Chametz and Matzah in Pesach Mitzrayim
Sources
Biblical Texts
Shemot 12:1-20שמות י״ב:א׳-כ׳
| (1) And the Lord spoke unto Moses and Aaron in the land of Egypt, saying: (2) 'This month shall be unto you the beginning of months; it shall be the first month of the year to you. (3) Speak ye unto all the congregation of Israel, saying: In the tenth day of this month they shall take to them every man a lamb, according to their fathers' houses, a lamb for a household; (4) and if the household be too little for a lamb, then shall he and his neighbour next unto his house take one according to the number of the souls; according to every man's eating ye shall make your count for the lamb. (5) Your lamb shallbe without blemish, a male of the first year; ye shall take it from the sheep, or from the goats; (6) and ye shall keep it unto the fourteenth day of the same month; and the whole assembly of the congregation of Israel shall kill it at dusk. (7) And they shall take of the blood, and put it on the two side-posts and on the lintel, upon the houses wherein they shall eat it. (8) And they shall eat the flesh in that night, roast with fire, and unleavened bread; with bitter herbs they shall eat it. (9) Eat not of it raw, nor sodden at all with water, but roast with fire; its head with its legs and with the inwards thereof. (10) And ye shall let nothing of it remain until the morning; but that which remaineth of it until the morning ye shall burn with fire. (11) And thus shall ye eat it: with your loins girded, your shoes on your feet, and your staff in your hand; and ye shall eat it in haste — it is the Lord's passover. (12) For I will go through the land of Egypt in that night, and will smite all the firstborn in the land of Egypt, both man and beast; and against all the gods of Egypt I will execute judgments: I am the Lord. (13) And the blood shall be to you for a token upon the houses where ye are; and when I see the blood, I will pass over you, and there shall no plague be upon you to destroy you, when I smite the land of Egypt. (14) And this day shall be unto you for a memorial, and ye shall keep it a feast to the Lord; throughout your generations ye shall keep it a feast by an ordinance for ever. (15) Seven days shall ye eat unleavened bread; howbeit the first day ye shall put away leaven out of your houses; for whosoever eateth leavened bread from the first day until the seventh day, that soul shall be cut off from Israel. (16) And in the first day there shall be to you a holy convocation, and in the seventh day a holy convocation; no manner of work shall be done in them, save that which every man must eat, that only may be done by you. (17) And ye shall observe the feast of unleavened bread; for in this selfsame day have I brought your hosts out of the land of Egypt; therefore shall ye observe this day throughout your generations by an ordinance for ever. (18) In the first month, on the fourteenth day of the month at even, ye shall eat unleavened bread, until the one and twentieth day of the month at even. (19) Seven days shall there be no leaven found in your houses; for whosoever eateth that which is leavened, that soul shall be cut off from the congregation of Israel, whether he be a sojourner, or one that is born in the land. (20) Ye shall eat nothing leavened; in all your habitations shall ye eat unleavened bread.' | (א) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. (ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה. (ג) דַּבְּרוּ אֶל כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. (ד) וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה. (ה) שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ. (ו) וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם. (ז) וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם. (ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. (ט) אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ. (י) וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ. (יא) וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מׇתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַי"י. (יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כׇל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכׇל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי י"י. (יג) וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (יד) וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַי"י לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחׇגֻּהוּ. (טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כׇּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי. (טז) וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כׇּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכׇל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. (יז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. (יח) בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב. (יט) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כׇּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. (כ) כׇּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת. |
Shemot 12:21-28שמות י״ב:כ״א-כ״ח
| (21) Then Moses called for all the elders of Israel, and said unto them: 'Draw out, and take you lambs according to your families, and kill the passover lamb. (22) And ye shall take a bunch of hyssop, and dip it in the blood that is in the basin, and strike the lintel and the two side-posts with the blood that is in the basin; and none of you shall go out of the door of his house until the morning. (23) For the Lord will pass through to smite the Egyptians; and when He seeth the blood upon the lintel, and on the two side-posts, the Lord will pass over the door, and will not suffer the destroyer to come in unto your houses to smite you. (24) And ye shall observe this thing for an ordinance to thee and to thy sons for ever. (25) And it shall come to pass, when ye be come to the land which the Lord will give you, according as He hath promised, that ye shall keep this service. (26) And it shall come to pass, when your children shall say unto you: What mean ye by this service? (27) that ye shall say: It is the sacrifice of the Lord's passover, for that He passed over the houses of the children of Israel in Egypt, when He smote the Egyptians, and delivered our houses.' And the people bowed the head and worshipped. (28) And the children of Israel went and did so; as the Lord had commanded Moses and Aaron, so did they. | (כא) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכׇל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. (כב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. (כג) וְעָבַר י"י לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח י"י עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. (כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחׇק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם. (כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן י"י לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. (כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. (כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַי"י אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנׇגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ. (כח) וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה י"י אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ. |
Shemot 12:29-51שמות י״ב:כ״ט-נ״א
| (29) And it came to pass at midnight, that the Lord smote all the firstborn in the land of Egypt, from the first-born of Pharaoh that sat on his throne unto the first-born of the captive that was in the dungeon; and all the first-born of cattle. (30) And Pharaoh rose up in the night, he, and all his servants, and all the Egyptians; and there was a great cry in Egypt; for there was not a house where there was not one dead. (31) And he called for Moses and Aaron by night and said: 'Rise up, get you forth from among my people, both ye and the children of Israel; and go, serve the Lord, as ye have said. (32) Take both your flocks and your herds, as ye have said, and be gone; and bless me also.' (33) And the Egyptians were urgent upon the people, to send them out of the land in haste; for they said: 'We are all dead men.' (34) And the people took their dough before it was leavened, their kneading-troughs being bound up in their clothes upon their shoulders. (35) And the children of Israel did according to the word of Moses; and they asked of the Egyptians jewels of silver, and jewels of gold, and raiment. (36) And the Lord gave the people favour in the sight of the Egyptians, so that they let them have what they asked. And they despoiled the Egyptians. (37) And the children of Israel journeyed from Rameses to Succoth, about six hundred thousand men on foot, beside children. (38) And a mixed multitude went up also with them; and flocks, and herds, even very much cattle. (39) And they baked unleavened cakes of the dough which they brought forth out of Egypt, for it was not leavened; because they were thrust out of Egypt, and could not tarry, neither had they prepared for themselves any victual. (40) Now the time that the children of Israel dwelt in Egypt was four hundred and thirty