EN/HEע/E

Biblical Parallels Index – Shemot 7-11

Sources

Mishna Avot 5:1משנה אבות ה׳:א׳

"The world was created in ten utterances. What does this come to teach us? Could not the world have been created in a single utterance? It was in order to exact punishment from the wicked who destroy the world which was created in ten utterances, and to give reward to the righteous who sustain the world which was created in ten utterances."

בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת.

Mishna Avot 5:4משנה אבות ה׳:ד׳

"Ten miracles were performed on for our fathers in Egypt and ten at the [Red] Sea. Ten plagues did the Holy One, blessed be He, bring upon the Egyptians in Egypt and ten at the sea." "With ten trials did our ancestors test the Holy One, blessed be He, in the desert, as it is said, 'They have tested Me these ten times and did not hearken My voice' (Numbers 14:22)."

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם. עֶשֶׂר מַכּוֹת הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם וְעֶשֶׂר עַל הַיָּם. עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי (במדבר י״ד:כ״ב).

Maharal Gevurot Hashem 57מהר״ל גבורות ה׳ נ״ז

אלו הן עשר מכות כו׳. אם היינו באים לבאר כל ענין המכות מה שאפשר לדבר מזה, היה ארוך הספור מאוד מאוד, עד שהיה מביא הביאור לאריכות גדול. לכך תמצא בפרקים הקודמים (לב-לד) בביאור בפרשת וארא ובפרשת בא יותר ממה שנתבאר כאן, ועיין למעלה בביאור הפרשה ואין להאריך הנה, כי שם הארכנו גם כן מאוד. ואלו מכות נתן רבי יהודה בהם סימנים; דצ״ך, עד״ש, באח״ב. ויש לדקדק, מה חידש רבי יהודה בסימן הזה, ומה צריך לסימן הזה. ובודאי כאשר ראה רבי יהודה באלו מכות דבר מסודר, נתן לסדר שלהם סדר ראוי. וזה שראה כי היה מכת הדם בהתראה (שמות ז, טז-יז), ומכת צפרדע בהתראה (שמות ז, כו-כז), ומכת כנים בלא התראה (שמות ח, יב). ואחר כך חזר לסדר הראשון; מכת ערוב בהתראה (שמות ח, טז-יז), ומכת דבר בהתראה (שמות ט, ב-ג), ומכת שחין בלא התראה (שמות ט, י). ואחר כך חזר לסדר הראשון; מכת ברד בהתראה (שמות ט, יג-יח), ומכת ארבה בהתראה (שמות י, ג-ד), ומכת חושך בלא התראה (שמות י, כא-כב). ומכה אחרונה, שהוא מכת בכורות, גם כן בהתראה (רש״י שמות יא, ד). ולסדר הזה נתן סימן דצ״ך עד״ש באח״ב. ועדיין צריך עיון, אחר שרבי יהודה נתן סימנים בדבר הזה, מוכח שלענין מכוון באו המכות שתים בהתראה ואחת בלא התראה, וכל שכן שיקשה למה היה הדבר כך. ואם אתה אומר שבא כך בשביל ששני פעמים הקב״ה מתרה בהם, ואם לא ישמע בשתי פעמים, מביא עליהם המכה בלא התראה, אם כן כל שכן