EN/HEע/E

Bilam and the Donkey in Art

Sources

Bemidbar 22:20-35במדבר כ״ב:כ׳-ל״ה

(כ) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה. (כא) וַיָּקׇם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב. (כב) וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. (כג) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. (כד) וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה. (כה) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ. (כו) וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה' עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. (כז) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. (כח) וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. (כט) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. (ל) וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא. (לא) וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו. (לב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה' עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי. (לג) וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי. (לד) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ה' חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי. (לה) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק.

Bemidbar Rabbah 20:14במדבר רבה כ׳:י״ד

ויפתח ה' את פי האתון להודיעו שהפה והלשון ברשותו שאם בקש לקלל פיו ברשותו, ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים רמזה לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי אף על פי שמדבר בלשון הקדש עובד כוכבים לשונו סרוח, לו יש חרב בידי משל לרופא שבא לרפאות בלשונו נשוך נחש בדרך ראה אנקה אחת התחיל מבקש מקל להורגה אמרו זו אי אתה יכול ליטול היאך באת לרפאות בלשונך נשוך נחש כך אמרה האתון לבלעם אני אין אתה יכול להרגני אלא א"כ חרב בידך והיאך אתה רוצה לעקור אומה שלימה שתק ולא מצא תשובה. התחילו תמהים שרי מואב שראו נס שלא היה כמוהו מעולם, וי"א אמר להם אינה שלי השיבתו הלא אנכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה הא למדת שלא היה זקן שהאתון גדולה הימנו, ההסכן הסכנתי לעשות לך כה כיון שדברה מתה שלא יהיו אומרים זו שדברה ועושין אותה יראה.

Rasag Bereshit 1:24-25 p. 251רס״ג בראשית א׳:כ״ד-כ״ה עמ׳ 251

שנאמין במה שהוא עתיד לספר לנו על המופתים שעשה בבעלי החיים האלה, על ידי שחידש בהם מקרים או הסיר מהם מקרים. כגון הדיבור שיצר בקרבת האתון ושמעו בלעם כאילו הוא עובר דרך לשונה, ככתוב: "ויפתח ה' את פי האתון".

R. Yehuda ibn Balaam Bemidbar 22:28ר׳ יהודה אבן בלעם במדבר כ״ב:כ״ח

כתב ר"י בן בלעם: אמר רבינו סעדיה כי המלאך דבר בסמוך לאתון ודמה בלעם שהיא דברה.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 22:33ר׳ יוסף בכור שור במדבר כ״ב:ל״ג

וה"גם" מגומגם. ונראה: ששני הנערים שהיו הולכין עמו הרג המלאך, שלא הזכירם מכאן ואילך. ולכך הוא אומר: גם אותכה הרגתי, כמו הנערים שלא נטו מן הדרך מפני.

