EN/HEע/E

Chronology of Bemidbar 1 – 10

Sources

Shemot 30:11-16שמות ל׳:י״א-ט״ז

(11) And the Lord spoke unto Moses, saying: (12) 'When thou takest the sum of the children of Israel, according to their number, then shall they give every man a ransom for his soul unto the Lord, when thou numberest them; that there be no plague among them, when thou numberest them. (13) This they shall give, every one that passeth among them that are numbered, half a shekel after the shekel of the sanctuary — the shekel is twenty gerahs — half a shekel for an offering to the Lord. (14) Every one that passeth among them that are numbered, from twenty years old and upward, shall give the offering of the Lord. (15) The rich shall not give more, and the poor shall not give less, than the half shekel, when they give the offering of the Lord, to make atonement for your souls. (16) And thou shalt take the atonement money from the children of Israel, and shalt appoint it for the service of the tent of meeting, that it may be a memorial for thechildren of Israel before the Lord, to make atonement for your souls.'

(יא) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַי"י בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. (יג) זֶה יִתְּנוּ כׇּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַי"י. (יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת י"י. (טו) הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת י"י לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. (טז) וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי י"י לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.

Shemot 38:21שמות ל״ח:כ״א

These are the accounts of the tabernacle, even the tabernacle of the testimony, as they were rendered according to the commandment of Moses, through the service of the Levites, by the hand of Ithamar, the son of Aaron the priest.

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן.

Shemot 38:25-28שמות ל״ח:כ״ה-כ״ח

(25) And the silver of them that were numbered of the congregation was a hundred talents, and a thousand seven hundred and three-score and fifteen shekels, after the shekel of the sanctuary: (26) a beka ahead, that is, half a shekel, after the shekel of the sanctuary, for every one that passed over to them that are numbered, from twenty years old and upward, for six hundred thousand and three thousand and five hundred and fifty men. (27) And the hundred talents of silver were for casting the sockets of the sanctuary, and the sockets of the veil: a hundred sockets for the hundred talents, a talent for a socket. (28) And of the thousand seven hundred seventy and five shekels he made hooks for the pillars, and overlaid their capitals, and made fillets for them.

(כה) וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. (כו) בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. (כז) וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן. (כח) וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם.

Shemot 40:1-17שמות מ׳:א׳-י״ז

(1) And the Lord spoke unto Moses, saying: (2) 'On the first day of the first month shalt thou rear up thetabernacle of the tent of meeting. (3) And thou shalt put therein the ark of the testimony, and thou shalt screen the ark with the veil. (4) And thou shalt bring in the table, and set in order the bread that is upon it; and thou shalt bring in the candlestick, and light the lamps thereof. (5) And thou shalt set the golden altar for incense before the ark of the testimony, and put the screen of the door to the tabernacle. (6) And thou shalt set the altar of burnt-offering before the door of the tabernacle of the tent of meeting. (7) And thou shalt set the laver between the tent of meeting and the altar, and shalt put water therein. (8) And thou shalt set up the court round about, and hang up the screen of the gate of the court. (9) And thou shalt take the anointing oil, and anoint the tabernacle, and all that is therein, and shalt hallow it, and all the furniture thereof; and it shall be holy. (10) And thou shalt anoint the altar of burntoffering, and all its vessels, and sanctify the altar; and the altar shall be most holy. (11) And thou shalt anoint the laver and its base, and sanctify it. (12) And thou shalt bring Aaron and his sons unto the door of the tent of meeting, and shalt wash them with water. (13) And thou shalt put upon Aaron the holy garments; and thou shalt anoint him, and sanctify him, that he may minister unto Me in the priest's office. (14) And thou shalt bring his sons, and put tunics upon them. (15) And thou shalt anoint them, as thou didst anoint their father, that they may minister unto Me in the priest's office; and their anointing shall be to them for an everlasting priesthood throughout their generations.' (16) Thus did Moses; according to all that the Lord commanded him, so did he. (17) And it came to pass in the first month in the second year, on the first day of the month, that the tabernacle was reared up.

(א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד. (ג) וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְסַכֹּתָ עַל הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת. (ד) וְהֵבֵאתָ אֶת הַשֻּׁלְחָן וְעָרַכְתָּ אֶת עֶרְכּוֹ וְהֵבֵאתָ אֶת הַמְּנֹרָה וְהַעֲלֵיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ. (ה) וְנָתַתָּה אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב לִקְטֹרֶת לִפְנֵי אֲרוֹן הָעֵדֻת וְשַׂמְתָּ אֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לַמִּשְׁכָּן. (ו) וְנָתַתָּה אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה לִפְנֵי פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד. (ז) וְנָתַתָּ אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁם מָיִם. (ח) וְשַׂמְתָּ אֶת הֶחָצֵר סָבִיב וְנָתַתָּ אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר. (ט) וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְהָיָה קֹדֶשׁ. (י) וּמָשַׁחְתָּ אֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים. (יא) וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ. (יב) וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם. (יג) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְכִהֵן לִי. (יד) וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם כֻּתֳּנֹת. (טו) וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת אֲבִיהֶם וְכִהֲנוּ לִי וְהָיְתָה לִהְיֹת לָהֶם מׇשְׁחָתָם לִכְהֻנַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם. (טז) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה י"י אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה. (יז) וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן.

Vayikra 9:22-23ויקרא ט׳:כ״ב-כ״ג

(22) And Aaron lifted up his hands toward the people, and blessed them; and he came down from offering the sin-offering, and the burnt-offering, and the peace-offerings. (23) And Moses and Aaron went into the tent of meeting, and came out, and blessed the people; and the glory of the Lord appeared unto all the people.

(כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים. (כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד י"י אֶל כׇּל הָעָם.

Bemidbar 1:1-19במדבר א׳:א׳-י״ט

(1) And the Lord spoke unto Moses in the wilderness of Sinai, in the tent of meeting, on the first day of the second month, in the second year after the were come out of the land of Egypt, saying: (2) 'Take ye the sum of all the congregation of the children of Israel, by their families, by their fathers' houses, according to the number of names, every male, by their polls; (3) from twenty years old and upward, all that are able to go forth to war in Israel: ye shall number them by their hosts, even thou and Aaron. (4) And with you there shall be a man of every tribe, every one head of his fathers' house. (5) And these are the names of the men that shall stand with you: of Reuben, Elizur the son of Shedeur. (6) Of Simeon, Shelumiel the son of Zurishaddai. (7) Of Judah, Nahshon the son of Amminadab. (8) Of Issachar, Nethanel the son of Zuar. (9) Of Zebulun, Eliab the son of Helon. (10) Of the children of Joseph: of Ephraim, Elishama the son of Ammihud; of Manasseh, Gamaliel the son of Pedahzur. (11) Of Benjamin, Abidan the son of Gideoni. (12) Of Dan, Ahiezer the son of Ammishaddai. (13) Of Asher, Pagiel the son of Ochran. (14) Of Gad, Eliasaph the son of Deuel. (15) Of Naphtali, Ahira the son of Enan.' (16) These were the elect of the congregation, the princes of the tribes of their fathers; they were the heads of the thousands of Israel. (17) And Moses and Aaron took these men that are pointed out by name. (18) And they assembled all the congregation together on the first day of the second month, and they declared their pedigrees after their families, by their fathers' houses, according to the number of names, from twenty years old and upward, by their polls. (19) As the Lord commanded Moses, so did he number them in the wilderness of Sinai.

(א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. (ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כׇּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. (ג) מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כׇּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן. (ד) וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא. (ה) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר. (ו) לְשִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי. (ז) לִיהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב. (ח) לְיִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר. (ט) לִזְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן. (י) לִבְנֵי יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד לִמְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר. (יא) לְבִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי. (יב) לְדָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי. (יג) לְאָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עׇכְרָן. (יד) לְגָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל. (טו) לְנַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן. (טז) אֵלֶּה [קְרוּאֵי] (קריאי) הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם. (יז) וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹת. (יח) וְאֵת כׇּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם. (יט) כַּאֲשֶׁר צִוָּה י"י אֶת מֹשֶׁה וַיִּפְקְדֵם בְּמִדְבַּר סִינָי.

Bemidbar 1:46במדבר א׳:מ״ו

even all those that were numbered were six hundred thousand and three thousand and five hundred and fifty.

וַיִּהְיוּ כׇּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים.

Bemidbar 1:48-53במדבר א׳:מ״ח-נ״ג

(48) And the Lord spoke unto Moses, saying: (49) 'Howbeit the tribe of Levi thou shalt not number, neither shalt thou take the sum of them among the children of Israel; (50) but appoint thou the Levites over the tabernacle of the testimony, and over all the furniture thereof, and over all that belongeth to it; they shall bear the tabernacle, and all the furniture thereof; and they shall minister unto it, and shall encamp round about the tabernacle. (51) And when the tabernacle setteth forward, the Levites shall take it down; and when the tabernacle is to be pitched, the Levites shall set it up; and the common man that draweth nigh shall be put to death. (52) And the children of Israel shall pitch their tents, every man with his own camp, and every man with his own standard, according to their hosts. (53) But the Levites shall pitch round about the tabernacle of the testimony, that there be no wrath upon the congregation of the children of Israel; and the Levites shall keep the charge of the tabernacle of the testimony.'

(מח) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (מט) אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (נ) וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כׇּל כֵּלָיו וְעַל כׇּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ. (נא) וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת. (נב) וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם. (נג) וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת.

Bemidbar 3:1-16במדבר ג׳:א׳-ט״ז

(1) Now these are the generations of Aaron and Moses in the day that the Lord spoke with Moses in mount Sinai. (2) And these are the names of the sons of Aaron: Nadab the first-born, and Abihu, Eleazar, and Ithamar. (3) These are the names of the sons of Aaron, the priests that were anointed, whom he consecrated to minister in the priest's office. (4) And Nadab and Abihu died before the Lord, when they offered strange fire before the Lord, in the wilderness of Sinai, and they had no children; and Eleazar and Ithamar ministered in the priest's office in the presence of Aaron their father. (5) And the Lord spoke unto Moses, saying: (6) 'Bring the tribe of Levi near, and set them before Aaron the priest, that they may minister unto him. (7) And they shall keep his charge, and the charge of the whole congregation before the tent of meeting, to do the service of the tabernacle. (8) And they shall keep all the furniture of the tent of meeting, and the charge of the children of Israel, to do the service ofthe tabernacle. (9) And thou shalt give the Levites unto Aaron and to his sons; they are wholly given unto him from the children of Israel. (10) And thou shalt appoint Aaron and his sons, that they may keep their priesthood; and the common man that draweth nigh shall be put to death.' (11) And the Lord spoke unto Moses, saying: (12) 'And I, behold, I have taken the Levites from among the children of Israel instead of every first-born that openeth the womb among the children of Israel; and the Levites shall be Mine; (13) for all the first-born are Mine: on the day that I smote all the firstborn in the land of Egypt I hallowed unto Me all the first-born in Israel, both man and beast, Mine they shall be: I am the Lord.' (14) And the Lord spoke unto Moses in the wilderness of Sinai, saying: (15) 'Number the children of Levi by their fathers' houses, by their families; every male from a month old and upward shalt thou number them.' (16) And Moses numbered them according to the word of the Lord, as he was commanded.