years. (41) And it came to pass at the end of four hundred and thirty years, even the selfsame day it came to pass, that all the host of the Lord went out from the land of Egypt. (42) It was a night of watching unto the Lord for bringing them out from the land of Egypt; this same night is a night of watching unto the Lord for all the children of Israel throughout their generations. (43) And the Lord said unto Moses and Aaron: 'This is the ordinance of the passover: there shall no alien eat thereof; (44) but every man's servant that is bought for money, when thou hast circumcised him, then shall he eat thereof. (45) A sojourner and a hired servant shall not eat thereof. (46) In one house shall it be eaten; thou shalt not carry forth aught of the flesh abroad out of the house; neither shall ye break a bone thereof. (47) All the congregation of Israel shall keep it. (48) And when a stranger shall sojourn with thee, and will keep the passover to the Lord, let all his males be circumcised, and then let him come near and keep it; and he shall be asone that is born in the land; but no uncircumcised person shall eat thereof. (49) One law shall be to him that is homeborn, and unto the stranger that sojourneth among you.' (50) Thus did all the children of Israel; as the Lord commanded Moses and Aaron, so did they. (51) And it came to pass the selfsame day that the Lord did bring the children of Israel out of the land of Egypt by their hosts. | (כט) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַי"י הִכָּה כׇל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. (ל) וַיָּקׇם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכׇל עֲבָדָיו וְכׇל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת. (לא) וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת י"י כְּדַבֶּרְכֶם. (לב) גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי. (לג) וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים. (לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם. (לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. (לו) וַי"י נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם. (לז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף. (לח) וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. (לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם. (מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. (מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כׇּל צִבְאוֹת י"י מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (מב) לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַי"י לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַי"י שִׁמֻּרִים לְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם. (מג) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כׇּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. (מד) וְכׇל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ. (מה) תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ. (מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. (מז) כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. (מח) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַי"י הִמּוֹל לוֹ כׇל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכׇל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ. (מט) תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. (נ) וַיַּעֲשׂוּ כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה י"י אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ. (נא) וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא י"י אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם. |
Shemot 13:1-8שמות י״ג:א׳-ח׳
| (1) And the Lord spoke unto Moses, saying: (2) 'Sanctify unto Me all the first-born, whatsoever openeth the womb among the children of Israel, both of man and of beast, it is Mine.' (3) And Moses said unto the people: 'Remember this day, in which ye came out from Egypt, out of the house of bondage; for by strength of hand the Lord brought you out from this place; there shall no leavened bread be eaten. (4) This day ye go forth in the month Abib. (5) And it shall be when the Lord shall bring thee into the land of the Canaanite, and the Hittite, and the Amorite, and the Hivite, and the Jebusite, which He swore unto thy fathers to give thee, a land flowing with milk and honey, that thou shalt keep this service in this month. (6) Seven days thou shalt eat unleavened bread, and in the seventh day shall be a feast to the Lord. (7) Unleavened bread shall be eaten throughout the seven days; and there shall no leavened bread be seen with thee, neither shall there be leaven seen with thee, in all thy borders. (8) And thou shalt tell thy son in that day, saying: It is because of that which the Lord did for me when I came forth out of Egypt. | (א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) קַדֶּשׁ לִי כׇל בְּכוֹר פֶּטֶר כׇּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא. (ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא י"י אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ. (ד) הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב. (ה) וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ י"י אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. (ו) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַי"י. (ז) מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכׇל גְּבֻלֶךָ. (ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה י"י לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. |
Devarim 16:1-8דברים ט״ז:א׳-ח׳
| (1) Observe the month of Abib, and keep the passover unto the Lord thy God; for in the month of Abib the Lord thy God brought thee forth out of Egypt by night. (2) And thou shalt sacrifice the passover-offering unto the Lord thy God, of the flock and the herd, in the place which the Lord shall choose to cause His name to dwell there. (3) Thou shalt eat no leavened bread with it; seven days shalt thou eat unleavened bread therewith, even the bread of affliction; for in haste didst thou come forth out of the land of Egypt; that thou mayest remember the day when thou camest forth out of the land of Egypt all the days of thy life. (4) And there shall be no leaven seen with thee in all they borders seven days; neither shall any of the flesh, which thou sacrificest the first day at even, remain all night until the morning. (5) Thou mayest not sacrifice the passover-offering within any of thy gates, which the Lord thy God giveth thee; (6) but at the place which the Lord thy God shall choose to cause His name to dwell in, there thou shalt sacrifice the passover-offering at even, at the going down of the sun, at the season that thou camest forth out of Egypt. (7) And thou shalt roast and eat it in the place which the Lord thy God shall choose; and thou shalt turn in the morning, and go unto thy tents. (8) Six days thou shalt eat unleavened bread; and on the seventh day shall be a solemn assembly to the Lord thy God; thou shalt do no work therein. | (א) שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַי"י אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ י"י אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה. (ב) וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַי"י אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר י"י לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. (ג) לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. (ד) וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכׇל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר. (ה) לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר י"י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. (ו) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר י"י אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם. (ז) וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר י"י אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ. (ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַי"י אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה. |
Classical Texts
Josephus, Antiquities 2:15:1יוספוס קדמוניות, ב׳:ט״ו:א׳
| So the Hebrews went out of Egypt, while the Egyptians wept, and repented that they had treated them so hardly. - Now they took their journey by Letopolis, a place at that time deserted, but where Babylon was built afterwards, when Cambyses laid Egypt waste: but as they went away hastily, on the third day they came to a place called Beelzephon, on the Red Sea; and when they had no food out of the land, because it was a desert, they eat of loaves kneaded of flour, only warmed by a gentle heat; and this food they made use of for thirty days; for what they brought with them out of Egypt would not suffice them any longer time; and this only while they dispensed it to each person, to use so much only as would serve for necessity, but not for satiety. Whence it is that, in memory of the want we were then in, we keep a feast for eight days, which is called the feast of unleavened bread. Now the entire multitude of those that went out, including the women and children, was not easy to be numbered, but those that were of an age fit for war, were six hundred thousand. |
Mishna Pesachim 9:5משנה פסחים ט׳:ה׳
