Chronology of Shemuel I 16 – 17
Sources
Biblical Texts
Shemuel I 16שמואל א׳ ט״ז
| (1) And the Lord said unto Samuel: 'How long wilt thou mourn for Saul, seeing I have rejected him from being king over Israel? fill thy horn with oil, and go, I will send thee to Jesse the Beth-lehemite; for I have provided Me a king among his sons.' (2) And Samuel said: 'How can I go? if Saul hear it, he will kill me.' And the Lord said: 'Take a heifer with thee, and say: I am come to sacrifice to the Lord. (3) And call Jesse to the sacrifice, and I will tell thee what thou shalt do; and thou shalt anoint unto Me him whom I name unto thee.' (4) And Samuel did that which the Lord spoke, and came to Beth-lehem. And the elders of the city came to meet him trembling, and said: 'Comest thou peaceably?' (5) And he said: 'Peaceably; I am come to sacrifice unto the Lord; sanctify yourselves and come with me to the sacrifice.' And he sanctified Jesse and his sons, and called them to the sacrifice. (6) And it came to pass, when they were come, that he beheld Eliab, and said: 'Surely the Lord's anointed is before Him.' (7) But the Lord said unto Samuel: 'Look not on his countenance, or on the height of his stature; because I have rejected him; for it is not as man seeth: for man looketh on the outward appearance, but the Lord looketh on the heart.' (8) Then Jesse called Abinadab, and made him pass before Samuel. And he said: 'Neither hath the Lord chosen this.' (9) Then Jesse made Shammah to pass by. And he said: 'Neither hath the Lord chosen this.' (10) And Jesse made seven of his sons to pass before Samuel. And Samuel said unto Jesse: 'The Lord hath not chosen these.' (11) And Samuel said unto Jesse: 'Are here all thy children?' And he said: 'There remaineth yet the youngest, and, behold, he keepeth the sheep.' And Samuel said unto Jesse: 'Send and fetch him; for we will not sit down till he come hither.' (12) And he sent, and brought him in. Now he was ruddy, and withal of beautiful eyes, and goodly to look upon. And the Lord said: 'Arise, anoint him; for this is he.' (13) Then Samuel took the horn of oil, and anointed him in the midst of his brethren; and the spirit of the Lord came mightily upon David from that day forward. So Samuel rose up, and went to Ramah. (14) Now the spirit of the Lord had departed from Saul, and an evil spirit from the Lord terrified him. (15) And Saul's servants said unto him: 'Behold now, an evil spirit from Godterrifieth thee. (16) Let our lord now command thy servants, that are before thee, to seek out a man who is a skilful player on the harp; and it shall be, when the evil spirit from God cometh upon thee, that he shall play with his hand, and thou shalt be well.' (17) And Saul said unto his servants: 'Provide me now a man that can play well, and bring him to me.' (18) Then answered one of the young men, and said: 'Behold, I have seen a son of Jesse the Beth-lehemite, that is skilful in playing, and a mighty man of valour, and a man of war, and prudent in affairs, and a comely person, and the Lord is with him.' (19) Wherefore Saul sent messengers unto Jesse, and said: 'Send me David thy son, who is with the sheep.' (20) And Jesse took an ass laden with bread, and a bottle of wine, and a kid, and sent them by David his son unto Saul. (21) And David came to Saul, and stood before him; and he loved him greatly; and he became his armour-bearer. (22) And Saul sent to Jesse, saying: 'Let David, I pray thee, stand before me; for he hath found favour in my sight.' (23) And it came to pass, when the [evil] spirit from God was upon Saul, that David took the harp, and played with his hand; so Saul found relief, and it was well with him, and the evil spirit departed from him. | (א) וַיֹּאמֶר י"י אֶל שְׁמוּאֵל עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ. (ב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר י"י עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַי"י בָּאתִי. (ג) וְקָרָאתָ לְיִשַׁי בַּזָּבַח וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. (ד) וַיַּעַשׂ שְׁמוּאֵל אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י וַיָּבֹא בֵּית לָחֶם וַיֶּחֶרְדוּ זִקְנֵי הָעִיר לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר שָׁלֹם בּוֹאֶךָ. (ה) וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לִזְבֹּחַ לַי"י בָּאתִי הִתְקַדְּשׁוּ וּבָאתֶם אִתִּי בַּזָּבַח וַיְקַדֵּשׁ אֶת יִשַׁי וְאֶת בָּנָיו וַיִּקְרָא לָהֶם לַזָּבַח. (ו) וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד י"י מְשִׁיחוֹ. (ז) וַיֹּאמֶר י"י אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַי"י יִרְאֶה לַלֵּבָב. (ח) וַיִּקְרָא יִשַׁי אֶל אֲבִינָדָב וַיַּעֲבִרֵהוּ לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר י"י. (ט) וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שַׁמָּה וַיֹּאמֶר גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר י"י. (י) וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי לֹא בָחַר י"י בָּאֵלֶּה. (יא) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ כִּי לֹא נָסֹב עַד בֹּאוֹ פֹה. (יב) וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי וַיֹּאמֶר י"י קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא. (יג) וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו וַתִּצְלַח רוּחַ י"י אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיָּקׇם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה. (יד) וְרוּחַ י"י סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת י"י. (טו) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל אֵלָיו הִנֵּה נָא רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה מְבַעִתֶּךָ. (טז) יֹאמַר נָא אֲדֹנֵנוּ עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ יְבַקְשׁוּ אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְטוֹב לָךְ. (יז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל עֲבָדָיו רְאוּ נָא לִי אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן וַהֲבִיאוֹתֶם אֵלָי. (יח) וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַי"י עִמּוֹ. (יט) וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל יִשָׁי וַיֹּאמֶר שִׁלְחָה אֵלַי אֶת דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן. (כ) וַיִּקַּח יִשַׁי חֲמוֹר לֶחֶם וְנֹאד יַיִן וּגְדִי עִזִּים אֶחָד וַיִּשְׁלַח בְּיַד דָּוִד בְּנוֹ אֶל שָׁאוּל. (כא) וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים. (כב) וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶל יִשַׁי לֵאמֹר יַעֲמָד נָא דָוִד לְפָנַי כִּי מָצָא חֵן בְּעֵינָי. (כג) וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ אֱלֹהִים אֶל שָׁאוּל וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה. |
Shemuel I 17שמואל א׳ י״ז
| (1) Now the Philistines gathered together their armies to battle, and they were gathered together at Socoh, which belongeth to Judah, and pitched between Socoh and Azekah, in Ephes-dammim. (2) And Saul and the men of Israel were gathered together, and pitched in the vale of Elah, and set the battle in array against the Philistines. (3) And the Philistines stood on the mountain on the one side, and Israel stood on the mountain on the other side; and there was a valley between them. (4) And there went out a champion from the camp of the Philistines, named Goliath, of Gath, whose height was six cubits and a span. (5) And he had a helmet of brass upon his head, and he was clad with a coat of mail; and the weight of the coat was five thousand shekels of brass. (6) And he had greaves of brass upon his legs, and a javelin of brass between his shoulders. (7) And the shaft of his spear was like a weaver's beam; and his spear's head weighed six hundred shekels of iron; and his shield-bearer went before him. (8) And he stood and cried unto the armies of Israel, and said unto them: 'Why do ye come out to set your battle in array? am not I a Philistine, and ye servants to Saul? choose you a man for you, and let him come down to me. (9) If he be able to fight with me, and kill me, then will we be your servants; but if I prevail against him, and kill him, then shall ye be our servants, and serve us.' (10) And the Philistine said: 'I do taunt the armies of Israel this day; give me a man, that we may fight together.' (11) And when Saul and all Israel heard those words of the Philistine, they were dismayed, and greatly afraid. (12) Now David was the son of that Ephrathite of Beth-lehem in Judah, whose name was Jesse; and he had eight sons; and the man was an old man in the days of Saul, stricken in years among men. (13) And the three eldest sons of Jesse had gone after Saul to the battle; and the names of his three sons that went to the battle were Eliab the first-born, and next unto him Abinadab, and the third Shammah. (14) And David was the youngest; and the three eldest followed Saul.— (15) Now David went to and frofrom Saul to feed his father's sheep at Bethlehem.