EN/HEע/E

Censuses in the Wilderness

Sources

Shemot 30:11-16שמות ל׳:י״א-ט״ז

(יא) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. (יג) זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'. (יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'. (טו) הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. (טז) וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.

Shemot 38:25-28שמות ל״ח:כ״ה-כ״ח

(כה) וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. (כו) בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. (כז) וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן. (כח) וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם.

Bemidbar 1:1-3, 44-49במדבר פרק א׳:א׳-ג׳, מ״ד-מ״ט

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. (ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. (ג) מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן. (מד) אֵלֶּה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר אִישׁ אִישׁ אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָיו הָיוּ. (מה) וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל. (מו) וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. (מז) וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם. (מח) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (מט) אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

Bemidbar 26:1-4, 51-56במדבר פרק כ״ו:א׳-ד׳, נ״א-נ״ו

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה פ וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר. (ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל. (ג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר. (ד) מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (נא) אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים. (נב) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (נג) לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. (נד) לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. (נה) אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ. (נו) עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט.

Bemidbar 56:57, 62-65במדבר פרק כו:נ״ז, ס״ב-ס״ה

(נז) וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַגֵּרְשֻׁנִּי לִקְהָת מִשְׁפַּחַת הַקְּהָתִי לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמְּרָרִי. (סב) וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (סג) אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. (סד) וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי. (סה) כִּי אָמַר ה' לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן.

Shemuel II 24:4-8שמואל ב׳ כ״ד: ד׳-ח׳

(ד) וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל. (ה) וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַיַּחֲנוּ בַעֲרוֹעֵר יְמִין הָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַנַּחַל הַגָּד וְאֶל יַעְזֵר. (ו) וַיָּבֹאוּ הַגִּלְעָדָה וְאֶל אֶרֶץ תַּחְתִּים חָדְשִׁי וַיָּבֹאוּ דָּנָה יַּעַן וְסָבִיב אֶל צִידוֹן. (ז) וַיָּבֹאוּ מִבְצַר צֹר וְכָל עָרֵי הַחִוִּי וְהַכְּנַעֲנִי וַיֵּצְאוּ אֶל נֶגֶב יְהוּדָה בְּאֵר שָׁבַע. (ח) וַיָּשֻׁטוּ בְּכָל הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ מִקְצֵה תִשְׁעָה חֳדָשִׁים וְעֶשְׂרִים יוֹם יְרוּשָׁלִָם.

Josephus Antiquities 3:8:2יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים ג׳:ח׳:ב׳ (194-196)

Now Moses commanded them to make use of all the utensils which were more than were necessary to the structure of the tabernacle, for covering the tabernacle itself, the candlestick, and altar of incense, and the other vessels, that they might not be at all hurt when they journeyed, either by the rain, or by the rising of the dust. And when he had gathered the multitude together again, he ordained that they should offer half a shekel for every man, as an oblation to God; which shekel is a piece among the Hebrews, and is equal to four Athenian drachmae. Whereupon they readily obeyed what Moses had commanded; and the number of the offerers was six hundred and five thousand five hundred and fifty. Now this money that was brought by the men that were free, was given by such as were about twenty years old, but under fifty; and what was collected was spent in the uses of the tabernacle.

Josephus Antiquities 3:12:4יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים ג׳:י״ב׳:ד׳

Now when this settlement of laws seemed to be well over, Moses thought fit at length to take a review of the host, as thinking it proper to settle the affairs of war. So he charged the heads of the tribes, excepting the tribe of Levi, to take an exact account of the number of those that were able to go to war; for as to the Levites, they were holy, and free from all such burdens. Now when the people had been numbered, there were found six hundred thousand that were able to go to war, from twenty to fifty years of age, besides three thousand six hundred and fifty. Instead of Levi, Moses took Manasseh, the son of Joseph, among the heads of tribes; and Ephraim instead of Joseph. It was indeed the desire of Jacob himself to Joseph, that he would give him his sons to be his own by adoption, as I have before related.

Bavli Sukkah 25aבבלי סוכה כה.

והעוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא? מהתם נפקא, דתניא: +במדבר ט+ ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו' אותם אנשים מי היו? נושאי ארונו של יוסף היו, דברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר: מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא. רבי יצחק אומר: אם נושאי ארונו של יוסף היו - כבר היו יכולין ליטהר, אם מישאל ואלצפן היו - יכולין היו ליטהר. אלא עוסקין במת מצוה היו, שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח. שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ביום ההוא אין יכולין לעשות, הא למחר - יכולין לעשות.

Tanchuma Ki Tisa 9תנחומא כי תשא ט׳

לפקדיהם א"ל הקדוש ברוך הוא למשה מנה את ישראל, אמר לפניו רבוני כתיב (בראשית כח) והיה זרעך כעפר הארץ וכתיב (בראשית לב) ושמתי את זרעך כחול הים, ועכשיו את אומר כן, א"ל אם בקשת לעמוד על מנינם טול ראשי אותיות של שבטים ותעמוד על מנינם, ר' דראובן מאתים אלף, ש' דשמעון שלש מאות אלף, י' דיהודה י' דיששכר י' דיוסף שלשים אלף, נ' דנפתלי חמשים אלף, ז' דזבולון שבעת אלפים, ד' דדן ארבעת אלפים, ג' דגד שלשת אלפים, ב' דבנימין שני אלפים, א' דאשר אלף, הרי תקצ"ז אלף, אותן שלשת אלפים שנשתיירו הן הן שנהרגו על העגל שנאמר ויעשו בני לוי כדבר משה ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש, לכך א"ל הקדוש ברוך הוא למשה מנה אותם כמה חסרו, רבי מנחם בשם רבי ביבי אמר משל למלך שהיה לו צאן הרבה ונכנסו לתוכן זאבים ובקעום אמר המלך לרועה מנה את הצאן כמה חסרו, כך א"ל הקדוש ברוך הוא למשה לך מנה את ישראל כמה חסרו, בעשרה מקומות נמנו ישראל אחד בירידתן למצרים שנאמר (דברים י) בשבעים נפש ירדו אבותיך וגו', ואחד בעלייתן שנא' (שמות יב) ויסעו בני ישראל מרעמסס וגו', ואחד בחומש הפקודים, אחד במרגלים, ואחר בימי יהושע בחלוק הארץ, ושנים בימי שאול שנאמר (שמואל יח) ויפקדם בטלאים ויפקדם בבזק ולמה בטלאים כד אינון עתירין זכיין באמרא כד אינון מסכינין מעובדיהן בבזק, ומהו בזק אבן נטל מן כל אחד ואחד מהם ובאבנים מנאן, ואחד בימי דוד שנאמר (שמואל ב כד) ויתן יואב את מספר מפקד העם אל המלך, ואחד בימי עזרא כל הקהל כאחד ארבע רבוא (עזרא ב) ואחד לעתיד לבא שנאמר (ירמיה לג) עוד תעבורנה הצאן ע"י מונה, והדין כי תשא את ראש. רבי מנחמה בשם רבי ביבי בשם רבי חייא בר אבא בשם רבי אלעזר בן יעקב כתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים (הושע ב) למה נמשלו כחול לומר מה החול אתה עושה בו גומא בערב ובשחרית את מוצא אותה שכבר נתמלאת כך כל אלפים שחסרו בימי דוד נתמלאו בימי שלמה בנו, שנאמר (מלכים א ד) יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרוב, רבי אליעזר בשם רבי יוסי בן זמרא אמר כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו ושלא לצורך חסרו, ואימתי נמנו לצורך בימי משה ושלא לצורך בימי דוד, ונתנו איש כופר נפשו לה' בימי משה ולא יהיה בהם נגף בימי דוד, זה יתנו אר"מ כמין מטבע של אש הוציא הקדוש ברוך הוא מתחת כסא הכבוד והראהו למשה וא"ל זה יתנו כזה יתנו, כל העובר על הפקודים כל העובר על סכומיא.

Bemidbar Rabbah 2:11במדבר רבה ב׳:י״א

אלה פקודי בני ישראל לבית אבותם וגו', בעשרה מקומות נמנו ישראל אחד בירידתן למצרים (דברים י') בשבעים נפש ירדו אבותיך וגו' ואחד בעלייתן (שמות י"ב) ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה וגו' ואחד אחר מעשה העגל (שם שמות ל') כי תשא את ראש בני ישראל וגו' ושני' בחומש הפקודים אחד בדגלים ואחד בחילוק הארץ ושנים בימי שאול (שמואל א' ט"ו) ויפקדם בטלאים ויפקדם בבזק כד אינון עתירין באילין אמרייה וכד אינון מסכינין בבזקייה ואחד בימי דוד (שמואל ב' כ"ד) ויתן יואב את מספר מפקד העם אם מספר למה מפקד ואם מפקד למה מספר אלא עשה שתי אנפיראות גדולה וקטנה הקטנה הראה לדוד הגדולה לא הראה לו לפיכך כתב את מספר מפקד ואחד בימי עזרא (עזרא ב') כל הקהל כאחד ארבע רבוא וגו' ואחד לעתיד לבא (ירמיה ל"ג) עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה.

Bemidbar Rabbah 2:19במדבר רבה ב׳:י״ט

אלה פקודי בני ישראל לבית אבותם בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני המקום שהרי כתב הקדוש ברוך הוא חשבון ישראל ד' פעמים בדגלים ב' פעמים בפרט וב' פעמים בכלל ועוד מנה כל דגל ודגל בכלל ופרט להודיע כמה היו חביבין לפניו שהם היו צבאותיו ורוצה למנותן כל שעה כאדם שיש לו סגולה חביבה עליו ביותר והוא מונה וחוזר ומונה עד כמה פעמים כדי שידע חשבונה וישמח בה על כל מנין ומנין כך היה הקדוש ברוך הוא שמח בזכירת מנין ישראל לומר כך צבאות יש לי בעולמי שעושין רצוני ומתנחם בהם והלוים לא התפקדו וגו' כשם שאומר במנין ישראל כאשר צוה ה' את משה ששמחה היתה לפני המקום לפי שהלוים לא נמנו עמהם כדי שלא יכלו עמהם בגזירה.

Rashi Shemot 30:15רש״י שמות ל׳:ט״ו

לכפר על נפשתיכם TO MAKE AN EXPIATION FOR YOUR SOULS – in order that you may not be liable to the plague in consequence of the census. Another explanation of לכפר על נפשתיכם is that is was really an atonement for their sins: because Scripture alludes here to three different heave offerings since it uses the expression תרומת ה' three times (twice in vv. 14 and 15, 'תרומת ה, and once in vers 13, 'תרומה לה). One mention is an allusion to the heave offering that was to be used for the making of the sockets, for he (Moses) counted them when they began to contribute towards the building of the Tabernacle, when each gave half a shekel, the total amounting to a hundred talents, as it is said, (Exodus 38:25) "and the silver of them that were numbered of the congregation was an hundred talents", and of these the sockets were made, as it is stated, (Exodus 38:27) "And of the hundred talents of silver [were cast the sockets of the Sanctuary etc.]". The second heave offering was also levied by way of census, for he numbered them again after the Tabernacle was erected; that is the census referred to in the beginning of the Book of Numbers: (Numbers 1:1) "[And the Lord spoke unto Moses] … on the first day of the second month in the second year … [Take ye the sum of all the congregation of the children of Israel]", and on that occasion, too, each of them gave half a shekel. These were employed in purchasing the communal sacrifices for each year. Rich and poor were made alike in regard to these half shekels; and it is with reference to this heave offering that Scripture uses here the expression לכפר על נפשתיכם, "to make expiation for your souls", for sacrifices were brought in order to make atonement. The third heave offering was that offered for the building of the Tabernacle, as it is said, (Exodus 35:24) "Every one that did offer an offering of silver and brass…". In this heave offering, however, they did not all participate alike, but each one brought whatever his heart prompted him to give (Talmud Yerushalmi Shekalim 1:1; cf. Rashi on Exodus 25:1).

