EN/HEע/E

Biblical Parallels Index – Parashat Tzav

Sources

Ramban Vayikra 6:2רמב״ן ויקרא ו׳:ב׳

TZAV' (COMMAND) AARON. In the [preceding] section of Vayikra, Scripture stated, Speak unto the children of Israel, for there He gave the command about the bringing of the offerings, and it is upon the Israelites to bring them. But here He states, Command Aaron and his sons, for He now speaks of the rites of the offerings and these are performed by the priests. Now Rashi wrote: "Command Aaron. The expression 'command …' always implies urging [to fulfill the command] at once, and also for future generations. Rabbi Shimon said: Scripture found it especially necessary to urge, in cases where fulfillment of a command involves monetary loss." But the explanation of Rabbi Shimon was not [said] with reference to this command, for here there is no monetary loss involved to the priests to whom this command was given. Indeed, they gain profit and reward from all the offerings, even the burnt-offering. Rather, the intention of the First Sage [whom Rashi quoted] in saying, "the expression 'command …' always implies urging [to fulfill the command] at once and also for future generations," was to say that in those sections of the Torah where Scripture wanted to urge fulfillment, saying that they should be fulfilled immediately and that they apply throughout the generations, it uses this expression of "command …" But in other sections it will say, "speak" to the children of Israel, or "say" unto them. With this [generalization] Rabbi Shimon differed, saying that sometimes this expression ["command … "] occurs in a matter which is not to be fulfilled immediately and throughout the generations, but it is used because the command involves a monetary loss. Such [a use of the word] "command" is that found in the case of the oil of the lighting [where, according to Rabbi Shimon, the expression "command …" is used because it applies immediately and for all generations, as well as for the reason that it involves a monetary loss], and that which Scripture states, Command the children of Israel, that they give unto the Levites of the inheritance of their possession cities to dwell in, [which is a case where the use of the expression "command" can only be because monetary loss is involved, since it did not apply at once, but only after they had taken possession of the Land]. It is possible that we say that our command does involve a monetary loss to the priests, as a result of that which it says further on [in this section], This is the offering of Aaron and his sons, which is a continuation of this command. However, at the beginning of the Sifre, the opinions [of the First Sage and that of Rabbi Shimon] are taught in a manner indicating that they hold opposing views. THIS IS 'TORATH' (THE LAW OF) THE BURNT-OFFERING. "This text is intended to teach us that the burning of the fats and limbs of offerings is valid [if performed anytime] during the whole night [following the day on which they were slaughtered]. It is also intended to teach us which of the disqualified offerings, although already brought up on to the altar, must be taken down, and which of them if already brought up need not be taken down. For all expressions of torath [introducing a group of laws] denote inclusion — one law for all offerings that are brought up on to the altar, including some disqualified ones, namely that if they are already brought up on to the altar, they need not be taken down." This is Rashi's language. But this law does not [in fact] apply to everything that has already been brought up on to the altar, but only to all offerings proper, for if drink-offerings are brought on to the altar [when they are not supposed to be] they must be taken down; and even if the libations are correctly offered up and the offering is disqualified, or the offering is correctly offered up and the libations disqualified, and definitely where both are disqualified — in all these cases, the offering itself is not to be taken down again, and the libations are to be taken down! For such is the sense of the inclusive term torath ha'olah (the law of the burnt-offering), teaching, "one law for all that goeth up [as the due of the altar-fires]" but not for the drink-offerings [since they are not poured on the fires, but into a silver bowl placed at the south-west corner of the altar], nor for the blood [which was sprinkled on the sides of the altar], in accordance with the words of Rabbi Yehoshua. Now this verse [also] teaches that we should not offer the burnt-offering at night, but if it was slaughtered and its blood sprinkled [on the altar] during the daytime, we may burn its limbs all night, the same law applying to the fats of the peace-offering. And the explanation of the expression 'hi ha'olah' is as if it said: 'tiheyeh' ha'olah (the burnt-offering "shall be") on the firewood upon the altar all night. He uses the word hi [literally: "she"] in order to exclude those things which the Rabbis have specified in the interpretation thereof. Now according to the [Rabbinical] interpretation this verse does not teach us that we are to bring up the limbs [of the offerings] from the ground to the altar at night, for this [principle] they have already derived from another verse, Neither shall the fat of My feast remain all night until the morning, [which the Sages interpreted to mean, "Neither shall the fat of My feast remain on the stone pavement of the Court below, all night until the morning, but you should bring it up to the altar"]. For it is from that verse that the Rabbis have derived the law that [fats and limbs of the offerings] become disqualified [for the altar] if they remained upon the pavement [until the morning], but they may be brought up to the altar at any time during the night. Here Scripture speaks of those limbs which had already been brought up during daytime, [to teach] that the priest turns them over on the altar during the whole night until the morning. It is for this reason that He says hi ha'olah [using the definite article], meaning: "the one which has already come up" on the altar. It also teaches us that even those that are invalid, are not to be brought down again, [once they were taken up onto the altar], provided they became invalid in the Court of the Sanctuary [such as where they had remained overnight or had been unclean, etc.; but if they became invalid before reaching the Sanctuary Court, such as an animal that had been set apart for idolatry, or had been worshipped etc., these must be brought down]. It also teaches that [invalid] drink-offerings must come down [since they do not go upon the fires on the altar], and so also the blood [which had become invalidated], as I have written. AND THE FIRE OF THE ALTAR SHALL BE BLAZING IN IT. Scripture is stating that it should burn on the altar during the whole night, it being a positive commandment that the priests should put on at daytime a lot of wood in order that it should not be burnt up completely and the fire [should not] become extinguished from it [during the night]. In my opinion, that which He said, Fire shall be kept burning upon the altar continually; it shall not go out, is a commandment directed to the priests to keep fire burning continually upon the altar, just as He said, and the priest shall kindle wood upon it, commanding them that they should be careful about this — to set fire in order and put enough wood on it to keep the fire burning continually, all day and all night. He gave an additional caution by means of a negative commandment, [it shall not go out], meaning that it should never be allowed to become extinguished. Thus if the priests were careless and the fire became extinguished they would transgress this negative commandment. It is for this reason that our Rabbis have said that [in addition to the large wood-stack burning on the altar] there was a second wood-stack solely for the purpose of keeping up the fire. And that which Scripture states, And the fire upon the altar shall be blazing in it; it shall not go out, is a redundant verse, and is therefore interpreted by our Rabbis as having reference to all people, teaching that whoever extinguishes the fire, transgresses a negative commandment. Even if he extinguishes only one of the live coals of the wood-stack, he is liable to whipping, whether he put it out on top of the altar, or whether he extinguished it below [on the pavement of the Court] after he had taken it down. It appears to me that he violates only one negative commandment.

