EN/HEע/E

Biblical Parallels Index – Bemidbar 33

Sources

Tanchuma Masei 3תנחומא פרשת מסעי ג׳

(Numb. 33:1:) “These are the stages of the Children of Israel.” [The matter] is comparable to a king whose son was ill.⁠ He brought him to a certain place to heal him. When they returned, his father began recounting the stages, “Here we slept. Here we cooled off. Here you had a headache.” Similarly the Holy One, blessed be He, said to Moses, “Recount to them all the places where they provoked Me.” It is therefore stated (in Numb. 33:1), “These are the stages....” Another interpretation: Why did all these stages (places) merit to be written in the Torah? Since they received (accommodated) Israel, the Holy One, blessed be He, will give them their reward in the future. It is so stated (in Is. 35:1-2), “The arid desert shall be glad.... It shall blossom abundantly, it shall also exult....” And if the desert [will receive] such for receiving Israel; one who receives a Torah scholar into his home, all the more so [will he be rewarded]. You find that in the future the desert will be a settlement and a settlement will be a desert. [That] a desert will be a settlement, as it states (Is. 41:8), “I will make a desert into a lake of water.” And where is it shown a settlement will be a desert in the future? It is so stated (Mal. 1:3), “And I have hated Esau....” Now there are no trees in the desert, but there will be trees there in the future, as stated (Is. 41:19), “I will put cedar and acacia in the desert....” Now there is no path there, as it is all sand and the caravan can only travel it at night with the light of the constellation.⁠ But there will be a path there in the future, as stated (Is. 43:19), “I will place a path in the desert.” And it is written (Is 35:8), “And there will be a highway there, and it shall be called the Sacred Way....”

אֵלֶּה מַסְעֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה בְּנוֹ חוֹלֶה, הוֹלִיכוֹ לְמָקוֹם אַחֵר לְרַפְּאוֹתוֹ. כֵּיוָן שֶׁהָיוּ חוֹזְרִין, הִתְחִיל אָבִיו מוֹנֶה כָּל הַמַּסָּעוֹת, וְאָמַר לֵיהּ: כָּאן יָשַׁנּוּ, כָּאן הוֹקַרְנוּ, כָּאן חָשַׁשְׁתָּ אֶת רֹאשְׁךָ. כָּךְ אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מְנֵה לָהֶם כָּל הַמְּקוֹמוֹת הֵיכָן הִכְעִיסוּנִי. לְכָךְ נֶאֱמַר: אֵלֶּה מַסְעֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה זָכוּ לִיכָּתֵב בַּתּוֹרָה כָּל הַמַּסָּעוֹת הָאֵלּוּ. עַל שֶׁקִּבְּלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן שְׂכָרָם, שֶׁנֶּאֱמַר: יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְגוֹ׳, פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל וְגוֹ׳ (ישעיהו ל״ה:א׳-ב׳). וּמַה מִּדְבָּר כָּךְ, עַל שֶׁקִּבֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל. הַמְקַבֵּל תַּלְמִיד חָכָם לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אַתְּ מוֹצֵא, שֶׁעָתִיד הַמִּדְבָּר לִהְיוֹת יִשּׁוּב, וְהַיִּשּׁוּב לִהְיוֹת מִדְבָּר. הַמִּדְבָּר לִהְיוֹת יִשּׁוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְגוֹ׳ וּמִנַּיִן שֶׁהַיִּשּׁוּב עָתִיד לִהְיוֹת מִדְבָּר שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי א׳:ג׳): וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וְגוֹ׳ אַתְּ מוֹצֵא, עַכְשָׁו אֵין אִילָנוֹת בַּמִּדְבָּר, וְעָתִיד לִהְיוֹת שָׁם אִילָנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וְגוֹ׳ (ישעיהו מ״א:י״ט). וְעַכְשָׁו אֵין שָׁם דֶּרֶךְ, שֶׁכֻּלּוֹ חוֹל, וְהַשַּׁיָּרָה אֵינָהּ מְהַלֶּכֶת אֶלָּא בַּלַּיְלָה לְאוֹר הַמַּזָּל. וְעָתִיד לִהְיוֹת שָׁם דֶּרֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: אָשִׂים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ וְגוֹ׳ (שם מ״ג:י״ט). וּכְתִיב: וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ, וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ וְגוֹ׳ (שם ל״ה:ח׳).

