כְּמָה דְּתֵימַר (דברים כ״ג:י״א): אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְרֵה לָיְלָה, אֲבָל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְשׁוֹן קְדֻשָּׁה בִּלְשׁוֹן טָהֳרָה בְּלָשׁוֹן בָּרוּר בַּלָּשׁוֹן שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְקַלְסִין בּוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמָה דְּתֵימַר (ישעיהו ו׳:ג׳): וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר. אָמַר רַבִּי אִלְעָאי בַּר מְנַחֵם, כְּתִיב (משלי ט״ו:כ״ט): רָחוֹק ה׳ מֵרְשָׁעִים, וּכְתִיב (משלי): וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע. רָחוֹק ה׳ מֵרְשָׁעִים, אֵלּוּ נְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע, אֵלּוּ נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל, אַתָּה מוֹצֵא שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עַל הָאֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא כְּאָדָם שֶׁבָּא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה, כְּמָה דְתֵימַר (ישעיהו ל״ט:ג׳): מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ אֵלָי, אֲבָל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל מִיָּד (בראשית י״ח:א׳): וַיֵּרָא. וַיִּקְרָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא בַּלַּיְלָה, בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם פְּרוּשִׁים זֶה מִזֶּה, דִּכְתִיב (איוב ד׳:י״ג): בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיוֹנוֹת לָיְלָה בִּנְפֹל וגו׳ (איוב ד׳:י״ב): וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב וגו׳, רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא וְרַבָּנָן, רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה הוּא וְאוֹהֲבוֹ בַּטְּרַקְלִין וּבֵינֵיהֶם וִילוֹן, כְּשֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִם אוֹהֲבוֹ מְקַפֵּל אֶת הַוִּילוֹן עַד שֶׁרוֹאֵהוּ פָּנִים אֶל פָּנִים וּמְדַבֵּר עִמּוֹ, אֲבָל לַאֲחֵרִים אֵינוֹ עוֹשֶׂה כֵן אֶלָּא מְדַבֵּר עִמָּהֶם וּמְחִצַּת הַוִּילוֹן פְּרוּסָה וְאֵינָן רוֹאִין אוֹתוֹ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אִשָּׁה וּפִילֶגֶשׁ, כְּשֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ הוֹלֵךְ בְּפַרְהֶסְיָא, וּכְשֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל פִּילַגְּשׁוֹ הוֹלֵךְ בְּמַטְמוֹנִים. כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא בַּלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ׳:ג׳): וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה, (בראשית ל״א:כ״ד): וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה, (במדבר כ״ב:כ׳): וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה. אֲבָל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י״ח:א׳): וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם, (שמות ו׳:כ״ח): וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ה׳ אֶל משֶׁה, (במדבר ג׳:א׳): וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה׳ אֶת משֶׁה וגו׳.

Shemot Rabbah 1:9שמות רבה א׳:ט׳

וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ, הוּא הִתְחִיל בְּעֵצָה תְּחִלָּה לְכָךְ לָקָה תְּחִלָּה, הוּא הִתְחִיל בְּעֵצָה תְּחִלָּה, דִּכְתִיב: וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ, וְהוּא לָקָה תְּחִלָּה, דִּכְתִיב (שמות ז׳:כ״ט): וּבְךָ וּבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ, לָהֶם לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא לוֹ, אָמַר רַבִּי חָמָא בֶּן רַבִּי חֲנִינָא, אָמַר בּוֹאוּ וְנִתְחַכְּמוּ לֵאלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ, נְדוּנֵם בְּחֶרֶב, כְּבָר כְּתִיב (ישעיהו ס״ו:ט״ז): וּבְחַרְבּוֹ אֶת כָּל בָּשָׂר. לֹא נָדוּן אוֹתָם אֶלָּא בְּמַיִם, שֶׁכָּךְ נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נ״ד:ט׳): אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ. וְהֵם אֵינָם יוֹדְעִים שֶׁעַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ מֵבִיא אֲבָל עַל אֻמָּה אַחַת מֵבִיא, וַעֲלֵיהֶם אֵינוֹ מֵבִיא אֲבָל הֵם בָּאִים וְנוֹפְלִים לְתוֹכָן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ס״ג:י״א): יַגִּירֻהוּ עַל יְדֵי חָרֶב מְנָת שֻׁעָלִים יִהְיוּ. (שמות י״ח:י״א): כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ וגו׳, בַּקְּדֵרָה שֶׁבִּשְׁלוּ, בָּהּ נִתְבַּשְּׁלוּ, אָמַר רַבִּי חִיָּיא אָמַר רַבִּי סִימוֹן, שְׁלשָׁה הָיוּ בְּאוֹתָהּ עֵצָה, בִּלְעָם, וְאִיּוֹב, וְיִתְרוֹ. בִּלְעָם שֶׁיָּעַץ, נֶהֱרַג. אִיּוֹב שֶׁשָּׁתַק, נִדּוֹן בְּיִסּוּרִין. יִתְרוֹ שֶׁבָּרַח, זָכוּ בָּנָיו וְיָשְׁבוּ בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, דִּכְתִיב (דברי הימים א ב׳:נ״ה): וּמִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים ישְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב וגו׳, וּכְתִיב (שופטים א׳:ט״ז): וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן משֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה. וְעָלָה מִן הָאָרֶץ, וְעָלִינוּ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא וְעָלָה, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא כְּאָדָם שֶׁמְקַלֵּל עַצְמוֹ וְתוֹלֶה קִלְלָתוֹ בַּאֲחֵרִים. דָּבָר אַחֵר, וְעָלָה מִן הָאָרֶץ, כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל בַּיְרִידָה הַתַּחְתּוֹנָה, הֵם עוֹלִים, רְאֵה מַה כְּתִיב: וְעָלָה מִן הָאָרֶץ, אָמַר דָּוִד (תהלים מ״ד:כ״ו): כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ. אוֹתָהּ שָׁעָה (תהלים מ״ד:כ״ז): קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ.

Bemidbar Rabbah 14:20במדבר רבה י״ד:כ׳

וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ (במדבר ז׳:פ״ט), תָּנֵי (דברים ל״ד:י׳): וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה, בְּיִשְׂרָאֵל לֹא קָם אֲבָל בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם קָם, כְּדֵי שֶׁלֹא יְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר אִלּוּ הָיָה לָנוּ נָבִיא כְּמשֶׁה הָיִינוּ עוֹבְדִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאֵיזֶה נָבִיא הָיָה לָהֶם כְּמשֶׁה זֶה בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר, אֶלָּא הֶפְרֵשׁ בֵּין נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה לִנְבוּאָתוֹ שֶׁל בִּלְעָם, שָׁלשׁ מִדּוֹת הָיוּ בְּיַד משֶׁה מַה שֶׁלֹא הָיוּ בְּיַד בִּלְעָם. משֶׁה הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה׳:כ״ז): וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ וגו׳, וְעִם בִּלְעָם לֹא הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ אֶלָּא נוֹפֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ״ד:ד׳): נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. משֶׁה הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ פֶּה אֶל פֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י״ב:ח׳): פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֵּר בּוֹ, וּבְבִלְעָם (במדבר כ״ד:ד׳): נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל, שֶׁלֹא הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ פֶּה אֶל פֶּה. משֶׁה הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ פָּנִים בְּפָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל״ג:י״א): וְדִבֶּר ה׳ אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, וְעִם בִּלְעָם לֹא הָיָה מְדַבֵּר כִּי אִם בִּמְשָׁלִים, כְּמָה דְתֵימָא (במדבר כ״ג:ז׳): וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר וגו׳. שָׁלשׁ מִדּוֹת הָיוּ בְּיַד בִּלְעָם מַה שֶׁלֹא הָיוּ בְּיַד משֶׁה, משֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מִי מְדַבֵּר עִמּוֹ, בִּלְעָם הָיָה יוֹדֵעַ מִי מְדַבֵּר עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה. משֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אֵימָתַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ, וּבִלְעָם הָיָה יוֹדֵעַ אֵימָתַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ״ד:ט״ז): וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן. מָשְׁלוּ מָשָׁל לְטַבָּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁהוּא יוֹדֵעַ מָה הַמֶּלֶךְ מַקְרִיב עַל שֻׁלְחָנוֹ וְיוֹדֵעַ כַּמָּה הוֹצָאוֹת יוֹצְאוֹת לַמֶּלֶךְ עַל שֻׁלְּחָנוֹ, כָּךְ הָיָה בִּלְעָם יוֹדֵעַ מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לְדַבֵּר עִמּוֹ. בִּלְעָם הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם, הָיָה מִשְׁתַּטֵּחַ עַל פָּנָיו וּמִיָד הָיָה גְּלוּי עֵינָיִם עַל מַה שֶּׁשּׁוֹאֵל, וּמשֶׁה לֹא הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אַף משֶׁה הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ, מִיָּד (במדבר ז׳:פ״ט): וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו.

