EN/HEע/E

Biblical Parallels Index – Bereshit 3

Sources

Bereshit 3:1-5בראשית ג׳:א׳-ה׳

(1) The serpent was more cunning than all the beasts of the field which Hashem, God, had made. He said to the woman, "Has God indeed said, 'You may not eat from any of the trees of the garden?'" (2) The woman said to the serpent, "From the fruit of the trees of the garden we may eat. (3) But from the fruit of the tree which is in the middle of the garden, God has said, 'You may not eat from it and you may not touch it, lest you die.'" (4) The serpent said to the woman, "You will certainly not die. (5) Rather, God knows that on the day you eat from it, your eyes will be opened, and you will be like God, knowing good and evil."

(א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה י״י אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. (ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל. (ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן. (ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. (ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכׇלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.

Devarim 1:39דברים א׳:ל״ט

Moreover your little ones, whom you said should be a prey, and your children, who this day have no knowledge of good or evil, they shall go in there, and to them I will give it, and they shall possess it.

וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ.

Shemuel II 19:36שמואל ב י״ט:ל״ו

I am this day eighty years old. Can I discern between good and bad? Can your servant taste what I eat or what I drink? Can I hear anymore the voice of singing men and singing women? Why then should your servant be yet a burden to my lord the king?

בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְלָמָּה יִהְיֶה עַבְדְּךָ עוֹד לְמַשָּׂא אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.

Yeshayahu 7:16ישעיהו ז׳:ט״ז

For before the child shall know to refuse the evil and to choose the good, the land whose two kings you abhor shall be forsaken.

כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר מָאֹס בָּרָע וּבָחֹר בַּטּוֹב תֵּעָזֵב הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה קָץ מִפְּנֵי שְׁנֵי מְלָכֶיהָ.

Bereshit Rabbah 14:6בראשית רבה י״ד:ו׳

אֶת הָאָדָם (בראשית ב׳:ז׳), בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, אָמַר רַבִּי לֵוִי (יהושע י״ד:ט״ו): הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים, זֶה אַבְרָהָם. לָמָּה קוֹרֵא אוֹתוֹ גָּדוֹל, שֶׁהָיָה רָאוּי לְהִבָּרְאוֹת קֹדֶם לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁמָּא יְקַלְקֵל וְאֵין מִי שֶׁיָּבוֹא לְתַקֵּן תַּחְתָּיו, אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אֶת הָאָדָם תְּחִלָּה, שֶׁאִם יְקַלְקֵל יָבוֹא אַבְרָהָם וִיתַקֵּן תַּחְתָּיו. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם יֵשׁ לוֹ קוֹרָה שׁוֹפַעַת, הֵיכָן הוּא נוֹתְנָהּ לֹא בְּאֶמְצַע טְרַקְלִין כְּדֵי שֶׁתִּסְבֹּל קוֹרוֹת שֶׁלְּפָנֶיהָ וְקוֹרוֹת שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ, כָּךְ לָמָּה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אַבְרָהָם בְּאֶמְצַע הַדּוֹרוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּסְבֹּל דּוֹרוֹת שֶׁלְּפָנָיו וְהַדּוֹרוֹת שֶׁלְּאַחֲרָיו. אָמַר רַבִּי לֵוִי מַכְנִיסִין אֶת הַמְתֻקֶּנֶת לְבַיִת שֶׁל מְקֻלְקֶלֶת, וְאֵין מַכְנִיסִין אֶת הַמְקֻלְקֶלֶת לְבֵיתָהּ שֶׁל מְתֻקֶּנֶת.

Bereshit Rabbah 14:8בראשית רבה י״ד:ח׳

מִן הָאֲדָמָה (בראשית ב׳:ז׳), רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמְרוּ, מִמָּקוֹם כַּפָּרָתוֹ נִבְרָא, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שמות כ׳:כ״ב): מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מִמְּקוֹם כַּפָּרָתוֹ וְהַלְּוַאי יַעֲמֹד. וַיִּפַּח בְּאַפָּיו (בראשית ב׳:ז׳), מְלַמֵּד שֶׁהֶעֱמִידוֹ גֹּלֶם מִן הָאָרֶץ וְעַד הָרָקִיעַ, וְזָרַק בּוֹ אֶת הַנְּשָׁמָה, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה בִּנְפִיחָה, לְפִיכָךְ מֵת, אֲבָל לֶעָתִיד בִּנְתִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ל״ז:י״ד): וְנָתַתִּי רוּחִי בָּכֶם וִחְיִיתֶם.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 3:7אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ג׳:ז׳