לכפר על נפשותיכם – שלא תנגפו על ידי המניין. דבר אחר: לכפר על נפשתיכם – לפי שרמז להם כאן שלש תרומות, שנכתב כאן תרומת י״י שלש פעמים (שמות ל׳:י״ג-ט״ו): אחת – תרומת אדנים שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן, ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל ועלו למאת ככר, כמה שנאמר: וכסף פקודי העדה מאת ככר (שמות ל״ח:כ״ה). ומהן נעשו האדנים, שנאמר: ויהי מאת ככר הכסף (שמות ל״ח:כ״ז). והשניה – אף היא על ידי מניין שמנאם משהוקם המשכן, הוא המניין האמור בתחילת חומש הפיקודים: באחד לחדש השני בשנה השנית (במדבר א׳:א׳), ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות ציבור של כל שנה ושנה, והושוו בהן עניים ועשירים. ועל אותה תרומה נאמר: לכפר על נפשותיכם, שהקרבנות לכפרה הן באין. והשלישית – היא תרומת המשכן, כמה שנאמר: כל מרים תרומת כסף ונחשת (שמות ל״ה:כ״ד), ולא היתה יד כולן שוה בה, אלא איש מה שנדבו לבו.

Rashi Shemot 30:16רש״י שמות ל׳:ט״ז

ונתת אתו על עבדת אהל מועד AND THOU SHALT GIVE IT FOR THE SERVICE OF THE APPOINTED TENT – From this statement you may learn that he (Moses) was commanded to take their census when they began to contribute towards the building of the Tabernacle, after the incident of the golden calf, because the pestilence had befallen them, as it is said, (Exodus 32:35) "and the Lord plagued the people". A parable: To what may this be compared? To a flock that is dear to its owner upon which there fell pestilence. As soon as it ceased he said to the shepherd, "I beg of you, count my sheep and ascertain how many of them are left". He did this to show that it (the flock) was dear to him (Midrash Tanchuma, Ki Tisa 9). — It is, however, impossible to say that the census mentioned here is identical with that spoken of in the Book of Numbers (1:1), for there (in Numbers 1:1) Scripture states, "[And God spoke to Moses …] on the first day of the second month … [Take ye the sum of all the congregation of the children of Israel etc.]", whilst the Tabernacle was set up on the first day of the first month as it is said, (Exodus 40:2) "On the first day of the first month shalt thou set up [the Tabernacle etc.]", and from this census (that mentioned in this paragraph) — from the shekels obtained by it — the sockets used for its boards were made, for it is said, (Exodus 38:27) and of the hundred talents of silver were cast [the sockets of the sanctuary]". Consequently you learn from this that two censuses were taken, viz., one at the beginning of their contributing towards the Tabernacle, after the Day of Atonement (when Moses first commanded the people to engage in the construction of the Tabernacle; see Rashi on Exodus 33:11, last sentence), in the first year, and the other in the second year, in Iyar, after the Tabernacle had already been set up. If you ask, however: is it at all possible that on both of these occasions the number of the Israelites was exactly the same, viz., 603,550, for in the account of how the silver of those that were numbered of the congregation was used (Exodus 38:27) it is so stated, and in the Book of Numbers (1:46) exactly the same is stated, "Even all they that were numbered were six hundred thousand and three thousand and five hundred and fifty"; were not these censuses taken in two different years, and surely it is impossible that there were not at the time of the first census people nineteen years old who accordingly were not counted and who became twenty years old in the second year when the second census was taken and this must have added to the total?! The reply to this question is: As far as the years of men's ages are concerned they were counted in the same year, but reckoning from the time of the exodus from Egypt they were two different years in which the censuses were held. For when we speak of a period beginning with the exodus from Egypt, which took place in Nisan, we calculate from Nisan, as we have learned in Treatise Rosh Hashanah 2b. Consequently the Tabernacle was being built in the first year and was erected in the second year, because a new year began on the first of Nisan following the exodus. The years of people's ages, however, were counted according to the era of the creation of the world which begins with Tishri, consequently from this point of view both censuses took place in the same year: the first in Tishri after the Day of Atonement when the Omnipresent became reconciled with Israel to grant them His pardon and when they received the command regarding the construction of the Tabernacle, and the second on the first of Iyar, so that those who were only 19 years old after the Day of Atonement when the first census was taken, were not yet regarded as twenty in Iyar when the second census was held even though they were born between Tishri and Iyar. על עבדת אהל מועד FOR THE SERVICE OF THE APPOINTED TENT – i.e. for the sockets that were made of it (the expiation money).

ונתת אותו על עבודת אהל מועד – למדת שנצטוה למנותם בתחלת נדבת המשכן אחר מעשה העגל, מפני שנתנה בהן מגפה, שנאמר: ויגף את העם (שמות ל״ב:ל״ה). משל לצאן החביבה על בעליה, ונפלה בה דבר, ומשפסקה, אמר לו לרועה: בבקשה ממך מנה את צאני, ודע מה נותרו בה, להודיעו שהיא חביבה עליו. ואי איפשר לומר שהמניין הזה הוא האמור בחומש הפיקודים, שהרי נאמר בו: באחד לחדש השני (במדבר א׳:א׳), והמשכן הוקם באחד לחדש הראשון, שנאמר: ביום החדש הראשון באחד לחדש תקח וגו׳ (שמות מ׳:ב׳), ומן המניין הזה נעשו האדנים משקלים שלו, כמה שנאמר: ויהי מאת ככר הכסף לצקת (שמות ל״ח:כ״ז). הא למדת שנים היו: אחד בתחילת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשנה, ואחד בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן. ואם תאמר: וכי איפשר שבשניהם שוים ישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן, ובחומש הפקודים אף הוא נאמר בו: ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים (במדבר א׳:מ״ו), והלא בשתי שנים היו? ואי איפשר שלא היו בשעת מניין הראשון בני תשע עשרה שנה שלא נמנו, ובשנייה נעשו בני עשרים? תשובה לדבר: אצל שנות האנשים, בשנה אחת נמנו, אבל למניין יציאת מצרים היו שתי שנים. לפי שליציאת מצרים מונין מניסן כמו ששנינו במסכת ראש השנה (בבלי ראש השנה ב׳:), ונבנה המשכן בראשנה והוקם בשנייה, שנתחדשה שנה באחד בניסן. אבל שנות האנשים מנויין למניין שנות עולם המתחילים מתשרי, נמצאו שניהם המניינין בשנה אחת – המניין האחד היה בתשרי לאחר יום הכפורים שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם ונצטוו על המשכן, והשני באחד באייר. על עבדת אהל מועד – הן האדנים שנעשו בו.

Rashi Bemidbar 1:1רש״י במדבר א׳:א׳

וידבר… במדבר סיני … באחד לחדש וגו' AND [THE LORD] SPOKE [UNTO MOSES] IN THE DESERT OF SINAI … ON THE FIRST DAY OF THE [SECOND] MONTH … [TAKE YE THE SUM OF ALL THE CONGREGATION] etc. – Because they were dear to him, He counts them every now and then: when they went forth from Egypt He counted them (Exodus 12:37), when many of them fell in consequence of their having worshipped the golden calf He counted them to ascertain the number of those left (cf. Rashi Exodus 30:16); when he was about to make His Shechinah dwell amongst them (i.e. when He commanded them to make a Tabernacle), He again took their census; for on the first day of Nisan the Tabernacle was erected (Exodus 40:2) and shortly afterwards, on the first day of Iyar, He counted them.

במדבר סיני באחד לחדש השיני – מתוך חיבתן לפניו מונה אותן כל שעה: כשיצאו ממצרים מנאן, כשנפלו בעגל מנאן לידע הנותרים, כשבא להשרות שכינתו לתוכן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאן.

Rashi Bemidbar 26:1רש״י במדבר כ״ו:א׳

ויהי אחרי המגפה AND IT CAME TO PASS AFTER THE PESTILENCE [THAT THE LORD SPOKE TO MOSES … TAKE THE SUM OF ALL THE CONGREGATION] – A parable! This may be compared to the case of a shepherd amongst whose flock wolves found their way and slew some of them, and he counted them to discover the number of those that were left. — Another explanation: When they left Egypt and were entrusted to Moses' care, they were entrusted to him by number, now when he is close to death and has to hand back his sheep, he hands them back by number (Tanchuma).

ויהי אחרי המגפה וגו' – משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מניין הנותרות. דבר אחר: כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה, נמסרו לו במנין עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו מחזירן במניין.

Lekach Tov Bemidbar 1:1לקח טוב במדבר א׳:א׳

טוביהו ברבי אליעזר זצ"ל אמר באיזה זמן דכתיב במדבר סיני בזמן שהיו במדבר סיני ולא בזמן שהיו באחד מן המסעות אשר מרעמסס ועד ירחו אלא בזמן שהם במדבר סיני. ומה בא ללמדנו שזה ספר רביעי שהרי נמנו בתחלת ירידת יעקב אבינו עם בניו במצרים. להודיע כי בשבעים נפש ירדו אבותינו מצרים. ובשניה נמנו בעלותם ממצרים. אלא שקיצר היחוס ולא נתיחסו אלא עד משה ואהרן שנאמר (שמות ו) וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל. וכתיב (שם) אלה ראשי בית אבותם. לבסוף הכליל המנין שנאמר (שמות יב) ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה כשש מאות אלף רגלי ללמדך כמה פרו ורבו ישראל במאתים ועשר שנים. ובשלישית נמנו בעשית המשכן שנאמר (שמות ל) וידבר ה' אל משה לאמר. כי תשא את ראש בני ישראל וגו' וכתיב (שמות לח) בקע לגלגלת, וכתיב (שם) ויהי מאת ככר הכסף וגו'. וזה היה בשנה הראשונה אחרי שנשתברו הלוחות דכתיב (שמות לב) ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש. ושהה עד פ' יום עד שניתנו לוחות השניים ואחרי כן נאמרה פרשת ויקהל ואז ניתנו השקלים ומהם נתנו לצקת האדנים. והשקלים ההם נקראו כופר. והמשכן הוקם בשנה השנית באחד לחדש הראשון וזה היה באחד לחדש השני בשנה (השלישית) שלא תאמר זהו שנאמר בכי תשא את ראש בני ישראל. אלא אותו החשבון היה לצורך היחוסין שכל פרשה שהקב"ה מגדל את ישראל מפרסם בה באיזה עת גדלם. וכן הוא אומר במתן תורה (שמות יט) בחדש השלישי לצאת בני ישראל. וכן בהקמת המשכן. וכן בפעם הראשון דכתיב (במדבר י) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש וכן לפי שהוא מודיע טהרת יוחסין הזכיר באיזה זמן ובאיזה מקום היה הדבור. באהל מועד. וכן הוא אומר (שמות כה) ונועדתי לך שם וגו'. בכמה בחדש. באחד. להודיע שזה המעשה היה קודם שנעלה הענן מעל המשכן ליסע. באיזה חדש. לשנה השנית. להודיע שאין מוקדם ומאוחר בתורה שהרי כתיב (במדבר ט) ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו שנאמר בפרשת בהעלותך והדבור היה בשנה השנית בחדש הראשון. למדנו שלא ניתנה התורה אלא לידרש. לצאתם מארץ מצרים. שלא תאמר להקמת המשכן הוא המנין. ד"א לצאתם מארץ מצרים יציאתם מארץ מצרים גרמה להתיחסם לדגלים. באותה שעה אמר לו לך אמור להם לישראל.

Lekach Tov Bemidbar 1:46לקח טוב במדבר א׳:מ״ו

ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. ולהלן הוא אומר (שמות לח) בקע לגולגולת מחצית השקל בשקל הקדש לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים למדנו שכל זמן שהיו ישראל עסוקין במלאכת המשכן לא חסרו מהם נפש אחת. שבמלאכת המשכן נמצאו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים ובשנה השנית נמצאו החשבונות שוות.

Lekach Tov Bemidbar 1:49לקח טוב במדבר א׳:מ״ט

אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל. אבל אתה נושא את שמותם לגדולה אחרת לצורך המשכן.

Rashbam Bemidbar 1:2רשב״ם במדבר א׳:ב׳

שאו את ראש כל עדת TAKE A CENSUS OF THE WHOLE COMMUNITY: [A census of males above the age of twenty should be conducted on the first day of the second month] since they now have to go to the land of Israel and [males] over the age of twenty are suitable to make up the fighting force. For, as it is written in the Torah portion Beha‘alotekha (Num. 10:11), on the twentieth day of the second month "the cloud lifted [from the Tabernacle]." [Immediately] after that, it is written (10:29) [that Moses told the people,] "We are setting out for the place [which the LORD has said ...," in order to capture that land.] That is why God ordered a census at the beginning of that same month.

