EN/HEע/E

Chronology – Shemot 18

Sources

Shemot 16:1שמות ט״ז:א׳

And they journeyed from Elim, and the entire congregation of the Children of Israel came into the wilderness of Sin, which is between Eilim and Sinai, on the fifteenth day of the second month after their departure from the land of Egypt.

וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

Shemot 17:1שמות י״ז:א׳

All the congregation of the children of Israel traveled from the wilderness of Sin, by their journeys, according to Hashem’s commandment, and encamped in Rephidim.

וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם.

Shemot 17:6שמות י״ז:ו׳

Behold, I will stand before you there on the rock in Horeb, and you shall strike the rock so that water will come out of it and the people may drink; and Moses did so before the eyes of the elders of Israel.

הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

Shemot 18:1שמות י״ח:א׳

Yitro, the priest of Midyan, Moshe's father-in-law, heard of all that God had done for Moshe, and for Israel His people, how Hashem had brought Israel out of Egypt.

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.

Shemot 18:5שמות י״ח:ה׳

And Yitro, Moshe's father-in-law, came with his sons and his wife to Moshe into the wilderness where he was encamped, at God's mountain.

וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים.

Shemot 18:12שמות י״ח:י״ב

And Yitro, Moshe's father-in-law, took a burnt-offering and sacrifices for God; and Aaron came, and all the elders of Israel, to eat bread with Moshe's father-in-law before God.

וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים.

Shemot 18:15-16שמות י״ח:ט״ו-ט״ז

(15) And Moshe said to his father-in-law: 'Because the people come to me to inquire of God. (16) When they have a matter, it comes to me; and I judge between a man and his neighbour, and I make them know the statutes of God and His laws.'

(טו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. (טז) כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו.

Shemot 18:24-25שמות י״ח:כ״ד-כ״ה

(24) So Moshe listened to the voice of his father-in-law, and did all that he had said. (25) And Moshe chose capable men out of all of Israel, and made them heads over the people, rulers of thousands, rulers of hundreds, rulers of fifties, and rulers of tens.

(כד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר. (כה) וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.

Shemot 18:27שמות י״ח:כ״ז

And Moshe let his father-in-law depart; and he went his way to his own land.

וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ.

Shemot 19:1-2שמות י״ט:א׳-ב׳

(1) In the third month after the Children of Israel had left the land of Egypt, that day they came into the wilderness of Sinai. (2) And they departed from Rephidim, and they came to the Sinai wilderness, and they camped in the wilderness; and Israel camped there before the mountain.

(א) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. (ב) וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר.

Bemidbar 10:29-32במדבר י׳:כ״ט-ל״ב

(כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. (ל) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. (לא) וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. (לב) וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ.

Devarim 1:6-19דברים א׳

(ו) ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. (ז) פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. (ח) רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם. (ט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. (י) ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. (יא) ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. (יב) אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם. (יג) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. (יד) וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת. (טו) וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם. (טז) וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. (יז) לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו. (יח) וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. (יט) וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֹתָנוּ וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ.

Josephus Antiquities 2:12:1 (264-265)יוספוס קדמוניות ב׳:י״ב:א׳ (265-264)

Now Moses, when he had obtained the favor of Jethro, for that was one of the names of Raguel, stayed there and fed his flock; but some time afterward, taking his station at the mountain called Sinai, he drove his flocks thither to feed them. Now this is the highest of all the mountains thereabout, and the best for pasturage, the herbage being there good; and it had not been before fed upon, because of the opinion men had that God dwelt there, the shepherds not daring to ascend up to it.

וכן זכה משה לכיבודים כאלה אצל יתרו, כי זה היה כינויו של רעואל, והיה יושב שם ורועה את הצאן. כעבור זמן נהג את העדרים ורעה אותם על יד הר הנקרא סיני. הר הזה הוא הגבוה שבהרים שם וטוב מאוד למרעה, כי הוא מגדל עשב טוב ולא נבער לפני כן, משום שהרועים לא העזו לעלות בו מחמת האמונה שא-להים שוכן בקרבו.

Josephus Antiquities 3:2-3 (62-64)יוספוס קדמוניות ג׳:ב׳-ג׳ (64-62)

But when Moses had celebrated this festival for the victory, he permitted the Hebrews to rest for a few days, and then he brought them out after the fight, in order of battle; for they had now many soldiers in light armor. And going gradually on, he came to Mount Sinai, in three months' time after they were removed out of Egypt; at which mountain, as we have before related, the vision of the bush, and the other wonderful appearances, had happened. Now when Raguel, Moses's father-in-law, understood in what a prosperous condition his affairs were, he willingly came to meet him. And Moses and his children, and pleased himself with his coming. And when he had offered sacrifice, he made a feast for the multitude, near the Bush he had formerly seen.

ולאחר שחגגו את חג הנצחון הניח משה לעברים ימים מספר אחרי הקרב והוליכם ערוכים במערכה, ולהם עתה גדוד גדול של מזוינים, והלך לאט לאט קדימה והגיע מקץ שלושה חדשים ליציאת מצרים אל הר סיני, שבו כפי שסיפרנו לעיל, זכה למראה בסנה ולשאר המראות. ולרעואל, חותנו של משה, נודעה הצלחתו והוא יצא לקראתו וקיבל אותו ואת צפורה ואת בניהם בשמחה. ומשה שמח על בוא חותנו והקריב קרבנות ושימח את העם בקרבת הסנה, שלא שלטה בו שלהבת האש.

Mekhilta DeRabbi Yishmael Yitro Amalek 1מכילתא יתרו עמלק א׳

וישמע. מה שמועה שמע ובא, מלחמת עמלק שמע ובא, שהיא כתובה בצדו, דברי ר' יהושע. ר' אלעזר המודעי אומר, מתן תורה שמע ובא... רבי אליעזר אומר, קריעת ים סוף שמע ובא...

Mekhilta DeRabbi Yishmael Yitro Amalek 1 Comparedמכילתא יתרו עמלק א׳ – השוואת עדי נוסח

מכילתא כת"י אוקספורד וכת"י מינכן מכילתא דפוס קושטא (רע"ה), ודפוס ונציה (ש"ה) מדרש משלי כ"א:כ"ב תלמוד בבלי זבחים קט"ז.                    וישמע יתרו כהן מדין - מה שמועה שמע ובא?                                                                             ר' יהושע א': בשעה שניתנה תורה לישראל.. ר' אלעזר המודעי או': קריעת ים סוף שמע ובא...                    וישמע יתרו - מה שמועה שמע ובא?                    מלחמת עמלק שמע ובא. שהיא כתובה בצדו. דברי ר' יהושע. ר' אלעזר אומר: מתן תורה שמע ובא... רבי אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא... תנא דבי ר' ישמעאל וישמע יתרו כהן מדין - מה שמועה שמע ובא?                    מלחמת עמלק שמע ובא, שהיא כתובה בצדו ד"ר יהושע. ר' אליעזר המודעי אומר נתינת תורה שמע ובא... ר"א אומר: קריעת ים סוף שמע ובא...                    וישמע יתרו כהן מדין - מה שמועה שמע ובא ונתגייר? ר' יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע, שהרי כתיב בצדו... ר"א המודעי אומר: מתן תורה שמע [ובא]...                    ר"א אומר: קריעת ים סוף שמע ובא...

Mekhilta DeRabbi Yishmael Yitro Amalek 2מכילתא יתרו עמלק ב׳

ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם, ממחרת יום הכפורים.

Mekhilta DeRabbi Yishmael Yitro Amalek 2מכילתא יתרו עמלק ב׳

וישלח משה את חותנו, ר' יהושע אומר, שלחו בכבודו של עולם; ר' אלעזר המודעי אומר, נתן לו מתנות רבות; שמתוך תשובה שנתן לו אתה למד, שנא' (במדבר י לא) אל נא תעזוב אותנו. אמר לו... אלא הרני הולך לארצי ואגייר לכל בני מדינתי ואביאם לתלמוד תורה ואקרבם תחת כנפי השכינה. יכול שהלך ולא עשה, ת"ל ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים (שופטים א טז).

Sifre Devarim 22ספרי דברים כב

ויבאו עד נחל אשכל, מלמד שנקרא על שם סופו, כיוצא בו אתה אומר ויבא אל הר האלהים חרבה, מגיד שנקרא על שם סופו.

Bavli Zevahim 116aתלמוד בבלי זבחים קט״ז.

אמר מר: והכל קרבו עולות. עולות אין, שלמים לא? והא כתיב: ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים. אלא אימא: הכל קרבו עולות [ושלמים. והתניא: אבל שלמים לא כ"א עולות], עולות אין, שלמים לא. כמ"ד לא קרבו שלמים בני נח. דאיתמר: ר"א ור' יוסי בר חנינא, חד אמר: קרבו [שלמים בני נח], וחד אמר: לא קרבו... והא כתיב: ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלהינו? זבחים לאכילה, ועולות להקרבה. והא כתיב: ויקח יתרו [חותן משה] עולה וזבחים? ההוא לאחר מתן תורה הוא דכתיב. הניחא למ"ד [יתרו] אחר מתן תורה היה, אלא למ"ד [יתרו] קודם מתן תורה היה, מאי איכא למימר? דאיתמר בני ר' חייא ור' יהושע בן לוי, חד אמר יתרו קודם מתן תורה היה, וחד אמר יתרו אחר מתן תורה היה. למ"ד יתרו קודם מתן תורה היה, קסבר שלמים הקריבו בני נח. כתנאי: וישמע יתרו כהן מדין - מה שמועה שמע ובא ונתגייר? ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שמע, שהרי כתיב בצדו ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, ר"א המודעי אומר מתן תורה שמע [ובא]... ר"א אומר קריעת ים סוף שמע ובא...

Targum Yerushalmi (Yonatan) Shemot 18:5תרגום ירושלמי (יונתן) שמות י״ח:ה׳

And Jethro the father-in-law of Mosheh, and the sons of Mosheh, and his wife, came to Mosheh at the desert in which he was sojourning hard by the mountain upon which the glory of the Lord was revealed to Mosheh at the beginning.

ואתא יתרו חמוי דמשה ובנוי דמשה ואינתתיה לות משה למדברא דהוא שרי תמן סמיך לטוורא דאיתגלי עלוי יקרא דייי למשה מן שירויא.

Bereshit Rabbah 22:5בראשית רבה כ״ב:ה׳

ר"א ורבי יוסי בר חנינא, ר"א אמר הקריבו בני נח שלמים ורבי יוסי אמר עולות הקריבו, אתיב ר"א לרבי יוסי בר חנינא והכתיב והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן דבר שחלבו קרב מה עבד ליה לר' יוסי, עביד ליה מן שמניהון, אתיב ר"א לרבי יוסי והא כתיב (שמות כד) וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים מה עביד ליה ר' יוסי בר חנינא, שלמים בלא הפשט וניתוח, אתיב ר"א לרבי יוסי והא כתיב (שמות יח) ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים, מה עבד לה רבי יוסי בר חנינא, כמ"ד לאחר מתן תורה בא יתרו, א"ר הונא איתפלגון ר' ינאי ורבי חייא רבה, ר' ינאי אמר קודם מתן תורה בא יתרו, ורבי חייא רבה אמר אחר מתן תורה בא, א"ר חנינא ולא פליגי מאן דאמר קודם מ"ת בא, הקריבו בני נח שלמים, ומאן דאמר אחר מתן תורה בא, עולות הקריבו.

Vayikra Rabbah 9:6ויקרא רבה ט׳:ו׳

R. Eleazar and R. Jose b. Hanina [gave expositions]. R. Eleazar said: The Noahides brought [also] peace-offerings. R. Jose b. Hanina said: The Noahides brought [only] burnt-offerings. R. Eleazar sought to refute R. Jose b. Hanina's view from the verse: And Abel, he also brought of the firstlings of his flock, and of the fat thereof, which implies offerings of which the fat is offered up. What did R. Jose make of this word ['And the fat thereof']? R. Jose took it to mean 'From their fat ones'. R. Eleazar again sought to refute R. Jose b. Hanina's view from the verse, And he sent the young men of the children of Israel, who offered up burnt-offerings and sacrificed peace-offerings-shelamim. What did R. Jose b. Hanina make of this? R. Jose b. Hanina interpreted the word as shelemim, i.e. '[sacrificed] whole', with their skin, and without flaying or cutting into pieces. R. Eleazar raised against R. Jose b. Hanina's view a yet further objection based on the verse, And Jethro, Moses’ father-in-law, took a burnt-offering and sacrifices for God. What did R. Jose b. Hanina make of this? R. Jose b. Hanina regarded this as being in accordance with the view that Jethro became a proselyte after the giving of the Torah. R. Hiyya b. Abba and R. Jannai differed on this point. One said Jethro became a proselyte after the giving of the Law, and the other said Jethro became a proselyte prior to the giving of the Law. R. Huna said: They did not differ on their own account. The one who said that Jethro's conversion took place prior to the giving of the Torah, did so in accordance with the view that the Noahides offered up peace-offerings; the one who said that Jethro's conversion took place after the giving of the Torah, did so in accordance with the view that the Noahides offered up [only] burnt-offerings.

ר' אלעזר ור' יוסי בר חנינא, ר' אלעזר אמר שלמים הקריבו בני נח רבי יוסי בר חנינא אמר עולות הקריבו בני נח מתיב רבי אלעזר לרבי יוסי בר חנינא (בראשית ד) והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן דבר שחלבו קרב דא מה עביד ליה רבי יוסי בר חנינא עבד לה משמניהון, מתיב ר"א לרבי יוסי בר חנינא (שמות כד) וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו שלמים דא מה עבד לה רבי יוסי בר חנינא עביד לה כמאן דאמר שלמים היו בעורן בלא הפשט ונתוח, מתיב רבי אלעזר לרבי יוסי בר חנינא (שמות יח) ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים דא מה עבד לה רבי יוסי בר חנינא עבד כמאן דאמר לאחר מתן תורה נתגייר יתרו איפלגו רבי חייא בר אבא ורבי ינאי חד אמר לאחר מתן תורה נתגייר יתרו וחד אמר קודם מתן תורה נתגייר יתרו א"ר הונא ולא פליגי מ"ד קודם מתן תורה נתגייר יתרו כמ"ד שלמים הקריבו בני נח, ומאן דאמר לאחר מתן תורה נתגייר יתרו כמאן דאמר עולות הקריבו בני נח.

Pesikta DeRav Kahana BaChodesh 12:9פסיקתא דרב כהנא בחדש י״ב:ט׳

ד"א לב יודע מרת נפשו (משלי י"ד), אילו ישראל. ובשמחתו לא יתערב זר (משלי י"ד), זה יתרו - וישלח משה את חתנו וילך לו אל ארצו (שמות י"ח:כ"ז). מה כת' בתריה, בחדש השלישי (שמות י"ט:א').