Rashi Bemidbar 33:1רש״י במדבר ל״ג:א׳

אלה מסעי THESE ARE THE JOURNEYS (STAGES) [OF THE CHILDREN OF ISRAEL] – Why are these stations recorded here? In order to make known the loving acts of the Omnipresent: that although He had decreed against them to make them move about and wander in the wilderness, you should not think that they wandered and moved about without cessation from one station to another station all the forty years, and that they had no rest, for you see that there are here only forty-two stages. Deduct from them fourteen, all of which were their stopping places in the first year after they left Egypt, before the decree was made, viz., from the time when they journeyed from Rameses until when they came to Rithmah from where the spies were sent out – as it is said: "And afterwards the people journeyed from Hazeroth, [and encamped in the wilderness of Paran]" (Bemidbar 12:16), whereupon Hashem said unto Moshe, "Send for you men [who may search out the land]" (Bemidbar 13:2); and here (v. 18) it states, "and they journeyed from Hazeroth and they encamped in Rithmah", so you learn that it (Rithmah) is in the wilderness of Paran. – Further deduct from them the eight stages which were after Aharon's death viz., those from Mount Hor to the plains of Moab in the fourtieth year (v. 38). It follows that during the whole of the thirty eight years they made only twenty journeys. This is excerpted from the work of R. Moshe the Preacher. – R. Tanchuma gave another explanation of it (of the question why these stages are here recorded). A parable! It may be compared to the case of a king whose son was ill and whom he took to a distant place to cure him. When they returned home the father began to enumerate all the stages, saying to him, "Here we slept, here we caught cold, here you had the head-ache, etc." (Midrash Tanchuma 4:10:3.

<a href="//media.alhatorah.org/Parshanim/Rashi Leipzig/319.pdf" target="_blank"></a>אלה מסעי – למה נכתבו המסעות הללו לכאן?⁠ להודיעך חסדיו של מקום שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שיהו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות. צא מהן ארבע עשרה שכולם היו בשנה ראשונה קודם גזירה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה, שמשם נשתלחו מרגלים, שנאמר: ואחר נסעו העם מחצרות וגו׳ (במדבר י״ב:ט״ז), שלח לך אנשים (במדבר י״ג:ב׳), וכאן הוא אומר ויסעו מחצרות, ויחנו ברתמה (במדבר ל״ג:י״ח), למדתה שהיא במדבר פארן. ועוד צא מהן שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים, נמצא שכל שלשים ושמונה לא נסעו אלא עשרים מסעות.⁠ זו מיסודו של ר׳ משה. ור׳ תנחומא (תנחומא מסעי ג׳) דרש בו דרשה אחרת: משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום אחר רחוק לרפואתו. כיון שיהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, <a href="//media.alhatorah.org/Parshanim/Rashi Leipzig/320.pdf" target="_blank"></a>אומר לו: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך כו׳.