שאו את ראש כל עדת – לפי שמעתה צריכים ללכת לארץ ישראל, ובני עשרים ראוים לצאת בצבא המלחמה, שהרי בעשרים בחדש השני הזה נעלה הענן כדכתיב בפרשת בהעלותך (במדבר י':י"א), וכת' שם: נוסעים אנחנו אל המקום וגו' (במדבר י':כ"ט). ולכך צוה הקב"ה בתחילת חדש זה למנותן.

Rashbam Bemidbar 1:47רשב״ם במדבר א׳:מ״ז

והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם THE LEVITES, HOWEVER, BY THEIR ANCESTRAL TRIBE, WERE NOT RECORDED: As the text continues to explain: God [had] said to Moses (vs. 49), "But do not count the Levites." Then the text explains the reason [why the Levites are not counted]: the Levites are not part of the fighting forces. [Moses was rather commanded (vs. 50),] "Put the Levites in charge of the Tabernacle of the Pact."

והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם – כמו שמפרש והולך: אך את מטה לוי לא תפקוד וגו' (במדבר א':מ"ט), ומפרש טעם כי לא ילכו בצבא המלחמה, אלא הפקד את הלוים על משכן העדות וגו' (במדבר א':נ').

Ibn Ezra Bemidbar 1:1אבן עזרא במדבר א׳:א׳

באחד לחדש השני – לתקן הדגלים, לאיך יסעו ויחנו בעבור המקדש, כי בעשרים לחדש השני נסעו.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 30:16ר׳ יוסף בכור שור שמות ל׳:ט״ז

[ולקחת את כסף הכפורים – אף על פי שלא נימנו אלא לחודש אחד אחר שהוקם המשכן, שבאחד בניסן הוקם המשכן בשנה שנייה לצאתם מארץ מצרים (שמות מ':י"ז), ובראש חודש אייר שלאחריו צוה הקב"ה למנותם, כדכתיב: במדבר סיני (במדבר א':י"ח). הכי קאמר הקב"ה למשה: כפי כסף הכיפורים תשים בעבודת המשכן בצימצום, כדכתיבי קראי: מאת ככר ואלף ושבע מאות שקל ושבעים וחמש. <sm>הגה"ה.</sm>]

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 38:25ר׳ יוסף בכור שור שמות ל״ח:כ״ה

וכסף פקודי העדה – אינו אומר כסף התרומה כמו שאמר: זהב התרומה (במדבר ל"א:נ"ב), ולא כסף התנופה כמו שאמר: ונחושת התנופה (שמות ל"ח:כ"ט), אלא: כסף פקודי העדה. וזהו פשוטו: כסף הרבה התנדבו, אלא לא הוצרך למלאכה, אלא מאת ככר כסף למאת האדנים, ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים לווים וציפוי ראשיהם וחשוקיהם, והשאר נתנו באוצר. וכן מן הזהב נתנו יותר ממה שהוא מונה, וכן הנחושת. אלא אינו מונה אלא אותן שהוצרך למלאכה, והשאר נתנו באוצר לבדק הבית, ולצורכי צבור, {ולקרבנות צבור}, ולקרבנות קיץ המזבח. דאי אפשר לצמצם, שנדבו בצימצום מה שצריך. וגם אי אפשר שלא נדבו בני י"ח, {וי"ט}, בני ששים ואחד, בני ע', בני פ', שלא היו במניין, דהא כתיב: כל מרים תרומת כסף ונחושת (שמות ל"ה:כ"ד), דמשמע כל הרוצה להרים היה מרים. ואפילו בני עשרים מי איכא למימר דלא הביאו אלא בקע לגלגולת, {אלא ודאי} הביאו הרבה מזה, כדכתיב: והמלאכה היתה דיים לכל המלאכה {לעשות אותה} והותר (שמות ל"ו:ז'), שהתנדבו יותר. {אלא} הם לא נימנו אלא לאחר שהוקם המשכן חודש אחד, כמו שמפורש במדבר סיני (במדבר א':א',י"ח). וכאן מגיד לך, שהכסף {של} מניין העדה עלה למאת ככר, ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים כשמנה אותם, ואיתרמי שבמניין זה בצמצום הוצרך למשכן, כמו שמפרש והולך. והכי קאמר קרא: וכסף פקודי – כשמנה אותם משה על פי השכינה חודש אחר שהוקם, כדכתב הכא דבאחד לחודש הראשון בשנה השנית הוקם המשכן (שמות מ':י"ז). ובמדבר סיני כתיב: דבאחד לחודש השיני בשנה השנית (במדבר א':א') צוה הקב"ה למנותם. וקאמר הכא: דכסף פקודי העדה כשמנאם, עלה למאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל, וכן הוצרך למעשה המשכן, כדפריש והולך. ומגיד לך דהכי איתרמי. אבל אינו נראה שנמנו ב' פעמים, כיון שנמנו פעם אחת ועדיין עומדין באותו מיניין, למה יחזור וימנם. ועוד שצריך לומר שמניין שמנאן מתשרי, ומניין הפסוק מניסן {שווין}. ועוד שצריך לומר שלא מת אחד מישראל מיום הכפורים ועד אייר, המקום יעמידם לחיים.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 1:1ר׳ יוסף בכור שור במדבר א׳:א׳

(א-ב) באחד לחדש השני – חדש אחד אחר הקמת המשכן (שמות מ':י"ז), שנתקן המשכן להעמיד הכהנים על עבודתם, ועברו ימי המילואים ונסדרו הקרבנות, והזהיר עליהם על ענייני הטמאות שלא יטמאו את המשכן, צוה למנות את החיילות שיחנו סביב למלך ושראויין להלחם. וחילק{ם} לארבעה דגלים, כדי שיחנו לארבע רוחות המשכן, כי כן דרך כבוד למלך ששריו ועבדיו מקיפין אותו, והוא באמצע. ודרך כשרוצה להכניסן במלחמה, לימנות הצבא, וכן היו עושין מלכים הראשונים כשנכנסין במלחמה – מונין חיילות, כדכתיב: ויפקדם בבזק (שמואל א י"א:ח'), ויפקדם בטלאים (שמואל א ט"ו:ד'). וכשחוזרין, מונין אותם לידע כמה נפלו מהם, כדכתיב: עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה וגו' (במדבר ל"א:מ"ט). וכן צוה הקב"ה לימנות את חילו ולסדרם על דגליהם, כי בעשרים בחודש זה נסעו (במדבר י':י"א) להתקרב להלחם בכנענים, אלא שמנעום המרגלים. וזה פעם ראשונה שנמנו, כי ביציאת מצרים לא נמנו, כי מה שהוא אומר כשש מאות אלף רגלי (שמות י"ב:ל"ז), זה היה אומד הדעת. תדע דכתיב: כשש מאות, ולא שש מאות, ולא פרט שם שום פרט, ומי איתרמי אם נימנו שלא היה שם {שום} פרט. ומה שאמר באלה פקודי: בקע לגולגולת מחצית השקל בשקל הקודש {וגו'} לשש מאות אלף (שמות ל"ח:כ"ו), זהו זה מניין שבכאן. אלא שאומר לשם כי מניין הכסף שהוצרך למשכן זהו בקע לגולגולת מחצית השקל בשקל הקודש למניין הפקודים שבכאן, להראות חיבתן של ישראל דאיתרמי הכי. שאין לומר שנימנו שתי פעמים ולא פחתו ולא הות{י}רו, אלא נראה שהם התנדבו כסף למשכן, כל אחד כפי נדבת לבו, ולא הוצרך אלא בזה המניין. וכשמנום ראו דהכי אתרמי, ונכתב לשם ללמדינו דהכי איתרמי. ובערבות מואב מנה את הנולדים מאלה, סמוך לכניסתן לארץ, כי אלו מתו במדבר, כדכתיב: ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרון (במדבר כ"ו:ס"ד). {ועיקר הפשט נראה לי: כי על ידי בקע לגולגולת דידעי במניין ראשון כללן של ישראל כדכתיב התם: לשש מאות אלף (שמות ל"ח:כ"ו). ועכשיו מנו כל שבט ושבט בפני עצמו וכל דגל בפני עצמו כדכתיב הכא: למשפחתם לבית אבותם.}

Chizkuni Shemot 30:12חזקוני שמות ל׳:י״ב

כי תשא בשנה השנית כדכתיב בפרשת במדבר בשנה השנית וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל שכן כי תשא להבא משמע ושאו מיד משמע. ופרשה זו נאמרה מבאחד באדר כדי להשמיע על השקלים לתרומת הלשכה לקנות הקרבנות להקריב מבאחד בניסן ואילך שבו הוקם המשכן והלשון מוכיח ונתת על עבודת אהל מועד ש"מ שכבר נעשה אהל מועד כלו. ונתנו איש כפר נפשו לצורך הקרבנות הבאים לכפרה כמו שפרש"י. ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם בשנה השנית, לפי שכבר נתנו איש כופר פדיון נפשו. וע"י שמצינו גבי דוד שהיה נגף בישראל כשנמנו. ועוד שארז"ל שאין ברכה מצויה לא בדבר המנוי ולא בדבר המדוד הבטיח כאן ולא יהיה בהם נגף מפני שהכפרה מונעת את המגפה. ויש מפרשים ולא יהיה בהם נגף לא ינגפו לפני אויביהם. בפקד אתם בצאתם למלחמה.

Chizkuni Bemidbar 1:2חזקוני במדבר א׳:ב׳

שאו את ראש לפי שבתוך עשרים יום יסעו ללכת לארץ ישראל כדאיתא בפרשת בהעלותך ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים לחדש וגו' ושם כתיב נוסעים אנחנו אל המקום וגו'.

Chizkuni Bemidbar 1:3חזקוני במדבר א׳:ג׳

מבן עשרים שנה ומעלה לפי שבאותו זמן ראויים לצאת ולבא בצבא המלחמה ומכאן אמרו רבותינו בן עשרים לרדוף. כל יוצא צבא בישראל להוציא ערב רב.