Tanchuma Vayetze 13תנחומא פרשת ויצא י״ג

Take heed to thyself that thout speak not to Jacob either good or bad (Gen. 31:24). From this episode we learn that the merit acquired from labor may be helpful even when the influence of one’s ancestors is not. It is written: Except the God of my father, the God of Abraham, and the Fear of Isaac, had been on my side (Gen. 31:42). This implies that the merit of Jacob’s ancestors saved him financially, but it is followed by: God hath seen mine affliction and the labor of my hands, and gave judgment yesternight (ibid.), which indicates that He warned him not to harm Jacob because of the merit of the work he had performed. This teaches that a man must not say: “I will eat and drink and enjoy the good things of life, but I will not work, for heaven will protect me.” It is said: Thou hast blessed the work of his hands (Job 1:10). Hence, a man must work and labor with both hands before the Holy One, blessed be He, will send his blessing. And Jacob was wroth, and strove with Laban. And Jacob answered and said to Laban: “What is my trespass? What is my sin?” (Gen. 31:36). These verses teach us: The fury of the patriarchs is preferable to the gentleness of their descendants. Though it is written: And Jacob was wroth and strove with Laban, notice that he said to him at the height of his anger: What is my trespass? What is my sin? But concerning David, who was so gentle that he would not turn his hand against Saul, it is written: Nay, but the Lord shall smite him; or his day shall come to die; or he shall go down into battle, and be swept away (I Sam. 26:10). This heap is witness between me and thee (Gen. 31:48). Scripture states elsewhere in reference to this verse: And crushed Balaam’s foot against the wall (Num. 22:25). The heap alluded to in our text was the very wall at which Balaam violated the promise he had made to Jacob, as it is said: I will not pass over this heap to harm you (Gen. 31:52). Balaam and Laban were one and the same, for it is said of him: An Aramean was destroying my father (Deut. 26:5). Balaam was called an Aramean, because he desired to annihilate Israel, as is said: Come, execrate Israel (Num. 23:7). Hence, it was the very wall that had borne witness to the oath that he had made that called him to account, as is written: The hand of the witness shall be first upon him (Deut. 17:7). And Jacob swore by the Fear of his father, Isaac (Gen. 31:53). This righteous man did not swear by the name of the king, but rather on the life of his father. He did it just as a man who desires to prove the truth of this remarks says: “I swear by the life of my father.” He swore this oath only out of respect, as is written: A son shall honor his father (Mal. 1:6).

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע. מִכָּאן אָנוּ לְמֵדִין, שֶׁזְּכוּת מְלָאכָה עוֹמֶדֶת בְּמָקוֹם שֶׁאֵין יָכוֹל זְכוּת אָבוֹת לַעֲמֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְגוֹ׳. אִם כֵּן לֹא עָמְדָה לוֹ זְכוּת אֲבוֹתָיו אֶלָּא לִשְׁמִירַת מָמוֹנוֹ. אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיוֹכַח אָמֶשׁ, שֶׁהִזְהִירוֹ מֵהָרַע לוֹ בִּזְכוּת יְגִיעַ כַּפָּיו. לִמֵּד, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם, אֹכַל וְאֶשְׁתֶּה וְאֶרְאֶה בְּטוֹב וְלֹא אַטְרִיחַ עַצְמִי וּמִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ. לְכָךְ נֶאֱמַר: וּמַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ (איוב א׳:י׳), צָרִיךְ לָאָדָם לַעֲמֹל וְלַעֲשׂוֹת בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ אֶת בִּרְכָתוֹ. וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיֹּאמֶר מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי. אָמְרוּ, קַפְּדָנוּתָם שֶׁל אָבוֹת וְלֹא פִיּוּסָן שֶׁל בָּנִים. כְּתִיב: וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן. רְאֵה מָה אָמַר לוֹ בַּחֲרוֹת אַפּוֹ, לֹא אָמַר לוֹ אֶלָּא מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי. וְאִלּוּ דָוִד בְּפִיּוּסוֹ שֶׁלֹּא אָבָה לִשְׁלֹחַ יָד בְּשָׁאוּל, כְּתִיב: כִּי אִם ה׳ יִגֳּפֶנּוּ אוֹ יוֹמוֹ יָבֹא וָמֵת אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה (שמואל א כ״ו:י׳). עֵד הַגַּל הַזֶּה, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר (במדבר כ״ב:כ״ה). הַגַּל הוּא הַקִּיר. לְפִי שֶׁעָבַר בִּלְעָם אֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע לְיַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם לֹא תַעֲבֹר אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה, וּבִלְעָם זֶה לָבָן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי (דברים כ״ו:ה׳), וְעַל שֶׁבִּקֵּשׁ לְכַלּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל נִקְרָא אֲרַמִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל, לְכָךְ נִפְרַע הַקִּיר מִמֶּנּוּ, לְפִי שֶׁהוּא הָעֵד עַל הַשְּׁבוּעָה, כְּדִכְתִיב, יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה (דברים י״ז:ז׳). וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק. חַס וְשָׁלוֹם שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע אוֹתוֹ צַדִּיק בִּשְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ אֶלָּא בְּחַיֵּי אָבִיו, כְּאָדָם הָרוֹצֶה לְאַמֵּת דְּבָרָיו וְאוֹמֵר: חֵי אַבָּא אִם אֶעֱשֶׂה זֹאת. וְאַף אוֹתָהּ שְׁבוּעָה לֹא נִשְׁבַּע לוּלֵי הַפַּחַד, כְּדִכְתִיב, בֵּן יְכַבֵּד אָב (מלאכי א׳:ו׳).

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bemidbar 22:5:5תרגום ירושלמי (יונתן) במדבר כ״ב:ה׳:ה׳

And he sent unto Laban the Aramite, who was Bileam, (so called because he it was) who sought to swallow up (למבלע) the people of the house of Israel: the son of Beor – who became foolish (בער) from the vastness of his knowledge; and would not spare Israel, the descendants of his sons and daughters: and the house of his habitation in Padan was at Pethor, a name signifying an interpreter of dreams. It was built in Aram upon the Phrat, in a land where the children of the people worshipped and bowed to him. (To him did Balak send) to call him, saying: Behold, a people hath come out of Mizraim, and, lo, they cover the face of the earth, and are encamped over against me.

ושדר עיזגדין לות לבן ארמאה הוא בלעם דבעא למבלוע ית עמא בית ישראל בר בעור דאיטפש מסוגעי חכמתי{ה} ולא חס על ישראל זרעא דבני בנתיה ובית מותביה בפדן היא פתור על שמיה פתיר חלמיא והיא מתבניא בארם דעל פרת ארע דפלחין וסגדין ליה בני עמיה למיקרי ליה למימר הא עמא נפק ממצרים והא חפא ית חזווא דארעא והוא שרי מן קובלי.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bemidbar 31:8:8תרגום ירושלמי (יונתן) במדבר ל״א:ח׳:ח׳

and they slew the kings of the Midianites with the slain of their armies, Evi, Rekem, Zur, who is Balak, and Hur and Reba, five kings of Midian; and Bileam bar Beor they killed with the sword. And it was when Bileam the guilty saw Phinehas the priest pursuing him, he made use of his magical arts (lit., made words of enchantment), and flew in the air of the heavens; but Phinehas forthwith pronounced the Great and Holy Name, and flew after him, and seized him by his head, and bringing him down drew the sword, and sought to kill him; but he opened his mouth with words of deprecation, and said to Phinehas: If thou wilt spare my life, I swear to thee that all the days I live I will not curse thy people. He answered him, and said: Art thou not Laban the Aramite, who didst seek to destroy Jacob our father, who wentest down into Mizraim, to destroy his children, and, after they had come out of Mizraim, didst send the wicked Amalek against them; and hast thou not now been sent to curse them? But after thou hadst seen that thy works did not prosper, and that the Word of the Lord would not hear thee, thou didst give the evil counsel to Balak to set his daughters in the way to make them go wrong, when there fell of them twenty-four thousand. Therefore, it cannot be that thy life may be spared; and at once he drew the sword and slew him.

וית מלכי מדינאי קטלו על קטולי משיריתהון ית אוי וית רקם וית צור הוא בלק וית חור וית רבע חמשת מלכי מדין וית בלעם בר בעור קטלו בסייפא והוה כיון דחמא בלעם חייבא ית פנחס כהנא רדיף מן בתרוי עבד מילתא דקוסמין ופרח באויר שמיא מן יד אדכר פנחס שמא רבא וקדישא ופרח בתרוי ואחדיה ברישיה ואחתיה שלף סייפא ובעא למקטליה פתח פומיה במילי תחנונין ואמר לפנחס אין תקיים ית נפשי משתבענא לך דכל יומין דאנא קיים לית אנא מלטיט ית עמך עני ואמר ליה הלא אנת הוא לבן ארמאה דבעית למשיציא ית יעקב אבונן ונחתתא למצרים בגין למובדא זרעיה ומן בתר דנפקו ממצרים גריתא בהון עמלק רשיעא וכדון איתגרתא איתגרא למילוט יתהון וכיוון דחמיתא דלא אהניין עובדך ולא קביל מימרא די״י מינך אמליכת מילכא בישא ית בלק למוקמא ית בנתיה בפרשת אורחתיה למטעיא יתהון ונפלו בגין כן מנהון עשרין וארבעא אלפין בגין כן לית אפשר תוב למקיימא ית נפשך ומן יד שלף סייפיה מן תיקה וקטליה.

