EN/HEע/E

Biblical Parallels Index – Shemot 25-27

Sources

Bavli Shabbat 87bבבלי שבת פ״ז:

Rav Ḥavivi from Ḥozena’a said to Rav Ashi: Come and hear a different proof from the following verse: “And it came to pass in the first month in the second year, on the first day of the month, that the tabernacle was erected” (Exodus 40:17). It was taught: That day took ten crowns. It was the first day of Creation, meaning Sunday, the first day of the offerings brought by the princes, the first day of the priesthood, the first day of service in the Temple, the first time for the descent of fire onto the altar, the first time that consecrated foods were eaten, the first day of the resting of the Divine Presence upon the Jewish people, the first day that the Jewish people were blessed by the priests, and the first day of the prohibition to bring offerings on improvised altars. Once the Tabernacle was erected, it was prohibited to offer sacrifices elsewhere. And it was the first of the months. And from the fact that the New Moon of Nisan of that year was on the first day of the week, in the previous year, it was on the fourth day of the week.

א״ל רב חביבי מחוזנאה לרב אשי ת״ש {שמות מ׳:י״ז} ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן תנא אותו יום נטל עשר עטרות ראשון למעשה בראשית ראשון לנשיאים ראשון לכהונה ראשון לעבודה ראשון לירידת האש ראשון לאכילת קדשים ראשון לשכון שכינה ראשון לברך את ישראל ראשון לאיסור הבמות ראשון לחדשים ומדריש ירחא דניסן דהאי שתא חד בשבת דאשתקד [בד׳] בשבת.

Bavli Megillah 10bבבלי מגילה י׳:

But isn’t it written: “And it came to pass [vayhi] on the eighth day” (Leviticus 9:1), which was the day of the dedication of the Tabernacle? And it is taught in a baraita with regard to that day: On that day there was joy before the Holy One, Blessed be He, similar to the joy that existed on the day on which the heavens and earth were created. The Gemara cites a verbal analogy in support of this statement. It is written here, with regard to the dedication of the Tabernacle: “And it came to pass [vayhi] on the eighth day,” and it is written there, in the Creation story: “And it was [vayhi] evening, and it was morning, one day” (Genesis 1:5). This indicates that there was joy on the eighth day, when the Tabernacle was dedicated, similar to the joy that existed on the day the world was created. Apparently, the term vayhi is not necessarily a portent of grief.

והכתיב {ויקרא ט׳:א׳} ויהי ביום השמיני ותניא אותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ כתיב הכא ויהי ביום השמיני וכתיב התם {בראשית א׳:ה׳} ויהי (בקר) יום אחד.

Bereshit Rabbah 3:9בראשית רבה ג׳:ט׳

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי, מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם נִתְאַוֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת שֻׁתָּפוּת בַּתַּחְתּוֹנִים, מַה נַּפְשָׁךְ, אִם לְעִנְיַן הַחֶשְׁבּוֹן, לֹא הָיָה צָרִיךְ לְמֵימַר אֶלָּא אֶחָד, שְׁנַיִם, שְׁלֹשָׁה, אוֹ רִאשׁוֹן, שֵׁנִי, וּשְׁלִישִׁי. שֶׁמָּא אֶחָד, שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי, אֶתְמְהָא. אֵימָתַי פָּרַע לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְהַלָּן בַּהֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז׳:י״ב): וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ, רִאשׁוֹן לִבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאִלּוּ בְּאוֹתוֹ יוֹם בָּרָאתִי אֶת עוֹלָמִי. תָּנֵי עֶשֶׂר עֲטָרוֹת נָטַל אוֹתוֹ הַיּוֹם, רִאשׁוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, רִאשׁוֹן לִמְלָכִים, רִאשׁוֹן לִנְשִׂיאִים, רִאשׁוֹן לִכְהֻנָּה, רִאשׁוֹן לַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ״ה:ח׳): וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, רִאשׁוֹן לִבְרָכָה, רִאשׁוֹן לָעֲבוֹדָה, רִאשׁוֹן לְאִסּוּר הַבָּמָה, רִאשׁוֹן לִשְׁחִטָּה בַּצָּפוֹן, רִאשׁוֹן לִירִידַת הָאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י׳:ב׳): וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה׳ וגו׳.