שלא יהיה מתרה בו במכה רביעית והחמישית, וכל מכות הבאות אחר כך. אמנם כאשר תעיין בכתובים תמצא במכות סדר זה; במכה ראשונה נאמר (שמות ז, טו) ״לך אל פרעה בבוקר הנה יוצא המימה ונצבת וגו׳⁠ ⁠״. במכה* השניה נאמר (שמות ז, כו) ״בא אל פרעה ואמרת וגו׳⁠ ⁠״. הנה במכה הראשונה לא הרשהו* ללכת אל ביתו, כי אם כאשר היה פרעה רוצה לצאת המימה יאמר לו התראה. במכה שניה אז הרשהו לבא אליו. במכה שלישית לא נאמר שום דבר, שהיתה המכה בלא התראה (שמות ח, יב). בסדר ערוב דֶּבר שחין, בערוב נאמר (שמות ח, טז) ״ויאמר ה׳ אל משה השכם וגו׳⁠ ⁠״, כמו שנאמר בדם. בְּדֶבר נאמר (שמות ט, א) ״בא אל פרעה״, כמו שנאמר בצפרדעים. במכת שחין לא נאמר כלל, שהיתה המכה בלא התראה (שמות ט, י). ובמכת בכורות בעמדו לפני פרעה כאשר קרא להם בשביל מכת חושך, נאמרה התראה זאת (רש״י שמות יא, ד). הנה נראה נגלה ומבואר שלא במקרה היה הסימן הזה, שהרי בודאי הכתוב עושה הבדל, שג׳* מכות הראשונות בסדר אחד, והשניות בסדר אחד, וכן שלש מכות האחרונות. והנה יש ליתן טעם אל סדר הזה. דע כי כאשר רצה הקב״ה להביא המכות על המצרים, בקטנה* התחיל ובגדולה כלה, שכבר אמרתי לך כי התחלת המכות הם למטה במדריגה, שאילו התחיל באחרונה היה שולחם מיד, ולכך התחיל במכה שהיא למטה במדריגה. והנה המציאות הארץ והמים וכל התחתונים זהו מציאות אחד, עד חלל העולם, שהוא ממוצע בין הארץ והשמים, וזהו מציאות שני. והשמים אשר הם למעלה מחלל העולם הוא מציאות שלישי. נמצא כי המדריגות הם שלשה; התחתונים, והעליונים, והחלל ביניהם, ממוצע בין שניהם. והאדם הוא בחלל, שם משכנו ושם ישיבתו. והנה שלש מכות הראשונות, דם צפרדע כנים הם בתחתונים, שזהו שנהפך היאור לדם (שמות ז, כ), והיאור היה משריץ צפרדעים (שמות ז, כח), והארץ כנים (שמות ח, יג). ומכת ערוב דֶּבר שחין לא היתה בתחתונים כלל, כי אם בשוכנים בחלל העולם. כמו הערוב מן החיות רעות, שוכנים בחלל העולם, לא כמו הצפרדעים וכנים שהם במים ובעפר, אבל הערוב, שהם חיות רעות, ודֶבר בבהמות (שמות ט, ג), ושחין לאדם ולבהמות (שמות ט, ט-י), הכל בבעלי חיים שהם בחלל העולם. ולא כן הראשונים, אין דירתם בחלל, שאין הצפרדעים דירתם רק במים, ואין דירת הכנים רק בעפר, לא בחלל העולם, שאין נקרא שרץ השורץ על הארץ דירתו בחלל העולם, כי אם הבהמה והאדם שאינם שרץ הארץ. ואפילו אם היו הכנים נקראים שהם בחלל העולם, מה שאין הדבר כך כלל וכלל, לא שייך שיהיה נקראת מכת כנים בחלל העולם, שהרי המכה היתה לעפר, כדכתיב (שמות ח, יב) ״נטה את מטך והך את עפר הארץ וגו׳⁠ ⁠״. ושלש אחרונות הם בשמים; כי הברד מן השמים, כדכתיב בקרא. והארבה הוא עוף יעופף ברקיע השמים. והחושך, שלא ישמש למצרים מאורות השמים. הרי הם שלשה מכות אחרונות בשמים. ואחר כך מכת בכורות, היא על הכל, שהרי היא