— (16) And the Philistine drew near morning and evening, and presented himself forty days. (17) And Jesse said unto David his son: 'Take now for thy brethren an ephah of this parched corn, and these ten loaves, and carry them quickly to the camp to thy brethren. (18) And bring these ten cheeses unto the captain of their thousand, and to thy brethren shalt thou bring greetings, and take their pledge; (19) now Saul, and they, and all the men of Israel, are in the vale of Elah, fighting with the Philistines.' (20) And David rose up early in the morning, and left the sheep with a keeper, and took, and went, as Jesse had commanded him; and he came to the barricade, as the host which was going forth to the fight shouted for the battle. (21) And Israel and the Philistines put the battle in array, army against army. (22) And David left his baggage in the hand of the keeper of the baggage, and ran to the army, and came and greeted his brethren. (23) And as he talked with them, behold, there came up the champion, the Philistine of Gath, Goliath by name, out of the ranks of the Philistines, and spoke according to the same words; and David heard them. (24) And all the men of Israel, when they saw the man, fled from him, and were sore afraid. (25) And the men of Israel said: 'Have ye seen this man that is come up? surely to taunt Israel is he come up; and it shall be, that the man who killeth him, the king will enrich him with great riches, and will give him his daughter, and make his father's house free in Israel.' (26) And David spoke to the men that stood by him, saying: 'What shall be done to the man that killeth this Philistine, and taketh away the taunt from Israel? for who is this uncircumcised Philistine, that he should have taunted the armies of the living God?' (27) And the people answered him after this manner, saying: 'So shall it be done to the man that killeth him.' (28) And Eliab his eldest brother heard when he spoke unto the men; and Eliab's anger was kindled against David, and he said: 'Why art thou come down? and with whom hast thou left those few sheep in the wilderness? I know thy presumptuousness, and the naughtiness of thy heart; for thou art come down that thou mightest see the battle.' (29) And David said: 'What have I now done? Was it not but a word?' (30) And he turned away from him toward another, and spoke after the same manner; and the people answered him after the former manner. (31) And when the words were heard which David spoke, they rehearsed them before Saul; and he was taken to him. (32) And David said to Saul: 'Let no man's heart fail within him; thy servant will go and fight with this Philistine.' (33) And Saul said to David: 'Thou art not able to go against this Philistine to fight with him; for thou art but a youth, and he a man of war from his youth.' (34) And David said unto Saul: 'Thy servant kept his father's sheep; and when there came a lion, or a bear, and took a lamb out of the flock, (35) I went out after him, and smote him, and delivered it out of his mouth; and when he arose against me, I caught him by his beard, and smote him, and slew him. (36) Thy servant smote both the lion and the bear; and this uncircumcised Philistine shall be as one of them, seeing he hath taunted the armies of the living God.' (37) And David said: 'The Lord that delivered me out ofthe paw of the lion, and out of the paw of the bear, He will deliver me out of the hand of this Philistine.' And Saul said unto David: 'Go, and the Lord shall be with thee.' (38) And Saul clad David with his apparel, and he put a helmet of brass upon his head, and he clad him with a coat of mail. (39) And David girded his sword upon his apparel, and he essayed to go [, but could not]; for he had not tried it. And David said unto Saul: 'I cannot go with these; for I have not tried them.' And David put them off him. (40) And he took his staff in his hand, and chose him five smooth stones out of the brook, and put them in the shepherd's bag which he had, even in his scrip; and his sling was in his hand; and he drew near to the Philistine. (41) And the Philistine came nearer and nearer unto David; and the man that bore the shield went before him. (42) And when the Philistine looked about, and saw David, he disdained him; for he was but a youth, and ruddy, and withal of a fair countenance. (43) And the Philistine said unto David: 'Am I a dog, that thou comest to me with staves?' And the Philistine cursed David by his god. (44) And the Philistine said to David: 'Come to me, and I will give thy flesh unto the fowls of the air, and to the beasts of the field.' (45) Then said David to the Philistine: 'Thou comest to me with a sword, and with a spear, and with a javelin; but I come to thee in the name of the Lord of hosts, the God of the armies of Israel, whom thou hast taunted. (46) This day will the Lord deliver thee into my hand; and I will smite thee, and take thy head from off thee; and I will give the carcasses of the host of the Philistines this day unto the fowls of the air, and to the wild beasts of the earth; that all the earth may know that there is a God in Israel; (47) and that all this assembly may know that the Lord saveth not with sword and spear; for the battle is the Lord's, and