| מַה בֵּין פֶּסַח מִצְרַיִם לְפֶסַח דּוֹרוֹת, פֶּסַח מִצְרַיִם מִקָּחוֹ מִבֶּעָשׂוֹר, וְטָעוּן הַזָּאָה בַאֲגֻדַּת אֵזוֹב עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי מְזוּזוֹת, וְנֶאֱכָל בְּחִפָּזוֹן בְּלַיְלָה אֶחָד, וּפֶסַח דּוֹרוֹת נוֹהֵג כָּל שִׁבְעָה. |
Mishna Pesachim 10:5משנה פסחים י׳:ה׳
| רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בְּפֶסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר. פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו, הַלְלוּיָהּ. |
Tosefta Pesachim 8:21תוספתא פסחים ח׳:כ״א
| פסח מצרים נוהג כל שבעה פסח דורות כיוצא בו ר' יוסה הגלילי אומ' אומ' אני שלא נאסר חמץ במצרים אלא יום אחד שנ' לא יאכל חמץ היום |
Bavli Pesachim 96a-bבבלי פסחים צ״ו.-:
| ופסח דורות נוהג כל שבעה וכו': אמאי קאי אי לימא אפסח פסח כל שבעה מי איכא אלא אחמץ מכלל דפסח מצרים לילה אחד ותו לא והתניא רבי יוסי הגלילי אומר מנין לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום אחד ת"ל (שמות י"ג:ג') לא יאכל חמץ וסמיך ליה היום אתם יוצאים אלא ה"ק לילה אחד והוא הדין לפסח דורות וחימוצו כל היום ופסח דורות נוהג כל שבעה: |
Bavli Pesachim 116a-bבבלי פסחים קט״ז.-:
משנה רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר קטז: שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים [שנאמר (שמות י"ב:כ"ז) ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח וגו'] מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים [שנאמר (שמות י"ב:ל"ט) ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וגו'] מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים שנאמר [ (שמות א':י"ד) וימררו את חייהם וגו'] |
Medieval Texts
Rashbam Shemot 12:8-9רשב״ם שמות י״ב:ח׳-ט׳
| (8) ואכלו THEY SHALL EAT THE FLESH THAT SAME NIGHT, ROASTED OVER THE FIRE ...: All these details about the eating are connected to the idea of hurry and haste, like a person who is rushing to leave. (9) נא: apparently means "roasted in a pot," (צלי קדר) i.e. that it was cooked without water but also not in the manner of "roasted by fire" that is written here. ראשו על כרעיו [BUT ROASTED – ]HEAD LEG [AND ENTRAILS – OVER THE FIRE]: All this was [also] done for the sake of haste. | (ח) ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש וגו' – כל ענייני אכילה הללו דרך חיפזון ומהירות הוא, כאדם הנחפז ללכת. (ט) נא – נראה לשון צלי קדרה, שמבושל בלא מים ובלא צלי אש הכתוב כאן. ראשו על כרעיו – כל זה דרך מהירות. |
Rashbam Bemidbar 9:2רשב״ם במדבר ט׳:ב׳
| ויעשו בני ישראל LET THE ISRAELITES OFFER [THE PASSOVER SACRIFICE AT ITS SET TIME]: "Passover" in Egypt was only a one-day celebration and its sacrifice was not like other sacrifices. Accordingly now that the Tabernacle was built, He [= God] had to command that it [= Passover] be performed in the proper manner of the commandment, not the way it was performed in Egypt. | ויעשו בני ישראל – לפי שפסח מצרים לא נהג אלא יום אחד, ולא היה כשאר קרבנות, עתה כשנבנה המשכן, הוצרך לצות שיעשוהו כעיקר מצות{ו} לדורות, ולא כפסח מצרים. |
Ibn Ezra Shemot Long Commentary 12:14-51אבן עזרא שמות הפירוש הארוך י״ב:י״ד-נ״א
| (יד) והיה – זה היום יהיה לזכר לדורות. וחגותם אותו – חג הפסח. ואמר לדרתיכם חקת עולם – ולא אמר בכל מושבותיכם, כי המצוה תלויה בארץ כאשר אפרש. (טו) שבעת... טעם מצות תאכלו – זכר לאכילתכם בצאתכם ממצרים, כי לא צוו שיאכלו מצות רק הנאכלים עם הפסח לפני חצות לילה. רק שבעת ימים צוה לאכול מצות – להיות זכר לאשר קרה להם בצאתם, כי שם כתוב כי לא חמץ. ואלו היו מניחין המצרים שיתמהמהו מעט היו מחמיצין עיסתם, והשבעה ימים בצאתם מצות אכלו עד שטבע פרעה ביום השביעי, כי הענן היה מוליכם יומם ולילה, ולא היו מתעכבים בחנותם עיכוב רב. וככה כתוב על הפסח, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני (דברים ט"ז:ג'). והנה הזכיר על הפסח שבעת ימים תאכל {עליו} מצות, חיוב על דרך הפשט. והעד, למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים (דברים ט"ז:ג'). ובעבור זה כתוב, כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות (שמות י"ב:כ'), חיוב בארץ ישראל ובחוצה לארץ. ואחרי שקבלה היתה ביד ישראל שיחלו לשחוט הפסח בנטות השמש לצד מערב, וכתוב, לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות ל"ד:כ"ה), על כן דרשו רבותינו ז"ל אך חלק. ודע כי כלוי מעשה אינו מעשה. והנה פירוש ויכל אלהים ביום השביעי (בראשית ב':ב'), כאשר נכנס היום השביעי שכבר כלתה מלאכתו. וככה ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם – בהכנס היום הראשון כבר נשבת כל שאר מהבתים. והנה תחלת יום ראשון סוף יום ארבעה עשר בערב, וכתוב מיום הראשון עד יום השביעי. והנה פירוש זה, כי שבעת ימים שלמים הם מיום ארבעה עשר לחדש בערב שהוא סוף יום ארבעה עשר, עד יום האחד ועשרים לחדש בערב, ועוד אדבר על זה. (טז) וביום {הראשון} – הוא יום יציאת מצרים, והיום השביעי הוא יום טביעת פרעה כאשר אפרש. כל מלאכה – בכל המועדים חוץ מיום שבת ויום הכיפורים אין כתוב בהם כל מלאכה, רק בפסח לבדו אמר, והתנה להוציא אוכל נפש. ובכל מקום בין בפסח, בין בעצרת, בין יום הזכרון וחג הסכות אוחז דרך קצרה לאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו, רק במקום אחד בפסח כתוב לא תעשה מלאכה על הדרך שהזכיר תחילה. (כה) והיה – עתה פירש כי שחיטת הפסח תלויה בארץ. ואל יקשה עליך פסח הר סיני, כי מצוה עליונה היתה. ולא עשו פסח אחר במדבר, כי בהר סיני היו עם הישוב וימצאו מצות. ובהיותם בארץ אשר לא עבר בה איש, אין להם רק המן לבדו. (לא) ויקרא – מדרך הסברא, כי משה ואהרן לא היו בליל חמשה עשר בארץ רעמסס עם בני ישראל, רק במצרים שהיתה מקום המלוכה שהיה שם פרעה. והנה יצאו הם מפתח ביתם במצות השם בחצי הלילה, ונתן להם רשות פרעה שילכו ישראל לעבד את השם. והנה הלך משה עם עבדי פרעה לרעמסס להוציא ישראל. וידוע היום, כי יש בין מצרים הישנה, שיש שם אוצרות יוסף ידועים עד היום, ובין רעמסס שש פרסאות. והנה החלו לצאת בבקר, והוא עת עלות השחר, שיחל להראות אור השמש בעבים. והנה יש בין תחלת זה הרגע עד זרוח השמש שעה ישרה ושליש שעה. והנה יש לנו בקר והחשך גדול, כמו ותשכב מרגלותיו עד הבקר (רות ג':י"ד), ושם כתיב, בטרם יכיר איש את רעהו (רות ג':י"ד). והנה היו מישראל שיצאו בעלות עמוד השחר ועודנו לילה בדרך התורה עד זרוח השמש. ואלו היו קרובים אל מצרים. והאחרים שהם רחוקים יצאו בו ביום, כי קהל רב היה, ויותר יש מתחלת רעמסס עד סופה יותר משמונה פרסאות. על כן כתוב, הוציאך י"י אלהיך ממצרים לילה (דברים ט"ז:א'). וכתוב אחר, היום אתם יוצאים (שמות י"ג:ד'). ועוד, ובני ישראל יוצאים ביד רמה (במדבר ל"ג:ג'). וכתוב שם ומצרים מקברים (במדבר ל"ג:ד'), וביום יקברו. (מג) ויאמר י"י – בעבור שהזכיר ליל שמורים (שמות י"ב:מ"ב) שהוא ליל חמשה עשר שבו יאכל הפסח, השלים לפרש חוקות פסח דורות. והנה לא הזכיר דבר המשקוף והמזוזות, ולא הזכיר על מצות ומרורים, כי כבר הזכירו בפסח מצרים. והנה הטעם תאכלו הפסח לדורות כפסח מצרים. והוסיף מצות אחרות אבל מצות המשקוף אינה מענין אכילת הפסח. הלא תראה תחלת הפרשה. כל בן נכר לא יאכל בו – ובן נכר שאינו מזרע ישראל או אם היה מישראל והוא עובד אל נכר. ואמר לא יאכל בו – והטעם כמו ממנו, כי נכון הוא בלשון הקודש, גם בלשון ערבית לומר ככה. וכמוהו והנותר בבשר ובלחם (ויקרא ח':ל"ב). (נ) ויעשו – טעם ויעשו כל בני ישראל וכבר הזכיר זה למעלה, אולי זה על הפסח שעשו במדבר סיני, שמלו הגרים. ואל תתמה בעבור שהוא כתוב במקום הזה, כי בפרשת רדת המן כתיב שיקח צנצנת אחת ויתן שמה מן ויניחה לפני העדות (שמות ט"ז:ל"ג-ל"ד). ועוד לא צוה השם לעשות ארון העדות, וכמוהו הוצאתי את צבאותיכם (שמות י"ב:י"ז). (נא) ויהי – לפי דעתי זה הפסוק דבק עם הפסוק הבא אחריו, שדבר השם למשה לקדש הבכורים, ובחצי הלילה היתה מכת הבכורים, ובצאת ישראל ביום צוה השם מיד לקדש הבכורים בכורי ישראל ובכורי בהמתם. |
Ibn Ezra Shemot Long Commentary 13:8אבן עזרא שמות הפירוש הארוך י״ג:ח׳
| והגדת... {בעבור זה} – אמר רבי מרינוס, פי' בעבור זה, ראוי להיותו זה בעבור שעשה י"י לי. והביא רבים כמוהו לפי דעתו. ולפי דעתי, אין אחד מהם נכון. כי איך נהפוך דברי אלהים חיים. וטעם הפסוק הפך מחשבתו, כי אין אנו אוכלים המצות בעבור האותות שעשה השם במצרים, רק פירוש בעבור זה – בעבור זאת העבודה שהיא אכילת מצה ולא יאכל חמץ, שהוא תחלת המצות שצוה השם, עשה לנו אותות ומופתים עד שהוציאנו. והטעם כי לא הוציאנו ממצרים רק לעבדו, ככתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג':י"ב). וכתוב אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים (במדבר ט"ו:מ"א). |
Ibn Ezra Shemot Long Commentary 40:2אבן עזרא שמות הפירוש הארוך מ׳:ב׳
| כי ישראל לא עשו במדבר רק חג הפסח לילה אחד, ולא שמרו חג המצות, כי כן כתוב, והיה כי יביאך י"י (שמות י"ג:ה') שבעת ימים תאכל מצות (שמות י"ג:ו'). ופירוש והיה היום הזה לכם לזכרון (שמות י"ב:י"ד), לדור הבא אחרי כן לקבוע יום צאתכם יום מקרא קדש. כי היה ביום הראשון נסעו מגושן. ועוד, כי במדבר סיני אין להם לחם שיעשו מצות שבעת ימים, ואע"פ שהיו קרובים מהישוב. דבר גדול שמצאו לחם לעשות על מרורים עם הפסח לילה, כי עם רב היה מאד. |
Ibn Ezra Shemot Short Commentary 12:14אבן עזרא שמות הפירוש הקצר י״ב:י״ד
| והיה היום הזה – אחר שאמר בלילה הזה, שהוא יום חמשה עשר, אמר, כי היום הזה שאמרתי לכם, ואעפ"י שאמר הזה קודם אותו היום. כן דרך המקרא. ולא צום לשמור חג המצות עתה במצרים, גם לא במדבר, כי אין להם לחם. רק שמרו חג הפסח לבדו כאשר עשו במצרים, על כן אמר יהיה יום צאתכם לזכרון לדורותיכם, כי ביום חמשה עשר יום מניסן הלכו בדרך, והוא יום מקרא קדש, על כן אמר הכתוב עגות מצות כי לא חמץ (שמות י"ב:ל"ט). ואלו התמהמהו – אכלו חמץ. ואכילת מצות היום זכר כי כן עשו אבותינו. והאוכל חמץ, כאלו יכחיש צאת אבותינו ממצרים, על כן עליו כרת בידי שמים, כמו העושה מלאכה בשבת, כאלו מכחיש שביתת השם ביום השביעי. ואל יקשה עליך על מצות ומרורים (במדבר ט':י"א), כי מצות אכילת הפסח עם מצות ומרורים עד חצי הלילה. והעד, דבר מצרים. ובעבור שהעתיקו אבותינו ששחיטת הפסח משעת נגוע השמש אל תחלת צד מערב, הנה החמץ אסור מחצי יום ארבעה עשר, ואמרו אך חלק כדרך אסמכתא. |
Ibn Ezra Shemot Short Commentary 13:5אבן עזרא שמות הפירוש הקצר י״ג:ה׳
| והיה כי יביאך י"י – זה הכתוב והיה היום הזה לכם לזכרון (שמות י"ב:י"ד). כי הנה מועד הפסח תלוי בבא אל הארץ, והטעם כי אנשי המדבר לא צוו לשמור המועדים. |