Ibn Ezra Bemidbar 22:28אבן עזרא במדבר כ״ב:כ״ח

AND THE LORD OPENED THE MOUTH OF THE ASS. The rabbis, of blessed memory, said that ten things were created on Sabbath eve at twilight.⁠ I believe that this means that God specifically decreed the creation of these miraculous phenomena,⁠ for they are beyond the laws of nature.⁠ The Gaon says that the ass did not speak. Rabbi Samuel the son of Hofni attacked the Gaon.⁠ However, Rabbi Samuel the Spanish poet tried to save the one who was attacked.⁠ Note, the rationalists had a need for a non-literal interpretation of our text, for they said that God would not create signs in the world to change the laws which he created.⁠ He would do so only to justify his prophet.⁠ However, they did not speak the truth, for, look, a miracle was done for Hananiah, Mishael, and Azariah, who were not prophets.⁠ Some of them say that Balaam was a prophet.⁠ However, the truth is that his prophecy was because of Israel's glory, for Balaam was a diviner. Indeed, this is how Scripture refers to him.⁠ Some say that Balaam knew the mind of the heavenly beings and was able to channel them by images that he made.⁠ This is the meaning of and he whom thou cursest is cursed (v. 6). However, it appears to me that Balaam was an astrologer. When Balaam saw in the star of a given person that an evil time had befallen him, he would curse him. When evil befell the one whom he cursed, then those who witnessed and heard the imprecation thought that the evil came because of Balaam's curse. The fact that Balaam spoke with guile to the lords of Balak is proof of this.⁠ The meaning of I cannot go beyond the word of the Lord my God (v. 18) is, it is not in the hand of any created being to change a deed or a decree of God. The secret is, the part cannot change a part.⁠ It is only the decree of the All which can change the decree of the part.⁠ I cannot reveal this secret for it is very deep. The correct interpretation is, the ass spoke. If you understand the secret of the angels of Abraham and of Jacob,⁠ then you will understand the truth.⁠ (28) TIMES. I have already explained the meaning of the term regalim (times).⁠

ויפתח י״י – אמרו חכמינו ז״ל, שעשרה דברים נבראו בין השמשות. ולפי דעתי: שהטעם, שגזר השם לחדש באותות האלה שהם חוץ לתולדת. ויאמר הגאון ז״ל: כי לא דברה האתון. ורב שמואל בן חפני תפסו. ורב שלמה הספרדי בעל השירים [השקולים]⁠ חשב להציל הנתפס. ודע: כי אנשי שקול הדעת הוצרכו להוציא הדברים ממשמעם, כי אמרו כי השם לא יחדש אות בעולם לשנות המנהג שברא, רק להצדיק נביא. ולא אמרו אמת, כי הנה חנניה מישאל ועזריה נעשה להם אות (דניאל ג׳:כ׳-כ״ג), ולא היו נביאים. ויש אומרים: כי בלעם נביא היה. והאמת: כי נבואתו היתה בעבור כבוד ישראל, כי קוסם היה, וכן קראו הכתוב (יהושע י״ג:כ״ב). ויש אומרים: כי היה יודע דעת העליונים לקבל כחם למטה בצורות,⁠ וזה טעם: ואשר תאר יואר (במדבר כ״ב:ו׳). והנכון בעיני: כי היה יודע מזלות, ובעת ראותו במזל איש שהגיע עת רעתו, היה מקלל אותו. ובבא הרעה אל המקולל, יחשבו הרואים והשומעים בנמצאים, כי בעבור קללתו באה הרעה. והעד: שדבר במרמה עם שרי בלק. וזה טעם: לא אוכל לעבור את פי י״י אלהי (במדבר כ״ב:י״ח) – כי אין יכולת בנוצר לשנות מעשה היוצר או גזרתיו. והסוד: כי החלק לא ישנה החלק, רק גזרת הכל תשנה גזרת החלק. ולא אוכל לגלות זה הסוד כי עמוק הוא. והישר: כי האתון דברה. ואם תבין סוד מלאכי אברהם, גם יעקב, אז תבין האמת. (כח) רגלים – פירשתיו (ראב״ע שמות פירוש ראשון כ״ג:י״ד).