לנשמת האדם העליונה, שהנשמה יש לה מעלה יותר מן השמים. לפיכך יש סדר מיוחד למכת דם צפרדע כנים, וסדר מיוחד למכת ערוב דבר שחין, וסדר מיוחד למכת ברד ארבה חושך בכורות. לכך אמר הכתוב בסדר שלשה מכות הראשונות, במכה הראשונה ״השכם״, לא הרשהו ללכת אל ביתו, כי אם כאשר יצא פרעה המימה. שזה מורה שאין לו רשות כל כך על פרעה, שאינו נכנס לביתו להתרות בו, כי אם כאשר יצא פרעה* יפגע בו. ובשניה הוסיף למשול עליו ולבא אל ביתו ולהתרות בו, ומכל מקום כיון שהיה מתרה בו, היה אומר ׳אין אני חפץ במכתך, רק שתשמע׳. ובשלישית היה מכה אותו בלא התראה לגמרי, וזה יותר ממשלה עליו להכותו כך בלא התראה. אמנם כל זה לא היה רק במכות שהיו בתחתונים, כמו שנתבאר למעלה. וכאשר התחיל במדריגה השניה*, המכות שהם בחלל העולם, וזאת המדריגה יותר עליונה, חזר להתחלת הסדר כבראשונה. וכאשר עוד התחיל במדריגה השלישית*, שהיה מביא עליו מכות שבאים מלמעלה, אז חזר לסדר הראשון, שכל אשר היתה מכה יותר עליונה במדריגה, היה המכה גדולה וקשה עליו, כמו שנתבאר למעלה, וכאילו מתחיל מחדש. ובמקומו נתבאר יותר מזה. ועוד דע שהיו המכות תמיד משולשות, והוא ענין נפלא יותר מזה, וזה כי כאשר היו שלש מכות הראשונות בתחתונים, אין התחתונים מין אחד לגמרי, עד שתאמר שכאשר היתה המכה במין אחד כבר היתה בתחתונים. אבל התחתונים הם חלוקים זה מזה, עד שמפני זה היו המכות שלשה. כי במספר שלשה יש שתי הקצוות, והממוצע בין שניהם. לפיכך מכה הראשונה דם, כי דם יש בו טבע אשיי* וחמימות, וזה ידוע. ושכנגדה הצפרדעים, שהם מטבע המים, וידוע כי האש והמים הפכים. והשלישי אשר הוא בין שניהם הוא כנים, כי אינם רק מזג שהוא מן לחות וחמימות, שמזה גדלים הכנים, כי אין הכנים רק מן לחות שיש בו קצת חמימות. ולפיכך ענין הכנים ממוצע בין ענין האש ובין ענין המים. הרי כי בתחתונים היו המכות דבר והפכו, ואשר ממוצע בין שניהם. וכן אותן שלש מכות שהיו בחלל העולם, והם ערוב דֶּבר שחין. ידוע כי הערוב חיות רעות הטורפות בשיניהם, והוא נקרא השחתה, שמשחיתם* חיות רעות. וזה אינו פועל טבעי, שאין מעשה חיה רעה פועל טבעי. ולפיכך נאמר אצל הערוב (שמות ח, כ) ״תשחת הארץ מפני הערוב״, שהיו החיות הרעות משחיתם, וזה פועל אינו טבעי. אמנם מכת הדֶּבר הפך זה, שהמיתה הוא דבר טבעי לעולם, כי המיתה טבעית לנבראים התחתונים. הרי הערוב בלתי טבעי לגמרי, והדֶּבֶר הוא טבעי לגמרי. אמנם השחין הוא ממוצע, כי הוא אינו ענין טבעי לגמרי, שהרי השחין הוא יוצא מן הטבע, והוא מותר הטבע, ואינו גם כן בלתי טבעי לגמרי, רק הוא מן מותרות הטבע. וזה כמו ממוצע בין דבר שהוא בטבע, ובין דבר שהוא שלא בטבע. כי השחין נעשה מן הטבע, שהרי בדרך הטבע נעשה, יש בו צד טבע*. אמנם במה שהוא אינו ראוי שיהיה נמצא השחין עם* האדם על פי הטבע הישר, יש