EN/HEע/E

Biblical Parallels Index – Bemidbar 22-24

Sources

Sifre Devarim 34:10ספרי דברים ל״ד:י׳

"And there shall not arise in Israel again a prophet such as Moses": But among the nations, there did arise. And who was he? Bilam the son of Beor. But there is a difference between the prophecy of Moses and the prophecy of Bilam. Moses did not know who was speaking to him, and Bilam did know, viz. (Bemidbar 24:16) "The speech of the hearer (Bilam) of the words of the Almighty." Moses did not know when He would speak to him until He did so. Bilam did know, viz. "and the knower of the knowledge of the Most High." Moses did not speak with Him unless he was standing, viz. (Devarim 5:28) "And you, here, stand with Me." And Bilam spoke with Him when he was fallen, viz. (Bemidbar 24:4) "The vision of the Almighty shall he see, fallen and his eyes uncovered." To whom may he be compared? To the king's cook, who knows the expenses of the royal table. "whom the Lord knew face to face": Because it is written (Shemot 33:18) "And he said: Show me, I pray, Your glory," He said to him: In this world you cannot see it, it being compared to a "face," viz. (Ibid. 20) "You shall not be permitted to see My face." But you will see it in the world to come, where it is compared to a "back," viz. (Ibid. 23) "Then I shall remove My palm, and you shall see My back." When did He show it to him? Close to his death — whence we derive that close to death it can be seen.

ולא קם נביא בישראל כמשה – אבל באומות קם, ואיזה? [זה] בלעם בן בעור, אלא יש הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם. משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר: נאם שומע אמרי אל ויודע דעת עליון (במדבר כ״ד:ט״ז) משה לא היה יודע מי מדבר עמו עד שנדבר עמו. ובלעם היה יודע אימתי היה מדבר, שנאמר: וידע דעת עליון (במדבר כ״ד:ט״ז). משה לא היה מדבר עמו עד שהוא עומד, שנאמר: ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה׳:כ״ז). ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל, שנאמר: מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים (במדבר כ״ד:ט״ז). משל למה הדבר דומה? לטבחו של מלך ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו.

Sifre Zuta Bemidbar 7:89ספרי זוטא במדבר ז׳:פ״ט

שלש מדות היה בו ביד משה מה שלא היה ביד בלעם משה היה מדבר עמו עומד שנאמר ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה כח) [ועם בלעם לא היה מדבר עמו אלא נופל שנא' נופל וגלוי עינים (במדבר כד ד)] משה היה מדבר עמו פה אל פה שנא' פה אל פה אדבר בו (במדבר יב ח) [ובבלעם כתיב נאם שומע אמרי אל (במדבר כד ד) שלא היה מדבר עמו פה אל פה] משה היה מדבר עמו פנים אל פנים שנאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים (שמות לג יא) [ועם בלעם לא היה מדבר כי במשלים כמד"ת וישא משלו ויאמר וגו' (במדבר כד טו). שלש מדות היו ביד בלעם מה שלא היה ביד משה. משה לא היה יודע מי מדבר עמו בלעם היה יודע מי מדבר עמו שנא' נאם שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה (במדבר כד ד) משה לא היה יודע אימתי הקדוש ברוך הוא מדבר עמו] ובלעם היה יודע מה הקדוש ברוך הוא עתיד לדבר עמו שנ' ויודע דעת עליון (במדבר כד טז). משלו משל לטבחו של מלך שהוא יודע מה המלך מקריב על שולחנו [ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו] כך היה בלעם יודע מה הקדוש ברוך הוא עתיד לדבר עמו בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנא' נופל וגלוי עינים (במדבר כד ד) [היה משתטח על פניו ומיד היה גלוי עינים על מה ששואל ומשה לא היה מדבר עמו בכל שעה שירצה] ר' שמעון אומר אף משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנ' ובבא משה אל אהל מועד כיון שהיה רוצה היה נכנס והוא מדבר עמו.

Midrash Tannaim Devarim 34:10מדרש תנאים דברים ל״ד:י׳

ולא קם נביא עוד ביש׳ כמ׳ בישראל לא קם כמשה אבל קם באומות העולם ואיזה זה בלעם בן בעור: מה בין נבואתו שלמשה לנבואתו שלבלעם: בלעם מידבר עמו והוא נופל שנ׳ (במדבר כ״ד:ד׳) נפל וג׳ עי׳ בלעם היה יודע אימתי המקום מדבר עמו שנ׳ (שם) מחזה שדי יחז׳: בלעם היה יודע מה עתיד לידבר עמו שנ׳ (שם כ״ד:ט״ז) ויודע דע׳ על׳ מושלו מלה״ד לטבחו שלמלך שהיה יודע מה קרב על שלחנו שלמלך כך היה בלעם יודע מה עתיד לידבר עמו: מה בין נבואתו שלבלעם לנבואתו שלמשה משה מידבר עמו והוא עומד שנ׳ (דברים ה׳:כ״ח) ואתה פה עמד עמדי: משה מידבר עמו פה אל פה ידבר שנ׳ (במדבר י״ב:ח׳) פה אל פה אד׳ בו: משה מידבר עמו פנים בפנים שנ׳ (ע׳ שמות ל״ג:י״א) ודבר ה׳ אל משה פנים בפנים: אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים למה נאמ׳ לפי שאמר משה לפני הקב״ה רבון העולם הראני נא את כבו׳ (שם ל״ג:י״ח) אמ׳ לו בעולם הזה שנמשל בפנים אין אתה רואה שנ׳ (שם ל״ג:כ׳) לא תוכל לר׳ את פני אבל לעולם הבא שנמשל באחור אתה רואה שנ׳ (שם ל״ג:כ״ג) והסירתי את כפי ור׳ את אחרי אע״פ כן הראהו בשעת המיתה הא למדנו שכל המתים רואים:

Bavli Berakhot 7aבבלי ברכות ז׳.

And that is what Balaam said to Balak: “How can I curse whom God has not cursed? And how can I condemn whom God has not condemned?” (Numbers 23:8). This verse teaches that all those days, God was not angry. And how long does His anger last? God’s anger lasts a moment. And how long is a moment? Rabbi Avin, and some say Rabbi Avina, said: A moment lasts as long as it takes to say it [rega]. From where do we derive that God is only angry for a moment? As it is stated: “His anger is but for a moment, His favor, for a lifetime” (Psalms 30:6). And if you wish, say instead, from here, as it is stated: “Hide yourself for a brief moment, until the anger passes” (Isaiah 26:20), meaning that God’s anger passes in a mere moment. The Gemara asks: When is the Holy One, Blessed be He, angry? Abaye said: God’s anger is revealed through animals. During the first three hours of the day, when the sun whitens the crest of the rooster and it stands on one leg. When it appears that its life has left him and he suddenly turns white, that is when God is angry. The Gemara asks: The rooster also stands that way every hour. What kind of sign is this? The Gemara answers: The difference is that every other hour when the rooster stands in that way, there are red streaks in his crest. But when God is angry, there are no red streaks in his crest. The Gemara relates: A certain heretic who was in Rabbi Yehoshua ben Levi’s neighborhood would upset him by incessantly challenging the legitimacy of verses. One day, Rabbi Yehoshua ben Levi took a rooster and placed it between the legs of the bed upon which he sat and looked at it. He thought: When the moment of God’s anger arrives, I will curse him and be rid of him. When the moment of God’s anger arrived, Rabbi Yehoshua ben Levi slept. When he woke up, he said to himself: Conclude from the fact that I nodded off that it is not proper conduct to do so, to curse people, even if they are wicked. “His mercy is over all His creations” (Psalms 145:9) is written even with regard to sinners. Moreover, it is inappropriate to cause the punishment of another, as it is written: “Punishment, even for the righteous, is not good” (Proverbs 17:26), even for a righteous person, it is improper to punish another. Explaining the cause of God’s anger, it is taught in the name of Rabbi Meir: When the sun rises and the kings of the East and the West place their crowns on their heads and bow down to the sun, the Holy One, Blessed be He, immediately grows angry. Since this occurs in the early hours every day, God becomes angry at His world at that moment every day.

<abb>א״ר</abb><openabb>אֲמַר רִבִּי</openabb> אֶלְעָזָר: אָמַר לָהֶם <abb>הקב״ה</abb><openabb>הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא</openabb> לְיִשְׂרָאֵל: דְּעוּ כַּמָּה צְדָקוֹת עָשִׂיתִי עִמָּכֶם, שֶׁלֹּא כָּעַסְתִּי בִּימֵי בִּלְעָם הָרָשָׁע. שֶׁאִלְמָלֵי כָּעַסְתִּי, לֹא נִשְׁתַּיַּיר מִשּׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט. וְהַיְינוּ <abb>דקא״ל</abb><openabb>דְּקָאָמַר לֵיהּ</openabb> בִּלְעָם לְבָלָק: {במדבר כ״ג:ח׳} ״מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה׳⁠ ⁠״, מְלַמֵּד שֶׁכָּל אוֹתָן הַיָּמִים לֹא זָעַם.. וְכַמָּה זַעֲמוֹ? רֶגַע. וְכַמָּה רֶגַע? <abb>א״ר</abb><openabb>אָמַר רִבִּי</openabb> אַבִּין וְאִיתֵימָא רִבִּי אַבִּינָא: רֶגַע כְּמֵימְרֵיהּ.. וּמְנָא לַן דְּרֶגַע רְתַח? <abb>שנא׳</abb><openabb>שֶׁנֶּאֱמַר</openabb>: {תהלים ל׳:ו׳} ״כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ״. <abb>ואב״א</abb><openabb>וְאִי בָעֵית אֵימָא</openabb> מֵהָכָא: {ישעיהו כ״ו:כ׳} ״חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבוֹר זָעַם״. וְאֵימַת רָתַח? אֲמַר אַבַּיֵי: בְּהָנָךְ תְּלָת שָׁעֵי קַמַּיְיתָּא, כִּי חִיוָּרָא כַּרְבַּלְתָּא דְּתַרְנְגוֹלָא וְקָאֵי אַחַד כַּרְעָא. כָּל שַׁעְתָּא וְשַׁעֲתָא נַמֵי קָאֵי הָכִי! כָּל שַׁעְתָּא, אִית בֵּיהּ שׁוּרְיָיקֵי סוּמָקֵי, בְּהָהִיא שַׁעְתָּא, לֵית בֵּיהּ שׁוּרְיָיקֵי סוּמָקֵי.. הַהוּא מִינָא דַּהֲוָה בְּשִׁבְבוּתֵיהּ <abb>דר׳</abb><openabb>דְּרִבִּי</openabb> יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הֲוָה קָא מְצַעַר לֵיהּ טוּבָא בִּקְרָאֵי. יוֹמָא חַד, שְׁקַל תַּרְנְגוֹלָא, וְאוֹקְמֵיהּ בֵּין כַּרְעֵי דְּעַרְסָא וְעַיֵּין בֵּיהּ. סְבַר, כִּי מְטָא הַהִיא שַׁעְתָּא, אַלְטְיֵיהּ. כִּי מְטָא הַהִיא שַׁעְתָּא, נָיֵים. אֲמַר, <abb>ש״מ</abb><openabb>שְׁמַע מִינַּהּ</openabb> לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֶעֱבַד הָכִי, {תהלים קמ״ה:ט׳} ״וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו״ כְּתִיב, וּכְתִיב: {משלי י״ז:כ״ו} ״גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב״. תְּנָא מִשְּׁמֵיהּ <abb>דר׳</abb><openabb>דְּרִבִּי</openabb> מֵאִיר: בְּשָׁעָה שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת, וְכָל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב מַנִּיחִים כִּתְרֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וּמִשְׁתַּחֲוִים לַחַמָּה, מִיָּד כּוֹעֵס <abb>הקב״ה</abb><openabb>הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא</openabb>.: <abb>וא״ר</abb>