Pesikta DeRav Kahana BaChodesh 12:16פסיקתא דרב כהנא בחדש י״ב:ט״ז

מה כת' למעלה מן העינין, פרשת יתרו, מה שהוא מלמד את משה, שנ' ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וגו' (שמות י"ח:כ"א), ואחר כך בחדש השלישי, אמר שלמה, לב יודע מרת נפשו (משלי י"ד:י'), לפיכך, ובשמחתו לא יתערב זר (משלי י"ד). אמ' הקב"ה ישר' היו משועבדים בטיט ובלבנים במצרים ויתרו יושב בתוך ביתו השקט ובטח ובא לראות בשמחת התורה עם בניי? לפיכך, וישלח משה את חותנו (שמות י"ח:כ"ז), ואח' כך בחדש השלישי וג' (שמות י"ט:א'). ד"א למה כן, דרש משה מקל וחומר, אמ' ומה אם מצוה אחת כשבא הקב"ה ליתן את מצות הפסח אמר כל בן נכר לא יאכל בו (שמות י"ב:מ"ג), עכשיו שהוא בא ליתן את כל התורה לישר' יהא יתרו כאן ויראה אתנו? לפיכך וישלח משה את חותנו וגו' (שמות י"ח:כ"ז), ואח' כך בחדש השלישי (שמות י"ט:א').

Tanchuma (Buber) Yitro 11מדרש תנחומא (בובר) פרשת יתרו סימן יא

בחדש השלישי. מה כתיב למעלה מן הענין פרשת יתרו, משהוא למד למשה ואתה תחזה מכל העם (שמות י"ח:כ"א) ואחר כך וישלח משה וגו' (שמות י"ח:כ"ז), ואחר כך בחדש השלישי. אמר שלמה לב יודע מרת נפשו וגו' (משלי י"ד:י'), ולפיכך ובשמחתו לא יתערב זר (משלי י"ד:י'), אמר הקב"ה בניי היו משועבדים בטיט ולבנים, ויתרו היה יושב בתוך ביתו בהשקט, ובא לראות בשמחת התורה עם בניי, לכך וישלח משה את חתנו, ואחר כך בחדש השלישי, למה כך, דרש משה קל וחומר, ומה אם מצוה אחת כשבא הקב"ה ליתן מצות פסח אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו (שמות י"ב:מ"ג), שש מאות ושלש עשרה מצות שרוצה ליתן לישראל, יהא יתרו כאן ויראה אותם, לפיכך וישלח משה ואחר כך בחדש השלישי.

Shemot Rabbah 4:4שמות רבה ד׳:ד׳

ואם תאמר למה נאמר וילך משה להיכן הלך שהלך ליטול אשתו ובניו, אמר לו יתרו להיכן אתה מוליכן אמר לו למצרים, אמר לו אותם שהם במצרים מבקשין לצאת ואת מוליכן אמר לו למחר הן עתידין לצאת ולעמוד על הר סיני לשמוע מפי הקב"ה אנכי ה' אלהיך ובני לא ישמעו כמו הם, מיד ויאמר יתרו למשה לך לשלום, אמר לו לך לשלום ותכנס לשלום ותבא לשלום.

Midrash Aggadah (Buber) Shemot 18:27מדרש אגדה (בובר) שמות י"ח:כ"ז

וישלח משה את חתנו – מכאן שכל המצטער בצער צבור זוכה ורואה בנחמת ציבור, ויתרו לא היה בצער ציבור, לא זכה בנחמתן, ואיזו נחמה, זו מתן תורה, ולכך משה שלח את חותנו.

Yalkut Shimoni Yitro 271ילקוט שמעוני יתרו רע״א

וישלח משה את חותנו ר' יהושע אומר שלחו מכבודו של עולם. רבי אלעזר המודעי אומר נתן לו מתנות רבות שמתוך תשובה אתה למד שנתן לו ויאמר אל נא תעזוב אותנו, א"ל אתה נתת לנו עצה טובה ועצה יפה והמקום הודה לדבריך. אל נא תעזוב אותנו א"ל כלום הנר מהנה אלא במקום החושך וכי מה הנר מהנה בין חמה ללבנה את חמה ואהרן לבנה מה יעשה הנר בין חמה ללבנה. אלא הריני הולך לארצי ומגייר כל בני מדינתי ואביאם לתלמוד ואקרבם תחת כנפי השכינה. יכול שהלך ולא עשה הרי הוא אומר ובני קיני חותן משה וגו' וילך וישב את העם אין עם אלא חכמה שנאמר אמנם כי אתם עם ועמכם תמות חכמה, וישלח משה את חותנו ואחר כך בחדש השלישי אמר שלמה לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר, אמר הקב"ה בני היו משועבדין בטיט ולבנים ויתרו היה יושב בתוך ביתו בבטח והשקט ובא לראות בשמחת התורה עם בני לפיכך וישלח משה את חותנו ואחר כך בחדש השלישי. למה כך דרש משה ק"ו ומה אם מצוה אחת כשבא הקב"ה ליתן מצות פסח אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו תרי"ג מצות שרוצה ליתן לישראל יהא יתרו כאן ויראה אותם לפיכך וישלח משה ואחר כך בחדש השלישי.

R. Saadia Gaon Commentary Shemot 18:8-21פירוש רס״ג שמות י״ח:ח׳-כ״א

וממה שנאמר ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים, רצה לומר שהוא בא אל משה לאחר מתן תורה, כי לא מצאנו לפני כן תורת זבח השלמים ולא תיאור אופן הקרבתו. יתירה מזו כל מה שהקריבו בני אדם לפני כן היה עולה בלבד ולא נודעה תורת זבח השלמים אלא לאחר מתן תורה, כפי שנתאר במקומו. ואמרו לאכל לחם עם חותן משה לפני הא-להים, כלומר לפני משכן הא-להים.

Rashi Shemot 18:1רש״י שמות י״ח:א׳

וישמע יתרו AND JETHRO HEARD – What was the particular report which he heard so that he came? — The division of the Red Sea and the war with Amalek (cf. Mekhilta; Zevachim 116a; Jerusalem Talmud Megillah 1,13). יתרו JETHRO – He was called by seven names: Reuel, Jether, Jethro, Hobab, Heber, Keni and Putiel. He was called Jether (from יִתֵּר "to add") because he added (it was through him that there was added) a section to the Torah; viz., that beginning at (21 ff.) "Moreover thou shalt provide". Jethro — so was he called because when he became a proselyte and fulfilled the divine precepts one more letter was added to his name (יתר). Hobab — because he loved (חִבֵּב) the Torah (cf. Mekhilta). — Hobab is certainly identical with Jethro, as it is said, (Judges 4:11) "of the sons of Hobab, the father-in-law of Moses" and therefore it is correct to say that Hobab is one of his names. But as to Reuel there are some who say that he is not identical with Jethro, but that he was Hobab's (Jethro's) father, as may be seen from Numbers 10:29. Then what, according to this view, would be the meaning of (Exodus 2:18) "And they came to Reuel, their father" (from which it would appear that Reuel and Jethro are the same)? It means their grandfather, for children call their grandfather: father. This is to be found in Sifrei (on Numbers 10:29)... את כל אשר עשה ALL THAT [GOD] HAD DONE for them through the falling of the Manna and through the well (cf. Rashi on Numbers 21:17) and by the defeat of Amalek. כי הוציא ה' וגו' THAT THE LORD HAD BROUGHT FORTH etc. – this was greater than all other things, and is therefore singled out for mention (cf. Mekhilta).

וישמע יתרו – קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. יתרו – שבעה שמות נקרא' לו רעואל יתר יתרו חובב חבר קיני פוטיאל, יתר על שייתר פרש' אחת בתורה ואתה תחזה (שמות י"ח:כ"א), יתרו, לכשנתגייר הוסיפו לו אות אחת, חובב, שחיבב את התורה חובב הוא יתרו, שנאמר מבני חובב חותן משה (שופטים ד':י"א) ויש אומרים רעוא' אביו של יתרו היה ומהו אומר ותבאנה אל רעואל אביהן (שמות ב':י"ח), שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא, בסיפרי... את כל אשר עשה – להם בירידת המן ובבאר ובעמלק. וכי הוציא י"י וגו' – זו הגדולה על כולן.

Rashi Shemot 18:8רש״י שמות י״ח:ח׳

את כל התלאה ALL THE TRAVAIL that they had experienced at the Red Sea, and that caused by Amalek.

ואת כל התלאה – שעל הים ושעל עמלק.

Rashi Shemot 18:9רש״י שמות י״ח:ט׳

על כל הטובה FOR ALL THE GOODNESS – the goodness in giving the Manna and the well and the Torah — and he rejoiced above all these (more especially), אשר הצילו מיד מצרים THAT HE HAD DELIVERED THEM OUT OF THE HAND OF EGYPT — Until now no slave had ever been able to escape from Egypt because that land was closely shut in on all sides, but these had gone forth six hundred thousand in number (cf. Mekhilta).

על כל הטובה – טובת המן והבאר והתורה, ועל אשר הצילו מיד מצרים, עד עכשיו לא היה עבד יכול לברוח ממצרים שהיתה הארץ מסגרת ואילו יצאו ששים רבוא.

Rashi Shemot 18:12רש״י שמות י״ח:י״ב

לפני האלהים BEFORE GOD – From this statement that they were "before God" we may learn that one who takes part in (more lit., who has enjoyment from) a meal at which scholars sit may be regarded as though he has enjoyment from the splendour of the Shechina (Berakhot 64a; cf. Mekhilta).

לפני האלהים – מיכאן שהנהנה מסעודה של תלמידים חכמים מסובין בה כאילו נהנה מזיו שכינה.

Rashi Shemot 18:13רש״י שמות י״ח:י״ג

ויהי ממחרת AND IT CAME TO PASS ON THE MORROW – This was really the day after the Day of Atonement: so have we learnt in Siphré. Since the Day of Atonement is not mentioned anywhere in this section that deals with the Giving of the Law what is the force of ממחרת? i.e. in relation to what particular day in the history of the Law-giving is the term ממחרת, "on the morrow", used? It means the morrow after he (Moses) descended from the Mount Sinai, and you must admit that it is impossible to say that this was any other day but the morrow after the Day of Atonement because, before the giving of the Torah, one could not say, (v. 16) "and I do make them know the statutes [of God and His laws]" (which are part of the Torah), and from the day when the Torah was given until the Day of Atonement Moses did not sit down to judge the people, since immediately after the Torah was given he ascended the mountain and descended only on the seventeenth of Tammuz when he broke the tablets in pieces. On the next day he again ascended the mountai.e.rly in the morning and stayed there eighty days, descending on the Day of Atonement (cf. Tanchuma כי תשא, Rashi on 33:11, Deuteronomy 9:18 and 10:1). Consequently this section is not written (placed) in its chronological order, for this paragraph commencing with ויהי ממחרת and ending with "Moses let his father-in-law go and he (Jethro) went his way into his own land" was not said before the second year after the Exodus. For even according to the view of one who says that Jethro came to Moses before the giving of the Torah his dismissal into his own land did not take place until the second year, for it is stated here (v. 27) "Moses let his father-in-law go", and we find in the account of Israel's journey through the wilderness beneath their banners (which according to Numbers 10:11 began in the second year) that Moses said to him, (Numbers 10:29, 31) "We are journeying etc…. Forsake us not, I pray thee". Now if this incident happened before the giving of the Torah (including Jethro's departure) where do we find it related that he returned after he had let him go and he had taken departure? And if you object that there (in the section in Numbers which Rashi has quoted as evidence that Jethro's departure took place in the second year) it does not mention Jethro at all but Hobab, and that the latter was not Jethro but the son of Jethro, then I reply that Hobab is identical with Jethro and not his son, because it is written, (Judges 4:11) "of the sons of Hobab, the father-in-law of Moses".

ויהי ממחרת – מוצאי יום הכיפורים היה כך שלא נאמר ויהי ממחרת עד שנה שניה אף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא, שילוחו אל ארצו לא היה עד שנה שנייה שהרי כן שנינו בסיפרי ויהי ממחרת מוצאי יום הכפורים היה ומהו ממחר' למחרת רדתו מן ההר, ועל כרחיך אי איפשר לומר אלא ממחרת יום הכפורים שהרי קודם מתן תורה אי איפשר לומר והודעתי את חוקי האלהים וגומ' (שמות י"ח:ט"ז), ומשנתנה תורה עד יום הכפורים לא ישב משה לשפוט את העם שהרי בשבעה עשר ירד ושיבר את הלוחות ולמחרת עלה בהשכמה ושהה שמונים יום וירד ביום הכפורים, ואין פרשה זו כתובה כסדר שלא נאמרה עד שנה שנייה שהרי נאמר כאן וישלח משה את חתנו (שמות י"ח:כ"ז) ומצינו במסע הדגלים שאמר לו נסעים אנחנו וגומ' (במדבר י':כ"ט) אל תעזב אותנו (במדבר י':ל"א) ואם זו קודם מתן תורה מששלחו והלך היכן מצינו שחזר ואם תאמר שם לא נאמר יתרו אלא חובב ובנו של יתרו היה הוא חובב הוא יתרו שהרי כתוב מבני חובב חתן משה (שופטים ד':י"א), קשה הדבר לו' שלא ראו בניו של משה במתן תורה ולא עמדו על הר סיני ובתנחומא לב יודע מרת נפש, לפיכך בשמחתו לא יתערב זר אמר הקב"ה ישראל היו משועבדים בטיט ולבנים ויתרו יושב בשקט ובא לראות בשמחת תורה עם בניו לפיכך וישלח משה אל חתנו, ואחר כך בחדש השלישי כגיורת שבויה ומשוחררת שלא יתארסו עד ג' חדשים.

Rashi Devarim 1:15רש״י דברים א׳:ט״ו

אנשים חכמים וידעים [AND I TOOK] MEN, WISE AND KNOWN – but understanding men I could not find (Nedarim 20b). This, too, was one of the seven qualifications which Jethro mentioned to Moses, but he found only three: men, i.e. righteous men, wise and known (Siphre).

אנשים חכמי וידועים – אבל נבונים לא מצאתי, זו אחת משבע מידות שאמר יתרו למשה ולא מצא אלא שלש, אנשים צדיקים, חכמים, וידועים.

Rashi Sanhedrin 82aרש״י סנהדרין פ״ב.

בת יתרו מי התירה לך משה קודם מתן תורה נשא וכשנתנה תורה כולן בני נח היו ונכנסו לכלל מצות והיא עמהם וגרים רבים של ערב רב.