(א) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר י"י אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי. (ב) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר. (ג) אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן. (ד) וַיָּמׇת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי י"י בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי י"י בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם. (ה) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ו) הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ. (ז) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כׇּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן. (ח) וְשָׁמְרוּ אֶת כׇּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן. (ט) וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (י) וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת. (יא) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יב) וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כׇּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. (יג) כִּי לִי כׇּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כׇל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כׇל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי י"י. (יד) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר. (טו) פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם כׇּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם. (טז) וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה עַל פִּי י"י כַּאֲשֶׁר צֻוָּה.

Bemidbar 7:1-10במדבר ז׳:א׳-י׳

(1) And it came to pass on the day that Moses had made an end of setting up the tabernacle, and had anointed it and sanctified it, and all the furniture thereof, and the altar and all the vessels thereof, and had anointed them and sanctified them; (2) that the princes of Israel, the heads of their fathers' houses, offered — these were the princes of the tribes, these are they that were over them that were numbered. (3) And they brought their offering before the Lord, six covered wagons, and twelve oxen: a wagon for every two of the princes, and for each one an ox; and they presented them before the tabernacle. (4) And the Lord spoke unto Moses, saying: (5) 'Take it of them, that they may be to do the service of the tent of meeting; and thou shalt give them unto the Levites, to every man according to his service.' (6) And Moses took the wagons and the oxen, and gave them unto the Levites. (7) Two wagons and four oxen he gave unto the sons of Gershon, according to their service. (8) And four wagons and eight oxen he gave unto the sons of Merari, according unto their service, under the hand of Ithamar the son of Aaron the priest. (9) But unto the sons of Kohath he gave none, because the service of the holy things belonged unto them: they bore them upon their shoulders. (10) And the princes brought the dedication-offering of the altar in the day that it was anointed, even the princes brought their offering before the altar.

(א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. (ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים. (ג) וַיָּבִיאוּ אֶת קׇרְבָּנָם לִפְנֵי י"י שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן. (ד) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ה) קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ. (ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם. (ז) אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם. (ח) וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. (ט) וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ. (י) וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת קׇרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ.

Bemidbar 7:84-89במדבר ז׳:פ״ד-פ״ט

(84) This was the dedication-offering of the altar, in the day when it was anointed, at the hands of the princes of Israel: twelve silver dishes, twelve silver basins, twelve golden pans; (85) each silver dish weighing a hundred and thirty shekels, and each basin seventy; all the silver of the vessels two thousand and four hundred shekels, after the shekel of the sanctuary; (86) twelve golden pans, full of incense, weighing ten shekels apiece, after the shekel of the sanctuary; all the gold of the pans a hundred and twenty shekels; (87) all the oxen for the burnt-offering twelve bullocks, the rams twelve, the he-lambs of the first year twelve, and their meal-offering; and the males of the goats for a sin-offering twelve; (88) and all the oxen for the sacrifice of peace-offerings twenty and four bullocks, the rams sixty, the he-goats sixty, the he-lambs of the first year sixty. This was the dedication-offering of the altar, after that it was anointed. (89) And when Moses went into the tent of meeting that He might speak with him, then he heard the Voice speaking unto him from above the ark-cover that was upon the ark of the testimony, from between the two cherubim; and He spoke unto him.

(פד) זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה. (פה) שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה הַקְּעָרָה הָאַחַת כֶּסֶף וְשִׁבְעִים הַמִּזְרָק הָאֶחָד כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. (פו) כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מְלֵאֹת קְטֹרֶת עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ כׇּל זְהַב הַכַּפּוֹת עֶשְׂרִים וּמֵאָה. (פז) כׇּל הַבָּקָר לָעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים אֵילִם שְׁנֵים עָשָׂר כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנֵים עָשָׂר וּמִנְחָתָם וּשְׂעִירֵי עִזִּים שְׁנֵים עָשָׂר לְחַטָּאת. (פח) וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים אֵילִם שִׁשִּׁים עַתֻּדִים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁשִּׁים זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ. (פט) וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו.

Bemidbar 9:1-11במדבר ט׳:א׳-י״א

(1) And the Lord spoke unto Moses in the wilderness of Sinai, in the first month of the second year after they were come out of the land of Egypt, saying: (2) 'Let the children of Israel keep the passover in its appointed season. (3) In the fourteenth day of this month, at dusk, ye shall keep it in its appointed season; according to all the statutes of it, and according to all the ordinances thereof, shall ye keep it.' (4) And Moses spoke unto the children of Israel, that they should keep the passover. (5) And they kept the passover in the first month, on the fourteenth day of the month, at dusk, in the wilderness of Sinai; according to all that the Lord commanded Moses, so did the children of Israel. (6) But there were certain men, who were unclean by the dead body of a man, so that they could not keep the passover on that day; and they came before Moses and before Aaron on that day. (7) And those men said unto him: 'We are unclean by the dead body of a man; wherefore are we to be kept back, so as not to bring the offering of the Lord in its appointed season among the children of Israel?' (8) And Moses said unto them: 'Stay ye, that I may hear what the Lord will command concerning you.' (9) And the Lord spoke unto Moses, saying: (10) 'Speak unto the children of Israel, saying: If any man of you or of your generations shall be unclean by reason of a dead body, or be in a journey afar off, yet he shall keep the passover unto the Lord; (11) in the second month on the fourteenth day at dusk they shall keep it; they shall eat it with unleavened bread and bitter herbs;

(א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר. (ב) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ. (ג) בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמֹעֲדוֹ כְּכׇל חֻקֹּתָיו וּכְכׇל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ. (ד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח. (ה) וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה י"י אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ו) וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. (ז) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קׇרְבַּן י"י בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה י"י לָכֶם. (ט) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָהׄ לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַי"י. (יא) בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.

Bemidbar 10:11-12במדבר י׳:י״א-י״ב

(11) And it came to pass in the second year, in the second month, on the twentieth day of the month, that the cloud was taken up from over the tabernacle of the testimony. (12) And the children of Israel set forward by their stages out of the wilderness of Sinai; and the cloud abode in the wilderness of Paran.

(יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. (יב) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן.

Shemuel II 24:8שמואל ב׳ כ״ד:ח׳

So when they had gone to and fro through all the land, they came to Jerusalem at the end of nine months and twenty days.

וַיָּשֻׁטוּ בְּכׇל הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ מִקְצֵה תִשְׁעָה חֳדָשִׁים וְעֶשְׂרִים יוֹם יְרוּשָׁלָ‍ִם.

Yechezkel 20:5יחזקאל כ׳:ה׳

and say unto them: Thus saith the Lord God: In the day when I chose Israel, and lifted up My hand unto the seed of the house of Jacob, and made Myself known unto them in the land of Egypt, when I lifted up My hand unto them, saying: I am the Lord your God;

וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה בְּיוֹם בׇּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי י"י אֱלֹהֵיכֶם.

Yechezkel 38:18יחזקאל ל״ח:י״ח

And it shall come to pass in that day, when Gog shall come against the land of Israel, saith the Lord God, that My fury shall arise up in My nostrils.

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה תַּעֲלֶה חֲמָתִי בְּאַפִּי.

Sifre Bemidbar 9:1ספרי במדבר ט׳:א׳

"And the Lord spoke to Moses in the desert of Sinai in the second year after their going out from the land of Egypt, in the first month (Nissan), saying": This verse is in praise of Israel (to indicate) that they were encamped before Mount Sinai for eleven months, and to teach that there is no "before and after" (i.e., chronological order) in the Torah. For in the beginning of this Book it is written (1:1) "And the Lord said to Moses in the desert of Sinai in the tent of meeting on the first day of the second month (Iyyar), and here it is written "in the first month" — to teach that there is no "before and after" in the Torah. Rebbi says: This is not needed (for this teaching), for it is already written (Shemot 16:35) "And the children of Israel ate the manna for forty years until they came to an inhabited land" — and they had not yet done so. And to teach that we count (the years) from the exodus from Egypt, it being written "in the second year after their going out from the land of Egypt." When they came to the land, they began to count (shemitah, etc.) from their coming, as it is written (Vayikra 25:2) "When you come to the land, etc." When the Temple was built, they began to count from its building, viz. (I Kings 9:10) "And it was at the end of twenty years from Solomon's building, etc." When the Temple was destroyed, they began to count from its destruction, viz. (Ezekiel 40:1) "… in the fourteenth year of the city's being smitten." When the captivity intensified, they began to count from the captivity, viz. (Daniel 2:1) "And in the second year of the reign of Nevuchadnezzar, etc.", and (Chaggai 1:1) "And in the second year of King Darius, etc." And just as they counted for years, so they counted for months (e.g., [Shemot 19:1]) "In the third month of the exodus of the children of Israel from the land of Egypt." Piska 65

וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון לאמר בגנות ישראל הכתוב מדבר שהיה להם אחד עשר חדש שהיו חונים לפני הר סיני. וללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה שבתחלת הספר הוא אומר וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד [בחדש השני], וכאן הוא אומר בחדש הראשון ללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה. רבי אומר אין צריך שהרי כבר נאמר ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת ועדיין לא אכלו, ללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה, וללמדך שמונים מיציאתם ממצרים שנאמר בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים. באו לארץ התחילו מונים לביאתם שנאמר כי תבואו אל הארץ. נבנה הבית התחילו מונים לבנינו שנאמר (מלכים א' ט) ויהי מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה. חרב הבית התחילו מונים לחרבנו שנאמר (יחזקאל כו) אחרי אשר הוכתה העיר. תקף עליהם עול השעבוד התחילו מונים לשעבודם שנאמר (חגי א') ובשנת שתים לדריוש (דניאל ב') ובשנת שתים למלכות נ"נ, וכשם שמונים לשנים כך מונים לחדשים.

Sifre Bemidbar 9:5ספרי במדבר ט׳:ה׳

"And they offered the Pesach in the first (month) on the fourteenth day of the month": Scripture speaks in disparagement of Israel, that all the forty years that they were in the desert they offered only this one Paschal sacrifice. And thus is it written (Amos 5:25) "Did you bring sacrifices and meal-offerings to Me for forty years in the desert?" R. Shimon b. Yochai says: Israel did not sacrifice, and who did sacrifice? The tribe of Levi, as it is written (Devarim 33:10) "They shall place incense before You and a burnt-offering upon Your altar." Israel served idolatry and the Levites did not serve idolatry, as it is written (Ibid. 9) "For they kept Your commandment ("You shall have no other gods"). And it is written (Shemot 32:26) "And Moses stood in the gate of the camp, and he said 'Whoever is for the Lord, (let him come) to me!' And there gathered unto him all the sons of Levi." Israel did not circumcise themselves (in the desert), as it is written (Joshua 5:5) "and all the people who were born in the desert … were not circumcised," but the Levites were circumcised, viz. (Devarim 33:10) "and Your covenant (of circumcision) they kept." (Bemidbar 9:5) "According to all that the Lord had commanded Moses": to declare the praise of Israel. Just as Moses told them, "thus did they do." Piska 68

ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה לבד וכן הוא אומר הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר (עמוס ה). ר' שמעון בן יוחאי אומר ישראל לא היו מקריבים ומי היה מקריב שבטו של לוי שנאמר ישימו קטורה באפך [וגו'] (ואומר ויעמוד משה בשער המחנה וגו') ישראל עבדו עכו"ם ולוים לא עבדו, כי שמרו אמרתך [ואומר ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי, ובריתך ינצורו (כי מולים היו כל העם היוצאים)] ישראל לא היו מולים, ומי היה [מל] שבטו של לוי שנאמר ובריתך ינצורו, ככל אשר צוה ה' את משה להודיע שבחן של ישראל שכשם שאמר להם משה כן עשו.