Moreh Nevukhim 3:50מורה נבוכים ג׳:נ׳

THERE are in the Law portions which include deep wisdom, but have been misunderstood by many persons.; they require, therefore, an explanation. I mean the narratives contained in the Law which many consider as being of no use whatever; e.g., the list of the various families descended from Noah, with their names and their territories (Gen. x.); the sons of Seir the Horite (ibid. 36:20-30); the kings that reigned in Edom (ibid. 31, seq.); and the like. There is a saying of our Sages (B Ṭ. Sanh. 99b) that the wicked king Manasse frequently held disgraceful meetings for the sole purpose of criticising such passages of the Law. "He held meetings and made blasphemous observations on Scripture, saying, Had Moses nothing else to write than, And the sister of Lotan was Timna" (Gen. 36:22)? With reference to such passages, I will first give a general principle, and then discuss them seriatim, as I have done in the exposition of the reasons of the precepts. Every narrative in the Law serves a certain purpose in connexion with religious teaching. It either helps to establish a principle of faith, or to regulate our actions, and to prevent wrong and injustice among men; and I will show this in each case. It is one of the fundamental principles of the Law that the Universe has been created ex nihilo, and that of the human race, one individual being, Adam, was created. As the time which elapsed from Adam to Moses was not more than about two thousand five hundred years, people would have doubted the truth of that statement if no other information had been added, seeing that the human race was spread over all parts of the earth in different families and with different languages, very unlike the one to the other. In order to remove this doubt the Law gives the genealogy of the nations (Gen. v. and x.), and the manner how they branched off from a common root. It names those of them who were well known, and tells who their fathers were, how long and where they lived. It describes also the cause that led to the dispersion of men over all parts of the earth, and to the formation of their different languages, after they had lived for a long time in one place, and spoken one language (ibid. xi.), as would be natural for descendants of one person. The accounts of the flood (ibid. vi.-viii.) and of the destruction of Sodom and Gomorrah (ibid. xix.), serve as an illustration of the doctrine that "Verily there is a reward for the righteous; verily He is a God that judgeth in the earth" (Ps. 58:12). The narration of the war among the nine kings (ibid. xiv.) shows how, by means of a miracle, Abraham, with a few undisciplined men, defeated four mighty kings. It illustrates at the same time how Abraham sympathized with his relative, who had been brought up in the same faith, and how he exposed himself to the dangers of warfare in order to save him. We further learn from this narrative how contented and satisfied Abraham was, thinking little of property, and very much of good deeds; he said, "I will not take from a thread even to a shoe-latchet" (Gen. 14:23) The list of the families of Seir and their genealogy is given it the Law (ibid. 36:20-36), because of one particular commandment. For God distinctly commanded the Israelites concerning Amalek to blot out his name (Deut. 25:17-19). Amalek was the son of Eliphas and Timna, the sister of Lotan (ibid. 36:12). The other sons of Esau were not included in this commandment. But Esau was by marriage connected with the Seïrites, as is distinctly stated in Scripture: and Seïrites were therefore his children: he reigned over them; his seed was mixed with the seed of Seir, and ultimately all the countries and families of Seir were called after the sons of Esau who were the predominant family, and they assumed more particularly the name Amalekites, because these were the strongest in that family. If the genealogy of these families of Seir had not been described in full they would all have been killed, contrary to the plain words of the commandment. For this reason the Seirite families are fully described, as if to say, the people that live in Seir and in the kingdom of Amalek are not all Amalekites: they are the descendants of some other man, and are called Amalekites because the mother of Amalek was of their tribe. The justice of God thus prevented the destruction of an [innocent] people that lived in the midst of another people [doomed to extirpation]; for the decree was only pronounced against the seed of Amalek. The reason of this decree has already been stated by us (p. 205) The kings that have reigned in the land of Edom are enumerated (Gen 36:51, seq.) on account of the law, "Thou mayst not set a stranger over thee, which is not thy brother" (Deut. 17:15). For of these kings none was an Edomite; wherefore each king is described by his native land; one king from this place, another king from that place. Now I think that it was then well known how these kings that reigned in Edom conducted themselves, what they did, and how they humiliated and oppressed the sons of Esau. Thus God reminded the Israelites of the fate of the Edomites, as if saying unto them, Look unto your brothers, the sons of Esau, whose kings were so and so, and whose deeds are well known. [Learn therefrom] that no nation ever chose a foreigner as king without inflicting thereby some great or small injury upon the country. In short, what I remarked in reference to our ignorance of the Sabean worship, applies also to the history of those days. If the religious rules of the Sabeans and the events of those days were known to us, we should be able to see plainly the reason for most of the things mentioned in the Pentateuch. It is also necessary to note the following