Rambam Moreh Nevukhim 2:42רמב״ם מורה הנבוכים ב׳:מ״ב

כבר בארנו (בפרק הקודם) כי כל מקום שנזכר בו ראיית מלאך או דבורו, שזה אמנם הוא במראה הנבואה או בחלום, יבאר בהם או לא יבאר, הכל שוה, כמו שקדם, ודע זה והבינהו מאד, ואין הפרש בין שיכתוב תחלה שהוא ראה המלאך, או יהיה הנראה מן המאמר תחלה שהוא חשבו איש מבני אדם ואחר כן בסוף הענין התבאר לו שהוא מלאך, אחר שתמצא סוף הענין כי זה אשר ראה ודבר היה מלאך תדע ותתאמת שמתחלת הענין היה מראה הנבואה או חלום של נבואה, וזה שבמראה הנבואה או בחלום של נבואה פעמים יראה הנביא השם ידבר עמו כמו שנבאר (בפרק מ"ה מזה החלק), ופעמים יראה המלאך ידבר עמו, ופעמים ישמע מי שידבר עמו ולא יראה איש מדבר, ופעמים יראה איש שידבר עמו ואח"כ יתבאר לו שזה המדבר מלאך, ובכמו זה המין מן הנבואה יזכור שהוא ראה איש יעשה או יאמר, אחר זה ידע שהוא מלאך, ולזה העיקר הגדול נטה אחד מן החכמים וגדול מגדוליהם והוא רבי חייא הגדול, בלשון התורה, וירא אליו ד' באלוני ממרא וגו', כי כאשר הקדים כלל והוא שהשם נראה אליו, התחיל לבאר איך היתה צורת ההראות ההוא, ואמר שתחלה ראה שלשה אנשים ורץ ואמר מאמר אליהם, ואמר זה אשר פירש זה הפירוש שמאמר אברהם ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך, שהוא ג"כ ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם, ואמר לגדול שבהם אמר, והבן הענין הזה עוד בסוד מן הסודות, וכן אמר עוד בענין יעקב, אמרו ויאבק איש עמו, שהוא בצורת הנבואה, אחר שהתבאר באחרונה שהוא מלאך, והוא כענין אברהם בשוה אשר הקדים ספור כללי, וירא אליו ה' וגו', אחרי כן התחיל לבאר איך היה זה, וכן ביעקב אמר ויפגעו בו מלאכי אלהים, ואחר כן התחיל לבאר איך קרה עד שפגעו בו, ואמר שהוא שלח שלוחים ופעל ועשה, ויותר יעקב לבדו וגו', וזהו מלאכי אלהים הנאמר עליהם תחלה ויפגעו בו מלאכי אלהים, וזה ההתאבקות והדבור כלו במראה הנבואה. וכן ענין בלעם כלו בדרך ודברי האתון הכל במראה הנבואה, אחר שהתבאר באחרית הענין דבור מלאך השם לו, וכן אמר במראה יהושע, וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו, שהוא במראה הנבואה, אחר שהתבאר באחרית הענין שהוא שר צבא השם.

Chizkuni Bemidbar 22:22חזקוני במדבר כ״ב:כ״ב

ושני נעריו עמו לבדם שלא יהא לו פתחון פה לתלות הטית האתון לומר שנתבהלה ברוב עם ובכל זאת לא הבין דרכו.

Ramban Bemidbar 22:33רמב״ן במדבר כ״ב:ל״ג

גם אתכה הרגתי – אמר ר"א מלת "גם" לעד שמתה האתון אחרי שדברה. וטעם החייתי, כי בן אדם בראותו את המלאך ימות, והעד ותנצל נפשי (בראשית לב לא), אף כי הבהמה שאין לה שום שותפות עם המלאך כבן אדם. ואין מלת "גם" נדרש כאשר אמר, כי שניהם לא ימותו, כי עתה שנטתה מתה האתון והחיה את בלעם ואם לא נטתה היה הורג את בלעם ומחיה האתון. אבל מלת "גם" כדברי רש"י, שהוא כמסורס גם הרגתי אותך. וטעם ואותה החייתי – לומר כי החטא כולו עליך והרגתי אותך בו, אבל היא אין עליה חטא שתמות בו, והנה הנטיה שנטתה מפני לטובתך לא לצרכה כלל, והכית אותה חנם וגמלת לה רעה תחת טובה. ולא הגיד הכתוב אם היו שרי בלק עם בלעם במעשים האלה, או שהיו רוכבים לפניו ורחוק היה ביניהם ובינו. והקרוב שהיו עמו לא יתפרדו ממנו, וראו בנטות האתון והכות בלעם אותה כסבורים היו שהיה כמנהג הבהמה הרעה, ולא שמעו דבורה, אף כי דבר המלאך שהוא גלוי עיני בלעם. ורבותינו אמרו (במדב"ר כ יד) שהיו שרי מואב תמהים שראו נס שלא היה כמותו בעולם. ואמרו (שם) שכיון שדברה מתה, שלא יהו האומות אומרים זו היא שדברה ועושין אותה יראה, ועוד שחס הקדוש ברוך הוא על כבודו של רשע שלא יהו אומרים זו היא שסלקה את בלעם. וכל זה אפשר מדרך הקבלה, לא שדבר הכתוב במיתתה כלל, כאשר פירשתי.