Vayikra Rabbah 1:12-13ויקרא רבה א׳:י״ב-י״ג

(יב) אָמַר רַבִּי יִצְחָק עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיְתָה נְבוּאָה מְצוּיָה בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן נִסְתַּלְּקָה מִבֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ג׳:ד׳): אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ, אָמְרוּ לוֹ הֲרֵי בִּלְעָם מִתְנַבֵּא, אָמַר לָהֶן לְטוֹבָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל נִתְנַבֵּא, (במדבר כ״ג:י׳): מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, (במדבר כ״ג:כ״א): לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, (במדבר כ״ג:כ״ג): כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, (במדבר כ״ד:ה׳): מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, (במדבר כ״ד:י״ז): דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, (במדבר כ״ד:י״ט): וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב. (יג) מַה בֵּין נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל לִנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא וְרַבִּי יִשָּׂשׂכָר דִּכְפַר מַנְדִּי, רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא בַּחֲצִי דִּבּוּר, כְּמָה דְּתֵימַר (במדבר כ״ג:ד׳): וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם, אֲבָל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל בְּדִּבּוּר שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה. וְרַבִּי יִשָּׂשׂכָר דִּכְפַר מַנְדִּי אָמַר, כָּךְ יְהֵא שְׂכָרָן, אֵין לְשׁוֹן וַיִּקָּר אֶלָּא לְשׁוֹן טֻמְאָה, כְּמָה דְּתֵימַר (דברים כ״ג:י״א): אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְרֵה לָיְלָה, אֲבָל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְשׁוֹן קְדֻשָּׁה בִּלְשׁוֹן טָהֳרָה בְּלָשׁוֹן בָּרוּר בַּלָּשׁוֹן שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְקַלְסִין בּוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמָה דְּתֵימַר (ישעיהו ו׳:ג׳): וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר. אָמַר רַבִּי אִלְעָאי בַּר מְנַחֵם, כְּתִיב (משלי ט״ו:כ״ט): רָחוֹק ה׳ מֵרְשָׁעִים, וּכְתִיב (משלי): וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע. רָחוֹק ה׳ מֵרְשָׁעִים, אֵלּוּ נְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע, אֵלּוּ נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל, אַתָּה מוֹצֵא שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עַל הָאֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא כְּאָדָם שֶׁבָּא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה, כְּמָה דְתֵימַר (ישעיהו ל״ט:ג׳): מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ אֵלָי, אֲבָל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל מִיָּד (בראשית י״ח:א׳): וַיֵּרָא. וַיִּקְרָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא בַּלַּיְלָה, בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם פְּרוּשִׁים זֶה מִזֶּה, דִּכְתִיב (איוב ד׳:י״ג): בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיוֹנוֹת לָיְלָה בִּנְפֹל וגו׳ (איוב ד׳:י״ב): וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב וגו׳, רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא וְרַבָּנָן, רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה הוּא וְאוֹהֲבוֹ בַּטְּרַקְלִין וּבֵינֵיהֶם וִילוֹן, כְּשֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִם אוֹהֲבוֹ מְקַפֵּל אֶת הַוִּילוֹן עַד שֶׁרוֹאֵהוּ פָּנִים אֶל פָּנִים וּמְדַבֵּר עִמּוֹ, אֲבָל לַאֲחֵרִים אֵינוֹ עוֹשֶׂה כֵן אֶלָּא מְדַבֵּר עִמָּהֶם וּמְחִצַּת הַוִּילוֹן פְּרוּסָה וְאֵינָן רוֹאִין אוֹתוֹ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אִשָּׁה וּפִילֶגֶשׁ, כְּשֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ הוֹלֵךְ בְּפַרְהֶסְיָא, וּכְשֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל פִּילַגְּשׁוֹ הוֹלֵךְ בְּמַטְמוֹנִים. כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא בַּלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ׳:ג׳): וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה, (בראשית ל״א:כ״ד): וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה, (במדבר כ״ב:כ׳): וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה. אֲבָל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י״ח:א׳): וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם, (שמות ו׳:כ״ח): וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ה׳ אֶל משֶׁה, (במדבר ג׳:א׳): וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה׳ אֶת משֶׁה וגו׳.

Bemidbar Rabbah 14:20במדבר רבה י״ד:כ׳

וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ (במדבר ז׳:פ״ט), תָּנֵי (דברים ל״ד:י׳): וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה, בְּיִשְׂרָאֵל לֹא קָם אֲבָל בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם קָם, כְּדֵי שֶׁלֹא יְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר אִלּוּ הָיָה לָנוּ נָבִיא כְּמשֶׁה הָיִינוּ עוֹבְדִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאֵיזֶה נָבִיא הָיָה לָהֶם כְּמשֶׁה זֶה בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר, אֶלָּא הֶפְרֵשׁ בֵּין נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה לִנְבוּאָתוֹ שֶׁל בִּלְעָם, שָׁלשׁ מִדּוֹת הָיוּ בְּיַד משֶׁה מַה שֶׁלֹא הָיוּ בְּיַד בִּלְעָם. משֶׁה הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה׳:כ״ז): וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ וגו׳, וְעִם בִּלְעָם לֹא הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ אֶלָּא נוֹפֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ״ד:ד׳): נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. משֶׁה הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ פֶּה אֶל פֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י״ב:ח׳): פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֵּר בּוֹ, וּבְבִלְעָם (במדבר כ״ד:ד׳): נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל, שֶׁלֹא הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ פֶּה אֶל פֶּה. משֶׁה הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ פָּנִים בְּפָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל״ג:י״א): וְדִבֶּר ה׳ אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, וְעִם בִּלְעָם לֹא הָיָה מְדַבֵּר כִּי אִם בִּמְשָׁלִים, כְּמָה דְתֵימָא (במדבר כ״ג:ז׳): וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר וגו׳. שָׁלשׁ מִדּוֹת הָיוּ בְּיַד בִּלְעָם מַה שֶׁלֹא הָיוּ בְּיַד משֶׁה, משֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מִי מְדַבֵּר עִמּוֹ, בִּלְעָם הָיָה יוֹדֵעַ מִי מְדַבֵּר עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה. משֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אֵימָתַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ, וּבִלְעָם הָיָה יוֹדֵעַ אֵימָתַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ״ד:ט״ז): וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן. מָשְׁלוּ מָשָׁל לְטַבָּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁהוּא יוֹדֵעַ מָה הַמֶּלֶךְ מַקְרִיב עַל שֻׁלְחָנוֹ וְיוֹדֵעַ כַּמָּה הוֹצָאוֹת יוֹצְאוֹת לַמֶּלֶךְ עַל שֻׁלְּחָנוֹ, כָּךְ הָיָה בִּלְעָם יוֹדֵעַ מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לְדַבֵּר עִמּוֹ. בִּלְעָם הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם, הָיָה מִשְׁתַּטֵּחַ עַל פָּנָיו וּמִיָד הָיָה גְּלוּי עֵינָיִם עַל מַה שֶּׁשּׁוֹאֵל, וּמשֶׁה לֹא הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אַף משֶׁה הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ, מִיָּד (במדבר ז׳:פ״ט): וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו.

Tanchuma Vayetze 13תנחומא פרשת ויצא י״ג

Take heed to thyself that thout speak not to Jacob either good or bad (Gen. 31:24). From this episode we learn that the merit acquired from labor may be helpful even when the influence of one’s ancestors is not. It is written: Except the God of my father, the God of Abraham, and the Fear of Isaac, had been on my side (Gen. 31:42). This implies that the merit of Jacob’s ancestors saved him financially, but it is followed by: God hath seen mine affliction and the labor of my hands, and gave judgment yesternight (ibid.), which indicates that He warned him not to harm Jacob because of the merit of the work he had performed. This teaches that a man must not say: “I will eat and drink and enjoy the good things of life, but I will not work, for heaven will protect me.” It is said: Thou hast blessed the work of his hands (Job 1:10). Hence, a man must work and labor with both hands before the Holy One, blessed be He, will send his blessing. And Jacob was wroth, and strove with Laban. And Jacob answered and said to Laban: “What is my trespass? What is my sin?” (Gen. 31:36). These verses teach us: The fury of the patriarchs is preferable to the gentleness of their descendants. Though it is written: And Jacob was wroth and strove with Laban, notice that he said to him at the height of his anger: What is my trespass? What is my sin? But concerning David, who was so gentle that he would not turn his hand against Saul, it is written: Nay, but the Lord shall smite him; or his day shall come to die; or he shall go down into battle, and be swept away (I Sam. 26:10). This heap is witness between me and thee (Gen. 31:48). Scripture states elsewhere in reference to this verse: And crushed Balaam’s foot against the wall (Num. 22:25). The heap alluded to in our text was the very wall at which Balaam violated the promise he had made to Jacob, as it is said: I will not pass over this heap to harm you (Gen. 31:52). Balaam and Laban were one and the same, for it is said of him: An Aramean was destroying my father (Deut. 26:5). Balaam was called an Aramean, because he desired to annihilate Israel, as is said: Come, execrate Israel (Num. 23:7). Hence, it was the very wall that had borne witness to the oath that he had made that called him to account, as is written: The hand of the witness shall be first upon him (Deut. 17:7). And Jacob swore by the Fear of his father, Isaac (Gen. 31:53). This righteous man did not swear by the name of the king, but rather on the life of his father. He did it just as a man who desires to prove the truth of this remarks says: “I swear by the life of my father.” He swore this oath only out of respect, as is written: A son shall honor his father (Mal. 1:6).