observations. The view we take of things described by others is different from the view we take of things seen by us as eye-witnesses. For that which we see contains many details which are essential, and must be fully described. The reader of the description believes that it contains superfluous matter, or useless repetition, but if he had witnessed the event of which he reads, he would see the necessity of every part of the description. When we therefore notice narratives in the Torah, which are in no connexion with any of the commandments, we are inclined to think that they are entirely superfluous, or too lengthy, or contain repetitions; but this is only because we do not see the particular incidents which make those narratives noteworthy. Of this kind is the enumeration of the stations [of the Israelites in the wilderness] (Num. xxxiii.). At first sight it appears to be entirely useless; but in order to obviate such a notion Scripture says, "And Moses wrote their goings out according to their journeys by the commandment of the Lord" (ibid. ver. 2). It was indeed most necessary that these should be written. For miracles are only convincing to those who witnessed them; whilst coming generations, who know them only from the account given by others, may consider them as untrue. But miracles cannot continue and last for all generations; it is even inconceivable [that they should be permanent]. Now the greatest of the miracles described in the Law is the stay of the Israelites in the wilderness for forty years, with a daily supply of manna. This wilderness, as described in Scripture, consisted of places "wherein were fiery serpents and scorpions, and drought, where there was no water" (Deut. 8:115); places very remote from cultivated land, and naturally not adapted for the habitation of man, "It is no place of seed, or of figs, or of vines, or of pomegranates, neither is there any water to drink" (Num. 20:5); "A land that no man passed through, and where no man dwelt" (Jer. 2:6). [In reference to the stay of the Israelites in the wilderness], Scripture relates, "Ye have not eaten bread, neither have ye drunk wine or strong drink" (Deut. 19:5). All these miracles were wonderful, public, and witnessed by the people. But God knew that in future people might doubt the correctness of the account of these miracles. in the same manner as they doubt the accuracy of other narratives; they might think that the Israelites stayed in the wilderness in a place not far from inhabited land, where it was possible for man to live [in the ordinary way]; that it was like those deserts in which Arabs live at present; or that they dwelt in such places in which they could plow, sow, and reap, or live on some vegetable that was growing there; or that manna came always down in those places as an ordinary natural product; or that there were wells of water in those places. In order to remove all these doubts and to firmly establish the accuracy of the account of these miracles, Scripture enumerates all the stations, so that coming generations may see them, and learn the greatness of the miracle which enabled human beings to live in those places forty years. For this very reason Joshua cursed him who would ever build up Jericho (Josh. 6:26); the effect of the miracle was to remain for ever, so that any one who would see the wall sunk in the ground would understand that it was not in the condition of a building pulled down by human hands, but sunk through a miracle. In a similar manner the words, "At the commandment of the Lord the children of Israel journeyed, and at the commandment of the Lord they pitched" (Num. 9:18), would suffice as a simple statement of facts; and the reader might at first sight consider as unnecessary additions all the details which follow, viz., "And when the cloud tarried long. . . And so it was when the cloud was a few days. . . . Or whether it were two days," etc. (ibid. 9:19-22). But I will show you the reason why all these details are added. For they serve to confirm the account, and to contradict the opinion of the nations, both of ancient and modern times, that the Israelites lost their way, and did not know where to go; that "they were entangled in the land" (Exod. 14:3); wherefore the Arabs unto this day call that desert Al-tih, "the desert of going astray," imagining that the Israelites erred about, and did not know the way. Scripture, therefore, clearly states and emphatically declares that it was by God's command that the journeyings were irregular, that the Israelites returned to the same places several times, and that the duration of the stay was different in each station; whilst the stay in one place continued for eighteen years, in another place it lasted one day, and in another one night. There was no going astray, but the journey was regulated by "the rising of the pillar of cloud" (Num. 9:17). Therefore all these details are given. Scripture clearly states that the way was near, known, and in good condition; I mean the way from Horeb, whither they came intentionally, according to the command of God, "Ye shall serve God upon this mountain" (Exod. 2:12), to Kadesh-barnea, the beginning of inhabited land, as Scripture says, "Behold, we are now in Kadesh, a city in the uttermost of thy border" (Num. 20:16). That way was a journey of eleven days; comp. "Eleven days' journey from Horeb, by the way of mount Seir, unto Kadesh-barnea" (Deut. 1:3). In such a journey it is impossible to err about for forty years: but Scripture states the cause of the delay. In like manner there is a good reason for every passage the object of which we cannot see. We must always apply the words of our Sages: "It is not a vain thing for you" (Deut. 32:47), and if it seems vain, it seems your fault.