Ibn Ezra Shemot Short Commentary 13:21אבן עזרא שמות הפירוש הקצר י״ג:כ״א
| וטעם ללכת יומם ולילה – שהלכו תמיד. |
Rambam Moreh Nevukhim 3:46רמב״ם מורה נבוכים ג׳:מ״ו
The idolaters did not offer any other bread but leavened, and chose sweet things for their sacrifices, which they seasoned with honey, as is fully described in the books which I named before: but salt is not mentioned in any of their sacrifices. Our Law therefore forbade us to offer leaven or honey, and commanded us to have salt in every sacrifice: "With all thine offerings thou shalt offer salt" (Lev. 2:13). | ומכיוון שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם שלא (הוחמץ על-ידי) שאור, והיו מרבים להקריב דברים מתוקים ולהגאיל את קורבנותיהם בדבש - כמפורסם בספרים שציינתי לך - וכן לא תמצא בשום קורבן מקורבנותיהם מלח, לכן אסר יתעלה להקריב כל שאר וכל דבש (ויקרא ב'), וציווה להמליח תמיד: על כל קרבנך תקריב מלח (שם, שם). |
Tosefot Rid, Pesachim 116bתוספות רי״ד, פסחים קט״ז:
| מצה על שם שנגאלו שנאמר ויאפו את הבצק. פי' זה הוא מה שאנו אומרים מצה זו שאנו אוכלין על שום מה על שלא הספיק בציקן של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקדוש ברוך הוא וגאלן שנאמר ויאפו את הבצק וגומר אי קשיא היאך כתיב כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה הא אם היו יכולין להתמהמה הי' מחמיץ והא כתיב שבעת ימים לא יראה לך חמץ תשובה פסח מצרים לא נהג איסור החימוץ אלא יום אחד כדאמרן לעיל ואותה העיסה שלשו ע"ש לעשות להן צידה לדרך והיו עתידים להחמיצה אילולי שנגלה עליהן הקדוש ברוך הוא מהרה וגאלץ |
Ramban Shemot 12:21-51רמב״ן שמות י״ב:כ״א-נ״א
| (כא) ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם – הפרשה הזו מקצרת באשר צוה אותו ה' בפרשה של מעלה, כי בידוע שאמר להם משה לישראל הכל בפרט ולימד אותם כל הענין, ונכלל הדבר בכתוב כאשר צוה ה' את משה כן עשו (להלן פסוק כ"ח). (לא) ויקרא למשה ולאהרן לילה – מגיד שהיה מחזר על פתחי העיר וצועק היכן משה שרוי, היכן אהרן שרוי. לשון רש"י. והיה זה כי משה ואהרן לנו במצרים בלילה ההוא, לקיים דבריו שאמר (לעיל י"א:ח') וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר. ובבא פרעה אליהם שלחו מלאכים אל ארץ גשן אשר שם בני ישראל לתת להם רשות לצאת, ונאספו כלם ברעמסס, והיה יום גדול, ומשם נסעו ביד רמה ומשה בראשם, כמו שנאמר (במדבר ל"ג:ג') ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. והכתוב שאמר (דברים ט"ז:א') הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה, כי מעת שפטרם פרעה יקראו יוצאים. וכך – אמרו בספרי (קכח) והלא לא יצאו אלא ביום, שנאמר (במדבר ל"ג:ג') ממחרת הפסח יצאו בני ישראל, אלא מלמד שנגאלו מבלילה ובגמרא במסכת ברכות (ט.) הכל מודים כשנגאלו לא נגאלו אלא בלילה, שנאמר (דברים ט"ז:א') הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה, וכשיצאו לא יצאו אלא ביום, שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. ויש – אומרים שיצאו ממצרים בלילה, ומארץ מצרים שהיא רעמסס ביום, כי רבים מהם יושבים בעיר מצרים, ויצאו בלילה ונאספו עם אחיהם ברעמסס ואינו נכון, כי הכתוב אמר (פסוק כ"ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, שהיו אסורים לצאת כלל מן הבתים בלילה, וכך אמרו במכילתא (פסחא י"ג) ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו, אמר לו משה כך נצטוינו ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, וכי גנבים אנחנו שנצא בלילה, לא נצא אלא ביד רמה לעיני כל מצרים. ואונקלוס פירש כי הנסים שנעשו להם בלילה יקרא "הוציאך", כי בעבורם יצאו. וטעם קומו צאו מתוך עמי – מצות מלך שיצאו מיד, כי לא אתן לכם רשות לעמוד בתוך עמי כלל, כי הם נהרגים עליכם. גם אתם – המכים. גם בני ישראל – כלם תצאו ולא תתעכבו בכאן בשום פנים, וזה לקיים גרש יגרש אתכם מזה (לעיל י"א:א'). ואמר לכו עבדו את ה' כדברכם – פיוס, שירצו לצאת וישמעו אליו, כי אתם חפצים ללכת למדבר לעבוד את ה'. (לט) וטעם ויאפו את הבצק – שאפו אותו מצות מפני המצוה שנצטוו שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה. ואמר כי גורשו ממצרים, לומר שאפו אותו בדרך בעבור כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה לאפות אותו בעיר ולשאת אותו אפוי מצות, ועל כן נשאו אותו בצק ומשארותם צרורות בשמלותם על שכמם, ומהרו ואפו אותו טרם יחמץ בדרך או בסכות, כשבאו שם לשעה קלה כדברי רבותינו (מכילתא כאן). (מג) ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח – בארבעה עשר בניסן נאמרה פרשה זו, לשון רש"י. וכן הדבר, שהרי כתוב בסופה (פסוק נ') ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה ה', ללמד עליהם שנימולו הם ועבדיהם. ואם כן היה בדין להקדים הפרשה הזאת קודם ויהי בחצי הלילה (לעיל פסוק כ"ט). אבל הטעם, כי פרשת החדש הזה לכם נאמרה בראש חדש, ובו ביום מיד עשה משה שליחותו, ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם (פסוק כ"א), צוה אותם בחקת הפסח והבטיחם שיגאלו בליל חמשה עשר, והם האמינו, ויקוד העם וישתחוו (פסוק כ"ז). וסמך הכתוב לזה ויהי בחצי הלילה לומר שקיים להם הבטחתם, וכשהשלים זה חזר לענין ראשון להשלים חקת הפסח. והוסיפה – זאת הפרשה מצות רבות, איסור בן נכר וערל, והוצאה מן הבית, ושבירת עצם, ופסח הגר, והן מצות מיד ולדורות, והשלים בה כי עשו בני ישראל כל זה ועשו כאשר צוה ה' ואמר בכאן, כל בני ישראל, לבאר שלא היה בהם אחד עובר את פי ה' בכל אלה ובכל אשר צוה בדיני הפסח בכל הפרשיות הנזכרות. ור"א אמר כי זאת הפרשה בפסח דורות נאמרה אחרי פסח מצרים, ואמר ויעשו בני ישראל על פסח מדבר שעשו בשנה השנית, ונכתב בכאן עם הצוואה, כדרך ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת (להלן ט"ז:ל"ד). וזה שבוש, כי לא נצטוו בכל הפרשיות האלו אלא בפסח מצרים ובפסחי הארץ כמו שנאמר למעלה (פסוק כ"ה), והיה כי תבאו אל הארץ וגו', אבל פסח מדבר מצוה שנצטוו בה באותו הפרק. [כל בן נכר – שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, ואחד גוי ואחד ישראל במשמע. לשון רש"י ממכילתא (כאן). והכתוב לא הוצרך אלא לישראל. וכן תרגם אונקלוס כל בן נכר – כל בר ישראל דאשתמד, שהתנכר לאחיו ולאביו שבשמים במעשיו הרעים, והוא משומד שהזכירו חכמים בכל מקום, ופירושו מנוכר, ושיעורו משומדע, מלשון ואשתמודע יוסף לאחוהי ואינון לא אשתמודעוהי (בראשית מ"ב:ח'), וחסרו העי"ן, כמו שהבליעוה במלות רבות, ואמרו מדם במקום מדעם (עי' ערוך ערך מדעם) דור קטי (כתובות י:), דור קטיע. בקי, בקיע (סנהדרין ה:).] (נא) ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' – מפני שאמר למעלה (פסוק מ"ב) ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים, חזר ופירש כי לא יצאו בלילה כלם מן הארץ, אלא שנתן להם רשות לצאת והיו בני חורין, אבל בעצם היום – ההוא יצאו מכל גבול מצרים עם כל צבאותם צבא הנשים וערב רב הנלוים עליהם ור"א פירש כי ויהי בעצם היום הזה – שהוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים – דבר השם אל משה קדש לי. |
Ramban Shemot 13:2רמב״ן שמות י״ג:ב׳
| וטעם קדש לי – שיקדש אותם מיד, שתהיה המצוה נוהגת במדבר. והוסיפה הפרשה מצות רבות שיזכרו היום והחדש שהיה אביב, וישמרו את החקה הזאת למועדה, וזה רמז לעבור השנה כי לא נעשה פסח רק בחדש האביב, והוסיפה בחמץ לא יראה לך שאור בכל גבולך, ומצות הטוטפות. |
Ramban Vayikra 23:2רמב״ן ויקרא כ״ג:ב׳
| דבר אל בני ישראל – אין לכהנים עסק בענין המועדות יותר מאשר לישראל בהם על כן לא הזכיר בפרשה הזאת אהרן ובניו רק "בני ישראל" שיכלול את כולם כאחד כי לא יפרש קרבנות המוספים בפרשה הזאת אבל הזכיר המועדים כאן בתורת כהנים בעבור שהם ימי הקרבנות וירמוז אליהם כמו שאמר "והקרבתם אשה לה'" ואמר בסוף הפרשה (פסוק ל"ז) אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים אבל לא האריך לבאר המוספים שלא רצה שינהגו להם במדבר ואחרי שמנה באי הארץ בחומש הפקודים וצוה לאלה תחלק הארץ (במדבר כ"ו:נ"ג) ביאר המוספים כולם בפרשת פינחס שיעשו אותם בארץ מיד ולדורות ועל כן אמר ביום הכפורים (לעיל ט"ז:ל"ד) ויעש כאשר צוה ה' את משה שעשה כן במדבר והזכיר בפרשה הזו כבש העומר וכבשי עצרת כי בידוע שלא ינהגו אלא בארץ שהן באים בגלל הלחם שאמר בו (פסוק י') כי תבאו אל הארץ וקצרתם את קצירה וגו' אבל הימים עצמם נוהגים מיד והזכיר השבת במועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש שגם הוא יום מועד נקרא אותו מקרא קדש ואחר כן הבדיל שאר המועדות ממנו ואמר אשר תקראו אותם במועדם כלומר באי זה יום מן השבוע שיגיעו בו כי השבת קבוע הוא ביומו יבא לא נצטרך לקרוא אותו במועדו ועל דעת רבותינו (ת"כ פרשה ט':ה') "אשר תקראו אותם במועדם" רמז לעבורים שתקראו אתם להם מועדים והנכון בעיני כי פירוש מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי על הנזכרים למטה בפרשיות בחדש הראשון וגו' ולכן חזר שם פעם אחרת אלה מועדי ה' בעבור שהפסיק בענין השבת והנה אמר מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי במלאכת עבודה אבל השבת תשמרו לעשות אותה שבת שבתון מכל מלאכה שבעולם כי יזהיר בשבת פעמים רבות וירמוז עוד בכאן כי גם בבואו באחד מן המועדים לא תדחה לעשות בה אוכל נפש וכמוהו אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם (שמות לה א':ב') על המשכן וכליו אשר יזכיר בפרשה השניה והפסיק בשבת ששת ימים תעשה מלאכה וגו' (פסוקים ב'-ג') וחזר ואמר (שם פסוק ד') זה הדבר אשר צוה ה' קחו מאתכם תרומה והיא המצוה הראשונה בעבור שהפסיק בה הוצרך לחזור ולהתחיל בראשונה וראיה לפירוש הזה שלא הזכיר בשבת "והקרבתם אשה לה'" כאשר יזכיר בכל מועד ומועד ואמר בסוף הפרשה (פסוקים ל"ז:ל"ח) אלה מועדי ה' וגו' מקראי קדש להקריב אשה לה' וגו' מלבד שבתות ה' שאין השבתות בכלל מועדי ה' וראיה עוד כי לא אמר בפרשה השניה "וידבר ה' אל משה לאמר" כאשר אמר בכל מועד ומועד כי הדבור הראשון הוא היה מצות המועדים אלא שהזכיר להם השבת לשלול ממנו דין המועדים לא לבאר מצותיו ותורותיו ולכן לא אמר בו "והקרבתם אשה לה'" כאשר אמר במועדים והזכירה בסוף (בפסוק ל"ח) עם הנדרים והנדבות שלא נזכרו כאן כאשר פירשתי וזהו מדרש חכמים שאמרו (תו"כ פרשה ט':ז') מה ענין שבת אצל המועדות וכו' כי אין השבת בכלל מועדי ה' כלל רק סמכו הכתוב להם וטעם מקראי קדש שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל בכסות נקיה ולעשות אותו יום משתה כמו שנאמר בקבלה (נחמיה ח':י') לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם והנה "מקרא קדש" מלשון קרואי העדה (במדבר א':ט"ז) אחרי כן יאכלו הקרואים (שמואל א ט':י"ג) וכן על כל מכון הר ציון ועל מקראיה (ישעיהו ד':ה') המקומות שנקראים שם שיתקבצו בהם קרואי העדה ואונקלוס עשאו מלשון אשר יקרא אתכם באחרית הימים (בראשית מ"ט:א') לשון מאורע בכל יום שיארעו תעשו אותם קדש [ורבותינו ז"ל אמרו (ספרי פנחס קמז) ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה כלומר שלא יהא חוקם אצלך כחק שאר הימים אבל תעשה להם מקרא של קדש לשנותם במאכל ובמלבוש מחול לקדש וגם זה דעת אונקלוס.] |