Tanchuma Pekudei 2תנחומא פרשת פקודי ב׳

These are the accounts of the tabernacle (Exod. 38:21). Scripture states elsewhere: Lord, I love the habitation of Thy house, and the place where Thy glory dwelleth (Ps. 26:8). This refers to the Temple, which is directly opposite the place where Your glory resides. R. Simeon the son of Yohai said: This verse indicates that the earthly Temple is directly opposite the heavenly Temple, since it is said: The place, O Lord, which Thou hast made for Thee to dwell in, the Sanctuary, O Lord, which Thy hands have established (Exod. 15:17). R. Jacob the son of Issi asked: Why does it say; I love the habitation of Thy house, and the place where Thy glory dwelleth? Because the Tabernacle is equal to the creation of the world itself. How is that so? Concerning the first day, it is written: In the beginning God created the heaven and the earth (Gen. 1:1), and it is written elsewhere: Who stretched out the heavens like a curtain (Ps. 104:2), and concerning the Tabernacle it is written: And thou shalt make curtains of goats’ hair (Exod. 26:7). About the second day of creation it states: Let there be a firmament and divide between them, and let it divide the waters from the waters (Gen. 1:6). About the Tabernacle it is written: And the veil shall divide between you (Exod. 26:33). With regard to the third day it states: Let the waters under the heavens be gathered (Gen. 1:9). With reference to the Tabernacle it is written: Thou shalt also make a laver of brass … and thou shalt put water therein (Exod. 30:18). On the fourth day he created light, as is stated: Let there be lights in the firmament of heaven (Gen. 1:14), and concerning the Tabernacle it is said: And thou shalt make a candlestick of pure gold (Exod. 25:31). On the fifth day He created birds, as it is said: Let the waters swarm with swarms of living creatures, and let the fowl fly above the earth (Gen. 1:20), and with reference to the Tabernacle. He directed them to offer sacrifices of lambs and birds, and it says as well: And the cherubim shall spread out their wings on high (Exod. 25:20). On the sixth day he created man, as it is said: And God created man in His own image, in the image of God He created him (Gen. 1:27), and about the Tabernacle it is written: A man who is a high priest who has been anointed to serve and to minister before God. On the seventh day The heaven and the earth were finished (Gen. 2:1), and with regard to the Tabernacle it is written: Thus was completed all the work of the Tabernacle (Exod. 39:32). Concerning the creation of the world it is written: And God blessed (Num. 2:3), and of the Tabernacle it is said: And Moses blessed them (Exod. 39:43); with regard to the creation it is said: And God finished (Gen. 2:2), and of the Tabernacle it is written: On that day Moses made an end (Num. 7:1); of creation it says: And hallowed it (Gen. 2:2), and of the Tabernacle: And had anointed it and sanctified it (Num. 7:1). Why is the Tabernacle equal to heaven and earth? Because even as heaven and earth bear witness concerning Israel, as it is written: I call heaven and earth to witness against you this day (Deut. 30:19), so the Tabernacle bears witness in behalf of Israel, as is said: These are the accounts of the Tabernacle, even the Tabernacle of the testimony (Exod. 38:21). Hence it is said: Lord, I love the habitation of Thy house, and the place where Thy glory dwelleth (Ps. 26:8). Why is the word mishkan (“Tabernacle”) repeated (in Exod. 38:21)? R. Samuel said: The Holy One, blessed be He, would in the future seize it (the Temple) twice as a pledge (mashkon); at the time of its first destruction and again at its second destruction. Therefore He repeated the word mishkan. Another comment on the Tabernacle of testimony. It bears testimony to all people that the Holy One, blessed be He, would be reconciled with Israel despite the episode of the calf. How did that