Moreh Nevukhim 2:45מורה נבוכים ב׳:מ״ה

AFTER having explained prophecy in accordance with reason and Scripture, I must now describe the different degrees of prophecy from these two points of view. Not all the degrees of prophecy which I will enumerate qualify a person for the office of a prophet. The first and the second degrees are only steps leading to prophecy, and a person possessing either of these two degrees does not belong to the class of prophets whose merits we have been discussing. When such a person is occasionally called prophet, the term is used in a wider sense, and is applied to him because he is almost a prophet. You must not be misled by the fact that according to the books of the Prophets, a certain prophet, after having been inspired with one kind of prophecy, is reported to have received prophecy in another form. For it is possible for a prophet to prophesy at one time in the form of one of the degrees which I am about to enumerate, and at another time in another form. In the same manner, as the prophet does not prophesy continuously, but is inspired at one time and not at another, so he may at one time prophesy in the form of a higher degree, and at another time in that of a lower degree; it may happen that the highest degree is reached by a prophet only once in his lifetime, and afterwards remains inaccessible to him, or that a prophet remains below the highest degree until he entirely loses the faculty: for ordinary prophets must cease to prophesy a shorter or longer period before their death. Comp. "And the word of the Lord ceased from Jeremiah" (Ezra 1:1); "And these are the last words of David" (2 Sam. 23:1). From these instances it can be inferred that the same is the case with all prophets. After this introduction and explanation, I will begin to enumerate the degrees of prophecy to which I have referred above. (1) The first degree of prophecy consists in the divine assistance which is given to a person, and induces and encourages him to do something good and grand, e.g., to deliver a congregation of good men from the hands of evildoers; to save one noble person, or to bring happiness to a large number of people; he finds in himself the cause that moves and urges him to this deed. This degree of divine influence is called "the spirit of the Lord"; and of the person who is under that influence we say that the spirit of the Lord came upon him, clothed him, or rested upon him, or the Lord was with him, and the like. All the judges of Israel possessed this degree, for the following general statement is made concerning them:--"The Lord raised up judges for them; and the Lord was with the judge, and he saved them" (Judges 2:18). Also all the noble chiefs of Israel belonged to this class. The same is distinctly stated concerning some of the judges and the kings:--"The spirit of the Lord came upon Jephthah" (ibid. 11:29); of Samson it is said, "The spirit of the Lord came upon him" (ibid. 14:19); "And the spirit of the Lord came upon Saul when he heard those words" (1 Sam. 11:6). When Amasa was moved by the holy spirit to assist David, "A spirit clothed Amasa, who was chief of the captains, and he said, Thine are we, David," etc.(1 Chron. 12:18). This faculty was always possessed by Moses from the time he had attained the age of manhood: it moved him to slay the Egyptian, and to prevent evil from the two men that quarrelled; it was so strong that, after he had fled from Egypt out of fear, and arrived in Midian, a trembling stranger, he could not restrain himself from interfering when he saw wrong being done; he could not bear it. Comp. "And Moses rose and saved them" (Exod. 2:17). David likewise was filled with this spirit, when he was anointed with the oil of anointing. Comp. "And the spirit of God came upon David from that day and upward" (1 Sam. 16:13). He thus conquered the lion and the bear and the Philistine, and accomplished similar tasks, by this very spirit. This faculty did not cause any of the above-named persons to speak on a certain subject, for it only aims at encouraging the person who possesses it to action; it does not encourage him to do everything, but only to help either a distinguished man or a whole congregation when oppressed, or to do something that leads to that end. just as not an who have a true dream are prophets, so it cannot be said of every one who is assisted in a certain undertaking, as in the acquisition of property, or of some other personal advantage, that the spirit of the Lord came upon him, or that the Lord was with him, or that he performed his actions by the holy spirit. We only apply such phrases to those who have accomplished something very good and grand, or something that leads to that end; e.g., the success of Joseph in the house of the Egyptian, which was the first cause leading evidently to great events that occurred subsequently. (2) The second degree is this: A person feels as if something came upon him, and as if he had received a new power that encourages him to speak. He treats of science, or composes hymns, exhorts his fellow-men, discusses political and theological problems; all this he does while awake, and in the full possession of his senses. Such a person is said to speak by the holy spirit. David composed the Psalms, and Solomon the Book of Proverbs, Ecclesiastes, and the Song of Solomon by this spirit; also Daniel, Job, Chronicles, and the rest of the Hagiographa were written in this holy spirit; therefore they are called ketubim (Writings, or Written), i.e., written by men inspired by the holy spirit. Our Sages mention this expressly concerning the Book of Esther. In reference to such holy spirit, David says: "The spirit of the Lord spoke in me, and his word is on my tongue" (2 Sam. 23:2); i.e., the spirit of the Lord caused him to utter these words. This class includes the seventy elders of whom it is said, "And it came to pass when the spirit rested upon them, that they prophesied, and did not cease" (Num. 11:25); also Eldad and Medad (ibid. ver. 26); furthermore, every high priest that inquired [of God] by the Urim and Tummim; on whom, as our Sages say, the divine glory rested, and who spoke by the holy spirit; Yahaziel, son of Zechariah, belongs likewise to this class. Comp. "The spirit of the Lord came upon him in the midst of the assembly, and he said, Listen, all Judah and inhabitants of Jerusalem, thus saith the Lord unto you," etc. (2 Chron. 20:14, 15); also Zechariah, son of Jehoiada the priest. Comp. "And he stood above the people and said unto them, Thus saith God" (ibid. 24:20); furthermore, Azariah, son of Oded; comp. "And Azariah, son of Oded, when the spirit of the Lord came upon him, went forth before Asa," etc. (ibid. 15:1, 2); and all who acted under similar circumstances. You must know that Balaam likewise belonged to this class, when he was good; this is indicated by the words, "And God put a word in the mouth of Balaam" (Num. 23:5), i.e., Balaam spoke by divine inspiration; he therefore says of himself, "Who heareth the words of God," etc. (ibid. 24:4) We must especially point out that David, Solomon, and Daniel belonged to this class, and not to the class of Isaiah, Jeremiah, Nathan the prophet, Elijah the Shilonite, and those like them. For David, Solomon, and Daniel spoke and wrote inspired by the holy spirit, and when David says, "The God of Israel spoke and said unto me, the rock of Israel" (2 Sam. 23:3), he meant to say that God promised him happiness through a prophet, through Nathan or another prophet. The phrase must here be interpreted in the same manner as in the following passages, "And God said to her" (Gen. 25:26); "And God said unto Solomon, Because this hath been in thy heart, and thou hast not kept my covenant," etc. (1 Kings 11:11). The latter passage undoubtedly contains a prophecy of Ahijah the Shilonite, or another prophet, who foretold Solomon that evil would befall him. The passage, "God appeared to Solomon at Gibeon in a dream by night, and God said" (ibid. 3:5), does not contain a real prophecy, such as is introduced by the words "The word of the Lord came to Abram in a vision, saying" (Gen. 15:1) or, "And God said to Israel in the visions of the night" (ibid. 46:2), or such as the prophecies of Isaiah and Jeremiah contain: in all these cases the prophets, though receiving the prophecy in a prophetic dream, are told that it is a prophecy, and that they have received prophetic inspiration. But in the case of Solomon, the account concludes, "And Solomon awoke, and behold it was a dream" (1 Kings 3:15); and in the account of the second divine appearance, it is said, "And God appeared to Solomon a second time, as he appeared to him at Gibeon" (ibid. 9:2); it was evidently a dream. This kind of prophecy is a degree below that of which Scripture says, "In a dream I will speak to him" (Num. 12:6). When prophets are inspired in a dream, they by no means call this a dream, although the prophecy reached them in a dream, but declare it decidedly to be a prophecy. Thus Jacob, our father, when awaking from a prophetic dream, did not say it was a dream, but declared, "Surely there is the Lord in this place," etc. (Gen. 28:16); "God the Almighty appeared to me in Luz, in the land of Canaan" (ibid. 48:3), expressing thereby that it was a prophecy. But in reference to Solomon we read And Solomon awoke, and behold it was a dream" (1 Kings 3:15). Similarly Daniel declares that he had a dream; although he sees an angel and hears his word, he speaks of the event as of a dream: even when he had received the information [concerning the dreams of Nebukadnezzar], he speaks of it in the following manner--"Then was the secret revealed to Daniel in a night vision (Dan. 2:19). On other occasions it is said, "He wrote down the dream" "I saw in the visions by night," etc.; "And the visions of my head confused me" (Dan. 7:1, 2, 15); "I was surprised at the vision, and none noticed it" (ibid. 8:27). There is no doubt that this is one degree below that form of prophecy to which the words, "In a dream I will speak to him," are applied. For this reason the nation desired to place the book of Daniel among the Hagiographa, and not among the Prophets. I have, therefore, pointed out to you, that the prophecy revealed to Daniel and Solomon, although they saw an angel in the dream, was not considered by them as a perfect prophecy, but as a dream containing correct information. They belonged to the class of men that spoke, inspired by the ruaḥ ha-kodesh, "the holy spirit." Also in the order of the holy writings, no distinction is made between the books of Proverbs, Ecclesiastes, Daniel, Psalms, Ruth, and Esther; they are all written by divine inspiration. The authors of all these books are called prophets in the more general sense of the term. (3) The third class is the lowest [class of actual prophets, i.e.] of those who introduce their speech by the phrase, "And the word of the Lord came unto me," or a similar phrase. The prophet sees an allegory in a dream--under those conditions which we have mentioned when speaking of real prophecy--and in the prophetic dream itself the allegory is interpreted. Such are most of the allegories of Zechariah. (4) The prophet hears in a prophetic dream something clearly and distinctly, but does not see the speaker. This was the case with Samuel in the beginning of his prophetic mission, as has been explained (chap. xliv.). (5) A person addresses the prophet in a dream, as was the case in some of the prophecies of Ezekiel. Comp. "And the man spake unto me, Son of man," etc. (Ezek. 40:4). (6) An angel speaks to him in a dream; this applies to most of the prophets: e.g., "And an angel of God said to me in a dream of night" (Gen. 31:11). (7) In a prophetic dream it appears to the prophet as if God spoke to him. Thus Isaiah says, "And I saw the Lord, and I heard the voice of the Lord saying, Whom shall I send, and who will go for us?" (Isa. 6:1, 8). Micaiah, son of Imla, said likewise, "I saw the Lord" (1 Kings 22:19). (8) Something presents itself to the prophet in a prophetic vision; he sees allegorical figures, such as were seen by Abraham in the vision "between the pieces" (Gen. 15:9, 10); for it was in a vision by daytime, as is distinctly stated. (9) The prophet hears words in a prophetic vision; as, e.g., is said in reference to Abraham, "And behold, the word came to him, saying, This shall not be thine heir" (ibid. 15:4). (10) The prophet sees a man that speaks to him in a prophetic vision: e.g., Abraham in the plain of Mamre (ibid. 18:1), and Joshua in Jericho (Josh. 5:13) (11) He sees an angel that speaks to him in the vision, as was the case when Abraham was addressed by an angel at the sacrifice of Isaac (Gen. 22:15). This I hold to be--if we except Moses--the highest degree a prophet can attain according to Scripture, provided he has, as reason demands, his rational faculties fully developed. But it appears to me improbable that a prophet should be able to perceive in a prophetic vision God speaking to him; the action of the imaginative faculty does not go so far, and therefore we do not notice this in the case of the ordinary prophets; Scripture says expressly, "In a vision I will make myself known, in a dream I will speak to him"; the speaking is here connected with dream, the influence and the action of the intellect is connected with vision; comp. In a vision I will make myself known to him" (etvadda‘, hitpael of yada‘, "to know" but it is not said here that in a vision anything is heard from God. When 1, therefore, met with statements in Scripture that a prophet heard words spoken to him, and that this took place in a vision, it occurred to me that the case in which God appears to address the prophet seems to be the only difference between a vision and a dream, according to the literal sense of the Scriptural text. But it is possible to explain the passages in which a prophet is reported to have heard in the course of a vision words spoken to him, in the following manner: at first he has had a vision, but subsequently he fell into a deep sleep, and the vision was changed into a dream. Thus we explained the words, "And a deep sleep fell upon Abram" (Gen. 15:12); and our Sages remark thereon, "This was a deep sleep of prophecy." According to this explanation. it is only in a dream that the prophet can hear words addressed to him; it makes no difference in what manner words are spoken. Scripture supports this theory, "In a dream I will speak to him." But in a prophetic vision only allegories are perceived, or rational truths are obtained, that lead to some knowledge in science, such as can be arrived at by reasoning. This is the meaning of the words, "In a vision I will make myself known unto him." According to this second explanation, the degrees of prophecy are reduced to eight, the highest of them being the prophetic vision, including all kinds of vision, even the case in which a man appears to address the prophet, as has been mentioned. You will perhaps ask this question: among the different degrees of prophecy there is one in which prophets, e.g., Isaiah, Micaiah, appear to hear God addressing them; how can this be reconciled with the principle that all prophets are prophetically addressed through an angel, except Moses our Teacher, in reference to whom Scripture says, "Mouth to mouth I speak to him" (Num. 12:8)? I answer, this is really the case, the medium here being the imaginative faculty that hears in a prophetic dream God speaking; but Moses heard the voice addressing him "from above the covering of the ark from between the two cherubim" (Exod. 25:22) without the medium of the imaginative faculty. In Mishne-torah we have given the characteristics of this kind of prophecy, and explained the meaning of the phrases, "Mouth to mouth I speak to him"; "As man speaketh to his neighbour" (Exod. 33:11), and the like. Study it there, and I need not repeat what has already been said.

