Biblical Parallels Index – Shemot 32
Sources
Medieval Texts
Ibn Ezra Shemot Second Commentary 32:11אבן עזרא שמות פירוש שני ל״ב:י״א
| ויחל משה – זאת הגזרה לא מצאנוה מזה הטעם. כי אם על ״פנים״, כמו: רבים יחלו פני נדיב (משלי י״ט:ו׳), וכולם ככה. על כן אסור לומר: חליתיך, או אחלך, כי יבא מגזרת: אשר חלה י״י בה (דברים כ״ט:כ״א). יש אומרים: כי זאת התפלה היא הנזכרת בפרשת והיה עקב תשמעון (דברים ט׳:י״ח-כ״ט). וזאת התפלה היה ראויה להכתב אחר שוב משה אל ההר (שמות ל״ב:ל״א) על כן וינחם י״י (שמות ל״ב:י״ד) אחר שהתפלל ארבעים יום (דברים י׳:י׳). ואם נחם על הרעה, מה טעם לומר: אולי אכפרה בעד חטאתכם (שמות ל״ב:ל׳). כי ירד ושרף העגל והרג עובדיו, אז שב להתפלל לשם ובעד אהרן שהיתה הסבה. ואחרים אמרו: כי תפלת: אל תשחת עמך (דברים ט׳:כ״ו) איננה זאת הנזכרת במקום הזה. ולפי דעתי: כי טעמי התפילה שוים כאשר אפרש. כי איך יחלה פני השם לפני שרוף העגל, וישקה את ישראל, ויהרג עובדיו. רק השם רמז לו שיתפלל אחר רדתו ויסיר העגל, על כן כתוב: אולי אכפרה בעד חטאתכם (שמות ל״ב:ל׳), אחר שהסיר החטאת, כאשר כתוב: ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי (דברים ט׳:כ״א). והנה בעבור שהשם אמר לו: ועתה הניחה לי (שמות ל״ב:י׳), הזכיר התפלה שהתפלל בהתנפלו לפני השם. וזאת הפרשה היתה ראויה להכתב אחר: וישב משה אל י״י (שמות ל״ב:ל״א), ואין מוקדם ומאוחר בתורה. רק רצה לדבק דבר: מי אשר חטא לי (שמות ל״ב:ל״ג) עם: ועתה לך נחה את העם (שמות ל״ב:ל״ד), וכתוב: ויגף י״י את העם (שמות ל״ב:ל״ה). ויחל – הנה כתוב: ואתנפל לפני י״י את ארבעים היום {וגו׳} כי אמר י״י להשמיד אתכם (דברים ט׳:כ״ה), וזהו: הרף ממני ואשמידם (דברים ט׳:י״ד), כי אין הדעת סובלת שיתפלל משה בעד ישראל ועבודה זרה ביניהם, עד שהסיר אותה. והנה למה י״י יחרה אפך בעמך – כמו: אל תשחת עמך ונחלתך (דברים ט׳:כ״ו) אשר הוצאת בכחך הגדול ובזרועך הנטויה (דברים ט׳:כ״ט). וזהו: אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה, וכתיב: זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב (דברים ט׳:כ״ז). וזהו: זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך (שמות ל״ב:י״ג), והטעם: שתזכור להם שבועתך, ולא פירש זה בפסוק זכור לעבדיך, כי אינו כמו: זכור עדתך קנית קדם (תהלים ע״ד:ב׳), בעבור הלמ״ד. והנה כן פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם (דברים ט׳:כ״ח), זה: למה יאמרו מצרים לאמר (שמות ל״ב:י״ב). |
Ramban Shemot 32:11רמב״ן שמות ל״ב:י״א
| ETERNAL, WHY DOTH THY WRATH WAX HOT AGAINST THY PEOPLE? Now when Moses prayed about this great sin, it would have been fitting that he do so by way of confession and supplication, similar to what he said later on, Oh, this people have sinned a great sin, and just as Ezra prayed and confessed because of the faithlessness of them of the captivity, and there is no reason why he should say, why doth the Eternal etc.? Our Rabbis, prompted by this [difficulty], have in various homiletic ways tried to mention several reasons for Moses' minimizing the sin before Him. By way of the Truth, [the mystic lore of the Cabala], Moses is saying: "Why do You give permission to the attribute of justice to hold sway over Your people, for You have taken them out of the land of Egypt for the sake of Your Name with the attribute of mercy ruling over them, and with the attribute of justice upon their enemies." Now this prayer — Why doth the Eternal… Wherefore should the Egyptians speak — appears really to be the very same prayer he mentioned in the Book of Deuteronomy, And I prayed unto G-d and I said: O Eternal G-d, destroy not Thy people, for the purport of the prayer is alike in both cases, the difference being only that here Scripture mentioned the prayer before it told us that he came down from the mountain, and there Moses mentioned it after it tells us that he came down from the mountain. But Rabbi Abraham ibn Ezra's opinion is that Moses did not pray for Israel as long as the idol was among them; but only when G-d told him, Let me alone, that I may destroy them, and he realized