Ralbag Bemidbar 22:21רלב״ג במדבר כ״ב:כ״א

(כא-לה) ויקם בלעם בבקר ויחבֹש את אתֹנו – יש בזה הסיפור שאלות קשות מאד. האחת, איך יתכן שתראה האתון מלאך ה', והנה לא יראהו מי שאינו נביא, כמו שנתבאר בסוף דניאל: 'והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה, אבל חרדה גדֹלה נפלה עליהם' (דניאל י, ז). ולא תטעה בענין המלאך שנראה למנוח ואשתו, כי הוא היה איש נביא, כמו שביארנו שם. ואם אמרנו שה' יתעלה עשה זה על דרך המופת, הנה ישאל שואל אי־זה תועלת היה בזה המופת? והנה לא היה המכוון מזה אלא שיאמר המלאך לבלעם כי הוא יצא לשטן לו אם תהיה כונתו לקוב את העם, ובהיות הענין כן למה לא נראה לו המלאך ראשונה וחרבו שלופה בידו, ויגיע מזה התכלית המכוון מה' יתעלה בזה, ולא נצטרך לחידוש זה המופת הנפלא, רוצה לומר שתראה האתון את מלאך ה'. ואם אמרנו שזה המלאך היה נביא, הנה יפול הספק עדיין לאי־זה תועלת הוצרך להתחדש אז על דרך המופת שתדבר האתון; עם שלא יוכל אחד לומר מי היה זה הנביא; ועוד, איך לא ראוהו שרי בלק, ולא נערי בלעם, כי לא נזכר פה שראהו אחֵר זולתי האתון ובלעם אחריה. והוא מבואר שה' יתעלה לא יחדש המופתים ללא צורך; אמר שלמה: 'והאלהים עשה שיִראו מלפניו' (קהלת ג, יד). והנה דעת רבותינו ז"ל הוא שזה הענין היה כפשוטו, ולזה אמרו שפי האתון הוא מן הדברים שנבראו בין השמשות. והנראה בעינינו לפי השורשים האמיתיים הנראים מדברי הנבואה ומן העיון, שזה הסיפור היה ענין שקרה לבלעם במראה הנבואה, כמו הענין בסיפור לקיחת הושע גומר בת דבליִם ושאר מה שנמשך בסיפור ההוא, אשר הוא בהכרח דבר נראה לו במראה הנבואה, לא דבר שקרה. והנה נדמה לבלעם בחלומו־של־נבואה שכבר היה לילה, כשבאהו דבר ה' יתעלה במה שאמר לו 'אם לקרֹא לך באו האנשים קום לך אתם' (פסוק כ); ואחר זה נדמה לו בחלומו שהיה בוקר, ושהוא קם וחבש את אתונו והלך עם שרי מואב, כי כן היתה הסכמתו אם היה מקיץ — לפי שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, ולזה תמצא כי תכונות האדם בחלומו הם מתיחסות לתכונותיו בהקיץ. והנה סיבב ה' יתעלה שיקרה לו בהליכתו מה שהורה לו שלא הסכימו מן השמים שילך שם לתכלית אשר הוא פונה אליו, כי היה דעתו על כל פנים להשתדל להזיק לישראל לפי היכולת; ולזה סיפר שקרה לו זה המקרה, כי האתון נטתה מן הדרך והלכה בשדה, וכאשר היכה אותה בלעם להטותה הדרך נלחצה אל הקיר ולחצה רגל בלעם אל הקיר, ושב להכותה, ואחר זה רבצה תחתיו, ושב להכותה. ונדמה לו בחלומו כאילו פתח ה' יתעלה את פי האתון ודיברה עמו שתי פעמים, והוא השיב לה כְּדַבֵּר איש לאיש אחר. ואחַר נראה לו המלאך, ונתבאר לו מדברי המלאך בחלומו שנטיית האתון מן הדרך היתה מפני ראותה מלאך ה'. והנה אמר: 'אם רע בעיניך אשובה לי' (פסוק לד), לפי שהיה דומה לו שכבר החזיק בדרך. ובא לו הציווי שנית שילך עם האנשים, אך לא ידבר רק מה שידבר אליו ה' יתעלה. וזה כולו היה מהשגחת ה' יתעלה על ישראל, כמו שזכרנו, כי זה היה ראוי שיוסיף אימה לבלעם מעבור את פי ה' יתעלה בהשתדלותו לגרום נזק לישראל. והנה מה שאמר אחר זה: 'וילך בלעם עם שרי בלק' (פסוק לה) הוא ענין שהיה בהקיץ, ולזה הוצרך להגיד זה, כי הראשון היה במראה הנבואה; ולולא זה הפירוש לא היה צריך לומר שנית 'וילך עם שרי מואב' (פסוק כא).