Sifre Zuta Bemidbar 7:11ספרי זוטא במדבר ז׳:י״א

ויאמר ה' אל משה, חמשה עשר פעם נדבר עם משה ביום אחד ואיזה זה יום הוקם המשכן. ואלו הן: אדם כי יקריב מכם קרבן, צו את אהרן, קח לך עגל, יין ושכר אל תשת, איש איש מבית ישראל אשר ישחט, כמעשה ארץ מצרים, קדושים תהיו, אמור אל הכהנים, וישלחו מן המחנה, כה תברכו, קח מאתם, נשיא אחד ליום, בהעלותך, קח את הלוים, ויקחו אליך פרה אדומה, ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום.

Bavli Pesachim 6bבבלי פסחים ו׳:

אלא אמר רבה בר שימי משמיה דרבינא מהכא {במדבר ט':א'} וידבר י"י אל משה במדבר סיני בשנה השנית בחדש הראשון וכתיב {במדבר ט':ב'} ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו הכא נמי ממאי דבריש ירחא קאי דילמא בארבעה בירחא או בחמשה בירחא קאי אמר רב נחמן בר יצחק אתיא מדבר ממדבר כתיב הכא {במדבר ט':א'} במדבר סיני וכתיב התם {במדבר א':א'} וידבר י"י אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני מה להלן בראש חדש אף כאן בראש חדש וניכתוב ברישא דחדש ראשון והדר ניכתוב דחדש שני אמר רב מנשיא בר תחליפא משמיה דרב זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה אמר רב פפא לא אמרן אלא בתרי ענייני אבל בחד עניינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר דאי לא תימא הכי כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט דילמא פרט וכלל הוא ותו פרט וכלל נעשה כלל מוסף על הפרט דילמא כלל ופרט הוא אי הכי אפילו בתרי ענייני נמי הניחא למאן דאמר כלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין אותו בכלל ופרט שפיר אלא למאן דאמר דנין מאי איכא למימר אפילו למ"ד דנין הני מילי בחד עניינא אבל בתרי ענייני אין דנין.

Bavli Gittin 60a-bבבלי גיטין ס׳.-:

דאמר רבי לוי שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן אלו הן פרשת כהנים ופרשת לוים ופרשת טמאים ופרשת שילוח טמאים ופרשת אחרי מות ופרשת שתויי יין ופרשת נרות ופרשת פרה אדומה.

Midrash Aggadah (Buber) Bemidbar 1:1מדרש אגדה (בובר) במדבר א׳:א׳

ד"א מה ראה משה והקדים פרשה זו לפרשת הפסח, שפרשה זו היתה באחד לחדש השני, והוא אייר, ופרשת פסח היה בחדש הראשון, שנאמר וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים (במדבר א':א'), וכתיב בחדש הראשון לאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו (במדבר ט':א'-ב'), והלא פרשת הפסח היה בניסן, והיה לו להקדים בפרשה זו קודם לאייר, ולמה עשה כן, לפי שבאותה פרשה נאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' (במדבר ט':ו'), ואותה שעה נאמר להם מצות פסח שני לטמאים, לכך לא רצה להתחיל הספר בפרשת טמאים, ומכאן למדנו שאין מוקדם ומאוחר בתורה, הני מילי בשני ענינים, כגון אלו ב' המעשים, אבל בחד ענינא אותו שהוא מוקדם הוא מוקדם, ואותו שנכתב מאוחר הוא מאוחר, שאם לא נאמר כן, אם כן כלל ופרט שאנו אומרים אין בכלל אלא מה שבפרט, והיינו יכולין לומר פרט וכלל הוא, ונאמר שנעשה כל מוסיף על הפרט, וכן פרט וכלל מה שאנו אומרים נעשה כלל מוסיף על הפרט, ונאמר שכלל ופרט הוא ואין בכלל, [אלא] מה שבפרט, אלא מכאן אתה למד מאחר שאנו דורשין את התורה בכלל ופרט, ובפרט ובכלל, שבענין אחד יש מוקדם ומאוחר.

Rashi Vayikra 9:22רש״י ויקרא ט׳:כ״ב

ויברכם AND HE BLESSED THEM with the priestly benediction (Numbers 6:24—26): "May the Lord bless thee … May the Lord cause his face to shine … May the Lord lift up …" (cf. Sifra; Sota 38a)

ויברכם – ברכת כהנים: יברכך, יאר, ישא.

Rashi Bemidbar 5:2רש״י במדבר ה׳:ב׳

צו את בני ישראל וגו' COMMAND THE CHILDREN OF ISRAEL etc. – This section was spoken on the day when the Tabernacle was erected; there were eight sections spoken on that day, as is related in Treatise Gittin (60a), in the chapter beginning with the word הנזקין.

צו את בני ישראל וגו' – פרש' זו נאמרה ביום שהוקם המשכן ושמונה פרשיות נאמרו בו ביום, כדאית' במס' גיטין בפרק הניזקין (בבלי גיטין ס.:).

Rashi Bemidbar 7:1רש״י במדבר ז׳:א׳

ויהי ביום כלות משה AND IT CAME TO PASS ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED [RAISING THE TABERNACLE] – The word כלות is written defective (without ו after the ל) thus indicating: on the day that the Tabernacle was erected Israel was like a bride (כלה) who goes beneath the marriage canopy (Pesachim Rabb; Tanchuma). (Cf. Rashi on Exodus 31:18.) כלות משה MOSES HAD FINISHED – Bezalel and Ohaliab and all the wise-hearted men made the Tabernacle (cf. Exodus 36:1), but Scripture attributes it to Moses (describes it as his work), because he devoted himself wholeheartedly to it, to see that the shape of each article was exactly as He had shewn him on the mountain — to show the workmen how it should be made; nor did he err in a single shape. — A similar thing do we find in the case of David: because he devoted himself to the building of the Holy Temple, — as it is said, (Psalms 132:1—5) "Lord, remember David, and all his affliction: How he swore unto the Lord … [I will not give sleep to mine eyes … until I find out a place for the Lord …]", therefore it is called by his name, as it is said, (1 Kings 12:16) "Now see your own house, David. כלות משה להקים [AND IT CAME TO PASS ON THE DAY] THAT MOSES HAD FINISHED SETTING UP [THE TABERNACLE] – but it is not said, "on the day Moses set up"; this (the phrase כלות … להקים, "had finished setting up") teaches us that during each of the seven days of installation Moses used to erect and dismantle it (the Tabernacle), but on that day (the eighth) he erected it but did not again dismantle it; for this reason it is said: "on the day that (Moses) finished setting up" — i.e. on that day his several erections of it came to an end. — It was the New Moon (the first day) of Nisan (cf. Rashi on Leviticus 9:1 and Note thereon), on the second the Red Heifer was burnt, on the third they (the Levites) were sprinkled for the first time with the water in which its ashes were mingled (cf. Rashi on 8:7), and on the seventh day, after having been again sprinkled, they shaved their bodies and were ready to enter on their duties (cf. 8:6—7) (Siphre).

ויהי ביום כלות – כלת כת' יום הקמת המשכן היו ישר' ככלה הנכנסת לחופה. ויהי ביום כלות משה – בצלאל וכל חכם לב עשו את המשכן, ותלאו הכת' במשה לפי שמסר עצמו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר כמו שהראוהו בהר, להורות לעושי המלאכה ולא טעה בתבנית אחת, וכן מצינו בדוד לפי שמסר עצמו על בניין בית המקדש שנ' זכור י"י לדוד את יום עונותו אשר נשבע לי"י, וגו' (תהלים קל"ב:א'-ב'), לכך נקרא על שמו, שנ' ראה ביתך דוד (מלכים א י"ב:ט"ז). כלות משה להקים – ולא נא' ביום הקים, מלמד שכל שבעת ימי המילואים היה משה מעמידו ומפרקו, ובאותו היום העמידו ולא פירקו, לכך נאמ' כלות להקים, אותו היום כלו הקמותיו וראש חדש ניסן היה, בשיני נשרפה את הפרה, בשלישי היזו הזייה ראשונה, ובשביעי גילחו.

Rashi Bemidbar 7:2רש״י במדבר ז׳:ב׳

הם נשיאי המטת THESE ARE THE LEADERS OF THE TRIBES – They were the officers [appointed] over them in Egypt, and they were beaten on account of them, as it says,"The officers of the children of Israel were beaten" (Exodus 5:14). הם העמדים על הפקדים THEY WHO STOOD OVER THE COUNTING – They stood with Moses and Aaron when they counted the Israelites, as it says,"With you [Moses and Aaron] there shall be [a man from each tribe]" (Numbers 1:4).

הם נשיאי המטות – שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מוכים עליהם, שנא' ויכו שוטרי בני ישר' (שמות ה':י"ד). הם העומדים על הפקודים – שעמדו עם משה ואהרן, כשמנו את ישר' שנ' ואתכם יהיו וגומ' (במדבר א':ד').

Rashi Bemidbar 9:1רש״י במדבר ט׳:א׳

בחדש הראשון [AND THE LORD SPAKE UNTO MOSES] IN THE FIRST MONTH – The section which appears at the commencement of this Book was not spoken before Eyar (the second month; cf. Numbers 1:1): you learn, therefore, that there is no "earlier" or "later" (no chronological order) in the Torah. But why, indeed, did not Scripture open the Book with this section? Because it implies something disparaging to Israel — that during all the forty years they were in the wilderness they offered only this single Passover sacrifice (Siphre; Tos. Kiddushin 38b s. v. הואיל)

בחדש הראשון – ופרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר, למדתה שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה, ולמה לא פתח בזו, מפני שהִוא גנותן של ישר' שכל ארבעים שנה שהיו במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד.