{דרגות הנבואה} {מטרת הפרק: דרגות הנבואה. המונח נביא רב משמעי} אחרי שהקדמנו (בפרקים הקודמים) את ביאור מהותה האמיתית של הנבואה כפי שמחייב העיון יחד עם מה שהתבאר בתורתנו, ראוי שאציין לך את דרגות הנבואה בהתאם לשני המקורות האלה. מה שאני מכנה ״דרגות נבואה״ – לא כל מי שהוא באחת מאותן דרגות הוא נביא. אלא הדרגה הראשונה והשנייה הן מדרגות לנבואה, ומי שהגיע לאחת מהן אינו נמנה בכלל הנביאים שדיברנו עליהם קודם לכן. ואם הוא נקרא לעתים ״נביא״ הרי זה בהכללה מסוימת, בשל היותו קרוב מאוד לנביאים. {דרגות הנבואה תלויות זמן} אל יטעה אותך בנוגע לדרגות אלה מה שתמצא בספרי הנבואה נביא שהגיעה אליו התגלות בצורה של אחת מן הדרגות האלה, בעוד לגבי הנביא הזה עצמו מבואר שהגיעה אליו התגלות בצורה של דרגה אחרת. משום שיש שההתגלות באה אל הנביא הזה בחלקה בצורה אחת מן הדרגות האלה שאציין, ובאה אליו התגלות אחרת בזמן אחר בדרגה נמוכה מדרגת ההתגלות הראשונה. כי כמו שהנביא אינו מתנבא כל חייו ברצף, אלא הוא מתנבא בזמן מסוים ובזמנים אחרים הנבואה נפרדת ממנו, כך הוא מתנבא בזמן מסוים בצורה של דרגה עליונה, ואחר כך מתנבא בזמן אחר בצורה של דרגה נמוכה יותר. וייתכן שלא יזכה לדרגה נעלה זו אלא פעם אחת בכל חייו ולאחר מכן תישלל ממנו. וייתכן שיישאר בדרגה מתחתיה עד אשר תיפסק נבואתו. כי אין מנוס מהסתלקות הנבואה משאר הנביאים [מלבד משה] לפני מותם, בפרק זמן קצר או ארוך, כמו שהתבאר על ירמיה, שנאמר: ״[וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס] לִכְלוֹת דְּבַר ה׳ מִפִּי יִרְמְיָה״ (עזרא א׳:א׳), וכמו שהתבאר על דוד, שנאמר: ״וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים״ (שמואל ב כ״ג:א׳). והוא הדין לכולם. לאחר שהקדמתי ושטחתי את ההקדמה הזאת, אחל להזכיר את הדרגות האמורות, ואומר: {א. מעלה קדם נבואית: דחף מנהיגותי בתעוזה מעשית} הדרגה הראשונה הראשונה בדרגות הנבואה היא שסיוע אלוהי נלווה אל האדם, מניע אותו וממריץ אותו למעשה טוב, גדול, בעל ערך, כמו הצלת חבורת צדיקים מחבורת רשעים, או הצלת צדיק גדול, או השפעת טוב על אנשים רבים, והוא מוצא לכך בתוך עצמו מניע וממריץ לפעולה. דבר זה נקרא ״רוח ה׳⁠ ⁠״, ועל האדם שהמצב הזה נלווה אליו נאמר ש״צלחה עליו רוח ה׳⁠ ⁠״ או ״לבשה אותו רוח ה׳⁠ ⁠״ או ״נחה עליו רוח ה׳⁠ ⁠״ או ״היה ה׳ עמו״ ומונחים כיוצא באלה. {דוגמאות} זאת היא דרגת כל שופטי ישראל, שנאמר עליהם באופן כללי: ״וְכִי הֵקִים ה׳ לָהֶם שֹׁפְטִים וְהָיָה ה׳ עִם הַשֹּׁפֵט וְהוֹשִׁיעָם״ (שופטים ב׳:י״ח). וזאת היא גם דרגת כל משיחי ישראל הצדיקים. דבר זה התבאר בפרט בכמה מהשופטים והמלכים: א) ״וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ ה׳⁠ ⁠״ (שופטים י״א:כ״ט), ב) ונאמר על שמשון: ״וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ ה׳⁠ ⁠״ (שופטים י״ד:י״ט). ג) ונאמר: ״וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים עַל שָׁאוּל כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים״ (שמואל א י״א:ו׳), ד) וכן נאמר על עמשא כאשר הניעתו רוח הקֹּדש לעזור לדוד: ״וְרוּחַ לָבְשָׁה אֶת עֲמָשַׂא רֹאשׁ הַשָּׁלִישִׁים לְךָ דָוִיד וְעִמְּךָ בֶן יִשַׁי [שָׁלוֹם שָׁלוֹם לְךָ וְשָׁלוֹם לְעֹזְרֶךָ כִּי עֲזָרְךָ אֱלֹהֶיךָ]״ (דברי הימים א י״ב:י״ט; ושם: עֲמָשַׂי). ה) ודע שכוח מעין זה לא נפרד ממשה רבינו מעת שהגיע לבגרות, ולכן התעורר להרוג את המצרי ולהרתיע את הרשע מבין שני הנצים. חוזקו של הכוח הזה בו הגיע עד כדי כך שלאחר שפחד וברח, כאשר הגיע למדין כשהוא זר ופוחד, כיוון שראה עושק כלשהו לא התאפק מלהסירו ולא יכול לסובלו, כמו שנאמר: ״[וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם] וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן [וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם]״ (שמות ב׳:ט״ז-י״ז). ו) וכן נלווה אל דוד כוח שכזה מאז נמשח בשמן המשחה, כמו שאמר עליו הכתוב: ״[וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו] וַתִּצְלַח רוּחַ ה׳ אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה״ (שמואל א ט״ז:י״ג). ולכן אזר עוז מול הארי והדוב והפלשתי. רוח ה׳ מעין זו לא גרמה לאף אחד מאלה לדבר שום דיבור. אלא תכלית הכוח הזה היא להניע את הנתמך הזה לפעולה מסוימת; ולא לכל פעולה שתזדמן, אלא להצלת עשוק, או יחיד חשוב או קהל, או למה שמביא לכך. וכשם שלא כל מי שרואה חלום אמת הוא נביא, כך לא נאמר על כל מי שנלווה אליו סיוע לדבר מה – יהא הדבר אשר יהא, כמו רכישת נכסים או השגת מטרה אישית – שנלוותה אליו רוח ה׳, או ה׳ עמו, ושהוא עשה מה שעשה ברוח הקדש. אלא אנו אומרים זאת רק על מי שעשה מעשה טוב בעל משמעות רבה, או מה שמוביל לכך, כמו הצלחת יוסף בבית המצרי (בראשית ל״ט:ב׳), שהיתה סיבה ראשונה לדברים גדולים שאירעו לאחר מכן, כידוע. {ב. מעלה קדם נבואית: דחף מנהיגותי בכתיבה מבריקה} הדרגה השנייה היא שהאדם מוצא כאילו דבר מה חל בו וכוח אחר מופיע עליו ומדובב אותו, כך שהוא אומר דברי חכמה או שבח או דברי מוסר מועילים, או ענייני הנהגה או אלוהות, וכל זה בהקיץ וכשהחושים פועלים כסדרם. על זה נאמר שהוא מדבר ברוח הקדש. {דוגמאות} א) ובסוג זה של רוח הקדש חיבר דוד את תִּלִּים (=תהלים) וחיבר שלמה את משלי וקהלת ושיר השירים, וכן דניאל ואיוב ודברי הימים ושאר הכתובים חוברו בסוג זה של רוח הקדש. לכן קוראים להם ״כתובים״, כלומר שהם כתובים ברוח הקדש. ובביאור אמרו (חז״ל): ״מגלת אסתר ברוח הקדש נאמרה״ (בבלי מגילה ז׳.). ועל רוח קדש מעין זו אמר דוד: ״רוּחַ ה׳ דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי״ (שמואל ב כ״ג:ב׳), כלומר שהיא גרמה לו לומר את האמירות האלה. ב) בדרגה זו היו שבעים זקנים שנאמר עליהם ״וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ״ (במדבר י״א:כ״ה), וכן אלדד ומידד (במדבר י״א:כ״ו-כ״ט). ג) וכן כל כהן גדול הנשאל באורים ותומים הוא בדרגה זו, כוונתי למה שאמרו (חז״ל): ״שכינה שורה עליו ומדבר ברוח הקדש״ (בבלי יומא ע״ג:). ד) בדרגה זו נמצא גם יחזיאל בן זכריהו, והוא שנאמר עליו בדברי הימים: ״הָיְתָה עָלָיו רוּחַ ה׳ בְּתוֹךְ הַקָּהָל. וַיֹּאמֶר הַקְשִׁיבוּ כָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְהַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט כֹּה אָמַר ה׳ לָכֶם [אַתֶּם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵאלֹהִים]״ (דברי הימים ב כ׳:י״ד-ט״ו). ה) וכן זכריהו בן יהוידע הכהן בדרגה זו, כי נאמר עליו: ״וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים [לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה׳ וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה׳ וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם]״ (דברי הימים ב כ״ד:כ׳). ו) וכן עזריהו בן עודד, שנאמר עליו: ״וַעֲזַרְיָהוּ בֶּן עוֹדֵד הָיְתָה עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים. וַיֵּצֵא לִפְנֵי אָסָא [וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁמָעוּנִי אָסָא וְכָל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן ה׳ עִמָּכֶם בִּהְיוֹתְכֶם עִמּוֹ וְאִם תִּדְרְשֻׁהוּ יִמָּצֵא לָכֶם וְאִם תַּעַזְבֻהוּ יַעֲזֹב אֶתְכֶם]״ (דברי הימים ב ט״ו:א׳-ב׳). וכן כל מי שנאמר עליו כיוצא בזה. ז) ודע שגם בלעם היה מן הסוג הזה בעת תיקונו, ולעניין הזה כיוון באומרו: ״וַיָּשֶׂם ה׳ דָּבָר בְּפִי בִלְעָם״ (במדבר כ״ג:ה׳), כאילו אמר שברוח ה׳ ידבר. ועל עניין זה אמר הוא על עצמו: ״שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל״ (במדבר כ״ד:ד׳,ט״ז). {המשך הדוגמאות: דוד ושלמה ודניאל} ראוי שנסב את תשומת הלב לכך שדוד ושלמה ודניאל הם בדרגה זו, ואינם בדרגת ישעיה וירמיה ונתן הנביא ואחיה השילוני והדומים להם. כי אלה – כלומר דוד ושלמה ודניאל – דיברו ואמרו מה שאמרו ברוח הקדש בלבד. {דוד)} אשר לדברי דוד: ״אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל״ (שמואל ב כ״ג:ג׳) – משמעות הדברים היא שהוא הבטיח לו על ידי נביא, בין אם נתן או נביא אחר, כמו ״וַיֹּאמֶר ה׳ לָהּ [שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ...]