R. Yosef ibn Kaspi Bemidbar 22:22ר׳ יוסף אבן כספי במדבר כ״ב:כ״ב

ויחר אף אלהים כי הולך הוא – נפשנו קצה באריכות קדמוני המפרשים, ואומר כי התבאר בספרי הפלוסופים ויותר בספר ההטעאה, כי הדבור האחד יש לו הוראות מתנגדות, מצד הערת המדבר אם ברצוי אם בהפכו, ורבים כן בכל המקרא כמ"ש עד"מ מי האומר שאול ימלך עלינו (ש"א י"א:י"ב), ולכן נאמר מפי סופרים ולא מפי ספרים, לכן אע"פ שאמר השם לבלעם קודם לך אתם, היתה צורת הדבור בצאתו מפיו דרך כעס והעדר הרצוי, והעד ויחד אף אלהים כי הולך הוא. ויתיצב מלאך י"י – היה זה בתנומה כי התנמנם בלעם עת מה ברכבו, כמנהג רבים מבני אדם, כל שכן בעבור שהשכים בבוקר, והכה לבו אותו על מהלכו, לאותות כבר ראה במניעה הראשונה וגם במראה השנית, כי הסתפק בדבור השם לו קום לך אתם באי זה צורה נאמר, עד כי נשקע ישן או מתנמנם בזה הענין, והגיע לו כל הדמיון הנזכר, והנה אלו רצה השם למנעו על כל פנים ככר עשה זה, אך רצה השם להראות לו ולעמים כי יש לאל ידו למנעו לגמרי, וגם להתיר [הליכתו] ולמנעו מהדבור הרע, לכן סיים המלאך ואמר לו (לה) לך עם האנשים, לשון פיוס ורצוי.