יש כאן דברים שהם ׳סתרי תורה׳ גם כן כבר נכשלו בהם רבים וצריך לבארם והם - אלו הסיפורים אשר סופרו ב׳תורה׳ אשר יחשבו רבים שאין תועלת בזכרם - כספרו הסתעף המשפחות מן נוח ושמותם ומקומותם וכן ״בני שעיר החורי״ (בראשית ל״ו:כ׳) וסיפור ״המלכים אשר מלכו בארץ אדום״ (בראשית ל״ו:ל״א) וכיוצא בהם. וכבר ידעת אמרם ש׳מנשה הרשע׳ לא היה מרבה מושבותיו הפחותים רק בדקדוקי אלו המקומות - אמרו ״היה יושב ודורש בהגדות של דופי היה אומר לא היה לו למשה לכתוב אלא ״ואחות לוטן תמנע וגו׳⁠ ⁠״ (בראשית ל״ו:כ״ב)?״. ואני אודיעך כלל אחד ואשוב אחר כן אל הפרטים כאשר עשיתי בטעמי ה׳מצוות׳: דע כי כל סיפור שתמצאהו כתוב ב׳תורה׳ הוא לתועלת הכרחית בתורה אם לאמת דעת שהוא פינה מפינות התורה או לתיקון מעשה מן המעשים עד שלא יהיה בין בני אדם עול וחמס. ואני אסדר לך זה. כאשר היתה פינת התורה - שהעולם מחודש ואשר נברא תחילה היה איש אחד ממין האדם והוא אדם הראשון ולא היה באורך הזמן אשר מאדם עד ׳משה רבינו׳ רק אלפים וחמש מאות שנה בקרוב; ואילו בא להם זה הסיפור לבד היה האדם מסופק בדבר - כי נמצאו אז בני האדם מפוזרים בקצוות הארץ כולה ומשפחות חלוקות ולשונות חלוקות רחוקות מאד; והוסר הספק הזה ביחסם כולם וזכרון הסתעפם וזכור שמות המפורסמים מהם פלוני בן פלוני ושנותיהם ולהגיד מקום שכנם והטעם המביא להתפזרם בקצות הארץ והטעם המביא להחלק ללשונותם ושמתחלה היו במקום אחד ושפה אחת לכולם (בראשית י״א:ו׳) כי כן ראוי להיותם בני איש אחד. וכן ענין סיפור ה׳מבול׳ וסיפור סדום ועמורה - ללמוד מהם ראיה על הדעת האמיתי והוא ״אך פרי לצדיק אך יש אלהים שופטים בארץ״ (תהלים נ״ח:י״ב). וכן סיפור ׳מלחמת׳ תשעת המלכים - להודיע המופת בניצוח אברהם באנשים מתי מספר ואין מלך עליהם ארבעה מלכים גדולים; ועוד הודיענו איך חם לבבו על קרובו בעבור שגדל על אמונתו ומסר נפשו לסכנת המלחמה כדי להצילו; והודיענו גם כן בהסתפקותו ושובע נפשו והיותו בז לממון ומתפאר בטוב המדות - והוא אמרו ״אם מחוט ועד שרוך נעל וגו׳⁠ ⁠״ (בראשית י״ד:כ״ג): אמנם סיפור משפחות ׳בני שעיר׳ ויחסם בפרט הוא מפני ׳מצוה אחת׳. והוא - שהאלוה ית׳ ציוה למחות ׳זרע עמלק׳ לבד ועמלק אמנם היה ׳בן אליפז׳ מן ׳תמנע אחות לוטן׳ אך שאר ׳בני עשו׳ לא ציוה להרגם; וכבר נתחתן עשו עם ׳בני שעיר׳ כמו שהתבאר בכתוב והוליד מהם ומלך עליהם ונתערב זרעו בזרעם ושבו ארצות שעיר כולם והמשפחות ההם מיוחסות למשפחה הגוברת אשר הם ׳בני עשו׳ וכל שכן זרע עמלק כי הוא היה הגיבור שבהם. ואילו לא התבארו היחסים ההם ופרטיהם היו כולם נהרגים בפשיעה; לכן באר הכתוב משפחותיהם ואמר שאלו תראו אותם בשעיר ומלכות עמלק אינם כולם ׳בני עמלק׳ אבל הם בני פלוני ובני פלוני ונתיחסו לעמלק להיות אמם מעמלק. זה כולו יושר מאלוה עד שלא תהרג משפחה בתוך משפחה אחרת - כי ה׳גזרה׳ לא היתה רק על זרע עמלק. וכבר בארנו אפני החכמה בזה: וטעם ספרו ה״מלכים אשר מלכו בארץ אדום״ (בראשית ל״ו:ל״א) כי מכלל ה׳מצוות׳ - ״לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא״ (דברים י״ז:ט״ו); ואלו המלכים אשר זכר אין אחד מהם מאדום - הלא תראה שהוא מיחס אותם ומיחס ארצותם פלוני ממקום פלוני ופלוני מפלוני. והקרוב אצלי - שהיו מנהגיהם ועניניהם מפורסמים - רצוני לומר עניני ה׳מלכים׳ ההם אשר לאדום ושהם הכניעו ׳בני עשו׳ והשפילום; והזכירם האלוה בהם כאילו אמר בחנו באחיכם ׳בני עשו׳ שהיו מלכיהם פלוני ופלוני ומעשיהם היו מפורסמים כי לא המליכה אומה איש שאינו מיחסה שלא ציער אותה צער גדול