Ramban Shemot 30:12רמב״ן שמות ל׳:י״ב

צוה הקדוש ברוך הוא את משה כאשר תשא ראש בני ישראל במנין יתנו כפר נפש מחצית השקל, ואמר לו (בפסוק טז) ולקחת את כסף הכפורים הנזכר, ונתת אותו על עבודת אהל מועד, ומזה ילמוד משה שימנה אותם עתה, וכן עשה, כמו שאמר (להלן לח כה), וכסף פקודי העדה מאת ככר. ולא הוצרך להאריך ולומר, ועתה תשא ראשם ונתת הכסף על עבודת אוהל מועד, כי הדבר מובן מעצמו שימנם עתה, ולפיכך כלל המצוה, כאשר תשא ראשם תעשה כן, שיכנס בכלל כל פעם שימנם. והנראה אלי, כי לא הצריך אותו עתה לבא באהליהם ולמנותם כאשר יעשה בחומש הפקודים (פרשת במדבר. ועי"ש ברש"י ג טו), רק שיעשה כאשר יאמרו רבותינו (שקלים פ"א ה"א) בשקלי הקרבנות, צוה עליהם שכל היודע בעצמו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה יתן הסך הזה, והם הביאו אליו הכופר נדבה עם כל שאר הנדבה בבקר בבקר, ולכן לא אמר רק ונתת את כסף הכפורים, כלומר הנה צויתיך כאשר תמנם שיתנו כופרם ועתה יתנו מעצמם הכופר ותתן אותו על עבודת אהל מועד, ולכן לא הוצרך עתה לאהרן ונשיאים שיהיו עמו. ואין טענה מכל העובר על הפקודים, כי פירושו הראוי לעובר. ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות דורות, או לשעה למשה במדבר, טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים, והיה הנגף בהם, והתודה עליו, ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי. ורבותינו (מגילה כט ב) דרשו מכאן שלש תרומות מרבוי המקראות. וכן נראה ממה שאמר הכתוב (דהי"ב כד ו) מדוע לא דרשת על הלוים להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאהל העדות, יראה מזה כי משאת משה מצוה לדורות להביאו לבדק הבית אף על פי שלא ימנם, וכן בקרבנות כדברי חכמים, וכן כתוב (נחמיה י לג לד) והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו, ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות החדשים למועדים ולקדשים ולחטאות לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלהינו. מכאן מפורש שהיו מביאים שקלים בכל שנה לקרבנות ולבדק הבית. ואמר שלישית השקל, כי בימי עזרא הוסיפו עליהם, והיה שלישית השקל עשר גרה. ובמס' שקלים (פ"ב ה"ג) שנינו שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות, חזרו לשקול סלעים, חזרו לשקול טבעין, ובקשו לשקול דינרין. ופירושה כשעלו מן הגולה, מפני שהיה בדק הבית צריך להוצאות מרובות היו שוקלין דרכונות שהם גדולים מן הסלעים, והיה כל אחד שוקל דרכמון אחד, חזרו לשקול סלעים שלמים, חזרו לשקול טבעין, ומפורש בירושלמי (שם) שהוא פלגות סלעין, ובקשו לשקול דינרין ולא קבלו מהן, שיכול הצבור להוסיף ליתן יותר מחצי סלע, ובלבד שתהא יד כולן שוה כמו ששנינו במשנת מסכת שקלים, ומ"מ אין אדם רשאי לפחות וליתן פחות מחצי סלע בין יחיד בין רבים, כי אין כופר הנפש פחות מכן, כדכתיב זה יתנו וגו'. ובירושלמי (שם) אמרו בשלישית השקל מכאן שאדם חייב באחריות שקלים שלשה פעמים בשנה, מכאן שאין מטריחין על הצבור יותר משלשה פעמים בשנה. וכתב רש"י לפי שרמז כאן שלש תרומות, אחת תרומת האדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן אחר יוה"כ בשנה ראשונה, ונתנו כל אחד מחצית השקל ועלה למאת הככר, שנאמר (להלן לח כה) וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו'. והשניה אף היא ע"י מנין שמנאן משהוקם המשכן, הוא מנין האמור בחומש הפקודים (במדבר א א) באחד לחדש השני בשנה השנית, ונתנו כל אחד מחצית השקל לקנות מהן קרבנות צבור. ואם תאמר וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוין שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני תשעה עשרה ונעשו בני עשרים. תשובה לדבר, אצל שנות האנשים בשנת אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים, שליציאת מצרים מונין מניסן, ולשנות האנשים מונין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי, נמצאו שני המנינים בשנה אחת, המנין האחד בתשרי לאחר יום הכפורים שנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ונצטוו על המשכן, והשני בא' באייר. כל אלו דברי הרב. ואני תמה, ואיך יתכן שיהיה קהל גדול כמהו ולא ימותו בו בחצי שנה למאות ולאלפים. והנה לפי דברי הרב עמדו כשבעה חדשים ולא מת אחד, וכתיב (במדבר ט ח) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם. ועוד קשה לי, כי מנין שנות האנשים איננו למנין שנות עולם מתשרי אבל הוא מעת לעת מיום הולדו, לכך נאמר בהם עשרים שנה ומעלה, שיהיו שנים שלימות להם. וכן בכל מניני התורה בשנות האדם כך הם נמנין מעת לעת, כמו שאמרו במס' ערכין (יח ב) שנה האמורה בקדשים, ובבתי ערי חומה, ושתי שנים שבשדה אחוזה, ושש שבעבד עברי ושבבן ושבבת כולן מעת לעת. בקדשים מנא לן, אמר קרא כבש בן שנתו (ויקרא יב ו), שנה שלו ולא שנה של מנין עולם וכו', ומפרש התם שבבן ושבבת למאי הלכתא, אמר רב גידל לערכין, והטעם, מפני שכתוב בהן "ומעלה", ובכל מניני המדבר כך כתוב בהן ג"כ "ומעלה", ומנין המדבר כמנין הערכין בכל דבר, כמו שאמר בבבא בתרא (קכא ב) גמר ומעלה ומעלה מערכין, א"כ כל הנולדים מתשרי ועד אייר השלימו שנה בנתים, ונתרבו בין שני המנינים עם רב. אבל יותר נכון שנאמר שכן אירע מעשה, שהיו ישראל בשעת מנין ראשון תר"ג אל"ף ותק"ן, ומתו מהם הרבה בשבעה החדשים כנוהג שבעולם, ובני עשרים משלימים שנתם מתשרי ועד אייר, ואירע הדבר שהיו המשלימים כמנין המתים. אבל לפי דעתי אין השואת המנינין האלה שאלה כלל, כי במנין הראשון נמנה שבט לוי עמהן, כי עדין לא נבחר ולא יצא מכלל העם, ובמנין שני נאמר לו אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא (במדבר א מט). והנה אותם המשלימים שנתם שנעשו בין שני המנינין בני עשרים שנה היו קרוב לעשרים אלף. וזה דבר ברור. כי ממה שהוצרך לומר במנין שני אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא, ראיה שהיה נמנה עמהם עד הנה, ועתה נבחר השבט ההוא ונמנה לעצמו להיות לגיון למלך. והנה ישראל כשיצאו ממצרים היו כשש מאות אלף רגלי (שמות יב לז), לא שש מאות, ומתו מהם עד המנין ההוא, ונתרבו במשלימים שנותיהם. ואולי "הגברים" אינם בני עשרים, אבל כל הנקרא איש מבן שלש עשרה שנה ומעלה בכלל, כי הוא להוציא הנשים והקטנים בלבד, כאשר אמר לבד מטף. וכן נראה לי, כי שלש תרומות שרמז כאן, האחת לקרבנות הצבור, איננה על ידי המנין האמור בחומש הפקודים כדברי הרב, כי שם נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד, והשקלים של קרבנות לויים חייבים בהם לדברי הכל, וכדברי חכמים אף הכהנים, וכן הלכה, כמו שמפרש במס' שקלים (פ"א ה"ד). ועוד, כי השקלים לקרבנות אינם מבן עשרים שנה ומעלה, אלא משהביא שתי שערות חייב לשקול, וכן מפורש שם. אבל צוה הכתוב שיביאו למלאכת המשכן תרומת חצי השקל לכל העובר על הפקודים מבן כ' שנה ומעלה, ורמז העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לכפר על נפשותיכם (פסוק ט"ו), שכל הצריך כפרה שהגיע לכל חיוב המצות יביא מחצית השקל אחר לקרבנות.

Ramban Bemidbar 1:2-3רמב״ן במדבר א׳:ב׳-ג׳

כל יוצא צבא בישראל - מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן עשרים שנה. שאו את ראש כל עדת בני ישראל - כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דדין, לשון רש"י. ואפשר שיהיה הטעם בזה, בעבור שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים, וכמו שאמרו (אבות ה כא) בן עשרים לרדוף. אבל יתכן שיהיה פירוש "כל יוצא צבא", כל היוצאים להקהל בעדה, כי הנערים לא יקהלו בתוך העם. כי כל אסיפת עם תקרא "צבא", וכן לצבא צבא בעבודת אהל מועד (להלן ח כד), ישוב מצבא העבודה (שם פסוק כה), במראות הצובאות אשר צבאו (שמות לח ח), וכן צבא השמים (מ"א כב יט), וכל צבאם צויתי (ישעיה מה יב). ולכך יפרש באנשי המלחמה, מצבא המלחמה (להלן לא יד), והתיחשם בצבא במלחמה (דהי"א ז מ). ואמר כאן "כל יוצא צבא", כדרך כל יוצאי שער עירו (בראשית לד כד). ואמר לצבאותם - שהם צבאות רבות, כי כל שבט ושבט צבא גדול. והלשון שכתב רש"י, כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דפלן, לא נתברר לי למה דרשו אותו לגנאי, אם מפני שמתו במדבר, ובמטה לוי אמר (להלן ג טו) "פקוד" לפי שלא היו בכלל גזרה, והלא במנין שני של באי הארץ נאמר כן (להלן כו ב) שאו את ראש כל עדת בני ישראל. אבל בהגדה של ויקרא רבה דורש לשבח. אין שאו אלא לשון גדולה, כמו דכתיב (בראשית מ יג) ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, נתתי לכם תלוי ראש ודמיתי אתכם לי, כשם שיש לי תלוי ראש על כל באי עולם שנאמר (דה"י א כט יא) לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש, אף לכם עשיתי תלוי ראש, שנאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל, לקיים מה שנאמר (תהלים קמח יד) וירם קרן לעמו, וכן הוא אומר (דברים כח א) ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ. ושוב מצאתי במדבר סיני רבה (א יא) שאמרו, אמר רבי פנחס אמר רבי אידי מאי דכתיב בראש הספר שאו את ראש, "רוממו את ראש" "גדלו את ראש" לא נאמר, אלא שאו את ראש, כאדם שאומר לקוסטינר סב רישיה דפלן. כאן נתן רמז למשה, "שאו את ראש" שאם יזכו יעלו לגדולה כמה דכתיב ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך, ואם לא יזכו ימותו כלם כמה דכתיב (בראשית מ יט) ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ. והנה הלשון כפי הכונה יתפרש בטובה לטובים, וכיון שהוא לשון גדולה ונאמר כן במנין הראשון אמר כן במנין השני. תפקדו אותם - ענין "פקידה" זכרון והשגחה על דבר, כלשון וה' פקד את שרה כאשר אמר (בראשית כא א), והוא פתרונו בכל מקום, לא ימלט מהן איש על דעתי, וגם "פקדון" מפני ששמירתו והשגחתו עליו. וכאשר צוה למנות את ישראל יאמר "תפקדו אותם", לרמוז שלא יספרם רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל ובהם ישגיח וידע מספר העם. ואמר בדוד מספר מפקד העם (ש"ב כד ט), כי ידע מספרם בפקידת הכופר, כי רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב (שמות ל יב) ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. ואם אולי טעה דוד, למה לא עשה יואב שקלים, והיה דבר המלך נתעב אצלו והוא אמר לו למה יבקש זאת אדני למה יהיה לאשמה לישראל (דהי"א כא ג), ולמה לא ימנם בשקלים שלא יחטא. אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא, רק לשמח לבו שמלך על עם רב, והוא מאמר יואב (ש"ב כד ג) ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה. וראיתי במדבר סיני רבה (ב יז), ר' אליעזר בשם ר' יוסי בן זמרא אמר, כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, איזה זמן נמנו לצורך בימי משה ובדגלים ובחלוק הארץ, שלא לצורך בימי דוד. ויתכן עוד שנפרש ונאמר כי דוד צוה למנות כל איש ישראל, רצוני לומר מבן שלש עשרה שנה ומעלה שהוא איש, כי לא נזכר במנינו "מבן עשרים שנה ומעלה", אבל אמר לכו ספרו את ישראל וגו' ואדעה את מספרם (דה"י א כא ב), וזה היה ענשו, כי הכתוב לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה בשקלים. ומפני שזה איננו מפורש בכתוב טעה בו, כי חשב במה שאמר "ולא יהיה בהם נגף" שהוא בשקלים שהם כופר להם, אבל יואב נתן לבו וחשש לדבר. והכתוב מעורר לבי בזה, במה שאמר (שם כז כג כד) ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה כי אמר ה' להרבות את ישראל ככוכבי השמים יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל, היה נראה שמנין יואב היה למטה מבן עשרים, והוא היה הקצף, שאין ה' חפץ שיהו כל ישראל בגדר מנין, שהוא ירבם ככוכבי השמים כאשר אמר (בראשית טו ה) אם תוכל לספור אותם. והכתוב שאמר במנין ההוא (דה"י א כא ה) ויהיו כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש שולף חרב, אין ענינו שהיו כולם יוצא צבא בישראל, אבל פתרונו שהיו בריאים וחזקים למלחמה, הגיד כי לא מנה החולים והחלשים והזקנים מפני שהיה דבר המלך נתעב אצלו. וזה ענין הגון מאד. ועל דעת מדרש אגדה (ברכות סב ב) שהיה שם מנין ממש, טעו כלם. ולכך אמר (ש"ב כד א) לך מנה את ישראל, וכתיב (שם פסוק י) אחרי כן ספר את העם, כי בתורה לא נזכרה בהם ספירה כלל, כי טעם "במספר שמות" יגידו כל אחד שמותם בפקוד אותם בכופר.

Ramban Bemidbar 1:45רמב״ן במדבר א׳:מ״ה

ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבתם וגו' כל יצא צבא בישראל - הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים, כי נצטוה משה ואהרן שידעו מספר מפקד העם, וידעו מספר כל שבט, כי כן דרך המלכים במנותם את העם. ולא הבינותי טעם המצוה הזאת למה צוה בה הקדוש ברוך הוא, כי היה צורך שיתיחסו לשבטיהם בעבור הדגלים, אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה צוה שידעו אותו. אולי להודיעם חסדו עליהם כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה ועתה הם כחול הים, כך וכך בני עשרים. ואחרי כל דבר ומגפה ימנם, להודיע כי הוא משגיא לגוים ימחץ וידיו תרפינה. וזהו שאמרו רבותינו מרוב חבתם מונה אותם כל שעה. ועוד כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים, כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם, וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן כי ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים, ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ולא ימעיט מספרכם, והשקלים כופר על נפשותיכם. ובמדבר סיני רבה ראיתי כך, במספר שמות לגולגלותם, אמר לו הקדוש ברוך הוא למנותם בכבוד ובגדולה, לכל אחד ואחד, לא תהיה אומר לראש המשפחה "כמה במשפחתך" "כמה בנים יש לך", אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם, הדא הוא דכתיב (פסוק יח) במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם. ויתכן שנאמר עוד, כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם, כמו שאמר (להלן י כט) נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה', והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם "כל יוצא צבא בישראל", כי המנין מפני צבא המלחמה. ועוד שיחלק להם הארץ למספרם, וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם. כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד.