that the fate [of the people] was dependent upon him, did he go down the mountain and destroy the calf, and then he returned to pray for forty days, there being no strict chronological order in the narrative of the Torah. But I do not agree with this opinion. For the prayer he recited upon his return to the mountain [after he had cleansed the camp of the idol] is the one which he mentions, Oh, this people have sinned a great sin. And if it is all one prayer which Moses said during the forty days after he returned to the mountain, why does Scripture divide it, mentioning here [in Verses 11-13] part of it, and after he had come down, mentioning the other part [in Verses 31-32]? Rather, these are two separate prayers. Therefore it appears that when G-d told him Let Me alone, that My wrath may wax hot against them, Moses immediately besought the face of the Eternal and did not delay at all, for he was afraid lest the wrath go out from G-d and the plague would begin and consume them in a moment, therefore at once he said, Eternal, why doth Thy wrath wax hot against Thy people? Similarly I found it in Eileh Shemoth Rabbah: "Said Moses: 'If I leave Israel [to their fate] and go down the mountain, they will never have a restoration again. Instead I will not move from here until I seek mercy for them.' Immediately Moses began pleading on their behalf etc." Thus he prayed for them and G-d repented of the evil which He said (Shemot 32:14) to kill them and destroy them. That does not mean that He was [completely] reconciled with them, but at least He said, "I have repented, I will not destroy them." And now that Moses had time, he went down the mountain and burnt the calf, and punished its worshippers, and afterwards he said to the people, I will go up unto the Eternal, perhaps I shall make atonement for your sin (Shemot 32:30), so that He should entirely forgive you. However, in the Book of Deuteronomy Moses narrated the account in another order, stating that after G-d had told him, Let Me alone, that I may destroy them, he said, So I turned and came down. The reason [for this change in the account of the narrative] is that Moses was listing to them there all their transgressions, and the pains he took for them. Thus he told them of the golden calf they had made in Horeb, on account of which he had to break the Tablets of the Law and to pray for them forty days and forty nights, and also for Aaron, and how he was put to the trouble of burning the calf. Then he continued to tell what they had done at Taberah, and at Massah, and at Kibroth-hattaavah, And when the Eternal sent them from Kadesh-barnea; and after he finished, Ye have been rebellious against the Eternal from the day that I knew you, he went back to the matter of his prayers which he had mentioned, and set down in order the two prayers, saying, So I fell down before the Eternal the forty days and forty nights that I fell down; because the Eternal had said He would destroy you — until I prayed, destroy not Thy people. It was not necessary for him to mention the second prayer because he had already said there that he prayed for them forty days, and even here it does not mention [all the prayers he recited], for who can write down the many supplications and entreaties that he prayed for them during the forty days. And if you will understand what I have explained, then you will really comprehend that there were [here] two prayers, for at first he besought the face of the Eternal his G-d, and at the end [i.e., after he came down the mountain and burnt the golden calf etc. and then returned to the mountain], he fell down before the Eternal for forty days, as it is explained in the section, and Moses returned unto the Eternal. Now in the Book of