(ו-ז) ותרא האשה – במחשבה. ונחמד העץ – בעבור שתשכיל ותפקחנה עיניה. וטעם עמה – שיחד אכלו וגלתה לו סוד הנחש. והנה לא היה אדם שוגג, על כן נענש. ורבים אמרו: כי עץ הדעת עץ תאנה הוא (בבלי ברכות מ׳.), בעבור שימצאו ויתפרו עלה תאנה (בראשית ג׳:ז׳). ואלו היה כן היה הכתוב אומר: ויתפרו עלי עץ הדעת. גם אמרו רבים: שחטה היה (בבלי ברכות מ׳.). והנכון בעיני: ששני עצים יש בתוך גן עדן, ואינם במקום אחר על פני כל האדמה. והאחד עץ הדעת, [והשני עץ החיים ותולדת עץ הדעת,] מולדת תאות המשגל, על כן כסה האדם ואשתו ערותם. ופירוש ויתפרו – ידוע, כמו: שק תפרתי עלי גלדי (איוב ט״ז:ט״ו). והמבקשים מחט מהבילים, כי בעץ דק יעשו צרכם. וכאשר אכל אדם מעץ הדעת, ידע את אשתו (בראשית ד׳:א׳), וזאת הידיעה כינוי לשכיבה. [וכן: ונדעה (בראשית י״ט:ה׳), והעדות בנות לוט ודבר אביהן, כי לולי דברי לוט: הנה נא לי שתי בנות (בראשית י״ט:ח׳) לא ידענו מהו טעם ונדעה אתם.] ובעבור עץ הדעת נקראה זאת הידיעה כן. גם הנער כאשר ידע הטוב והרע, אז יחל לתאות המשגל. ועץ החיים שיוסיף חיים, והוא שיחיה האדם שנים רבות. ואין מלת לעולם, עד עולם ועד. והנה כן: ועבדו לעולם (שמות כ״א:ו׳), וישב שם עד עולם (שמואל א א׳:כ״ב), ורבים אחרים. ומפרשים אמרו: בפסוק כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב׳:י״ז), כי לא נברא על מתכונת שימות, רק כאשר חטא נגזר עליו המות. ורבים ישאלו: מה חטא זרעו. ואלה דברי רוח, כי רוח אחד לאדם ולבהמה, שבה יחיה וירגיש בעולם הזה, וכמות זה כן מות זה (קהלת ג׳:י״ט), מלבד החלק העליון שיש לאדם מותר מהבהמה. וכבר הביא אחד מרופאי יון ראיות גמורות, כי לא יתכן שלא יהיה לחיי האדם קצב.

Moreh Nevukhim 1:2מורה נבוכים א׳:ב׳

Some years ago a learned man asked me a question of great importance; the problem and the solution which we gave in our reply deserve the closest attention. Before, however, entering upon this problem and its solution I must premise that every Hebrew knows that the term Elohim is a homonym, and denotes God, angels, judges, and the rulers of countries, and that Onkelos the proselyte explained it in the true and correct manner by taking Elohim in the sentence, "and ye shall be like Elohim" (Gen. 3:5) in the last-mentioned meaning, and rendering the sentence "and ye shall be like princes." Having pointed out the homonymity of the term "Elohim" we return to the question under consideration. "It would at first sight," said the objector, "appear from Scripture that man was originally intended to be perfectly equal to the rest of the animal creation, which is not endowed with intellect, reason, or power of distinguishing between good and evil: but that Adam's disobedience to the command of God procured him that great perfection which is the peculiarity of man, viz., the power of distinguishing between good and evil-the noblest of all the faculties of our nature, the essential characteristic of the human race. It thus appears strange that the punishment for rebelliousness should be the means of elevating man to a pinnacle of perfection to which he had not attained previously. This is equivalent to saying that a certain man was rebellious and extremely wicked, wherefore his nature was changed for the better, and he was made to shine as a star in the heavens." Such was the purport and subject of the question, though not in the exact words of the inquirer. Now mark our reply, which was as follows:--"You appear to have studied the matter superficially, and nevertheless you imagine that you can understand a book which has been the guide of past and present generations, when you for a moment withdraw from your lusts and appetites, and glance over its contents as if you were reading a historical work or some poetical composition. Collect your thoughts and examine the matter carefully, for it is not to be understood as you at first sight think, but as you will find after due deliberation; namely, the intellect which was granted to man as the highest endowment, was bestowed on him before his disobedience. With reference to this gift the Bible states that "man was created in the form and likeness of God." On account of this gift of intellect man was addressed by God, and received His commandments, as it is said: "And the Lord God commanded Adam" (Gen. 2:16)--for no commandments are given to the brute creation or to those who are devoid of understanding. Through the intellect man distinguishes between the true and the false. This faculty Adam possessed perfectly and completely. The right and the wrong are terms employed in the science of apparent truths (morals), not in that of necessary truths, as, e.g., it is not correct to say, in reference to the proposition "the heavens are spherical," it is "good" or to declare the assertion that "the earth is flat" to be "bad": but we say of the one it is true, of the other it is false. Similarly our language expresses the idea of true and false by the terms emet and sheker, of the morally right and the morally wrong, by tob and ra’. Thus it is the function of the intellect to discriminate between the true and the false--a distinction which is applicable to all objects of intellectual perception. When Adam was yet in a state of innocence, and was guided solely by reflection and reason--on account of which it is said: "Thou hast made him (man) little lower than the angels" (Ps. 8:6)--he was not at all able to follow or to understand the principles of apparent truths; the most manifest impropriety, viz., to appear in a state of nudity, was nothing unbecoming according to his idea: he could not comprehend why it should be so. After man's disobedience, however, when he began to give way to desires which had their source in his imagination and to the gratification of his bodily appetites, as it is said, "And the wife saw that the tree was good for food and delightful to the eyes" (Gen. 3:6), he was punished by the loss of part of that intellectual faculty which he had previously possessed. He therefore transgressed a command with which he had been charged on the score of his reason; and having obtained a knowledge of the apparent truths, he was wholly absorbed in the study of what is proper and what improper. Then he fully understood the magnitude of the loss he had sustained, what he had forfeited, and in what situation he was thereby placed. Hence we read, "And ye shall be like elohim, knowing good and evil," and not "knowing" or "discerning the true and the false": while in necessary truths we can only apply the words "true and false," not "good and evil." Further observe the passage, "And the eyes of both were opened, and they knew they were naked" (Gen. 3:7): it is not said, "And the eyes of both were opened, and they saw"; for what the man had seen previously and what he saw after this circumstance was precisely the same: there had been no blindness which was now removed, but he received a new faculty whereby he found things wrong which previously he had not regarded as wrong. Besides, you must know that the Hebrew word pakaḥ used in this passage is exclusively employed in the figurative sense of receiving new sources of knowledge, not in that of regaining the sense of sight. Comp., "God opened her eyes" (Gen. 21:19). "Then shall the eyes of the blind be opened" (Isaiah 38:8). "Open ears, he heareth not" (ibid. 42:20), similar in sense to the verse, "Which have eyes to see, and see not" (Ezek. 12:2). When, however, Scripture says of Adam, "He changed his face (panav) and thou sentest him forth" Job 14:20), it must be understood in the following way: On account of the change of his original aim he was sent away. For panim, the Hebrew equivalent of face, is derived from the verb panah, "he turned," and signifies also "aim," because man generally turns his face towards the thing he desires. In accordance with this interpretation, our text suggests that Adam, as he altered his intention and directed his thoughts to the acquisition of what he was forbidden, he was banished from Paradise: this was his punishment; it was measure for measure. At first he had the privilege of tasting pleasure and happiness, and of enjoying repose and security; but as his appetites grew stronger, and he followed his desires and impulses, (as we have already stated above), and partook of the food he was forbidden to taste, he was deprived of everything, was doomed to subsist on the meanest kind of food, such as he never tasted before, and this even only after exertion and labour, as it is said, "Thorns and thistles shall grow up for thee" (Gen. 3:18), "By the sweat of thy brow," etc., and in explanation of this the text continues, "And the Lord God drove him from the Garden of Eden, to till the ground whence he was taken." He was now with respect to food and many other requirements brought to the level of the lower animals: comp., "Thou shalt eat the grass of the field" (Gen. 3:18). Reflecting on his condition, the Psalmist says, "Adam unable to dwell in dignity, was brought to the level of the dumb beast" (Ps. 49:13)."May the Almighty be praised, whose design and wisdom cannot be fathomed."