בו דבר שאינו טבע, לכך הוא ממוצע בין שניהם. ובמדריגה השלישית, הוא ברד ארבה חושך. וזה כי הברד לרוב כובדו יורד מן מעלה למטה לארץ. והעוף לקלות תנועתו להפך, מעופף מלמטה למעלה לצד שמים, וזה לשון ״עוף״, דכתיב (איוב ה, ז) ״ובני רשף יגביהו עוף״, והוא לשון גובה. וכן פירש רש״י ז״ל על ״כתועפות ראם לו״ בפרשת בלק (במדבר כג, כב) ׳עפיפות לשון גבוה׳. ונקרא ״עוף״ בשביל שהוא מגביה עצמו. אמנם החושך היא מכה למאורות השמים, שלא ישמשו המאורות להם, והם מתנועעים תנועה סבובית, שהיא תנועה למעלה ולמטה, שהרי המאורות עולים ויורדים. ואל* יקשה, הרי לא היה החושך רק לבני אדם, לא למאורות בעצמם. אין זה קשיא, דסוף סוף החושך הוא לקות המאורות, שלא היו מושלים ומשמשים להם. אמנם המכה העשירית מכת בכורות, עומדת בפני עצמה, שקולה נגד כל המכות. מפני שהיא מכה לבכורות, שנקראים ״ראשית אונם״. שכל דבר ראשית שקול נגד הכל מפני שהוא ראשית הכל, כמו שמבואר למעלה. ומזה תבין סדר המכות; דם צפרדע כנים, ערוב דבר שחין, ברד ארבה חושך בכורות, שתים בהתראה, ושלישית שלא בהתראה. וזה כי שתים מכות הראשונות היה כאן חלוף מכה, שהרי דם יש בו ענין אש, וצפרדע ענין מים. ומפני שכל אחת ואחת מחולקת* מן השניה, והיה צריך להביא מכה חדשה עליו, היה מתרה בו מחדש. אבל מכה שלישית, מפני שהיא בין שתי המכות הראשונות, ואין ענין חדוש מה שלא היה, אלא שהיה כבר, לא היה כאן התראה חדשה, ולא היתה המכה השלישית באה רק להשלים שלש מכות, שיהיו המכות בכל החלקים, דהיינו האש והמים שהם הפכים, והמורכב משניהם. אבל לא היה התראה במכה שלישית, לפי שאין כאן דבר חדוש להתרות עליו*. וכל זה כלל רבי יהודה בסימן שלו שנתן דצ״ך עד״ש באח״ב, כמו שאמרנו. ועוד יש לך להבין, כי השלישי בעבור שהוא לעולם ממוצע בין השנים, והוא פנימי, לא היה נגלה מקודם בהתראה, עד שבאה המכה. וכאשר תתבונן בדברים אלו אשר אמרנו לך למעלה, תדע שלא נאמרו הדברים מסברת הלב ליתן ציור לדבר, אבל אין הדברים כך, כי כל הדברים אשר אמרנו מענין אלו המכות כלם דברים ברורים, והטעמים אשר אמרנו הם כלם דברים אמתיים. ואף על גב שיראה לאדם שהוא טעם אינו עיקר, אין זה כך, אבל הדברים עיקר וברורים ונכונים. אמנם האיש המשכיל יש לו לדעת כי הפירוש אשר אמרנו בסדר דם צפרדע כנים, שהדם הוא ענין טבע אש, והצפרדע טבע מים, והכנים מורכב משניהם, זה הסדר יש למשוך בכל סדר* המכות גם כן; במכות ערוב דבר שחין, ובמכת ברד ארבה חושך בכורות, כי הכל הוא ענין אחד, נמשך בכל המכות. וזהו דעת רבי יהודה, שנתן בהם סימנים דצ״ך עד״ש באח״ב. ועוד יש לך לדעת גם כן, כי כאשר הביא הקב״ה על המצרים המכות, הכה אותם בכל חלקי העולם. שכמו שאמרנו שבאו עליהם מכות למטה, ולמעלה, ובחלל העולם, כך היו באים עליהם המכות בכל חלקי העולם גם