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע. מִכָּאן אָנוּ לְמֵדִין, שֶׁזְּכוּת מְלָאכָה עוֹמֶדֶת בְּמָקוֹם שֶׁאֵין יָכוֹל זְכוּת אָבוֹת לַעֲמֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְגוֹ׳. אִם כֵּן לֹא עָמְדָה לוֹ זְכוּת אֲבוֹתָיו אֶלָּא לִשְׁמִירַת מָמוֹנוֹ. אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיוֹכַח אָמֶשׁ, שֶׁהִזְהִירוֹ מֵהָרַע לוֹ בִּזְכוּת יְגִיעַ כַּפָּיו. לִמֵּד, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם, אֹכַל וְאֶשְׁתֶּה וְאֶרְאֶה בְּטוֹב וְלֹא אַטְרִיחַ עַצְמִי וּמִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ. לְכָךְ נֶאֱמַר: וּמַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ (איוב א׳:י׳), צָרִיךְ לָאָדָם לַעֲמֹל וְלַעֲשׂוֹת בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ אֶת בִּרְכָתוֹ. וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיֹּאמֶר מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי. אָמְרוּ, קַפְּדָנוּתָם שֶׁל אָבוֹת וְלֹא פִיּוּסָן שֶׁל בָּנִים. כְּתִיב: וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן. רְאֵה מָה אָמַר לוֹ בַּחֲרוֹת אַפּוֹ, לֹא אָמַר לוֹ אֶלָּא מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי. וְאִלּוּ דָוִד בְּפִיּוּסוֹ שֶׁלֹּא אָבָה לִשְׁלֹחַ יָד בְּשָׁאוּל, כְּתִיב: כִּי אִם ה׳ יִגֳּפֶנּוּ אוֹ יוֹמוֹ יָבֹא וָמֵת אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה (שמואל א כ״ו:י׳). עֵד הַגַּל הַזֶּה, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר (במדבר כ״ב:כ״ה). הַגַּל הוּא הַקִּיר. לְפִי שֶׁעָבַר בִּלְעָם אֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע לְיַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם לֹא תַעֲבֹר אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה, וּבִלְעָם זֶה לָבָן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי (דברים כ״ו:ה׳), וְעַל שֶׁבִּקֵּשׁ לְכַלּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל נִקְרָא אֲרַמִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל, לְכָךְ נִפְרַע הַקִּיר מִמֶּנּוּ, לְפִי שֶׁהוּא הָעֵד עַל הַשְּׁבוּעָה, כְּדִכְתִיב, יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה (דברים י״ז:ז׳). וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק. חַס וְשָׁלוֹם שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע אוֹתוֹ צַדִּיק בִּשְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ אֶלָּא בְּחַיֵּי אָבִיו, כְּאָדָם הָרוֹצֶה לְאַמֵּת דְּבָרָיו וְאוֹמֵר: חֵי אַבָּא אִם אֶעֱשֶׂה זֹאת. וְאַף אוֹתָהּ שְׁבוּעָה לֹא נִשְׁבַּע לוּלֵי הַפַּחַד, כְּדִכְתִיב, בֵּן יְכַבֵּד אָב (מלאכי א׳:ו׳).

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bemidbar 22:5:5תרגום ירושלמי (יונתן) במדבר כ״ב:ה׳:ה׳

And he sent unto Laban the Aramite, who was Bileam, (so called because he it was) who sought to swallow up (למבלע) the people of the house of Israel: the son of Beor – who became foolish (בער) from the vastness of his knowledge; and would not spare Israel, the descendants of his sons and daughters: and the house of his habitation in Padan was at Pethor, a name signifying an interpreter of dreams. It was built in Aram upon the Phrat, in a land where the children of the people worshipped and bowed to him. (To him did Balak send) to call him, saying: Behold, a people hath come out of Mizraim, and, lo, they cover the face of the earth, and are encamped over against me.

ושדר עיזגדין לות לבן ארמאה הוא בלעם דבעא למבלוע ית עמא בית ישראל בר בעור דאיטפש מסוגעי חכמתי{ה} ולא חס על ישראל זרעא דבני בנתיה ובית מותביה בפדן היא פתור על שמיה פתיר חלמיא והיא מתבניא בארם דעל פרת ארע דפלחין וסגדין ליה בני עמיה למיקרי ליה למימר הא עמא נפק ממצרים והא חפא ית חזווא דארעא והוא שרי מן קובלי.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bemidbar 31:8:8תרגום ירושלמי (יונתן) במדבר ל״א:ח׳:ח׳

and they slew the kings of the Midianites with the slain of their armies, Evi, Rekem, Zur, who is Balak, and Hur and Reba, five kings of Midian; and Bileam bar Beor they killed with the sword. And it was when Bileam the guilty saw Phinehas the priest pursuing him, he made use of his magical arts (lit., made words of enchantment), and flew in the air of the heavens; but Phinehas forthwith pronounced the Great and Holy Name, and flew after him, and seized him by his head, and bringing him down drew the sword, and sought to kill him; but he opened his mouth with words of deprecation, and said to Phinehas: If thou wilt spare my life, I swear to thee that all the days I live I will not curse thy people. He answered him, and said: Art thou not Laban the Aramite, who didst seek to destroy Jacob our father, who wentest down into Mizraim, to destroy his children, and, after they had come out of Mizraim, didst send the wicked Amalek against them; and hast thou not now been sent to curse them? But after thou hadst seen that thy works did not prosper, and that the Word of the Lord would not hear thee, thou didst give the evil counsel to Balak to set his daughters in the way to make them go wrong, when there fell of them twenty-four thousand. Therefore, it cannot be that thy life may be spared; and at once he drew the sword and slew him.

וית מלכי מדינאי קטלו על קטולי משיריתהון ית אוי וית רקם וית צור הוא בלק וית חור וית רבע חמשת מלכי מדין וית בלעם בר בעור קטלו בסייפא והוה כיון דחמא בלעם חייבא ית פנחס כהנא רדיף מן בתרוי עבד מילתא דקוסמין ופרח באויר שמיא מן יד אדכר פנחס שמא רבא וקדישא ופרח בתרוי ואחדיה ברישיה ואחתיה שלף סייפא ובעא למקטליה פתח פומיה במילי תחנונין ואמר לפנחס אין תקיים ית נפשי משתבענא לך דכל יומין דאנא קיים לית אנא מלטיט ית עמך עני ואמר ליה הלא אנת הוא לבן ארמאה דבעית למשיציא ית יעקב אבונן ונחתתא למצרים בגין למובדא זרעיה ומן בתר דנפקו ממצרים גריתא בהון עמלק רשיעא וכדון איתגרתא איתגרא למילוט יתהון וכיוון דחמיתא דלא אהניין עובדך ולא קביל מימרא די״י מינך אמליכת מילכא בישא ית בלק למוקמא ית בנתיה בפרשת אורחתיה למטעיא יתהון ונפלו בגין כן מנהון עשרין וארבעא אלפין בגין כן לית אפשר תוב למקיימא ית נפשך ומן יד שלף סייפיה מן תיקה וקטליה.

Ibn Ezra Bemidbar 22:28אבן עזרא במדבר כ״ב:כ״ח

AND THE LORD OPENED THE MOUTH OF THE ASS. The rabbis, of blessed memory, said that ten things were created on Sabbath eve at twilight.⁠ I believe that this means that God specifically decreed the creation of these miraculous phenomena,⁠ for they are beyond the laws of nature.⁠ The Gaon says that the ass did not speak. Rabbi Samuel the son of Hofni attacked the Gaon.⁠ However, Rabbi Samuel the Spanish poet tried to save the one who was attacked.⁠ Note, the rationalists had a need for a non-literal interpretation of our text, for they said that God would not create signs in the world to change the laws which he created.⁠ He would do so only to justify his prophet.⁠ However, they did not speak the truth, for, look, a miracle was done for Hananiah, Mishael, and Azariah, who were not prophets.⁠ Some of them say that Balaam was a prophet.⁠ However, the truth is that his prophecy was because of Israel's glory, for Balaam was a diviner. Indeed, this is how Scripture refers to him.⁠ Some say that Balaam knew the mind of the heavenly beings and was able to channel them by images that he made.⁠ This is the meaning of and he whom thou cursest is cursed (v. 6). However, it appears to me that Balaam was an astrologer. When Balaam saw in the star of a given person that an evil time had befallen him, he would curse him. When evil befell the one whom he cursed, then those who witnessed and heard the imprecation thought that the evil came because of Balaam's curse. The fact that Balaam spoke with guile to the lords of Balak is proof of this.⁠ The meaning of I cannot go beyond the word of the Lord my God (v. 18) is, it is not in the hand of any created being to change a deed or a decree of God. The secret is, the part cannot change a part.⁠ It is only the decree of the All which can change the decree of the part.⁠ I cannot reveal this secret for it is very deep. The correct interpretation is, the ass spoke. If you understand the secret of the angels of Abraham and of Jacob,⁠ then you will understand the truth.⁠ (28) TIMES. I have already explained the meaning of the term regalim (times).⁠