He will give you into our hand.' (48) And it came to pass, when the Philistine arose, and came and drew nigh to meet David, that David hastened, and ran toward the army to meet the Philistine. (49) And David put his hand in his bag, and took thence a stone, and slung it, and smote the Philistine in his forehead; and the stone sank into his forehead, and he fell upon his face to the earth. (50) So David prevailed over the Philistine with a sling and with a stone, and smote the Philistine, and slew him; but there was no sword in the hand of David. (51) And David ran, and stood over the Philistine, and took his sword, and drew it out of the sheath thereof, and slew him, and cut off his head therewith. And when the Philistines saw that their mighty man was dead, they fled. (52) And the men of Israel and of Judah arose, and shouted, and pursued the Philistines, until thou comest to Gai, and to the gates of Ekron. And the wounded of the Philistines fell down by the way to Shaaraim, even unto Gath, and unto Ekron. (53) And the children of Israel returned from chasing after the Philistines, and they spoiled their camp. (54) And David took the head of the philistine, and brought it to Jerusalem; but he put his armour in his tent. (55) And when Saul saw David go forth against the Philistine, he said unto Abner, the captain of the host: 'Abner, whose son is this youth?' And Abner said: 'As thy soul liveth, O king, I cannot tell.' (56) And the king said: 'Inquire thou whose son the stripling is.' (57) And as David returnedfrom the slaughter of the Philistine, Abner took him, and brought him before Saul with the head of the Philistine in his hand. (58) And Saul said to him: 'Whose son art thou, thou young man?' And David answered: 'I am the son of thy servant Jesse the Beth-lehemite.' | (א) וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה וַיֵּאָסְפוּ שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּחֲנוּ בֵּין שׂוֹכֹה וּבֵין עֲזֵקָה בְּאֶפֶס דַּמִּים. (ב) וְשָׁאוּל וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים. (ג) וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם. (ד) וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גׇּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת גׇּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת. (ה) וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת. (ו) וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו. (ז) [וְעֵץ] (וחץ) חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו. (ח) וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי. (ט) אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ. (י) וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד. (יא) וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכׇל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד. (יב) וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים. (יג) וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת בְּנֵי יִשַׁי הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל לַמִּלְחָמָה וְשֵׁם שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו אֲשֶׁר הָלְכוּ בַּמִּלְחָמָה אֱלִיאָב הַבְּכוֹר וּמִשְׁנֵהוּ אֲבִינָדָב וְהַשְּׁלִשִׁי שַׁמָּה. (יד) וְדָוִד הוּא הַקָּטָן וּשְׁלֹשָׁה הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל. (טו) וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו בֵּית לָחֶם. (טז) וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם. (יז) וַיֹּאמֶר יִשַׁי לְדָוִד בְּנוֹ קַח נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה וַעֲשָׂרָה לֶחֶם הַזֶּה וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה לְאַחֶיךָ. (יח) וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח. (יט) וְשָׁאוּל וְהֵמָּה וְכׇל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק הָאֵלָה נִלְחָמִים עִם פְּלִשְׁתִּים. (כ) וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד בַּבֹּקֶר וַיִּטֹּשׁ אֶת הַצֹּאן עַל שֹׁמֵר וַיִּשָּׂא וַיֵּלֶךְ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יִשָׁי וַיָּבֹא הַמַּעְגָּלָה וְהַחַיִל הַיֹּצֵא אֶל הַמַּעֲרָכָה וְהֵרֵעוּ בַּמִּלְחָמָה. (כא) וַתַּעֲרֹךְ יִשְׂרָאֵל וּפְלִשְׁתִּים מַעֲרָכָה לִקְרַאת מַעֲרָכָה. (כב) וַיִּטֹּשׁ דָּוִד אֶת הַכֵּלִים מֵעָלָיו עַל יַד שׁוֹמֵר הַכֵּלִים וַיָּרׇץ הַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא וַיִּשְׁאַל לְאֶחָיו לְשָׁלוֹם. (כג) וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה גׇּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת [מִמַּעַרְכוֹת] (ממערות) פְּלִשְׁתִּים וַיְדַבֵּר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁמַע דָּוִד. (כד) וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד. (כה) וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חׇפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל. (כו) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים. (כז) וַיֹּאמֶר