EN/HEע/E

Brit Milah

Sources

Bereshit 17בראשית י״ז

(א) וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא י"י אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. (ב) וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד. (ג) וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר. (ד) אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם. (ה) וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. (ו) וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ. (ז) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. (ח) וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כׇּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. (ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. (י) זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כׇּל זָכָר. (יא) וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עׇרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. (יב) וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כׇּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. (יג) הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם. (יד) וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר.

Vayikra 12:1-4ויקרא י״ב:א׳-ד׳

(א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ תִּטְמָא. (ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ. (ד) וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טׇהֳרָה בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טׇהֳרָהּ.

Radak Bereshit 17:11רד״ק בראשית י״ז:י״א

ונמלתם – זהו מצות עשה בין לאב שימול את בנו בין לבן שימול את עצמו, כשיבוא לבר מצוה אם לא מל אותו אביו ולא ב"ד. והיה לאות, בריתי שכרתי עם אברהם ועם זרעו אחריו, שיהיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים ויעשו מצותי אשר אצוה אותם ואני אברכם ואשמרם, וזה יהיה לכם לאות ולזכרון כמו מצות ציצית ותפילין והדומים להם לפי שהם לזכרון, אבל זה האות הוא חזק שבכולם שהוא בגוף האדם שלא יהיה זולתו, ולפיכך צוהו האל באותו אבר לפי שרוב העבירות יעשה על ידי אותו האבר לפי שהוא ראש התאות הבהמיות, וכשיבוא האדם לעשות עבירה בתשמיש אותו האבר יהיה רואה אותו האות אשר בו ויזכור מה שצוהו האל וימנע מעשות העבירה ההיא, ולא יהיה כבהמה לבעול כל אשר ימצא אלא במותר לו ולהשאיר זרע ולרפואה.

Ramban Bereshit 17:14רמב״ן בראשית י״ז:י״ד

וערל זכר – כאן לימדך שהמילה היא באותו מקום שהוא ניכר בין זכר לנקבה לשון רש"י וכן הזכירו רבותינו (ב"ר מו ד) גם טעמים אחרים ורבי אברהם אמר (ויקרא יב ג) ערלתו ידועה כי הוא בערוה ואין כן ערלת לב (ירמיהו ט כה) ושפה (שמות ו יב) ואזן (ירמיהו ו י) כי כולם סמוכים ולפי דעתי הדבר מפורש בכתוב כי לא אמר "ונמלתם את ערלתכם" שיהיה הדבר בספק וכן לא אמר "ערלת בשרכם" כמו שיאמר ערלת לבבכם (דברים י טז) וערלת שפתכם (עיי' שמות ו יב) אבל אמר "בשר ערלתכם" שתכרתו הבשר שהוא ערלה בכם כלומר הבשר האוטם בכם ואין בגוף בשר אוטם וכוסה אבר שיכרת הבשר ההוא וישאר בלא ערלה זולתי בשר החופה את העטרה שהזכירו חכמים (שבת קלז) ו"ערל בשר" (יחזקאל מד ט) כנוי כמו גדלי בשר (שם טז כו) זב מבשרו (ויקרא טו ב).

Ramban Bereshit 17רמב״ן בראשית י״ז:ט׳

(ט) ואתה את בריתי תשמור – כתב רש"י ו' מוסיף על ענין ראשון אני הנה בריתי אתך ואתה הוי זהיר לשמרו ומה שמירתו זאת בריתי אשר תשמרו אתם של עכשיו ובין זרעך אחריך העתידים להולד וצדק הרב בפשוטו ואמרו (הרד"ק) בטעם המילה ששם זכרון באבר התאוה רב המהומה והחטא לבל ישתמשו בו רק במצוה ובמותר ועל דרך האמת טעם "הנה בריתי אתך" כטעם "הנה אנכי עמך" (להלן כח טו) "ויאמר כי אהיה עמך" (שמות ג יב) "יהי ה' אלהינו עמנו" (מלכים א ח נז) יאמר כי הברית יהיה עמו ולכן יפרה וירבה ואחר כך צוה שישמור אברהם הברית הזאת ותהיה המילה לאות ברית והנה האות הזה אות כשבת ולכן ידחה אותו והבן זה (עי' זהר לך לך פט).