אמר הכתוב בפרשת ויקרא: דבר אל בני ישראל (ויקרא א׳:ב׳), כי שם יצוה בהבאת הקרבנות, וישראל מביאים אותם, וכאן אמר: צו את אהרן – כי ידבר במעשה הקרבנות, והכהנים יעשו אותם. וכתב רבינו שלמה: אין צו אלא זירוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון: ביותר היה צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. ומדרשו של רבי שמעון אינו על זו הצואה, כי כאן אין בו חסרון כיס לבני אהרן המצווים בה, אבל יש להם ריוח ושכר בכל הקרבנות, גם בעולה. אבל אמר תנא קמא: אין צו אלא זירוז מיד ולדורות, לומר שהפרשיות שירצה הכתוב לזרז בהם ולומר שיעשו מיד וינהג הדבר לדורות יאמר בהן: צו, ובשאר הפרשיות יאמר: דבר אל בני ישראל, או: אמר להם, ובא רבי שמעון לחלוק ולומר שפעמים יבא הלשון הזה בדבר שאינו מיד ולדורות בעבור שיש בו חסרון כיס, כגון הצואה האמורה בשמן המאור, וכגון שאמר הכתוב: צו את בני ישראל ונתנו ללוים ערים לשבת (במדבר ל״ה:ב׳). ויתכן שנאמר שיש בצו זה חסרון כיס לכהנים בעבור: זה קרבן אהרן ובניו (ויקרא ו׳:י״ג) הנמשך בצואה זו. אבל בתחילת סיפרי בענין מחלוקת היא שנוייה. זאת תורת העולה – הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה, וללמד על הפסולין אי זה אם עלה ירד, ואי זה מהם אם עלה לא ירד. שכל: תורת – לרבות הוא, תורה אחת לכל העולים, ואפילו פסולים, שאם עלו לא ירדו. לשון רבינו שלמה. ואין התורה הזו לכל העולים, אלא לכל העולות, שהנסכים אם עלו ירדו. ואפילו נסכים כשרים והזבח פסול, או הזבח כשר ונסכים פסולין, וכל שכן שניהם פסולין, בכולן הזבח לא ירד ונסכים ירדו, שזהו רבויו של מקרא, תורת העולה, תורה אחת לכל העולות, ולא לנסכים ולא לדם, כדברי ר׳ יהושע. והנה הכתוב הזה מלמד שלא נקריב העולה בלילה, אבל אם נשחטה וזרק דמה ביום נקטיר איבריה כל הלילה, וכן חלבי השלמים. ופירוש היא העולה – כמו: תהיה העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, ואמר: היא, למיעוט שדרשו בו. וכפי המדרש (ספרא ויקרא ו׳:ב׳), אין הכתוב מלמד שנעלה האיברים מן הארץ למזבח בלילה, שכבר למדו זה מפסוק אחר: ולא ילין חלב חגי עד בקר (שמות כ״ג:י״ח), כי משם ילמדו שיהו נפסלין בלינה על גבי הרצפה, ומעלן כל הלילה, וכאן ידבר באיברים שהן כבר על גבי המזבח ביום, שמהפכין בהן כל הלילה עד הבקר. ולכך אמר: היא העולה – שכבר היא עולה על גבי המזבח. ומלמד עוד שאפילו פסולין לא ירדו, ובלבד שיהא פסולן בקדש, ושהנסכים ירדו וכן הדם, כמו שכתבתי. ואש המזבח תוקד בו – יאמר שתוקד במזבח כל הלילה, כי המצוה שישימו שם ביום עצים הרבה כדי שלא יתאכלו לגמרי ויכבה האש ממנו. ולפי דעתי: מה שאמר: אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה (ויקרא ו׳:ו׳) – מצוה לכהנים בקיום האש, כמו שאמר: ובער עליה הכהן עצים (ויקרא ו׳:ה׳), וציוה שיזהרו בזה, ויערכו אש ועצים הרבה שתוקד האש תמיד כל היום וכל הלילה, והזהיר בלאו שלא תכבה לעולם. והנה אם נתעצלו הכהנים וכבת האש עברו בלאו, ומפני זה אמרו רבותינו (בבלי יומא מ״ה:) שהיתה מערכה שניה לקיום האש. ומה שאמר: והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה (ויקרא ו׳:ה׳) – מקרא יתר. ונדרש לרבותינו (ספרא ויקרא ו׳:ה׳) בכל אדם, מלמד שכל המכבה עובר בלא תעשה, ואפילו כבה מן המערכה גחלת אחת לוקה, בין שכבה אותה בראשו של מזבח בין שהורידה וכבה אותה למטה. וכמדומה לי שאינו עובר אלא בלאו אחד.