ויפתח י״י – אמרו חכמינו ז״ל, שעשרה דברים נבראו בין השמשות. ולפי דעתי: שהטעם, שגזר השם לחדש באותות האלה שהם חוץ לתולדת. ויאמר הגאון ז״ל: כי לא דברה האתון. ורב שמואל בן חפני תפסו. ורב שלמה הספרדי בעל השירים [השקולים]⁠ חשב להציל הנתפס. ודע: כי אנשי שקול הדעת הוצרכו להוציא הדברים ממשמעם, כי אמרו כי השם לא יחדש אות בעולם לשנות המנהג שברא, רק להצדיק נביא. ולא אמרו אמת, כי הנה חנניה מישאל ועזריה נעשה להם אות (דניאל ג׳:כ׳-כ״ג), ולא היו נביאים. ויש אומרים: כי בלעם נביא היה. והאמת: כי נבואתו היתה בעבור כבוד ישראל, כי קוסם היה, וכן קראו הכתוב (יהושע י״ג:כ״ב). ויש אומרים: כי היה יודע דעת העליונים לקבל כחם למטה בצורות,⁠ וזה טעם: ואשר תאר יואר (במדבר כ״ב:ו׳). והנכון בעיני: כי היה יודע מזלות, ובעת ראותו במזל איש שהגיע עת רעתו, היה מקלל אותו. ובבא הרעה אל המקולל, יחשבו הרואים והשומעים בנמצאים, כי בעבור קללתו באה הרעה. והעד: שדבר במרמה עם שרי בלק. וזה טעם: לא אוכל לעבור את פי י״י אלהי (במדבר כ״ב:י״ח) – כי אין יכולת בנוצר לשנות מעשה היוצר או גזרתיו. והסוד: כי החלק לא ישנה החלק, רק גזרת הכל תשנה גזרת החלק. ולא אוכל לגלות זה הסוד כי עמוק הוא. והישר: כי האתון דברה. ואם תבין סוד מלאכי אברהם, גם יעקב, אז תבין האמת. (כח) רגלים – פירשתיו (ראב״ע שמות פירוש ראשון כ״ג:י״ד).

Moreh Nevukhim 2:45מורה נבוכים ב׳:מ״ה

AFTER having explained prophecy in accordance with reason and Scripture, I must now describe the different degrees of prophecy from these two points of view. Not all the degrees of prophecy which I will enumerate qualify a person for the office of a prophet. The first and the second degrees are only steps leading to prophecy, and a person possessing either of these two degrees does not belong to the class of prophets whose merits we have been discussing. When such a person is occasionally called prophet, the term is used in a wider sense, and is applied to him because he is almost a prophet. You must not be misled by the fact that according to the books of the Prophets, a certain prophet, after having been inspired with one kind of prophecy, is reported to have received prophecy in another form. For it is possible for a prophet to prophesy at one time in the form of one of the degrees which I am about to enumerate, and at another time in another form. In the same manner, as the prophet does not prophesy continuously, but is inspired at one time and not at another, so he may at one time prophesy in the form of a higher degree, and at another time in that of a lower degree; it may happen that the highest degree is reached by a prophet only once in his lifetime, and afterwards remains inaccessible to him, or that a prophet remains below the highest degree until he entirely loses the faculty: for ordinary prophets must cease to prophesy a shorter or longer period before their death. Comp. "And the word of the Lord ceased from Jeremiah" (Ezra 1:1); "And these are the last words of David" (2 Sam. 23:1). From these instances it can be inferred that the same is the case with all prophets. After this introduction and explanation, I will begin to enumerate the degrees of prophecy to which I have referred above. (1) The first degree of prophecy consists in the divine assistance which is given to a person, and induces and encourages him to do something good and grand, e.g., to deliver a congregation of good men from the hands of evildoers; to save one noble person, or to bring happiness to a large number of people; he finds in himself the cause that moves and urges him to this deed. This degree of divine influence is called "the spirit of the Lord"; and of the person who is under that influence we say that the spirit of the Lord came upon him, clothed him, or rested upon him, or the Lord was with him, and the like. All the judges of Israel possessed this degree, for the following general statement is made concerning them:--"The Lord raised up judges for them; and the Lord was with the judge, and he saved them" (Judges 2:18). Also all the noble chiefs of Israel belonged to this class. The same is distinctly stated concerning some of the judges and the kings:--"The spirit of the Lord came upon Jephthah" (ibid. 11:29); of Samson it is said, "The spirit of the Lord came upon him" (ibid. 14:19); "And the spirit of the Lord came upon Saul when he heard those words" (1 Sam. 11:6). When Amasa was moved by the holy spirit to assist David, "A spirit clothed Amasa, who was chief of the captains, and he said, Thine are we, David," etc.(1 Chron. 12:18). This faculty was always possessed by Moses from the time he had attained the age of manhood: it moved him to slay the Egyptian, and to prevent evil from the two men that quarrelled; it was so strong that, after he had fled from Egypt out of fear, and arrived in Midian, a trembling stranger, he could not restrain himself from interfering when he saw wrong being done; he could not bear it. Comp. "And Moses rose and saved them" (Exod. 2:17). David likewise was filled with this spirit, when he was anointed with the oil of anointing. Comp. "And the spirit of God came upon David from that day and upward" (1 Sam. 16:13). He thus conquered the lion and the bear and the Philistine, and accomplished similar tasks, by this very spirit. This faculty did not cause any of the above-named persons to speak on a certain subject, for it only aims at encouraging the person who possesses it to action; it does not encourage him to do everything, but only to help either a distinguished man or a whole congregation when oppressed, or to do something that leads to that end. just as not an who have a true dream are prophets, so it cannot be said of every one who is assisted in a certain undertaking, as in the acquisition of property, or of some other personal advantage, that the spirit of the Lord came upon him, or that the Lord was with him, or that he performed his actions by the holy spirit. We only apply such phrases to those who have accomplished something very good and grand, or something that leads to that end; e.g., the success of Joseph in the house of the Egyptian, which was the first cause leading evidently to great events that occurred subsequently. (2) The second degree is this: A person feels as if something came upon him, and as if he had received a new power that encourages him to speak. He treats of science, or composes hymns, exhorts his fellow-men, discusses political and theological problems; all this he does while awake, and in the full possession of his senses. Such a person is said to speak by the holy spirit. David composed the Psalms, and Solomon the Book of Proverbs, Ecclesiastes, and the Song of Solomon by this spirit; also Daniel, Job, Chronicles, and the rest of the Hagiographa were written in this holy spirit; therefore they are called ketubim (Writings, or Written), i.e., written by men inspired by the holy spirit. Our Sages mention this expressly concerning the Book of Esther. In reference to such holy spirit, David says: "The spirit of the Lord spoke in me, and his word is on my tongue" (2 Sam. 23:2); i.e., the spirit of the Lord caused him to utter these words. This class includes the seventy elders of whom it is said, "And it came to pass when the spirit rested upon them, that they prophesied, and did not cease" (Num. 11:25); also Eldad and Medad (ibid. ver. 26); furthermore, every high priest that inquired [of God] by the Urim and Tummim; on whom, as our Sages say, the divine glory rested, and who spoke by the holy spirit; Yahaziel, son of Zechariah, belongs likewise to this class. Comp. "The spirit of the Lord came upon him in the midst of the assembly, and he said, Listen, all Judah and inhabitants of Jerusalem, thus saith the Lord unto you," etc. (2 Chron. 20:14, 15); also Zechariah, son of Jehoiada the priest. Comp. "And he stood above the people and said unto them, Thus saith God" (ibid. 24:20); furthermore, Azariah, son of Oded; comp. "And Azariah, son of Oded, when the spirit of the Lord came upon him, went forth before Asa," etc. (ibid. 15:1, 2); and all who acted under similar circumstances. You must know that Balaam likewise belonged to this class, when he was good; this is indicated by the words, "And God put a word in the mouth of Balaam" (Num. 23:5), i.e., Balaam spoke by divine inspiration; he therefore says of himself, "Who heareth the words of God," etc. (ibid. 24:4) We must especially point out that David, Solomon, and Daniel belonged to this class, and not to the class of Isaiah, Jeremiah, Nathan the prophet, Elijah the Shilonite, and those like them. For David, Solomon, and Daniel spoke and wrote inspired by the holy spirit, and when David says, "The God of Israel spoke and said unto me, the rock of Israel" (2 Sam. 23:3), he meant to say that God promised him happiness through a prophet, through Nathan or another prophet. The phrase must here be interpreted in the same manner as in the following passages, "And God said to her" (Gen. 25:26); "And God said unto Solomon, Because this hath been in thy heart, and thou hast not kept my covenant," etc. (1 Kings 11:11). The latter passage undoubtedly contains a prophecy of Ahijah the Shilonite, or another prophet, who foretold Solomon that evil would befall him. The passage, "God appeared to Solomon at Gibeon in a dream by night, and God said" (ibid. 3:5), does not contain a real prophecy, such as is introduced by the words "The word of the Lord came to Abram in a vision, saying" (Gen. 15:1) or, "And God said to Israel in the visions of the night" (ibid. 46:2), or such as the prophecies of Isaiah and Jeremiah contain: in all these cases the prophets, though receiving the prophecy in a prophetic dream, are told that it is a prophecy, and that they have received prophetic inspiration. But in the case of Solomon, the account concludes, "And Solomon awoke, and behold it was a dream" (1 Kings 3:15); and in the account of the second divine appearance, it is said, "And God appeared to Solomon a second time, as he appeared to him at Gibeon" (ibid. 9:2); it was evidently a dream. This kind of prophecy is a degree below that of which Scripture says, "In a dream I will speak to him" (Num. 12:6). When prophets are inspired in a dream, they by no means call this a dream, although the prophecy reached them in a dream, but declare it decidedly to be a prophecy. Thus Jacob, our father, when awaking from a prophetic dream, did not say it was a dream, but declared, "Surely there is the Lord in this place," etc. (Gen. 28:16); "God the Almighty appeared to me in Luz, in the land of Canaan" (ibid. 48:3), expressing thereby that it was a prophecy. But in reference to Solomon we read And Solomon awoke, and behold it was a dream" (1 Kings 3:15). Similarly Daniel declares that he had a dream; although he sees an angel and hears his word, he speaks of the event as of a dream: even when he had received the information [concerning the dreams of Nebukadnezzar], he speaks of it in the following manner--"Then was the secret revealed to Daniel in a night vision (Dan. 2:19). On other occasions it is said, "He wrote down the dream" "I saw in the visions by night," etc.; "And the visions of my head confused me" (Dan. 7:1, 2, 15); "I was surprised at the vision, and none noticed it" (ibid. 8:27). There is no doubt that this is one degree below that form of prophecy to which the words, "In a dream I will speak to him," are applied. For this reason the nation desired to place the book of Daniel among the Hagiographa, and not among the Prophets. I have, therefore, pointed out to you, that the prophecy revealed to Daniel and Solomon, although they saw an angel in the dream, was not considered by them as a perfect prophecy, but as a dream containing correct information. They belonged to the class of men that spoke, inspired by the ruaḥ ha-kodesh, "the holy spirit." Also in the order of the holy writings, no distinction is made between the books of Proverbs, Ecclesiastes, Daniel, Psalms, Ruth, and Esther; they are all written by divine inspiration. The authors of all these books are called prophets in the more general sense of the term. (3) The third class is the lowest [class of actual prophets, i.e.] of those who introduce their speech by the phrase, "And the word of the Lord came unto me," or a similar phrase. The prophet sees an allegory in a dream--under those conditions which we have mentioned when speaking of real prophecy--and in the prophetic dream itself the allegory is interpreted. Such are most of the allegories of Zechariah. (4) The prophet hears in a prophetic dream something clearly and distinctly, but does not see the speaker. This was the case with Samuel in the beginning of his prophetic mission, as has been explained (chap. xliv.). (5) A person addresses the prophet in a dream, as was the case in some of the prophecies of Ezekiel. Comp. "And the man spake unto me, Son of man," etc. (Ezek. 40:4). (6) An angel speaks to him in a dream; this applies to most of the prophets: e.g., "And an angel of God said to me in a dream of night" (Gen. 31:11). (7) In a prophetic dream it appears to the prophet as if God spoke to him. Thus Isaiah says, "And I saw the Lord, and I heard the voice of the Lord saying, Whom shall I send, and who will go for us?" (Isa. 6:1, 8). Micaiah, son of Imla, said likewise, "I saw the Lord" (1 Kings 22:19). (8) Something presents itself to the prophet in a prophetic vision; he sees allegorical figures, such as were seen by Abraham in the vision "between the pieces" (Gen. 15:9, 10); for it was in a vision by daytime, as is distinctly stated. (9) The prophet hears words in a prophetic vision; as, e.g., is said in reference to Abraham, "And behold, the word came to him, saying, This shall not be thine heir" (ibid. 15:4). (10) The prophet sees a man that speaks to him in a prophetic vision: e.g., Abraham in the plain of Mamre (ibid. 18:1), and Joshua in Jericho (Josh. 5:13) (11) He sees an angel that speaks to him in the vision, as was the case when Abraham was addressed by an angel at the sacrifice of Isaac (Gen. 22:15). This I hold to be--if we except Moses--the highest degree a prophet can attain according to Scripture, provided he has, as reason demands, his rational faculties fully developed. But it appears to me improbable that a prophet should be able to perceive in a prophetic vision God speaking to him; the action of the imaginative faculty does not go so far, and therefore we do not notice this in the case of the ordinary prophets; Scripture says expressly, "In a vision I will make myself known, in a dream I will speak to him"; the speaking is here connected with dream, the influence and the action of the intellect is connected with vision; comp. In a vision I will make myself known to him" (etvadda‘, hitpael of yada‘, "to know" but it is not said here that in a vision anything is heard from God. When 1, therefore, met with statements in Scripture that a prophet heard words spoken to him, and that this took place in a vision, it occurred to me that the case in which God appears to address the prophet seems to be the only difference between a vision and a dream, according to the literal sense of the Scriptural text. But it is possible to explain the passages in which a prophet is reported to have heard in the course of a vision words spoken to him, in the following manner: at first he has had a vision, but subsequently he fell into a deep sleep, and the vision was changed into a dream. Thus we explained the words, "And a deep sleep fell upon Abram" (Gen. 15:12); and our Sages remark thereon, "This was a deep sleep of prophecy." According to this explanation. it is only in a dream that the prophet can hear words addressed to him; it makes no difference in what manner words are spoken. Scripture supports this theory, "In a dream I will speak to him." But in a prophetic vision only allegories are perceived, or rational truths are obtained, that lead to some knowledge in science, such as can be arrived at by reasoning. This is the meaning of the words, "In a vision I will make myself known unto him." According to this second explanation, the degrees of prophecy are reduced to eight, the highest of them being the prophetic vision, including all kinds of vision, even the case in which a man appears to address the prophet, as has been mentioned. You will perhaps ask this question: among the different degrees of prophecy there is one in which prophets, e.g., Isaiah, Micaiah, appear to hear God addressing them; how can this be reconciled with the principle that all prophets are prophetically addressed through an angel, except Moses our Teacher, in reference to whom Scripture says, "Mouth to mouth I speak to him" (Num. 12:8)? I answer, this is really the case, the medium here being the imaginative faculty that hears in a prophetic dream God speaking; but Moses heard the voice addressing him "from above the covering of the ark from between the two cherubim" (Exod. 25:22) without the medium of the imaginative faculty. In Mishne-torah we have given the characteristics of this kind of prophecy, and explained the meaning of the phrases, "Mouth to mouth I speak to him"; "As man speaketh to his neighbour" (Exod. 33:11), and the like. Study it there, and I need not repeat what has already been said.