Sforno Bereshit 17:13ספורנו בראשית י״ז:י״ג

בִּבְשַׂרְכֶם – בָּשָׂר הוּא כִּנּוּי לְאֵיבָר הַמִּשְׁגָּל בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כְּמוֹ "גִּדְלֵי בָשָׂר" (יחזקאל טז, כו), "זָב מִבְּשָׂרוֹ", "אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ" (ויקרא טו, ב ג), וְזוּלָתָם. וְזֶה כִּי בִּהְיוֹת אות הַבְּרִית בָּזֶה הָאֵיבָר הַמְסַבֵּב נִצְחִיּוּת בַּמִּין יוֹרֶה עַל הַנִּצְחִיּוּת הַמְכֻוָּן בַּבְּרִית, וּבִהְיוֹת אֵיבַר הַתּוֹלָדָה יוֹרֶה הָאוֹת אֲשֶׁר בּוֹ, עַל הֶמְשֵׁךְ הַבְּרִית עַל הַבָּנִים.

Shadal Bereshit 17:10שד״ל בראשית י״ז:י׳

זאת בריתי אשר תשמרו וגו' – "אשר תשמרו" מאמר מוסגר, זאת בריתי ביני וביניכם וגו', והכוונה זאת המצוה אשר מאתי לכם, המול וגו' – ה' ביאר הענין לאברהם והתורה קיצרה, להיות המילה ידועה לישראל. המול – נפעל משורש מול בפלס הכון. והגה ידענו כי גם המצרים היו נמולים (ירמיה ט' כ"ה) ורחוק הוא לומר שלמדו זה מאברהם; ונ"ל כי מתחילה היה מנהג המצרים, שהכהנים לבדם ימולו, וה' ציוה את אברהם שימול כל זכר, על דרך ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (שמות י"ט ו'), וכמו שמפרש והיה לאות ברית ביני וביניכם, כלו' שהמילה היא סימן התקשרות ישראל עם אלהיהם, וסימן גדולה ופרישות מהמון בני אדם, וזה עצמו היה המכוון במילת כהני מצרים; ואחר זמן אולי פשטה המילה בין המצרים גם בהמון...

Shadal Bereshit 17:13שד״ל בראשית י״ז:י״ג

המול ימול – אפילו משהגדילו, אם לא נימולו ביום השמיני. והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם – תהיה מצויינת בבשרכם ועי"כ תהיה ברית עולם, כי תעשו סימן שאי אפשר להסירו, וזה מורה כי הברית הנרמזת בו גם היא עומדת לעולם; שאם הייתם עושים סימן אחר שאינו עומד לעולם כמו בשינוי המלבושים, יהיה מקום לומר שגם הברית הנרמזת בו אפשר שלא תתקיים לעולם; או הוא כמשמעו על דרך והיתה זאת לכם לחקת עולם (ויקרא ט"ז ל"ד).

Shadal Vayikra 12:3שד״ל ויקרא י״ב:ג׳

וביום השמיני ימול – המקרא הזה אשר בהשקפה ראשונה אין לו קשר עם מה שלפניו ושלאחריו, הוא מלמדנו למה היתה מצוות המילה דוקא ביום ח', לא ביום ז' או ביום י' שהם מספרים נהוגים במצוות התורה: כי אמנם לכך נקבעה המילה ביום ח', מפני שבשבעת הימים הראשונים האם טמאה טומאה חמורה כטומאת הנדה, ורצה נותן התורה ית' שלא יהיה הילד נימול עד שתהיה אמו טהורה. וזה אמנם לאחד משלושה טעמים: הראשון הוא דעת ר' שמעון בן יוחאי (נדה ל"א ע"ב) שלא יהיו הכל שמחין ואביו ואמו עצבין, כי ביום השמיני היתה היולדת טהורה לבעלה. השני היא דעת ר' עובדיה ספורנו (בפירוש לויקרא י"ב ג), כי הולד נזון במעי אמו מדם הנדות, ובמשך ז' ימים יתעכל הדם ההוא, וביום שמיני הרי הילד טהור להיכנס בברית קודש. ועל אלה אני מוסיף טעם שלישי, והוא כי הערלה נחשבת בקרב ישראל כעין טומאה, כמה שכתוב (ישעיה נ"ב א') כי לא יוסף יבוא בך עוד ערל וטמא, והנה ציותה התורה, שביום שתיטהר היולדת מטומאתה, ייטהר גם הילד על ידי המילה.