איש מלומד הקשה עלי לפני שנים רבות קושיה מופלאה. ראוי להתבונן בקושיה זאת ובתשובה שהשבנו לפותרה. לפני שאמסור את הקושיה ואת פתרונה, אומר: כל המדבר עברית יודע שהשם אלהים משותף לאלוה, למלאכים ולמושלים מנהיגי המדינות. אונקלוס הגר, עליו השלום, הבהיר - ונכון מה שהבהיר - שבדבריו והייתם כאלהים יֹדעי טוב ורע (בראשית ג׳:ה׳) הכוונה היא למשמעות האחרונה. הוא אומר: וּתְהוֹן כרברביא. לאחר שהקדמנו ששם זה הוא משותף, נתחיל להביא את הקושיה. אמר המקשה: מפשוטו של מקרא נראה שהכוונה הראשונה היתה שהאדם יהיה כשאר בעלי-החיים בלי שׂכל ובלי מחשבה ולא יבחין בין טוב לרע; וכאשר המרה (את פי האל) גרם לו מריו בהכרח את השלמות הגדולה ביותר לאדם, והיא שתהיה לו הבחנה זאת המצויה בנו. הבחנה זאת היא הנכבדה מכל התכונות המצויות לנו ובעבורה אנו עצמים. ומפליא הוא שעונשו על מריו הוא שניתנה לו שלמות שלא היתה לו, והיא השׂכל. אין זה אלא כדברי האומר שאיש מן האנשים המרה (את פי האל) והפליג בפשעו ואז שינו צורתו, ועשׂאוהו כוכב בשמים. זאת היתה כוונת הקושיה ומשמעותה, אף כי לא היתה מנוסחת כך. שמע את תוכן תשובתנו. אמרנו: אתה, המעיין ברעיונות העולים ראשונים על דעתך, והחושב שאתה מבין ספר, שהוא הנחיה לראשונים ולאחרונים, בעוברך עליו באחת משעות הפנאי מן השתייה והמשגל כמי שעובר על ספר מספרי דברי-הימים או על שיר מן השירים - בדוק ביישוב הדעת והתבונן! הרי אין הדבר כמו שחשבת ברעיון שצץ ראשונה, אלא כמו שיתברר כאשר תתבונן בדברים אלה. כי השׂכל, שאותו השפיע אלהים על האדם - והיא שלמותו האחרונה - הוא אשר היה לאדם קודם מריו, ובגללו נאמר עליו שהוא בצלם אלהים ובדמותו. בגללו פנה אליו בדיבור וציווה אותו, כמה שאמר: וַיְצַו ה׳ אלהים [על האדם לאמֹר: מכל עץ הגן אָכֹל תֹּאכֵל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תֹאכַל ממנו...] (בראשית ב׳:ט״ז-י״ז), ואין ציווי לבהמות ולא למי שאין לו שׂכל. בשׂכל הוא מבחין בין אמת ושקר, וזה, השׂכל, היה מצוי בו שלם וגמור. ואִילו מגונה ויפה הם מן המפורסמות ולא מן המושׂכלות, שהרי אין אומרים ״שמים כדוריים - יפה״, ו״הארץ שטוחה - מגונה״, אלא אומרים ״אמת״ ו״שקר״. גם בלשוננו (העברית) אנו אומרים על הנכון והכוזב: אמת ושקר ועל היפה והמגונה: טוב ורע. והנה בשׂכל מכיר האדם את האמת מן השקר, וכן הוא בכל הדברים המושׂכלים. כאשר היה [אדם הראשון] במצבו השלם הגמור ביותר, הרי חרף טבע-בריאתו ומושׂכלותיו, אשר בגללם נאמר עליו: ותחסרהו מעט מאלהים (תהלים ח׳:ו׳), לא היה לו בכלל כוח המיועד לעסוק במפורסמות. הוא לא השׂיג אפילו את הברור ביותר בין המפורסמות לגנאי והוא חשיפת הערווה. דבר זה לא היה מגונה בעיניו והוא לא השׂיג את הגנאי שבו. וכאשר המרה (את פי האל) ונטה לעבר תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים, כפי שאמר: כי טוב העץ למאכל וכי תאוָה הוא לעֵינַיִם (בראשית ג׳:ו׳) - נענש בכך שנשללה ממנו אותה השׂגה שׂכלית. לכן הוא המרה את הצו אשר נצטווה מפאת שׂכלו ותהי לו השׂגת המפורסמות. הוא נשתקע בציון הדברים כמגונים או כיפים. אותה שעה ידע את ערכו של מה שאבד לו ושממנו נתערטל ולאיזה מצב הגיע. לכן נאמר: והייתם כאלהים יֹדעי טוב ורע (בראשית ג׳:ה׳), ולא נאמר: יודעי שקר ואמת או משיגי שקר ואמת. לגבי ההכרחי אין טוב ורע כלל, אלא יש שקר ואמת. התבונן במה שנאמר: ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עֵרֻמים הם (בראשית ג׳:ז׳). לא נאמר: ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי מה שראה קודם הוא מה שראה אחרי-כן. לא היה לו מעטה על העין והוסר, אלא שבא לו מצב אחר בו חשב למגונה את אשר לא חשב למגונה קודם. ודע כי מלה זאת, רצוני לומר: פקח, משמשת אך ורק במשמעות של גילוי ראיית השׂכל ולא ראיית חוש שנהייתה, כגון ויפקח אלהים את עיניה (בראשית כ״א:י״ט); אז תפקחנה עיני עִוְרִים (ישעיהו ל״ה:ה׳); פקוח אָזנים ולא יִשמע (שם, מ״ב:כ׳), בדומה למה שנאמר: אשר עֵינַיִם להם לראות ולא ראו (יחזקאל י״ב:ב׳). מה שנאמר על אדם הראשון: משנה פניו ותשלחהו (איוב י״ד:כ׳), פירושו וביאורו הוא שכאשר שינה את מגמת פניו גורש. כי פנים הוא שם הגזור מן פנה, כי האדם בפניו פונה אל הדבר אשר אליו הוא רוצה לפנות. לכן הוא אומר: כאשר שינה את מגמת פניו ופנה אל הדבר אשר קודם לכן נצטווה שלא יפנה אליו - גורש מגן עדן. וזהו עונש השקול כנגד העבירה מִדה כנגד מִדה. שכן הותר לו לאכול מן המעדנים וליהנות מן המנוחה והשלווה, וכאשר נתאווה והלך אחר הנאותיו ודמיונותיו, כפי שאמרנו, ואכל מה שנאסר עליו לאוכלו - מְנָעוֹ מן הכל עד שנאלץ לאכול את הפחותים שבמאכלים, אשר קודם לכן לא היו למזון לו, וזאת לאחר עמל ויגיעה, כמה שאמר: וקוץ ודרדר תצמיח לך [ואכלת את עשֹב השדה]. בזֵעת אפך [תאכל לחם] (בראשית ג׳:י״ח-י״ט), והוא הבהיר ואמר: וישלחהו ה׳ אלהים מגן עדן לעבֹד את האדמה (שם, שם, כג). הוא הִשווה אותו לבהמות במזונותיו וברוב מצביו, כמה שאמר: ואכלת את עשֹב השדה (שם, שם, יח), ואמר בהבהירו עניין זה: אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נִדמו (תהלים מ״ט:י״ג). השבח לבעל החפץ אשר תכליתו וחוכמתו לא יושגו.