כן. וחלקי העולם הם עשרה, והם עשרה חלקים שברא הקב״ה בששת ימי בראשית, ולכל חלק אחד מאמר אחד בפני עצמו, והם עשרה מאמרות שבהם ברא עולמו, כי ״בראשית״ (בראשית א, א) גם כן מאמר הוא, כדאיתא במסכת ראש השנה (לב.). ואף על גב שלא היו המכות באות עליהם כסדר מאמרות שבהם ברא הקב״ה את עולמו, מפני שכל אחד ואחד סדר מיוחד. וזה כי לענין הכאת המכָּה, תמיד המכָּה שהיא מלמעלה יותר קשה, ואין להביא מכָּה קשה, ואחר כך שאינה קשה כל כך. ולפיכך היו עולים מלמטה למעלה, וזה שגורם שנוי בסדר מאמרות. ומכל מקום תמצא מבואר שכל אלו המכות היו נגד עשרה* מאמרות. וזה שתמצא במאמר האחרון (בראשית א, כט) ״ויאמר ה׳ הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו׳ לאכלה״, וזהו המאמר העשירי, שנתן השם יתברך לבעלי חיים פרנסתם ומזונם על ידי שהמזונות באכילתם שבים לדם, וכאשר הם דם מהם יתפרנס הבעל חי, שישוב הדם חלק בשר, ומן הדם יתפרנס הבעל חי, והוא חיותו. ושינה הקב״ה מאמר הזה שיהא כל היאור דם. וכמו שהיה בטל להם המאמר אם היה חסר בריאת* דם מה שראוי להיות פרנסתם, כן נחשב הפסד וקלקול כאשר היה תוספת דם, שכל תוספת וכל גרעון שוה הוא. המכה השניה* צפרדע, הוכה* מאמר (בראשית א, כ) ״ישרצו המים שרץ נפש חיה״, ובזה בטל להם מאמר ״שרץ נפש חיה״, שהיה כאן תוספת, כי התוספת והמגרעת שניהם כאחד שוים (חולין נח:), שנחשב הכאה כאשר יש יציאה מן סדר המאמר, וכאן היה שנוי מסדר הטבעי. המכה השלישית כנים, שהיה עפרם כנים, שלקה מאמר (בראשית א, ט) ״יקוו המים ותראה היבשה״, ועכשיו לקה היבשה, שהוא עפר הארץ, להיות כנים. ואין עפר אלא מקום הראוי לישוב, שזה נקרא עפר, ששאר הארץ נקראת ״ארץ״, אבל ״עפר״ נאמר על הארץ המיושבת, כדמוכח בפרק כסוי הדם (חולין פח:). ערוב נגד (בראשית א, כד) ״תוצא הארץ נפש חיה״, ששינה הקב״ה המאמר הזה, עד שבאו להשחית לגמרי. דֶּבר נגד (בראשית א, יד) ״יהי מאורות ברקיע השמים״. מוסכם הוא אצל המעיינים כי התחדשות הדֶּבר בא מן ניצוצות הכוכבים אשר יחודש* במבטיהם, ומהם יחודש שנוי האויר ועפושו מן ניצוץ הכוכבים, כן אמרו המעיינים. ולפיכך הדֶּבר שבא עליהם הוא מכה במאמר ״יהי מאורות ברקיע השמים״. השחין הוא מכה במאמר (בראשית א, כו) ״נעשה אדם בצלמנו״, כי כבר התבאר לך למעלה כי השחין מכה דבוקה באדם, ולא מצאנו דבוקה באדם זולת זה. ומפני שכתוב בזה המאמר ״נעשה אדם בצלמנו״, ״בצלם אלקים ברא את האדם״ (שם פסוק כז), ובהכאת* השחין נהפך תארם וצלמם, שלא היה להם דמות וצלם מפני השחין הדבק בהם, כי השחין היה משחית תאר האדם, שלא יהיה נראה לו תאר ודמות. ולפיכך מפני שנוי התאר שלהם היו מתביישים החרטומים לעמוד בפני משה ואהרן כשבא עליהם השחין. ברד נגד (בראשית א, ו) ״יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים״, ובמאמר