Ramban Bemidbar 9:1רמב״ן במדבר ט׳:א׳
| בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון – מכאן אמרו חכמים (ספרי בהעלותך סד פסחים ו') אין מוקדם ומאוחר בתורה וטעם האיחור הזה היה כי כאשר בא הספר הזה הרביעי להזכיר המצות שנצטוו ישראל במדבר סיני לשעתם רצה להשלים ענין אהל מועד ותקונו כל ימי המדבר והזכיר תחלה הדגלים ומקום האהל ומעמד משרתיו ותקון המשמרות למשאו לכל עבודת האהל והזכיר קרבנות הנשיאים שהביאו העגלות אשר ישאו אותו בהן כל עת היותם במדבר והשלים קרבנותם בחנכת המזבח שהיו מאחד בניסן או (שקודם) שאחר לכן ואחר כך שב להזכיר אזהרה שהזהיר אותם שלא ישכחו מצות הפסח ועל דעת רבותינו לא נהגה במדבר אלא בשנה זו בלבד לפי שלא מלו במדבר והיתה מילת זכרים ועבדים מעכבת בהם ויתכן שהוצרך למצוה זו בעבור שלא נצטוו מתחילה בעשיית פסח דורות אלא בארץ דכתיב (שמות י"ב:כ"ה) והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבודה הזאת ועוד נאמר שם (שם י"ג:ה') והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וגו' ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה ועכשיו רצה הקדוש ברוך הוא וצוה שיעשו אותו כדי שתהיה זכר גאולתם והנסים שנעשו להם ולאבותיהם נעתק להם מן האבות הרואים לבניהם ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון והנה אמר תחילה "והיה כי תבאו אל הארץ" לומר שאין מצוה זו נוהגת בחוצה לארץ לדורות ועכשיו צוה שינהגו בה במדבר ועל דעת רבותינו לא עשו אותה אלא בשנה זו בלבד שלא היו יכולין לעשותה לפי שנולדו להם בנים ועבדים ולא יכלו לימול אותם מן הטעם שהזכירו שהיה להם לסכנה כמו שמפורש ביבמות (עא) אבל בספרי (בהעלתך ס"ז) אמרו ויעשו את הפסח בראשון וגו' בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד וכן הוא אומר (עמוס ה':כ"ה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה דרשו כן מן הכתוב הזה שאמר (פסוק ה') ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים במדבר סיני כי המקרא מיותר ודי במה שיאמר "ויעשו את הפסח ככל אשר צוה ה' את משה" אבל הזכיר היום והמדבר לרמוז שלא עשו אותו במדבר רק ביום הזה והוא גנותן ויתכן שהגנות הזה הוא קלקלתם בענין המרגלים שממנה נתנדו ולא נשבה להם הרוח הצפונית ולא מלו ולפיכך נאסרו בכל הקדשים והיו נזופים או שתהיה הברייתא הזו כדברי האומר (מכילתא בא':ט"ו) אין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו והיו רשאין לעשותו ונתעצלו ולא עשו אותו והוא גנות גדול אבל הראשון הוא יותר נכון בעיני כי היה משה מכריחם לעשותו ולא היה מניחם בחיוב כרת אבל חג המצות שבעה והשבתת חמץ לא הוצרך לומר שנהגו בו שהן חובת הגוף הנוהגת בכל מקום וכבר נאמר בהם (שמות י"ב:י"ז) לדורותיכם חוקת עולם. |
Ramban Devarim 16:2רמב״ן דברים ט״ז:ב׳
| ובאר בכאן דברים רבים כי הזכיר במצה שתהיה לחם עני להגיד כי צוה לזכור שיצאו בחפזון והיא עני זכר כי היו במצרים בלחם צר ומים לחץ והנה תרמוז לשני דברים וכן אמרו הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים או יאמר שתהיה עוד עשויה כלחם עני ולא שתהיה מצה עשירה כמו שהזכירו רבותינו (פסחים ל"ו) ובאר במצות השאור שלא יראה בכל גבולך כי בתחלה אמר (שמות י"ב:י"ט) לא ימצא בבתיכם. |
R. Moshe Chalava Pesachim 116bמהר״ם חלאווה, פסחים קט״ז:
| מצה על שם שנגאלו שנאמר ויאפו את הבצק וגו'. פי' דאי לאו משום דנגאלו וגורשו ולא יכלו להתמהמה להחמיץ עיסתם מותרים היו בחמץ מחרת הפסח שלא נצטוו בפסח מצרים אלא אותה הליל' לבד ולמחרת היו מותרים בעשית מלאכה ולא נאמרה שאר הפרשה אלא על פסח דורות וכיון שכן כשאכלו מצה בדרך על ידי שנגאלו היה והלכך מצה דידן נמי על שם שנגאלו. |
Ritva, Commentary to the Haggadah, "Ha Lachma Anya"ריטב״א, פירוש על ההגדה, "הא לחמא עניא"
| ולמה נקרא לחמא עניא, והלא אפילו כמצה של שלמה היא מותרת. פירש רש"י לפי שעיסת פסח היא כשיעור עיסת מדבר שהיא עשירית האיפה (פסחים מ"ח.), והוא קרבן עני הבא בדלי דלות, וזה לפי דעתי אינו נכון, כי מה ענין השיעור ההוא אצל מצת מצוה, ועוד דאדרבה האוכל כשיעור ההוא הוא בריא ומבורך (עירובין פ"ג:), אבל הנכון דנקרא לחם עוני מפני שהמצה מתקבצת ומתחסרת ואינה מצלחת כמו החמץ, כי מעוגה אחת של עיסה רבוכה תאפה עוגת חמץ גדולה עד מאד, ועוד נקראת לחם עוני לפי שנאפה בחפזון ואינו מספיק להחמיץ. |
Shibbolei HaLeket, Commentary to the Haggadah, "Matzah Al Shum"שבלי הלקט, פירוש על ההגדה, "מצה על שום מה"
| על שם שלא הספיק בציקן של אבותינו להחמיץ וכו' שנאמר: ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ. וכל כך למה – כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. ופירש ר' ישעיה זצ"ל: אילו היו יכולין להתמהמה היו אופין אותו חמץ, שפסח מצרים לא נצטוו על חמץ אלא לילה אחד, והפסוק שאומר "ששת ימים תאכל מצות" (דברים ט"ז:ח') אינו אלא לדורות. ואם תאמר הרי הוא אומר: "מצה זו שאנו אוכלין על שם שלא הספיק בציקן של אבותינו להחמיץ", כך פירושו: מכיון שהקב"ה רואה את העתיד וצופה ומביט מה שעתיד להיות על כן ציוום מבערב על הנס של מחר. |
Orechot Chayyim, Commentary to the Haggadah, "Ha Lachma Anya"אורחות חיים, פירוש על ההגדה, "הא לחמא עניא"
| יש שואלין והלא אחר יציאת מצרים היה שהוציאו בציקם צרורות בשמלותם על שכמם ויאפו את הבצק. ואמר רב יהוסף האזובי בשם הרב אברהם אבן עזרא ז"ל שהיה שבוי בהודו והיו מאכילין אותו לחם מצה ולא נתנו לו לעולם חמץ והטעם מפני שאינו מתעכל במהרה כחמץ ויספיק ממנו מעט וכן היו עושים המצרים לישראל. |
R. Yosef ibn Kaspi Shemot 12:15-18ר׳ יוסף אבן כספי שמות י״ב:ט״ו-י״ח
| (טו) שבעת ימים מצות תאכלו – אין הכרח לדמיונים שיהיו ממין אחד קרוב עם הדברים שהם דמיונים להם, ולכן אינו מחויב שעשותנו מידי שנה בשנה אכילת מצות שבעת ימים יהיה כי כן עשו שבעת ימים בצאתם, מיום צאתם עד יום טבוע פרעה, כמו שאמר א"ע. כי כן נצטוינו לעשות שבעת ימים, אע"פ שלא אכלו אבותינו רק יום אחד, או אם אכלו ימים ושנים, כי תורתנו לקחה לחגינו ברוב שבעת ימים, כי הוא מספר נהוג בארץ ההיא, גם שבעת ימי המשתה, וימי השמחה, או אף ימי אבל, כי הוא כלל שבוע אחד, והראיה ע"ז כי נצטוינו לעשות סכות שבעה ימים כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, והוא היה זמן רב. (יח) בארבעה עשר יום לחדש בערב – זה הערב הוא תכלית ארבעה עשר והתחלת חמשה עשר, והנה אלו הנקודות בזמן אי אפשר לעמוד על אמתתם חוץ לנפש בצמצום, לכן טובה בזה הקדימה מן האחור. |
Ran on the Rif, Pesachim 25bר״ן על הרי״ף, פסחים כה:
| מצה על שום שנגאלו שנאמר ויאפו את הבצק וגו'. ולא יכלו להתמהמה שאילו יכלו להתמהמה היו מחמיצין אותו דפסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום כדאיתא בפסח שני ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ ולפיכך אילו יכלו להתמהמה החמיצו עיסותיהם לצורך מחר שלא הוזהרו בבל יראה אלא מתוך שלא היה להם פנאי אפאוהו מצה וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת מצה. |
Abarbanel Shemot 12:15אברבנאל שמות י״ב:ט״ו
שבעת ימים מצות תאכלו וגו' עד ויקרא משה לכל זקני ישראל בעבור שהתחברו במועד הזה שלש מצות והם פסח מצה וחגיגה והנה שכבר ביאר הכתוב מצות הפסח בא לבאר עתה ענין המצה והחגיגה בפסוקים האלה. ואמנם טעם המצה ואיסור החמץ כבר ביארו רבן גמליאל בהגדה באמרו מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם. וכבר הערותי במאמר זבח פסח אשר חברתי ספק גדול על זה הוא הספק אשר בשער צ"ו וענינו כי הנה קודם היציאה ממצרים צוה הקב"ה בפרשת החדש על המצוה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו ואמר והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' וגומר שבעת ימים מצות תאכלו. ואם קודם שיצאו ממצרים צוה ית' על מצות המצה ואסור החמץ איך אמר רבן גמליאל שהיה טעמה על שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגאלו. והנה הר"ן בחדושיו על הרב האלפסי בפר' ערבי פסחים (דף קט"ו) כתב על זה וז"ל מצה זו על שום שנגאלו שנאמר ויאפו את הבצק ולא יכלו להתמהמה שאלו יכלו היו מחמיצים אותו דפסח מצרים לא עשו אלא לילה ויום אחד כפסח שני ולמחר היו מותרין מחמץ ובמלאכה לפיכך אלו יכלו להתמהמה היו מחמצין עסותיהן לצורך מחר שלא הוזהרו בבל יראה אבל מתוך שלא היה להם פנאי אפוהו מצה וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת המצה עד כאן. יראה שהרב הבין שמצות המצה במצרים היתה בלבד בפסוק על מצות ומרורים יאכלוהו וכי זה בלבד ידבר בפסח מצרים ושאומרו אח"כ והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו וגו' שבעת ימים מצות תאכלו הוא בפסח דורות אחרי בואם אל הארץ ששם יהיה אסור החמץ כל שבעה כי לדעתו לא היה אסור החמץ וחיוב המצה במצרים כי אם בלילה הראשין עם היות שלאחריו לא היה כן כמו שצותה תורה בפסח שני. אמנם במדבר לא היה להם חטה ושעורה לעשות מצה ולכן לא נצטוו בה כי אם בשנה השנית ע"פ הדיבור וכן כתב בן כספי לא תחשוב שעשו ישראל במצרים חג שבעת ימים כי הם במצרים לא אכלו מצה כי אם פעם אחת עם הפסח אבל התורה צותה לחוג לדורות שבעת ימים כי המספר ההוא מהימים היה נהוג אצלם תמיד במשתה היין ובחופה גם באבלות ולכך צותה גם כן לחוג את חג הסכו' שבעת ימים אע"פ שהיו הסוכות ההם זמן הרבה מאד ומלבד שהדעת הזה הוא רחוק מאד מפשט הכתובים שבפרשת החדש עדיין הקושיא במקומה עומדת רוצה לומר איך יאמר רבן גמליאל שהסבה שאנו אוכלים המצה בליל פסח היה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ כי הנה קודם היציאה צוה יתברך לאכול המצה עם הפסח ומפני אותה מצוה שלשעה אנו אוכלים את המצה בליל פסח לא מפני שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. אבל אמיתת הענין הזה הוא שהמצוה שנצטווה בה ישראל במצרים מהמצה ואסור החמץ לכל שבעת הימים היתה כמו שנצטוו לדורות ושעל פסח מצרים נאמר והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים תאכל מצות רוצה לומר שיעשו את החג לדורות כמו שעשו אותו במצרים פעם ראשונה וכמו שכתב הראב"ע שאכלו המצה מיום שיצאו ממצרים עד שנכנסו בים שהם שבעה ימים וכן כתב הרמב"ן שטעם ויאפו את הבצק מפני המצוה שנצטוו שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת וגו' והיותר נכון בעיני בזה הוא שבמצרים צוה השם לישראל במצות הפסח והמצות שיאכלו אותם בלילה הראשון ובשבעה ימים אחריו ושכן יעשו את החג לדורות בענין הפסח בלילה ההוא ובענין המצות כל שבעת הימים והיה הפסח להורות ולזכור הנס שהיה עתיד לעשות שיפסח ה' על הפתח ויצילם ממכת בכורות והיו המצות לזכרון הגאולה והיציאה מהגלות בחפזון ומהירות רב ונמרץ שהיה עתיד להוציאם בליל הפסח. האמנם אלו נתנה המצוה הזאת לישראל אחרי צאתם ממצרים אולי שלא יהיו מרגישים במהירות הגאולה ולא יעמדו על טעם המצוה ההיא ואמתתה. לכן הערים הקב"ה לצוות אליהם המצוה הזאת במצרים קודם יציאתם משם ולהיותה המצוה הראשונה שנצטוו בה היו זריזין עליה מאד ולשו עיסותהן בחשבם שיהיה להם פנאי לאפות אותם במצרים מצות כמו שנצטוו וקודם האפיה בא פרעה ועבדיו לילה לאמר קומו צאו מתוך עמי ויצאו בחפזון גדול וישאו את בצקם צרורות בשמלותם על שכמם כי לא יכלו להתמהמה לאפות אותן במצרים כאשר חשבו והיו בני ישראל ונשותיהן חרדים ומצטערים על עיסותיהן שמא יחמצו ויחטאו לאלהים במצוה הראשונה אשר צוה אותם וכאשר הגיעו לסכות או למקום אחר נאות לאפות את בצקם בדקו אחריה ומצאום עוגות מצות כי לא היו חמץ ואז הכירו וידעו שבחפזון גדול יצאו ושהגדיל השם לעשות עמהם נס וההכרה הזאת הגיעה להם בעבור שנצטוו קודם היציאה בשמירת המצות ולכך אמר רבן גמליאל שהיה עעם המצה באמת מפני שלא הספיק שהוא מהירות היציאה עם היות שנצטוו ראשונה עליה לאותה סבה שזכרתי ועל זה אמר הכתוב והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' שהיום הוא יום חמשה עשר בניסן שהרי בליל חמשה עשר אכלו את הפסח ולבקר יצאו שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. ואלו היתה המצוה ההיא ליום אחד בלבד לא היה הדבר נרגש כי כמה מהאנשים יעברו יום אחד או יומים שלא יאכלו לחם כלל או שיאכלוהו מצה במקרה שקרה לכן צוה יתברך שחג המצות יהיה שבעת ימים כי הוא הקף שלם וכשיתמידו בו באסור החמץ וענין המצות יודע שהוא חג ה' וגם צוה במספר הזה מהימים להזהירם שלא יאכלו חמץ מליל יציאתם ממצריים עד שיטבעו המצריים בים סוף. ואין הכוונה שכל שבעת ימי החג יאכלו מצות בחיוב כי המצה אינה חובה אלא בלילה הראשון אלא שבכל שבעת הימים ההם כל הלחם אשר יאכלו יהיה מצה בלא חמץ והוא אמרו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ואין היום הראשון שנזכר כאן הוא יום י"ד כמו שפרש"י כי כמו שכתב הרמב"ן אין בכל הפרשה רמז ליום י"ד אבל אמר ביום ראשון על יום ט"ו שהוא ראשון לשבעת ימי החג ולפי שתחלת היום הוא מן הערב שלפניו לכן אמר אך ביום הראשון תשביתו שאור ביום הראשון מימי החג יהיה נשבת החמץ מן הבית וכן כתב הראב"ע שבהכנס היום הראשון כבר יהיה נשבת החמץ מן הבתים. והנה אמר תשביתו ולא אמר תוציאו לפי שמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כלומר שדי שיבטל אותו בלבו ויהיה נחשב אצלו לעפרא דארעא. וענין תשביתו שאור הוא לפי שהיה המנהג בארץ מצרים וגם היום כן בכל ארצות הישמעאלים שבכל יום ויום לשום לחם לאכול כי מפני חום הארץ יפסד הלחם כשיעבור עליו היום ואם ימצא השאור בבתיהם אולי יתנו עיניהם בו לתתו בעיסתם להחמיצה ויבואו לאכול חמץ על כן צוה יתברך שאור לא ימצא בבתיכם שהיא שמירה מעליא. ואמרו מיום הראשון וגו' שיעורו כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ונכרתה וכדי שלא נחשוב שיהיו כל שבעת ימי החג שוים בקדושה ומעלה ביאר שהיום הראשון מהם יהיה מקרא קדש רוצה לומר שיקראוהו יום קדוש וכן היום השביעי יהיה במדרגה רבה מהקדושה שכל מלאכה לא יעשה בהם זולת מה שיאכל לכל נפש שהוא אוכל האדם שמותר לעשותו בחג והנה לא אמר אשר יאכל לכל אדם אלא לכל נפש להגיד שאפי' הבהמות שלהם הם בכלל אשר יאכל לכל נפש בחג והיה היום האחד מקרא קדש לפי שבו יצאו ממצרים והיום האחרון גם כן מפני שביום השביעי נטבעו המצריים בים סוף וביבשה עבר ישראל ואמנם אמרו עוד ושמרתם את המצות פירשו המפרשים שיהיו המצות שמורים מימי הקציר. וכפי מה שפרשתי בא הכתוב הזה לבאר למה יצוה במצה בזה החג כי הנה טעם הפסח כבר ביאר אותו למעלה שהיה מפני שפסח השם והציל בתי בני ישראל מהמגפה במכת בכורות אבל אכילת המצה ואיסור החמץ לא ביאר טעמו עד הנה ולכך הוצרך הכתוב לבארו מאמרו ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי וגו' רוצה לומר והנה צויתי אתכם שתשמרו את המצות לפי שבעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם עם כל רבוים מארץ מצרים ולזכר הגאולה והיציאה ההיא צויתי שתשמרו את היום הזה לדורותיכם. והיתה השמירה בב' דברים. הא' באכילת מצה בחיוב בליל היום הראשון ועל זה אמר בראשון בי"ד יום בערב תאכלו מצות רוצה לומר בחדש הראשון ביום הי"ד בערב שהוא ליל ט"ו תאכלו מצות אכילת חובה. והב' הוא איסור החמץ שיתמיד מן היום הראשון מהחג אשר זכר עד היום השביעי וסופו ועל זה אמר עד יום הכ"א לחדש בערב שבעת ימים בכלם שאור לא ימצא בבתיכם כדי שלא תבואו לאכול חמץ ותבואו לידי כרת כי כל אוכל מחמצת והוא הדבר שנתערב בו השאור או הדבר המחמיץ יהיה נכרת מעמיו בין שיהיה אזרח מישראל או גר צדק שהרי באכלו מחמצת כפר בעיקר ותכרת נפשו. הנה התבאר שנשנה כאן המאמר הזה ושמרתם את המצות לבאר שטעם המצה בלילה ראשון ואסור החמץ כל שבעת הימים הוא זכר ליציאה ולגאולה ונזכרה למעלה זאת המצוה בעצמה וחזר עתה במקום הזה לבאר בה הסבה והרמז שבעבורו נצטוותה. ואמנם הוסיף לומר פעם אחרת כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות לפי שמצות הפסח לא חייבה התורה אלא בהיותם בארץ לא בחוצה לארץ אבל אכילת מצה ואסור חמץ לא היה כן כי בחיוב היה בהיותם בארץ ובהיותם חוצה לארץ ואין מצות המצה תלויה במצות הפסח וכדי לבאר זה אמר הכתוב כאן כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות רוצה לומר אע"פ שמצות הפסח תלויה בארץ אין כן מצות המצה ואסור החמץ כי הנה בכל מושבותיכם שתשבו בארץ או בחוצה לארץ כל מחמצת לא תאכלו ותאכלו מצות בימים הנזכרים. הנה התבאר שאין יתור בפסוקים האלה והותרה השאלה הו': |
Abarbanel Devarim 16:1אברבנאל דברים ט״ז:א׳
והנה הזהיר שלא יאכלו חמץ עם הפסח ולא די שבאותו יום על הפסח יאסר החמץ. כי אם גם שבעת ימים שלמים יהיה איסורו. וזהו אמרו לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות לחם עוני. רוצ' לומר שכאשר יאכל לחם כל שבעת הימים יהיה מצה ולא חמץ. ואמר לחם עוני לתת תואר המצה שהוא לחם עוני שהעניי' יאכלו הלחם מצה. לפי שאין להם זמן פנוי להחמיץ הלחם ולעניותם הם כ"כ זריזים בתקון אכילתם. וגם לפי שיספיק יותר. כי הנה הלחם מצה קשה מאד להתעכל באצטומכא ולכן יאכל האדם ממנו מעט ממה שיאכל מן החמץ. וכמו שזכר יצחק הישראלי בספר המסעדי'. ולפי שזכר בזה מצות הפסח ומצות המצה נתן הטעם בכל אחד מהם. אם לענין המצה שזכר בסמוך באמרו כי בחפזון יצאת מארץ מצרים כי היו המצרים ממהרי' אות' לצאת עד שמפני זה אפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. וכמ"ש בהגדה מצה זו שאנו אוכלי' על שום מה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם וגו'. וכבר הקשו על זה אנשי'. איך נתן זה הטעם למצה. כי הנה בפרשת בא אל פרעה צוה הקב"ה על המצה קודם יציאתם ממצרים. ולא היה אם כן בעבור שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. שאם היה כן היתה המצוה אחר המעשה כמו שהיה בענין הסכות. אבל כיון שקדם הצווי למעשה יראה שלא היה מפני זה כי אם בעבור שצוה הש"י עליו כשאר המצות. אבל התשובה בזה הוא שהש"י צופה ומביט הדברי' שהיו קודם היותם. ורצה להראות את ישראל יציאתם ממצרי' שיהיה במהירות מופלא וכדי שהם ירגישו בדבר ויתנו אליו לב לכן צוה אליהם קודם היציאה שלא יאכלו חמץ כ"א מצה וכאשר באה עליהם מהירות היציאה היו מתחלחלים כלם על לחמם שלא יחמץ מפני הצווי האלהי שכבר קדם אליהם. וכאשר יצאו וראו שלא הספיק בצקם להחמיץ ושגם עם יציאתם אפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות הכירו וידעו מהירות גאולתם ויציאתם כמה היא. הנה התבאר לך שהית' מצות המצה אשר נאמרה להם במצרים סבה לשהכירו מהירות יציאתם שהיה הנס הגדול. וצדקו אם כן דברי בעל ההגדה בטעם המצה שהוא מפני שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ ושקדם הצווי לפועל הנם. כדי שירגישו ויכירו וגו'. ואחרי שנתן טעם למצה נתן גם כן טעם לפסח. ועליו אמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים שהפסח היה זכר שפסח הש"י על בתי בני ישראל ביום ההיא שמתו הבכורות ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וגו'. כי זה היה ראוי לזכרו כל ימי חייך ואחרי שזכר ב' המצות האלה פסח ומצה ונתן הטעם בכל אחד מהן ראה לתת גדר וגזרה בכל אחת מהן לשמירתן כי הנה לענין שמירת המצה ואיסור אכילת החמץ נתן גדר גדול באמרו ולא יראה לך שאור בכל גבולך כי כאשר לא ירא' לא לבד בבי' אבל גם בכל הגבול לא יבא האדם לאכלו ולענין גדר הפסח אמר ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר כי בזה יהיה זריז ומשתדל לאכלו בלילה בדעתו שאם ישהה יהיה נותר ויותן לבית השרפה. ואמנם אמרו אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר אפשר לפרש היום הראשון על יום ארבעה עשר שהוא ראשון וקודם לחג ואינו חג. |
Modern Texts
Tzelach, Pesachim 116bצל״ח פסחים קט״ז:
| כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו וכו' מצה וכו' שנאמר ויאפו את הבצק. הר"ן [כ"ה ע"ב מדפי הרי"ף] נתקשה בקרא דכתיב ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים וכו', דמשמע דאי לאו דגורשו היו עושים חמץ, והרי היה יום ראשון של פסח, וכתב הר"ן שהיו אופין חמץ לצורך מחר דפסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא יום א' ועל בל יראה לא הוזהרו, עכ"לג) ואני תמה שזה דבר חדש שלא נצטוו במצרים על בל יראה וזה לא שמענו, ובפרשת החדש הזה לכם כתיב שאור לא ימצא בבתיכם, ואף דכתיב שבעת ימים, הרי גם באכילת חמץ כתיב שבעת ימים, ואפילו הכי לא היה נוהג רק יום אחד, ה"נ לא יראה נהג יום א'. ועוד, שהרי במשנה בפרק מי שהיה טמא [לעיל צ"ה ע"א] שנינו מתחלה מה בין פסח ראשון לפסח שני פסח ראשון אסור בבל יראה ופסח שני מצה וחמץ עמו בבית, ואח"כ [צ"ו ע"א] שנינו משנה מה בין פסח מצרים לפסח דורות, וחישב כמה דברים. ואם כדברי הר"ן היה לומר ג"כ פסח דורות אסור בבל יראה ופסח מצרים מצה וחמץ עמו בבית, אלא ודאי ליתנהו לדברי הר"ן וגם פסח מצרים היה אסור בבל ויראה עכ"פ יום אחד כמו האכילה. ואם כן נשאר קושיית הר"ן על התורה דמשמע שאילו לא גורשו היו אופין חמץ, והרי אסור בבל יראה. והנה בסוף פרשת בא [שמות י"ג, ג' - ה'] ויאמר משה אל העם וגו' ולא יאכל חמץ, היום אתם יוצאים וגו', ועבדת את העבודה הזאת וגו', ופירש רש"י העבודה הזאת של פסח. ואם כן אמר משה דבר זה או בשעת זביחת הפסח וזריקת דמו או בשעת אכילת הפסח, דאל"כ לא שייך לומר העבודה הזאת, והנה בשעת אכילת הפסח ודאי לא אמרו משה, שהרי כל הלילה ההיא הוזהרו ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו ואיך דבר משה אל העם, אלא ודאי בשעת עבודת הפסח בי"ד בניסן, ואיך אמר היום אתם יוצאים והם לא יצאו עד ט"ו. ואמנם בברכות דף ט' [ע"א] דכולי עלמא כשנגאלו בלילה נגאלו דכתיב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה, ופרש"י שאז נתנו המצרים רשות ללכת. והנה המקרא קורא נתינת הרשות יציאה, שכן כתיב הוציאך ממצרים לילה. ובמס' חולין דף פ"ג [ע"א] ת"ר את זו דרש ר' שמעון בן זומא לפי שכל הענין מדבר בקדשים ובקדשים הלילה הולך אחר היום יכול אף זה כן תלמוד לומר יום אחד וגו'. הרי שאי לאו גזירה שוה דיום אחד אז היה הלילה הולך אחר היום כיון דכתיב בקדשים, ורש"י פירש לפי שכל הענין של הפרשה סמוכה לקדשים דכתיב ירצה לקרבן וסמיך ליה אותו ואת בנו. וא"כ גם כאן היום אתם יוצאים סמוך לועבדת דמיירי בקדשים דהיינו פסח, ג"כ הלילה הולך אחר היום, ושייך ליל ט"ו ליום של י"ד, ושפיר קאמר משה בשעת זביחת הפסח היום אתם יוצאים, שהלילה שייך ליום זה, ובלילה קורא יציאה דכתיב הוציאך לילה. ומעתה ר' יוסי הגלילי [לעיל צ"ו ע"ב] דדריש דפסח מצרים חימוצו נוהג יום א' דכתיב ולא יאכל חמץ וסמיך ליה היום, אין הכוונה על יום ראשון של פסח רק על ערב פסח משעת זביחה והלילה שאחריו זה קורא היום, והלילה שייך ליום הקודם, אבל למחר לאור בוקר של יום ראשון של פסח כבר התחיל יום חדש וכבר הותר להם אפילו אכילת חמץ וק"ו ראייתו והמצאו, ומתורץ קושיית הר"ן. |
Shadal Shemot 12:14שד״ל שמות י״ב:י״ד
| והיה היום הזה לכם לזכרון – לדורות, אבל בשנת יציאתם ממצרים לא נצטוו לעשות חג המצות ולא נאסר להם החמץ, ולא חגגו לא ביום הראשון ולא ביום השביעי, וע' למטה פסוק כ"א. |
Shadal Shemot 12:21שד״ל שמות י״ב:כ״א
| משכו – לכו, כמו ואחריו כל אדם ימשוך (איוב כ"א:ל"ג), לך ומשכת בהר תבור (שופטים ד':ו') (קוצעיוס וקלער'{יקוס}). והנה משה בפרשה הזאת לא הזכיר כלל לישראל ענין אכילת המצות ואיסור החמץ, אעפ"י שכבר נצטוה על זה בפרשה שלמעלה, והנכון כי ה' הזכיר למשה ענין אכילת המצות ואיסור החמץ, כי ידע שיצאו מגורשים ולא יספיק בצקם להחמיץ, אבל משה לא אמר להם דבר מזה, כי לא היו יכולים להבין למה יאכלו מצות; רק אחר שיצאו פירש להם (בסימן י"ג) איסור החמץ ומצוַת המַצות, כי אז הבינו שזה לזכרון הנס שגורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. אך אעפ"י שלא אמר להם משה איסור החמץ, מ"מ נראה שאמר להם (ואם לא נכתב) שיאכלו את הפסח על מצות ומרורים, גם כי לא הגיד להם שיאכלו מצות שבעת ימים, ואכילת הפסח על מצות נראה שגם הוא מענין החפזון שנתחייבו לאכלו בחפזון. וכן מצאתי אח"כ לבעל הטורים שכתב למטה (פסוק ל"ט): אי נמי כפשטיה כי גורשו ממצרים הוא טעם למה אפוהו מצות ואילו נשארו היו מחמיצין אותו, שבפסח מצרים לא נצטוו באכילת מצה אלא על לילה ראשון. עכ"ל; וכן הר"ן בפרק ערבי פסחים {קט"ז ע"ב ד"ה מצה כתב} כתב, וז"ל: מצה זו על שום שנגאלו, שנ' ויאפו את הבצק ולא יכלו להתמהמה שאילו יכלו היו מחמיצים אותו, דפסח מצרים לא עשו אלא לילה ויום אחד כפסח שני, ולמחר היו מותרים בחמץ ובמלאכה, ולפיכך אילו יכלו להתמהמה היו מחמיצין עיסותיהן לצורך מחר שלא הוזהרו בבל יראה, אבל מתוך שלא היה להם פנאי אפוהו מצה, וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת המצה. עכ"ל. וראיה גדולה שלא נצטוו במצרים על בעור חמץ הוא מה שכתוב {פסוק ל"ד} וישא העם את בצקו טרם יחמץ, שנראה שלא היה אלא מפני החפזון שלא יכלו לאפותו מפני שהיו ממתינים שיחמץ, ואם כבר נצטוו על המצה היו אופים בצקם מיד אחר הלישה ולא היו ממתינים שיחמץ; והנה כי גורשו ממצרים ולא יוכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם, הכוונה שלא הספיק בצקם להחמיץ וע"כ לא אפו אותו, ולא היה להם צדה לאכול אלא בצק. |
Shadal Shemot 12:39שד״ל שמות י״ב:ל״ט
| כי לא חמץ – משמע שהבצק לא החמיץ, לא שלא נתנו בו שאור. ונ"ל כי בליל ט"ו אולי אחר אכילת הפסח לשו הבצק ליום המחרת ונתנו בו השאור והניחוהו שם כמנהג להניח הבצק כל הלילה כדי שיחמיץ, ואחר חצי הלילה גורשו ממצרים ולא יכלו לאפות בצקם ולקחו משארותם על שכמם ונתקרר הבצק ע"י שהוציאוהו ממקום שהיה מוצנע שם והוציאוהו לאויר ובפרט שאויר הלילה קר, ועי"כ לא החמיץ, אע"פ שנתנוהו בשמלותם כדי שיתחמם. וגם צדה לא עשו להם – לא ידעו שיצאו מארץ מצרים בלילה ההוא (ובפרט כי כאשר העירני תלמידי חזקיה מצליח אשכנזי אמר להם משה {פסוק כ"ב} ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר) ולא הכינו להם צידה רק לשו הבצק כדרכם ליום המחרת. ורמב"ן ור"י קארו פירשו אפו את הבצק בדרך וחוץ ממצרים כי גורשו ממצרים ואמנם אפו אותו עוגות מצות כי כן נצטוו. עוגות – עיין בראשית י"ח:ו'. |
Shadal Shemot 13:3שד״ל שמות י״ג:ג׳
| ויאמר משה אל העם וגו' – משה קודם שיאמר לישראל מצות הבכורות אמר להם מצות חג המַצּות שנאמרה לו קודם צאתם ולא אמרה להם עד אחר צאתם (עיין למעלה י"ב י"ד וכ"א). זכור את היום הזה – בכל שנה ושנה. |
Shadal Shemot 13:3שד״ל שמות י״ג:ג׳
| ויאמר משה אל העם וגו' – משה קודם שיאמר לישראל מצות הבכורות אמר להם מצות חג המַצּות שנאמרה לו קודם צאתם ולא אמרה להם עד אחר צאתם (עיין למעלה י"ב י"ד וכ"א). זכור את היום הזה – בכל שנה ושנה. |
Netziv Shemot 12:15נצי״ב שמות י״ב:ט״ו
| שבעת ימים וגו' – מכאן ואילך קאי רק על "לדורותיכם" (פסוק י"ד), דלא כפסח מצרים שלא נזהרו מחמץ אלא ביום הראשון (ועיין להלן פסוק ל"ד), אלא שמ"מ לא אכלו חמץ כל שבעה עד אחר ביזת הים, משום שלא היה להם חמץ, אבל לדורות הוזהרנו כל שבעה. |
Netziv Shemot 12:34נצי״ב שמות י״ב:ל״ד
| וישא העם – של ישראל. טרם יחמץ – לרבי יוסי הגלילי שאמר שלא הוזהרו אז על אכילת חמץ אלא אותו יום, מתפרש כמשמעו, דאע"ג שהיו רשאים לאפות חמץ לאכול למחר אבל לא הספיק העת. ולחכמים דסבירא להו שהיו אסורים בחמץ כל שבעה, הכי פירושו, שראוי היה לאפות במצרים מצות, אבל לא הספיק העת, על כן נשא העם הבצק, ואם היה מחמיץ היו שורפים. וסיפר הכתוב כאן שלא במקומו, שהרי מיירי מה שהיה בחצות הלילה, והנשיאה היתה בבוקר בעת שיצאו, אלא מספר דכל כך הכריחו אותם חיל מצרים שלא יתעכבו, עד שלא הניחום לאפות שם, אלא קיפלו הבצק כדי לצאת תיכף ומיד בבוקר. וגם: משארותם צרורות בשמלותם על שכמם – מה שנשתייר מאכילת מצת הלילה צררו בשמלותם כדי שיהיה מוכן ליציאה בבוקר. וכבר מבואר במכילתא שנהגו בשיורי מצת מצוה כבוד, וצררו בשמלות ועל שכמם וכפירוש רש"י. |
Netziv Shemot 12:39נצי״ב שמות י״ב:ל״ט
| כי לא חמץ – לרבי יוסי הגלילי פירושו — שלא נתחמץ עדיין, ובאשר לא היו להם בסוכות תנורים ואפו על השמש, לא היה אפשר לאפות עיסת חמץ כי אם מצות, "כי גורשו וגו'" — משום הכי לא אפו ברעמסס בתנורים אחר שיתחמץ. ולרבנן דרבי יוסי הגלילי הכי פירושו "כי לא חמץ" — שלא נתחמץ, דאילו נתחמץ היו שורפים. "כי גורשו ממצרים" — ומשום הכי לא אפו שם. ולא יכלו להתמהמה – הוא מיותר. אלא בא ללמד שגם המה מצד עצמם לא יכלו להתמהמה, וזהו 'חפזון דישראל' שהיה בבוקר, ואז לא היה חפזון למצרים, כמו שכתבתי לעיל פסוק י"א. אלא ישראל נחפזו שיראו שלא יהא נודע למצרים שאין דעתם לחזור. והיינו דתניא במכילתא: "כי גורשו ממצרים" — שומע אני מאליהם, ת"ל "ולא יכלו להתמהמה". והוא פלא. ונראה שהוא טעות הדפוס, וצריך לומר 'שומע אני שלא מאליהם', פירוש שרק ממצרים נתגרשו ולא מאליהם, פירוש, מצד עצמם, תלמוד לומר "ולא יכלו להתמהמה", וכמו שכתבתי. ובמכילתא דפוס אמסטרדם הנדפס עם פירוש 'זה ינחמנו' כתוב 'הכי גרסינן שומע אני מאליהם', משמע שהיתה נוסחא אחרת, והיינו כמו שכתבתי שהנוסחא העיקרית 'שלא מאליהם'. וגם צדה לא עשו להם – לא קנו מן השוק. אע"ג שכסבורים היו שילכו דרך ארץ פלשתים ולא במדבר הגדול, מ"מ היה להם להכין צדה על איזה ימים עד בואם לישוב. אבל לא הכינו מאומה, והיה זה כדי שיבינו מצרים שהולכים במדבר ולשוב מיד. |
Hoil Moshe Shemot 12:14הואיל משה שמות י״ב:י״ד
R. David Zvi Hoffmann Shemot 12, Introductionר׳ דוד צבי הופמן שמות י״ב, הקדמה
| (יב, א – יג, טז) יציאת מצרים מתוארת בפסוקים כט-מב דלהלן שהם המשך המסופר עד יא, ח. ברם, תיאור זה כה מוקף מצוות עד שהוא הופך לפרשה בפני עצמה, ועל כן נוספו לו לתיאור הקודם שני פסוקים (יא, ט-י). והנה קודמים לתיאור יציאת מצרים שתי פרשיות שעניינן הוא מצוות (א-כ; כא-כח), ושתי פרשיות שעניינן הוא מצוות באות אחריו (צג-נ; יג, א-כ). פרשת המצוות הראשונה (א-כ) מורכבת משני חלקים – הראשון מכיל הוראות באשר לפסח שיש לעשות אותו בליל י"ד לחודש במצרים (א-יג), ואלו בחלק השני נמסרות הוראות באשר לחג המַצּוֹת, אותו יש לחגוג בעתיד מיום טו לחודש עד יום כא בו (יד-כ). פרשת המצוות השניה חוזרת רק על חלקה הראשון של הפרשה הראשונה בכך, שהיא מוסרת את ביצועה של מצוות ה' אל משה – שאמנם מוסר את הדברים לבני ישראל ואף מדגיש-משנן להם, שעליהם לעשות עבודה זו גם בעתיד בארץ הקודש, ושעליהם להסביר את משמעותה לבניהם. לבסוף מסופר, שאכן עשו-קיימו ישראל את מצוות הפסח כמצווה (כא-כח). בשל חשיבותן של מצוות אלה אין זה צריך להתמיה כלל שהן נמסרות פעמיים, פעם אחת כדבר ה' אל משה ופעם אחרת כאשר משה מצווה אותן לבני ישראל, ומה גם שבפעם השניה יש בה משום תוספת. פרשת המצוה הראשונה שאחרי תיאור יציאת מצרים (מג-נ) משלימה מצוות הפסח, במיוחד באשר לפסח דורות. הפרשה השניה (יג, א-טז) מכילה את מצוות קידוש הבכורות המיידית ואחר כך מצוות המַצּוֹת ומצוות הבכורות לדורות, ועוד. גם יש להעיר שבפרשה הראשונה (א-כ) מצוה ה' למשה ולאהרן את ענייני הפסח והמַצּוֹת בצורות שונות. עניין הפסח נמסר תחילה לשעתו – הוא צריך להיעשות מיד. מצוות המַצּוֹת חלה על פי האמור שם (טו) אצל הדורות הבאים. ואמנם אין להעלות על הדעת, שבני ישראל המתכוננים עתה לצאת למסע במדבר, יצטוו לחוג חג בן שבעה ימים בראשיתו של מסע זה. על כן אין משה מוסר בנאומו אל בני ישראל אלא את מצוות הפסח שיש לקיים כבר עתה (כא-כג). אבל הוא מבהיר מיד (כד-כז) שקרבן זה יידרש גם מן הדורות הבאים, ואולם עדיין אינו מזכיר דבר באשר למַצּוֹת. רק מאוחר יותר, כאשר בני ישראל מגיעים לסוכות, מוסר משה לעם על מצוה זו, לקראת התנחלותם בארץ ישראל, וראה להלן. בכך מוסבר באורח כללי סדר פרשיות המצוות שביציאת מצרים, ובאשר לפרטים – ראה להלן, במקומם. |
R. David Zvi Hoffmann Shemot 12:12-13ר׳ דוד צבי הופמן שמות י״ב:י״ב-י״ג