Radak Bereshit 2:8רד״ק בראשית ב׳:ח׳

וישם שם את האדם אשר יצר, Now that the Torah told us this we know that originally, man had not been created in Gan Eden. Perhaps he had been created in a region nearby, and God told Adam to take up residence in Gan Eden. Our sages in Bereshit Rabbah 14,8 state that man had been formed from the earth on Mount Moriah, and that from there God had transplanted him to Gan Eden. In Pirkey de Rabbi Eliezer chapter 31 we are told that Adam offered a sacrifice to God on Mount Moriah already. Also Adam’s sons, as well as Noach sacrificed to God on that mountain. The reason why when the Torah tells us about Avraham building המזבח “the” altar instead of simply ויבן אברהם מזבח, “Avraham built an altar,” is that this altar had already existed, had been known since Noach’s sacrifice. Adam had prophetic inspiration telling him of the significance of that location for offering a sacrifice. Still, God brought Adam to Gan Eden in order for him to appreciate the excellence of its fruit and eating of it without having to toil, deriving great satisfaction both for his body and his soul.

ויַשֶם שַם את האדם אשר יצר – אחר שאמר וישם שם מלמד שלא נוצר שם, אולי קרוב לגן עדן נוצר, ואמר לו שישב שם בגן עדן. [ורבותינו ז״ל אמרו: כי מעפר הר המוריה נוצר ואחר כן הביאו לגן עדן. ואמרו: כי שם בנה מזבח והקריב קרבן, וכן בניו, וכן נח, וידע אדם מסוד הנבואה כי הוא המקום הנבחר. אלא הביאו לגן עדן שיהיה שם ותעדן מפירותיו בלא עמל בנגלה לגופו ובנסתר לנפשו.]