Rashi Gittin 60a-bרש״י גיטין ס׳.-:

א"נ לכדרבי לוי – איקראי מגילה אותן ח' פרשיות שהוצרכו ליום נאמרו ונכתבו ונמסרו בו ביום ונכתבו כל אחת במגילה לבדה לפי שמובדלות ורחוקות זו מזו, הלכך קרי לשאר נמי מגילה משום דכשחזר והשלימה הוצרך לכתוב מבראשית עד פרשת כהנים לבד, ודילג פרשת כהנים הכתובה כבר וכתב מפרשת כהנים עד פרשת שילוח טמאים וכן כולם. פרשת כהנים – אמור אל הכהנים, שהלכות כהנים כתובות בה לא יטמא לא יקח מום בו לא יגש. ומפני שבו ביום הוזקק לעבודה הוצרכה קדושתן להודיעם. פרשת לוים – קח (נא) את הלוים דבהעלותך, שבה הלכות לוים. וי"א ואל הלוים תדבר ואינו כן, כי מה עניינם אצל הקמת המשכן מעשר ראשון לא נהגה עד סוף חמשים וארבעה שנה ועוד פרשת מעשר מיקריא. פרשת לוים – הוצרכה לבו ביום, שנזקקו לשיר. פרשת טמאים – ויהי אנשים וגו', משום הלכות הפסח. והמשכן הוקם באחד בניסן והוזהרה להם פרשת שילוח טמאים וישלחו מן המחנה, שבו ביום הוקבעו שלש מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל והוזקקו להשתלח ומתוך כך הוזקקו טמאים לישאל הואיל וצריכין שילוח ולא יוכלו ליכנס למשכן היאך יעשו פסחיהם. ולרבי לוי יכולים היו ליטהר עד ט"ו ולא נזקקו לפסח שני אלא א"כ לא יטהרו. ופרשת שילוח טמאים – וישלחו מן המחנה, שבאותו היום הוקבעו המחנות וכשנגללים הפרוכת בכל סילוק מסעות הותרו זבין ומצורעים ליכנס לשם. ופרשת אחרי מות – אף על פי שהיא של יום הכפורים, בו ביום נאמרה כדכתיב אחרי מות. ומפני שמתו בני אהרן בשביל ביאה שלא לצורך נאמרה אותה אזהרה לאהרן אל יבא בכל עת. ופרשת שתויי יין – לפי שמאותו היום ואילך נאסרו, דהא בביאת אהל מועד תלה רחמנא. ופרשת נרות – בהעלותך, לפי שבו ביום התחילו להדליק. ופרשת פרה אדומה – לפי שביום המחרת נשרפה הפרה להיות נטהרין לפסחיהן, וקודם לכן לא יכלו לעשותה דבעינן והזה אל נכח פני אהל מועד (במדבר יט). והכי אמרינן במסכת מגילה ירושלמי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה הפרה.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 1:1ר׳ יוסף בכור שור במדבר א׳:א׳

באחד לחדש השני – חדש אחד אחר הקמת המשכן (שמות מ':י"ז), שנתקן המשכן להעמיד הכהנים על עבודתם, ועברו ימי המילואים ונסדרו הקרבנות, והזהיר עליהם על ענייני הטמאות שלא יטמאו את המשכן, צוה למנות את החיילות שיחנו סביב למלך ושראויין להלחם. וחילק{ם} לארבעה דגלים, כדי שיחנו לארבע רוחות המשכן, כי כן דרך כבוד למלך ששריו ועבדיו מקיפין אותו, והוא באמצע. ודרך כשרוצה להכניסן במלחמה, לימנות הצבא, וכן היו עושין מלכים הראשונים כשנכנסין במלחמה – מונין חיילות, כדכתיב: ויפקדם בבזק (שמואל א י"א:ח'), ויפקדם בטלאים (שמואל א ט"ו:ד'). וכשחוזרין, מונין אותם לידע כמה נפלו מהם, כדכתיב: עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה וגו' (במדבר ל"א:מ"ט). וכן צוה הקב"ה לימנות את חילו ולסדרם על דגליהם, כי בעשרים בחודש זה נסעו (במדבר י':י"א) להתקרב להלחם בכנענים, אלא שמנעום המרגלים. וזה פעם ראשונה שנמנו, כי ביציאת מצרים לא נמנו, כי מה שהוא אומר כשש מאות אלף רגלי (שמות י"ב:ל"ז), זה היה אומד הדעת. תדע דכתיב: כשש מאות, ולא שש מאות, ולא פרט שם שום פרט, ומי איתרמי אם נימנו שלא היה שם {שום} פרט. ומה שאמר באלה פקודי: בקע לגולגולת מחצית השקל בשקל הקודש {וגו'} לשש מאות אלף (שמות ל"ח:כ"ו), זהו זה מניין שבכאן. אלא שאומר לשם כי מניין הכסף שהוצרך למשכן זהו בקע לגולגולת מחצית השקל בשקל הקודש למניין הפקודים שבכאן, להראות חיבתן של ישראל דאיתרמי הכי. שאין לומר שנימנו שתי פעמים ולא פחתו ולא הות{י}רו, אלא נראה שהם התנדבו כסף למשכן, כל אחד כפי נדבת לבו, ולא הוצרך אלא בזה המניין. וכשמנום ראו דהכי איתרמי, ונכתב לשם ללמדינו דהכי איתרמי. ובערבות מואב מנה את הנולדים מאלה, סמוך לכניסתן לארץ, כי אלו מתו במדבר, כדכתיב: ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרון (במדבר כ"ו:ס"ד). {ועיקר הפשט נראה לי: כי על ידי בקע לגולגולת דידעי במניין ראשון כללן של ישראל כדכתיב התם: לשש מאות אלף (שמות ל"ח:כ"ו). ועכשיו מנו כל שבט ושבט בפני עצמו וכל דגל בפני עצמו כדכתיב הכא: למשפחתם לבית אבותם.}

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 9:1ר׳ יוסף בכור שור במדבר ט׳:א׳

במדבר סיני {וגו' בחדש הראשון} – בראש חודש ניסן נאמרה פרשה זו, כדאמרינן (בבלי פסחים ו':): נביא עומד בראש חודש ומזהיר על הפסח, וילפינן (בבלי פסחים ו':): שהיה בראש חודש מדכתיב הכא: במדבר {סיני}, וכתיב בראש הספר: במדבר סיני באחד לחדש השני. מה להלן בראש חדש, דכתיב: באחד לחדש, אף הכא בראש חדש. ונאמרה פרשה זו חדש אחד קודם תחילת הספר, דהתם בראש חדש אייר, והכא בר"ח ניסן. אבל לפי שתורת כהנים מדבר בענייני אהל מועד, סמך לו אותה שמדבר במניין הדגלים (במדבר א'), ובחנייתן סביב למשכן (במדבר ב'). ואחר הדגלים בלוים (במדבר ג'-ד',ח'), שאף הם חונים סביב למשכן, ואחר כך זאת הפרשה שהיתה תחילה. ולכך אמרו רבותינו (ספרי במדבר ט':א'): אין מוקדם ומאוחר בתורה, שפעמים שמקדים המאוחר כדהכא, ועל ידי טעם. וכאן הורה לו הקב"ה שידרוש בהלכות הפסח קודם לפסח שני שבתות, ולכך נכתבה פרשה זו, וללמדינו דין פסח שיני. ובכל שנה ושנה היה דורש כך, אלא שלא הוצרך לכתוב.

Ramban Vayikra 9:22רמב״ן ויקרא ט׳:כ״ב

וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם – ברכת כהנים יברכך יאר ישא לשון רש"י ואם כן תהיה פרשת דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל שבחומש הפקודים (במדבר ו':כ"ג) מוקדמת לזה ואולי כן הוא כי סמוכה למה שנאמר שם (ז':א') ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן ויתכן לומר כי אהרן פרש כפיו השמים וברך את העם כאשר עשה שלמה שנאמר (מלכים א ח':כ"ב) ויעמד שלמה לפני מזבח ה' ויפרוש כפיו השמים ושם (פסוק נ"ה) נאמר ויעמד ויברך את כל קהל ישראל קול גדול לאמר ולפיכך לא הזכיר הכתוב שצוה אותו משה לעשות כן ובברייתא של פרשת מלואים בת"כ (ריש פרשת שמיני ל') ראיתי ויברכם זו ברכה סתומה שאי אתה יודעה חזר הכתוב ופירש להלן יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחנך ישא ה' פניו אליך וגו' ועדיין יש לי לומר שכך אמרו ברכה זו שברך אהרן את העם מעצמו סתומה היא ולא פירש לנו הכתוב מה היא אבל ברכה שנצטוו הכהנים לדורות נתפרשה והיא שוה בכל הכהנים לעולם או שהם סבורים שכאן צוה אותו בנשיאות כפים ליום זה ולהלן נתנה ברכה זו לו ולבניו לדורות.

Ramban Bemidbar Introductionרמב״ן במדבר הקדמה

אחר שביאר תורת הקרבנות בספר השלישי, התחיל עתה לסדר בספר הזה המצוות שנצטוו בענין אוהל מועד. וכבר הזהיר על טומאת מקדש וקדשיו לדורות (ויקרא ה ב':ג'), ועתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר, כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם. וצוה: "והזר הקרב יומת" (במדבר א':נ"א), כאשר אמר: "כי סקול יסקל" (שמות י"ט:י"ג). וצוה: "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו" (במדבר ד':כ'), כאשר הזהיר שם: "פן יהרסו אל ה' לראות" וגו' (שמות י"ט:כ"א). וצוה: "ושמרתם את משמרת הקדש, ואת משמרת המזבח" (במדבר י"ח:ה'), כאשר אמר שם: "וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו" וגו' (שמות י"ט:כ"ב), "והכהנים והעם" וגו' (שמות י"ט:כ"ד). והנה צוה איך תהיה משמרת המשכן וכליו, ואיך יחנו סביב: "ויעמוד העם מרחוק". והכהנים הנגשים אל ה' – איך יתנהגו בו בחנותו, ובשאת אותו, ומה יעשו במשמרתו. והכל מעלה למקדש וכבוד לו, כמו שאמרו (ספרי זוטא קרח י"ח:ד'): אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרין, לפלטרין שאין לו שומרין. והספר הזה כולו במצוות שעה שמצטוו בהם בעמדם במדבר, ובניסים הנעשים להם, לספר כל מעשה ה' אשר עשה עמהם להפליא. וסיפר כי החל לתת אויביהם לפניהם לחרב, וצוה איך תחלק הארץ להם. ואין בספר הזה מצוות נוהגות לדורות, זולתי קצת מצוות בעניני הקרבנות שהתחיל בהן בספר הכהנים, ולא נשלם שם, והשלימן בספר הזה.

Ramban Bemidbar 3:1רמב״ן במדבר ג׳:א׳

ואלה תולדות אהרן ומשה וגו' – ואינו מונה אלא בני אהרן ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה מלמד שכל המלמד חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו ביום דבר ה' את משה נעשו אלו תולדות שלו שלמדו מה שלמד מפי הגבורה לשון רש"י ואין ביום דבר ה' אל משה בהר סיני אלא לומר שהיו אלה תולדותם ביום שדבר השם אל משה בהר סיני ואמר כי מתו נדב ואביהוא ואין להם היום תולדות רק אלעזר ואיתמר והזכיר זה לומר כי ביום דבר ה' אל משה בהר סיני נבחרו אלה למשחה אותם ולהיות להם משחתם לכהונת עולם ושאר השבט לא נצטוה בבחירתו עד עתה וטעם הזכיר תולדות אהרן ומשה במקום הזה כי כאשר השלים מספר כל ישראל לתולדותם לבית אבותם ורצה להזכיר תולדות שבט לוי התחיל בראשי השבט ההוא ועל דרך הפשט כי טעם "תולדות אהרן ומשה" לומר שהיו בני אהרן כהנים משוחים נבדלים מן השבט להיותם קדש קדשים ותולדות משה משפחת העמרמי אשר יזכיר למטה (פסוק כ"ז) כי אין בעמרמי זולתי בני משה נמנים בלוים וזה כענין שכתוב (דברי הימים א כג י"ג:י"ד) בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי והדרש סמכוהו מפני שלא פירש "ואלה שמות בני משה" כאשר עשה בבני אהרן לרמוז כי בני אהרן גם הם תולדות למשה מפני שלמדם תורה כי התורה תפרש ותרמוז.