| אך מה היה אופיו של קרבן הפסח? אין הוא כמו הכבש היומי ההוא, קרבן עולה שבו מקדיש האדם את כל חייו כשייכים לה' וכחייבים בעבודתו ובציות לו. מכיוון שהוא נקרא לעתים בשם זבח, הוא שמם של הקרבנות הנאכלים, ובמיוחד של קרבן השלמים הרי שהפסח שייך לסוג של שלמים. אכן, אך טבעי הוא שבשעת היציאה לחירות, כאשר באה לישראל הישועה הגדולה ביותר שלה זכתה האומה אי-פעם, יהיה קרב קרבן שלמים. כשם שהאדם מצהיר על ידי קרבן שלמים על ישועתו כתוצאה של התאחדותו עם הקב"ה, כך גם נפתחה הגאולה ממצרים בביאורו של שם הוי"ה ובהבטחה "כי אהיה עמך" ועתה היא צריכה להיות מושלמת בהתאם לאלה. אבל הפסח צריך להיות כמו קרבן תודה, במיוחד בשביל ההצלה מן המוות במכת בכורות, וכאמור במפורש בפסוק כ"ז, ומכיוון שבמצרים היה מת בכל בית ובית – "כי אין בית אשר אין שם מת" צריך היה להיות פסח בכל בית ובית – "שה לבית". ועוד, שלא כמו בפסח שצריך יהיה להביא בעתיד – אות תודה על ההצלה במצרים, הרי הפסח שזבחו במצרים היה גם קרבן שלמים וגם קרבן תפילה למען השיג את הישועה, ומשום כך נצטוו לזבחו "בין הערביים" – לפני בוא מכת בכורות. במצרים שימש הבית כמזבח, ודם הקרבן נזרק על מזוזותיו ומשקופיו. בהרגישם התאחדות עם הבורא ית' ובחפשם רווח והצלה בהתאחדות זו, אכלו כל בני הבית (גם אלה שמחוץ לבית, שנמנו מראש על קרבן זה והתאחדו אפוא לבית אחד), מקרבן זה בהסיבם על שולחן ה', אבל לא הוצרכו ליתן – כפי שצריכים לעשות בקרבנות השלמים האחרים – חלק מובחר ממנו לכהן, כי בארוחה ראשונה זו משולחן גבוה נחשבו כל ישראל לשווים, כדי להפגין את ייעודם של כולם להיות "ממלכת כהנים" בהעמידם עצמם, על ידי הקרבת הפסח, תחת השגחתו ית', כדי ליהנות כביכול משולחנו |
R. David Zvi Hoffmann Shemot 12:14-15ר׳ דוד צבי הופמן שמות י״ב:י״ד-ט״ו
| (יד) אפשר להסתפק, אם פסוק זה והבאים אחריו הדנים בחג המצות, אמנם נתגלו להם לישראל כבר באחד בניסן, יחד עם הוראות הפסח, או נאמרו להם מאוחר יותר, אחרי היציאה ממצרים. מפסוק יז משתמע כאפשרות השניה, שכן היציאה ממצרים מופיעה בו לכאורה כדבר השייך לעבר. אך אין הכרח להבינו כך, כי כאשר ה' מדבר על אודות יום הפסח שבו היציאה כבר תהיה ענין של העבר, הוא מדבר גם ביציאה עצמה כענין שבעבר, והשוה דבריי על אודות הפסוק "אשר גבלו ראשונים" במבוא לספר דברים. היום הזה – הוא היום אשר שייך אל הלילה הקודם, וזוהי דרך הכתוב – לקשור אל כל משך-זמן את הגובל בו על ידי מלת –"הזה". את "בין הערביים" הוא קשור אל "בלילה הזה" (פסוק ח), הלילה שלאחריו, ואל "בלילה הזה" (פסוק יב) את "היום הזה" (פסוקנו), היום שאחריו. לזכרון – השוה להלן יג, ג. וחגתם וגו' – רק היום הראשון נקרא "חג" במובן המצומצם של המלה. וחגתם... חג לה' – השוה ויקרא כג, מא. לדרתיכם – להבדיל מן "למשפחותיכם" שבפסוק כא. (טו) שבעת ימים וגו' – אל הרישא של הפסוק "שבעת ימים מצות תאכלו" מתקשר משפט-הנימוק "כי כל-אכל חמץ" וגו'. ואלו "אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם" הוא מאמר מוסגר. משפט-הנימוק "כי כל-אכל חמץ" וגו' מראה שאין כאן משום מצוות-עשה חיובית לאכול מצה במשך שבעת ימי החג, אלא יש כאן איסור אכילת חמץ בהם. לפיכך, כל החפץ לאכול לחם אינו יכול לאכלו אלא בצורת מצה. כי אלו היה כאן משום מצוות-עשה חיובית, היה משמעו של הכתוב שחייבים לאכול מצה ללא הפסק במשך שבעה ימים, והרי זה דבר שאין הדעת סובלתו – וראה דברי רש"ר הירש ע"א. את ההלכה שחייבים באכילת מצה בלילה הראשון שלחג, אנו יודעים בעיקר מן הכתוב "בראשון בארבעה-עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות" (להלן פסוק יח). פשוטו של מקרא זה הוא, כפי שכבר ביאר ראב"ע ע"א, שכבר בתחילת יומו הראשון שלחג, החמץ חייב להיות מושבת מן הבית. "ביום בראשון תשביתו שאר מבתיכם" – בהיכנס היום הראשון כבר נשבת כל השאור מבתיכם, והוא מדמה את פסוקנו לאמור במעשה בראשית (ב, ב) "ויכל אלהים ביום השביעי" כאשר נכנס היום השביעי, כבר כלתה מלאכתו. אך – תיבה זו מהווה ניגוד ל"שבעת ימים", דהיינו בעוד שאיסור אכילת חמץ משתרע על שבעה ימים, הרי אין להשתהות גם בהשבתת החמץ במשך שבעה ימים, אלא עוד ביום הראשון על כל החמץ להיות מושבת, מוסר מן הבית. ואת ההלכה, שכבר בצהרי ערב פסח אסור שיימצא חמץ בבית, אנו לומדים מן "לא תזבח על חמץ דם זבחי" האמור להלן (כג, יח), שהרי שם מדובר בקרבן הפסח, אשר יכול להיקרב "בין הערביים" על פי המסורת – סמוך אחר חצות היום. מיום הראשון וגו' – מוסב על "כל-אכל חמץ", אבל נאמר בסופו של הפסוק, משום שאם לא כן, אפשר היה להבין כי חייב כרת בשל אכילת חמץ הוא רק זה שאכלו במשך כל שבעת ימי הפסח, ואלו עתה מובן, שעונש כרת חל על כל העובר על איסור אכילת חמץ בכל זמן שהוא בין היום הראשון והיום השביעי ועד בכלל. ואולם משמעם של איסור חמץ ומצוות-מצה יתבאר רק להלן, ליד אירוע מאירועי יציאת מצרים. בשעת היציאה הוכרחו לאכול מצה, ואלו מאוחר יותר נצטוו באכילתה. ובדין מבאר רש"ר הירש ע"א שבעצם היתה המצה אותו לחם-העוני, אותו נאלצו ישראל לאכול במצרים לאורך כל שנות הגלות. "מצות לחם-עוני", שכן תמיד נגשו בהם המצרים ואילצו אותם לעבוד ללא הרף, וממילא לא יכלו להחמיץ את בצקם. בשעת יציאת מצרים חזרה על עצמה נגישה זו, אלא שעתה המצרים לא נגשו בהם בבני ישראל לעבוד, אבל נגשו בהם לצאת את ארצם מהר ככל האפשר, ושוב לא יכלו להחמיץ את בצקם. המצה היא אפוא לחמן של עבדות ושל אי-עצמאות. והנה בכך אמנם מתבאר, מדוע צריך לאכול מצה בלילה הראשון, אך עדיין לא מתבאר מדוע צריך להיזהר מאכילת חמץ במשך שבעה ימים. עלינו אפוא להוסיף כאן את הטעם שחשבנו לנכון לגבי איסור חמץ בקרבן מנחה (ויקרא ב, יא; והשוה פירושי לספר ויקרא): המצה מסמלת את הטהור, את הנקי מכל תערובת בלתי-רצויה (השוה אונקלוס – פטירא) והחמץ לעומתה – את הכיעור, את המושחת. בשולחנו של הקב"ה אוכלים לרוב מצה, והחמץ אסור בו (בדרך כלל). עתה הוטל על ישראל להשבית מביתו את המזון הארצי, את החמץ, למשך מחזור ימים כדי לחוש אחדות מוחלטת עמו ית'. מצוות-המצה שבלילה הראשון צריכה – מלבד זאת – גם להזכיר לנו את היציאה ממצרים, כשם שאכילת המרור מזכירה את סבלות מצרים. |
R. David Zvi Hoffmann Shemot 12:39ר׳ דוד צבי הופמן שמות י״ב:ל״ט
| ויאפו את-הבצק – לפי רמב"ן אפו בצק זה למצות "מפני המצוה שנצטוו "שאור לא יימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה", ואלו המשך הפסוק "כי-גרשו ממצרים" וגו' אינו בא אלא לנמק, מדוע אפו בדרך ולא עוד בהיותם במצרים, עובר ליציאתם משם. ואולם מצוות אכילת מצות עוד לא נודעה להם, אלא הקב"ה עשה שיעשו בצקם מצות, ואל עובדה זו נקשרה המצוה שלא לאכול חמץ במשך שבעה ימים, בעוד שמצוות אכילת מצה בלילה הראשון צריכה להזכיר את היציאה ממצרים. |
R. David Zvi Hoffmann Shemot 12:46, 50ר׳ דוד צבי הופמן שמות י״ב:מ״ו, נ׳
| (מו) מקומן של הוראות אלה כאן הוא תמוה. היינו מצפים להן כבר למעלה. אמנם כן, ההוראה שלא להוציא מן הבשר הפסח אל מחוץ לבית מיותרת היתה במצרים, כי בלאו הכי אסורים היו לצאת מן הבית, אבל יתר ההוראות צריכות היו להינתן כבר למעלה. יש אפוא להסיק מכאן, שהוראות אלה מתקשרות היטב אל האמור קודם. קודם נקבע, מי הם אלה שהם חלק מן המשפחה, ובתור שכאלה מותרים בפסח. העבד שייך למשפחה ועל כן מותר בפסח שלה. אבל לא כן בן-נכר ותושב. בהמשך נאסר ראשית לשגר מן הפסח אל משפחות אחרות, מחוץ לבית. אין לשגר מנות לידידים, כפי שנוהגים בסעודות חול. ואמנם מוסיף יונתן בן עוזיאל "ולא למשדרא דורנין גבר לחבריה" – אל לך לשגר מן הפסח מנה בשר לחבר. ויתרה מזה, אין לשבור עצם כפי שאמנם נהגו לעשות בסעודה רגילה, כאשר הפרישו מנה לשגרה לידידים (בשביל בני הבית היו חותכים את הבשר מן העצם, אך אין זה יאות לעשות כן במנה הנשלחת אל ידיד). בבית אחד – מחלוקת תנאים ישנה (פסחים פו ע"א) באשר למשמעה המדויק של המלה "בית" שבכאן. לפי רבי יהודה הרי זה בית ממש, ועל כן פירושו של הכתוב הוא שיש לאכול את הפסח במקום אחד ולא בשני מקומות, ואין איסור על אכילתו בשתי חבורות שבמקום אחד. לעומתו סובר רבי שמעון שמשמעו של "בית" הוא – חבורה, ועל כן אמנם מותר לאכול את הפסח "בשתי מקומות", אבל אסור לאכלו בשתי חבורות. התרגומים מקבלים את דעתו של רבי שמעון והיא נראית גם לנו, וההלכה היא כרבי שמעון. ועצם לא תשברו-בו – "אין חייבים אלא על שבירת עצם שיש עליו כזית בשר או שיש בו מוח", והרי זה הולם את ביאורנו שאיסור שבירת עצם קשור לאיסור לשגר מן הפסח מנות לאחרים. ואולם אין התורה מבחינה בין תכליות אפשריות של שבירת עצם מן הפסח, וודאי שכל שבירת עצם מעצמותיו אסורה. (נ) ראב"ע מסב פסוק זה "אולי... על הפסח שעשו במדבר סיני", כלומר על מה שהיה בשנה השניה לצאתם ממצרים. ברם, תיאור זה אין מקומו כאן, בדומה למתואר בסוף סיפור ירידת המן (ראה להלן טז, ל ואילך). מוטב אפוא להבין את פסוקנו כלשון עבר רחוק – קודם, בפסוק כח מסופר שעשו את הפסח כמצווה, וכאן חוזר הכתוב לומר לנו, שאכן עשוהו על פי מצוות ה'. ובדומה מסופר גם בבניית התיבה פעמיים שנח עשה כמצוות ה'. |
R. David Zvi Hoffmann Shemot 13:3ר׳ דוד צבי הופמן שמות י״ג:ג׳
| עתה, אחר היציאה ממצרים, מוסר משה את ציווי ה' שבפרק יב (פסוק יד ואילך). זכור – בא כאן במקום "והיה היום הזה לכם לזכרון וחגתם אתו חג לה'" (יב, יד). "זכר" הוא שם-הפועל והוא בא כאן במקום לשון רבים, ומשמעו כאן להגיד, כבר עתה יש לחגוג יום זה, ומובן מאליו שיש לחגוג אותו גם בעתיד, שהרי כלולה בו מצוות "וחגתם אתו חג לה'". בחזק יד – ביטוי מופשט יותר מן הביטוי "ביד חזקה". ולא יאכל חמץ – זכירתו של היום בעיקרה היא בכך, שאין אוכלים בו חמץ, לחמה של העצמאות, אבל אוכלים בו מצות לחם עוני כדי להראות, שעבדים היינו עד היום הזה, ורק בדרך אגב נציין, שגם בספר דברים (טז, ג) מצוין איסור אכילת חמץ כזכר ליום היציאה ממצרים. |
R. David Zvi Hoffmann Shemot 13:6ר׳ דוד צבי הופמן שמות י״ג:ו׳
| שבעת ימים – פסח דורות היה שונה מפסח מצרים בכך, שיאכלו מצות שבעה ימים ואף יחגגו את היום השביעי כחג. את היום הראשון – ומוטב לומר היום היחיד של פסח מצרים – חגגו מן הסתם גם במדבר, ועל חגיגתו גם נצטוו ב"זכור" (פסוק ג). חג לה' – כאשר התורה נוקטת את לשונה המדויק של התחיקה, היא משתמשת בשם "חג" רק בימים שעושים אותם בבית-המקדש, כלומר ביחס ליום הראשון שלחג, שלמחרתו אפשר לחזור הביתה. בלשון הדיבור הרגיל בא השם חג ביחס לכל יום התוועדות של שמחה, ומסתבר שבשל כך נקרא כאן, בפנייה אל העם, היום השביעי בשם זה (בדברים טז, ח הוא נקרא "עצרת"). ואולי יש גם טעם נוסף לקריאת היום השביעי כאן "חג", כי חג משמעו גם חגיגה, כלומר קרבן הנדבה שנקרב ברגל. מכיוון שבכל מועד שנחוג בבית-המקדש, היה היחיד מקריב קרבן חגיגה, נקראו ימים אלה בשם חג. והנה בחג המצות הביאו את החגיגה כבר ביום הראשון, משום שביום השני כבר חזרו לבתיהם – בשל קציר העומר. אבל אפשר להניח, שבימי היתר הבמות הקריבוה דווקא ביום השביעי. ומכיוון שבשעת הכניסה לארץ היו הבמות מותרות, נקרא כאן היום השביעי חג, ובכך גם נמצינו למדים, שאף בו מותר עדיין להביא את החגיגה. |