{דרגות הנבואה} {מטרת הפרק: דרגות הנבואה. המונח נביא רב משמעי} אחרי שהקדמנו (בפרקים הקודמים) את ביאור מהותה האמיתית של הנבואה כפי שמחייב העיון יחד עם מה שהתבאר בתורתנו, ראוי שאציין לך את דרגות הנבואה בהתאם לשני המקורות האלה. מה שאני מכנה ״דרגות נבואה״ – לא כל מי שהוא באחת מאותן דרגות הוא נביא. אלא הדרגה הראשונה והשנייה הן מדרגות לנבואה, ומי שהגיע לאחת מהן אינו נמנה בכלל הנביאים שדיברנו עליהם קודם לכן. ואם הוא נקרא לעתים ״נביא״ הרי זה בהכללה מסוימת, בשל היותו קרוב מאוד לנביאים. {דרגות הנבואה תלויות זמן} אל יטעה אותך בנוגע לדרגות אלה מה שתמצא בספרי הנבואה נביא שהגיעה אליו התגלות בצורה של אחת מן הדרגות האלה, בעוד לגבי הנביא הזה עצמו מבואר שהגיעה אליו התגלות בצורה של דרגה אחרת. משום שיש שההתגלות באה אל הנביא הזה בחלקה בצורה אחת מן הדרגות האלה שאציין, ובאה אליו התגלות אחרת בזמן אחר בדרגה נמוכה מדרגת ההתגלות הראשונה. כי כמו שהנביא אינו מתנבא כל חייו ברצף, אלא הוא מתנבא בזמן מסוים ובזמנים אחרים הנבואה נפרדת ממנו, כך הוא מתנבא בזמן מסוים בצורה של דרגה עליונה, ואחר כך מתנבא בזמן אחר בצורה של דרגה נמוכה יותר. וייתכן שלא יזכה לדרגה נעלה זו אלא פעם אחת בכל חייו ולאחר מכן תישלל ממנו. וייתכן שיישאר בדרגה מתחתיה עד אשר תיפסק נבואתו. כי אין מנוס מהסתלקות הנבואה משאר הנביאים [מלבד משה] לפני מותם, בפרק זמן קצר או ארוך, כמו שהתבאר על ירמיה, שנאמר: ״[וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס] לִכְלוֹת דְּבַר ה׳ מִפִּי יִרְמְיָה״ (עזרא א׳:א׳), וכמו שהתבאר על דוד, שנאמר: ״וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים״ (שמואל ב כ״ג:א׳). והוא הדין לכולם. לאחר שהקדמתי ושטחתי את ההקדמה הזאת, אחל להזכיר את הדרגות האמורות, ואומר: {א. מעלה קדם נבואית: דחף מנהיגותי בתעוזה מעשית} הדרגה הראשונה הראשונה בדרגות הנבואה היא שסיוע אלוהי נלווה אל האדם, מניע אותו וממריץ אותו למעשה טוב, גדול, בעל ערך, כמו הצלת חבורת צדיקים מחבורת רשעים, או הצלת צדיק גדול, או השפעת טוב על אנשים רבים, והוא מוצא לכך בתוך עצמו מניע וממריץ לפעולה. דבר זה נקרא ״רוח ה׳⁠ ⁠״, ועל האדם שהמצב הזה נלווה אליו נאמר ש״צלחה עליו רוח ה׳⁠ ⁠״ או ״לבשה אותו רוח ה׳⁠ ⁠״ או ״נחה עליו רוח ה׳⁠ ⁠״ או ״היה ה׳ עמו״ ומונחים כיוצא באלה. {דוגמאות} זאת היא דרגת כל שופטי ישראל, שנאמר עליהם באופן כללי: ״וְכִי הֵקִים ה׳ לָהֶם שֹׁפְטִים וְהָיָה ה׳ עִם הַשֹּׁפֵט וְהוֹשִׁיעָם״ (שופטים ב׳:י״ח). וזאת היא גם דרגת כל משיחי ישראל הצדיקים. דבר זה התבאר בפרט בכמה מהשופטים והמלכים: א) ״וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ ה׳⁠ ⁠״ (שופטים י״א:כ״ט), ב) ונאמר על שמשון: ״וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ ה׳⁠ ⁠״ (שופטים י״ד:י״ט). ג) ונאמר: ״וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים עַל שָׁאוּל כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים״ (שמואל א י״א:ו׳), ד) וכן נאמר על עמשא כאשר הניעתו רוח הקֹּדש לעזור לדוד: ״וְרוּחַ לָבְשָׁה אֶת עֲמָשַׂא רֹאשׁ הַשָּׁלִישִׁים לְךָ דָוִיד וְעִמְּךָ בֶן יִשַׁי [שָׁלוֹם שָׁלוֹם לְךָ וְשָׁלוֹם לְעֹזְרֶךָ כִּי עֲזָרְךָ אֱלֹהֶיךָ]״ (דברי הימים א י״ב:י״ט; ושם: עֲמָשַׂי). ה) ודע שכוח מעין זה לא נפרד ממשה רבינו מעת שהגיע לבגרות, ולכן התעורר להרוג את המצרי ולהרתיע את הרשע מבין שני הנצים. חוזקו של הכוח הזה בו הגיע עד כדי כך שלאחר שפחד וברח, כאשר הגיע למדין כשהוא זר ופוחד, כיוון שראה עושק כלשהו לא התאפק מלהסירו ולא יכול לסובלו, כמו שנאמר: ״[וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם] וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן [וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם]״ (שמות ב׳:ט״ז-י״ז). ו) וכן נלווה אל דוד כוח שכזה מאז נמשח בשמן המשחה, כמו שאמר עליו הכתוב: ״[וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו] וַתִּצְלַח רוּחַ ה׳ אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה״ (שמואל א ט״ז:י״ג). ולכן אזר עוז מול הארי והדוב והפלשתי. רוח ה׳ מעין זו לא גרמה לאף אחד מאלה לדבר שום דיבור. אלא תכלית הכוח הזה היא להניע את הנתמך הזה לפעולה מסוימת; ולא לכל פעולה שתזדמן, אלא להצלת עשוק, או יחיד חשוב או קהל, או למה שמביא לכך. וכשם שלא כל מי שרואה חלום אמת הוא נביא, כך לא נאמר על כל מי שנלווה אליו סיוע לדבר מה – יהא הדבר אשר יהא, כמו רכישת נכסים או השגת מטרה אישית – שנלוותה אליו רוח ה׳, או ה׳ עמו, ושהוא עשה מה שעשה ברוח הקדש. אלא אנו אומרים זאת רק על מי שעשה מעשה טוב בעל משמעות רבה, או מה שמוביל לכך, כמו הצלחת יוסף בבית המצרי (בראשית ל״ט:ב׳), שהיתה סיבה ראשונה לדברים גדולים שאירעו לאחר מכן, כידוע. {ב. מעלה קדם נבואית: דחף מנהיגותי בכתיבה מבריקה} הדרגה השנייה היא שהאדם מוצא כאילו דבר מה חל בו וכוח אחר מופיע עליו ומדובב אותו, כך שהוא אומר דברי חכמה או שבח או דברי מוסר מועילים, או ענייני הנהגה או אלוהות, וכל זה בהקיץ וכשהחושים פועלים כסדרם. על זה נאמר שהוא מדבר ברוח הקדש. {דוגמאות} א) ובסוג זה של רוח הקדש חיבר דוד את תִּלִּים (=תהלים) וחיבר שלמה את משלי וקהלת ושיר השירים, וכן דניאל ואיוב ודברי הימים ושאר הכתובים חוברו בסוג זה של רוח הקדש. לכן קוראים להם ״כתובים״, כלומר שהם כתובים ברוח הקדש. ובביאור אמרו (חז״ל): ״מגלת אסתר ברוח הקדש נאמרה״ (בבלי מגילה ז׳.). ועל רוח קדש מעין זו אמר דוד: ״רוּחַ ה׳ דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי״ (שמואל ב כ״ג:ב׳), כלומר שהיא גרמה לו לומר את האמירות האלה. ב) בדרגה זו היו שבעים זקנים שנאמר עליהם ״וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ״ (במדבר י״א:כ״ה), וכן אלדד ומידד (במדבר י״א:כ״ו-כ״ט). ג) וכן כל כהן גדול הנשאל באורים ותומים הוא בדרגה זו, כוונתי למה שאמרו (חז״ל): ״שכינה שורה עליו ומדבר ברוח הקדש״ (בבלי יומא ע״ג:). ד) בדרגה זו נמצא גם יחזיאל בן זכריהו, והוא שנאמר עליו בדברי הימים: ״הָיְתָה עָלָיו רוּחַ ה׳ בְּתוֹךְ הַקָּהָל. וַיֹּאמֶר הַקְשִׁיבוּ כָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְהַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט כֹּה אָמַר ה׳ לָכֶם [אַתֶּם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵאלֹהִים]״ (דברי הימים ב כ׳:י״ד-ט״ו). ה) וכן זכריהו בן יהוידע הכהן בדרגה זו, כי נאמר עליו: ״וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים [לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה׳ וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה׳ וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם]״ (דברי הימים ב כ״ד:כ׳). ו) וכן עזריהו בן עודד, שנאמר עליו: ״וַעֲזַרְיָהוּ בֶּן עוֹדֵד הָיְתָה עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים. וַיֵּצֵא לִפְנֵי אָסָא [וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁמָעוּנִי אָסָא וְכָל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן ה׳ עִמָּכֶם בִּהְיוֹתְכֶם עִמּוֹ וְאִם תִּדְרְשֻׁהוּ יִמָּצֵא לָכֶם וְאִם תַּעַזְבֻהוּ יַעֲזֹב אֶתְכֶם]״ (דברי הימים ב ט״ו:א׳-ב׳). וכן כל מי שנאמר עליו כיוצא בזה. ז) ודע שגם בלעם היה מן הסוג הזה בעת תיקונו, ולעניין הזה כיוון באומרו: ״וַיָּשֶׂם ה׳ דָּבָר בְּפִי בִלְעָם״ (במדבר כ״ג:ה׳), כאילו אמר שברוח ה׳ ידבר. ועל עניין זה אמר הוא על עצמו: ״שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל״ (במדבר כ״ד:ד׳,ט״ז). {המשך הדוגמאות: דוד ושלמה ודניאל} ראוי שנסב את תשומת הלב לכך שדוד ושלמה ודניאל הם בדרגה זו, ואינם בדרגת ישעיה וירמיה ונתן הנביא ואחיה השילוני והדומים להם. כי אלה – כלומר דוד ושלמה ודניאל – דיברו ואמרו מה שאמרו ברוח הקדש בלבד. {דוד)} אשר לדברי דוד: ״אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל״ (שמואל ב כ״ג:ג׳) – משמעות הדברים היא שהוא הבטיח לו על ידי נביא, בין אם נתן או נביא אחר, כמו ״וַיֹּאמֶר ה׳ לָהּ [שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ...]