הזה נתחדש פעל נוסף ברקיע ובא ממנו הברד, שלא כדרך טבע ומנהגו של עולם, שזהו שנוי במאמר ״יהי רקיע בתוך המים״, כי מן הרקיע בא הברד. ארבה נגד (בראשית א, יא) ״תוצא הארץ עץ פרי עושה פרי״. כי הארבה הזה הוא השחתה לפרי עץ, וזהו השחתה* במאמר הזה דוקא, כי הארבה יותר מיוחד מכל שאר התולעים שהוא משחית הפרי, כדכתיב (דברים כח, לח) ״זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף כי יחסלנו הארבה״. ועוד נאמר (דברים כח, מב) ״כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל״, שמזה תראה כי הארבה מיוחד שהוא משחית העץ והפרי. ואף על גב שהברד גם כן היה מכה על עץ השדה (שמות ט, כה), אין זה מיוחד לעץ השדה, שגם בהמה ואדם היה מכה הברד (שם). אבל הארבה לא היה מיוחד כי אם לעץ ולפרי, וזהו השחתת הפרי נחשב ביחוד. החשך הוא מכה אל מאמר (בראשית א, ג) ״יהי אור״. מכת בכורות ״ראשית אונם״, הוא נגד מאמר (בראשית א, א) ״בראשית״, שהבכור ראשית לבאים אחריו, והוא נגד מאמר ״בראשית״, שהוא ראשית הבריאה גם כן, ושניהם ״ראשית״ הם. וכמו שמכות בכורות שקולה נגד כל המכות (רש״י שמות ט, יד), כך מאמר ״בראשית״ שקול נגד כל המאמרות, שכן יש במדרשות. הנה באלה עשר מכות הוכו בכל עשרה חלקי העולם, שהם כוללים כל העולם, עד שהוכו בכל. וכאשר תתבונן עוד תמצא, כי אלו עשר מכות התחיל הקב״ה בהם מן הקטן, ובגדול כלה. וזה כי תמיד המכות הראשונות לא היתה המכה כל כך מגיע לנפשם, כי תחלה היה מכה אותם הכאה שאין* מגיע לגמרי לנפשם, ותמיד היה מוסיף במכה, עד שבאחרונה היה מכה אותם במכת המיתה לגמרי. וכך היה במצרים, תחלה הכה אותם בדם, וזאת המכה לא היתה פועלת בם, שהרי הדם היה עומד על מקומו. כי כאשר המכה פועלת יותר במוכה, ומתפעל ממנו המוכה, המכה הזאת יותר גדולה. ואפילו אם היתה המכה גדולה בהיזק, אם אינה פועלת באדם, ולא תגיע אליו, לא נחשב כל כך. ולפיכך מכת הדם לא היתה נחשבת להם, מפני כי הדם לא הגיע להם בשום ענין. ומפני שאין פעולה לדם בם*, היה הדם תחתון במדריגה. ומזה תבין עוד מה שאמרו (הגש״פ) ״ובמופתים״ (דברים כו, ח) זה הדם. כי כאשר אמרנו לך למעלה כי ה״מופת״ בדבר שאינו פועל כלל, הפך ה״אות״ שהוא בדבר שהוא פועל. לכך לא היה ראוי להקרא ״אות״ כי אם המטֶה, בשביל שהוא פועל ולא מתפעל, ושנוי אשר בא מן* הפועל הוא יקרא ״אות״. ואין דבר שיקרא ״מופת״ כמו הדם, שהרי הדם אינו פועל דבר כלל, רק עומד בעומדו, ומפני זה נקרא ״מופת״. ולא כן הצפרדעים וכנים וערוב ודֶבר ושחין ברד וארבה*, שכלם היו פועלים בם. והחושך, אל תאמר שלא היה שם פעולה, כיון שהגיע החושך להם, שהרי בחושך* אם היה עומד לא היה יכול לישב, ישב לא היה יכול לעמוד (רש״י שמות י, כב), והיו עומדים בחושך, אין ספק שהיה פועל בהם. והרי היושב בחושך כאילו הוא