Deuteronomy he mentioned, Moreover the Eternal was very angry with Aaron… and I prayed for Aaron also at the same time. This he did not mention here at all for the sake of Aaron's honor, for Moses did not want to mention in Aaron's lifetime that he had been dependent upon his prayer, in order that he should not feel ashamed. But there [in the Book of Deuteronomy] after Aaron's death, he informed us of the truth. This is the correct order in these Scriptural sections. | למה י״י יחרה אפך – הנה בחטא הגדול הזה ראוי היה משה שיתפלל דרך וידוי ותחנה, כענין: אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות ל״ב:ל״א), וכהתפלל עזרא וכהתודותו על מעל הגולה (עזרא ט׳:ד׳-ט״ו, י׳:א׳). ואין טעם שיאמר למה י״י. ורבותינו (שמות רבה מ״ג:ז׳-ט׳) מתעוררים בזה על דרך ההגדות להזכיר כמה טעמים למעט החטא לפניו. ועל דרך האמת: יאמר למה תתן רשות במדת הדין להיות שולטת בעמך, כי אתה הוצאת אותם לשמך מארץ מצרים במדת רחמים בהם, ובמדת הדין על שונאיהם. והתפלה הזאת, למה י״י, למה יאמרו מצרים (שמות ל״ב:י״ב), נראה באמת כי זאת התפלה היא אשר הזכיר במשנה תורה: ואתפלל אל י״י ואומר אדני אלהים אל תשחת עמך ונחלתך (דברים ט׳:כ״ו), כי ענין התפלה שוה בשניהם. והנה הזכיר כאן התפלה קודם רדתו מן ההר ושם הזכירה אחרי רדתו מן ההר. ודעת ר׳ אברהם כי משה לא יתפלל בעד ישראל כל זמן שהיתה עבודה זרה ביניהם, אבל כאשר אמר לו: הרף ממני ואשמידם (דברים ט׳:י״ד) התבונן כי הדבר תלוי בו, וירד ובער העגל, ושב והתפלל בארבעים יום, ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ואין דעתי כן, בעבור שהתפלה שעשה בשובו, היא אשר יספר: אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות ל״ב:ל״א), ואם הכל תפלה אחת שעשה בארבעים היום אחרי שובו להר, למה יחלק אותה, ויזכיר כאן מקצתה ואחרי הירידה הזכיר המקצת האחר, אבל הן שתי תפלות. ולכן נראה, כי כאשר אמר לו: הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם (שמות ל״ב:י׳), מיד חלה פני השם ולא אחר כלל, כי היה ירא פן יצא הקצף מלפני י״י ויחל הנגף לכלותם כרגע, ומיד אמר: למה י״י יחרה אפך בעמך וגו׳. וכך מצאתי בואלה שמות רבה (שמות רבה מ״ב:א׳): אמר משה, אם מניח אני את ישראל וארד לי אין לישראל תקומה בעולם, אלא איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים, מיד התחיל משה ללמד עליהם סניגוריא וכו׳. והנה התפלל עליהם ונחם השם על הרעה אשר דבר (שמות ל״ב:י״ד) להרוג אותם ולכלותם, לא שנתרצה להם, רק שאמר נחמתי לא אעשה כלה. וכיון שהיה לו פנאי ירד משה ושרף את העגל והרג עובדיו, ואחרי כן אמר לעם: אעלה אל י״י אולי אכפרה בעד חטאתכם (שמות ל״ב:ל׳), שימחול לכם. אבל במשנה תורה סיפר הענין בסדר אחר, כי אחרי דבר השם שאמר: הרף ממני ואשמידם (דברים ט׳:י״ד), אמר: ואפן וארד (דברים ט׳:ט״ו). והטעם, לפי שהיה משה מסדר להם שם כל חטאיהם והטורח שטרח עליהם, והנה סיפר מה שעשו בחורב בעגל, ושהוצרך הוא לשבר הלוחות, ולהתפלל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה, וגם על אהרן, ושטרח לשרוף העגל, וסיפר מה שעשו גם בתבערה ובמסה ובקברות התאוה, ובשלוח השם אותם מקדש ברנע (דברים ט׳:כ״ב-כ״ג). ואחרי שהשלים: ממרים הייתם עם י״י מיום דעתי אתכם (דברים ט׳:כ״ד), חזר אל ענין תפלותיו אשר הזכיר, וסידר את שתי התפלות ואמר: ואתנפל לפני י״י את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר י״י להשמיד אתכם, ואתפלל אל י״י ואמר אדני אלהים אל תשחת עמך וגו׳ (דברים ט׳:כ״ה-כ״ו), כאומר הוצרכתי להתנפל לפני י״י בעבורכם ארבעים יום כי מתחלה אמר השם להשמיד אתכם, עד שהתפללתי אליו: אל תשחת עמך. ולא הוצרך להזכיר התפלה השנית, כי כבר אמר שארבעים יום התנפל עליה, כי גם בכאן לא הזכירה, כי מי יוכל לכתוב כמה תחנונים ובקשות אשר התנפל עליהם ארבעים יום. ואם תבין מה שפירשתי, תכיר באמת שהיו שתי תפלות, כי מתחלה חלה את פני י״י אלהיו (שמות ל״ב:י״א), ובסוף התנפל לפני י״י ארבעים יום, כאשר יתבאר בפרשת ויאמר משה אל י״י (שמות ל״ב:ל״א). והזכיר במשנה התורה: ובאהרן התאנף י״י ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא (דברים ט׳:כ׳), ולא הזכיר בכאן זה כלל, וזה לכבוד אהרן, כי לא רצה משה להזכיר בחייו שהוצרך לתפלתו שלא יבוש, ושם אחרי מותו הודיענו האמת וזהו הסדר הנכון בפרשיות האלה. |