happen? When they made the calf, Moses arose and pleaded, as their advocate, until the Holy One, blessed be He, forgave them. Then Moses cried out: But Master of the Universe, who will make known to the nations that Thou hast forgiven them? He replied: Go tell them. Let them make Me a Sanctuary that I may dwell among them (Exod. 25:8). Hence it is written: The Tabernacle of the testimony, for the Tabernacle testifies to the fact that the Shekhinah is with Israel. Another comment on The Tabernacle of the testimony. It informed Israel that if they should deny Him and neglect His commandments and statutes, it would be seized twice as a pledge. As we have explained previously, He equated the Tabernacle you erected to the creation of heaven and earth. And just as the Tabernacle bears witness, so He said: I will bear witness against you today (Deut. 4:26). He did so again when the prophet appeared in heaven, after Israel renounced the Holy One, blessed be He. He exclaimed: Hear, O heavens, give ear, O earth, for the Lord hath spoken: “Children I have reared, and brought up and they have rebelled against Me” (Isa. 1:2). That is to say, when My testimonies were before you, you were a witness that they would not reject Me, yet Hear, I have reared and brought up and they have rebelled (ibid.). How did they examine the witnesses? It is written: Then thou shalt inquire, and make search, and ask diligently, and behold if it be true (Deut. 13:15). At the time they examined the witnesses concerning a sin an individual had committed, the Sanhedrin and all the Israelites would go out into the public square. They brought there the individual who had been charged with the offense which required stoning or one of the four death penalties that were imposed by the Beth Din. Two or three of the most distinguished leaders of the community would come forth and would question the witness. After they returned from the cross-examination, a member of the Sanhedrin would say to them: “What is your decision?” They would announce whether he was to live or to die. If he were to be sentenced to stoning, they would bring a pleasant-tasting but potent wine, and give it to him to drink so that he would not suffer pain from the stoning. Then the witnesses would come, bind his hands and feet, and place him where the stoning was to occur. The witnesses would then take a large stone, (large) enough to kill him, and would place it upon his heart. How did they place it on his heart? They did so simultaneously in order that no one of them might lower his portion of the stone before his companion. They would place it on his heart together to conform to the verse: Thy hand shall be first upon him to put him to death (Deut. 13:10). After that all the Israelites were free to pelt him with stones. They did this to everyone condemned to death by the Beth Din. Similarly, when the representative of the community held the Kiddush or Havdalah cup in his hand he would say: “Have you agreed, what is your decision?” And the congregation would respond: “To life”; that is to say, May this cup be for the living. R. Levi discussed the words Tabernacle of testimony. It is written elsewhere: For the mouth of them that speak lies shall be stopped (Ps. 63:12), that is to say, the mouths of the peoples of the world, who say to Israel that the Shekhinah will never return to Israel, should be stopped, as it is said: Many there are that say of My soul: “There is no salvation for him in God.” Selah (Ps. 3:3). Before they built the golden calf, the Holy One, blessed be He, dwelt among them, but when He became angry at them they would say: “He will never return to them.” What did He do? He said: Let them make Me a Sanctuary that I may dwell among them (Exod. 25:8). Then all the inhabitants of the world will know that I have pardoned Israel. Therefore it is written; The Tabernacle of the testimony. It hath already been (Eccles. 1:10).