מת, שנאמר (איכה ג, ו) ״במחשכים הושיבני כמתי עולם״. ומאחר שנטל אורם, אין לך פועל בהם יותר מזה. אבל מכת דם לא היתה פועלת בם, לפיכך לא שת פרעה לבו לזאת כלל. אכן מכת צפרדעים ומכת כנים, אף על גב שהיתה המכה פועלת בהם, מכל מקום לא היו יראים שיבא עליהם הפסד לגמרי. אבל אחר כך התחיל במכות ערוב דבר שחין, שאלו מכות היו פועלים בהם עד שהיו יראים שלא יהיו נפסדים. וזה כי הערוב יראים שימיתו אותם. וכן הדֶּבר* היו יראים שלא יבא הדֶּבר לכלותם, כמו שכתוב (שמות ט, טו) ״כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך בדֶּבר וגו׳⁠ ⁠״. וכן השחין בודאי יראים היו שלא יהיו נפסדים לגמרי. אבל לא היו נחשבים נפסדים, רק שהיו יראים מן ההפסד בלבד. אבל במכת ברד היו גוברים עליו קולות אלקים, עד שהאדם נבהל מחמת קולות אלקים, עד שלא נותרה נשמתם בם, ומפני זה היו כאילו נפסדים. ודבר זה ידוע מאוד, כי כאשר יבא קול כזה על האדם, כדכתיב (שמות ט, כח) ״קולות אלקים״, שנפל* לבם ופרח רוחם ונשמתם. ומפני זה כתיב במכת ברד (שמות ט, יד) ״בפעם הזה אני שולח כל מגפותי אל לבך״, שנגף לבו והיה מת מפני קולות אלקים. וכן הארבה, שכתוב (שמות י, יז) ״ויסר מעלי המות הזה״, הרי שנקרא ״מות״. וכן מכת חושך*, החושך נחשב כמיתה גם כן, שנאמר (איכה ג, ו) ״במחשכים הושיבני כמתי עולם״. ומכת בכורות היא מיתה גמורה. הרי לך כי ראוי שיהיו נחלקים המכות על שלשה חלקים; החלק הראשון בשלש מכות הראשונות לא היה להם יראה. שלש מכות האמצעית היו יראים מן ההפסד שיבא עליהם. אבל שלש מכות האחרונות נחשבים מתים, המכה האחרונה היא מיתה לגמרי. וראוי הוא שיהיו המכות נחלקים לאלו שלשה החלקים; דהיינו בשלש מכות ראשונות לא היו יראים מן ההפסד, ובשלש מכות אמצעיות היו יראים מן ההפסד, ובשלש מכות אחרונות היו נחשבים כמו מתים ונפסדים, עד מכה אחרונה, היא מכת בכורות, שקבלו המיתה לגמרי. וזה כי כבר אמרנו כי המכות האלו היו תמיד מתקרבין אל מצרים, ותמיד המכה הראשונה יותר רחוקה מהם, עד המכה האחרונה, שהיתה מגיעה לעצמן לגמרי. אבל מכות הראשונות, שהם תשע מכות, לא היו המכות מגיעין לעצמן לגמרי, רק לדבר שהוא מקרה בהם. ולפיכך היו המכות עשרה, כי העצם הוא אחד, והמקריים שהם* לעצם הם תשעה. ולפיכך היו תשע מכות, וכלם לא היו מגיעים עד עצם מצרים, עד העשירי, שהיא* מגיעה לעצמן לגמרי, כי העשירי הוא העצם. וידוע כי הדבר שהוא ראשון יותר ראוי להיות עצם, כי העצם הוא הראשון, ואשר אינו בעצם אינו ראשון. ולכך מכה עשירית [היתה] בָּרֵאשִׁית שלהם, שהוא הבכור, כי המכה העשירית היתה בעצמן לגמרי, ודבר שהוא ראשון הוא עצם יותר. ולפי שהמכות היו מתחילין ברחוק יותר, ותמיד היו מתקרבין, עד שהגיעו המכות לעצם מצרים. וכל דבר המתקרב ומגיע אל דבר, יש לו שלשה גבולים; האחד הוא