Ramban Bemidbar 3:14רמב״ן במדבר ג׳:י״ד

וטעם וידבר ה' אל משה במדבר סיני – בעבור שהזכיר (פסוק א') ביום דבר ה' את משה בהר סיני חזר ואמר כי לא היתה צואת הפקידה של הלוים בהר סיני כי בחירת תולדות בני אהרן לבדם היתה בהר סיני ביום צותו על מעשה המשכן אבל הלוים לא נצטוה בבחירתם בהר סיני רק במדבר סיני באהל מועד כמו המצוה הנזכרת בבני ישראל והנה לא היו שבט הלוים כשאר השבטים כי מבן חדש ומעלה לא היו רק עשרים ושנים אלף (להלן פסוק ל"ט) ומבן שלשים שנה כלם שמנת אלפים (להלן ד':מ"ח) והנה לא יגיעו מבן עשרים שנה ומעלה לחצי שבט מישראל הפחות שבכלם ועדין לא נשאו הארון שתהיה הקדושה מכלה בהם וזה תמיה איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ה' כשאר כל העם ואני חושב שזה חזוק למה שאמרו רבותינו (תנחומא וארא ו') כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך והנה ישראל אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם היה הקב"ה מרבה אותם כנגד גזרת מצרים כמו שאמר (שמות א':י"ב) וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וכאשר נאמר עוד בגזרת אם בן הוא והמיתן אותו וירב העם ויעצמו מאד (שם פסוק כ') כי היה הקב"ה אומר נראה דבר מי יקום ממני או מהם אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא עלו למעלה כשאר השבטים ואולי היה זה מכעס הזקן עליהם כי שמעון שהוא עכשיו מרובה באוכלוסין נתמעט בכניסתו לארץ לעשרים ושנים אלף ולוי שהוא שבט חסידיו לא נתמעט במגפה לא החל הכתוב במשמרות הלוים מן המזרח כאשר עשה בדגלים מפני שאין שם משמרת ללוים רק לאהרן ובניו הכהנים ולמשה שהוא כהן הכהנים והחל מן המערב שהוא מעמד כנגד המזרח אבל שם בדרום שהוא נכבד ממנו בני קהת שהם הנכבדים בלוים ונתן להם הארון והקדש ובמערב שם בני גרשון שהוא הבכור ונתן להם המשכן והאהל ושם בצפון שהוא הרוח האחרון בני מררי ונתן להם תשמישי המקדש.

Ramban Bemidbar 5:2,6רמב״ן במדבר ה׳:ב׳,ו׳

(ב) וישלחו מן המחנה – אחר שהקים את המשכן צוה בשלוח הטמאים מן המחנה שיהיה המחנה קדוש וראוי שתשרה בו שכינה והיא מצוה נוהגת מיד ולדורות ובעבור שמנה ישראל למשפחותם לבית אבותם והבדיל מהם ערב רב אשר בתוכם השלים באשם הגזילות דין הגוזל את הגר. (ו) וטעם מכל חטאת האדם – כמו אשר יעשה האדם מכל חטאת לחטוא בהנה מכל מה שיחטא איש באיש וכחש בעמיתו ואמר למעל מעל בה' שישבע בשמו לשקר ויאשם לפניו ולפי שכבר הוזכר החטא הזה (ויקרא ה כ':כ"ו) ולא בא לחדש אלא גזל הגר דבר בו בלשון קצרה ואמר בכאן איש או אשה מפני שאין דרך האשה לגזול ואולי לא יחייב אותה הכתוב בחומש ואשם כאיש והזכיר וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל (פסוק ט') לומר שאם נתנו התרומה לכהן תהיה שלו והגוזל אותה ממנו נדון בדין אשם גזילות ולכך הזכירם בכאן או שבא להשלים תורת הכהנים בתרומה כי עדיין לא הזכירה רק ברמז מלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כ"ב:כ"ח) וכן הם יאכלו בלחמו (ויקרא כ"ב:י"א) אבל לא ביאר דין התרומה שתנתן לכהן כלל והזכיר המעשר בסוף תורת כהנים שיהיה קדש לה' ועכשיו בא לצוות בתרומה ובקדשים שיהיו לכהנים במתנת הבעלים שיתנו אותה להם לרצונם לומר שטובת הנאה לבעלים היא ולא נזכרה מנחת הסוטה עם שאר המנחות בתורת כהנים בעבור שהיא מנחת קנאות ואינה לכפרה והשלים בכאן את דינה ועוד בעבור שיחס את העם לבית אבותם נתן להם דת ודין לדעת הממזרים שאינם בני בעלי אמותם כאשר יבא חשד בלב האיש על אשתו וכן השלים בקרבנות דין הנזיר כי אחרי שהוקם המשכן ונבדלו מהם הטמאים לקח מבחוריהם לנזירים אשר צבאו פתח אהל מועד לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו ועוד כי האשה שתדור בנזירות הפך הסוטה ולפיכך אמר בפרשה (להלן ו':ב') איש או אשה כי יפליא ורבותינו אמרו עוד (סוטה ב') למה נסמכה פרשת נזירות לפרשת סוטה שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין והטעם כי זנות יין ותירוש יקח לב (הושע ד':י"א) וגידול השער הפך הבחורים המסלסלים שער ראשם להתנאות והגידול יוליד דאגה בלב איש ולפיכך הוא קדוש וצריך להשתמר מן הטומאה כי הוא ככהן המשרת לאלהיו.

Ramban Bemidbar 6:23רמב״ן במדבר ו׳:כ״ג

דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו – כבר הזכרתי בסדר ויהי ביום השמיני (ויקרא ט':כ"ב) כי צוה את אהרן לשאת את ידיו אל העם ולברך אותם ביום ההוא וכאן צוה לדורות לאהרן ולבניו ופירש הברכה שיברכו אותם והזכירה בהקמת המשכן כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם וכמו שאמרו רבותינו (סוטה ל"ז) במקדש בשם המפורש ובמדינה בכנויו במקדש היו אומרים אותה ברכה אחת ובגבולין שלש ברכות כי הברכה במקדש מיוחדת בשם המיוחד.

Ramban Bemidbar 7:1רמב״ן במדבר ז׳:א׳

ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן – לא נאמר "ביום הקים" מלמד שכל שבעת ימי המלואים היה מעמידו ומפרקו ובאותו היום העמידו ולא פרקו לכך נאמר ביום כלות משה להקים אותו היום כלו הקמותיו וראש חודש ניסן היה בשני נשרפה הפרה בשלישי הזו הזיה ראשונה בשביעי גלחו לשון רש"י מדברי רבותינו ז"ל (ספרי נשא קמה) אבל איננה ראיה גמורה כי "ביום כלות" איננו דבוק עם "להקים" בלבד אבל ביום כלות משה להקים את המשכן ולמשוח ולקדש אותו ואת המזבח ואת כל כליו הקריבו הנשיאים את קרבנם כשנעשה כל זה ומכל מקום ביום השמיני היה ונכתבה זאת הפרשה בכאן בעבור כי ביום הראשון של מלואים קרא אל משה מאהל מועד וידבר השם אליו כל הפרשיות שמתחלת ספר ויקרא עד ויהי ביום השמיני שהם בדיני הקרבנות ומיום השמיני נדבר לו כל הפרשיות שמתחלת זאת החיה אשר תאכלו (ויקרא י"א:ב') שהם בדיני איסור והיתר ויש בכולן ענין הקרבנות ונמשכו הענינים עד המקום הזה כסדר כאשר פירשתי (בתחלת הספר ולעיל ה':ו') וכשהשלים המצות אשר נצטוה משה לאמר לישראל ושכולן דיני עבודה וקרבנות ומשמרת אהל מועד ועבודתו חזר אחרי כן בכאן להגיד נדבת הנשיאים בקרבנם שהיו מהיום השמיני עד יום תשעה עשר לחודש או עד שנים עשר יום לחודש כדברי רבותינו (סדר עולם פרק ז') וטעם וימשחם ויקדש אתם אמר ר"א שמשח אותם בשמן המשחה וקדש אותם בדם החטאת כמו שאמר שם (ויקרא ח':ט"ו) ויחטא את המזבח ואת הדם יצק אל יסוד המזבח ויקדשהו לכפר עליו ואינו כן שכך נאמר במשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו והמשכן לא נתקדש בדם כלל אבל "וימשחם לקדש אותם" וטעם ואת המזבח ואת כל כליו מחובר לראש הפסוק ביום כלות משה להקים את המשכן ואת כל כליו וימשחם ויקדש אותם.

Ramban Bemidbar 8:5רמב״ן במדבר ח׳:ה׳

אחר שנמנו הבכורות והלוים ונצטוו הלוים בעבודתם ובמשמרתם ונתן להם העגלות השלים מצות הכהנים במנורה ובא לצוות במצות הלוים שיתחילו לעבוד והוצרך לטהר אותם ולכפר עליהם וזה טעם הסמך הפרשה הזו בכאן.