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ה׳ אָהַבְתִי מְעוֹן בֵּיתֶךָ (תהלים כ״ו:ח׳), זֶה הַהֵיכָל שֶׁהוּא מְכֻוָּן בִּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, זֹאת אוֹמֶרֶת, שֶׁהַהֵיכָל שֶׁלְּמַטָּה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הֵיכָל שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה׳ מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ (שמות ט״ו:י״ז). אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בְּרַבִּי אַסִּי, לָמָּה הוּא אוֹמֵר, ה׳ אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ (תהלים כ״ו:ח׳), בִּשְׁבִיל שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגֶד בְּרִיאַת עוֹלָם. כֵּיצַד, בָּרִאשׁוֹן כְּתִיב: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, וּכְתִיב: נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה (תהלים ק״ד:ב׳). וּבַמִּשְׁכָּן מַה כְּתִיב: וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים (שמות כ״ו:ז׳). בַּשֵּׁנִי, יִהְי רָקִיעַ, וְאוֹמֵר בָּהֶן הַבְדָּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב: וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם (שמות כ״ו:ל״ג). בַּשְּׁלִישִׁי כְּתִיב מַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: יִקָּווּ הַמַּיִם. וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב: וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת וְגוֹ׳ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם (שמות ל׳:י״ח). בָּרְבִיעִי בָּרָא מְאוֹרוֹת, דִּכְתִיב: יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם. וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב: וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב (שמות כ״ה:ל״א). בַּחֲמִישִׁי בָּרָא עוֹפוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף. וּבַמִּשְׁכָּן, כְּנֶגְדָּן לַעֲשׂוֹת קָּרְבָּנוֹת, כְּבָשִׂים וְעוֹפוֹת. וּבַמִּשְׁכָּן, וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׁי כְנָפַיִם לְמַעְלָה (שמות ל״ה:כ׳). בַּשִּׁשִּׁי נִבְרָא אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ (בראשית א׳:כ״ז), בִּכְבוֹד יוֹצְרוֹ. וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב אָדָם, שֶׁהוּא כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁנִּמְשַׁח לַעֲבֹד וּלְשַׁמֵּשׁ לִפְנֵי ה׳. בַּשְּׁבִיעִי, וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ. וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב: וַתֵּכֶל כָּל עֲבוֹדַת בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם כְּתִיב וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה. בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם כְּתִיב: וַיְכַל אֱלֹהִים. וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת (במדבר ז׳:א׳). בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם כְּתִיב: וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ. וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב: וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ (במדבר ז׳:א׳). וְלָמָּה הַמִּשְׁכָּן שָׁקוּל כְּנֶגֶד שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אֶלָּא מַה שָּׁמַיִם וָאָרֶץ הֵם עֵדִים עַל יִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ (דברים ל׳:י״ט), אַף מִשְׁכָּן עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. לְכָךְ נֶאֱמַר: ה׳ אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ וְגוֹ׳. וְלָמָּה מִשְׁכָּן מִשְׁכָּן שְׁנֵי פְעָמִים. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל, שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לְהִתְמַשְׁכֵּן שְׁנֵי פְּעָמִים, חָרְבַּן רִאשׁוֹן וְחָרְבַּן שֵׁנִי. וּלְפִיכָךְ אָמַר, מִשְׁכָּן שְׁנֵי פְעָמִים. דָּבָר אַחֵר, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת עֵדוּת לְכָל הָאֻמּוֹת שֶׁנִתְרַצָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. כֵּיצַד, כְּשֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, עָמַד מֹשֶׁה וְלִמֵּד עֲלֵיהֶם סַנֵּגוֹרְיָא, עַד שֶׁנִּתְרַצָּה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמִי מוֹדִיעַ לָאֻמּוֹת שֶׁנִּתְרַצִּיתָ. אָמַר לוֹ: לֵךְ אֱמֹר לָהֶם, וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כ״ה:ח׳). לְכָךְ כְּתִיב מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, שֶׁהַמִּשְׁכָּן מֵעִד שֶׁהַשְּׁכִינָה בְּיִשְׂרָאֵל.