Radak Bereshit 2:17רד״ק בראשית ב׳:י״ז

ומעץ הדעת טוב ורע, one of the operative, though apparently superfluous, words in this verse is the word ממנו, “from it.” Seeing that the verse had already commenced with the words ומעץ, “and from the tree,” this word appears redundant. It may therefore have been inserted in order to emphasise the severity of the effects of ignoring this warning. Alternately, the word refers to the fruit, seeing the fruit of the tree had not been mentioned at all previously. Interestingly, God had not forbidden Adam to eat from the fruit of the tree of life, but, on the contrary, the fruit of this tree was included in the instruction to eat “from all the trees of the garden you shall surely eat.” This subject is dealt with at greater length in the kabbalistic writings of our sages. מות תמות, mortality will be decreed for you as something occurring far sooner than would have been the case otherwise. Our sages (Bereshit Rabbah 19,8) explain that the word ביום does not refer to a day of our lives, i.e. a period of 24 hours, but refers to a “day” in God’s calendar, i.e. 1000 years in terms of our lives. Man was henceforth not to reach the age of 1000 years. Adam, who had been slated to live for 1000 years, actually lived only 930 years, having bequeathed the other 70 years to his descendants. They base this on Psalms 90,10 ימי שנותנו בהם שבעים שנה, “the number of years of our lives is 70.” According to the above we must conclude that the sages of the Midrash consider death per se as a curse, based on Deuteronomy 30,15 כי הרע הוא המות והטוב הוא החיים, “for life is good and death is evil.” As to “knowledge of good and evil,” there are a number of explanations of these words. (Ibn Ezra) It may refer to the intimacy experienced between man and his wife when engaging in marital intercourse. The fruit of that tree created the mating instinct in man. The word טוב refers to copulation that is permitted and the word רע would refer to copulation which is forbidden. Adam was full of knowledge, and it is preposterous to assume that he had no concept of what is good and what is evil before he ate from that tree. However, he had lacked the biological urge to engage in marital intercourse. This is proved by the fact that after both he and his wife had eaten from the tree of knowledge they are quoted as saying that “their eyes were opened and they realised that they were naked,” in the sense that they lacked something which they had not been aware of needing. (Genesis 3,7). The meaning of the words והייתם כאלוקים, (3,5) is “you will be like the angels.” The common denominator between Adam and the angels at that stage was that both the angels and man had no inkling of the mating instinct. It is true that merely by observing the animals’ behaviour they realised that the males and females engaged in such activities, however they had no understanding of how such a process of creating progeny applied to themselves. Alternatively, we may understand the serpent as not having the slightest idea of what the concepts טוב ורע, “good and evil” represented. Even though Chavah is not quoted in the text of having used these words, it is quite impossible to assume that the entire dialogue between the serpent and Chavah has been recorded here. Unless there had been some discussion between them before the words recorded in the text, whence did the serpent know that God had forbidden the fruit of the trees, as it had claimed to know? She must have learned such details from the words of the woman. Furthermore, the very opening remark of the serpent, אף, suggests that this is a continuation of the preceding parts of the dialogue which the Torah did not consider worth reporting. Nowhere else is the word אף used as the opening remark in a dialogue. (Ibn Ezra)

ומעץ הדעת טוב ורע – אמר ממנו – אחר שאמר ומעץ לתוספת באור ולחזק ההזהרה. או פירוש ממנו – ממה שיוצא ממנו והוא הפרי. והנה לא מנעהו מעץ החיים שהיה גם כן בתוך הגן אבל צוהו לאכלו כי הוא בכלל מכל עץ הגן אכל תאכל (בראשית ב׳:ט״ז), ועוד יתבאר זה בנסתר. מות תמות – תהיה נגזרת עליך מיתה יותר קרוב ממה שהיה ראוי לך. ודרשו רבותינו ז״ל (בראשית רבה י״ט): כי פירוש ביום יומו של הקב״ה שהוא אלף שנים ואדם חיה אלף שנים פחות שבעים והשבעים הניח לזרעו לדורות הבאים אחריו שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ׳:י׳). ויש לפרש: כי המיתה היא הקללה שקללהו כי הרע הוא המות, והטוב הוא החיים. וידיעת הטוב והרע פרשו המפרשים ידיעת המשגל כי פרי העץ ההוא הוליד באדם תאות המשגל, וטוב הוא המותר, ורע הוא האסור, ואדם הראשון מלא דעת היה להבחין בין טוב לרע אלא שלא היתה בו תאות המשגל, והראיה כי אחר שאכלו אמר ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם (בראשית ג׳:ז׳). וטעם והייתם כאלהים – שפירושו המלאכים, והמלאכים אין להם ידיעה זו, אמת כי אין להם ידיעה זו לעצמם אבל יש להם ידיעה כי בבני אדם ובשאר החיים היא ידיעה זו בטבע להוליד כמותם, או נאמר כי הנחש לא היה מבין ידיעת טוב ורע מה היא, אלא ששמע זה הלשון מהאשה ואף על פי שלא נזכר בפירוש שהיא אמרה לו דעת טוב ורע אלא ומפרי העץ אשר בתוך הגן (בראשית ג׳:ג׳), אי אפשר שלא קדמום דברים אחרים שהיתה אומרת האשה לנחש והנחש לאשה, כי איך ידע הנחש שאסר להם האל דבר אלא ששמע מהאשה, ועוד שאמר: אף כי אמר אלהים (בראשית ג׳:א׳) ואין מלת אף תחלת דברים.

Yalkut Shimoni Bereshit 22:13ילקוט שמעוני בראשית כ״ב:י״ג

וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִן הֶהָרִים בָּא, שֶׁהָיָה רוֹעֶה שָׁם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר, מַלְאָךְ הֵבִיאוֹ מִגַּן עֵדֶן, וְתַחַת עֵץ הַחַיִים הָיָה רוֹעֶה וְשׁוֹתֶה מִן הַמַּיִם שֶׁעוֹבְרִין תַּחְתָּיו, וְהָיָה רֵיחוֹ שֶׁל אַיִל נוֹדֵף בְּכָל הָעוֹלָם. וְאֵימָתַי נִתַּן בַּגַּן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית.