לוֹ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה לֵאמֹר כֹּה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ. (כח) וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ. (כט) וַיֹּאמֶר דָּוִד מֶה עָשִׂיתִי עָתָּה הֲלוֹא דָּבָר הוּא. (ל) וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ אֶל מוּל אַחֵר וַיֹּאמֶר כַּדָּבָר הַזֶּה וַיְשִׁבֻהוּ הָעָם דָּבָר כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן. (לא) וַיִּשָּׁמְעוּ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר דָּוִד וַיַּגִּדוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וַיִּקָּחֵהוּ. (לב) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה. (לג) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ כִּי נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו. (לד) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר. (לה) וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקׇם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו. (לו) גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדֹּב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים. (לז) וַיֹּאמֶר דָּוִד י"י אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֵךְ וַי"י יִהְיֶה עִמָּךְ. (לח) וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן. (לט) וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת כִּי לֹא נִסָּה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו. (מ) וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט וְקַלְעוֹ בְיָדוֹ וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי. (מא) וַיֵּלֶךְ הַפְּלִשְׁתִּי הֹלֵךְ וְקָרֵב אֶל דָּוִד וְהָאִישׁ נֹשֵׂא הַצִּנָּה לְפָנָיו. (מב) וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה. (מג) וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו. (מד) וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה. (מה) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם י"י צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ. (מו) הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ י"י בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כׇּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל. (מז) וְיֵדְעוּ כׇּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ י"י כִּי לַי"י הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ. (מח) וְהָיָה כִּי קָם הַפְּלִשְׁתִּי וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד וַיְמַהֵר דָּוִד וַיָּרׇץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי. (מט) וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה. (נ) וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד. (נא) וַיָּרׇץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרׇת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ. (נב) וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים עַד בּוֹאֲךָ גַיְא וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם וְעַד גַּת וְעַד עֶקְרוֹן. (נג) וַיָּשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים וַיָּשֹׁסּוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם. (נד) וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאׇהֳלוֹ. (נה) וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי. (נו) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם. (נז) וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ. (נח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר וַיֹּאמֶר דָּוִד בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי. |
Shemuel I 18:1-2שמואל א׳ י״ח:א׳-ב׳
| (1) And it came to pass, when he had made an end of speaking unto Saul, that the soul of Jonathan was knit with the soul of David, and Jonathan loved him as his own soul. (2) And Saul took him that day, and would let him go no more home to his father's house. | (א) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד [וַיֶּאֱהָבֵהוּ] (ויאהבו) יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ. (ב) וַיִּקָּחֵהוּ שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא וְלֹא נְתָנוֹ לָשׁוּב בֵּית אָבִיו. |
Classical Texts
Bavli Yevamot 76bבבלי יבמות ע״ו:
גמרא מנא ה"מ א"ר יוחנן דאמר קרא {שמואל א י"ז:נ"ה} וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר ויאמר אבנר חי נפשך המלך אם ידעתי ולא ידע ליה והכתיב {שמואל א ט"ז:כ"א} ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כלים אלא אאבוה קא משאיל ואביו לא ידע ליה והכתיב {שמואל א י"ז:י"ב} והאיש בימי שאול זקן בא באנשים ואמר רב ואיתימא רבי אבא זה ישי אבי דוד שנכנס באוכלוסא ויצא באוכלוסא ה"ק שאול אי מפרץ אתי אי מזרח אתי אי מפרץ אתי מלכא הוי שהמלך פורץ לעשות דרך ואין ממחין בידו אי מזרח אתי חשיבא בעלמא הוי מ"ט אמר ליה שאל עליה דכתיב {שמואל א י"ז:ל"ח} וילבש שאול את דוד מדיו כמדתו וכתיב ביה בשאול {שמואל א ט':ב'} משכמו ומעלה גבוה מכל העם |
Bavli Bava Batra 15aבבלי בבא בתרא ט״ו.