Ramban Shemot 25 Introductionרמב״ן שמות כ״ה הקדמה

סדר ויקחו לי תרומה כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד (בבלי יבמות מ״ז:), וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה: ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (שמות י״ט:ה׳), ואמר: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י״ט:ו׳), והנה הם קדושים, ראויים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקדש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל. והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר: ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת (שמות כ״ה:כ״ב), על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השולחן והמנורה שהם כלים כמהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורו נעשה. אבל משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן את אהלו ואת מכסהו, וכן עשה בצלאל, לפי שהוא הראוי לקדם במעשה. וסוד המשכן הוא, אשר יהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר וכמו שנאמר שם: וישכן כבוד י״י על הר סיני (שמות כ״ד:ט״ז), וכתיב: הן הראנו י״י אלהינו את כבודו ואת גדלו (דברים ה׳:כ׳), כן כתוב במשכן: וכבוד י״י מלא את המשכן (שמות מ׳:ל״ד). והזכיר במשכן שני פעמים: וכבוד י״י מלא את המשכן (שמות מ׳:ל״ד-ל״ה), כנגד: את כבודו ואת גדלו (דברים ה׳:כ׳), והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה (שמות ל״ד:ל״ד) היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה: מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה (דברים ד׳:ל״ו), כך במשכן כתיב: וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו (במדבר ז׳:פ״ט). ונכפל ׳וידבר אליו׳ להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל מעל הכפרת ומשם מדבר עמו, כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך: ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד׳:ל״ו), ועל כן היו שניהם זהב. וכך אמר הכתוב: ונועדתי לכם שמה לדבר אליך שם, ונקדש בכבודי (שמות כ״ט:מ״ב-מ״ג) – כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי. והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם (רמב״ן שמות כ״ד:י׳) יבין סוד המשכן ובית המקדש, ויוכל להתבונן בו ממה שאמר שלמה בתפלתו בבית המקדש: י״י אלהי ישראל (מלכים א ח׳:כ״ג-כ״ה), כמו שאמר בהר סיני: ויראו את אלהי ישראל (שמות כ״ד:י׳). והוסיף שם לפרש: י״י, לענין שרמזנו שם למעלה, כי אלהי ישראל הוא יושב הכרובים, כמו שאמר: וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה (יחזקאל י׳:י״ט-כ׳), ואמר דוד: ולתבנית המרכבה הכרבים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית י״י (דברי הימים א כ״ח:י״ח), וכן יזכיר תמיד בבית המקדש: לשם י״י (מלכים א ה׳:י״ט), לשמך (מלכים א ח׳:מ״ד). ויאמר בכל פעם: ואתה תשמע השמים (מלכים א ח׳:ל״ב) – במדת רחמים, וכתיב: והתפללו אל י״י דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בניתי לשמך ושמעת השמים (מלכים א ח׳:מ״ד-מ״ה), ובביאור אמר: כי האומנם ישב אלהים את האדם על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (דברי הימים ב ו׳:י״ח). וכתוב על הארון: להעלות משם את ארון האלהים אשר נקרא שם שם י״י צבאות יושב הכרובים עליו (שמואל ב ו׳:ב׳). ובדברי הימים: להעלות משם את ארון האלהים י״י יושב הכרובים אשר נקרא שם (דברי הימים א י״ג:ו׳) – כי השם יושב הכרובים.