Rashbam Shemot 18:13רשב״ם שמות י״ח:י״ג

לשפוט [MOSES SAT] TO JUDGE THE PEOPLE: [The fact that Moses was judging the people is not proof that the events of this chapter took place after the Torah was given to the Israelites.] Even if Jethro came [to the Israelites in the wilderness] before the giving of the Torah, [Moses could still reasonably be functioning as a judge, for one may logically assume that] they already had civil laws, especially since the rabbis say that they were given [civil] laws at Marah, for it is written (Ex. 15:25), "there He made for them laws and rules." Yet it makes sense to say that Jethro did come after the giving of the Torah. Here it is written [that the events of chapter 18 took place] (vs. 5) "where he [i.e. Moses] was encamped at the mountain of God." But below it is written (19:1 2) "On the third new moon after the Israelites had gone forth from the land of Egypt, on that very day they entered the wilderness of Sinai. Having journeyed from Rephidim, they entered the wilderness of Sinai ... Israel encamped there in front of the mountain [of God]." So one sees that the entire story of [leaving] Rephidim and encamping at the mountain preceded this chapter. The story of Jethro [i.e. chapter 18] was written [out of chronological order] before [the story of the giving of the Torah] so as not to interrupt the continuity of the chapters that [follow, that all] deal with commandments. מן [MOSES SAT TO JUDGE THE PEOPLE] FROM THE MORNING TO THE EVENING: [He sat judging all day long] because he alone had to judge the entire people; he had no helpers.

לשפוט את העם – אפילו אם בא יתרו קודם מתן תורה, דיני ממונות היה להם מעולם, אף כי אמרו רבותינו (בבלי סנהדרין נ"ו:) כי במרה ניתנו להם דינים, כדכתיב: שם שם לו חק ומשפט (שמות ט"ו:כ"ה). ונראין הדברים שאחר מתן תורה בא. כת' כאן אשר הוא חונה שם הר האלהים (שמות י"ח:ה'), ולפנינו הוא אומר בחדש השלישי לצאת בני ישראל מ{ארץ} מצרים ביום הזה באו מדבר סיני, ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני {וגו'} ויחן שם ישראל נגד ההר (שמות י"ט:א'-ב'). נמצאת פרשת רפידים וחניית ההר קדמה לפרשה זו, אבל שלא להפסיק פרשיות של מצות, הקדים לפרשת יתרו. מן הבקר עד הערב – לפי שהוא לבדו שופט את כל העם ואין לו מסייעים.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 18:1אבן עזרא שמות פירוש שני י״ח:א׳

וישמע {יתרו} – הזכיר למעלה דבר עמלק, כי לרפידים באו (שמות י"ז:ח'). והיתה ראויה פרשת בחדש השלישי (שמות י"ט:א') להיותה כתובה אחר דבר עמלק, כי שם כתוב ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני (שמות י"ט:א'), אם כן למה נכנס דבר יתרו בין שתי הפרשיות. והגאון אמר כי יתרו בא אל מדבר סיני לפני מתן תורה. ולפי דעתי, שלא בא רק בשנה השנית אחר שהוקם המשכן, כי כתוב בפרשה עולה וזבחים לאלהים (שמות י"ח:י"ב), ולא הזכיר שבנה מזבח חדש. ועוד, כתוב והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו (שמות י"ח:ט"ז), והנה זה אחר מתן תורה. והעד הנאמן על דברי, כי כתב, אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים (שמות י"ח:ה'). ואמר משה לחובב שהוא יתרו כאשר פרשתי בפרשת ואלה שמות, כי חותן משה אינו שב אל רעואל הקרוב אליו כי אם לחובב, כי כן כתוב מבני חבב חתן משה (שופטים ד':י"א). ומשה אמר לו, כי על כן ידעת חנתנו במדבר (במדבר י':ל"א). וידענו כי ישראל עמדו במדבר סיני כמו שנה. והנה דברי משה יוכיחו, שאמר בפרשת אלה הדברים. שאמר י"י אלהינו דבר אלינו בחרב לאמר, רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם (דברים א':ו'-ז'), והנה זה הזמן היה קרוב למסעם. והוא אומר, ואמר אליכם בעת ההיא לאמר, לא אוכל לבדי שאת אתכם (דברים א':ט'), כי השם הרבה אתכם (דברים א':י'). וטעם להזכיר זה להם, כי השם אמר ליעקב, הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים, ונתתי את הארץ הזאת {לזרעך אחריך} (בראשית מ"ח:ד'). והנה הטעם, כאשר ירבה זרעך אז אתן לו את הארץ, על כן אמר י"י אלהיכם הרבה אתכם, והגיע זמן שתירשו את הארץ, ובעבור שהייתם רבים לא יכולתי שאת אתכם לבדי, והוצרכתי לתת לכם שרי אלפים ושרי מאות. וזאת היתה עצת יתרו שנתן לו ממחרת באו למדבר סיני, על כן אמר משה ליתרו נוסעים אנחנו (במדבר י':כ"ט). והוא השיב, לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך (במדבר י':ל'). וזהו וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו (שמות י"ח:כ"ז). ועתה אפרש למה נכנסה פרשת יתרו במקום הזה. בעבור שהזכיר למעלה הרעה שעשה עמלק לישראל, הזכיר כנגדה הטובה שעשה יתרו לישראל. וכתוב ויחד יתרו על כל הטובה (שמות י"ח:ט'), ונתן להם העצה הנכונה למשה ולישראל, ומשה אמר לו, והיית לנו לעינים (במדבר י':ל"א), והטעם שהאיר עיניהם. ושאול אמר, ואתה עשיתה חסד עם {כל} בני ישראל (שמואל א ט"ו:ו'). ובעבור שהוא כתוב למעלה מלחמה לי"י בעמלק (שמות י"ז:ט"ז), שישראל חייבים להלחם בו, כאשר יניח השם להם, הזכיר דבר יתרו, כי אם היו עם גוי עמלק, שיזכרו ישראל חסד אביהם, ולא יגעו בזרעו. והנה ראינו כי הרכבים, שהם בני יתרו, היו עם בני ישראל בירושלים (ירמיהו ל"ה:י"ט), ובימי יהוא, יונדב בן רכב. ויש פרשה אחרת דומה לזאת.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 18:5אבן עזרא שמות פירוש שני י״ח:ה׳

אשר הוא חנה שם – כי ימים רבים חנה שם.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 18:12אבן עזרא שמות פירוש שני י״ח:י״ב

וטעם לפני האלהים – כי אהל משה היה במזרח אהל מועד.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 18:27אבן עזרא שמות פירוש שני י״ח:כ״ז

וישלח – דרך כבוד, כמו ואברהם הלך עמם לשלחם (בראשית י"ח:ט"ז).

Ibn Ezra Shemot First Commentary 17:9אבן עזרא שמות פירוש ראשון י״ז:ט׳

על דעתי כי זאת הגבעה הוא הצור שהכה והוא הר סיני. ואל יקשה עליך שאמר הכתוב שנסעו מרפידים ובאו אל מדבר סיני (שמות י"ט:ב'), כי מחנה גדול היה, וראש מסע שני בסוף מסע ראשון או קרוב ממנו, או הר סיני קרוב משניהם.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 18:1אבן עזרא שמות פירוש ראשון י״ח:א׳

וישמע יתרו – לפי דעתי שיתרו בא אל משה אחר שנעשה המשכן, כי יש כדמות ראיות שאמר הכתוב, לאכל לחם עם חתן משה לפני האלהים (שמות י"ח:י"ב). ואמר משה בספר אלה הדברים (דברים א':ו'-ט"ו), שאמר השם למשה, רב לכם שבת בהר הזה ואומר אליכם בעת ההיא ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים (דברים א':ו'). ולא נוכל לומר כי התעכב יתרו עם ישראל חדשים רבים ואחר כן נתן העצה, כי הכתוב אומר ויהי ממחרת. גם יורה על יושר זה הפירוש, שאמר משה לחובב שהוא לפי דעתי יתרו, כאשר אפרש במקומו, נוסעים אנחנו (במדבר י':כ"ט). ועוד, והודעתי את חקי האלהים (שמות י"ח"ט"ז) לא יתכן קודם מתן תורה, כי בראש חודש סיון באו אל הר סיני, כי כן כתוב בחדש השלישי (שמות י"ט:א'). ולעולם הוא ראש חדש כאשר יהיה כתוב חדש בלא מספר. ובפסוק ובראשי חדשיכם (במדבר כ"ח:י"א) אפרש זה. והנה יום שני ומשה עלה אל האלהים, ואחר כן היו נכונים לשלשת ימים. וזאת הפרשה דבקה עם פרשת ויבא עמלק להפריש בין מעשה זה וזה.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 24:14אבן עזרא שמות פירוש ראשון כ״ד:י״ד

ויאמר הגאון, כי טעם בעל דברים – שלא ידעו השרים הנזכרים בפרשת וישמע. וזה לא יתכן כאשר פירשתי, כי יתרו לא בא כי אם אחר מתן תורה.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 16:34ר׳ יוסף בכור שור שמות ט״ז:ל״ד

לפני העדות למשמרת – משנבנה המשכן. ועד שלא נבנה המשכן, היה לפני הבמה שמקריבין שם הקרבנות, כמו ויבא אהרון וכל זקני ישראל לאכול לחם {עם חתן משה} לפני האלהים (שמות י"ח:י"ב).

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 18:5ר׳ יוסף בכור שור שמות י״ח:ה׳

ויבא יתרו – ולפיכך, שהיו עמו, כמו שפירשתי למעלה (ר"י בכור שור שמות י"ח:ב') ויבא יתרו {חתן משה} ובניו ואשתו אל משה אל המדבר – ואיזה מדבר – הר האלהים – מדבר סין.

Chizkuni Shemot 18:13חזקוני שמות י״ח:י״ג

ומה שפרש"י כאן ואין הפרשה כתובה על הסדר שלא נאמרה עד שנה שניה היינו לשנות עולם שמתחילים מתשרי כמו שפירש למעלה בפרשת בא, וכן הפי': ואין הפרשה - מויהי ממחרת - כתובה על הסדר שהרי לא נאמרה - עד ממחרת יוה"כ - שהיה בשנה השניה שהרי נאמר כאן וישלח משה את חותנו. ומצינו במסע הדגלים - שהיה בשנה שניה - שאמר לו משה נוסעים אנחנו אל נא תעזוב אותנו, ובאותו פרק שלחו כדכתיב ויאמר אליו לא אלך ואם זו קודם מתן תורה - כלומר אם פרשת ויהי ממחרת נאמרה קודם מתן תורה ובשנה שנייה במסע הדגלים חזר ואמר לו משה נוסעים אנחנו, תשובה לדבר - מששלחו והלך היכן מצינו שחזר ואמר לו משה נוסעים אנחנו. ומה שכתוב לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר, שדרשוהו רבותינו שלא רצה הקב"ה שישתתף יתרו עם ישראל בשמחת קבלת התורה לפי שלא היה עמהם בצרת השעבוד מכל מקום לא שלחו משה באותו הפרק לארצו, אלא על פי הדבור נסתלק ונתרחק מעל ישראל עד שקבלו התורה ואחר כך חזר לו אצל ישראל ללמוד תורה והיה שם עד שנה שנייה במסע דגלים ואז אמר לו משה נוסעים אנחנו וגו' והיינו דכתיב כאן וילך לו אל ארצו, מכלל ששלחו פעם אחרת ולא הלך לו אל ארצו.

Chizkuni Shemot 18:27חזקוני שמות י״ח:כ״ז

י"מ כל הפרשה מוישמע יתרו עד וילך לו אל ארצו לאחר מתן תורה. וכן הפי': ויבא יתרו - בעשרה בתשרי שבו ירד משה מן ההר, ויצא משה לקראת חותנו - באותו יום עצמו, ויספר משה לחותנו וגו' על הסדר עד ויבא אהרן וכל זקני ישראל - באותו יום עצמו שירד מן ההר היה, ויהי ממחרת - יום הסעודה שבו ירד משה מן ההר ללמד תורה לישראל כמו שפרש"י בסוף פר' תשא, וישב משה לשפוט את העם וגו' על הסדר עד ויעש כל אשר אמר - היינו דכתיב בפרשת דברים לא אוכל אנכי לבדי שאת אתכם וגו' עד ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי חמשים ושרי עשרות. י"מ יתרו עמד שם עם ישראל עד שנה שניה שאמר לו משה לכה אתנו וגו'. ואגב גררא דיציאת מצרים דעסיק בה נקטה לפרשת יתרו הכא, משום דאף היא קא מתחלא ועסקא ביציאת מצרים, וע"י שהיא גומרת והולכת בעניני התורה ודינין כדי לחברנה לפרשת מתן תורה הפסיק הענין של יתרו בכך, ונקיט ליה למסקנא דמילתיה דיתרו דהיינו וישלח משה לחותנו וגו'. ולפי שטה זו צ"ל גרשום ואליעזר לא עמדו על הר סיני. ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שלא הוזכרו מכאן ואליך בשום מקום בתורה.

Tosafot Avodah Zarah 24bתוספות מסכת עבודה זרה דף כד עמוד ב

יתרו לאחר מתן תורה הוה - וא"ת א"כ צפורה אשת משה לא באה אלא לאחר מתן תורה ותיקשי על הא דאמרינן בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף סב.) ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו וקחשיב פירש מן האשה ומאי קאמר הא לא היתה צפורה עמו וי"ל שהקב"ה נתן לב לפרוש מן האשה ולמ"ד קודם מתן תורה בא קשיא מה שאמר משה אל יתרו והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו דהא עדיין לא ניתנה תורה ועוד קשיא מה שפי' רש"י בפרשת יתרו שלא היה לו למשה שהות לשפוט ישראל עד מחרת יום הכפורים ונראה דכל אותה פרשה ראשונה דיתרו נאמרה קודם מתן תורה אבל סוף הפרשה ודאי לא נאמרה עד לאחר מתן תורה אלא אגב שמספר ביאת חותנו מספר כל עניינו עד שחזר לארצו ואפילו למ"ד לאחר מתן תורה בא ק"ק למה נכתבה פרשה זו לכאן וצ"ל דלפי שספר בביאת עמלק שהרע לישראל ראשונה מספר נמי מעשה יתרו שהטיב לישראל ראשונה מעצה חשובה שנתן להם.