״ (בראשית כ״ה:כ״ג; לעיל ב׳:מ״א:10), וכמו ״וַיֹּאמֶר ה׳ לִשְׁלֹמֹה יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה זֹּאת עִמָּךְ וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי [וְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ]״ (מלכים א י״א:י״א), שזה בלי ספק איום שנאמר לו על ידי נביא – אחיה השילוני או נביא אחר. {שלמה)} וכן דבריו על שלמה: ״בְּגִבְעוֹן נִרְאָה ה׳ אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים [שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ]״ (מלכים א ג׳:ה׳) – אין זו נבואה גמורה כמו ״הָיָה דְבַר ה׳ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה״ (בראשית ט״ו:א׳) ולא כמו ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה״ (בראשית מ״ו:ב׳) ולא כמו נבואת ישעיה וירמיה. כי כל אחד מאלה – אף על פי שבאה אליו התגלות בחלום, ההתגלות הזאת מודיעה לו שהיא נבואה ושבאה אליו התגלות; אך בפרשה הזאת של שלמה נאמר בסופה: ״וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם״ (מלכים א ג׳:ט״ו). וכן בפרשה השנייה, נאמר בה: ״וַיֵּרָא ה׳ אֶל שְׁלֹמֹה שֵׁנִית כַּאֲשֶׁר נִרְאָה אֵלָיו בְּגִבְעוֹן״ (מלכים א ט׳:ב׳), שהתברר שהוא חלום. זאת דרגה למטה מן הדרגה שנאמר עליה ״בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ״ (במדבר י״ב:ו׳), כי המתנבאים בחלום אינם קוראים לכך ״חלום״ בשום אופן לאחר שהנבואה הגיעה אליהם בחלום, אלא הם קובעים באופן נחרץ שזוהי התגלות. כמו שאמר יעקב אבינו; שכאשר התעורר מאותו חלום שלנבואה לא אמר שהוא חלום, אלא קבע ואמר: ״אָכֵן יֵשׁ ה׳ בַּמָּקוֹם הַזֶּה [וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי]״ (בראשית כ״ח:ט״ז). וכן אמר: ״אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן״ (בראשית מ״ח:ג׳). הרי שקבע שזוהי התגלות. ואילו בשלמה נאמר: ״וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם״. {דניאל)} וכן אתה מוצא את דניאל מדבר עליהם כעל חלומות, אף על פי שהוא ראה בהם מלאך ושמע את דיבורו. והוא קרא להם ״חלומות״ אפילו אחרי שלמד מהם מה שלמד. נאמר: ״אֱדַיִן [לְדָנִיֵּאל] בְּחֶזְוָא דִי לֵילְיָא רָזָא גְלִי״ (=אז [לדניאל] בחזון הלילה התגלה הסוד) (דניאל ב׳:י״ט), וכן נאמר: ״בֵּאדַיִן חֶלְמָא כְתַב [רֵאשׁ מִלִּין אֲמַר. עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר] חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוִי עִם לֵילְיָא... וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי״ (=אז כתב את החלום [תחילת דברים אמר. עונה דניאל ואומר:] ראיתי בחזוני עם הלילה... וחזיונות ראשי הבהילוני) (דניאל ז׳:א׳-ט״ו). ואמר: ״וָאֶשְׁתּוֹמֵם עַל הַמַּרְאֶה וְאֵין מֵבִין״ (דניאל ח׳:כ״ז). ואין ספק שזו דרגה נמוכה יותר מדרגת אלו שנאמר עליהם ״בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ״ (במדבר י״ב:ו׳), ולכן הסכמת האומה היא לסדר את ספר דניאל בכלל כתובים ולא בנביאים. לכן הסבתי את תשומת לבך לכך שסוג זה של נבואה שהגיע לדניאל ושלמה, אף על פי שהם ראו בו מלאך בחלום, הרי הם לא מצאו בנפשם שזוהי נבואה גמורה, אלא חלום המודיע דברים אמיתיים. זהו אם כן מסוג מי שמדבר ברוח הקדש, וזאת היא הדרגה השנייה. וכן בסידור כתבי הקדש לא הבדילו בין משלי וקהלת ודניאל ותִלִּים לבין רות או מגלת אסתר – הכל ברוח הקדש נכתבו. גם כל אלה נקראים ״נביאים״ על דרך ההכללה. {ג. חלום נבואי: ראיית משל בסמלים} הדרגה השלישית והיא תחילת הדרגות של האומרים ״ויהי דבר ה׳ אלי״ וביטויים דומים במשמעות הזאת, היא שהנביא רואה משל בחלום עם כל התנאים האלה שנאמרו לעיל (מורה נבוכים ב׳:ל״ב) באשר למהותה האמיתית של הנבואה, ובחלום שלנבואה הזה עצמו מתברר לו פתרונו של המשל הזה, למה הוא מכוון, כמו רוב משלי זכריה כולם. {ד. חלום נבואי: שמיעת דיבור בלא מראה} הדרגה הרביעית שהוא שומע דיבור מפורש וברור בחלום שלנבואה ואיננו רואה את אומרו, כמו שקרה לשמואל בתחילת ההתגלות שבאה אליו, כמו שביארנו (מורה נבוכים ב׳:מ״ד:2) באשר לעניינו. {ה. חלום נבואי: שמיעת דיבור מדמות אדם} הדרגה החמישית היא שמדבר אליו איש בחלום, כמו שנאמר בחלק מנבואת יחזקאל: ״וַיְדַבֵּר אֵלַי הָאִישׁ: בֶּן אָדָם [רְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְּׁמָע וְשִׂים לִבְּךָ לְכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתָךְ...]״ (יחזקאל מ׳:ד׳). {ו. חלום נבואי: שמיעת דיבור מדמות מלאך} הדרגה השישית שמדבר אליו מלאך בחלום. זה הוא מצבם של רוב הנביאים, כמו שנאמר: ״וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם״ (בראשית ל״א:י״א). {ז. חלום נבואי: שמיעת דיבור מדמות ה׳} הדרגה השביעית שהוא רואה בחלום שלנבואה כאילו הוא יתעלה מדבר אליו, כדברי ישעיה: ״רָאִיתִי אֶת ה׳ [יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל... וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל ה׳ אֹמֵר] וַיֹּאמֶר אֶת מִי אֶשְׁלַח [וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ״ (ישעיהו ו׳:א׳-ה׳; ושם: וָאֶרְאֶה; וחסר ״וַיֹּאמֶר״), וכדברי מיכיהו בן ימלא: ״רָאִיתִי אֶת ה׳ [יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. וַיֹּאמֶר ה׳...]״ (מלכים א כ״ב:י״ט-כ׳). {ח. מראה הנבואה: ראיית משל בסמלים} הדרגה השמינית שבאה אליו התגלות במראה הנבואה והוא רואה משלים, כאברהם במראה בין הבתרים (בראשית ט״ו:ט׳-י׳), כי המשלים האלה היו במראה ביום, כמו שהתבאר (מורה נבוכים ב׳:מ״א). {ט. מראה הנבואה: שמיעת דיבור בלא מראה} הדרגה התשיעית שהוא שומע דיבור במראה, כמו שנאמר אצל אברהם: ״וְהִנֵּה דְבַר ה׳ אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה״ (בראשית ט״ו:ד׳). {י. מראה הנבואה: שמיעת דיבור מדמות אדם} הדרגה העשירית שהוא רואה איש המדבר אליו במראה הנבואה, כאברהם גם כן באלוני ממרא (בראשית י״ח:א׳ ואילך) וכיהושע ביריחו (יהושע ה׳:י״ג-ט״ו). {יא. מראה הנבואה: שמיעת דיבור מדמות מלאך} הדרגה האחת עשרה שהוא רואה מלאך המדבר אליו במראה, כאברהם בשעת העקידה (בראשית כ״ב:י״א,ט״ו). זאת לדעתי דרגת הנביאים העליונה ביותר שהכתובים העידו על מצבם, לאחר שנקבע מה שנקבע על שלמות המעלות השכליות של האדם כפי שמחייב העיון, ולאחר הוצאת משה רבינו מן הכלל. {במראה נבואה יש יותר כוח שכלי ופחות כוח מדמה} אשר לשאלה האם ייתכן שהנביא יראה גם במראה הנבואה כאילו ה׳ פונה אליו בדיבור – דבר זה אינו סביר בעיניי, כי יכולת פעולתו של הכוח המדמה אינה מגיעה לכך, ולא מצאנו מצב כזה בשאר הנביאים. לכן ביאר בתורה ואמר: ״בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ״ (במדבר י״ב:ו׳): הקצה את ה״דבור״ ״בחלום״ בלבד, והקצה ל״מראה״ את ההידבקות בשכל (הפועל) ובשפעו, והם דבריו ״אֵלָיו אֶתְוַדָּע״, שהוא ׳התפעל׳ של ידע, ולא אמר במפורש שיש במראה שמיעת דיבור מאת ה׳. {שתי אפשרויות לכך שדיבור מיוחס רק לחלום} כיוון שמצאתי כתובים המעידים על דיבור שהנביא שמע, ומבואר שזה במראה, אמרתי על דרך ההשערה א) שייתכן שהדיבור הזה שנשמע בחלום ולא ייתכן כמותו במראה – משמעו שהוא מדמיין שה׳ הוא שפונה אליו בדברים. כל זאת בהליכה אחר הפשט (״החיצוניות״). ב) ויכול האומר לומר שכל מראה שתמצא בו שמיעת דיבור – תהיה תחילת הדבר הזה מראה ואחר כך יסתיים באובדן ההכרה וייעשה חלום, כמו שביארנו (מורה נבוכים ב׳:מ״א) על מה שנאמר ״וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם״ (בראשית ט״ו:י״ב), ודבריהם (של חז״ל) ״זו תרדמה שלנבואה״ (בראשית רבה י״ז:ה׳). ויהיה כל דיבור שיישמע, בכל אופן שיישמע, בחלום בלבד, כמו שאמר הכתוב: ״בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ״ (במדבר י״ב:ו׳). ואילו במראה הנבואה – אין משיגים בו אלא משלים או היקשרויות שכליות המביאות להשגת דברי חכמה כגון אלה המושגים בעיון כמו שביארנו (מורה נבוכים ב׳:ל״ח), והם דבריו ״בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע״ (במדבר שם). לפי הפרשנות האחרונה תהיינה דרגות הנבואה שמונה דרגות, כשהעליונה בהן והשלמה ביותר היא שיתנבא במראה באופן כללי, אפילו דיבר אליו איש כמו שצוין. {שמיעת הדיבור מה׳ נעשית באמצעות הכוח המדמה} שמא תקשה עליי ותאמר: מנית בדרגות הנבואה (בדרגה 7) שהנביא שומע את הדיבור מאת ה׳ המדבר אליו, כישעיה ומיכיהו – וכיצד דבר זה ייתכן, והרי יסוד מוסד אצלנו שכל נביא שומע את הדיבור רק באמצעות מלאך, מלבד משה רבינו שנאמר בו ״פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ״ (במדבר י״ב:ח׳)? דע לך שכך הוא הדבר, ושהאמצעי כאן הוא הכוח המדמה. כי הוא שומע את ה׳ מדבר אליו רק בחלום שלנבואה, בעוד משה רבינו – ״מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים״ (שמות כ״ה:כ״ב), בלי שימוש בכוח המדמה. כבר ביארנו במשנה תורה (יסודי התורה ז׳:ו׳) את ייחודי הנבואה ההיא, ופירשנו את המשמעות של ״פֶּה אֶל פֶּה״, ושל ״כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ״ (שמות ל״ג:י״א) וזולתם. הבן זאת משם, ואין צורך לחזור על מה שכבר נאמר.