התחלה, והשני הוא האמצעי, והשלישי הוא בסוף. ואין זה כזה, כי כל גבול הוא דבר מחולק לעצמו. ולפיכך היו שלש מכות הראשונות בענין אחד, שלא היו יראים מן המיתה. והאמצעי מחולק לעצמו, שהיו יראים מן המיתה. והיו דומים לשלש הראשונות, שלא היו נחשבים כמו המיתה. והם דומים לשלש אחרונות, כיון שהיו יראים מן המיתה וההפסד. והאחרונות היו נחשבים כמו מיתה לגמרי. ושלש הראשונות גם כן, כל אחת ואחת יותר קירוב אל מצרים. כי אף אם הראשונים הם שוים במה שלא היו יראים מן המיתה, מכל מקום כל אחת ואחת יותר קירוב אל מצרים. כי מכת דם לא היה במכה זאת שום התקרבות כלל, שהיה הדם עומד על מקומו. ולפיכך הדם ראשון, והיא נקראת דוקא ״מופת״ יותר מכל המכות, כמו שהתבאר. ואחר כך צפרדעים, שהרי היו הצפרדעים באים לביתם, כמו שכתוב בפירוש. ומכת כנים, שהיו הכנים עומדים בגופם לגמרי, דבר זה יותר קירוב אל מצרים. וכן מכות אמצעיות, שהם ערוב דבר שחין, שהיו יראים מן המות. לא היה היראה מגעת להם בערוב, שאפשר להסגיר עצמם ולהציל עצמם מן הערוב. לכך לא היה היראה הזאת מגעת להם, כמו שהיה מגיע להם הדֶּבר, כי היה המות בבהמות, והיו יראים כי הדֶּבר יגיע להם, ואין מציל מזה כלל. ויותר מזה השחין, כי כבר התחילה המכה בגופם, ובא השחין עליהם, והיו יראים שיאכל השחין לגמרי את גופם. ודבר זה שכבר הגיע להתחיל הוא יותר יראה. ובמכת ברד ארבה חושך בכורות, שנחשב זה מיתה, והברד, אף על גב שהאדם נבהל מן קולות אלקים, ונשמתו לא נותרה בו, אין נחשב זה מיתה כמו הארבה, שהכתוב קראו בפירוש ״מות״, כדכתיב (שמות י, יז) ״ויסר מעלי המות הזה״. ומכל מקום אין זה מות כמו מי שהוא יושב [ב]חושך, שהכתוב אומר (איכה ג, ו) ״במחשכים הושיבני כמתי עולם״, כי זהו* המיתה אשר לא יראה אור. ויותר מזה המכה האחרונה, שהיא מכת בכורות, שהיא מיתה גמורה. הרי התבאר לך סדר המכות האלו, שהיו תמיד מתקרבין, עד שהגיעו באחרונה אל עצמן לגמרי. ובמדרש, בזכות שנתנסה אברהם בעשרה נסיונות, הביא הקב״ה עשרה נגעים על מצרים. ובאור זה, כי עשרה נסיונות נתנסה אברהם כדי לבחון אמתת עצמו. כי לפעמים מראה האדם עצמו צדיק, ואינו באמת צדיק, רק שנראה כן. והיה השם יתברך בוחן את אברהם בעשרה נסיונות, כדי לעמוד על אמתת עצמו, כי העשירי עצם הדבר כמו שהתבאר. ולכך נתנסה בעשרה נסיונות, עד שהיה נבחן עיקר עצמו, ובזה היה נבחן לגמרי. וכמו כך כאשר הביא הקב״ה המכות על מצרים, הביא עשר מכות, כדי שתהא המכה באמתת עצמן של מצרים, ובמכה העשירית הגיע המכה לעצם מצרים, והיא מכות בכורות, כמו שהתבאר. וראוי על האיש המשכיל להוסיף בזה השכל ודעת, כי אי אפשר לפרש כל דבר בפירוש, אך יוסיף המעיין בזה מדעתו. ולעיל בפרקים (לב-לד) הארכנו יותר בענין המכות, עיין שם. וכל* הפירושים שנאמרו בזה הם נכונים ואמתיים בלי ספק.