Tosafist MS Hamburg 45 (Tosafot HaShalem 18:13:6)כת״י המבורג 45 בתוספות השלם י״ח:י״ג:ו׳

ויהי ממחרת - לפי' רש"י שפירש למחרת רדתו מן ההר שהוא למחרת יום הכפורים... וק' א"כ כדמשמע שהיה כל המעשה ביום הכפורים, היאך אכלו עמו ביום הכפורים, והלא ניתנה התורה כבר, והאוכל ביום הכפורים הוא בכרת? וי"ל דהמעשה שהקריב קורבנות לא היה ביום הכפורים אלא ביום שני או שלישי... מיהו קשה למ"ד דיתרו לאחר מתן תורה בא - וכי בניו של משה לא היו במתן תורה? לכך נראה לפרש דלא פליגי אלא על דיבורו של יתרו שאמר ואתה תחזה מכל העם וגו'. בכל הענין הזה פליגי איכא למ"ד דאותו דיבור היה קודם מתן תורה ואיכא מ"ד שהיה אחר מתן תורה. אבל יתרו וצפורה ובניה לעולם באו קודם מתן תורה. ומ"מ קשה על הא דאמרינן בזה (ויבא) [ויקח] יתרו עולה וזבחים, הניחא למ"ד ביתרו לאחר מתן תורה וכו'. ובקונט' אחרונים שעשה רש"י נמצא כך ויהיה ממחרת זה היה בשנה ראשונה ממחרת יום הכפורים, ושילוח חותנו זה היה בשנה שניה, וזהו העיקר

Peirush HaRosh Shemot 18:4פירוש הרא״ש שמות י״ח:ד׳

על מה שהקשה רש"י איך היה יתרו במתן תורה, והא כתיב לב יודע מרת נפשו וגו'. יש ליישב שלעולם אימא לך שבא קודם מתן תורה... ומשה שלחו קודם מתן תורה שנאמר וישלח משה את חותנו, משום ובשמחתו לא יתערב זר, ואמר משה (לא) יבוא אחר מתן תורה, ובא, ושוב לא חזר לעירו. ושילוח זה אינו שילוח דגלים, שבדגלים התחנן לו משה שישאר ועכבו אז, שכן משמע הפרשה שמשלמת על העכבה, וכשראה יתרו שהולכים לארץ ישראל, גם אין לו חלק בארץ, רצה לחזור לעירו, עד שנדר לו דושנה של יריחו ונתעכב.

R. Avraham b. HaRambam Shemot 18:1ר׳ אברהם בן הרמב״ם שמות י״ח:א׳

וישמע יתרו – ההיקש מראה שפרשה זו אחר מעמד הר סיני וכך אמרו קצת החכמים ז"ל ור' סעדיה ז"ל ור' אברם בן עזרא ז"ל ובדרך זה היה מפרש אבא מרי ז"ל והראיה על זה מן ההיקש כי בין מעמד הר סיני ויציאת מצרים חמשים יום ולא יספיק זמן זה שתגיע השמועה ליתרו, ויצא הוא ואשת משה ובניו ויגיעו (אל מחנה ישראל), ולעצה על מינוי (השופטים) הממונים (בעצתו), ושישלח אותו משה וישוב אל מקומו, אם לא בחפזון גדול ועל פי פירוש רחוק; ואין הכרח ממה שפרשה זו לפני (פרשת) בחדש השלישי שיהיה תוכנה (של זו) לפניה שהרי כבר נודע מאמרם אין מוקדם ומאוחר [בתורה וקצתם אמרו יש מוקדם ומאוחר]. וטעם שתי השיטות שוה: טעם אין מוקדם ומאוחר בתורה – שאין המוקדם בכתוב מוקדם לפי הענין ולא המאוחר בכתוב מאוחר לפי הענין. וטעם יש מוקדם ומאוחר – שבהכרח מוקדם בכתוב מה שבאמת יהיה מאוחר לפי הענין.

Radak Shofetim 1:16רד״ק שופטים א׳:ט״ז

וילך וישב את העם – על הראש שבבני קני אמר והלכו בני המשפחה עמו וישבו שם עם בני יהודה במדבר יהודה, והכתוב לא ספר למה עלו מעיר התמרים, או אם היו יושבים שם עם הכנעני. ואפשר שהיו שם עם הכנעני יושבים, כי יתרו לא היה עם בני ישראל, כי כן כתוב: וילך לו אל ארצו ופרשת ויאמר משה לחובב ופרשת וישמע יתרו בזמן אחד היה, בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים וחובב הוא יתרו, כמו שכתוב: מבני חובב חותן משה. ופרשת וישמע יתרו שלא במקומה נכתבה, לחבר דבר יתרו עם דבר עמלק, כי עמלק הרע לישראל בצאתם ממצרים והצר להם, לפיכך שמר לו הקב"ה הדבר עד סוף כל הדורות, כמו שכתוב: מלחמה לה' בעמלק מדור דור ויתרו הטיב לישראל ושמח בטובתם והטיב להם בעצתו ושמר לו הקב"ה הטובה עד סוף כל הדורות, כי הנה אומר שישבו עם בני יהודה ונתנו להם מקום לשבת בארצם ושבו לדת ישראל, ובימי שאול היו יושבים עם עמלק כי באהלים היו יושבים ונוסעים ממקום למקום, ואמר להם שאול: סורו רדו מתוך עמלקי וגו' ואתה עשית חסד עם בני ישראל וגו', הנה כי החסד היה שמור להם לעולם, ובימי יהוא יונדב בן רכב היה אהוב ונכבד בין ישראל ובימי ירמיהו הנביא היו בית הרכבים בתוך בני ישראל, ואמר הכתוב: לא יכרת איש לבית יונדב בן רכב עומד לפני כל הימים ובית הרכבים הם מבני יתרו, כמה שנאמר: המה הקנים הבאים מחמת אבי בית רכב ועתה כשלכדו בני יהודה חברון, היו יושבים עם הכנעני בחברון בעיר סמוך לה נקראת עיר התמרים וכשלכדו בני יהודה חברון עלו משם בשלום, כי קראו להם בני יהודה לשלום בהלחמם עם הכנעני שיעלו מביניהם ולא יסופו עמם כמו שקרא להם שאול בהלחמו עם העמלקי, וכן עשו ועלו משם בשלום וישבו במדבר יהודה עם בני יהודה, זהו הנראה לי מדרך הפשט ומדרך הסברא. ורז"ל דרשו בו: כי בני ישראל נתנו לו עיר התמרים והיא יריחו לדעתם, כמו שתירגם יונתן נתנוהו לבני קני, ואמר כי מה שאמר משה רע"ה והיה הטוב ההוא אשר ייטיב השם עמנו והטבנו לך, הוא דשנה של יריחו שהיה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה והניחוה מלחלק, אמרו: מי שיבנה בחלקו בית המקדש יהיה לו ובין כך ובין כך נתנוהו לבני יתרו והיה בידם ארבע מאות וארבעים שנה עד שנבנה בית המקדש, ואז בא בנימן ליטול אותה מהם ופנו אותה להם, שנאמר: עלו מעיר התמרים ועם ישראל נשאר יתרו, כמו שאמר לו משה: אל נא תעזוב אותנו ומה שאמר: וילך לו אל ארצו שהלך לגייר בני משפחתו. ועוד דרשו בו: כי מה שאמר: עלו מעיר התמרים, שהניחו אותו מעצמם שהלכו ללמוד תורה במדבר יהודה עם עתניאל בן קנז הוא יעבץ, כמו שכתוב בדברי הימים: ומשפחות סופרים יושבי יעבץ וגו' המה הקנים הבאים מחמת אבי בית רכב.

Ramban Shemot 18:1רמב״ן שמות י״ח:א׳

ואולי נאמר ששמע יתרו בארצו מיד כי הוציא ה' את ישראל ממצרים ונסע מארצו והגיע אל משה אחרי היותו חונה בהר סיני אחר מתן תורה. ולא סיפר שהזכיר לו ענין המעמד ההוא, כי הדבר עודנו קרוב ועודם שם, ובידוע כי סופר לו.

Ramban Shemot 18:1רמב״ן שמות י״ח:א׳

והקרוב אלי לתפוש סדר התורה שבא קודם מתן תורה בהיותם ברפידים, כמו שאמרו במכילתא (כאן) רבי יהושע אומר מלחמת עמלק שמע ובא, שהיא כתובה בצדו, ונסע עמהם מרפידים אל הר סיני. והכתוב (פסוק ה) שאמר אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים, ענינו כי היה הר סיני בדרך מדין קרוב משם, שהרי משה הלך שם לרעות צאן מדין (לעיל ג א), ובאהרן אמר ויפגשהו בהר האלהים (שם ד כז). והנה יתרו יצא עם בתו והבנים ממדין ובאו אל הר סיני, ומשה היה ברפידים שהוא מקום אחד במדבר סין, שהכתוב אמר (לעיל טז א) ויסעו מאלים ויבואו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אלים ובין סיני, לומר כי מדבר סין מגיע עד הר סיני, ויכלול דפקה אלוש ורפידים. ואף על פי שאמר (לעיל יז א) ויסעו ממדבר סין ויחנו ברפידים, כך אמר ויסעו ממדבר סין ויחנו בדפקה ואלוש (במדבר לג יב יג), והם ממדבר סין עצמו, כי המדבר כלו יקרא מדבר סין, והמקום שלפני הר סיני יקרא מדבר סין, וכמוהו וישובו אל ארץ פלשתים (בראשית כא לב): והנה יהיה פירוש הכתוב ויבא יתרו חותן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם ויבא אל הר האלהים, כי אל ההר בא ושם עמד, והוא כמו שאמר ויבא אל הר האלהים חורבה, וכן ויפגשהו בהר האלהים (לעיל ד כז), וכן רב לכם שבת בהר הזה (שם ד כז). ומן ההר שלח אליו אני חותנך יתרו בא אליך, ויצא אליו משה. ולא נצטרך לומר כי "ויאמר" יהיה מוקדם. ואפילו אם לא יהיה רפידים במדבר סין, על כל פנים במדבר הוא, כי לא באו ישראל בארץ נושבת כל ארבעים שנה, וקרוב מהר סיני היה, שבאו משם אל ההר ביום אחד מחנה קהל גדול כמוהו, וכמו שנתבאר (לעיל יז ו) בענין הצור ששתו ממנו ברפידים כאשר פירשתי (שם). והנה יהיה הפירוש שאמרתי נכון... והזכיר זה לשבח יתרו, שעזב ארצו ובא אל המדבר אשר הוא שם בעבור שידע שהוא הר האלהים, כי בו נגלו אליו האלהים, שכבר שמע כל הענין כי ישראל יצאו ממצרים לעבוד את האלהים על ההר הזה (לעיל ג יב), ובא לשם ה' אלהי ישראל. וגם זה נכון הוא. וכן נראה לי שאמר כאן (בפסוק כז) וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו, שהיה זה בשנה הראשונה, והלך לו אל ארצו וחזר אליו. ויתכן שהלך שם לגייר את משפחתו וחזר למשה ועודנו בהר סיני כי קרוב הוא למדין, כמו שהזכרתי, שהרי בנסוע המחנה באייר בשנה שנייה כשאמר לו משה נוסעים אנחנו לכה אתנו (במדבר י כט), וענה אותו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך (שם ל), התחנן לו משה מאד ואמר לו אל נא תעזוב אותנו וגו' והיית לנו לעינים, והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך (שם לא לב), ולא השיב אותו דבר, ונראה שקבל דבריו ועשה כרצונו ולא עזבם: אבל בימי שאול היו בניו עם עמלק ובאו והתחברו עוד אל ישראל, והיו בירושלם בני יונדב בן רכב, אולי במות משה חזר לארצו הוא או בניו. ואפשר שהיה הקני היושב עם עמלק ממשפחת יתרו לא בניו, ועשה חסד עם כל המשפחה בעבורו כאשר עשה יהושע עם משפחת רחב (יהושע ו כג). ודעת רבותינו כך היא שהלך עמהם, אמרו בספרי (בהעלותך לד א) שנתנו לו דשנה של יריחו והיו אוכלין אותה עד שנבנה בית המקדש ת"מ שנה, ורש"י עצמו כתב זה בסדר בהעלותך (במדבר י לב). אם כן חזר אליו. ובמכילתא (כאן) אמר לו הריני הולך ומגייר את בני מדינתי שאביאם תחת כנפי שמים, יכול שהלך ולא חזר, ת"ל ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים וכו':

Ramban Shemot 18:12רמב״ן שמות י״ח:י״ב

ויקח יתרו חתן משה עולה וזבחים לאלהים - היה כל זה טרם בואם אל הר סיני. גם יתכן לפרש שסידר הכתוב כל ענין יתרו, אבל היה זה אחר שעמד עמהם ימים רבים, ונתגייר במילה וטבילה והרצאת דמים כמשפט.

Ramban Shemot 18:13רמב״ן שמות י״ח:י״ג

ויהי ממחרת - ממחרת היום שעשו זה שנזכר ישב משה לשפוט את העם. ואמרו במכילתא (כאן) ממחרת יום הכפורים. ואין דעתם לומר שיהיה ממחרת רמז ליום הכפורים, כי יום הכפורים לא נזכר בכתוב שיאמר עליו ממחרת. וגם כן אין הכונה שיהיה ממחרתו ממש, כי לא אכלו ביום הכפורים, אם היה להם יום הכפורים בשנה ראשונה קודם שנצטוו בו. ועוד, כי בו ביום הכפורים נתנו לוחות אחרונות וממחרתו ירד משה ודבר עם בני ישראל ויצום את כל אשר דבר השם אתו בהר סיני (להלן לד לב), ואיננו יום המשפט שיעמוד העם עליו מן הבקר עד ערב. וגם כן אי אפשר שיהיה בשנה שניה ביום הכפורים, כי בנסוע הדגלים אמר כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך (במדבר י ל). אבל הכוונה לברייתא הזו לומר שהיה זה אחר יום הכפורים, כי אין להם יום פנוי למשפט מיום בואם להר סיני עד אחר יום הכפורים של שנה ראשונה הזאת.

Ramban Shemot 18:19רמב״ן שמות י״ח:י״ט

והבאת אתה את הדברים - שיבקשו אל האלהים - הודה לו על הדבר הראשון שאמר כי יבא אלי העם לדרוש אלהים. ויתכן שהיה גם בזה עצה ממנו, יאמר היה אתה לעם מול האלהים לשבת באהל מועד מזומן לפניו לדרוש אותו, ולא יהיה זה במקום המשפט.

Ramban Shemot 17:5רמב״ן שמות י״ז:ה׳

וענין הכתוב הזה, כי העם היו ברפידים, והצור אשר יצאו ממנו המים היה בחורב, והוא הר סיני, על דעת הראשונים (ראה במסכת שבת פט ב), או מקום עיר לפני ההר קרוב לו על דעתי, כאשר אפרש עוד (להלן יט א, דברים א ו). והנה הוצרך משה לקדם לפני העם לעבור מרפידים אל חורב כמהלך פרסה או פרסאות, רחוק מן המחנה לפניהם, ועל כן אמר לו עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל והלכת, כלומר שתלך עד שתראה אותי עומד לפניך על הצור בחורב: והנה הכה בצור ויצאו ממנו מים, ולא ספר הכתוב ותשת העדה ובעירם כאשר בשניה (במדבר כ יא), אבל בידוע שעשו כן. וברור הוא שלא הלכו העם אל חורב לשתות, כי לא באו לפני הר סיני עד אחרי כן בחדש השלישי. אבל שלחו שם נעריהם ובהמתם לשאוב מים ולהביא להם כמנהג המחנות. וקרוב אלי שיצאו מים מן הצור בחורב, מים קרים נוזלים, הלכו אל רפידים, ושם שתו אותם, והוא שאמר הכתוב (תהלים עח טז) ויוציא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים, וכתוב (שם קה מא) פתח צור ויזובו מים הלכו בציות נהר. ומה שאמר (שם עח כ) הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטופו, גם הוא על הצור הזה בחורב על דרך הפשט:

Ramban Shemot 24:14רמב״ן שמות כ״ד:י״ד

ואהרן וחור עמכם, ומי בעל דברים, מן הדבר הקשה אשר יקריבון אלי, יגש אליהם במקומי.