Ramban Shemot 36:8רמב״ן שמות ל״ו:ח׳

AND EVERY WISE-HEARTED MAN AMONG THEM THAT WROUGHT THE WORK, MADE THE TABERNACLE OF TEN CURTAINS. The Torah has repeated the [description of the] work of the Tabernacle five times. It mentions the whole of it at the time of the command in detail, and in general terms. First it says, "and you shall make it thus," "and you shall make it thus," and then it mentioned all things in a general way, and they will make all that I have commanded thee: the Tent of Meeting, and the ark of the Testimony, until according to all that I have commanded thee shall they do. The reason [why the command is repeated in a general way], is that G-d commanded Moses that he should tell Bezalel and Oholiab and all the wise men about the work in general terms, and only afterwards should they begin to do it, for they would not be suited for the sacred work until they had heard the scope of the whole undertaking and understood it all, and only then could they accept it upon themselves, when they know how to finish it. At the time of its actual construction he described it to them first in the general way as mentioned here, saying, let every wise-hearted man among you come, and make all that the Eternal hath commanded: the Tabernacle, its tent, etc. The statement of the details is, however, missing here; for surely Moses had to say to the wise men who did the work: "make the Tabernacle of ten curtains, each curtain of such-and-such a length and such-and-such a width," and so on with the whole work. This procedure [of Moses' telling the workers the exact details of the measurements] Scripture does not mention, for it is understood that he told them everything in order, since they made each part exactly as prescribed. And the reason why Scripture does not mention it is that it was not necessary for Moses to go with them into the smallest details as they are mentioned at the command and the construction; instead, he told it to them briefly, as if to say that they should make the Tabernacle of ten curtains, five opposite five, and they themselves understood that they had to make loops corresponding to clasps of gold in order to couple the curtains together. Similarly with the rest of the work, he hinted to them the matter in brief, and they understood everything. It is for this reason that Scripture does not dwell at length on this detail [of Moses' instruction to the workers], since its hints [at the same time] at their wisdom, understanding, and good sense. After this Scripture describes again the whole work in a specific way as at first, stating, And every wise-hearted man among them that wrought the work made the Tabernacle; and he made curtains of goats' hair; and he made the boards etc. Now it would have been sufficient in this whole subject for Scripture to have said, "and Moses told the whole congregation of the children of Israel all the work which G-d had commanded him," and then say, "and the children of Israel did according to all that the Eternal had commanded Moses, so did they. And Moses saw all the work, and behold they had done it, as the Eternal had commanded, even so had they done it. And Moses blessed them." Scripture, however, wanted to state that Moses mentioned to the whole congregation of the children of Israel and the wise men who were there all the work in general, for he intended thereby to stir the people to donate sufficiently for the large work, and in order also that the wise men should hear [the entire scope of the work] and would know if they could undertake to do everything as he had been commanded. Then Scripture mentions in detail the whole work in order to tell us that all the wise men worked on the Tabernacle. It is with reference to this that Scripture states here, And every wise-hearted man among them that wrought the work made the Tabernacle of ten curtains. The verses stating, and he made curtains of goats' hair, and he made the boards, mean: "and every wise-hearted man made the curtains of goats' hair," [not Bezalel alone]. In the case of the ark, however, Scripture mentions specifically, and Bezalel made the ark, in order to say that the greatest craftsman amongst them made the ark alone. The reason for this is because he was filled with the spirit of G-d, in wisdom, and understanding, and in knowledge (Shemot 31:3), so that he could contemplate its meaning and make it with the proper intention. For in the actual making of the ark there was no great craftsmanship entailed, there being amongst the other work things which required greater skill than that of the ark. [Hence we must conclude that Bezalel was required to make the ark on account of its great significance.] Then Scripture again states without elaboration, and he made the table, and he made the candelabrum. In the opinion of Rabbi Abraham ibn Ezra, this alludes to Bezalel who made all the sacred vessels. But this is not my opinion, for in the case of the court of the Tabernacle it likewise says, and he made the court. Rather, this refers back to every wise-hearted man as mentioned in the making of the Tabernacle. After Scripture completed the account of the construction of the Tabernacle in general and particular terms, it mentions their bringing it to Moses in a general way, stating, And they brought the Tabernacle unto Moses, the Tent, and all its vessels etc., in order to tell of their wisdom, in that they brought everything in order and no one brought his work to Moses until the whole work had been completed, as Scripture says, Thus was finished all the work of the Tabernacle of the Tent of Meeting. After it was finished they all gathered and showed it to Moses in order, saying at first: "Our Rabbi, here is the Tent and there are its vessels," and afterwards they said, "Here is the ark and here are its staves," and so on with everything. Now [in this whole section of Vayakheil] Scripture does not state that the Tabernacle and its vessels were made "as the Eternal commanded Moses." But in the next section of Eileh Pekudei, with reference to the garments of priesthood, it mentions such a statement at each item. The reason for this is that the whole work of the Tabernacle is included in the verse mentioned at the end, And Bezalel the son of Uri… made all that the Eternal commanded Moses. Perhaps it is because of the change of the order, as our Rabbis have mentioned. In general, then, all this repetition in the account of the Tabernacle is a sign of love and distinction, showing that G-d desires the work, and He mentions it in His Torah many times in order to increase the reward of those who engage themselves in its study. This is similar to what the Rabbis have said in the Midrash: "The ordinary conversation of the servants of the patriarchs' homes is more pleasing to the Holy One, blessed be He, than even the Torah-discourses of their children, for the section about Eliezer [as he recounts his journey], comprises two or three columns in the Torah, [whereas many important principles of the Torah are derived from only slight references in the text]."

ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות – הנה החזיר בתורה מלאכת המשכן חמשה פעמים, כי הזכיר את כולה בצואה בפרט ובכלל. תחלה אמר: ועשית כך ועשית כך, ואחר כן הזכיר כולם בדרך כלל: ועשו את כל אשר צויתיך את אהל מועד ואת הארון לעדות (שמות ל״א:ו׳-ז׳), עד ככל אשר צויתיך יעשו (שמות ל״א:י״א). והטעם בזה, שצוה השם למשה שיגיד אל בצלאל ואל אהליאב ולכל החכמים המלאכה בכללה, ואחרי כן יקרבו אליה לעשותה, כי לא יכשרו למלאכת הקדש עד שישמעו כל המלאכה ויבינו אותה ויקבלו עליהם שידעו להשלימה. ובשעת המעשה הזכיר אותה תחלה בדרך הכלל הנזכר, ואמר: יבאו ויעשו את כל אשר צוה י״י, את המשכן את אהלו וגו׳ (שמות ל״ה:י׳-י״א), ויחסר מכאן פרט אחד, כי בודאי הוצרך משה לאמר אל החכמים העושים המלאכה: עשו משכן עשר יריעות, ארך היריעה כך ורוחב כך, וכן בכל המלאכה, ולא הזכיר הכתוב זה, כי בידוע שאמר להם הכל כסדר, אחרי שעשו כן כל דבר ודבר. והטעם בזה, כי לא הוצרך משה לפרוט להם כל המעשה דבר בדבר כאשר הוזכר בצואה ובמעשה, אבל קצרו להם כאלו אמר שיעשו משכן בעשר יריעות חמש כנגד חמש, והם הבינו כי יעשו לולאות מקבילות וקרסי זהב, וכיוצא בזה בכל המלאכות בקצרה רמז להם הענין, והם הבינו הכל, על כן לא האריך בפרט הזה, ירמוז הכתוב חכמתם ובינתם וטוב השכל שבהם. ואחר כן הזכיר המלאכה כולה בדרך הפרט הראשון: ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן (שמות ל״ו:ח׳), ויעשו יריעות עזים (שמות ל״ו:י״ד), ויעש קרשים וגו׳ (שמות ל״ו:כ׳). והיה מספיק בכל הענין שיאמר: ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל כל המלאכה אשר צוה י״י, ויאמר: ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה י״י את משה כן עשו (שמות ל״ט:ל״ב), וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה י״י כן עשו אותה ויברך אותם משה (שמות ל״ט:מ״ג). אבל רצה לומר כי משה הזכיר אל כל עדת בני ישראל והחכמים שם, כל המלאכה בכלל, כי נתכוון בזה מה שיתנדבו העם כדי העבודה למלאכה הגדולה, ובעבור שישמעו החכמים וידעו אם יקבלו אותה לעשותה כאשר נצטוה. ואחר כן הזכיר בפרט המעשה, להגיד שעשו כל החכמים במשכן, זהו שנאמר: ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות. ואמר: ויעש יריעות עזים (שמות ל״ו:י״ד), ויעש את הקרשים (שמות ל״ו:כ׳), ירצה לומר: ויעשו כל חכם לב יריעות עזים. והזכיר בארון ויעש בצלאל (שמות ל״ז:א׳), להגיד כי האומן הגדול שבהם הוא שעשה לבדו הארון. והטעם, בעבור שהוא מלא רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת (שמות ל״ה:ל״א), שיתבונן בו ויעשנו בכונה רצויה, כי אין במעשהו אומנות גדולה, אבל יש שם מלאכות שצריכות לאומנות יתירה ממנו. וחזר ואמר סתם: ויעש את השלחן (שמות ל״ז:י׳), ויעש את המנורה (שמות ל״ז:י״ז). ועל דעת ר׳ אברהם ירמוז אל בצלאל שעשה כל כלי הקדש (אבן עזרא פירוש שני שמות ל״ז:א׳). ואין כן דעתי, שגם בחצר המשכן אמר כן (שמות ל״ח:ט׳). אבל הוא חוזר לרמוז אל כל חכם לב כאשר אמר במשכן. ואחר שהשלים כלל ופרט במעשה, הזכיר ההבאה אל משה בדרך הכלל, ואמר: ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו וגו׳ (שמות ל״ט:ל״ג), להגיד חכמתם שהביאו אליו הכל כסדר, כי לא הביא אחד מהם מלאכתו לפניו עד שנשלמה כל המלאכה, כאשר אמר: ותכל כל עבודת משכן אהל מועד (שמות ל״ט:ל״ב), ואחרי שנשלמה נאספו כולם והראו אותה אליו כסדר. אמרו תחלה, רבינו הנה האוהל והנה כליו, ואחרי כן הנה הארון והנה בדיו, וכן הכל. והנה לא הזכיר במשכן וכל כליו: כאשר צוה י״י את משה, אבל באלה פקודי בבגדי כהונה יזכיר כן בכל דבר ודבר (שמות ל״ט:א׳,ה׳,ז׳, וכו׳). והטעם, כי כלל מלאכת המשכן בפסוק שאמר בסוף: ובצלאל בן אורי בן חור עשה את כל אשר צוה י״י את משה (שמות ל״ח:כ״ב). ואולי היה זה מפני שנוי הסדר, כמו שהזכירו רבותינו (בבלי ברכות נ״ה.). ועל הכלל כל זה דרך חיבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ השם במלאכה, ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה, כענין מה שאמרו במדרש (בראשית רבה ס׳:ח׳): יפה שיחתן של עבדי בתי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפין היא אמורה.