Abarbanel Bereshit 2:16-17אברבנאל בראשית ב׳:ט״ז-י״ז

(טז-יז) ואמנם מה היה ענין עץ חיים ועץ הדעת כבר ידעתי דעת חז״ל שאדם הראשון אם לא חטא לא היה מת ועם היות שלא נתישר זה בעיני הראב״ע הנה באמת אינו נמנע כי כאשר יודה שעץ החיים היה מוסיף ימים להחיות אדם שנים רבות ועצומות מאד מי המונע שישוה לחיותיו ואכיותיו עד שיתמיד בחיים ולא ימות. כי אין הכוונה שהיה אדם נצחי בטבעו כאחד מצבא המרום שיהיה נמנע בו ההפסד והמות. אבל היה נצחיותו בחסד אלהי שהכין עניני חייו באופן יוכל המלט והנצל מכל סבות המות אם מהחצוניות מההכאה וההריגה ושאר הפגעים בהיות השגחתו יתברך דבקה בו לשמרו בכל דרכיו. ואם מהתנועות הגופיות שהם פעמים רבות סבות החולי והמות במה שהניחו בג״ע כלו שאנן ושקט נח לא ילך מפה ומפה ואם מהסבות האויריות המתהפכות מהקיץ והחורף על האדם בששם אותו במבחר המקומות תחת קו השוה שלא יתהפך שם האויר התהפכו מוחש כמו שזכר א״ס ולפי שהמזונות והמימות גם הם כפי איכותם וכמותם יסבבו חליים בגוף האדם לפי שהוא בהכרח יצטרך אל המזון לתמורת מה שניתך מלחיותיו בגופו ע״י האויר והחום הטבעי ושאר הדברים. וידוע שהתמורה בלתי שוה ונאותה למה שיותך כי אין הבשר והלחות שנעשה מהמזון כבשר והלחות שיברא עם האדם בתחלת יצירתו עד שהיה זה סבת הזקנה לפי שבשר האדם וליחותיו ישובו לו נכריים נולדים רובם מהמזון וכשירבה זה תבא המות טבעית כי הוא כמו מי שיתן בחבית יין מים חיים בכל יום תמורת היין שיוציא משם שאין ספק שבהתמדת זה ישיב כל היין מים ותפסד צורת היין ולכן כדי להציל הקב״ה את האדם מן הזקנה ומן המות הטבעית נתן לו בתוך הגן את עץ החיים כי היה פריו כל כך נאות למזג האנושי שבאכילתו ישוב הבשר והליחות כמו אותו שניתך ממנו מבלי חלוף ולכן נקרא עץ החיים גם שהיה מונע התכת הגוף ובזה היה מאריך הימים ומתמיד אותם ואמנם עץ הדעת טוב ורע איני אומר שהוא רמז לכח המוליד כדברי הראב״ע אלא שהיה אילן ממש שכפי איכותו וסגולתו היה מרבה באכילתו תאות המשגל ונקרא עץ הדעת מלשון וידע אדם את חוה אשתו וידע אלקנה את חנה אשתו ואמנם מ״ש הנחש והייתם כאלהים יודעי טוב ורע ואמר ית׳ הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע אינו סותר לזה כמו שחשב הרמב״ן. וכמו שיתבאר בפי׳ הפסוקים ההמה במקומם. אבל מה שכתב הרב ההוא שהיה נכון בעיניו שאדם קודם חטאו לא היה בו בחירה ורצון כי היה עושה הדברים הראויים בטבעו בשמים וכל צבאם מבלי אהבה ושנאה ושהאילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע באמת הוא דעת זר ובלתי מתקבל לפי שהאדם בטבעו הוא בעל בחירה ורצון כי מהיותו מורכב מחלק חמרי ומחלק שכלי היה לו בהכרת חפץ רצון ובחירה לעשות דבר או הפכו וכמ״ש חז״ל (ב״ר פרשה ט) והנה טוב זה יצר הטוב מאד זה יצר הרע רוצה לומר שכל טובו ושלמותו של אדם היה במציאות הבחירה והיכולת על הטוב על הרע כפי יצרו ואם לא היה כן לא היה אדם ולא היה מצוה אותו הקב״ה מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי לא תפול הצואה אלא למי שיש לו בחירה ורצון אלא שהאמת בזה הוא מה שזכרתי שהיה עץ הדעת ההוא מעורר ומרבה בתאוות המשגל וידוע שהיה המעט מזה דבר טוב להוליד בדומה. אבל בהתרבותו היה רע מאד ומזיק ומרחיק האדם מהשלמות ולכן קראו הכתוב עץ הדעת טוב ורע כי תחלתו ומעוטו הוא טוב ורבויו רע ומפני זה לא נקרא בשום מקום עץ הדעת רע וטוב אלא טוב ורע הטוב ראשונה והרע בסוף לפי שבתחלתו ומעוטו הו׳ טוב ורבויו אין ספק שמרה תהיה באחרונה והנה לא אסר הכתוב ממנו לאדם הראיה ולא ג״כ הנגיעה והמשוש כי זה היה מועיל לו מאד להזדווג עם אשתו ולהוליד בדומה ויעשה אותו לתכלית טוב ונאות בדרך טבעי לא ע״י תענוג בהמי ושטיפה והפלגה בחרפת חוש המשוש ולכן היו שניהם האדם ואשתו ערומים ולא יתבוששו לפי שהיו איברי ההולדה אצלם כידים וכרגלים ושאר האיברים הצריכים לתשמישו של אדם בדרך טבעי ולא היה גלוי הערוה בלתי מגונה אצלם להעדר הבחירה והרצון כ״א לפי שלא היו חושבים אותה לערוה אלא לאבר טבעי נעשה לתכלית טוב. אבל אסר יתב׳ לאדם האכילה מזה העץ לפי שאכילתו תביאהו להפלגת התאוה ורדיפת הפועל המגונה לשם עונג בהמי ולא לתכלית הגון ונאות שכלי כי האכילה לגמרי וספוק המזון ממנו עד שיתהפך הנזון אליו זה לבדו נאסר על האדם מפני רוב היזקו שאין רע יותר גדול ממנו. הנה התבאר ענין עץ החיים ועץ הדעת והותרה בזה השאלה הי״ג והתבאר ג״כ למה נברא עץ הדעת בגן אם היה דבר רע ולמה אסר אכילתו מהיות הדעת מפועל השכל והוא טוב שהיה זה לפי שראיתו גם נגיעתו היה טוב ומועיל בהולדה הדומה ומאותו צד ובחינה נברא בתוך הגן אבל אכילתו המביאה אל ההשתקעו׳ והתאוה אל המשגל הנוסף לא היה שלמות אליו ולכן נאסר עליו אכילתו כי לא היה ענין העץ ההוא שתשלי׳ אכילתו את האדם בהשגותיו וידיעותיו לא עיונו׳ ולא מעשיות לפי שהאדם שלם נברא בפעולות שכלה ולא היה ג״כ חסר ההכנה לפעל המשגל ותאותו כמו שכתב הראב״ע שלא היה חסר רק טוב ורע בדבר אחד לבדו שרצה בזה על המשגל כי הנה גם ממנו היה יודע כל הצריך לשלמותו וקיומו אבל היה הדע׳ הזה פרטיי בטוב ורע המשגל והיה א״כ ענין המצוה לאדם שלא ירדוף אחרי שטיפ׳ תאותו בזימה והותרה בזה השאלה הי״ד כי על כן נאמר בצואה מכל עץ הגן אכול תאכל כלומר אכול מהם מה שתרצ׳ פעמים רבות אבל מעץ הדעת שהתחלתו ומעוטו טוב והרוב ממנו רע לא תאכל ממנו כי האכילה הוא ענין ההשתקעות נוסף על שאר השמושי׳ הנזכרים. וזה כענין הרופא שיתן ביד החולה תפוח מרקחת מעשה רוקח לפקחו בעצם רוחניותו או להעטישו שיזהירנו שלא יאכל ממנו פן יזיקנו כי לא נעשה לאכילה וכאלו אמר לו די לך לענין הכרח ההולדה בריאה ובנגיע ובריח. אבל האכילה בהשתקעו׳ גדול בענין המשגל והשתנות עצם הנזון אליו לא תאכל. ונתן הסבה בזה באמרו כי ביום אכלך ממנו מות תמות ר״ל הנה ההמלט מהמות והתמדת החיים א״א שתקנ׳ אותו אלא בהשוא׳ הפעולות והאוירי׳ והמזונות ולכן כשתצא מדרך השווי ותטה להפלג׳ המשגל באכילת העץ תבטל ההשואה המחייבת החיים ותבא להתכה נוספת ותמות בהכרח. ומזה תדע שלא נאמר זה על צד העונש כי אם על צד הייעוד והודעת מה שיהיה ולכן אינו מהקושי אם לא נזכר בתוך הקללות.