״ (בראשית כ״ה:כ״ג; לעיל ב׳:מ״א:10), וכמו ״וַיֹּאמֶר ה׳ לִשְׁלֹמֹה יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה זֹּאת עִמָּךְ וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי [וְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ]״ (מלכים א י״א:י״א), שזה בלי ספק איום שנאמר לו על ידי נביא – אחיה השילוני או נביא אחר. {שלמה)} וכן דבריו על שלמה: ״בְּגִבְעוֹן נִרְאָה ה׳ אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים [שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ]״ (מלכים א ג׳:ה׳) – אין זו נבואה גמורה כמו ״הָיָה דְבַר ה׳ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה״ (בראשית ט״ו:א׳) ולא כמו ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה״ (בראשית מ״ו:ב׳) ולא כמו נבואת ישעיה וירמיה. כי כל אחד מאלה – אף על פי שבאה אליו התגלות בחלום, ההתגלות הזאת מודיעה לו שהיא נבואה ושבאה אליו התגלות; אך בפרשה הזאת של שלמה נאמר בסופה: ״וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם״ (מלכים א ג׳:ט״ו). וכן בפרשה השנייה, נאמר בה: ״וַיֵּרָא ה׳ אֶל שְׁלֹמֹה שֵׁנִית כַּאֲשֶׁר נִרְאָה אֵלָיו בְּגִבְעוֹן״ (מלכים א ט׳:ב׳), שהתברר שהוא חלום. זאת דרגה למטה מן הדרגה שנאמר עליה ״בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ״ (במדבר י״ב:ו׳), כי המתנבאים בחלום אינם קוראים לכך ״חלום״ בשום אופן לאחר שהנבואה הגיעה אליהם בחלום, אלא הם קובעים באופן נחרץ שזוהי התגלות. כמו שאמר יעקב אבינו; שכאשר התעורר מאותו חלום שלנבואה לא אמר שהוא חלום, אלא קבע ואמר: ״אָכֵן יֵשׁ ה׳ בַּמָּקוֹם הַזֶּה [וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי]״ (בראשית כ״ח:ט״ז). וכן אמר: ״אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן״ (בראשית מ״ח:ג׳). הרי שקבע שזוהי התגלות. ואילו בשלמה נאמר: ״וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם״. {דניאל)} וכן אתה מוצא את דניאל מדבר עליהם כעל חלומות, אף על פי שהוא ראה בהם מלאך ושמע את דיבורו. והוא קרא להם ״חלומות״ אפילו אחרי שלמד מהם מה שלמד. נאמר: ״אֱדַיִן [לְדָנִיֵּאל] בְּחֶזְוָא דִי לֵילְיָא רָזָא גְלִי״ (=אז [לדניאל] בחזון הלילה התגלה הסוד) (דניאל ב׳:י״ט), וכן נאמר: ״בֵּאדַיִן חֶלְמָא כְתַב [רֵאשׁ מִלִּין אֲמַר. עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר] חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוִי עִם לֵילְיָא... וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי״ (=אז כתב את החלום [תחילת דברים אמר. עונה דניאל ואומר:] ראיתי בחזוני עם הלילה... וחזיונות ראשי הבהילוני) (דניאל ז׳:א׳-ט״ו). ואמר: ״וָאֶשְׁתּוֹמֵם עַל הַמַּרְאֶה וְאֵין מֵבִין״ (דניאל ח׳:כ״ז). ואין ספק שזו דרגה נמוכה יותר מדרגת אלו שנאמר עליהם ״בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ״ (במדבר י״ב:ו׳), ולכן הסכמת האומה היא לסדר את ספר דניאל בכלל כתובים ולא בנביאים. לכן הסבתי את תשומת לבך לכך שסוג זה של נבואה שהגיע לדניאל ושלמה, אף על פי שהם ראו בו מלאך בחלום, הרי הם לא מצאו בנפשם שזוהי נבואה גמורה, אלא חלום המודיע דברים אמיתיים. זהו אם כן מסוג מי שמדבר ברוח הקדש, וזאת היא הדרגה השנייה. וכן בסידור כתבי הקדש לא הבדילו בין משלי וקהלת ודניאל ותִלִּים לבין רות או מגלת אסתר – הכל ברוח הקדש נכתבו. גם כל אלה נקראים ״נביאים״ על דרך ההכללה. {ג. חלום נבואי: ראיית משל בסמלים} הדרגה השלישית והיא תחילת הדרגות של האומרים ״ויהי דבר ה׳ אלי״ וביטויים דומים במשמעות הזאת, היא שהנביא רואה משל בחלום עם כל התנאים האלה שנאמרו לעיל (מורה נבוכים ב׳:ל״ב) באשר למהותה האמיתית של הנבואה, ובחלום שלנבואה הזה עצמו מתברר לו פתרונו של המשל הזה, למה הוא מכוון, כמו רוב משלי זכריה כולם. {ד. חלום נבואי: שמיעת דיבור בלא מראה} הדרגה הרביעית שהוא שומע דיבור מפורש וברור בחלום שלנבואה ואיננו רואה את אומרו, כמו שקרה לשמואל בתחילת ההתגלות שבאה אליו, כמו שביארנו (מורה נבוכים ב׳:מ״ד:2) באשר לעניינו. {ה. חלום נבואי: שמיעת דיבור מדמות אדם} הדרגה החמישית היא שמדבר אליו איש בחלום, כמו שנאמר בחלק מנבואת יחזקאל: ״וַיְדַבֵּר אֵלַי הָאִישׁ: בֶּן אָדָם [רְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְּׁמָע וְשִׂים לִבְּךָ לְכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתָךְ...]״ (יחזקאל מ׳:ד׳). {ו. חלום נבואי: שמיעת דיבור מדמות מלאך} הדרגה השישית שמדבר אליו מלאך בחלום. זה הוא מצבם של רוב הנביאים, כמו שנאמר: ״וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם״ (בראשית ל״א:י״א). {ז. חלום נבואי: שמיעת דיבור מדמות ה׳} הדרגה השביעית שהוא רואה בחלום שלנבואה כאילו הוא יתעלה מדבר אליו, כדברי ישעיה: ״רָאִיתִי אֶת ה׳ [יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל... וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל ה׳ אֹמֵר] וַיֹּאמֶר אֶת מִי אֶשְׁלַח [וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ״ (ישעיהו ו׳:א׳-ה׳; ושם: וָאֶרְאֶה; וחסר ״וַיֹּאמֶר״), וכדברי מיכיהו בן ימלא: ״רָאִיתִי אֶת ה׳ [יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. וַיֹּאמֶר ה׳...]״ (מלכים א כ״ב:י״ט-כ׳). {ח. מראה הנבואה: ראיית משל בסמלים} הדרגה השמינית שבאה אליו התגלות במראה הנבואה והוא רואה משלים, כאברהם במראה בין הבתרים (בראשית ט״ו:ט׳-י׳), כי המשלים האלה היו במראה ביום, כמו שהתבאר (מורה נבוכים ב׳:מ״א). {ט. מראה הנבואה: שמיעת דיבור בלא מראה} הדרגה התשיעית שהוא שומע דיבור במראה, כמו שנאמר אצל אברהם: ״וְהִנֵּה דְבַר ה׳ אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה״ (בראשית ט״ו:ד׳). {י. מראה הנבואה: שמיעת דיבור מדמות אדם} הדרגה העשירית שהוא רואה איש המדבר אליו במראה הנבואה, כאברהם גם כן באלוני ממרא (בראשית י״ח:א׳ ואילך) וכיהושע ביריחו (יהושע ה׳:י״ג-ט״ו). {יא. מראה הנבואה: שמיעת דיבור מדמות מלאך} הדרגה האחת עשרה שהוא רואה מלאך המדבר אליו במראה, כאברהם בשעת העקידה (בראשית כ״ב:י״א,ט״ו). זאת לדעתי דרגת הנביאים העליונה ביותר שהכתובים העידו על מצבם, לאחר שנקבע מה שנקבע על שלמות המעלות השכליות של האדם כפי שמחייב העיון, ולאחר הוצאת משה רבינו מן הכלל. {במראה נבואה יש יותר כוח שכלי ופחות כוח מדמה} אשר לשאלה האם ייתכן שהנביא יראה גם במראה הנבואה כאילו ה׳ פונה אליו בדיבור – דבר זה אינו סביר בעיניי, כי יכולת פעולתו של הכוח המדמה אינה מגיעה לכך, ולא מצאנו מצב כזה בשאר הנביאים. לכן ביאר בתורה ואמר: ״בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ״ (במדבר י״ב:ו׳): הקצה את ה״דבור״ ״בחלום״ בלבד, והקצה ל״מראה״ את ההידבקות בשכל (הפועל) ובשפעו, והם דבריו ״אֵלָיו אֶתְוַדָּע״, שהוא ׳התפעל׳ של ידע, ולא אמר במפורש שיש במראה שמיעת דיבור מאת ה׳. {שתי אפשרויות לכך שדיבור מיוחס רק לחלום} כיוון שמצאתי כתובים המעידים על דיבור שהנביא שמע, ומבואר שזה במראה, אמרתי על דרך ההשערה א) שייתכן שהדיבור הזה שנשמע בחלום ולא ייתכן כמותו במראה – משמעו שהוא מדמיין שה׳ הוא שפונה אליו בדברים. כל זאת בהליכה אחר הפשט (״החיצוניות״). ב) ויכול האומר לומר שכל מראה שתמצא בו שמיעת דיבור – תהיה תחילת הדבר הזה מראה ואחר כך יסתיים באובדן ההכרה וייעשה חלום, כמו שביארנו (מורה נבוכים ב׳:מ״א) על מה שנאמר ״וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם״ (בראשית ט״ו:י״ב), ודבריהם (של חז״ל) ״זו תרדמה שלנבואה״ (בראשית רבה י״ז:ה׳). ויהיה כל דיבור שיישמע, בכל אופן שיישמע, בחלום בלבד, כמו שאמר הכתוב: ״בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ״ (במדבר י״ב:ו׳). ואילו במראה הנבואה – אין משיגים בו אלא משלים או היקשרויות שכליות המביאות להשגת דברי חכמה כגון אלה המושגים בעיון כמו שביארנו (מורה נבוכים ב׳:ל״ח), והם דבריו ״בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע״ (במדבר שם). לפי הפרשנות האחרונה תהיינה דרגות הנבואה שמונה דרגות, כשהעליונה בהן והשלמה ביותר היא שיתנבא במראה באופן כללי, אפילו דיבר אליו איש כמו שצוין. {שמיעת הדיבור מה׳ נעשית באמצעות הכוח המדמה} שמא תקשה עליי ותאמר: מנית בדרגות הנבואה (בדרגה 7) שהנביא שומע את הדיבור מאת ה׳ המדבר אליו, כישעיה ומיכיהו – וכיצד דבר זה ייתכן, והרי יסוד מוסד אצלנו שכל נביא שומע את הדיבור רק באמצעות מלאך, מלבד משה רבינו שנאמר בו ״פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ״ (במדבר י״ב:ח׳)? דע לך שכך הוא הדבר, ושהאמצעי כאן הוא הכוח המדמה. כי הוא שומע את ה׳ מדבר אליו רק בחלום שלנבואה, בעוד משה רבינו – ״מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים״ (שמות כ״ה:כ״ב), בלי שימוש בכוח המדמה. כבר ביארנו במשנה תורה (יסודי התורה ז׳:ו׳) את ייחודי הנבואה ההיא, ופירשנו את המשמעות של ״פֶּה אֶל פֶּה״, ושל ״כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ״ (שמות ל״ג:י״א) וזולתם. הבן זאת משם, ואין צורך לחזור על מה שכבר נאמר.