Ralbag Bemidbar 1:1-3רלב״ג במדבר א׳:א׳-ג׳

(א) וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו' – דע כי כבר נמנו ישראל קודם זה, והיה מספרם זה המספר בעינו שהיה בזה המספר הנזכר בזה המקום. וזה, כי בשנה השנית באחד לחודש הראשון הוקם המשכן, כמו שנזכר בפרשת אלה פקודי (שמות מ, יז), וקודם זה נמנו ישראל והביאו בקע לגולגולת, כמו שנזכר שם, לעשות האדנים וווי העמודים ושאר הדברים הנזכרים שם (שמות לח, כה-כח); והנה היו אז שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים, וכן היה מספרם בזה המקום, כמו שתמצא. וזה ממה שיֵראה ממנו כי האנשים הקרובים לעשרים שנה היו שוי המספר לאנשים הקרובים לששים שנה, עד שהיה מספר מה שנוסף בהם מבני עשרים כמספר מה שחסר מהם מבני ששים שנה; וזה מורה על עוצם השגחת ה' יתעלה בהם לחַיותם הזמן האפשרי; וזה, שאתה תמצא לפי הנהוג כי האנשים הקרובים לעשרים שנה הם רבי־המספר מאד מן האנשים הקרובים לששים שנה, כי מי שיגיעו לזה הזמן הם מעטי־המספר. ואחשוב כי במספר הראשון לא נמנו הלויים, ולא נתנו בקע לגולגולת למלאכת המשכן; כי הוא רחוק שיסכים במקרה המספר הראשון עם הלויים למספר השני בזולת הלויים; ואולם כשהיה הראשון גם כן בזולת הלויים, היה אפשר, לפי מה שזכרנו. וכבר יורה שישראל היו מושגחים בזה האופן גם בהיותם במצרים, מן הריבוי העצום שנתרבו שם במעט מן הזמן. (ב) שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' – אחשוב כי הרצון באומרו במספר שמות, שהם מנו השמות לכל זכר; ולא מנו האנשים בעצמם, כדי שלא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, כמו שהתבאר מדברינו בפרשת כי תשא. וזה אמנם היה באמצעות נשיאי השבטים שלקחו שמות כל השבט לגולגלותם, ומנו השמות הנכתבים כדי שלא ימנו האנשים בעצמם. ונמנו כל יֹצא צבא, כי הכונה היתה שילחמו עם שבעה עממים ויכבשו הארץ; ורצה ה' יתעלה שיפקדו אותם, כדי שתתברר להם השגחת ה' יתעלה כשיִפָּקְדוּ אחר המלחמה ולא יִפָּקֵד מהם איש, כמו שנמצא זה הענין במלחמת מדין; אלא שגרם החטא ונתאחרו במדבר עד תום ארבעים שנה.

Abarbanel Shemot 30:11-14אברבנאל שמות ל׳:י״א-י״ד

הנה מפני זה כלו אמר יתברך למשה כי תשא רוצה לומר אתה תצטרך אל כסף הרבה לצקת את אדני הקדש ולדברים אחרים. הנה איעצך עצה נאותה לאסוף כסף הרבה והוא כי לפי שאתה חפץ למנות את העם ולדעת מנינם והיה המנין באנשים לגלגלותם סכנה מפני העין הרע השולט במנין הרב והמופלג לכן תצוה שכל איש שימנה יתן כפר נפשו לה' ולא היה זה על צד התחבולה למנות את השקלים כדברי רש"י אלא בדרך צדקה שבהיותך מונה אותם יתן כל אחד כופר נפשו לה' כדי שיגן בעדם ויצילם מהמות והעין הרע השולט במנין ולא יהיה לפי זה אמרו כי תשא כאשר תשא כמו שפירשוהו המפרשים אבל מלת כי בכאן תשמש בלשון הסבה יאמר בעבור שאתה תשא את ראש בני ישראל במנינם. ואמר לשון תשא שהנמנים מגביהים ראשיהם בעת המנין. וגם המונה מרים הפרטים ומעלהו אותם אל כלל אחד עליון צוה שאותם אשר תמנה יתנו כופר נפשם לה' בפקוד אותם ר"ל בהיותם נמנים ופקודיהם בראשיהם ולגלגלותם. ולא יהיה אז בהם נגף בפקוד אותם כלומר אף על פי שיפקדו אותם לא יבוא הנגף וצדקה תציל ממות. ובאומרו שתי פעמים בפקוד אותם מורה שהנמנים יהיו לגלגלותם. והצדקה הזאת שיעשו יהיה דבר מועט זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל. כי בעבור שלא היה ביניהם כסף אחר אלא המטבע שהיה שקל אחד צוה שיתנו מחציתו. ולפי שיהיו מבקעים אותו לתת חציו אמר בקע לגלגולת כי היה הבקע הוא החצי השקל שיבקעו ויחתכו בשנים. ואותו המחצית יהיה תרומת ה' שירימו אותו לשם וביאר שלא יתחייבו בזה לא הזקנים ולא הטף אלא כל איש ישראל מבן עשרים שנה ומעלה הראוי לצאת לצבא המלחמה כי הוא יתן את תרומת ה'. וקרא את השקלים כפר נפשם לפי שהוא תרומת בעליו להסיר ולקנח מעליו נזקו הראוי לבוא עליו מהמנין ולזה נקרא ממון האיש שישלם בעבור חטאו כפר או כפרה כמו שאמר אם כופר יושת עליו ונפשו הנזכר כאן הוא עצמו וגופו וכן את נפש בעליו יקח נפש תחת נפש. הנה התבאר מזה שלא היה זה מצוה לדורות שיהיה המנין תמיד על ידי שקלים. ולכן לא נמנתה המצוה הזאת במנין המצות לא עשה ולא לא תעשה. ולכך נמנו ישראל במדבר סיני ובערבות מואב מבלי שקלים לגלגלותם וכן נמנו הלוים כל הפעמים שנמנו. לפי שהיו השקלים הנזכרים כאן בפרשה בדרך צדקה והמנין הנעשה במצות גבוה לא ידע דבר רע ולא הצטרך לשקלים הנזכרים והותרה בזה השאלה הא'.

Abarbanel Shemot 30:15אברבנאל שמות ל׳:ט״ו

ויצא מזה כלו שלא צוה הקדוש ברוך הוא למשה שימנה את העם במקום הזה כי לא היה אז הכרח במנינם. ולכן לא נאמר לו שאו את ראש בני ישראל. אבל יעצו עצה הגונה כי לפי שהוא היה כוסף למנותם שיאמר אליהם שיתנו השקלים כדי שינצלו מהנגף וזה כדי שיהיה לו כסף מספיק לעבודת המשכן ולכן לא הזהירו שלא ימנה אותם כי היה בוחר שיתנו השקלים לצקת את אדני הקדש. ואמר לשון כי תשא להגיד שבעבור היותו מונה מדעתו ורצונו היה צריך לעצת השקלים כדי להמלט מהמגפה. אמנם כשיצוה השם יתברך במנינם לא יהיו נזוקים ולכך במדבר סיני ובערבות מואב נמנו מבלי שקלים וכן הלויים להיותם נמנים במצות הגבוה לא היה בהם נגף. וממה שנזכר בסדר פקודי ידענו כי מנה משה את העם במקום הזה וכמה עלה מנינם והכסף אשר נתנו כופר נפשם כי קצר הכתוב כאן בזכרונו לפי ששם התבאר היטב שהוא המקום הראוי אליו. ואמנם שאול חשש לענין העין הרע במנין שהיה מונה מדעתו ולכן פקד את העם פעם אחת בטלאים שנתן כל אחד טלה אחד. ופעם פקדם בבזק שהיו אבנים חלוקים קטנים כדי שלא ימנו לגלגלותם. וימנו הטלאים והבזקים ולא גלגלותם כי לא יהיה ענין שקל הכסף מצוה לדורות והותר' עם זה השאלה הרביעית.

Abarbanel Bemidbar 1 Questions 4-5,9אברבנאל במדבר א׳ שאלות ד׳-ה-׳, ט׳

השאלה הד' מה צורך היה במנין הזה שצוה השם כאן למנות לישראל כי הנה הענין כשנעשה המשכן היה לצורך הבקע לגולגולת לעשות מהם האדנים ושאר הדברים שזכר שם הכתוב אבל כאן לא היה צורך כלל במנין הזה. ורש"י כתב (במדבר א' א') ממדרש הגדה מתוך חבתם לפניו מונה אותם כל שעה כשיצאו ממצרים מנאן וכשנפלו בעון העגל מנאן לדעת הנותרים. וכשבא להשרות שכינתו בתוכם מנאן והנה יש על זה ערעור רב כי הנה כשיצאו ממצרים היה ראוי למנותם אבל מפני העגל שנפל מן העם כשלשת אלפי איש למה ימנה אותם וכל שכן להשרות השכינה כי מה לה עם המנין הזה. השאלה הה' איך היה אפשר שהסכימו מניני בני ישראל בשתי שנים כי הנה כשנמנו למלאכת המשכן בשנה הראשונה זכר הכתוב שהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. ועתה במנין הזה שהיו בשנה השנית היו הפקודים במספר ההוא בעצמו לא פחות ולא יתר. והוא דבר מתמיה מאד כי בשש מאות אלף איש יהיו המספרים שוים בשתי שנים ואיך לא נמצאו רבים שיהיו במנין הראשון בני י"ט שנה ולא נמנו מפני זה ועכשו בני עשרים נמנו ואנשים שישלמו ששים שנה במספר הזה ולא נמנו בו וכבר נמנו במספר הראשון והמתים איך יתכן שהסכימו שני המספרים יחד בשתי שנים. השאלה הט' למה צוה השם למנות את הלוים מבן חדש ומעלה ולא נמנו ישראל אלא מבן עשרים שנה ומעלה כי הנה עבודת הלוים במקדש היתה לשנים קצובים מבן שלשים שנה עד בן חמשים שנה כמו שעבודת ישראל לצאת לצבא ומלחמות היה מבן עשרים ועד בן ששים שנה ובכלל השאלה הזאת למה בלויים זכר משפחותם ובשאר השבטי' לא זכר הכתוב כאן משפחותם אלא מספר כל אנשי השבט ונשיאו.