Shadal Bemidbar 22:2שד״ל במדבר כ״ב:ב׳

וירא בלק בן צפור – בלק היה נכרי במואב, והיה ארמי מארץ בני עמו של בלעם, וראה כי אנשי מואב אחזמו רעד מפני בני ישראל, עד שהתחילו לבקש עזרה או עצה ממדין, ונתירא שמא ימרדו בו באמרם מה יושיענו זה, {או שאם יוציאם למלחמה על ישראל ימאנו להלחם מרוב פחדם, ע"כ וישלח מלאכים.} והתחכם להביא להם תשועה ממרחק על ידי איש מבני עמו, הוא בלעם. {א': בלעם היה איש טוב או איש רע? – ‫אין ראיה שהיה איש רע בהחלט כי אין ראיה שנתן עצה להחטיא את ישראל, כי בדבר בלעם {במדבר ל"א:ט"ז} אפשר שיורה במעשה בלעם nell' affare, והכתוב אומר על המדינים בנכליהם אשר נכלו {במדבר כ"ה:י"ח}, אם כן שלהם היתה התחבולה, ואם של בלעם היא איך סבל להיות מוכרח לברך את ישראל פעם אחר פעם, ולא אמר לבלק עשה זאת תחלה ואז אקללם? ולפי הנראה לא קבל בלעם שכר מבלק כי אמר לו והנה מנעך ה' מכבוד {במדבר כ"ד:י"א}, והוא השיב הנני הולך אל עמי {במדבר כ"ד:י"ד}; ואח"כ לא נזכר שכבדו בלק, אלא ויקם בלעם וילך וישב למקומו וגם בלק הלך לדרכו {במדבר כ"ד:כ"ה), כאנשים הנפרדים זה מזה בכעס, אבל ואשר שכר עליך {דברים כ"ג:ה'} נאמר על כוונת בלק שהיה בדעתו לכבדו מאד אם יקללם, ולקחו מארצו והבטיחו שיתן שכרו, גם אולי השרים נתנו לו ממון להוצאת הדרך, גם הביאו לו הקסמים למתנה. ומה שהרגוהו ישראל לא היה אלא מקרה שמצאוהו במדין והרגוהו בכלל אנשי מדין כאמור ביהושע י"ג כ"ב הרגו על חלליהם {במדבר ל"א:ח'} ואם מפני שרצה ללכת אחר שידע שאין האל חפץ שיקללם אין זה רוע לב, כי בלק היה ירא מישראל ובקש ממנו להצילו מידם, ובלעם אולי התכוון להציל את הנרדף אפילו בנפשו של רודף, ומכל מקום לא היה צדיק גמור, כי כשראה שלא היה יכול למלא שאלת בלק, כי לא היה ה' רוצה לקלל את ישראל, בקש לקללם מדעתו ולרמות את בלק, עיין למטה כ"ד א'.} א': בלעם היה עובד את ה' או עכו"ם? – היה עכו"ם, כי היה קוסם (יהושע י"ג{:כ"ב}) ואם היה עובד את ה' היה מתדבק בישראל, ולפחות לא היה הולך לקללם אחר שאמר לו ה' כי ברוך הוא, ולא היה הולך לקראת נחשים כדי שיחפוץ ה' לקללם אם היה יודע שהוא אל יחיד ושהם עם סגולתו, ומיד כשבא אצל בלק היה לו להגיד לו כי זה העם בחר לו יה ושאי אפשר שימאס בם; אבל מה שאמר לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי, כן היה מדרכי אמונתו לעבוד לכל אלוה כשיצטרך לו, ועכשו היה צריך לאלהי העברים שיטוש את ישראל. ב': מה היתה אומנותו? – היה קוסם קסמים ומעונן ומנחש, והיה בקי בכל מיני עבודות שבימיו, והיה מגיד עתידות בקסמים, ומהיותו בקי בכל מיני עבודה היה עושה לכל אלוה ואלוה העבודות הרצויות לפניו, ועי"כ {=ועל ידי כך} היה מאמין שיקרב או ירחק האל ההוא מאדם או מגוי מיוחד. וידוע מנהג הרומיים כשצרים על עיר משביעים אלהיה שיעזבוה. והנה היה יודע שאלהי ישראל נקרא ה', ושהוא חפץ בשביעיות ובפרים ובאילים. ג': פעולותיו ברמיה או בתם לבב? – בתם לבב, כי היה מברך או מקלל לפי מה שהיה רואה בחלום, או לפי מה שהיה עולה לו על ידי הקסמים והנחשים שהיה תמיד הולך לקראתם, שאם נאמר שהיו במרמה, ושאמר לינו פה הלילה כדי ליטול זמן, ואח"כ {=ואחר כך} כי מאן ה' כדי להוקיר