Radak Yehoshua 13:22רד״ק יהושע י״ג:כ״ב

הקוסם – להודיע כי לא נביא היה אלא קוסם, ונבואתו היתה לשעה. או, לכבוד ישראל בא אליו מלאך י״י לדבר הנבואות ההם. ויש לשאול איך מצאו בלעם שם, והלא כתיב: וילך וישב למקומו (במדבר כ״ד:כ״ה), אלא שחזר שם לבקש שכרו על העצה שנתן להם למואב ולמדין להוציא בנותיהם היפות ויזנו ישראל עמהם ויהיה קצף י״י בהם, וזהו שאמר: לכה איעצך (במדבר כ״ד:י״ד), כמו שכתוב: בדבר בלעם (במדבר ל״א:ט״ז), וכשראה שנתקיימה עצתו הלך למואב ולמדין לבקש שכרו מהם. אל חלליהם – עם חלליהם. וכמוהו רבים. ובתורה כתיב: על חלליהם (במדבר ל״א:ח׳), והוא גם כן כמו עם, כמו: ויבאו האנשים על הנשים (שמות ל״ה:כ״ב) – עם הנשים, ואחרים זולתו. ויש בו דרש: שהיו מלכי מדין עושים כשפים עם בלעם ובורחים מפני חרב ישראל ופורחין באויר. כיון שהראה להם פנחס את הציץ, נפלו על חלליהם. ועוד אמרו על חלליהם – שעשו לו ארבע מיתות בית דין. ועוד אמרו כי פנחס הרגו.

Ramban Bemidbar 22:31רמב״ן במדבר כ״ב:ל״א

AND THE ETERNAL OPENED THE EYES OF BALAAM. From this verse we learn that Balaam was not a prophet [who habitually received Divine messages], because had he been a prophet, how could it be that he required "opening of the eyes" to see the angel, which is the term used by Scripture about someone who has not reached the degree of prophecy, such as Elisha's young man,⁠ or Hagar the Egyptian,⁠ and Scripture does not speak in this manner about the prophets! And indeed Scripture calls him, Balaam the son of Beor, the soothsayer.⁠ And when Balaam said, as the Eternal may speak unto me,⁠ he called his [ability] to know future events by means of his soothsaying "the word of G-d," [and it does not refer to the gift of prophecy]. But for the sake of the honor of Israel G-d [indeed] came to him that night [in a prophet-like vision], and afterwards he was favored with "opening of the eyes" in seeing the angel, and speaking to him, and finally he attained the degree of [seeing] the vision of the Almighty — all this being for the sake of Israel and in their honor. But after he returned to his land, however, he [reverted to the status of a mere] soothsayer, for that is how Scripture describes him at [the time of] his death, [saying]: And Balaam the son of Beor, the soothsayer, did the children of Israel slay with the sword,⁠ and G-d forbid that they should stretch forth a hand against a prophet of G-d! And so did the Rabbis say in the Midrash Bamidbar Sinai Rabbah:⁠ "Balaam partook of the Ruach Hakodesh,⁠ but after he associated himself with Balak, the Ruach Hakodesh departed from him and he became again a [mere] soothsayer, as he had been originally. Therefore he complained: "I was elevated [in prophecy], but Balak brought about my descent.'"

ויגל י״י את עיני בלעם – מזה הכתוב נלמוד כי בלעם לא היה נביא, אך יצטרך לגלוי עינים בראית המלאך, כאשר יאמר הכתוב במי שלא הגיע לנבואה, כנער אלישע (מלכים ב ו׳:י״ז), והגר המצרית (בראשית כ״א:י״ט), ולא יאמר כן בנביאים. וכן קראו הכתוב: בלעם בן בעור הקוסם (יהושע י״ג:כ״ב). ומה שאמר הוא: כאשר ידבר י״י אלי (במדבר כ״ב:ח׳) – יקרא ידיעתו העתידות בקסמיו: דבר י״י. אבל לכבוד ישראל בא אליו השם בלילה ההוא, ואחרי כן זכה לגלוי עינים בראיית המלאך, ודבר עמו, ובסוף עלה למעלת מחזה שדי (במדבר כ״ד:ד׳), והכל בענין ישראל ולכבודם. ואחרי ששב לארצו היה קוסם, כי כן יקראנו הכתוב במיתתו: ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב (יהושע י״ג:כ״ב), וחלילה שישלחו יד בנביא השם. וכך אמרו במדרש במדבר סיני רבה (במדבר רבה כ׳:י״ט) בלעם נזקק לרוח הקדש, וכשנזדווג לבלק נסתלקה ממנו רוח הקדש וחזר להיות קוסם כבתחלה, לפיכך צווח: רם הייתי והורידני בלק.