שמואל כתב ספרו והכתיב {שמואל א כ"ח:ג'} ושמואל מת דאסקיה גד החוזה ונתן הנביא |
Medieval Texts
R. Shemuel b. Chofni Gaon Bereshit 48:8ר׳ שמואל בן חפני גאון בראשית מ״ח:ח׳
| ואולי נשאל במקום הזה על שאלתו של שאול בדבר דויד, באמרו (שמואל א' י"ז:נ"ח): ויאמר אליו שאול בן מי אתה הנער ויאמר דוד בן עבדך ישי בית הלחמי. ויאמר איפוא: האם לא קדמה כבר ידיעתו אותו; כאמרו (שמואל א' ט"ז:י"ח-כ"א): ויען אחד מהנערים ויאמר הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי וג', ואמר: וישלח שאול מלאכים אל ישי ויאמר שלחה אלי את דוד בנך וג' ויבא דוד אל שאול ויעמד לפניו ויאהבהו מאד ויהי לו נשא כלים, ושאר הסיפור. ומה, איפוא, מובנה של שאלתו אחרי זאת על אודות אביו, והנה יש בזה שתי תשובות: הראשונה כי מסתבר, שספור התודעותו אליו, אשר ביארנוהו, היה מאוחר בזמן לסיפור גלית, ונקבע לפניו על דרך מוקדם ומאוחר, אשר כבר קדם דיבורנו עליו. והשנייה שאחרי התבלבלותו לא ידע, בן מי הוא [דוד], וכאמרו: והיה בהיות רוח אלהים אל שאול וג'. |
Rashi Shemuel I 17:15רש״י שמואל א׳ י״ז:ט״ו
| ודוד הולך – היה הולך ושב תמיד מאצל שאול לבית אביו. |
Rashi Shemuel I 17:55רש״י שמואל א׳ י״ז:נ״ה
| בן מי זה הנער – וכי לא היה מכירו, והלא כתיב (לעיל טז כא). ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כליו, אלא ראהו מתנהג בטכסיסי מלכות, אמר שאול. אם בא ממשפחת פרץ, מלך יהיה, שהמלך פורץ גדר לעשות לו דרך ואין ממחין בידו, ואם ממשפחת זרח בא, חשוב יהיה – אמר לו דואג. עד שאתה שואל אם בא ממשפחה שיהא הוא הגון למלכות אם לאו, שאל אם ראוי לבא בקהל אם לאו, שהרי מרות המואביה בא – אמר לו אבנר. שנינו עמוני ולא עמונית – אמר לו דואג. אם כן ממזר ולא ממזרת – אמר לו. כאן נאמר (דברים כג ה). על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, ואין דרך אשה בכך – אמר לו. היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים, ונשים לקראת נשים – נשתתק אבנר, אמר לו שאול. |
R. Yosef Kara Shemuel I 17:55ר׳ יוסף קרא שמואל א׳ י״ז:נ״ה
| אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר – איפשר אתמול הוא שולח אל ישי אבי דוד ואומר לו יעמוד נא דוד לפני והוא בא ויעמוד לפניו ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כליו ועכשיו שואל עליו בן מי זה הנער אתמהא, אלא אמר לו לאבנר צא ולמד מאיזה משפחה הוא אם מפרץ הוא עוד לו המלוכה אם מזרח הוא שופט יהיה והיה שם דואג האדומי אמר אפילו אם מפרץ הוא פסול הוא שהוא מרות המואביה, אמר לו אבנר כבר נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית אמר לו אם כן אדומי ולא אדומית מצרי ולא מצרית, אמר לו למה נתרחקו האנשים על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם אמר לנשים היה לקדם לקראת נשים מיד נתעלמה תשובה מאבנר, לשעה אמר לו שאל אתה בן מי זה העלם צא ולמד מבית דינו של שמואל עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית השיב לו אבנר מה שהשיב דואג לאבנר אמר לו שמואל מכיר אני בתשובה זו שלא השיבה כי אם דואג, תמיה אני בו אם יגיע לחצי ימיו דואג מין הוא ואין אומר' דבר הלכה משמו האיש דרכו לקדם ואין האשה דרכה לקדם דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מ"ה:י"ד) ועוד האיש דרכו ליתן שכר ולא האשה דרכה ליתן שכר, כך הוא מפורש במדרש ובמס' יבמות (בבלי יבמות ע"ו:), אבל על יישוב המקרא בלא מדרשו איני יכול לעמוד ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. |
Radak Shemuel I 17:12רד״ק שמואל א׳ י״ז:י״ב
| ודוד בן איש אפרתי הזה – אמר הזה, לפי שזכרו למעלה שהיה מנגן לפני שאול וזכרו הנה לספר ענינו היאך בא להלחם עם הפלשתי, כי לא היה תמיד עם שאול אלא הולך ושב, לא היה נוטש הצאן מכל וכל ולא היה בזאת המלחמה, כי שלשת בני ישי היו שם במלחמה ודי הוא להם מבית ישי שהיו לו שמנה בנים, אם השלשת היו במלחמה וישי עצמו לא היה במלחמה, לפי שהיה זקן בא באנשים והיתה סבה לבא דוד במלחמה ששלחו אביו לאחיו לפקדם ולדעת ענינם, ושלח להם מה ששלח ולפיכך היה כל הספור הזה הנה. |
Radak Shemuel I 17:55רד״ק שמואל א׳ י״ז:נ״ה
| בן מי זה הנער – פירש אדוני אבי ז"ל: כי כאשר ראה שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי בלא פחד שאל לאבנר בן מי זה הנער, כלומר תדע אם ישי אביו היה גבור חיל שנבטח על גבורת הבן, כי אם הוא גבור בן גבור, יוסיף אומץ ואבנר לא ידע כי ישי היה זקן בימים ההם, כמו שאמר: והאיש בימי שאול זקן בא באנשים והדרש כי גם על אביו היה יודע כי גבור היה, כמו שאמר זה ישי אבי דוד שיוצא באוכלוסא ונכנס באוכלוסא, אלא שאול שאל אם מפרץ הוא או מזרח לפי שראה טכסיסי מלכות בו, דכתיב וילבש שאול את דוד מדיו ואמרו מדיו כמדתו וכתוב בשאול משכמו ומעלה גבוה מכל העם, לפיכך שאל עליו אם מפרץ הוא או מזרח אם מפרץ הוא יהי' מלך שהמלך פורץ לו דרך ועושה כרצונו אם מזרח הוא יהי' אדם חשוב לשון אזרח אבל לא יהיה מלך. אמר לו דואג: עד שאתה שואל עליו אם הגון למלכות אם לאו, שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לא דקא אתי מרות המואביה. אמר לו אבנר: עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית מ"ט דטעמיה כתיב ביה: על דבר אשר לא קדמו אתכם, איש דרכו לקדם ואין דרכה של אשה לקדם. ואם תאמר היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים, הא כתיב: כל כבודה בת מלך פנימה וכתיב: ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל. |
Rid Shemuel I 17:55רי״ד שמואל א׳ י״ז:נ״ה
| בן מי זה הנער אבנר – יש לומר, אע"פ שהיה מנגן לפניו לא הכירו כדכתיב ודוד הולד ושב מעל שאול לרעות צאן אביו בית לחם. גם יש לומר מפני שהיתה שורה עליו רוח רעה לא היתה זכירה יפה לו. |
R. Yosef ibn Kaspi Shemuel I 17:55ר׳ יוסף אבן כספי שמואל א׳ י״ז:נ״ה
| בן מי זה הנער – וכן בן מי אתה (פסוק נ"ח). כי המלכים לרוב טרדותם לא ישימו לב לפרטים, כ"ש עם היות רוח רעה לשאול (שמואל א ט"ז:ט"ו). |