R. S.R. Hirsch Shemot 36:8רש״ר הירש שמות ל״ו:ח׳

ויעשו כל חכם לב וכו׳ – מפסוקנו ועד להלן (לט, לב), מדבר הכתוב על עשיית המשכן וכליו, וחוזר על כל הפרטים הידועים לנו כבר מהציוויים שבאו בפרקים הקודמים. משם ועד לסוף פרק לט, מזכיר הכתוב שוב כל חפץ וחפץ כפי שהוא נמסר למשה לאחר השלמתו, ובפרק מ שוב מזכיר הכתוב כל חלק וחלק בעת בניית המשכן בפועל. ניתן להבין חזרה משולשת זו, אם נזכור שלמשכן כולו, על כל חלקיו הפרטיים, נועדה להיות משמעות סמלית. אך אין דבר יכול לשמש כסמל, אלא אם כן תכננו אותו ביודעין, ועשו אותו בכוונה תחילה למטרתו הסמלית. נזכור עוד, שאפילו ספר תורה – שכל כך ברור שהוא בעל משמעות סמלית, עד כדי כך שהיינו סבורים שאין לו כל משמעות אחרת ושקדושתו טמונה בו עצמו – אף על פי כן שימושו לדברים שבקדושה תלוי בכוונת הסופר בשעת כתיבת האותיות. לכן לספר תורה יש קדושת ספר תורה רק אם נכתב לשם קדושת ספר תורה. לפני שהסופר כותב את השמות הקדושים, ה״אזכרות״, הוא חייב לומר או לכל הפחות לכוון: ״לשם קדושת השם״ – וכך הדין בכתיבת כל אזכרה ואזכרה. קדושת ספר התורה תלויה כל כך בדעתו ומחשבתו של הסופר, עד ש״ספר תורה שכתבו מין ישרף״, שכן מניחים שמן הסתם כתבו ״לשם עבודה זרה״ (עיין יורה דעה רעד, א; רעו, ב; רפא, א). גם נזכור, שמכיון שכלי המשכן – הארון, השלחן, המנורה, היריעות, הבגדים וכו׳ – היו למעשה חפצים בעלי שימוש יומיומי; הרי שעל אחת כמה וכמה הייתה תלויה תכונתם הסמלית, במידת כוונתם ומחשבתם של האומנים העושים במלאכה למשמעותו הסמלית של החפץ בשעה שעסקו בו. לפי כל האמור נוכל להבין מדוע אין די לכתוב לומר: ״ויעשו האומנים ועושי המלאכה את כל המלאכה כפי שנצטוו. ויביאו את הדברים אל משה, ואחר כן הקים משה את המשכן כאשר ציווה ה׳⁠ ⁠״. לפי דעתנו, החזרות מלאות-הפרטים נועדו להודיענו, שעושי המלאכה ומשה העמידו לנגד עיניהם תדיר את האופי הקדוש והמשמעות הסמלית של כל חפץ וחפץ, לא רק בעת תהליך יצירתו אלא גם כאשר הדברים הגמורים נמסרו והוצבו במקומם. המשכן כולו וכל אחד ואחד מחלקיו נעשה, נמסר והוקם ברוח תכליתו הקדושה. בדרך זו, הובטח אופיו הקדוש.