Ramban Bemidbar 10:29רמב״ן במדבר י׳:כ״ט

ויאמר משה לחבב - כבר פירשתי (שמות ב טז) כי חובב שם חדש שקראו ליתרו כאשר שב לתורת ישראל, כי זה דרך כל המתגייר כי לעבדיו יקרא שם אחר.

Ramban Devarim 1:9רמב״ן דברים א׳:ט׳

ואמר אלכם בעת ההיא לאמר - קודם שאמר לנו ה' בחורב רב לכם שבת בהר הזה, על דעת האומרים קודם מתן תורה בא יתרו. וטעם "בעת ההיא", בשבתנו בחורב, אבל הזכיר זה בכאן לומר, הנה קבלנו את התורה והיו עליכם שופטים ושוטרים לשפוט ולהנהיג אתכם, והנה היינו מוכנים ומזומנים לבא בארץ, ונסע מחורב לדגלינו עם שופטינו וזקנינו, ותקרבון אלי כלכם עם חכמיכם וראשיכם ובקשתם מרגלים, ונתקלקל הענין.

Ramban Devarim 1:18רמב״ן דברים א׳:י״ח

והטעם להזכיר זה כאן, כי בידוע שזה הענין עצת יתרו והוא אמר למשה (שמות יח יט) היה אתה לעם מול האלהים שיתפלל עליהם בעת צרתם, ואמר לו (שם כ) והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות וגו', שילמדם הוא התורה, אך במשפט נתן לו עצה שימנה שופטים לסייעו, וכבר פרשתיו שם (בפסוק כ). ולכן ספר בכאן, כי כאשר מינה שרי האלפים והמאות לא מינה אותם רק על המשפט, אבל הוא בעצמו ילמדם כל הדברים אשר יעשון על פי התורה, כי שמע לעצת חותנו ויעש כל אשר אמר. ולא הזכיר משה עצתו בכאן, ולא אמר דבר בשם יתרו אשר אמר. ונראה בעיני שלא רצה להזכירו במעמד כל ישראל, לענוותו. או שלא יהיה לכבוד לו שיזכיר לדור הזה כי אשה כושית לקח (במדבר יב א). ויתכן שהטעם, מפני שנמלך בשכינה ועל פי הגבורה נעשה הענין ההוא.

R. Bachya Shemot 18:1ר׳ בחיי שמות י״ח:א׳

ומה שאמר: "אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים", אין להבין כי משה היה חונה שם בהר האלהים, אבל הענין כי משה היה ברפידים, ויתרו יצא ממדין עם צפורה ועם בניה ובא אל רפידים שהוא מקום אחד במדבר סין אשר בין אילים ובין סיני, והכתוב יספר שבא אל קצה המדבר אשר הוא שם, ומה שאמר "הר האלהים" מפורסם היה לכל ענין ההר ההוא, ועל דעת שיעבדו את האלהים על ההר הזה יצאו ממצרים, ולמדך הכתוב מעלתו של יתרו כי עזב ארצו ומשפחתו ללכת מן הישוב אל המדבר אל ההר ההוא לשמו של הקב"ה.

R. Bachya Shemot 18:12ר׳ בחיי שמות י״ח:י״ב

עם חותן משה לפני האלהים - לפני משכן האלהים, והוא עמוד הענן ועמוד האש ששם משכן האלהים.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 18:5רלב״ג שמות ביאור המילות י״ח:ה׳

(ה) אל המדבר אשר הוא חֹנה שם הר האלהים – רוצה לומר אל מדבר סיני, שהיה חונה בו משה, שהיה שם הר האלהים - והוא הר סיני שנגלה עליו ה' יתעלה. והנה יהיה אומרו אל המדבר אשר הוא חֹנה, על דרך: 'קרית חנה דוד' (ישעיהו כט, א). והנה זה ראיה שזה היה אחר מתן תורה, כמו שכתב החכם אבן עזרא. ואולם בא זה הסיפור בזה המקום, בעבור מה שאמר יתרו: 'עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים' (פסוק יא), כי זה יורה שהנפלאות שעשה ה' יתעלה יחייבו לכל מי שישמעם שיאמין כי גדול ה', כל שכן למי שראה אותם. והנה לזאת הכוונה נתחדשו אלו הנפלאות, כמו שקדם, רוצה לומר שיאמינו ישראל בה' יתעלה כדי שיוכנו לקיבול התורה; ולזה בא זה הסיפור קודם מתן תורה. ועוד, כי סמיכות זה הסיפור לסיפור מתן תורה יעירנו למצוא הסיבה אשר בעבורה פירש משה מן האשה, שהיו תמהים מזה אהרן ומרים ואמרו: 'הרק אך במשה דִּבֶּר ה', הלא גם בנו דִּבֵּר' (במדבר יב, ב); וזה, כי הוא זכר תחילה בזה הסיפור שוב אשתו אליו, וזכר אחר זה בסיפור מתן תורה מה שצֻוּוּ ישראל שיהיו נכונים לשלושת ימים לא יגשו אל אשה; וזה ממה שיתבאר ממנו במעט עיון שכבר היה ראוי למשה שיפרוש מן האשה, כי הוא היה תמיד עם ה' יתעלה.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 18:12רלב״ג שמות ביאור המילות י״ח:י״ב

לאכל לחם עם חֹתן משה לפני האלהים – אפשר שהיה אהל משה אצל אהל מועד, כמו שאמר החכם אבן עזרא. או אמר לפני האלהים על דרך אומרו: 'הר האלהים' (ג, א) מפני רדת השכינה בהר; ולהיות השכינה תמיד באהל משה אמר שהם היו אוכלים לחם עם חותן משה לפני האלהים. או ירצה בזה כי בעת אוכלם הלחם כאילו היו לפני האלהים, רוצה לומר שהיו משתדלים בעבודתו ולקרבה אליו לפי מה שאפשר, כי משה רבינו היה מיישיר אותם אל זה.

R. Yosef ibn Kaspi Shemot 18:1ר״י אבן כספי שמות י״ח:א׳

ואני אומר כי זאת הביאה מיתרו היה עתה בשנה ראשונה בחודש השני... ומה שכתוב שם ויאמר משה לחובב שהוא יתרו, וכל הספור דכתוב שם, הוא כי יתרו בא אליו שנית... ומה שהיה קשה אל החכם א"ע באמרו באלה הדברים ואומר אליכם בעת ההיא וכ', ידוע כי אמרנו העת ההיא וכן כל זמן ממנו כולל וממנו יותר מכולל, ויהיה טעם בעת ההיא באותו העת שישבו שם במדבר סיני, ויתכן שירמוז שם על הספור הכתוב בפרשת בהעלותך.

R. Yosef ibn Kaspi Shemot 18:12ר׳ יוסף אבן כספי שמות י״ח:י״ב

לפני האלהים – באהל משה.

R. Chayyim Paltiel Shemot 18:13ר׳ חיים פלטיאל שמות י״ח:י״ג

ויהי ממחרת. פי' רש"י יום הכיפורים שירד מן ההר דע"כ קודם לכן אי אפשר לומר והודעתי את חוקי האלהים, ומשנתנה עד יום הכיפורים לא ישב לשפוט את העם. ותימ' אמאי לא אפשר קודם מתן תורה והודעתי חוקי וגו' והא במרה כתיב שם שם לו חוק ומשפט, והא דכתב משנתנה לא ישב לשפוט והרי י"ז בתמוז דן החוטאים. ותי' מהר"ח דהכי דעתו, אי אפשר חוקי האלהים דבמרה לא ניתן לו רק חוק אחד, ולא תורותיו דתורה עוד לא ניתנה והא דפי' משנתנה לא ישב לשפוט את העם ר"ל שהיה מגיד להם חוקים ותורות. רק הק' הניחא למ"ד יתרו אחר מתן תורה היה אלא למ"ד קודם מתן תורה היה מאי איכא למימר, ועוד כיצד הופנה משה לרדת מן ההר ולצאת לקראת חותנו, ועוד כיצד אכל משה וזקנים ביום הכיפורים, ודוחק לומר שבליל יום הכיפורים אכלו, ועוד אי אפשר ממחרת יום הכיפורים ראשון דכתיב וישלח משה את חותנו, והוא לא הלך עד כ' באייר דשנה שנייה דכתיב ויהי בשנה השנית [בחדש השני] בעשרים לחודש, ואז אמר נוסעים אנחנו, ואי אפשר לומר ממחרת יום הכיפורים דשנה שנייה דכבר הלך לו יתרו, ודוחק לומר דתרי זימנין בא יתרו אצל משה, גם אי אפשר לומר ממחרת יום הכיפורים ראשון ובשנה שנייה אז וישלח משה דבחד עניינא מאי דמוקדם מוקדם. אלא כפ"ר שו"י דנראה לומר ממחרת ביאתו של יתרו ושמא היה תכף ליציאת מצרים ואע"ג דבספרי אמר ממחרת יום הכיפורים נראה לפרש היינו ממחרת כפרתו שנתגייר והביא כפרתו, למ"ד קודם מתן תורה אז שהה עד כ"א באייר ולמ"ד אחר מתן תורה אז היה בין יום הכיפורים עד כ' באייר. מיהו כל אילו הקושיות אינן קשות לפי' רש"י דפרש לש"א למחרת רדתו מן ההר אז ישב לשפוט אבל יתרו בא קודם לכן בין למ"ד יתרו קודם מתן תורה או אחרי מתן תורה מי' היה הרבה קודם יום הכיפורים, והשתא כל הקושיות מתורצות לפר[ו]ש רש"י, כפ"ר.

Tur Long Commentary Shemot 18:13טור פירוש הארוך שמות י״ח:י״ג

ויש מפרשים שודאי כל הפרשה נאמרה על הסדר, שמיד אחר מלחמת עמלק בא יתרו קודם מתן תורה, כי קשה לומר שלא היו בניו של משה במעמד הר סיני... ומה שכתוב בברייתא מחרת יום הכיפורים, לאו יום הכיפורים ממש, אלא מחרת יום כפרה שהביא יתרו כפרתו כשנתגייר ולמחרתו היה, והכל קודם מתן תורה, והיה כתוב בספרים יום הכפ חסר, והיה נקודה על הרי"ש, וטעו הסופרים וכתבו הכיפורים.

Akeidat Yitzchak Shemot #43 (100a-101a)עקדת יצחק שמות שער מ״ג (ק׳.-ק״א.)

ואחשוב שהעיר השם את רוחם על זה, כדי שימצאו האשה והבנים בעדת ה' ביום הקהל הנכבד והנורא, אשר לא ישוער שיהיה בענין אחר, כי מהמבואר שאם לא היו באים מעצמם, הוא היה שולח אחריהם להביאם ליום ההוא בלי ספק... ויקח יתרו עולה וזבחים לא-להים. אין ספק שהיה להם מקום וועד בו נגשים לתודה או לתפלה לפני הא-להים, ושם או סמוך אליו עשו סעודה של מצוה זו... והרלב"ג ז"ל שכתב שזה יעיד שהיה זה אחר שנעשה המשכן והמזבח, איך לא זכר הקרבנות שעשו ישראל תחת ההר ביום מתן תורה... ולזה אין לנו אלא פשוטו של מקרא, כי הוא ואשתו של משה ובניו באו מיד אחר מלחמת עמלק, וביום בואו, או קרוב אליו הקריב עולה וזבחים לאלהים, דאלו אחר מתן תורה כתיב (שמות כ"ב) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, וכבר נתחבט בזה הרמב"ן ז"ל. וממחרת זה היום ישב משה לשפוט את העם ויעמד העם על משה וגו': אמנם סבת עמידת העם עליו מבקר עד ערב, וצורך העצה ההיא של יתרו, לדעתי היה להיות זה קודם מתן תורה, שעדין לא נתן להם סדר המשפטים אשר ישפטו בהם, שאם אמרו (סנהדרין נ"ו ע"ב) שבת ודינין במרה איפקוד, ודאי על דיני השבת עצמו אמרו, או קצת דינים חלקיים, שעליהם אמר והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו, אבל דיני ממונות וחבלות בכלל אחר כך נתנו להם, שנאמר (שמות כ"א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וגו', כל הפרשה כלה וכן בשאר פרשיות התורה. והנה לזה הוכרח משה רבינו בתחלת ענינו לשפוט את העם בכל עסקיהם, ובכל משאם וריבותם, כפי אומד דעתו ושקול סברתו, כמנהג קצת מלכים ושופטי ארץ, ולא היה רחוק בעיניו שישארו על כך, כיון שאפשר להם ליסד חקים ומשפטים כיתר העמים, עד שנתעורר על הצורך על ידי חמיו, כמו שיבא במה שאחר זה... וחתם עצתו באומרו אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים ויכלת עמוד וגם כל העם וגו', ביאר כי עצתו זאת היא נכונה מאד, אבל שהיא תלוי במה שיצוה אותו הא-להים על אלו הדינים על האופן הנזכר. אמנם שאינו מסופק על צוואתו על זה, כי באמת הצווי ההוא הוא הכרחי אם רוצה בקיומם, כי בו ולא בזולת יוכל הוא לעמוד וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום: וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר, שומע לעצה חכם (משלי י"ב), רצוני, חכם כמו הנותן אותה למה שנתיישבה בלבו והשתדל לקיימה. אמנם לא עשה כן מיד כמו שחשבו הראשונים, כי ראשונה קבלו את התורה, שאחר מתן תורה מיד נאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כאלו משיב על דברי יתרו שאמר איעצך ויהי א-להים עמך, וצוך א-להים ויכלת עמוד וגו'. ואחרי כן בחר אנשי חיל מכל ישראל ויתן אותם ראשים על העם שרי אלפים וגו'. ואמר שנמשך מסדור הדינין לפניהם מה שיעץ יתרו שהיו שופטים את העם בכל עת בנקל, שאם היה הדבר קשה יביאון אל משה, אמנם הדבר הקטן ישפטו הם מעצמם: ואחר שעשה כן והוציא עצת יתרו אל הפועל מיד וישלח משה את חתנו וילך לו אל ארצו. והוא היה מה שנזכר מהליכתו בפרשת בהעלותך. ופירוש הכתובים האלה על זה האופן נפלא מאד, ומסלק כל הבלבול. אשר נפל בשתי הפרשיות המספרות מעצתו של יתרו: וזה מה שנתבאר תכלית הביאור בספור משנה תורה באומרו (דברים א') ה' א-להינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם, כי כל זה היה אחר מתן תורה, ונאמר שם ואומר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם איכה אשא לבדי וגו' הבו לכם וגו' ואקח וגו' שמוע בין אחיכם וגו' לא תכירו פנים וגו' לא תגורו מפני איש כי המשפט לא-להים הוא. והוא ממש מה שאמר לו יתרו ויהי א-להים עמך וצוך אלהים ויכלת עמוד, כי מעתה לא תגורו מפני איש שיהא מפקפק ומערער. ואצוה את שופטיכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון, כמו שאמר יתרו והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, כי מעתה אין לכם לומר רק כך נצטוינו מפי הגבורה. ונסע מחורב וגו', ואז היה כשאמר ליתרו נוסעים אנחנו וגו', ואז הלך לו. והוא שנאמר בכאן ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל עד וישלח משה לחותנו וגו', ואז הלך לו. והוא שנאמר בכאן ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל עד וישלח משה לחותנו וגו', כי יספר אשר נעשה בסוף: ולפי זה עולה הכל כהוגן, ונכתבו דברים כהויתן, כי הנה יתרו חותן משה ובניו ואשתו באו קודם מתן תורה, אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים, אשר בו קבלו את התורה, ומיד למחרת הקריב קרבנותיו נסתכל בענין המשפט, ונתן העצה הנכונה הזאת, ולא היה אפשר לשומה בפועל עד אחר מתן תורה, ומיד כשנעשתה עצתו הלך לו בשנה שנייה: וכל טענות האומרים (זבחים קט"ז ע"א) שאחר מתן תורה בא, אין בהם ממש, אחר שבטלה הגדולה מכלן, והוא אומרו בכאן וישלח משה וגו', שדנין זמן שלוחו על כל הפרשה כלה, ואינו כן, כמו שביארנו היטב. והנה אם יקשה לבך על זה, תאמר איך יתכן שעל פי עצתו של יתרו נתנו הדינים לישראל, והלא התורה כלה כהוייתה קדמה לעולם תתקע"ד דורות (שבת פ"ח ע"ב), גם אתה אמור לו איך היה מינוי הדינין על ידו, והלא כך כתובה לפניו במרום. ועוד מה תאמר מדין בנות צלפחד (במדבר כ"ז). ואנשי פסח שני (שם ט') וכיוצא. אלא שכבר יש לנו תשובה נכונה על ידי זה מפי חז"ל שאמרו (סנהדרין ח' ע"א) על כל כדומה לו, ראויה פרשה זו ליכתב על ידי משה ככל התורה כלה, אלא שנאמרה על ידיהן, שמגלגלין זכות ע"י זכאי, וכן על זה האופן נתגלגלה חובה על ידי חייבים במקושש (במדבר ט"ו) ובמקלל (ויקרא כ"ד) והדומים. וכן זכה יתרו שנתיתרה פרשה זו בתורה על שמו. וכבר היה משה בלתי חושש לחסרונה, כמו שלא היה מקפיד על הדינים ההם, עד שבא לו הצורך אליהם, ובא יתרו והעירה על צרכה, וגם רוח המקום נוחה הימנו, כדי שירגישו תועלת החלק הזה מהמשפטים היותו א-להי, נוסף על שאר התועלות שיזכרו בפרשת משפטים (שער מ"ו) ב"ה. ומעתה הכל שריר וקיים:

Abarbanel Shemot 18אברבנאל שמות י״ח

השאלה הה' בעצת יתרו למשה במנוי השופטים כי הנה דברי יתרו היו טובים ונכוחים אבל קל שבקלים יבין וידע שהיתה עצה נבערה לעמוד אדם אחד מן הבקר עד הערב לשפוט כי בזה נבול יבול וילאה השופט והנשפטים ואיך משה רבינו וכל זקני ישראל לא נתנו לב לזה לדעת שאם ימנה שופטים על העם שיקל מעליו ומי לא ידע בכל אלה שראוי שיהיו השופטים אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע שהוצרך יתרו ללמדו לאדון הנביאים וגדול החכמים משה רבינו עד שנאמר וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר. וכבר רבים דברו על זה מאד כנגד אדון הנביאים שהיה חסר בהנהגה המדינית ומהם אמרו שמפני התבודדותו בנבואה היתה בלתי מרגיש בחכמת המדות והוא שקר כי שלמות מדותיו יורו על חכמתו בהם והש"י איך לא למדו דעת ותבונה קלה כזאת... אבל הרמב"ן סבר שיתרו בא קודם מתן תורה כסדר הפרשיות בהיותם ברפידים כמו שאמרו במכילתא (זבחים קט"ז) וישמע יתרו מלחמ' עמלק שמע ובא שהיא כתובה בצדו. אבל לא השיב הרב על טענותיו כי אם על הראשונה מהן בלבד וגם תשובתו עליה דרך עקלתון ועוד ראיתי בדעתו זרות אחר והוא שכתב כדי לישב הפסוקים ששתי פעמים בא יתרו אל משה. הא' קודם מתן תורה ושב לארצו כמ"ש וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו. והב' שחזר לבוא עם קרוביו וזרעו ושאז אמר לו משה אל נא תעזוב אותנו וזה אין ראוי לקבלו כי התורה זכרה ביתרו ביאה אחת לא שתי ביאות ואין זה אלא תואנות לברוח מהספקות. ולכן הנני מישב הענין כאשר עם לבבי ואשיב על טענות הראב"ע דברי שלום ואמת. ואומר שיתרו קודם מתן תורה בא כי הנה מדין היה קרוב לסיני הלא תראה שמשה בהיותו רועה את צאן יתרו חותנו היה מנהיג את הצאן אחר המדבר. ולכן מיד שיצאו ישראל ממצרים נשמע ענין יציאתם במדין וכ"ש ענין קריע' ים סוף ששמעו עמים ירגזון ובבוא ישראל אל רפידים בא עמלק וילחם בם ונשמע גם כן ענינו במדין ואז יצא יתרו מארצו והביא את צפורה בתו ושני בניה אל משה והיה זה בחדש השני מהשנה הראשונה לצאתם ממצרים. והתורה נתנה לישראל בחדש השלישי מאותה שנה בסיני. ועמדו שם כל השנה ההיא ואז עשו הסכות שאמרה תורה (ויקרא כ"ג מ"ב) כי בסכות הושבתי וגו' ושם עשו הפסח בשנה השנית בניסן עד שכל מה שכתוב בתורה מזאת הפרשה עד פרשת בהעלותך באמרו שם ויהי בשנה השנית הכל היה בי"ב חדשים הראשונים שיצאו ממצרים. והנה אמר הכתוב כאן שבא יתרו אל המקום אשר הוא חונה שם הר האלהים. לפי שעם היות מחנה ישראל ברפידים. הנה משה הלך אל הר האלהים שהוא סיני להוציא מים מן הצור כי שם היה הצור כמו שבארתי ובהיות שמה משה והזקנים ורבים מהעם עמו שבאו לענין המים בא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ר"ל מאותם שהיו ברפידים ומשה מהר האלהים שהיה יושב שם שלח את יהושע להלח' בעמלק ונשאר משה בהר כי ע"כ אמר מחר אנכי נצב על ראש הגבעה כי בחר באותו מקום להיותו מעון לשכינה ומקום קדוש ויתרו בא ממדין ומצא את משה שם בהר של מדבר סיני ומפני זה אמר שבא אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים שהוא מדבר סין הוא המקום הכולל ושבא למקום המיוחד שהיה משה עומד בו והוא הר האלהי' כי משה מן העת שהכה צור ויזובו מים היה עומד שם להיותו מקום קדוש ולכן אמר עומד בלשון הווה. ואין לתמוה מאשר קודם מתן תורה נקרא הר האלהים כי הנה במראת הסנה נאמר (שמות ג' ח') ויבוא אל הר האלהים חורבה ובאהרן כשבא אל משה כתיב ויפגשהו בהר האלהים לפי שנקרא כן על שם סופו ומשה כשכתב את התורה תמיד קראו כן. הנה התבאר מזה שאין להראב"ע טענה כלל מפסוק אשר הוא חונה שם הר האלהים. ואמנם הטענה הב' שעשה ממה שאמר שהעלה יתרו עולה וזבחים לאלהים ולא זכר הכתוב שנעשה שם מזבח חדש. אינה טענה כי הנה במזבח שבנה משה על מלחמת עמלק כשקרא שמו ה' נסי בו הקריב יתרו עולה כולה כליל לגבוה וזבחים רוצה לומר זבחי תודה וזבחי שלמים ואמנם הטענה הג' שעשה מפסוק והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו גם היא אינה כלום כי שבת ודינין במרה איפקוד ואין לטעון על זה מפרשת ואלה המשפטים כי לא אחז"ל שנתנו במרה הדינין לישראל אלא למשה רבינו והיה זה כדי שישפוט את העם בצדק ומשפט. ואחרי שנתנה התורה בסיני צוה ה' למשה פרשת ואלה המשפטים שיערוך וילמד אותם לישראל כדי שחכמיהם ושופטיהם ידעו גם הם לשפוט צדק וז"ש (שם כ"א א') ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם רוצה לומר שיסדר וילמוד אותם להם עם היות שמשה כבר ידע אותם ממרה ולכן אמר והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו. ואמנם הטענה הד' שעשה ממאמר משה לחותנו נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אינה טענה כי הנה מן העת שיצאו ממצרים היו נוסעים אל המקום אשר אמר ה' והלשון הזה אינו מכריח זמן בואו הלא תראה שבתחלת נבואת משה נאמר לו וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ הכנעני וצדק אם כן אומרו נוסעים אנחנו. אמנם הטענה הה' שעשה ממה שאמר במשנה תורה ואומר אליכם בעת ההיא וגו'. הנה יתבאר אחר זה שעם היות עצת יתרו ובואו קודם מתן תורה. הנה משה לא עשאה בפועל כי אם אחרי שקבלו התורה והמצות בסיני ולכן אין סתירה ממה שנאמר כאן למה שנאמר שם. וכלל הענין שיתרו בא מיד אחר מלחמת עמלק קודם מתן תורה ורא' את משה בהיותו שופט את העם והם נצבים עליו מן הבוקר עד הערב ויעצו במנוי השופטים אבל משה רבינו עם היות ששמע לקול חותנו ויעש ככל אשר אמר. הנה לא עשאו מיד אלא אחרי כן בעת נסעם מסיני כמו שיתבאר. אך התורה ראתה להשלים בזה פה ספור יתרו במה שאמר ויבחר משה וגו' וכן וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו לא שהלך קודם מת"ת אלא אחרי כן בזמן שהלך ומה שנא' בפ' בהעלותך נוסעים אנחנו הוא ספור מה שנאמר בהיותו עם משה ושחלה משה פניו שלא יעזוב אותם כיון שכבר ידע וראה חנותם במדבר ועכ"ז לא רצה אבל הלך לארצו. והנה נזכר זה שמה כי אז עברו אותם הדברים ביניהם כשנסעו העם מסיני. האמנם מצאנו זרע יתרו אח"כ בין עמלק ובין ישראל כי מפני זכותו נתחברו לישראל. והיוצא מכל זה שביאת יתרו ועצתו היתה קודם מתן תורה וישב ימים רבים עמה' במדבר ב' שנים או יותר ושמה שנאמר כאן וישלח משה את חותנו הוא תשלום ספורו אבל לא שלחו ולא הלך בפעל קודם מתן תורה ואל יקשה בעיניך הדעת הזה מכתיבת וישלח משה את חותנו בזולת זמנו להשלים הספורים כי כן תמצא בספור ירידת המן בסופו (שם ט"ז ל"ג) ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו לפני ה' וגומר ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת ובני ישראל אכלו את המן וגומר המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען האם נאמר שאז באלימה שנאמר זה הניחו אהרן לפני העדות. והלא לא היה שם ארון העדות עדיין וכן האם כבר עברו ארבעים שנה שאכלו את המן וכבר באו אל קצה ארץ כנען. אלא בהכרח נאמר שכאשר כתב משה את התורה בכתבו ספור המן כדי להשלים ספורו ספר זה עם היות שהיה אח"כ ימים רבים... ואומר כי בהיות שיתרו בא קודם מתן תורה היה יושב משה לשפוט את העם מן הבקר עד הערב ולא היה ממנה אנשים אחרים לשופטם לפי שעדיין לא נתן להם תורה ונימוס שישפטו בו כי מה שניתן במרה מעיקרי הדינים למשה איפקוד ועדין לא צוהו השם שיתן הדינין ההם לישראל עד פרשת ואלה המשפטים כמו שביארתי. ומפני זה הוצרך משה רבינו בתחלת ענינו לשפוט את העם בעצמו לפי שאדם אין שידע עיקרי הדינין האלהיים לדון בהם עדין וגם לא רצה שישפטו את העם שופטיהם באומד הדעת וסברא לפי שידע שירבו הקטטו' בישראל ותמיד יערערו ויפקפקו בדיניהם ויאמרו המתחייבים בדין הורוני מהיכן דנתוני וכן שמפני איבה ושנאה או לסיבות אחרות חייבו והצדיקו את בעלי דינם. ואם יבואו לפני שופטים אחרים דעות בני אדם וסברותיהם חלוקו' זה יחייב וזה יזכה וירבו התורות והמחלוקות ביניהם ובזה יבואו כלם למשה כי ירצה כל אחד ללכת אחרי ב"ד יפה ולשמוע הדין מפיו והדרה קושיא לדוכתה מהטורח והעמל למרע"ה במשפט העם. ומפני זה משה רבינו לדעתו שבעוד ימי' מעטי' יקבלו את התורה כמו שיעדו יתברך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וצוהו יתברך המשפטים אשר ישים לפניהם היה דעתו שאז אחרי קבלו התורה והמשפטים בהיות לפניהם סדר ונימוס המשפטים כשולחן ערוך ימנה את השופטים לשפוט אותם לא באומד וסברא אלא ע"פ החוק והמשפטים שישים לפניהם מאת ה'. אבל יתרו לא היה יודע מזה דבר וחשב שמה שהיה עושה משה לצורך שעה כן יהיה תמיד ולכן תפשו בזה ואמר לו נבול תבול ויעצו שימנה שופטים שישפטו כפי האומד כאשר היו נוהגים במדין וגם היום נוהגי' כן בכל ארצות הישמעלים ולזה צוהו שיבחר אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע ולא אמר שיהיו חכמים כי לא חשב שיהיה להם תורה שידינו בה. ומרע"ה כדי לכבד את חותנו ולהיות סוד ה' ליראיו לא הגיד לו ענין התורה שהיו עתידים לקבל ולא התוכח עמו על מנהגו בשופטים אם טוב ואם רע. אבל שמע דבריו והשיבו שכן יעשה. האמנם לא עשה הדבר מפני עצתו לפי שכל אשר יעצו היה בלב משה לעשותו אבל בזמן ובאופן הראוי ויתרו אכלה פגה העצה הזאת. הנה אם כן צדקו דברי יתרו כפי ההנהגה המדינית וצדק מעשה משה כפי הכוונה האלהית וצורך השעה. ומפני זה בספור משנה תורה יחס משה מנוי השופטים לעצמו ולא לעצת יתרו ואמר שעשהו אחרי מתן תורה כי כן היה האמת עם היות העצה קודם אליה וזה הוא שנאמר שם ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה וגו' ואומר אליכם בעת ההוא לאמר לא אוכל וגו' לפי שאז מנה השופטים לא קודם מתן תורה ולכן נאמר כאן וישמע משה לקול חותנו ויעש ככל אשר אמר רוצה לומר ששמע דבריו ועשה הדבר מסכים לעצתו. אבל לא בזמן העצה. וגם בדבריו שינה משה מה שעשה מעצת יתרו כמו שאבאר. וכבר זכרתי שעם היות שנאמר כן ויעש ככל אשר אמר וכן וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו שנכתב כאן להשלים ספורו עם היות שהיה זה בשנה השנית. והותרה בזה השאלה הה':

Abarbanel Shemot 24:14אברבנאל שמות כ״ד:י״ד

והנה אמר משה רבינו עליו השלום אל הזקנים שבו לנו בזה עד אשר נשוב להזהירם שלא יעלו אחריו כי עם היות שעלו שם פעם אחרת הנה בפעם הזאת לא ניתן להם רשות לעלות. ומפני כבודם שלא ישארו שם כאנשים רקים צוה שישבו במקומו לשפוט את העם וללמדם דעת ויראת ה' כמוהו ואמנם בענין הדבר הקשה שהיה מיוחד למשה. אמר והנה אהרן וחור עמכם שהם יודעי דת ודין מי בעל דברים יגש אליהם על כל הדבר הקשה.