או קטן: סוף דבר כמו שאמרתי לך מרחוק דעות הצאבה ממנו היום כן דברי הימים ההם נעלמו ממנו היום; ואילו ידענום וידענו המקרים אשר קרו בימים ההם היה מתבאר לנו בפרט טעם רוב מה שנזכר ב׳תורה׳: וממה שצריך שתדעהו - כי אין בחינת הסיפורים הנכתבים כבחינת הענינים הנראים כי בענינים הנראים - פרטים מביאים לדברים צריכים מאד אי אפשר לזכרם רק באריכות; וכשיתבונן באדם בסיפורים ההם יחשוב שיש בהם אריכות או כפל דברים ואילו היה רואה מה שסופר היה יודע צורך מה שנאמר. ומפני זה כשתראה ב׳תורה׳ סיפורים בזולת המצוה ותחשוב שהסיפור ההוא אין צורך לזכרו או שיש בו אריכות - אינו רק להיותך בלתי רואה הפרטים המביאים לזכור מה שנזכר: ומזה - סדר זכר ה׳מסעות׳ יראה מפשוטו של ענין שזכר מה שאין תועלת בו כלל - ומפני זאת המחשבה העולה על הלב אמר ״ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי י״י״ (במדבר ל״ג:ב׳). ומקום הצורך אליו גדול מאד מפני שכל המופתים אינם אמיתיים רק למי שראם אך לעתיד ישוב זכרם סיפור ואפשר שיכזיבם השומע. וידוע שאי אפשר להיות וגם לא יצויר שיהיה מופת עומד קים לדורות לבני אדם כולם. וממופתי התורה ומן הגדולים שבהם - עמוד ישראל ב׳מדבר׳ ארבעים שנה והמצא בו ה׳מן׳ בכל יום; וה׳מדבר׳ ההוא כמו שזכר הכתוב ״נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים״ (דברים ח׳:ט״ו) והם מקומות רחוקים מאד מן הישוב בלתי טבעיים לאדם ״לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון וגו׳⁠ ⁠״ (במדבר כ׳:ה׳) ואמר בהם גם כן ״ארץ לא עבר בה איש וגו׳⁠ ⁠״ (ירמיהו ב׳:ו׳) וכתוב ב׳תורה׳ ״לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם וגו׳⁠ ⁠״ (דברים כ״ט:ה׳) - ואלו כולם - מופתים גדולים גלויים נראים. וכאשר ידע האלוה ית׳ שאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד כמו שמפקפקים בשאר הסיפורים ויחשב שעמידתם היתה במדבר קרוב מן הישוב שאפשר לאדם לעמוד בו כאלו המדברות ששוכנים בהם הערביים היום או שהם מקומות שאפשר לחרוש בהם ולזרוע ולקצור או להזון באחד הצמחים אשר היו שם או שמטבע ה׳מן׳ לרדת במקומות ההם תמיד או שיש במקומות ההם בארות מים - מפני זה הסיר המחשבות ההם כולם וחיזק עניני אלו המופתים כולם בבאור המסעות ההם שיראו אותם הבאים וידעו גודל המופת בעמוד מין האדם במקומות ההם ארבעים שנה. ולזה הטעם בעצמו החרים יהושע מי שיבנה יריחו ׳לעולם׳ להיות המופת ההוא קיים עומד - כי כל מי שיראה החומה ההיא שקועה בארץ יתבאר לו שאין זה תכונת בנין שנהרס אבל נשקע במופת: וכן אמרו ״על פי י״י יחנו ועל פי י״י יסעו״ (במדבר ט׳:כ׳) היה מספיק בסיפור. ויעלה בלב האדם מתחילת מחשבה כי כל מה שבא אחריו בזה הענין הוא הערכת דברים אין צריך - רצוני לומר אמרו ״ובהאריך הענן וגו׳ ויש אשר יהיה הענן וגו׳ (במדבר ט׳:כ״א) או יומים וגו׳⁠ ⁠״ - ואני אודיעך טעם אלו הפרטים כולם. וטעמם הוא - לחזק הענין ההוא לסלק בו מה שהיו האומות חושבים אז ומה שיחשבו עד היום ש׳ישראל׳ תעו בדרך ולא ידעו אנה ילכו - כאמרו ״נבוכים הם בארץ״ (שמות י״ד:ג׳). וכן קוראים אותו הערביים עד היום - רצוני לומר ה׳מדבר׳ ההוא קוראים אותו - מדבר התעיה ויחשבו ש׳ישראל׳ תעו ולא ידעו הדרך. והתחיל הכתוב לבאר ולחזק כי המסעות ההם שהיו בלתי מסודרות ושובם בקצתם פעמים והיות זמן עמידתם בכל מסע חלוק זה מזה עד שהיה מעמדם במסע אחד שמונה עשרה שנה ובמסע אחד יום אחד ובאחר לילה אחד - הכל בשיעור אלוהי. ולא היה זה תעיה בדרך רק לפי העלות ׳עמוד הענן׳ - ומפני זה פרט הפרטים