Ralbag Shemuel I 17:55רלב״ג שמואל א׳ י״ז:נ״ה
| בן מי זה הנער אבנר. רבים יתמהו איך יתכן שלא ידע שאול בן מי הוא וכבר ספר במה שקדם שכבר שלח שאול מלאכים אל ישי שישב דוד עמו, וידמה כי המלך לרוב עסקיו ולרוב הבאים לפניו לא יוכל להכיר כל אחד מהם בפרט ויתבאר מתשובת דוד לו ששאלת שאול לא היתה רק לדעת מי הוא כדי שיתבאר לו מאי זו משפחה הוא כי כבר הבטיחו שיתן לו בתו לאשה והנה מזה הענין נתישב דוד למלכות כי זה היה סבה ששמהו שאול על אנשי המלחמה ונתבאר טוב הצלחתו ומזה המקום הסכימו לשים אותו למלך עליהם ולזה תמצא שאמרו לו כל שבטי ישראל גם אתמול גם שלשום בהיות שאול מלך עלינו אתה הייתה המוציא והמביא את ישראל ברוך ה' אשר לו נתכנו עלילות. |
Abarbanel Shemuel I 17:12-15אברבנאל שמואל א׳ י״ז:י״ב-ט״ו
| (יב) ודוד בן איש אפרתי וגו'. עם היות שכבר זכר ענין ישי בקוצר, הנה התחיל עוד לזכור בכאן ענינו להיותו כאן התחלת ספורי דוד בנו, וגם להגיד מעלתו שהיה משבט יהודה המעולה, ושהיו לו שמונה בנים כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה, ושהיה ישי בימי שאול זקן ונשוא פנים הוא הראש, וזהו אמרו בא באנשים, וכאמרם ז"ל במסכת ברכות (פ"ט נ"ח ע"א) שהיה יוצא באכלוסא ונכנס באכלוסא, רוצה לומר שהיה נלוה תמיד מחברת אנשים הולכים אחריו. ואפשר לפרש בא באנשים, שהיה זקן בימי שאול, ולכן היה בא למלחמה לא בעצמו כי אם בשלחו במקומו אנשים, וזה שאמר אחר זה
|
Modern Texts
Hoil Moshe Shemuel I 17:12הואיל משה שמואל א׳ י״ז:י״ב
| ודוד בן האיש האפרתי וגו' – שני הספרים האלה נקראים בשם שמואל לפי שהשופט הזה הוא האיש היותר נכבד שידובר ממנו בהם, רק כל יודע דעת קטנה ספר ולשון עברי ויש לך חך לטעום מליצותיה יבין שידים הרבה כתבום, ודה גם בכ"ד הסימנים הראשונים עד סיפור מות שמואל, וכן נ"ל ברור שכותב הסימן הקודם כתב ג"כ מראש הסימן עד פסוק זה ומחבר הספר לקח סיפור אחר המגיד לנו מלחמה זו, והשמיט מה שכתוב כבר בפסוקים הקודמים והדביק השאר ועשה סיפור מושלם. ובלתי זה לא יובן: א) מדוע יספר עתה שנית תולדות דוד ושם אביו? ב) איך חרה אף אליאב על דוד נושא כלי שאול בבואו למלחמה? ג) איך לא ידע שאול את דוד בשאלו בן מי זה העלם, ואם בשעה ההיא בעתתו רוח רעה ויצא מדעתו איך לא ידעו אבנר? וכל הפירושים שראיתי וששמעתי על הדבר הקשה הזה דחוקים הם. על כן הואלתי לבאר שלקיחת דוד לנושא כלי שאול מסופרת לנו בשני אופנים מיד שני כותבים, כפי הראשון בא דוד אל שאול לפני המלחמה וכפי השני מצא חן בעיניו אחרי הכותו את גלית. וכן הוא אומר ויקחהו שאול וגו' אך יש פסוק אחד מתנגד לדעה זו והוא ודוד הולך ושב מעם שאול, ואין לישבו כ"א ע"י דוחק בפרש "מעם שאול" מעם מחנה שאול, ואחרי שספר לנו ששלושת האחים הגדולים הלכו אחרי שאול מספר שדוד לא הלך אחריו כי נער הוא רק הולך ושב מעם שאול בבואו פעמים הרבה אל אחיו להביא להם מזונות ושובו אחר כך אל ביתו ליומים או שלשה ימים לרעות צאנו. |