R. Eliyahu Mizrachi Shemot 18:13רבי אליהו מזרחי שמות י״ח:י״ג

והרמב"ן ז"ל פירש ש"אין הכונה שיהיה ממחרתו ממש", אבל הכונה בו שיהיה אחר יום הכפורים. ואינו מחוור, שאין מלת "ממחרת" כמלת מחר הנאמר על מחר ממש ועל הזמן שאחריו, כמו (יג, יג) "כי ישאלך בנך מחר", אבל מלת "ממחרת" אינה נאמרת רק על מחרתו ממש. ועוד, שמלשון ספרי ששנו "מוצאי יום הכפורים היה", למדנו שלמחרת יום הכפורים ממש היה, כי מלת "מוצאי" בכל מקום לא נמצא רק על היום הראשון הבא אחריו, כמו מוצאי שבתות ומוצאי ימים טובים ובמוצאי יום הכפורים, שאינן אלא הלילה הראשון שאחריהם. ולפי פירושו של הרמב"ן ז"ל יהיה לשון המכילתא חולק עם לשון ספרי, ואין לומר זה, כל שכן שמלת "ממחרת" גם כן מורה על מחרת ממש, כמלת מוצאי. ועוד, שאי אפשר לומר שמשה רבינו עליו השלום עכב שעה אחת מלהודיע משפטי ה' ותורותיו אשר צווה בהן להודיען. ומה שטען, שאם היה מחרת יום הכפורים ממש, יחוייב לומר ש"אכלו ביום הכפורים, אם היה להם יום כפורים". אינה טענה, שהרי מצינו שאכלו ביום הכפורים כשנבנה הבית, כדאיתא במועד קטן (מועד קטן ט א), וקל וחומר ביום שהוריד התורה והלוחות, וכל שכן שלא יתכן לומר שעשו צום כפור באותה שנה, שעדיין לא נצטוו בו ישראל, רק אחר רדתו מן ההר, שירידתו היה ביום הכפורים עצמו. ומה שטען עוד: "כי ביום הכפורים נתנו הלוחות האחרונות, ולמחרתו ירד משה ודבר עם ישראל ויצום את כל אשר דבר אתו בהר סיני, ואיננו יום המשפט שיעמדו עליו מן הבקר עד הערב", איננה טענה, כי הנה הרב סובר שביום הכפורים עצמו ירד ודבר עם ישראל ויצום את כל אשר דבר אתו בהר סיני, ולמחרתו היה יום המשפט. וזהו המובן ממה ששנינו בבריתא דספרי: "'ויהי ממחרת' מוצאי יום הכפור היה" וממה ששנינו במכילתא: "'ויהי ממחרת' - ממחרת יום הכפורים". ומה שלא פירש הרב ממחרת הסעודה הכתובה בצדו, אבל הוצרך לפרש מהו "ממחרת", למחרת רדתו מן ההר, שאין הירידה מבוארת כל כך כמו הסעודה, הוא מפני שאין הסעודה סבה לישיבה לשפוט את העם, עד שיתלה בה ישיבתו לשפוט את העם מה שאין כן בירידתו מן ההר, שלולא שירד מן ההר עם התורה שבידו לא היה יושב לשפוט ולהורות חקי האלהים ותורותיו (פסוק טז).

Ma'asei Hashem Ma'asei Torah 5מעשי ה׳ מעשי תורה פרק ה׳

.. עכ"ל מהרי"א [ר"י אברבנאל]. ובאמת לדעתי הדברים הללו נאמרים בפה ונכתבים ביד מלאכותית, אבל לא בהסכמת העיון השכלי. וזה אם מצד הענין הזה בעצמו שלא יתכן היות הדברים כן, ואם מצד הכתובים. שאם מצד הענין, הרי לפי דבריו היה משה בעיני יתרו פרא אדם עד שחשב שכן יתמיד ושהוצרך לעצתו ואמר לו איעצך. ואם מצד הכתוב, שאם הכתוב היה אומר ויאמר משה לחותנו כן אעשה, היה אפשר לומר שאמר לו כן דרך כבוד כמו שכתב מהרי"א, עם היות שלא יאות לומר שמשה אדוננו היה גונב דעתו. בשגם נודה לדבריו בזה, עם כל זה א"א לומר כן, כי התורה היא המעידה שמשה שמע לקול חותנו, ואין כאן סיפור דברי משה כלל. והראיה שהביא לדבריו שבפרשת דברים לא ייחס הענין ליתרו רק לעצמו, באמת אינה ראיה כלל, ששם בפ' דברים לא יספר רק מה שהוא עשה להם, אבל העצה שנתן לו יתרו בינו לבין עצמו אין שם מקום שיאמר אותה לדורות ההם שעשה כן על פי עצת יתרו או שהיה על פי עצתו. וכן תמצא שנאמר שם בפ' דברים ואומר אליכם באתם עד הר האמורי וגו' עלה רש, ואין ספק שלא אמר הדברים ההם רק על פי ה', ועם כל זה לא סיפר שם שמה שאמר להם עלה רש שכן אמר לו הש"י, רק אמר בשם עצמו... ועתה אבאר לך שלא היה שום שינוי וחלוף ולא עשה משה רק כפי עצת חותנו, כי אנשי חיל יאמר גם כן על החכם, כמו שנאמר ברות אשת חיל את, וכן אשת חיל עטרת בעלה, ואשת חיל מי ימצא, ורבות בנות עשו חיל שאמר כן על החכמות. כמו כן אמר פה יתרו שישראל יבקשו כל החכמים שביניהם ומשה יבחר מהם, כמו שפרש"י, ברוח הקדש אותם שהם יראי א-להים, וזה אומרו ואתה תחזה מכל העם ר"ל שכל העם יבקשו החכמים שבהם, ואתה תחזה שיהיו חכמים ויראי ה' ושונאי בצע וכו'. ועל כן בסיפור המעשה נאמר ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל, ר"ל שבחר אנשי חיל מכל אותם שבחרו ישראל, ובפ' דברים ביאר הענין ששאל מישראל שיבחרו חכמים דהיינו אנשי חיל. ותכף שנתן יתרו העצה מינה אותם, כמו שנאמר ויבחר משה וגו' ואח"כ נאמר וישלח משה את חותנו. ובפ' דברים שהביא מנוי השופטים שמהרי"א ז"ל הביא ראיה לדבריו מזה שהיה אחר נתינת התורה, אמת שאין משם ראיה לו. ואדרבה יש לשאל שסיפור מנוי השופטים לא היה מקומו בפרשת דברים מאחר שכל כוונת משה היתה להוכיח את ישראל מה תוכחה היה להם מינוי השופטים? אמנם כבר נתבאר שהקדים בפ' דברים ענין מנוי השופטים לסיפורו שבאו כלם בערבוביא ואמרו נשלחה אנשים כמו שנאמר ותקרבון אלי כלכם, כי זאת היתה ודאי תוכחה, כאלו יאמר להם אם הייתי אני מנהיג ושופט לבדי לא היה לתימה שבאתם כלכם אלי בערבוביא לשאל שליחות המרגלים. אמנם אחרי שהיו לכם שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות ושתבואו בערבוביא כעם אשר אין להם קצין שוטר ומושל, זה ודאי יורה על קשיות עורף. ואחרי שענין מנוי השופטים לא בא שם רק להגדיל מרדם שנקרבו כלם לשאל שליחות המרגלי', אם כן אין משם ראיה שהיה המנוי אז אחר מ"ת. והדבר מבואר שתכף אחר עצת יתרו היה המנוי כמו שנתבאר בכתוב שאמר ויבחר משה וגו', ואח"כ אמר וישלח את חותנו בזה.

Minchah Belulah Shemot 18:5מנחה בלולה שמות י״ח:ה׳

ובניו ואשתו - של יתרו. אל המדבר - רצון הפסוק שתכלית בואם היה להיות במדבר אצל הר הא-להים במתן תורה, וזהו כמ"ד יתרו קודם מתן תורה בא.

Minchah Belulah Shemot 18:13מנחה בלולה שמות י״ח:י״ג

ממחרת - ההבדל בין ממחרת ומחר, כי מחר נאמר על מחר ממש ועל מחר לאחר זמן כמו ישאלך בנך מחר, אבל ממחרת לא נאמר רק על מחרתו ממש, ואולי שב על ממחרת של הסעודה. ואל תטעון עלי א"כ אכלו ביום הכפורים, שהרי כשנבנה בית המקדש אכלו ביום הכפורים, כדאיתא במועד קטן קל וחומר ביום שהורדו להם הלוחות ותורה, וגם עדיין לא נצטוו בני ישראל.

Biur Shemot 18:27ביאור שמות י״ח:כ״ז

ועל דרך הפשט יתכן לפרש ויהי ממחרת לביאת יתרו, והי' זה קודם מ"ת כאשר פירשנו למעלה, והלך יתרו עמהם לחורב לקבל התורה, והספור וישלח משה את חתנו לא הי' בשנה הראשונה כי אם בשנה השנייה בנסעם מחורב, ובעבור שזכר ביאת יתרו הזכיר גם הליכתו ושובו אל ארצו, כדי שלא להפסיק בנתיים.

Biur Bemidbar 10:29ביאור במדבר י׳:כ״ט

[א"ה, וכבר זכרנו בתחלת פרשת יתרו שיש פה מקום ספק, שכפי משמעות הכתובים בא יתרו קודם מתן תורה, ונאמר שם וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו, וכאן משמע שהי' עמו אף בשנה השנית, ונחלקו מפרשי התור' בהתרת הספק הזה כמו שזכרנו שם. לדעת הרמב"ן הלך לו ובא אליו שנית, ולדעת רש"י לא נאמרה הפרשה הכתובה שם עד שנה שנייה. ולולי דברי חז"ל שאמרו שבע שמות יש לו ליתרו, הייתי אומר שרעואל הי' אבי צפורה, ולה שני אחים שם האחד יתרו ושם השני חובב, ושלשתן נקראו חותני משה, שכל קרובי האדם מחמת חתון נקראים כך כמו שכתב הראב"ע, ויתרו חתן משה בא קודם מתן תורה ושב אל ארצו ממחרת בואו, וחובב חותן משה בא גם הוא אליו והלך עמו. ואל החתן הזה אמר משה פה לכה אתנו. וממה שאמר כי על כן ידעת חנותנו במדבר אין ראיה שחובב הא יתרו, כמו שנפרש שם, לפי משמעות פשטות הכתוב. ועוד שחובב גם הוא אפשר שידע חנותם ונתן לב לדעת צרכיהם. והותרו לפי זה רוב הספקות שנפלו בענין זה בלי דוחק כלל.]