ההם כולם. וכבר בארה ה׳תורה׳. כי הדרך ההוא קרוב וידוע וסלול - רצוני לומר הדרך אשר בין חורב אשר באו אליו בכונה כמו שציוה האלוה ית׳ ״תעבדון את האלהים על ההר הזה״ (שמות ג׳:י״ב) ובין קדש ברנע אשר היא התחלת הישוב כמו שבא בכתוב ״והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך״ (במדבר כ׳:ט״ז); והדרך ההוא מהלך אחד עשר יום - כאמרו ״אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע״ (דברים א׳:ב׳) - ואין זה מה שאפשר לתעות בו ארבעים שנה אבל טעם העיכוב הוא מה שכתוב ב׳תורה׳: וכן כל ענין שיעלם ממך טעם זכרו יש לו סיבה חזקה - והנהיג הענין כולו על העיקר אשר העירונו ׳ז״ל׳ עליו ״⁠ ⁠׳כי לא דבר ריק הוא מכם׳ (דברים ל״ב:מ״ז) ואם ריק הוא - מכם הוא״:

Ramban Bemidbar 33:1רמב״ן במדבר ל״ג:א׳

(1-2) THESE ARE THE JOURNEYS. After the vengeance [executed] upon Midian, concerning which the Holy One, blessed be He, told Moses, afterwards shalt thou be gathered unto thy people,⁠ and after Moses had apportioned the land of Sihon and Og [to the tribes of Reuben, Gad, and half of the tribe of Menasheh] and they had built the [previously] mentioned cities,⁠ he set his mind to write down [the various stages of] the journeyings [in the desert]. His intention in so doing was to inform [future generations] of the loving kindnesses of the Holy One, blessed be He, towards them, for even though He had decreed upon them that they had to move about and wander around in the wilderness, you should not think that they were continually wandering and moving around from place to place without any rest; for throughout all this long [period of] time they only went on forty-two journeys as the Rabbi — Rashi — wrote, [citing] the words of Rabbi Moshe the Preacher.⁠ And the Rabbi [Moshe ben Maimon] added in the Moreh Nebuchim another [explanation as to the] benefit [that we derive] from knowledge [of these stages], saying: "There was a very great necessity in mentioning the [stages of the] journeyings. For [although] the miracles and wonders that were done were [recognized as] true ones by all who saw them, in later times these events would be matters of hearsay, and those who hear about them [then] might deny them altogether. Now among the greatest miracles and wonders [related] in the Torah is Israel's survival in the wilderness for forty years, and finding the manna every day, although these places [where they stayed] are very far from cultivated settlements, and are not natural habitat for human beings, not being a place of seed, or of figs, or of vines, or of pomegranates,⁠ and the Torah states, Ye have not eaten bread, neither have ye drunk wine or strong drink.