Abarbanel Bemidbar 1:1אברבנאל במדבר א׳

ובמדרש אמרו מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למנותם בכבוד וגדולה לכל אחד ואחד שלא יאמר לראש המשפחה כמה אנשים יש במשפחתך אלא כלם יהיו עוברים לפניך ואתה מונה אותם הוי במספר שמות כל זכר לגולגלותם הנה ראה יתברך לצוות במנין הזה לפי שהיתה כוונתו ורצונו אז שיסעו ממדבר סיני ולימים מועטים יכנסו לארץ והיה ראוי שימנה אותם משה כמו שמונים המלכים את מחניהם בבואם למלחמה ולכך אמר מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל כי לא רצה שימנה עם ישראל הערב רב גם שיהיו בבני ישראל מכלל הלוחמים אלא בני יעקב בלבד. והנה המצוה הזאת נאמרה למשה בלבד כי הוא היה כמלך בעם ולו יאות מנינם אך כדי להקל בטרחו במנין ההוא אמר תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן כי בעבור שהיה המנין לצורך המלחמה אמר תפקדו אותם לצבאותם מלשון ויפקד המלך פקידים שהם הממונים על העם. וצוה שיהיו שם עם משה ואהרן נשיאי העדה לפי שגם הם היו צריכים לדעת מספרם מחלוצי צבא המלחמה כי כמו שכתב הרמב"ן התור' לא תסמוך על הנס שירדוף אחר אלף ולכך זמנם כדרך הלוחמים. וגם צוה יתברך במנין הזה לפי שהיה צריך לישראל בחלוקת הארץ ולכן היו שמה ג"כ הנשיאים לדעת מספרם כי לאלה תחלק הארץ בנחלה והותרו בזה השאלה הד'. ואמנם איך הסכימו שני המנינים שנמנו העם בשני שנים. רש"י כתב עליו הרבה בפירושו בסדר כי תשא והרמב"ן הקשה עליו מאד ואין ספק שבצדק כל אמרי פיו בקושיותיו. והיותר נכון מכל מה שנאמר בתשובת הספק הזה הוא שבמנין הראשון נמנה שבט לוי עם שאר השבטים כי עדין לא נבחר שבט לוי ולא יצא מכלל העם. אמנם במנין הב' נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל ומזה החלוף היה ביניהם כעשרים אלף שהיה כאן מספר בני לוי. גם כשישראל יצאו ממצרים היו כשש מאות אלף רגלי לא שש מאות שלמים אלא קרוב להם ומתו מהם מהמנין הזה ונתרבו במשלימים שנותיהם וכמו שכתב הרמב"ן בסדר כי תשא. וכתב עוד ואולי הגברים במנין הראשון לא היו מבן עשרים שנה אבל מנו כל הנקרא איש מבן י"ג שנה ומעלה להוציא את הנשים ואת הקטנים בלבד. והנה הטענות שהוסיף הרב מיוצאי מצרים הם בעיני דקות ושדופות קדים ולכן איני מחזיק אלא בראשונה אשר זכרתי שמפני שבט לוי שלא נמנה כאן עם שאר השבטים היה החלוף הזה והכתוב מורה עליו שאמר ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשי' והלוי' למטה אבותם לא התפקדו בתוכם כאלו אמר אל תתמה בהיות המספר הזה מסכים לראשון כי זהו בסבת הלוים שלא התפקדו בתוכם. והנה זכרה התורה כאן מבן עשרים שנה ומעלה ולא אמר מבן ששים לפי שהעקר היה לחייב כל אדם בהיותו בן עשרים שנה שיצא לעזרת ה' בגבורים ואין זה בסוף החלד כי אולי יהיה אדם בן ששים שנה שיהיה טוב והגון לצאת ולבא במלחמה מאחד מהבחורים ולכך זכרה התורה קצה החיוב לצאת מבן עשרים שנה ולא קצה השלילה מהיותו בן ששים ואח"כ במקומו הראוי צותה התורה שלא יכריחו לצאת במלחמה כי אם עד ששים שנה והותרו במה שפירשתי השאלות הה' והו'. והרלב"ג כתב שהלוים לא נמנו במספר הראשון ולא נמנו במלאכת המשכן בקע לגולגולת כי הוא רחוק שיסכים במקרה המספר הראשון עם הלוים למספר הזה בלתם. אלא שהאנשים שהיו שם קרובים לעשרים שנה היו שוי המספר לאנשים הקרובים לס' שנה עד שהיה מספר מה שנוסף בהם מבן עשרים שנה כמו מספר מה שחסר בהם מבן ששים שנה. ושזה מורה על עוצם השגחת הש"י בהם. כי הנה האנשים המגיעים לעשרים שנה הם רבי המספר מאשר יגיעו לששים שנה כי הם בלי ספק מועטים. ומה שכתבתי בענין הזה הוא היותר נכון בעיני שהיה זה החלוף בסבת הלוים ולזה בא אחר מנין השבטים דבור השם למשה אך את מטה לוי לא תפקוד. וענינו שמרע"ה כשצוהו השם למנות את העם ושיהיו עמו נשיא מכל שבט ונקבו הנשיאים בשמותם לשבטיהם מיד חשב שכיון שלא אמר לו הנשיא אשר יעמוד משבט לוי בתוך הנשיאים שלא היה הרצון האלהי שימנה הלוים ולכן לא מנה אותם אבל נשאר בלבו ספק אם עשה כראוי אם לא ולכן בא לו הדבור הזה ובלשון אך אבל מטה לוי לא תפקוד לעשות עליו פקיד למלחמה ולא לענין חלוקת הארץ ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל לפי שאתה תפקוד אח"כ אותם ולא לענין המלחמה כי הם יהיו שומרי המשכן ולא ילכו למלחמה וגם לא לענין הנחלה כי לא יהיה להם נחלה בתוך אחיהם וז"ש ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות וביאר מה יעשו בו באמרו המה ישאו את המשכן ואת כל כליו והמה ישרתוהו ומלבד זה סביב למשכן יחנו. וביאר שתי העבודות ההן...

Sforno Bemidbar 1:2ספורנו במדבר א׳:ב׳

שאו את ראש. לסדרם שיכנסו לארץ מיד איש על דגלו בלתי מלחמה אלא שיפנו האומות מפניה כמו שעשו קצתם כמו שהעיד באמרו כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל (ישעיהו יז, ט) אולי היו משפחות מהגרגשי שעליו אמרו ז"ל שעמד ופנה מאליו (ע"פ ויק"ר יז, ו) ובקלקול המרגלים הוסיפו השבע אומות להרע ארבעים שנה והוצרך להחרימם.

Sforno Bemidbar 1:18ספורנו במדבר א׳:י״ח

ויתילדו על משפחותם. מפני שהיה מנינם זה כדי שיצאו בו לצבא המלחמה היתה הכונה לשמור יחסם שזכות אבותם מסייעתם וכבר אמרו אין בודקין אחר מי שנכתב באסטרטיא של מלך (פי' בחיילות בית דוד) (קידושין עו א) וזה כאמרם שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות בישראל (שם ע ב).

Vilna Gaon, Aderet Eliyahu Shemot 30:12אדרת אליהו לגר״א שמות ל׳:י״ב

כי תשא את כו'. הוא מצוה לדורות בכל עת שימנה אותם וכמ"ש בשאול ודוד וכ"כ הרמב"ן. אבל עכשיו לא נצטווה למנות כלל עד חומש הפקודים ואין המצוה לדורות שיתנו מחצית השקל במניינם שהרי שאול פקד בבזק ובטלאים וגם לא שיתנו על האדנים שהרי כבר נבנה המשכן וגם שאמר זה יתנו כו' ולא נצטווה למנות אבל הציווי לדורות נסתיים בפסוק ראשון. וזה יתנו הוא ציווי עכשיו על עבודת המשכן בלא מנין וע"ז בא הציווי לא ירבה ולא ימעיט וזה שלא מנו אותה בתרי"ג מצות וע"ז אמר תרומת ה' ונתת אתו על עבדת כו' והשקלים לקרבנות לא נכתבו בתורה והיא הל"מ ומרומז במ"ש חז"ל.

Shadal Bemidbar 1:3שד״ל במדבר א׳:ג׳

לצבאותם – אחר שהוקם המשכן ובאו לנסוע ולכבוש הארץ וה׳ בראשם במשכנו אשר עמהם, רצה שיתחלקו לדגלים ולצבאות, שידע איש איש את מקומו, ויהיה המחנה מסודר כהוגן, שלא יהיו נראין כעבדים הבורחים, אלא כעם ערוך מלחמה, ולפיכך נמנו ג״כ להשלמת הסדר; וצדקו דברי רז״ל {עיין רש״י} כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם. {נראה לי שלא היה כאן בקע כֹפר נפש, מפני שהיה המנין במספר שמות, ולא היו האנשים עוברים על הפקודים, רק היו כותבים השמות ומונים אותם על ספר, ובזה לא היה שם יראת נגף, כי הנגף נמשך מן הספירה בצבא בשובם מן המלחמה, והיה דבר הנעשה בחפזון והיו מונים האנשים ממש, אבל בשעת שלום או טרם צאתם למלחמה אם היו מונים העם מתוך הכתב לא לחטאת תֵחשב להם כי אין בזה חשש כפיות טובה כלפי מעלה. ומה שכתוב כאן לגולגלותם איננו ראיה שימנו האנשים עצמם, אבל הוא ללמד שיכתבו שם כל אחד בפרטות ולא לאגֻדות. ואין נראה שנתנו איש כפר נפשו, אחרי שלא הזכירה התורה דבר מזה, וכבר חסה על כבוד משה והודיעתנו במנין הראשון כמה היה כסף פקודי העדה ומה נעשה מכל הככרים ההם עד שקל אחרון שבהם, ואיך לא תודיע עכשיו מה נעשה בכל הכסף השני הזה, והמשכן כבר נשלם, וקרבנות צבור לא קרבו תמיד במדבר. ומדברי רבי יצחק קארו נראה כי כן דעתו שלא נתנו כֹפר רק מנו השמות, וכן היא ג״כ דעת רלב״ג בפרשת כי תשא.}

Shadal Bemidbar 1:46שד״ל במדבר א׳:מ״ו

ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף וגו׳ – הסך הזה מסכים בצמצום עם הסך היוצא מכסף פקודי העדה בשנה ראשונה קודם שהוקם המשכן (שמות ל״ח:כ״ו ועיין שם בנתה״ש {בנתיבות השלום} שהאריך), והנה אי אפשר לומר ששני המנינים מנין אחד הם, כי כאן לא נמנו הלוים, ושם אין שום טעם לומר שלא נמנו, כי עדיין לא נבחרו ולא נבדלו ולא נזכרו הלוים כלל בכל התורה, ועוד כי המנין הזה היא למשפחותם לבית אבותם, לדעת מזה כמה בכל שבט לעשות הדגלים ושם לא היה הדבר כן, רק נתן איש איש בקע כסף ונמנו השקלים בלא השקפה לפרטי כל שבט ושבט, כי זה היה המבוקש במנין השני הזה. אם כן ששני מנינים הם, ובראשון נמנה שבט לוי ובשני לא נמנה, איך הסכימו שני הסכים האלה זה עם זה? אומר אני כי כשם שלא נמנו הלוים במנין השני הזה מפני שנבחרו לשירות המשכן תחת כל בכור בבני ישראל, כן במנין הראשון לא נמנו הבכורות, כי עדיין היו נגשים אל ה׳ לשרת בקדש. והנה מספר הבכורות היה קרוב למספר הלוים ויתר עליהם רע״ג (למטה, ג׳:מ״ו), ובכן איננו רחוק שקרה מקרה שהמתים בין מנין למנין היו ג״כ רע״ג, והנה נשאר המנין השני שוה לראשון, כי המנין הראשון היה העם בזולת הבכורות, והמנין השני היה העם בזולת הלוים וזולת המתים. ומספר הלוים עם המתים הוא (לפי ההנחה) שוה למספר הבכורות. וכל זה בשטת רש״י {שמות ל׳:ט״ז} ובמדבר רבה {א׳:י׳} (עיין נתה״ש = {נתיבות השלום} שם) שלמנין שנות בני אדם מונין מתשרי, ובכן לא נוספו במנין שני הנערים אשר השלימו שנת עשרים, אבל לשטת רמב״ן {שמות ל׳:י״ב} שלמנין שנות בני אדם איש איש ראש השנה שלו ביום הולדו, ואם כן בהכרח הרבה נוספו במנין השני, שלא היו בני עשרים במנין הראשון, יש לומר שאע״פ שהבכורות כשנמנו מבן חדש ומעלה היו יתרים על הלוים, מ״מ בהמנותם מבן עשרים היה מספרם פחות מהם, כמו שהיה הענין במשפחות הלוים, שכשנמנו מבן חדש {במדבר ג׳} היו בני גרשון 7500 ובני קהת 8600 ובני מררי 6200, בני מררי פחות מכלם, וכשנמנו מבן שלשים עד חמשים שנה היו בני גרשון 2630 ובני קהת 2750 ובני מררי 3200, בני מררי מרובים מכלם; אף כאן אולי הבכורות שהיו מרובים מן הלוים מבן חדש, היו פחות מהם מבן עשרים, וכשנכנסו במנין שני במקום הלוים, יצא שכר המשלימים שנת עשרים בהפסד מה שהיו הבכורות פחות מן הלוים ובהפסד המתים בין ספירה לספירה, ונשאר המספר כשהיה, בלא תוספת ובלא מגרעת, כזה: מנין ראשון מנין שני ישראל ישראל לוים בכורות x אותם שמתו בין מנין למנין z אותם שהשלימו שנת עשרים בין מנין למנין y יתרון הלוים על הבכורות (z = x+ y). {והרמב״ן מתרץ שאירע הדבר שהמשלימים את שנת העשרים היו כמנין המתים במשך השבעה חדשים שבין ספירה לספירה. ואח״כ כתב כי לדעתו המשלימים שנת עשרים היו כמספר הלויים. ולדעת תלמידי דח״א יתכן לומר לשטת רמב״ן ועל פי שטתי, כי המתים} בין מנין למנין היה מספרם שוה למספר הנערים המשלימים שנת עשרים בין מנין למנין. וזה אמנם במקרה לא בנס, כי יהיה נס ללא דבר וללא תועלת כלל. ואל תתמה איך לא נמנו הבכורות במנין ראשון מבלי שתזכיר התורה דבר מזה, כי הלא כן תצטרך לומר בלוים במנין שני, שהיו בהם ש׳ בכורות שלא היו מן המנין (עיין למטה ג׳:ל״ט בפי׳ רש״י). ואמנם הטעם האמתי למה לא נמנו הבכורות במנין הקודם ההוא כי שם לא היתה הכוונה למנות את העם, אלא שיתן איש תרומת כסף לצורך המשכן, והנה הבכורות שהיו עובדים עבודת ה׳ לא היה ראוי שיתנו מכספם להקמת המשכן, כי כבר הם וגופם נתונים נתונים אל המשכן ולכל עבודתו.