Ramban Bemidbar 9:1רמב״ן במדבר ט׳:א׳

בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון – מכאן אמרו חכמים (ספרי בהעלותך סד פסחים ו') אין מוקדם ומאוחר בתורה וטעם האיחור הזה היה כי כאשר בא הספר הזה הרביעי להזכיר המצות שנצטוו ישראל במדבר סיני לשעתם רצה להשלים ענין אהל מועד ותקונו כל ימי המדבר והזכיר תחלה הדגלים ומקום האהל ומעמד משרתיו ותקון המשמרות למשאו לכל עבודת האהל והזכיר קרבנות הנשיאים שהביאו העגלות אשר ישאו אותו בהן כל עת היותם במדבר והשלים קרבנותם בחנכת המזבח שהיו מאחד בניסן או (שקודם) שאחר לכן ואחר כך שב להזכיר אזהרה שהזהיר אותם שלא ישכחו מצות הפסח ועל דעת רבותינו לא נהגה במדבר אלא בשנה זו בלבד לפי שלא מלו במדבר והיתה מילת זכרים ועבדים מעכבת בהם ויתכן שהוצרך למצוה זו בעבור שלא נצטוו מתחילה בעשיית פסח דורות אלא בארץ דכתיב (שמות י"ב:כ"ה) והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבודה הזאת ועוד נאמר שם (שם י"ג:ה') והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וגו' ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה ועכשיו רצה הקדוש ברוך הוא וצוה שיעשו אותו כדי שתהיה זכר גאולתם והנסים שנעשו להם ולאבותיהם נעתק להם מן האבות הרואים לבניהם ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון והנה אמר תחילה "והיה כי תבאו אל הארץ" לומר שאין מצוה זו נוהגת בחוצה לארץ לדורות ועכשיו צוה שינהגו בה במדבר ועל דעת רבותינו לא עשו אותה אלא בשנה זו בלבד שלא היו יכולין לעשותה לפי שנולדו להם בנים ועבדים ולא יכלו לימול אותם מן הטעם שהזכירו שהיה להם לסכנה כמו שמפורש ביבמות (עא) אבל בספרי (בהעלתך ס"ז) אמרו ויעשו את הפסח בראשון וגו' בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד וכן הוא אומר (עמוס ה':כ"ה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה דרשו כן מן הכתוב הזה שאמר (פסוק ה') ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים במדבר סיני כי המקרא מיותר ודי במה שיאמר "ויעשו את הפסח ככל אשר צוה ה' את משה" אבל הזכיר היום והמדבר לרמוז שלא עשו אותו במדבר רק ביום הזה והוא גנותן ויתכן שהגנות הזה הוא קלקלתם בענין המרגלים שממנה נתנדו ולא נשבה להם הרוח הצפונית ולא מלו ולפיכך נאסרו בכל הקדשים והיו נזופים או שתהיה הברייתא הזו כדברי האומר (מכילתא בא':ט"ו) אין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו והיו רשאין לעשותו ונתעצלו ולא עשו אותו והוא גנות גדול אבל הראשון הוא יותר נכון בעיני כי היה משה מכריחם לעשותו ולא היה מניחם בחיוב כרת אבל חג המצות שבעה והשבתת חמץ לא הוצרך לומר שנהגו בו שהן חובת הגוף הנוהגת בכל מקום וכבר נאמר בהם (שמות י"ב:י"ז) לדורותיכם חוקת עולם.

Minchat Yehuda Bemidbar 7:2מנחת יהודה במדבר ז׳:ב׳

הם העומדים על הפקודים שעמדו על משה ועל אהרן כשמנו את ישראל שנא' ואתכם יהיו וגו' כך פי' וגו' ואף על גב דהך ענין דהכא היה באחד בניסן בשנה ראשונה שהוקם המשכן ולא נתבררו עדין העומד על הפקודים עד באחד באייר בשנה שנייה מ"מ כשכתב משה את התורה כבר נתבררו וכתב מקרא זה דומיא דההולך קדמת אשור כדפרכי' עלה אשור מי הוה. כפר"ת דאורליי'.

Abarbanel Bemidbar 3:11אברבנאל במדבר ג׳:י״א

וכדי שלא ישאר ספק בלב משה למה ניטלה העבודה מהבכורות וניתנה לבני לוי לכן לבאר סבתו בא לו דבור אחר והוא אמרו ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור וגו' רוצה לומר ואם כבר לקחתים קודם לזה והוא מעת שעשו ישראל את העגל ונכשלו בחטא ההוא הבכורות ולא נכשל בו שבט לוי לקחתי את הלוים לעבודתי כמו שאמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי וגומר תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל כי הם הפסידו מעלתם בעת ההיא ולכך יהיו לו הלוים לעבוד עבודתי במקומם. כי הנה לי היה כל בכור היום הכותי כל בכור בארץ מצרים שהצלתי אותם מהמות. ולכך הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם ועד בהמה ורצה בבהמה בקר וצאן לא בכור בהמה טמאה וחתם הדברים באמרו אני ה' ר"ל המשגיח בעניני בני אדם ולכן אגמול טוב אל הלוים ואעניש את הבכורות. ומפני זה צוה מיד למשה פקוד את בני לוי שימנה אותם לעבוד עבודתם.

Abarbanel Bemidbar 5אברבנאל במדבר ה׳

השאלה הא' למה בא בזה וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וגומר כי זה הצווי היה ראוי שיכתב למעלה בספר ויקרא אצל הטומאות והטהרות... השאלה הט' למה בא כאן צוויי ברכת הכהנים לישראל כי הנה בפרשת ויהי ביום השמיני כתוב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם והברכה היתה זאת שנזכרה כאן. יברכך. יאר. ישא. ולמה לא נזכר שמה עליה ונזכר כאן אחרי מנין העם והלוים: והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם: וידבר ה' אל משה וגו' וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וגו' עד פרשת הנזיר. הנה נסמכה הפרשה הזאת לפרשת מחנות הדגלים והלוים לפי שכבר נאמר בספר ויקרא לענין המצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. האמנם עד שלא נבדלו בני ישראל והלוים במחניהם לא הוצרכו לשלוח טמאים כי הענין תלוי בהם כמו שאמרו ולא יטמאו את מחניהם אבל עתה אחרי שסדר כל המחנות איש על מקומו כהנים במשמרתם ולוים במושבם וישראל במעמדם. צוה את העם שיעשו מה שכבר צוה אותם בענין המצורעים וכל טמא לנפש שבדד ישבו מחוץ למחנה מושבם ויהיה כל אדם בגורלו אך ראוי לדעת שלא היו כלם משולחים במדרגה אחת כי כבר ביארו חז"ל במס' פסחים שהמצורע הי' משולח מג' מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל. והזב היה מותר לשבת במחנה ישראל אך היה משולח ממחנה לויה וממחנה שכינה והטמא נפש והוא הנוגע במת בנפש אדם היה מותר לשבת במחנה ישראל ובמחנה לויה אך היה משולח ממחנה שכינה בלבד. ומפני זה אמר הכתוב וישלחו מן המחנה ולא מן המחנות לפי שלא היו כולם משולחים מכל המחנות בשוה. והותרו בזה השאלות הא' והב'.

Abarbanel Bemidbar 6אברבנאל במדבר ו׳

(כג) וידבר ה' אל משה לאמר וגו' כה תברכו את בני ישראל וגו' עד ויהיה ביום כלות משה. דעת המפרשים ששלשת הפרשיות האלה סוטה ונזיר וברכת כהנים נאמרו ביום שהקים משה את המשכן באחד בניסן כי שום נאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. אבל לא נתנו טעם אם אז נצטוו בהם למה לא נכתבו ולא נאמרו אלא במקום הזה. ולכן אחשוב שהדברים שנכתב בתורה כפי זמניהם נכתבו בסדר אמיתי וראוי שלא נאמרו שלשת אלה המצוות בהר סיני ביום הקמת המשכן אלא בזמן ובמקום שנכתבו כאן רוצה לומר במדבר סיני ומן אהל מועד נאמרו כסדר כתיבתם. ועם היות שביום השמיני למלואים אהרן ברך את העם עדין לא היה יודע סגנון הברכה הזאת עד המקום הזה שנצטוו בה כי אחרי שצוה השם במצות הסוטה ובמצוות הנזיר מהטעמים אשר זכרתי למעלה צוה בברכת הכהנים. מפני שבהיות המתנה כלו על הסדר האלהי שנתישב משכן האלהים באמצע כלב באמצע הגוף והלוים במשמרותיהם כפי משפחותיהם סביבו בצדדים ידועים והדגלים לשבטי ישראל ונשיאיהם סביב סביב איש על דגלו כמו שסבתם החכמה העליונה היה המחנה קדוש יפה אף נעים. ולכך צוה יתב' למשה שיצוה לאהרן ולבניו סגנון הברכה אשר יברכו בזאת את בני ישראל כלם כי בראותם אכלוסיהם יברך אותם כדי שלא יגיע אליהם נזק עין הרע שהרי בלק לזה עצמו נתכוון באשר שכר את בלעם לקלל את ישראל שיזיקם בעין הרע שהיה לו ולכך הוליכו למקומות שיראה מהם כל ישראל שוכן לשבטיו כמו שיתבאר הנה אם כן נצטוו ישראל אהרן ובניו על ברכת כהנים לצורך העם להיותם בדגליהם ועל משמרותיהם ואולי שלזה היתה הברכה שלשה פסוקים ובכל פסוק מהם זכרון השם המפורש. והיה זכרון הפסוק הראשון יברכך ה' וישמרך על דגלי ישראל ושבטיהם שהשם יתברך יברך את בית ישראל ושומ' נפשות חסידיו ישמרם. והיה הפסוק הב' כנגד הלוים יאר ה' פניו אליך ויחנך כי להיותם מורי התורה ומלמדיה כמו שאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ברכם באור פנים. שהוא הידיעה והחכמה והחנינה מלשון חונן לאדם דעת. וכנגד הכהנים שהיו במחנה שכינה בא הפסוק השלישי ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום כי בעבור שהם היו נושאים את כפיהם אל השם בתפלה על ישראל ברכם שיקבל השם תפלתם תמיד והוא מלשון הישא מכם פנים. ואמר וישם לך שלום. שלא יהיה ביניהם מריבה והותרה השאלה הט'.

Abarbanel Bemidbar 7:1אברבנאל במדבר ז׳:א׳

ויהי ביום כלות משה וגו' עד סוף הסדר. ויש בזה שאלות: השאלה הא' באמרו ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן. ופרש"י שר"ח ניסן היה וכן הוא דעת הרמב"ן שזה היה ביום השמיני למלואים ויקשה מאד למה נכתבה הפרשה הזאת במקום הזה. והיה ראוי שתכתב למעלה ביום השמיני כי אם היתה חנוכת המזבח בניסן ומנין העם באייר למה נכתב מנין העם קודם חנוכת המזבח. ואם הפרשה הזאת קדמה איך אמר הכתוב בה הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים כאלו נמנו כבר והנה הדבר בהפך שאחרי כן נמנו כפי דעת החכמים והרבנים האלה... ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וגו' עד סוף הסדר. רחוק היא אצלי שתהיה חנוכת המזבח הנזכרת כאן ביום ר"ח ניסן כשהוקם המשכן כשהתחילו שבעת ימי המלואים וגם לא ביום השמיני למלואים כדברי הרמב"ן מהטענות אשר נזכרו בשאלה הראשונה בפרשה הזאת. אבל אחשוב שכאשר הוקם המשכן שהיה בחדש הראשון מיד התחילו ימי המלואים לאהרן ולבניו ובשבעת ימים מלאו את ידם והקריבו את קרבנה וקרבן העם ביום השמיני וכל שאר ימי החדש ההוא הראשון נתעסק משם במשיחת המשכן והכלים והמזבח וכליו ושאר הדברים הצריכים למקדש. ובראשון לחדש השני צוה השם למשה על מנין העם ונקבו בשמות הנשיאים שהיו בכל שבט ושבט בשעת המנין ואחרי שנמנה העם לשבטיו וכן הלוים ונתמנו הנשיאים ראו הנשיאים ההם שהיה דבר הגון שהם יתחילו להקריב קרבנות קודם כל שאר יחידי ישראל ומזה הצד קרא את קרבנם חנוכת המזבח לא מפני שהיה קרבנם הראשון שנקרב שמה לא מן הכהנים ולא מעדת בני ישראל אלא בבחינת יחידי הצבור שהיו עתידין להקריב קרבנותיהם וזבחיהם על מזבח השם שאלה להיותם נשיאים יקריבו ראשונה קודם שיקריב כל יחיד מישראל את קרבנותיו והם יהיו מחנכים את המזבח בקרבנות היחידים. גם ראו הנשיאים לעשות זה להתפלל אל השם על שבטיהם שכן ירבו וכן יפרוצו ויוסיף השם עליהם כהם אלף פעמים ומזה למדו שרי האלפים ושרי המאות שהלכו למלחמה במדין לומר למשה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש ונקרב את קרבן ה' הנה אם כן עשו הנשיאים כאן קודם המלחמה מה שעשו שם אחריה. והיה אם בן חנוכת המזבח וקרבן הנשיאים אחרי מנין העם ומתיחס אליו. והותרה השאלה הא'.... והנה אמר ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ביום המשח אותו וחזר לומר מיד ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח שיראה דבור כפול להגיד שהנשיאים הקריבו ראשונה את חנוכת המזבח שהיא העגלות ומה שבתוכם. ואמר ביום המשח אותו רוצה לומר מיד כשנשלמה משיחתו וקדושתו של משכן כי מלת ביום אינו מורה על פרטיות הזמן ביום ההוא אלא על המשכותו כמו ביום בחרי בישראל ביום בא גוג וכמוהו רבים. כי א"א שיהיה המשכן וכליו והמזבח וכל כליו נמשחים ביום אחד. יאמר שהקריבו שש העגלות ומה שבתוכם לחנוכת המזבח באותו זמן שנמשח שהיה בסוף חדש ניסן והתחלת חדש אייר.