R. David Zvi Hoffmann Bereshit 2:17ר׳ דוד צבי הופמן בראשית ב׳:י״ז

ומעץ ... ממנו – החזרה שבמלה ״ממנו״ באה לשם הדגשה. ביום – בזמן בלתי קבוע. אין זה בא אלא לומר, כי המות יהיה תוצאה של האכילה, אבל אין הכוונה לומר שהמות יהיה באותו יום ממש, וכלשון הרמב״ן ״בעת שתאכל ממנו תהיה בן מות״. אכלך – שם הפועל בנטיה. מות תמות – כלומר ודאי שתמות. המקור בא לשם הדגשה. בעובדה שה׳ מטיל על האדם ציווי־אזהרה מיד עם תחילת פעילותו של זה, ניתן להכיר, שעיקר יעודו של האדם הוא — לעשות רצון קונו. ומסתבר שמאוחר יותר היה ה׳ מוסיף להטיל על האדם ציוויים וחובות נוספים, אבל הכוונה היתה לחנך את האדם ליעודו תחילה, ובציווי היחיד שהוטל עליו היה צריך להוכיח את מידת ציותו לה׳. אולם, מדוע זה אסר ה׳ על האכילה מעץ זה דווקא? ומה היה טיבו של עץ זה? רוב הפרשנים החדשים, וגם הרשר״ה ביניהם, מניח שלא היה זה מסגולותיו של העץ, שהאכילה מפריו תביא לידי דעת, אלא העץ הפך לעץ הדעת טוב ורע רק עקב אזהרת ה׳ והעבירה על אזהרה זו מצד האדם, ואם הוא נקרא עץ הדעת כבר בעת האזהרה, אין זה אלא על שם סופו (השווה רשר״ה). ברם, לא רק שמפשוטו של מקרא אפשר להסיק, שעץ זה — מטבעו עץ הדעת היה, אלא גם ההקבלה עם עץ החיים מביאה לידי מסקנה זו, וכן גם דברי ה׳ להלן ג׳:כ״ב. הרמב״ם כותב במורה נבוכים, חלק ראשון, — כי לפני החטא לא היה לו לאדם אלא הכושר להבחין בין אמת ושקר, אבל ״לא היה לו כח להשתמש במפורסמות בשום פנים ולא להשיגם״, כלומר חסרו לו לחלוטין מושגי התבונה הפרקטית כגון טוב ורע, ואל נכון טוען הרשר״ה כנגד זה, כי מן ההכרח הוא שהאדם ידע להבחין בין טוב ורע גם טרם יחטא, שכן לא ייתכן חופש הבחירה אלא לבעלי מושגים אלה, וחופש הבחירה הרי שייך ליסודות המהותיים של האדם. ויתרה מזו, אלמלא ידע האדם להבחין בין טוב לרע, היאך יאסור עליו ה׳ איסורים ויענישו על שום שעובר עליהם? (עיין ברשר״ה בראשית ב׳:ט׳). יותר מאשר מוטלת בספק נראית לנו הדעה, כי ״דעת טוב ורע״ אינו אלא הכרת טוב ורע. הרבה יותר נראה לנו לומר, כי פירושו הוא — להבין צדק והיפוכו בתור שכאלה ולהבחין ביניהם, ״להבין בין טוב לרע״ (מלכים א ג׳:ט׳), לבחור בטוב מתוך הכרה מלאה ולדחות את הרע. כושר זה חסר לו לילד הקטן (השווה דברים א׳:ל״ט), ושב ונעלם בעת הזקנה המובהקת, שבה חוזרות לאדם תכונות הילדות (השווה שמואל ב י״ד:י״ז וכ). רק עם התבגרותו יודע הנער לבחור בטוב ולמאוס ברע (השווה ישעיהו ז׳:ט״ו ואילך), לדעת טוב ורע הוא סגולתם של נמצאים אלהיים (השווה להלן ג׳:כ״ב). ומדוע תיאסר על האדם האכילה מן העץ המזכה בסגולה נפלאה זו? אין התשובה יכולה להיות אלא — משום שידיעת טוב ורע הבאה בעקבות האכילה מעץ זה, איננה הידיעה האמיתית והשלמה של טוב ורע. אין עץ זה נקרא עץ הדעת כל טוב ורע, וגם לא עץ הדעת הטוב והרע, כלומר אין האכילה ממנו מביאה אלא לידיעה חלקית. מושגים אחדים של טוב ורע אפשר למצוא אצל כל אדם, אפילו הגס והבלתי מתורבת ביותר. ומבלי שישכילו לקבוע מקורה של ידיעה זו הרי מניחים, כי מעשים ותכונות מסויימים לטובים וראויים לשבח נחשבים, ואחרים לעומתם — רעים ואסורים ייקראו. מסתבר שכל בני תמותה, ואפילו אלה שלא נהנו מכל חינוך ואין להם אלה