Malbim Bemidbar 1:1 Questionsמלבי״ם במדבר א׳:א׳ שאלות

השאלות (א - ד) - למה ספר שהי' במדבר סיני באהל מועד והלא ידענו זאת שעד עשרים באייר חנו במדבר סיני ושמעת שהוקם א"מ לא נדבר עמו רק מאהל מועד. למה מנה אותם עתה שנית והלא זה מקרוב מנה אותם ולדעת רש"י היו שני המנינים בשנה אחת והיו מנינם שוה. ולמה כפל במספר שמות לגולגלותם וכפל שנית כל יוצא צבא תפקדו לצבאותם. ולמה במנין הקודם לא נזכרו כל התנאים האלה. ולמה במנין הקודם מנה אותם משה לבדו ובמנין הזה צרף אליו את אהרן והנשיאים.

Malbim Bemidbar 1:1מלבי״ם במדבר א׳:א׳

וידבר ה' אל משה, הנה במנין זה נבוכו המפרשים שבשנה ראשונה לצאתם מא"מ אחר יוה"כ נמנו ע"י שקלים שנתנו לתרומת המשכן והיה מספרם שש מאות אלף וג' אלפים וחמש מאות וחמשים. ובמנין הזה שנמנו בשנה שני' באחד באייר היו ג"כ כמספר הזה, ואיך אפשר שהיה מספרם שוה וא"א שלא היו בשעת מנין הראשון בני י"ט שנה שלא נמנו ובשנה שני' נעשו בני כ"ף, ורש"י ז"ל השיב ע"ז בפ' תשא שלענין שנות האנשים נחשב השנה מתשרי שהוא שנת עולם והיו שני המנינים בשנה אחת אף שהיתה שנה שני' למנין יצ"מ שהוא מניסן, וכבר הבאתי בפ' פקודי שלפ"ז צ"ל שגם במנין הראשון לא מנה משה את הלוים, שמעת העגל נדחו הבכורים ונבררו הלוים כמו שפרש"י על מלאו ידכם היום לה' וע"כ היו שני המנינים שוה, ודעת הרמב"ן שבמנין הראשון נמנה גם שבט לוי ולא במנין השני ומה שחסר במנין השני ע"י שהוציא את שבט לוי מן המנין נשלם באלה שהגיעו במנין השני לשנת העשרים שלדעתו נחשב השנה לכ"א מיום לדתו, ואירע הדבר שנתרבו בני עשרים על המנין הראשון כמספר שחסר ע"י הלוים, ודעת הרלב"ג שבשני המנינים לא נמנו שבט לוי רק שהאנשים שהיו קרובים לעשרים שנה היו שוי המספר להאנשים שהיו קרובים לס' שנה והיה זה בהשגחת ה' שכולם האריכו ימים וראיתי במד' רבה (פ"א) באר בפי' כדעת רש"י שלא מנו להם השנה מניסן או מיום לדתן רק מתשרי כדעת רש"י, והרמב"ן הקשה על רש"י, איך אפשר שלא מת אחד מהם בשנה זו והא כתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ואין זה פלא דהא כבר הבטיחם ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם שלפי פירושי שם היה זה הבטחה שע"י הפקידה ותרומת השקלים לא יהיה בהם נגף ונתקיים שלא מת שום אחד מהם במשך זמן שבין מנין הראשון למנין השני, ומ"ש ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם כבר אמרו ע"ז בסוכה (דף כ"ה) מי היו נושאי ארונו של יוסף היו רע"א מישאל ואלצפן היו, ששאלה זו מי היו נפלאת מאד הלא יצויר שמת אחד מן העם, ומזה ראי' שהיתה דעת חז"ל כדעת רש"י ששני המנינים היו בשנה אחת, ומבואר בכתוב שלא מת אחד מן העם אחר שהיו המנינים שוה וע"כ שואל מי היו, וגם ר' יצחק שאומר שם טמאי מת מצוה היו סובר שלא מת אחד מבני ישראל ופי' שמת אחד מן הגרים שלכן הי' מת מצוה כי לא היו לו קרובים שיטמאו לו. ובמנינים האלה לא נמנו הגרים ויצויר שמתו אנשים מהם, שההבטחה שלא יהיה בהם נגף לא נאמר רק לבני ישראל לבד לא לגרים. ומה שהק' הרמב"ן עוד ממ"ש בערכין (דף יח) דשנה שבבן ובבת בעינן מע"ל למאי הלכתא לעירכין משם דכתיב ומעלה וגם כאן כתיב ומעלה, למ"ש התוס' שם (דף י"ט ד"ה לעירכין) לק"מ עיין שם, ואדרבה לדעת הרמב"ן קשה הלא במנין שהותחל בא' לחדש לא נגמר ביום א' ונמשך כמה ימים כמו שיתבאר וא"כ בימים שבינתים נתוספו בכל יום אנשים שהגיעו ביום ההוא לשנת העשרים ונתבלבל מנין הראשון בכל יום, אולם אחר שהחזקנו כדעת רש"י יקשה הלא כלל המנין היה ללא צורך אחר שנמנו בשנה זו וכולם ידעו שלא מת א' מן המנוים ולא נמצאו טמאים לנפש אדם רק נושאי ארונו של יוסף או טמאי מ"מ, א"כ למה נצטוה למנותם שנית, לכן בא הכתוב להודיע צורך המנין הזה שבו התעלו ישראל על מנין הקודם בכמה ענינים כמו שית', והקדים לאמר שהיה הדבור במדבר סיני באהל מועד להודיע שהדיבור הזה אף שהיה במדבר סיני כמו דבור של כי תשא התעלה מצד שהיה באהל מועד והראשון הי' בהר סיני, ומעת שהוקם האהל מועד נתעלו ישראל במדרגתם והוצרך מנין אחר כדי ליחסם על משפחותם לבית אבותם שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות מישראל, ולעשותם דגלים כעין דגלי מלאכיו במרכבה העליונה כי מעתה דגלו עליהם אהבה בד' מחנות הסובבים משכן כבודו למטה כעין ד' מחנות הסובבים את כבודו למעלה, והיה באחד לחדש השני כי בחדש הראשון הוקם המשכן וי"ב ימים היו טרודים בחנוכת המזבח ואח"כ היו ימי הפסח, ובאחד לחדש השני שהיו עתידים לנסוע משם אל ארץ ז' עממין בעשרים לחדש, שיער כי המנין וההתילדות על משפחותם וסדור הדגלים ימשך עשרים יום וע"כ התחיל למנותם, ובמד' רבה אמר ע"ז כשהקב"ה בא לגדל את ישראל מודיע באיזה יום באיזה חדש באיזה שנה באיזה אופטיאה כי הזמן והמקום היו עוזרים לזה ובמנין זה בא לגדל את ישראל כמו שית'.

Malbim Bemidbar 1:2מלבי״ם במדבר א׳:ב׳

שאו את ראש כל עדת בני ישראל, באשר המנין הקודם לא היה תכליתו רק לדעת מספרם, ולא נתיחסו אז על משפחותם ושבטיהם, כי כולם עברו ע"י מונה ונתנו שקליהם בערבוביא ולא שאלו אותם לא על שמותם ולא מאיזה משפחה ושבט הוא, ולא אם הוא ראוי לצאת בצבא או לא וכ"ש שלא הקפידו על סדר דגלים ולא היו זקניהם בראשיהם, שכבר בארתי (ויקרא ס' רמ"א) שיש הבדל בין שם בני ישראל ובין שם עדת ב"י, שבשם עדה לא נקראו רק כשזקניהם בראשיהם, ופה הקפיד שיהיו זקניהם בראשיהם ועז"א: שאו את ראש כל עדת ב"י, זאת שנית שבמנין הקודם לא נתיחסו על משפחותיהם ובמנין הזה צוה שיהיו למשפחותם לבית אבותם שהיה צריך ליחס כל אחד, והתיחסו מלמטה למעלה תחלה באו כל אנשי המשפחה והתיחסו על משפחותם ואח"כ התיחסו המשפחות התחתונות אל משפחות עליונות ואח"כ אל בתי האבות ואח"כ אל השבט, וכמו שבארתי זה בפרטות בהתו"ה (בא סי' י"ז) וכמ"ש חז"ל שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות, ומפני שעתה רצה להשרות שכינתו עליהם בקביעות הוצרכו להתיחס וכמ"ש במ"ד שהשיב השי"ת לעו"ג שרצו להעשות דגלים הביאו ספרי יוחסין שלכם.

Malbim Bemidbar 1:3מלבי״ם במדבר א׳:ג׳

מבן, [ענין ה'] שבאשר בעת ההוא היו מוכנים לכנס לארץ והיה צריך לדעת מספר צבא המלחמה ולסדרם בדגלים כמחנה ההולכת למלחמה שמסודרים במערכה איש על דגלו ותחת שרי אלפים ושרי מאות היה צריך מנין אחר לדעת מי הראוי לצאת בצבא ולתכלית זה מנו מבן עשרים שנה כל יוצא צבא, היינו שראו אם הוא גבור חיל ראוי לצאת לצבא ואם אינו בע"מ וחלש, והגם שאז היו כולם אנשי חיל שלמים וגבורים שכל ב"מ נתרפאו בעת מ"ת כמ"ש חז"ל זה היה ענין נסיי, והעברת המנין היה כפי הטבע שנצטוו להשגיח ע"ז אם כ"א ראוי לצאת לצבא, והתנה שיהיו רק בישראל לא מן הגרים, ולפי השקף זה לא מנה את השבטים כסדר תולדותם רק כפי סדר הדגלים כמו שית' ועז"א תפקדו אותם לצבאותם. שצבא המלחמה היה איש על דגלו, וי"ל שבסדר זה סדר ג"כ את כולם לפי סדר יוצאי צבא שהיו ממונים עליהם שרי אלפים ושרי מאות ותחת כל שר חנו אנשיו המופקדים תחתיו, ועז"א תפקדו אותם לצבאותם שע"כ תפס לשון פקידה שמציין ג"כ המינוי שכ"א חנה תחת השר הממונה עליו, ועתה באר עוד הבדל בין המנין הקודם שהיה ע"י משה לבדו ומנין זה היה על ידי משה ואהרן.

Malbim Bemidbar 1:4מלבי״ם במדבר א׳:ד׳

ואתכם יהיו איש איש למטה, באשר היו מוכנים לכנס אל הארץ והארץ תתחלק לפי האנשים שיש בכל שבט כמ"ש לרב תרבו נחלתו, היה צריך שכל הנשיאים יהיו מקובצים וישגיחו על המנין שלא יתערב שבט בשבט אחר. וכן באשר הם היו ג"כ שרי האלפים היו מסדרים אותם לצבאותם ועז"א הטעם איש ראש לבית אבותיו הוא.

Malbim Bemidbar 1:17-19מלבי״ם במדבר א׳:י״ז-י״ט

(יז - יח) ויקח משה, ספר שמשה נזדרז לקיים מצות ה' תכף ביום הציווי, אם במה שלקח י"ב הנשיאים אם במה שהקהילו את כל העדה וכ"ז היו באחד לחדש השני ביום הציוי, ויתילדו שכ"א ברר את יחוסו והתחילו מן משפחות התחתונות ועלו למעלה עד בית אבותם ולכן אמר למשפחותם לבית אבותם כמ"ש בפ' בא (ס' י"ז) וכן קיים שני התנאים שיהיו במספר שמות וגם לגלגלותם כנ"ל, וכ"ז התחילו באותו יום ומובן מעצמו שכ"ז לא נגמר ביום אחד, ולכן אמר: (יט) ויפקדם במדבר סיני, ר"ל שבעשרים יום שחנו עדיין במדבר סיני נגמר המנין, והנה בתחילה התעסקו במנין ואחר שגמרו המנין התחילו שנית לסדרם לפי הדגלים ולסדר הצבא תחת שרי האלפים והמאות כמ"ש תפקדו אותם לצבאותם ועז"א ויפקדם שזה נקרא פקידה כנ"ל, וכ"ז נגמר במדבר סיני קודם שנסעו משם.