Abarbanel Bemidbar 8אברבנאל במדבר ח׳

השאלה הג' במה שצוה ית' כאן למשה קח את הלוים מתוך בני ישראל וגו' כי כבר צוה על זה בעצמו בסדר במדבר סיני שנאמר הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושרתו אותו וגו' ונתת את הלוים לאהרן ולבניו נתונים נתונים המה לו מאת בני ישראל ואמר ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור ... (ה) וידבר ה' אל משה לאמר קח את הלוים עד וידבר ה' אל משה במדבר סיני. עתה יבאר הכתוב המדרגה השלישית ממשרתי השם במקדש והיא מהלוים. כי אחרי שזכר למעלה ואני הנה לקחתי את הלוים וצוה לקחת אותם לו לעבודתו תחת כל בכור הוצרך לצוות אך יחנכם וימלא את ידם כדין כל אדם שעולה לגדולה ומעלה שצריך שיעשו לו רשומים יורו על חדוש מעלתו ג"כ כאשר עשו לאהרן ולבניו ולנשיאי' ג"כ ולא באה א"כ הפרשה הזאת להודיע לקיחת הלוים תחת כל בכור בבני ישראל כי זה כבר נאמר למעלה אלא לבאר אופן סדר חנוכם. והותרה בזה השאלה הג'.

Abarbanel Bemidbar 9:1אברבנאל במדבר ט׳:א׳

וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית עד וביום הקים את המשכן. אם היו פרשיות של תורה כתובות בסדר זמניהם היה ראוי שתהיה כתובה זאת הפרשה קודם מנין העם ועניני הלוים כיון שהיא היתה בי"ד לחדש הראשון בערב פסח כאשר שאלו הטמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו ומנין העם וענין הלוים היו בחדש השני ומכאן ארז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה. והרמב"ן נתן טעם בזה האיחור כי כאשר בא ספר הד' הזה להזכיר המצוות שנצטוו ישראל במדבר סיני לשעתם רצה להשלים מנין אהל מועד ותקונו כל ימי המדבר והזכיר תחלה הדגלים ומקום האוהל ומעמד משרתיו ותקון המשמרות למשא. והזכיר קרבנות הנשיאים שהביאו העגלות אשר ישאו בהם כל ימי היותם במדבר והשלים קרבנותם בחנוכת המזבח והוא מא' מניסן ואחר כך שב להזכיר האזהרה שהזהיר אותם שלא ישכחו מצוות הפסח וכמו שכתב בפירושו ואין דבריו אלה נכונים בעיני. אבל אמתת הענין הוא שרצתה התורה לכפר מה שנעשה בהיותם בהר סיני בספרים הקודמים ובספר הד' בא לספר מה שנעשה אחר כך בשנה השנית בחדש השני משם והלאה ולכך זכר ראשונה מנין העם שהיה בחדש השני מהשנה השנית. ואחרי ענין הלוים ולקיחתם תחת הבכורות שהיה גם כן באותו חדש שני אחר מנין העם וענין הדגלים ומשמרות הלוים ומשאם שכל זה נתקן וסודר בחדש השני ההוא ואחר כך חנוכת המזבח מהנשיאים שהיה גם כן אחרי מנין העם כמו שביארתי במקומו. והמשיך לזה מדרגת משה רבינו במקום נבואתו ומדרגת אהרן גם כן בחכמתו ובמקומו המיוחד אליו ולזרעו וטהרת הלוים וחנוכם ומקום עבודתם. וזכר אחר כל זה ענין אחר שנעשה באותו חדש השני מהשנה השנית והוא שעשו ישראל את הפסח במועדו שהיה בחדש ניסן ושהיו אנשים שהיו טמאים לנפש אדם וצוה ית' שיעשו פסח שני בחדש השני. הנה א"כ נכתב כאן הספור הזה להודיע שבחדש שני ההוא צוה יתברך לעשות פסח שני לטעמים ההם ולא היה אם כן בזה דבר מוקדם ומאוחר אשר לא כסדר כי עם היות טומאתם אשר סבבה הדבר הזה בחדש הראשון הנה מצות הפסח השני שנתחדשה עתה היה שיעשוהו בחדש השני ולא בא אם כי הכתוב הזה להודיענו שצוה השם שיעשו הפסח במועדו אבל היה זה הקדמת ידיעה שלפי שצוה יתברך בזמן החג שיעשו את הפסח וקרה שהיו שם אנשים טמאים לנפש אדם בא עליו הדבור שיעשו את הפסח בחדש השני וזהו החדוש שנתחדש בחדש השני ההוא אשר בעבורו נכתב אותו ספור במקום הזה.

Sforno Bemidbar 7:2ספורנו במדבר ז׳:ב׳

הם נשיאי המטות, הם העומדים על הפקודים. Seeing they all occupied official positions the gift/offering each one brought was on behalf of his tribe and its members. Seeing each one was in charge of other people, he felt a sense of some members of his tribe being suspected of some misdemeanour. At the same time, seeing that they did not only represent the members of the tribes but were נשיאים, “princes” in their own right, they agreed to act as the interlocutors of their tribe in trying to obtain atonement for the errors committed by members of their tribe by offering a communal offering on their behalf.

הֵם נְשִיאֵי הַמַּטּוֹת, הֵם הָעוֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים – וּמִצַּד מַה שֶּׁהָיוּ כָּךְ הִקְרִיב כָּל אֶחָד מֵהֶם בְּעַד שִׁבְטוֹ וַאֲנָשָׁיו. כִּי מִצַּד מַה שֶּׁעָמְדוּ עַל הַפְּקֻדִים הִרְגִישׁ כָּל אֶחָד מֵהֶם בְּשִׁבְטוֹ שֶׁקְּצָתוֹ חָשׁוּד בַּעֲבֵרוֹת. וּמִצַּד מַה שֶּׁהָיוּ נְשִיאִים הִסְכִּימוּ לַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ וּלְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת לְכַפֵּר בַּעֲדָם.

Sforno Bemidbar 9:1ספורנו במדבר ט׳:א׳

בחודש הראשון, after he had taken a census of the males fit for service in the army according to their ages. Moses was to make all the preparations necessary to arrange for the orderly entrance of the Israelites into the land of Canaan. This involved first and foremost that the inhabitants of the camps of the Israelites be ritually pure in conformity with the Torah’s imperative that the army of the Jewish people when assembled must be holy (Deuteronomy 23,15). Needless to say that it must not contain people who had not cleansed themselves of their ritual impurity. They also had to be certain that no members of the Israelite camp was the product of an illegal union between people whose incestuous relationship carried the karet penalty. The purpose of all this was that God’s Shechinah would rest on the troops, and that therefore victory would be assured and casualties minimized. The Talmud in Sotah 11 and 31 relates that the Jewish people had 4 virtues to their credit on account of which they merited entering and conquering the land of Canaan already at that time if the sin of the spies had not intervened. We know that Moses was convinced that the conquest of the land of Canaan was at hand when he asked his father-in-law Yitro to remain with him and to partake in that event. (Numbers 10,29) These merits were: 1) the altar had been successfully consecrated, the offerings of the Jewish people were being accepted by God. 2) the Levites had been consecrated. 3) The Jewish people had demonstrated eagerness when observing the anniversary of the Exodus by performing the required ceremonies in difficult circumstances. 4) They had followed their God to an inhospitable desert even though they had no idea if and when the cloud would lift and indicate that they were suddenly to break camp. Their entire situation was such that sometimes they would remain in the same spot for months or years, whereas other times they would break camp and re-establish camp after only 24 hours, all of which involved a tremendous upheaval when we consider that we speak about two and a half to three million souls. In order to describe the various merits the Jewish people had in their favour at the time the Torah told us at this point about these events instead of relating them in chronological order, as we might have expected. Consecration of the altar occurred in the first month of the second year, so did the consecration of the Levites, and so did the celebration of the second Passover. Seeing that the beginning of the Book of Numbers speaks of events in the second month of that year, we could have questioned the Torah’s sequence. However, the Torah had a purpose in delaying the report about the last mentioned events in order to demonstrate that had it not been for the disastrous mission of the spies everything would have been in place for an immediate ascent to the Holy Land. The entire paragraph is another illustration of the principle known as אין מוקדם ומאוחר בתורה, that the Torah is not a record of events in chronological order. The Torah most certainly is very orderly, has been written after careful consideration, but God, the author, had decided that “order” does not necessarily mean “chronological sequence.”

בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן – אַחַר שֶׁפָּקַד אַנְשֵׁי הַצָּבָא (פרק א') וְסִדֵּר הַדְּגָלִים (פרק ב') וְנוֹשְאֵי הַמִּשְׁכָּן (פרק ד') לְהַכְנִיסָם לָאָרֶץ, וְטִהֵר מַחֲנֵיהֶם מִן הַטְּמֵאִים (פרק ה') כְּאָמְרוֹ "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" (דברים כ"ג:ט"ו) וּמִן הַמַּמְזֵרִים בְּעִנְיַן סוֹטָה, לְמַעַן תִּהְיֶה הַשְּׁכִינָה בֵּינֵיהֶם בְּמַחֲנֵה צִבְאוֹתָם, סִפֵּר הַכָּתוּב אַרְבָּעָה מַעֲשִים טוֹבִים שֶׁעָשׁוּ יִשְרָאֵל, שֶׁבָּהֶם זָכוּ לִכָּנֵס לָאָרֶץ מִיָּד בִּלְתִּי מִלְחָמָה לוּלֵא הַמְרַגְּלִים כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד מֹשֶׁה רַבֵּינוּ בְּאָמְרוֹ לְחוֹבָב "נוֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם" (להלן י':כ"ט). רִאשׁוֹנָה: סִפֵּר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ. שֵׁנִית: זְרִיזוּתָם בְּעִנְיַן חִנּוּךְ הַלְוִיִּם. שְׁלִישִׁית: זְרִיזוּתָם בְּקָרְבַּן הַפֶּסַח. רְבִיעִית: לֶכְתָּם אַחֲרֵי הָאֵל יִתְבָּרַךְ בַּמִּדְבָּר (על פי ירמיהו ב':ב'), אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה הֵעָלוֹת הֶעָנָן בִּזְמַנִּים בִּלְתִּי נוֹדָעִים, פְּעָמִים אֲרֻכִּים וּפְעָמִים קְצָרִים, בְּאֹפֶן שֶׁהָיָה רָאוּי שֶׁתִּקְשֶׁה עֲלֵיהֶם מְאד הַחֲנָיָה וְהַמַּסָּע. וּלְהוֹדִיעַ כָּל אֵלֶּה, סִפֵּר אוֹתָם כְּפִי מַדְרְגַת הֱיוֹתָם לְרָצוֹן לְפָנָיו, לֹא לְפִי הַזְּמַן שֶׁהָיוּ בּוֹ. וְלָכֵן סִפֵּר בְּכָאן עִנְיַן חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ וְהַלְוִיִּם וְהַפֶּסַח שֶׁהָיוּ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וְהָיְתָה תְּחִלַּת הַסֵּפֶר בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, וְהָיָה עִנְיַן חֲנָיָתָם וּנְסִיעָתָם עַל פִּי ה' מִיּוֹם צֵאתָם מִמִּצְרַיִם. וְעַל כְּמוֹ זֶה אָמְרוּ 'אֵין מֻקְדָם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה', וּלְזֶה כַּאֲשֶׁר תְּכַוֵּן תַּכְלִית מַה זוּלָתִי הַזְּמַן בַּסֵּדֶר הַמְסֻפָּר.

Sforno Bemidbar 10:11ספורנו במדבר י׳:י״א

בחודש השני בעשרים בחודש, after the ritually impure had purified themselves and had brought their Passover offering on the 14th of the second month, the trumpets were constructed so that Moses could use them to call the people to mobilize for their journey away from Mount Sinai. The Torah informs us of the order in which the 4 army units and their flags were marching and how all this was organized with the help of the trumpets. It also describes the manner in which the trumpets were used on different occasions at the Temple and during times of war. When the cloud lifted off the Tabernacle it began its journey in the direction of Kadesh Barnea, which was the first town in the land of Israel which the Israelites encountered on that journey, described as the journey across “the great and awesome desert” in Deuteronomy 1,19, when Moses is quoted as recalling: “we arrived at Kadesh Barnea.”

בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְרִים בַּחֹדֶשׁ – אַחַר שֶׁעָשׁוּ הַטְּמֵאִים פֶּסַח שֵׁנִי בְּי"ד בַּחֹדֶשׁ נַעֲשׁוּ חֲצוֹצְרוֹת, וּבָהֶם נוֹעֲדוּ הָעֵדָה וְהַנְּשִיאִים לְמֹשֶׁה, וְהוֹדִיעָנוּ סֵדֶר מַסָּעָם עַל יְדֵי חֲצוֹצְרוֹת, וְסֵדֶר חֲצוֹצְרוֹת בַּמִּקְדָּשׁ וּבְמִלְחָמָה (פסוק ט'). וּבְכֵן "נַעֲלָה הֶעָנָן" לָלֶכֶת אֶל קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ, שֶׁהִיא הָעִיר הָרִאשׁוֹנָה בְּאֶרֶץ יִשְרָאֵל שֶׁהָיוּ פּוֹגְעִים בְּאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ, שֶׁהָיָה דֶּרֶךְ "הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא", כְּאָמְרוֹ "וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֶת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא... וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ" (דברים א':י"ט).

Netziv Bemidbar 1:4נצי״ב במדבר א׳:ד׳

ראש לבית אבותיו הוא – כל מטה יהיו לו כמה בתי אבות, וכל בית אב היה לו ראש, והנשיא היה ראש לכל בתי אבותיו של המטה. ואין משמעות של "בית אבותם" דלעיל (פסוק ב') דומה לכאן, דשם משמעו — לשבט של אבותיו, אם ראובן או שמעון, אבל כאן משמעו — לבתי אבות של אותו שבט. והנה לפי הנראה הוא ידיעה שלא לצורך, שהרי מעצמו מובן שאחרי שהקב"ה בחר אותם אנשים בשמם, המה ראשונים בשבטם. אבל באמת יש להבין, דלפי הנראה נעשו ונתמנו נשיאים ביום בוא דבר ה', והלא לא כן הדבר שהרי כבר בעת נדבת המשכן וכן בחנוכה היו המה הנשיאים. אלא צריך לומר כמו שכתבתי להלן (ז,א) דהנשיאים היו מכבר בהסכמת השבט שהוא ראוי להיות להם לראש, וכאן הקב"ה הסכים על ידם ומינה אותם בדבר ה'. וזהו כוונת המקרא "איש ראש לבית אבותיו הוא" — מכבר, המה יעמדו על הפקודים ע"פ ה'. ולמדנו מזה שגם עדת ישראל לא בחרו לראש מצד עשרו והנהגת המשרה בטוב לבד, כי אם מצד שהיו גם כן מצויינים בתורה ויראת ה' עד שראוים היו להיות ראשים ולעמוד לפני ה' בראש השבט.

Netziv Bemidbar 7:1נצי״ב במדבר ז׳:א׳

ויהי ביום כלות משה וגו' – היינו באחד לחודש הראשון. וא"כ הוא פלא, מאין ידעו אז מי יהיו העומדים על הפקודים ומי המה נשיאי ישראל, והרי כל זה לא נהיה עד אחד לחודש השני. אבל באמת מצינו כבר במלאכת המשכן כתיב (שמות לה,כז) "והנשיאים הביאו וגו'", וצריך לומר דהנשיאים היו בהסכמת כל שבט שהוא הגדול בהם, והקב"ה הסכים בשעת המנין אשר המה יהיו עומדים על הפקודים. ואת המזבח ואת כל כליו – פירוש, העמיד את המזבח וגו', ואח"כ "וימשחם וגו'". ומשונה הלשון במזבח מרישיה דקרא במשכן עצמו, דשם כתיב הקמה תחילה בו לבד ובמשיחה וקידוש מסיים "ואת כל כליו", ובמזבח כתיב בהעמדה המזבח וכליו ואחר כך במשיחה וקידוש כוללם ביחד. ללמדנו הא דתניא בספרי 'שלא קידש אחד מהם עד שנמשחו כולם', פירוש, דמשום הכי כתיב במשיחה וקידוש "אותם" משום שביחד נתקדשו, כמו שמפרשת הגמרא ביומא (ה,ב) "אותם" דכתיב בבגדי כהונה. ועוד עיין מה שכתבתי בספר שמות (מ,יא) בשם הירושלמי. {ואת כל כליו – לא כללו בכלי המשכן, משום שכבר נתקדש, כמו שכתבתי בספר שמות (מ,ט)}.

Netziv Bemidbar 7:7נצי״ב במדבר ז׳:ז׳

נתן לבני גרשון – לא באותו יום היה, שהרי לא נתברר משא של כל אחד עד אחר המנין. אלא בעת שהגיעה השעה לישא בראשונה נתחלקו העגלות והבקר.

U. Cassuto Shemot 38:25מ״ד קאסוטו שמות ל״ח:כ״ה

אחר הזהב, הכסף, הסכום הרשום כאן הוא הסכום של כסף פקודי העדה, כלומר חצאי השקלים שניתנו בשעת המפקד של בני ישראל, לפי מה שכתוב למעלה בתחילת סדר כי תשא (ל':י"א-ט"ז). ועוד נאמר בפס' כ"ז-כ"ח כיצד שימש כסף זה בעשיית המשכן. וכאן מתעוררות שתי קושיות חמורות: א) תאריך המפקד של בני ישראל היה לפי במד' א', א', י"ח, באחד לחודש השני בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ואילו המשכן הוקם, לפי שמות מ', ב', י"ז, באחד לחודש הראשון של אותה שנה, כלומר חודש ימים לפני המפקד; ואם כן הוא, איך אפשר הדבר, שבמלאכת המשכן, שנגמרה כבר לפני החודש הראשון, השתמשו בכסף של המפקד שנערך בחודש השני? ב) עוד קשה, שבפס' כ"ו נזכר כדבר ידוע כבר בשעת עשיית המשכן מספר הפקודים, 603,550, ואילו לפי במד' א':מ"ו, יצא מספר זה מן המפקד שבחודש השני... ואשר לבעית התאריכים, אפשר לפתור אותה מתוך מה שמלמדות אותנו התעודות שנתגלו במארי (מאה י"ח לפני סה"נ) על דבר המפקד שנערך שם. תעודות אלו מוכיחות, שעריכת מפקד לא היתה דבר קל הנעשה ביום אחד, אלא שהיתה דורשת זמן לא קצר (ועי' שמ"ב כ"ד:ח'). הפקידים היו עורכים רשימות על לוחות טין, ולבסוף היו פקידים מיוחדים ממיינים את הלוחות ובודקים אותם, ועושים מתוכם חשבונות, ומעלים מתוכם את תוצאות המפקד. בישראל, עד כמה שאפשר לשער, לא היו משתמשים בלוחות טין כמנהג בני מיסופוטמיה, אלא בחרסים (ואולי חרס העופל ורשימת השמות שבחרס מס' 1 מחרסי לכיש הם מסמכים ממין זה), אבל השיטה היתה בוודאי אותה השיטה. ולפי זה אפשר להניח שכך היא כוונת הכתוב: בשנה הראשונה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בו בזמן שהו האומנים עסוקים במלאכת המשכן, התנהלו הפעולות הראשונות של המפקד: עמדו בני ישראל אחד לאחד לפני הפקידים הממונים על כך, ואלה רשמו את שמותיהם על חרסים וקיבלו מכל אחד מהם כסף במשקל מחצית השקל. וכסף זה שימש למלאכת המשכן, לעשיית האדנים. לאחר שנגמרו כל הפעולות לרשימת בני ישראל, ולאחר שעבר חודש ניסן, החודש המוקדש לחג הקמת המשכן ולחג הפסח, התחילו, ביום הראשון לחודש השני של השנה השניה, הפעולות למיון החרסים ולבדיקתם ולחישוב החשבונות על ידי האנשים הממונים על פעולות אלו, נשיאי העדה הנזכרים בבמד' א':ד' ואילך. ופעולות אלו נעשו, כפי מה שכתוב במפורש שם (פס' ב' ועוד) במספר שמות, כלומר על ידי שמנו וספרו את השמות הרשומים על החרסים. ואף על פי שעברו חדשים אחדים מהתחלת המפקד, וכבר מתו אנשים אחדים מאלה שנרשמו, וצעירים אחדים הגיעו בינתיים לגיל עשרים ונעשו ראויים להימנות בין הפקודים, על כל פנים המספר הכללי שעלה מתוך חשבונות המפקד היה שווה בדיוק למספר חצאי השקל שניתנו בשנה הראשונה, משום שהחשבונות נעשו מתוך החרסים שנכתבו בה בשעה שניתנו חצאי השקלים.