Radak Yehoshua 13:22רד״ק יהושע י״ג:כ״ב

הקוסם – להודיע כי לא נביא היה אלא קוסם, ונבואתו היתה לשעה. או, לכבוד ישראל בא אליו מלאך י״י לדבר הנבואות ההם. ויש לשאול איך מצאו בלעם שם, והלא כתיב: וילך וישב למקומו (במדבר כ״ד:כ״ה), אלא שחזר שם לבקש שכרו על העצה שנתן להם למואב ולמדין להוציא בנותיהם היפות ויזנו ישראל עמהם ויהיה קצף י״י בהם, וזהו שאמר: לכה איעצך (במדבר כ״ד:י״ד), כמו שכתוב: בדבר בלעם (במדבר ל״א:ט״ז), וכשראה שנתקיימה עצתו הלך למואב ולמדין לבקש שכרו מהם. אל חלליהם – עם חלליהם. וכמוהו רבים. ובתורה כתיב: על חלליהם (במדבר ל״א:ח׳), והוא גם כן כמו עם, כמו: ויבאו האנשים על הנשים (שמות ל״ה:כ״ב) – עם הנשים, ואחרים זולתו. ויש בו דרש: שהיו מלכי מדין עושים כשפים עם בלעם ובורחים מפני חרב ישראל ופורחין באויר. כיון שהראה להם פנחס את הציץ, נפלו על חלליהם. ועוד אמרו על חלליהם – שעשו לו ארבע מיתות בית דין. ועוד אמרו כי פנחס הרגו.

Ramban Bemidbar 22:31רמב״ן במדבר כ״ב:ל״א

AND THE ETERNAL OPENED THE EYES OF BALAAM. From this verse we learn that Balaam was not a prophet [who habitually received Divine messages], because had he been a prophet, how could it be that he required "opening of the eyes" to see the angel, which is the term used by Scripture about someone who has not reached the degree of prophecy, such as Elisha's young man,⁠ or Hagar the Egyptian,⁠ and Scripture does not speak in this manner about the prophets! And indeed Scripture calls him, Balaam the son of Beor, the soothsayer.⁠ And when Balaam said, as the Eternal may speak unto me,⁠ he called his [ability] to know future events by means of his soothsaying "the word of G-d," [and it does not refer to the gift of prophecy]. But for the sake of the honor of Israel G-d [indeed] came to him that night [in a prophet-like vision], and afterwards he was favored with "opening of the eyes" in seeing the angel, and speaking to him, and finally he attained the degree of [seeing] the vision of the Almighty — all this being for the sake of Israel and in their honor. But after he returned to his land, however, he [reverted to the status of a mere] soothsayer, for that is how Scripture describes him at [the time of] his death, [saying]: And Balaam the son of Beor, the soothsayer, did the children of Israel slay with the sword,⁠ and G-d forbid that they should stretch forth a hand against a prophet of G-d! And so did the Rabbis say in the Midrash Bamidbar Sinai Rabbah:⁠ "Balaam partook of the Ruach Hakodesh,⁠ but after he associated himself with Balak, the Ruach Hakodesh departed from him and he became again a [mere] soothsayer, as he had been originally. Therefore he complained: "I was elevated [in prophecy], but Balak brought about my descent.'"