⁠ All these [matters] are signs of events of a miraculous nature which were seen by [the human] eye. But the Creator blessed be He, knew that these wonders will be subject to the process which occurs to [all] historical events — that those who hear them will not believe them; and they will think [about these events] that the sojourn of the Israelites in the wilderness was [in a place] near the cultivated settlement, where people can live there, such as the deserts in which the Arabs live today, or [that they stayed in] places where there was plowing and harvesting, or where there were grasses and plants suitable for human consumption, and that there were wells of water in those places. Therefore in order to remove from people's hearts all such thoughts, and to firmly establish [the truth of] all these miracles, [He recorded] as a [permanent] memorial the [stages of their] journeyings [in the wilderness], so that the future generations would see them and acknowledge the great wonders [entailed] in keeping people alive in such places for forty years." All these are his words [i.e., the words of Rabbi Moshe ben Maimon]. Thus the writing down [the stages of] the journeyings was a commandment of G-d, either for the reasons mentioned above or for some other reasons, [for] a purpose the secret of which has not been revealed to us. For [the expression] by the commandment of the Eternal is connected with [the beginning of that verse], And Moses wrote,⁠ unlike the opinion of Rabbi Abraham ibn Ezra who wrote that it is connected with according to their journeys,⁠ for Scripture has already informed us of this [fact, saying]: according to the commandment of the Eternal they remained encamped, and according to the commandment of the Eternal they journeyed.⁠

(א-ב) אחרי נקמת מדין שאמר לו הקב״ה למשה: אחר תאסף אל עמך (במדבר ל״א:ב׳), ואחר שחלק ארץ סיחון ועוג ובנו הערים הנזכרות, נתן דעתו לכתוב המסעים. ונתכון בזה להודיע חסדיו של הקב״ה עמהם, שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תחשוב שהיו נעים ומטלטלים ממקום למקום תמיד, ולא תהיה להם מנוחה, אבל בכל הזמן הגדול לא הלכו אלא ארבעים ושנים מסעים,⁠ כמו שכתב רבינו שלמה מדברי רבי משה הדרשן. והוסיף הרב במורה הנבוכים (רמב״ם מו״נ ג׳:נ׳) תועלת בידיעתם, אמר הצורך לזכור המסעים גדול מאד, כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזיבם השומע. ומאותות התורה ונפלאותיה העצומות עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאת המן בכל יום, והם מקומות רחוקות מאד מן היישוב, ואינם טבעיות לבני אדם לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון,⁠ ואמרה התורה: לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם (דברים כ״ט:ה׳), וכל אלה האותות במעשה נס נראות לעין. וכאשר ידע הבורא יתעלה כי יעבור על אלה האותות מה שיעבור על דברי הימים לא יאמינו בהם השומעים, ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן היישוב מקום אשר בני אדם שם, כמו המדברות אשר ישכנו שם בני ערב היום, או מקומות אשר יהיה שם חריש וקציר, או יש שם עשבים וצמחים למאכל בני אדם, ושיהיה במקומות ההם בורות מים, על כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה, וחזק אלה האותות כולם בזכרון המסעות, כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה. כל אלו דבריו. והנה מכתב המסעים מצות השם היא מן הטעמים הנזכרים או מזולתם ענין לא נתגלה לנו סודו, כי על פי י״י דבק עם: ויכתב משה, לא כדברי ר׳ אברהם שאמר שהוא דבק עם: למסעיהם, שכבר הודיענו זה: על פי י״י יחנו ועל פי י״י יסעו (במדבר ט׳:כ׳).