נטיותיהם הטבעיות, כולם ידונו לחובה רצח, גזל, כפיית טובה לגבי הורים וכיוצא באלה. מנין באים להם לאנשים מושגים אלה? האם זה יצר טבעי, שבו חנן האלהים את האדם, בדומה לדחפים של חיות מסויימות? אך אף אם כך, עוד יישאר למצוא פיתרון לשאלה קשה שבעתיים — מדוע זה לא חנן האלהים את האדם בידיעה השלמה של כל הטוב וכל הרע, וכל התגלות אלהית מיותרת תהיה? התשובה נמצאת בפרשתנו. בתחילה נברא האדם בלי דעת טוב ורע. אפילו הבושה להתהלך ערום, שהיתה סגולתם של כל בני קדם הידועים לנו, אף אותה לא ידעוה אדם וחוה. רצון הבורא היה, שהאדם יקבל ידיעה נכונה ושלמה על כל הטוב וכל הרע על ידי הוראה מאתו ית׳ בלבד, כי רק בדרך זו תובטח נכונות הידיעה ושלמותה. אך עם זאת ניתן לו לאדם חופש הבחירה לציית לצווי האלהי או לאו. ברם, משום שה׳ ידע מראש כי לא תמיד יציית האדם לציוויו, משום כך ברא הוא ית׳ את עץ הדעת, שהאכילה ממנו תביא לאדם לפחות ידיעה חלקית של טוב ורע, כדי שלא יסכן את הבריאה כולה כמו חיה טורפת זו. בבריאתו של האדם הושמו איפוא לפניו שתי דרכים, האחת — שהוא מניח להנהיגו על ידי רצון האלהי ויקיים מצוות בוראו, והשניה — שהוא מניח להנהיג עצמו על ידי רצונו הוא או על ידי רצונות המנוגדים לרצונו של ה׳. בשביל שתי דרכים אלה גם נטעו שני העצים שבתוך הגן — עץ החיים למקרה הראשון, ועץ הדעת — למקרה השני. אילו היה האדם מסכים להיות מונהג כולו על ידי רצון הבורא, אילו היה — על אף חופש הבחירה שלו — הולך בדרך שהראהו בוראו, מבלי לסטות ממנה, כמו כוכבי לכת אלה שאינם סוטים ממסלולם, כך שיהיה למוד דעת טוב ורע מפי הגבורה ומודרך על ידי בחירתו החופשית, נצב כיצור יחיד העושה את רצון בוראו מתוך רצונו החופשי, או אז היה עץ החיים מזונו, מזון שהיה מעניק חיי נצח גם לחומר שבו, לגופו. אבל למקרה שהאדם יתפתה — על ידי רצונו שלו או על ידי כוחות אחרים — לעשות נגד רצון קונו, למקרה זה נברא עץ הדעת טוב ורע, כדי שתהא לפחות ידיעת־מה של טוב ורע גם לאדם שפנה מאת האלהים, ידיעה שתגיע אליו בדרך אחרת, טבעית, ולמען יעשה את רצון בוראו לפחות בעקיפין. משום כך היה הציווי הראשון, שנועד לנסות את האדם באיזו משתי דרכים אלה ילך — שלא לאכול מעץ הדעת, למען תהא בידו, גם אם בדרך הלא־אלהית יבחר, התרופה למכה שהוא מנחית על ראשו הוא ועל כל שכמותו. מובן מאליו הוא שאין מקום לחיי נצח של גופו, אם בדרך זו יבחר; הדרך אל עץ החיים חייבת היתה להחסם בפניו, ודרך יסורים קשים היה צריך להטיל על המין האנושי, על מנת שימצא בה ועל ידיה את הדרך חזרה אל בוראו. מכל מקום, דעת טוב ורע השתרשה בו באדם גם כך במידה כזאת שנבחרים אחדים, אבות האומה, יכלו לשוב ולהתעלות אל בוראם, עד שלבסוף הוא ית׳ ברא לו עם מחדש — ״עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו״ (ישעיהו מ״ג:כ״א). כמו שיצר את אדם הראשון, כך יצר לו עם זה, כדי שאת שמו יפארו; ובתוך עם זה נטע עץ חיים חדש — ״חיי עולם נטע בתוכנו״, הרי זו התורה, שבה הורינו ית׳ באופן השלם והמקיף ביותר, מהו הטוב האמיתי והיפוכו. ידיעה שלמה ועילאית זו היא היא, אשר פתחה מחדש את הדרך אל עץ החיים ולגביה אומר המלך החכם מכל אדם: ״עץ חיים היא למחזיקים בה״ (משלי ג׳:י״ח).