Netziv Bemidbar 1:1נצי״ב במדבר א׳:א׳

והנה כבר עמדו ברבה וגם הרמב"ן ז"ל על גוף המנין שנשתוו כאן ובמנין אדנים שהי' כמה ירחים קודם, והרבה דברים נאמרו בזה. ולדעתי באשר לא נמנו כי אם יוצאי צבא, היינו ראוים להמנות בחיל המלך למלחמת הכנענים. והי' במנין הראשון שש מאות אלף וג"א וחמש מאות וחמשים ונקבע ע"ז הסך השראת השכינה והי' ידוע דנדרש להיות במדבר זה הסך. ומאז ואילך אפי' נעשו עוד הרבה בני עשרים מכ"מ לא נכנסו לצבא להמנות, כי אם בהפקד ע"י מיתה או סבה אחרת שיצאו חוץ למחנה היו נצרכים למלאות זה הסך מבני עשרים אחרים, ובהיותם עומדים במקום א' לא חש הקב"ה לצוות למלאות הצבא עד שהגיע קרוב לעשרים יום בחודש השני שאז היו מיועדים לצאת לדרך וה' בראשם כמלך בראש צבאיו, ע"כ בא הצווי לחזור ולמנות ולמלאות זה הסך, ומלכותא דרקיעא כמלכותא דארעא, שכל מלך לפי ערכו יודע כמה יהיו יוצאי צבא בחילו וכמה גדודים, ואיזה סך בכל גדוד עד שנתמלא הסך שנדרש, ומכ"מ בעת מנוחה במדינה אינו חושש במה שנעדרים ע"י מיתת כמה ב"א בכל גדוד, אך בעת שנדרש לצאת למלחמה והוא בראשם, מצוה לפקוד את כל הגדודים ולמלאות משארי בני מדינתו מספר הידוע עד שנכנס בעומק המלחמה והמלך כבר יצא בראש שוב אינו מקפיד להשלים הנעדרים במלחמה. וכך הי' בישראל ידוע הי' סך יוצאי צבא בכלל אף נחסרו בזה המשך ע"י העגל וכדומה, וגם יצאו מן המחנה כל צרוע וכל זב, ונצטוו כעת למלאות וגם לדעת ראשי כל רם מש"ה פירש הכתוב שהי' במדבר סיני, ובא' לחודש השני לא רחוק משעת היציאה לדרך, ואח"כ אע"ג שנחסר הרבה ע"י מתאוננים ומרגלים ועוד, מכ"מ כבר הופיע ה' בכבודו ית' ע"ז האופן.

Hoil Moshe Bemidbar 1:2הואיל משה במדבר א׳:ב׳

למשפחותם – קודם תרומת המשכן נמנו בנ"י בכללות בלי התחלק לשבטים ולמשפחות ולבתי אבות, וכאן בא הצווי לדרוש מספר כל שבט וכל משפחה וכל בית אב, ואם תאמר מן התימה שנפלו שני המספרים שוים ובפעם הזאת לא נמנו הלווים שהם כ"ב אלף, וכי כל כך הרבה רבו ישראל בז' חדשים!? תשובתך שאולי בפעם הראשונה לא נמנו הלווים שכבר הוקדשו לעבודת המשכן, ועל כן לא נתנו כופר נפשם תרומה לעשות ממנה אדניו, ונגד דעת המשתדל הסובר שצווי מלאכת המשכן קודם מעשה העגל, ואני לא כן דעתי כמו שכתבתי כבר בפרשת יתרו וכי תשא, ואם נכתבו פר' תרומה ותצוה קודם פר' תשא, אין מוקדם ומאוחר בתורה. או, אפילו כדבריו, ופעם ראשונה לא נמנו הבכורות, א"כ חסרו מב"י רע"ג, כמספר הבכורות העודפים, הלא מצאנו בפר' תשא שנפלו מן העם כשלושת אלפי איש ואולי ויגף ה' את העם (שם) בערב רב היתה המגפה רובה ככולה כדברי חז"ל, שהם פתו את ב"י לעבוד העגל דמות יראתם במצרים שור Apis, וא"כ ב"י פרו ורבו גם בז' חדשים אלה, לפי שלרבים מבחוריהם שלמה שנת העשרים וקרה מקרה שעם כל מתיהם נפל מספרם שוה לראשונה. ולענין נתינת כופר נ"ל שהיתה דעת משה לספור את העם אחר מעשה העגל לדעת מספרם בבירור, כי אחר יציאתם ממצרים נודע שהם כשש מאות אלף רגלי, אבל לא נודע מספרם בהחלט; וה' אמר לו, עתה שאתה רוצה למנות ב"י הנותרים אחר המגפה על דבר העגל, קח מהם כופר לכפרת עונם ועשה בו אדני המשכן שהם יסודתו, ובזה תודיע להם שלולי חטאו לא היו צריכים למשכן ולכל האזהרות הנמשכות אליו כי כולם קדושים הם ובכל מקום שהיו מקריבים לי קרבנות הייתי מקבל מהם, עכשו שאני רואה שהם נוטים אחר ע"ז איני מובטח בהם עוד שלא יסורו מחקותי בעבודתם, וצריכים הם להביא קרבנותיהם לפני בבית קדשי, והוצרכתי לבחור בשבט ובמשפחה מקודשת לי לכהנים ולמשרתים אותם שלא נתפתו אחרי אחיהם במעשה העגל. אבל לא מצאנו שבא הצווי לדורות שבכל פעם שימנה יקח מהם כופר לבלתי ישלוט בהם נגף, ולא כאן ולא בפר' פינחס הוזכר שלקח מהם כופר; ולומר שכאן לא הוצרכו לפי שכתב משה שמותם ואח"כ מנה השמות ולא הגופים, נ"ל כחוכא ואיטלולא כלפי שמיא, כדרך שמונים בפסוק ויתן לך לראות אם יש מנין בבהכ"נ הלא הדבר שוה אם תאמר אחד שנים או תיבות במספר; ומה נאמר בפר' פינחס שלא צוה למנותם במספר שמות? וגם בימי דוד שספר את העם לא הוכיחו יואב על שמנאם בלי קחת מהם כופר, אבל על המנין עצמו שכן כתוב ויוסף ה' א-להיך אל העם כהם וכהם (ש"ב כ"ד:ג'), ומנין העם היה לדעת כמה הם שולפי חרב בישראל (ש"ב כ"ד:ט') לדעת מספר חילותיו ולחשוב מחשבות בלבו נגד איזו ממלכה יוכל להלחם, ובזה חטא חטא גדול.

Hoil Moshe Bemidbar 1:3הואיל משה במדבר א׳:ג׳

יוצא צבא – גם בצאתם ממצרים יצאו מחולקים לצבאות כי כן כתוב על צבאותם (שמות ז':כ"ו, וי"ב:כ"א), אבל לא כפי השבטים נתחלקו, רק איש כרצונו נתחבר אל הצבא שבחר; וצבא הוא ל' סדר וקצבה, וכן נקראו מעשי שמים וארץ צבא (וכל צבאם, בראשית ב':א') כי כולם נסדרו בתנועותם ובתכליתם בחכמה עליונה; וכן הלא צבא לאנוש עלי ארץ (איוב ז':א') ר"ל יש מן השמים סדר וקצבה לחייו ומעשיו וקורותיו, וכן לצבא צבא (פרשת נשא), הנשים הצובאות (שמואל ב' כ"ב) רוצה לומר עשות מלאכה לזמן קצוב; עוד יש לומר שבפעם ראשונה (פרשת תשא) מנה כל ב"י אפילו חלשים ובעלי מומים שבהם, וכולם נתנו כופר נפשם לכפר על עון העגל, וכאן ובפר' פינחס שהיו קרובים ליכנס לארץ בא הצווי למנות רק הראוים לבוא במלחמה (כל יוצא צבא), וכן כשמנה יואב את ישראל בימי דוד לא מנה כ"א היוצאים לצבא, שכן כתוב שהיו כולם שולפי חרב (ש"ב כ"ד:ט').

Cassuto Shemot 38:25קאסוטו שמות ל״ח:כ״ה

אחר הזהב, הכסף, הסכום הרשום כאן הוא הסכום של כסף פקודי העדה, כלומר חצאי השקלים שניתנו בשעת המפקד של בני ישראל, לפי מה שכתוב למעלה בתחילת סדר כי תשא (ל':י"א-ט"ז). ועוד נאמר בפס' כ"ז-כ"ח כיצד שימש כסף זה בעשיית המשכן. וכאן מתעוררות שתי קושיות חמורות: א) תאריך המפקד של בני ישראל היה לפי במד' א', א', י"ח, באחד לחודש השני בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ואילו המשכן הוקם, לפי שמות מ', ב', י"ז, באחד לחודש הראשון של אותה שנה, כלומר חודש ימים לפני המפקד; ואם כן הוא, איך אפשר הדבר, שבמלאכת המשכן, שנגמרה כבר לפני החודש הראשון, השתמשו בכסף של המפקד שנערך בחודש השני? ב) עוד קשה, שבפס' כ"ו נזכר כדבר ידוע כבר בשעת עשיית המשכן מספר הפקודים, 603,550, ואילו לפי במד' א':מ"ו, יצא מספר זה מן המפקד שבחודש השני... ואשר לבעית התאריכים, אפשר לפתור אותה מתוך מה שמלמדות אותנו התעודות שנתגלו במארי (מאה י"ח לפני סה"נ) על דבר המפקד שנערך שם. תעודות אלו מוכיחות, שעריכת מפקד לא היתה דבר קל הנעשה ביום אחד, אלא שהיתה דורשת זמן לא קצר (ועי' שמ"ב כ"ד:ח'). הפקידים היו עורכים רשימות על לוחות טין, ולבסוף היו פקידים מיוחדים ממיינים את הלוחות ובודקים אותם, ועושים מתוכם חשבונות, ומעלים מתוכם את תוצאות המפקד. בישראל, עד כמה שאפשר לשער, לא היו משתמשים בלוחות טין כמנהג בני מיסופוטמיה, אלא בחרסים (ואולי חרס העופל ורשימת השמות שבחרס מס' 1 מחרסי לכיש הם מסמכים ממין זה), אבל השיטה היתה בוודאי אותה השיטה. ולפי זה אפשר להניח שכך היא כוונת הכתוב: בשנה הראשונה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בו בזמן שהו האומנים עסוקים במלאכת המשכן, התנהלו הפעולות הראשונות של המפקד: עמדו בני ישראל אחד לאחד לפני הפקידים הממונים על כך, ואלה רשמו את שמותיהם על חרסים וקיבלו מכל אחד מהם כסף במשקל מחצית השקל. וכסף זה שימש למלאכת המשכן, לעשיית האדנים. לאחר שנגמרו כל הפעולות לרשימת בני ישראל, ולאחר שעבר חודש ניסן, החודש המוקדש לחג הקמת המשכן ולחג הפסח, התחילו, ביום הראשון לחודש השני של השנה השניה, הפעולות למיון החרסים ולבדיקתם ולחישוב החשבונות על ידי האנשים הממונים על פעולות אלו, נשיאי העדה הנזכרים בבמד' א':ד' ואילך. ופעולות אלו נעשו, כפי מה שכתוב במפורש שם (פס' ב' ועוד) במספר שמות, כלומר על ידי שמנו וספרו את השמות הרשומים על החרסים. ואף על פי שעברו חדשים אחדים מהתחלת המפקד, וכבר מתו אנשים אחדים מאלה שנרשמו, וצעירים אחדים הגיעו בינתיים לגיל עשרים ונעשו ראויים להימנות בין הפקודים, על כל פנים המספר הכללי שעלה מתוך חשבונות המפקד היה שווה בדיוק למספר חצאי השקל שניתנו בשנה הראשונה, משום שהחשבונות נעשו מתוך החרסים שנכתבו בה בשעה שניתנו חצאי השקלים.