Shadal Shemot 18:1שד״ל שמות י״ח:א׳

ואמר הרמב"ן כי חובב הוא שם חדש שקראו ליתרו כאשר שב לתורת ישראל, כי זה דרך כל המתגייר, כי לעבדיו ייקרא שם אחר, ואיננו רחוק שיהיה חובב שם חדש שקראו ישראל ליתרו, אם מלשון חביבות, ואם מגזרה אחרת בלתי ידועה היום. אך מה שהרמב"ן ואחרים אומרים כי יתרו נתגייר, זה אינו נ"ל, שהרי אם נתגייר, איך השיב למשה: לא כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך (במדבר י' ל')? ואין ספק כי כהטמעות המילות האלה הוא הליכה לחלוטין לא הליכה על מנת לגייר בני ביתו ולחזור. וגם אחר הדור ההוא אנו מוצאים כי חבר הקיני אע"פ שהיה יושב בארץ ישראל היה בשלום עם יבין צורר ישראל ואינני אומר שהיה בית חבר הקיני אוהב את יבין, כי מעשה יעל מעיד הפך מזה (שופטים ד' י"ז-כ"ב), אבל יבין היה בשלום עם בית חבר וסיסרא בטח ביעל, וזה דבר שאין הדעת סובלתו, אם היו הקינים גרי צדק והיו מעורבים עם בני ישראל מכמה זמן קודם לכן. ורבה מזאת הנה בימי שאול היה הקיני בתוך עמלק (שמואל א' ט"ו ו'), הייתכן לגרי צדק שיקבעו דירתם בקרב העם המתועב, אשר ציוה ה' למחות את זכרו? ועוד הנה שאול אמר אל הקיני: ואתה עשית חסד עם בני ישראל בעלותם ממצרים, ולא אמר: ואתה שומר תורת ה' ואלהיך אלהי. ומה שהטעה את המפרשים הוא ענין משפחת הרכבים שהיתה בקרב ישראל (ירמיה ל"ה), ובדברי הימים (א' ב' נ"ה) כתוב המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב, ורז"ל בספרי (פרשת בהעלותך פיסקא ע"ה), ובסוטה י"א ע"א וסנהדרין ק"ד ע"א, למען הראות מעלת הגרים שאין ראוי לבזותם חלילה ושהם שווים לישראל בכל דבר וראויים לישב אפילו בסנהדרין, אמרו כי הקינים שבדברי הימים הם הם בני קיני חותן משה, וזה אמנם דרך דרש ואסמכתא, ואשרי השומע אל המוסר הטוב היוצא ממנו, ואולם בדרך הפשט נראה כי הקינים שבדברי הימים והרכבים שבירמיה מבני יהודה היו ואין להם שום התייחסות אל בני קיני חותן משה; ואולי נקראו גם הרכבים קינים, מפני שהיו יושבי אהלים ונעים ממקום למקום כמוהם; ואם תרצה אמור כי אלה ואלה נקראו קינים על שם קין שהיה נע ונד בארץ; והנה מקרא אחד נראה כמסייע את האומרים שבני קיני חותן משה נתגיירו, והוא מה שכתוב בשופטים (א' ט"ז) ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם. ואמנם אחרי כל מה שראינו למעלה לא ייתכן לנו ללמוד מן המקרא הזה שהיו גרי צדק, אלא שהיו גרים תושבים; אך באמת מפקפק אני מאד בענין הכתוב הזה אם הוא כמחשבת המפרשים, כלומר אם ענינו שבני קיני ישבו עם בני יהודה, כי לא מצאתי להם פירוש מספיק ומדויק ללשון המקרא, ואולי המכוון בו הפך מה שחשבו ותהיה משמעות הכתוב הזה, כי בני קיני היושבים באהלים ונעים ממקום למקום היו אז במקרה שרויים אצל עיר התמרים, וכשראו כי בני יהודה יוצאים למלחמה על הכנעני, הם שהיו אנשי שלום (ולפיכך נקראו בארמית בתרגום שם שלמאה) התרחקו ממקומות המלחמה, ועלו משם והלכו למדבר יהודה אשר בנגב ערד והלכו וישבו עם העם, כלומר עם העמלקי והכנעני יושבי הארץ, ומילות עלו מעיר התמרים את בני יהודה, ענינן מאת בני יהודה, ומ"ם מעיר התמרים מושכת אחרת עמה; וייתכן ג"כ לפרש עלו מעיר התמרים אשר היו שם את אנשי יהודה שקודם לכן היו עם בני יהודה. ואשובה אל ענין הפרשה ואומר כי אחרי ההודאה שחובב הוא יתרו נחלקו המפרשים בהתרת הסתירה אשר בין פרשה זו לפרשת בהעלותך. ודעת הרמב"ן (ואחריו החזיק רבנו בחיי) כי יתרו בא אצל ישראל שתי פעמים, אחת קודם מתן תורה, והיא הנזכרת כאן, והלך לו, וחזר אתר מתן תורה, והחזרה הזאת לא נזכרה בתורה, רק נזכר בחומש הפקודים (ה כ"ט) שאמר לו משה : נוסעים אנחנו לכה אתנו, והוא השיב: לא כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך, והפציר בו משה: אל נא תעזוב אותנו, והוא (לדעת הרמב"ן) נתרצה לו ונשאר עם ישראל , ולפירוש זה יקשה מאד שלא נזכרה חזרת יתרו אחר שכבר סופרה (למטה כ"ז) הליכתו אל ארצו. ורשב"ם וראב"ע ורד"ק (בתחילת ס' שופטים) אמרו כי יתרו לא בא רק פעם אחת, והיא אחר מתן תורה, ושאמנם בא הסיפור הזה כאן חוץ למקומו, לסיבות פרטיות (ע' רשב"ם למטה י"ג וראב"ע כאן), אשר אין כוח בהן להוציא מן הלב התמיהה הגדולה על כתיבת הסיפור במקום הזה, כי על כל אלה מפרשים אחרים הסכימו כי ביאת יתרו לא היתה אלא קודם מתן תורה, ושחזרתו לארצו לא היתה עכשיו, אלא בשנה השניה, ואמנם הפסוק האחרון (כ"ז) הכולל הליכת יתרו אל ארצו, או גם שלושה מקראות שלפניו הכוללים מינוי השופטים, הם חוץ למקומם ונכתבו כאן להשלמת הסיפור, והם כאן דרך כלל, ובמקום אחר (בפרשת בהעלותך ובפרשת דב' א':י"ג) הם מפורשים דרך פרט... ור' וואלף מאיר בעל המעמר הוסיף חיזוק לפירוש הזה ואמר: הלא ידענו כי כך היא דרכה של תורה להשלים הסיפורים על דרך כלל במקום אחד, ולהגיד אחרית דבר בראשיתו, כמו ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת (שמ' ט"ז:ל"ג), שבא הצווי הזה בשנה השניה אחרי שהוקם המשכן והזכיר הכתוב כאן; וכן ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה (שמ' ט"ז:ל"ה) ועוד הרבה כמוהו עכ"ל; הן אמת כי אין הנדון דומה לראיה מכל צדדיו, כי צווי הצנצנת ומשך זמן ירידת המן לא חזרו ונכתבו בתורה במקום אחר, כענין הליכת יתרו אל ארצו שכתוב כאן וכתוב פעם שנית בפרשת הפקודים (י':כ"ט) וכן מינוי השופטים שחזר ונכתב בפרשת דברים (א':י"ג) ואמנם הכפילה הזאת היא המידה הי"ג ממידות ר' אליעזר בר' יוסי הגלילי.

Shadal Shemot 18:5שד״ל שמות י״ח:ה׳

אל המדבר : אם היה בטעם זקף היה דינו בפשטא זקף (אל-המדבר), וכן הוא בחומש כ"י על קלף שבידי, לא בזקף גדול; אמנם אין ספק שאין זה אלא טעות סופר, וצ"ל בטעם רביע שהוא מפסיק פחות מן הטפחא שתחת שם, אל המדבר אשר הוא חונה שם, כלומר אל הר האלהים; וכן בתנ"ך כ"י על קלף משנת רמ"ט שהיה ביד רמבמ"ן אל המדבר בטעם רביע, וכתוב בגליון "כ"ה רביע", כלומר כן הוא דווקא, וכן צריך להיות ברביע (עיין תקון סופרים לר"ש דובנא), וכן הוא בתנ"ך מפואר כ"י ביד ר"י ספיר בירושלם.

Shadal Shemot 18:12שד״ל שמות י״ח:י״ב

לפני האלהים: לשון נופל על אכילת קדשים.

Shadal Shemot 18:16שד״ל שמות י״ח:ט״ז

את חקי הא-להים וגו': מה שהיה הא-ל אומר לו להוראת שעה לצורך הנהגתם, ואין הכוונה על המצוות לדורות, ואין ללמוד מכאן שאחר מתן תורה בא יתרו, כי המצוות היה אומר אותן לכל העם בקהל, לא לכל יחיד ויחיד, ולא היה צריך לישב לפניהם כל היום.

Shadal Shemot 18:24שד״ל שמות י״ח:כ״ד

וישמע משה לקול חתנו: אין ספק שאם היה מתחיל הנהגתו דרך שררה ולא היה מתראה אל העם ושומע דבריהם כקטון כגדול, לא היה לב העם נוטה אליו ולא היו מקבלים תורתו ומצוותיו; לפיכך לא אמר לו ה' שיעשה הדבר הזה, רק הניח לו שיעשהו אחר שכבר ניסו העם את לבבו ואת דרכיו ודבקו בו.

Malbim Shemot 18:24מלבי״ם שמות י״ח:כ״ד

וישמע משה לקול חותנו. הנה במשנה תורה מבואר שלא בחר את השופטים תיכף רק בשנה שניה כשרצו ליסע ממדבר סיני לא"י, ולמ"ד שיתרו בא קודם מתן תורה, שכן מורה פשטות הכתובים, איך אמר ששמע לקול חותנו. אמנם כבר בארתי (שמות ג יח), שיש הבדל בין שמיעה בקול ובין שמיעה לקול, ששמיעה בקול מורה שקבל דבריו, ושמיעה לקול מורה ששם לב אל דבריו ושקל אותם בפלס שכלו, ולכן אמר ויעש כל אשר אמר, שאם היה אומר וישמע בקול לא היה צ"ל שעשה ככל אשר אמר, אבל ממ"ש ששמע לקול שהוא שנתן לב לדבריו לא נודע עדיין שעשה כדבריו, ופי' שעתה שם לב לדבריו, אבל לא יכול לעשות כן, כי עדיין לא ניתן להם פרשת משפטים ומשה לא רצה שישפטו לפי סברא ואומדן דעת, רק אח"כ שכבר למד להם פרשת משפטים אז עשה ככל דבריו.

Hoil Moshe Shemot 18:5הואיל משה שמות י״ח:ה׳

הר האלהים – א"כ יתרו אחר מתן תורה בא, כי בר"ח באו מדבר סיני, ובימים המועטים שקדמו למתן תורה בודאי לא היה להם פנאי לבחור השרים ולתתם ראשים על העם. אולי בימי החורף או הסתו בא שהיא עת כשרה להולכי דרכים באיקלימים ההם.

Hoil Moshe Shemot 18:7הואיל משה שמות י״ח:ז׳

ויבאו האהלה – לאהל שנטה לו משה מחוץ למחנה (פר' תשא).

Hoil Moshe Devarim 1:9הואיל משה דברים א׳:ט׳

ולפי דעת האומר ביאת יתרו ועצתו קודם מתן תורה, המתין משה לעשות כעצתו עד ששמע מפי הא-ל כל המשפטים והחקים והתורות בהר סיני ובאהל מועד פן יתנגד אחד מהם לעצת יתרו, וזו כונת וצוך א-להים שיתרו אומר לו; אבל כשחדל ה' מצוותו, וב"י היו מוכנים להכנס במדבר הגדול שבודאי תקצר רוחם במהלכם בו ויתרעמו עליו, אז דבר להם כזאת, ומנה עליהם שופטים ושוטרים, ומה שכתוב בפ' יתרו וישמע משה לקול חותנו וגו', אין צורך לומר שעשה מיד רק לאחר זמן.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 18 Introductionרב דוד צבי הופמן הקדמה לשמות י״ח

אך יש להסביר את הפסוקים כד-כו העוסקים במימוש עצתו של יתרו ופסוק כז המתאר את שובו אל ארצו כ"מוקדמים", משום שדברים אלה התרחשו למעשה רק אחרי מתן תורה, וכפי שמשתמע מדברים י, ו. ואכן בזמן הקצר שבין מלחמת עמלק ומתן תורה (היו אלה רק ימים אחדים; השוה טז, א,כז; יז, ט; יח, יג) לא היה אפשר לממש את עצת יתרו.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 18:5רב דוד צבי הופמן שמות י״ח:ה׳

ויש שרוצים לראות ב"הר האלהים" לא את סיני כי אם הר מקודש אחר שבקרבת רפידים, כגון הצור שבחורב המוזכר למעלה יז,ו, ואשר בו התגלה ה' ונתן להם מים.

R. Chaim Hirschensohnר׳ חיים הירשנזון - סדר למקרא ח״ב עמ׳ 137

אמנם פשוטו הגמור הוא סוף פרשה זו כי כל מקרי פרשה זו היא ברפידים ולא בסיני, וההר הנזכר בפרשה זו הוא "הר זערבעל" לא "ג'עביל מוסא" אשר בסיני, כי מעשה יתרו הי' קודם מתן תורה... אמנם כל מעשה יתרו היה ברפידים שהוא ג"כ במדבר... והזערבעל ג"כ נקרא בשם "חורב" כנאמר במסה ומריבה אשר ברפידים הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב (שמות י"ז), אבל איננו הר חורב ממש כי הר חורב והר סיני אחד הוא כאשר רואים בכל ספר משנה תורה, אך גם המקום הזה נקרא חורב לאמר ארץ או מדבר חורב אשר זערבעל הוא הר אחד מצוין בו כמו הר סיני שהוא "ג'עביל מוסה" הוא הר אחד מצוין בו נקרא הר סיני או הר חורב אך הזערבעל אשר הוא בחורב לא נקרא בשם הר חורב, אמנם הי' ג"כ הר מצוין אשר היה נקרא לראשונים בשם "הר אלהים" כאשר גם סיני היה נקרא גם קודם מתן תורה בשם הר אלהים כנאמר ויבא אל הר האלקים חורבה (שמות ג' א') כי שני ההרים היו מקודשים להעמים הראשונים לאלהים "ג'עביל מוסה" לאליל הירח הנקרא לאשורים בשם "סין" וג'עביל זערבעל לאליל השמש, ואותם ההרים בעצמם אשר היו קדושים בעיני העם בחר לו ה' אלקי ישראל להתגלות בו לעיני עמו להראות כי טעו הראשונים במחשבתם. ואין השמש והירח אלים רק מאורות אשר נתן הויה ברקיע השמים להאיר על הארץ.

U. Cassuto Introduction to Shemot 18מ״ד קאסוטו הקדמה לשמות י״ח

הפרשה המספרת על מעשה יתרו, שהיה משבט הקיני, סודרה בסמיכות למעשה עמלק, כדי להדגיש את ההבדל היסודי שביחסיהם של שני השבטים אל בני ישראל, הבדל שהיה טבוע עמוק עמוק בנפש הישראלית. וכבר ציינתי למעלה, בדברי ההקדמה לפרק ט"ז (עמ' 129), כי בדרך כלל היתה האסוציאציה של העניינים, ואף האסוציאציה המילולית, משפיעה על סידור הפרשיות ועל סמיכותן, יותר מאשר המשך הזמנים. גם הניסוח של שתי הפרשיות בצורה שלפנינו מתכוון להבליט את הניגוד שבין שני העניינים. כתוב למעלה (י"ז, י"ח): "ויבא עמלק וילחם עם ישראל" וכתוב כאן (פס' ה' ופס' ו'): "ויבא יתרו חותן משה... וישאלו איש לרעהו לשלום"; כתוב שם (י"ז, ט') "בחר לנו אנשים", בחירה לשם מלחמה, וכתוב כאן (פס' כ"ה): "ויבחר משה אנשי חיל", בחירה לשם משפט שלום; מסופר שם (י"ז, י"ב) על משה "וישב עליה", על האבן להתפלל לנצחון עמו בקרב, כאן נאמר (פס' י"ג): "וישב משה לשפוט את העם". ועוד הקבלות: "וידי משה כבדים (י"ז, י"ב) - "כי כבד ממך הדבר" (י"ח, י"ח); "נצב" (י"ז, ט') - "נצב" (י"ח, י"ד); "עד בא השמש (י"ז, י"ב) - "עד (ה)ערב (י"ח, י"ג, י"ד); "מחר" (י"ז, ט') - "ממחרת" (י"ח, י"ג); "מלחמה... מדור דור" בסוף פרשת עמלק (י"ז, ט"ו) - "וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום" בסוף דברי יתרו (י"ח, כ"ג).

U. Cassuto Shemot 18:12מ״ד קאסוטו שמות י״ח:י״ב

לפני האלֹהים - כלומר, בפתח אוהל מועד, שכבר הוקם לפני ביקורו של יתרו.