HaKetav VeHaKabbalah Vayikra 6:2הכתב והקבלה ויקרא ו׳:ב׳

צו את אהרן – כי הכל על הכהנים שהוא אכילת הקדשים ואגבן נאמר פרשת אכילת שלמים וכן לחמי תודה שאין מהם למזבח. ולכן נאמר כאן פרשת שלמים באחרונה, שקודם נאמר קדשי קדשים הנאכלים לכהנים, אבל בפרשת ויקרא נאמר פרשת הנדבה קודם, והנה בפרשה זו נתחדש דיני שירי קרבן של כל קרבן וקרבן, ומ״ש בכ״א זאת תורת שהוא דינים הנוספים על עיקר הדבר, וכן זאת תורת המצורע, שעיקר דיני המצורע נאמרו בפרשת תזריע וכאן ביום טהרתו, וכן כאן הוא דיני אכילת הקדשים ובעולה זמן הקטרתן. (כתב יד הגר״א).

R. David Zvi Hoffmann Vayikra Introductionר׳ דוד צבי הופמן ויקרא הקדמה

חוקי הקרבנות (פרקים א-ז) שתי הקבוצות שבחוקי הקרבנות ..... ובכן אנו למדים מהחתימה ז, לז-לח: א) כי ה׳ ציוה למשה את התורה על דבר העולה, המנחה, החטאת והאשם והמלואים והשלמים על הר סיני (פסוק לז ולח רישא); ב) כי ה׳ צוה (כמובן: ע״י משה רבנו) גם לישראל במדבר סיני (באוהל מועד) להביא את קרבנתיהם לה׳ (פסוק לח סיפא); ג) כי התורה שנזכרה בראשונה קיבלה תוקף רק אחרי ההתגלות באוהל מועד, והיתה עומדת בתוקפה רק מיום זה (פסוקים לז-לח, השוה להלן).... אם נפנה אל חוק הקרבנות שאנחנו עומדים בו ונחקור אם הוא נראה לפנינו כחוק מסיני או כחוק מאוהל מועד, הרי לפי הכותרת של ויקרא א, א – לפנינו החוק באותה הצורה שבה הוכרז באוהל מועד, ולעומת זאת לפי החתימה בפרק ז, לז-לח בצורה שפורסם בסיני. בסקירה הראשונה היינו נוטים להסיק מכאן את המסקנה, כי חוק הקרבנות נאמר בשני המקומות באותן המלים. אולם, אחרי בדיקה מדויקת של הפרקים האלה אנו מגיעים לידי מסקנה, כי הכתובת בפרק א פסוק א מוסבה על הקבוצה הראשונה (ויקרא א-ה); והחתימה פרק ז, לז-לח על הקבוצה השניה של חוקי הקרבנות (ויקרא ו-ז). ולפי זה ויקרא א-ה הוא חוק שמאוהל מועד, ולעומת זאת ו-ז חוק מסיני. אמנם, הקבוצה השניה של חוקי הקרבנות מחייבת את ההנחה, כי ידוע היה לה תוכנה של הקבוצה הראשונה: אולם גם חוקים אחרים שמסיני מוסבים על תוכן חוקים שמאוהל מועד. כך, למשל, מדובר בספר שמות ל׳:י׳ על חטאת יום הכפורים, אשר החוק שלו נתפרסם רק אחרי מות בני אהרן, ויקרא טז. דבר זה אך מוכיח לנו את צדקתה של הנחת חכמינו ז״ל, שלפיה תוכן כל