את עצמו, א"כ {=אם כן} כשבא לקלל והוכרח לברך, היה לו להרגיש בקרבו מעשה נסים, והיה לו לחרוד חרדה גדולה ולחדול מיד וללכת לו, ואם תאמר כי גם כל ברכותיו מלבו היו, כי ראה את ישראל מצליחים והבין שאם יקללם ימצא שקרן, א"כ {=אם כן} למה נכתבה פרשה זו בתורה, ואיך אמר משה ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם {דברים כ"ג:ו'}, ועוד למה הוסיף אראנו ולא עתה, ומחץ פאתי מואב, שהיה בזה משניא את עצמו בפני בלק. אבל נראה באמת שהיה עושה פעולותיו בתם לבב, כפי מה שמסרו לו רבותיו הקוסמים, והיה מאמין שיש כח בעבודות להשיב האלהים ממדה למדה, ואמר לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כי היה סומך על החלומות, ואמר כאשר ידבר ה' אלי כי עשה איזו עבודה לאלהי העברים כדי שיודיעהו בחלום אם רצונו שילך לקלל את עמו. ד': היה נביא אם לא? – לא היה נביא, כי היה קוסם ועכו"ם, רק בפעם הזאת שָם ה' דבריו בפיו לכבוד ישראל. ה': איך היתה נבואתו, מבלי שירגיש בעצמו מעשה נסים? – כשהיה נפרד מבלק להכין עצמו לקללם היה ה' נותן בו לב חדש והתעוררות לברך את ישראל, וע"י ההתעוררות האלהית ההוא היה נושא משליו לפי דרכו בחכמת השיר, וגם הוא האמין כי מה' היתה זאת ושאלהי העברים עושה זאת, ואמר בתם לבב הלא את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר. ו': האתון דברה אם לא? לא יבצר מהאל לעשות שתדבר, אבל לא היה אפשר שלא יחרד בלעם ושני נעריו חרדה גדולה עד מות, ולא היה אפשר שיהיה בו כח להשיב לה דבר, על כן יתכן שלא דברה כדבור של בני אדם, כי ותדבר אין כתוב כאן, אבל השמיעה בפיה קול יללה שהיה מובן ממנו מה עשיתי לך כי הכיתני, והוא בכעסו השיב לעומתה ואמר כאדם הצועק לבהמתו כי התעללת בי וכו', והיא חזרה וצעקה כאילו תאמר הלא אנכי אתנך וכו', אז נכמרו רחמיו עליה ואמר לא, כלומר אין דרך הבהמה הזאת להתעלל בי, והנה אמת כי ה' פתח את פי האתון, כי נָעֲרָה באופן משונה מעט ממנהגה, אך לא היה הנס כל כך עד שיבהל בלעם. והנה ה' שפתי תפתח {תהלים נ"א:י"ז} אין ענינו דבור חוץ מן הטבע; גם קרוב הדבר שבלעם היה מתפאר בהבנת קולות העופות והחיות, ע"כ כששמע קולה פתר דבריה והשיב עליהם, על כן לא נבהלו נעריו, כי זה היה דרכו, אלא שהפעם הזאת היה שם נס אמתי, אבל היה נס נסתר ולא הרגישו בו ולא חרדו לא הם ולא בלעם. ועוד אם דברה, איך לא הצטדקה ולא אמרה לו שיש שם דבר המפחידה מללכת? ז': ומה ראה הקב"ה להפוך הקללה לברכה? – ולמה לא הניח לבלעם שיקלל והוא יברך? – מפני שלא הותר לישראל להתגרות במואב, ואם היה בלעם מקלל, היו בלעם ובלק מתפארים שהועילה קללתו להציל את המלך ואת העם אשר שכרוהו, כי לא ידעו כי ה' צוה אל תצר את מואב {דברים ב':ט'}, ויאמרו כי הקללה הביאה בהם מרך לבב וחתתה גבורתם, ואולי ג"כ היו המואבים יוצאים לקראתם בעם כבד וביד חזקה כמו שעשה אדום (במדבר כ':כ'), והיו ישראל מתרחקים מפניהם מפני מצות ה' כמו שעשו לאדום והיה שם שמים מתחלל.

Hoil Moshe Bemidbar 22:35הואיל משה במדבר כ״ב:ל״ה

וילך בלעם עם שרי בלק – גם הם עמדו וידעו בדבר מלאך ה' עם בלעם ובודאי הגידו לבלק, ועכ"ז היה בלק מקוה שיצליח בלעם בקסמיו ויקלל את ישראל.