ויגל י״י את עיני בלעם – מזה הכתוב נלמוד כי בלעם לא היה נביא, אך יצטרך לגלוי עינים בראית המלאך, כאשר יאמר הכתוב במי שלא הגיע לנבואה, כנער אלישע (מלכים ב ו׳:י״ז), והגר המצרית (בראשית כ״א:י״ט), ולא יאמר כן בנביאים. וכן קראו הכתוב: בלעם בן בעור הקוסם (יהושע י״ג:כ״ב). ומה שאמר הוא: כאשר ידבר י״י אלי (במדבר כ״ב:ח׳) – יקרא ידיעתו העתידות בקסמיו: דבר י״י. אבל לכבוד ישראל בא אליו השם בלילה ההוא, ואחרי כן זכה לגלוי עינים בראיית המלאך, ודבר עמו, ובסוף עלה למעלת מחזה שדי (במדבר כ״ד:ד׳), והכל בענין ישראל ולכבודם. ואחרי ששב לארצו היה קוסם, כי כן יקראנו הכתוב במיתתו: ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב (יהושע י״ג:כ״ב), וחלילה שישלחו יד בנביא השם. וכך אמרו במדרש במדבר סיני רבה (במדבר רבה כ׳:י״ט) בלעם נזקק לרוח הקדש, וכשנזדווג לבלק נסתלקה ממנו רוח הקדש וחזר להיות קוסם כבתחלה, לפיכך צווח: רם הייתי והורידני בלק.

Shadal Bemidbar 22:2שד״ל במדבר כ״ב:ב׳

וירא בלק בן צפור – בלק היה נכרי במואב, והיה ארמי מארץ בני עמו של בלעם, וראה כי אנשי מואב אחזמו רעד מפני בני ישראל, עד שהתחילו לבקש עזרה או עצה ממדין, ונתירא שמא ימרדו בו באמרם מה יושיענו זה, {או שאם יוציאם למלחמה על ישראל ימאנו להלחם מרוב פחדם, ע״כ וישלח מלאכים.} והתחכם להביא להם תשועה ממרחק על ידי איש מבני עמו, הוא בלעם. {א׳: בלעם היה איש טוב או איש רע? – ‫אין ראיה שהיה איש רע בהחלט כי אין ראיה שנתן עצה להחטיא את ישראל, כי בדבר בלעם {במדבר ל״א:ט״ז} אפשר שיורה במעשה בלעם nell' affare, והכתוב אומר על המדינים בנכליהם אשר נכלו {במדבר כ״ה:י״ח}, אם כן שלהם היתה התחבולה, ואם של בלעם היא איך סבל להיות מוכרח לברך את ישראל פעם אחר פעם, ולא אמר לבלק עשה זאת תחלה ואז אקללם? ולפי הנראה לא קבל בלעם שכר מבלק כי אמר לו והנה מנעך ה׳ מכבוד {במדבר כ״ד:י״א}, והוא השיב הנני הולך אל עמי {במדבר כ״ד:י״ד}; ואח״כ לא נזכר שכבדו בלק, אלא ויקם בלעם וילך וישב למקומו וגם בלק הלך לדרכו {במדבר כ״ד:כ״ה}, כאנשים הנפרדים זה מזה בכעס, אבל ואשר שכר עליך {דברים כ״ג:ה׳} נאמר על כוונת בלק שהיה בדעתו לכבדו מאד אם יקללם, ולקחו מארצו והבטיחו שיתן שכרו, גם אולי השרים נתנו לו ממון להוצאת הדרך, גם הביאו לו הקסמים למתנה. ומה שהרגוהו ישראל לא היה אלא מקרה שמצאוהו במדין והרגוהו בכלל אנשי מדין כאמור ביהושע י״ג כ״ב הרגו על חלליהם {במדבר ל״א:ח׳} ואם מפני שרצה ללכת אחר שידע שאין האל חפץ שיקללם אין זה רוע לב, כי בלק היה ירא מישראל ובקש ממנו להצילו מידם, ובלעם אולי התכוון להציל את הנרדף אפילו בנפשו של רודף, ומכל מקום לא היה צדיק גמור, כי כשראה שלא היה יכול למלא שאלת בלק, כי לא היה ה׳ רוצה לקלל את ישראל, בקש לקללם מדעתו ולרמות את בלק, עיין למטה כ״ד א׳.} א׳: בלעם היה עובד את ה׳ או עכו״ם? – היה עכו״ם, כי היה קוסם (יהושע י״ג⁠{:כ״ב}) ואם היה עובד את ה׳ היה מתדבק בישראל, ולפחות לא היה הולך לקללם אחר שאמר לו ה׳ כי ברוך הוא, ולא היה הולך לקראת נחשים כדי שיחפוץ ה׳ לקללם אם היה יודע שהוא אל יחיד ושהם עם סגולתו, ומיד כשבא אצל בלק היה לו להגיד לו כי זה העם בחר לו יה ושאי אפשר שימאס בם; אבל מה שאמר לא אוכל לעבור את פי ה׳ אלהי, כן היה מדרכי אמונתו לעבוד לכל אלוה כשיצטרך לו, ועכשו היה צריך לאלהי העברים שיטוש את ישראל. ב׳: מה היתה אומנותו? – היה קוסם קסמים ומעונן ומנחש, והיה בקי בכל מיני עבודות שבימיו, והיה מגיד עתידות בקסמים, ומהיותו בקי בכל מיני עבודה היה עושה לכל אלוה ואלוה העבודות הרצויות לפניו, ועל ידי כך היה מאמין שיקרב או ירחק האל ההוא מאדם או מגוי מיוחד. וידוע מנהג הרומיים כשצרים על עיר משביעים אלהיה שיעזבוה. והנה היה יודע שאלהי ישראל נקרא ה׳, ושהוא חפץ בשביעיות ובפרים ובאילים. ג׳: פעולותיו ברמיה או בתם לבב? – בתם לבב, כי היה מברך או מקלל לפי מה שהיה רואה בחלום, או לפי מה שהיה עולה לו על ידי הקסמים והנחשים שהיה תמיד הולך לקראתם, שאם נאמר שהיו במרמה, ושאמר לינו פה הלילה כדי ליטול זמן, ואחר כך כי מאן ה׳ כדי להוקיר את עצמו, אם כן כשבא לקלל והוכרח לברך, היה לו להרגיש בקרבו מעשה נסים, והיה לו לחרוד חרדה גדולה ולחדול מיד וללכת לו, ואם תאמר כי גם כל ברכותיו מלבו היו, כי ראה את ישראל מצליחים והבין שאם יקללם ימצא שקרן, אם כן למה נכתבה פרשה זו בתורה, ואיך אמר משה ולא אבה ה׳ אלהיך לשמוע אל בלעם {דברים כ״ג:ו׳}, ועוד למה הוסיף אראנו ולא עתה, ומחץ פאתי מואב, שהיה בזה משניא את עצמו בפני בלק. אבל נראה באמת שהיה עושה פעולותיו בתם לבב, כפי מה שמסרו לו רבותיו הקוסמים, והיה מאמין שיש כח בעבודות להשיב האלהים ממדה למדה, ואמר לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כי היה סומך על החלומות, ואמר כאשר ידבר ה׳ אלי כי עשה איזו עבודה לאלהי העברים כדי שיודיעהו בחלום אם רצונו שילך לקלל את עמו. ד׳: היה נביא אם לא? – לא היה נביא, כי היה קוסם ועכו״ם, רק בפעם הזאת שָם ה׳ דבריו בפיו לכבוד ישראל. ה׳: איך היתה נבואתו, מבלי שירגיש בעצמו מעשה נסים? – כשהיה נפרד מבלק להכין עצמו לקללם היה ה׳ נותן בו לב חדש והתעוררות לברך את ישראל, וע״י ההתעוררות האלהית ההוא היה נושא משליו לפי דרכו בחכמת השיר, וגם הוא האמין כי מה׳ היתה זאת ושאלהי העברים עושה זאת, ואמר בתם לבב הלא את אשר ישים ה׳ בפי אותו אשמור לדבר. ו׳: האתון דברה אם לא? לא יבצר מהאל לעשות שתדבר, אבל לא היה אפשר שלא יחרד בלעם ושני נעריו חרדה גדולה עד מות, ולא היה אפשר שיהיה בו כח להשיב לה דבר, על כן יתכן שלא דברה כדבור של בני אדם, כי ותדבר אין כתוב כאן, אבל השמיעה בפיה קול יללה שהיה מובן ממנו מה עשיתי לך כי הכיתני, והוא בכעסו השיב לעומתה ואמר כאדם הצועק לבהמתו כי התעללת בי וכו׳, והיא חזרה וצעקה כאילו תאמר הלא אנכי אתנך וכו׳, אז נכמרו רחמיו עליה ואמר לא, כלומר אין דרך הבהמה הזאת להתעלל בי, והנה אמת כי ה׳ פתח את פי האתון, כי נָעֲרָה באופן משונה מעט ממנהגה, אך לא היה הנס כל כך עד שיבהל בלעם. והנה ה׳ שפתי תפתח {תהלים נ״א:י״ז} אין ענינו דבור חוץ מן הטבע; גם קרוב הדבר שבלעם היה מתפאר בהבנת קולות העופות והחיות, ע״כ כששמע קולה פתר דבריה והשיב עליהם, על כן לא נבהלו נעריו, כי זה היה דרכו, אלא שהפעם הזאת היה שם נס אמתי, אבל היה נס נסתר ולא הרגישו בו ולא חרדו לא הם ולא בלעם. ועוד אם דברה, איך לא הצטדקה ולא אמרה לו שיש שם דבר המפחידה מללכת? ז׳: ומה ראה הקב״ה להפוך הקללה לברכה? – ולמה לא הניח לבלעם שיקלל והוא יברך? – מפני שלא הותר לישראל להתגרות במואב, ואם היה בלעם מקלל, היו בלעם ובלק מתפארים שהועילה קללתו להציל את המלך ואת העם אשר שכרוהו, כי לא ידעו כי ה׳ צוה אל תצר את מואב {דברים ב׳:ט׳}, ויאמרו כי הקללה הביאה בהם מרך לבב וחתתה גבורתם, ואולי ג״כ היו המואבים יוצאים לקראתם בעם כבד וביד חזקה כמו שעשה אדום (במדבר כ׳:כ׳), והיו ישראל מתרחקים מפניהם מפני מצות ה׳ כמו שעשו לאדום והיה שם שמים מתחלל.