החוקים ניתן בסיני. אולם, אחרי עיון מעמיק יותר נמצא גם בקבוצה הראשונה של חוקי הקרבנות זיקה כזו אל הקבוצה השניה עד שרק ההנחה שהקבוצה השניה היא חוק מסיני תניח את דעתנו באורח הרצוי ביותר. בויקרא א, טז ניתן הצו להשליך את מוראתו של קרבן העוף ״אל מקום הדשן״ אל מחוץ למחנה, פרק ד פסוק יב מצוה להביא פר חטאת מחוץ למחנה ״אל שפך הדשן״; בשני המקומות נזכר מקום הדשן ושפך הדשן כמקומות ידועים מכבר, הגם שלא נזכרו עדין בשום מקום. הפסוקים מובנים עוד יותר בהקדימנו את האמור בויקרא ו, ג-ד. להלן נראה, כי הסיבה, שלגבי קרבן אשם בקבוצה הראשונה לא נצטוה דרך ההקרבה, היא משום שמצא את מקומו בקבוצה השניה. החתימה פרק ז פסוקים לז-לח, כשהיא נידונה לעצמה, מעידה אף היא שהנה קשורה בפרקים ו-ז. בפרקים אלה נימנים הקרבנות באותו סדר כמו בחתימה, אלא שבמקום האחרון נזכרו לפני השלמים המילואים הדומים להם. לעומת זאת נסדרו הקרבנות בקבוצה הראשונה בדרך אחרת. אולם מלת ״ולמלואים״ שבחתימה מלמדת אותנו, כי היא נמשכת לא רק אל ויקרא ו-ז אלא גם אל שמות כט, היינו אל פרק המילואים, ויחד עם זה, כי ויקרא ו-ז נאמרו מיד אחרי הלכות המילואים, שמות כט, בהר סיני. כשנקרא את הפרקים ו-ז בויקרא תיכף אחרי פרק כט שבשמות נופלות כל הקושיות שבקבוצה השניה של חוקי הקרבנות שהזכרנום למעלה. אנחנו מוצאים שם תורה שלמה על הקרבנות בשביל הכהנים, אשר חסר בה רק אותו החלק, אשר אפשר ללמדו מתוך חוק המילואים שנאמר סמוך לפניו. כפי שכבר הוזכר, מכריזה הקבוצה השניה על עצמה עוד בראשית דבריה כעל חוק הקרבנות. ועוד: גם הסדר שבו באים הסוגים השונים של הקרבנות בזה אחר זה, הוא בדרך המתאים לחוקי קרבנות שנועדו לכהנים. הקבוצה הראשונה, שכפי שניווכח להלן, מכילה בעיקר דיני קרבנות בשביל העם, מתחלקת כדלהלן: א) קרבנות הבאים גם בנדבה; היינו: 1) קדשי קדשים: עולה ומנחה (פרקים א-ב). 2) קדשים קלים: שלמים (פרק ג). ב) קרבנות חובה 1) חטאות. 2) ואשמות. לעומת זאת יש בקבוצה השניה חלוקה שונה מזו: א) קדשי קדשים, היינו: 1) קרבנות שאפשר להביאם גם בנדבה: עולה ומנחה (ו, א-טז). 2) קרבנות חובה: חטאות ואשמות (ו, יז – ז, י). 3) קדשים קלים: תודה ושלמים (ז, יא-לו). העם המביא קרבנות צריך קודם לכל להבדיל בין קדש קדשים ובין קדשים קלים.