Shadal Bemidbar 22:2שד״ל במדבר כ״ב:ב׳

וירא בלק בן צפור – בלק היה נכרי במואב, והיה ארמי מארץ בני עמו של בלעם, וראה כי אנשי מואב אחזמו רעד מפני בני ישראל, עד שהתחילו לבקש עזרה או עצה ממדין, ונתירא שמא ימרדו בו באמרם מה יושיענו זה, {או שאם יוציאם למלחמה על ישראל ימאנו להלחם מרוב פחדם, ע״כ וישלח מלאכים.} והתחכם להביא להם תשועה ממרחק על ידי איש מבני עמו, הוא בלעם. {א׳: בלעם היה איש טוב או איש רע? – ‫אין ראיה שהיה איש רע בהחלט כי אין ראיה שנתן עצה להחטיא את ישראל, כי בדבר בלעם {במדבר ל״א:ט״ז} אפשר שיורה במעשה בלעם nell' affare, והכתוב אומר על המדינים בנכליהם אשר נכלו {במדבר כ״ה:י״ח}, אם כן שלהם היתה התחבולה, ואם של בלעם היא איך סבל להיות מוכרח לברך את ישראל פעם אחר פעם, ולא אמר לבלק עשה זאת תחלה ואז אקללם? ולפי הנראה לא קבל בלעם שכר מבלק כי אמר לו והנה מנעך ה׳ מכבוד {במדבר כ״ד:י״א}, והוא השיב הנני הולך אל עמי {במדבר כ״ד:י״ד}; ואח״כ לא נזכר שכבדו בלק, אלא ויקם בלעם וילך וישב למקומו וגם בלק הלך לדרכו {במדבר כ״ד:כ״ה}, כאנשים הנפרדים זה מזה בכעס, אבל ואשר שכר עליך {דברים כ״ג:ה׳} נאמר על כוונת בלק שהיה בדעתו לכבדו מאד אם יקללם, ולקחו מארצו והבטיחו שיתן שכרו, גם אולי השרים נתנו לו ממון להוצאת הדרך, גם הביאו לו הקסמים למתנה. ומה שהרגוהו ישראל לא היה אלא מקרה שמצאוהו במדין והרגוהו בכלל אנשי מדין כאמור ביהושע י״ג כ״ב הרגו על חלליהם {במדבר ל״א:ח׳} ואם מפני שרצה ללכת אחר שידע שאין האל חפץ שיקללם אין זה רוע לב, כי בלק היה ירא מישראל ובקש ממנו להצילו מידם, ובלעם אולי התכוון להציל את הנרדף אפילו בנפשו של רודף, ומכל מקום לא היה צדיק גמור, כי כשראה שלא היה יכול למלא שאלת בלק, כי לא היה ה׳ רוצה לקלל את ישראל, בקש לקללם מדעתו ולרמות את בלק, עיין למטה כ״ד א׳.} א׳: בלעם היה עובד את ה׳ או עכו״ם? – היה עכו״ם, כי היה קוסם (יהושע י״ג⁠{:כ״ב}) ואם היה עובד את ה׳ היה מתדבק בישראל, ולפחות לא היה הולך לקללם אחר שאמר לו ה׳ כי ברוך הוא, ולא היה הולך לקראת נחשים כדי שיחפוץ ה׳ לקללם אם היה יודע שהוא אל יחיד ושהם עם סגולתו, ומיד כשבא אצל בלק היה לו להגיד לו כי זה העם בחר לו יה ושאי אפשר שימאס בם; אבל מה שאמר לא אוכל לעבור את פי ה׳ אלהי, כן היה מדרכי אמונתו לעבוד לכל אלוה כשיצטרך לו, ועכשו היה צריך לאלהי העברים שיטוש את ישראל. ב׳: מה היתה אומנותו? – היה קוסם קסמים ומעונן ומנחש, והיה בקי בכל מיני עבודות שבימיו, והיה מגיד עתידות בקסמים, ומהיותו בקי בכל מיני עבודה היה עושה לכל אלוה ואלוה העבודות הרצויות לפניו, ועל ידי כך היה מאמין שיקרב או ירחק האל ההוא מאדם או מגוי מיוחד. וידוע מנהג הרומיים כשצרים על עיר משביעים אלהיה שיעזבוה. והנה היה יודע שאלהי ישראל נקרא ה׳, ושהוא חפץ בשביעיות ובפרים ובאילים. ג׳: פעולותיו ברמיה או בתם לבב? – בתם לבב, כי היה מברך או מקלל לפי מה שהיה רואה בחלום, או לפי מה שהיה עולה לו על ידי הקסמים והנחשים שהיה תמיד הולך לקראתם, שאם נאמר שהיו במרמה, ושאמר לינו פה הלילה כדי ליטול זמן, ואחר כך כי מאן ה׳ כדי להוקיר את עצמו, אם כן כשבא לקלל והוכרח לברך, היה לו להרגיש בקרבו מעשה נסים, והיה לו לחרוד חרדה גדולה ולחדול מיד וללכת לו, ואם תאמר כי גם כל ברכותיו מלבו היו, כי ראה את ישראל מצליחים והבין שאם יקללם ימצא שקרן, אם כן למה נכתבה פרשה זו בתורה, ואיך אמר משה ולא אבה ה׳ אלהיך לשמוע אל בלעם {דברים כ״ג:ו׳}, ועוד למה הוסיף אראנו ולא עתה, ומחץ פאתי מואב, שהיה בזה משניא את עצמו בפני בלק. אבל נראה באמת שהיה עושה פעולותיו בתם לבב, כפי מה שמסרו לו רבותיו הקוסמים, והיה מאמין שיש כח בעבודות להשיב האלהים ממדה למדה, ואמר לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כי היה סומך על החלומות, ואמר כאשר ידבר ה׳ אלי כי עשה איזו עבודה לאלהי העברים כדי שיודיעהו בחלום אם רצונו שילך לקלל את עמו. ד׳: היה נביא אם לא? – לא היה נביא, כי היה קוסם ועכו״ם, רק בפעם הזאת שָם ה׳ דבריו בפיו לכבוד ישראל. ה׳: איך היתה נבואתו, מבלי שירגיש בעצמו מעשה נסים? – כשהיה נפרד מבלק להכין עצמו לקללם היה ה׳ נותן בו לב חדש והתעוררות לברך את ישראל, וע״י ההתעוררות האלהית ההוא היה נושא משליו לפי דרכו בחכמת השיר, וגם הוא האמין כי מה׳ היתה זאת ושאלהי העברים עושה זאת, ואמר בתם לבב הלא את אשר ישים ה׳ בפי אותו אשמור לדבר. ו׳: האתון דברה אם לא? לא יבצר מהאל לעשות שתדבר, אבל לא היה אפשר שלא יחרד בלעם ושני נעריו חרדה גדולה עד מות, ולא היה אפשר שיהיה בו כח להשיב לה דבר, על כן יתכן שלא דברה כדבור של בני אדם, כי ותדבר אין כתוב כאן, אבל השמיעה בפיה קול יללה שהיה מובן ממנו מה עשיתי לך כי הכיתני, והוא בכעסו השיב לעומתה ואמר כאדם הצועק לבהמתו כי התעללת בי וכו׳, והיא חזרה וצעקה כאילו תאמר הלא אנכי אתנך וכו׳, אז נכמרו רחמיו עליה ואמר לא, כלומר אין דרך הבהמה הזאת להתעלל בי, והנה אמת כי ה׳ פתח את פי האתון, כי נָעֲרָה באופן משונה מעט ממנהגה, אך לא היה הנס כל כך עד שיבהל בלעם. והנה ה׳ שפתי תפתח {תהלים נ״א:י״ז} אין ענינו דבור חוץ מן הטבע; גם קרוב הדבר שבלעם היה מתפאר בהבנת קולות העופות והחיות, ע״כ כששמע קולה פתר דבריה והשיב עליהם, על כן לא נבהלו נעריו, כי זה היה דרכו, אלא שהפעם הזאת היה שם נס אמתי, אבל היה נס נסתר ולא הרגישו בו ולא חרדו לא הם ולא בלעם. ועוד אם דברה, איך לא הצטדקה ולא אמרה לו שיש שם דבר המפחידה מללכת? ז׳: ומה ראה הקב״ה להפוך הקללה לברכה? – ולמה לא הניח לבלעם שיקלל והוא יברך? – מפני שלא הותר לישראל להתגרות במואב, ואם היה בלעם מקלל, היו בלעם ובלק מתפארים שהועילה קללתו להציל את המלך ואת העם אשר שכרוהו, כי לא ידעו כי ה׳ צוה אל תצר את מואב {דברים ב׳:ט׳}, ויאמרו כי הקללה הביאה בהם מרך לבב וחתתה גבורתם, ואולי ג״כ היו המואבים יוצאים לקראתם בעם כבד וביד חזקה כמו שעשה אדום (במדבר כ׳:כ׳), והיו ישראל מתרחקים מפניהם מפני מצות ה׳ כמו שעשו לאדום והיה שם שמים מתחלל.