ליקוט מרשב"ם, ר' יוסף בכור שור, ומדרשים שונים
כ"י מינכן 252 / אוקספורד מארש 225 – פרשת בראשית

ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו וכדמותינו – תשובה למינים שפקרו ואמרו שיש שלשה רשויות בעבור מילת נעשה. אבל תשובתם בצדם דכתו' וירא¹ אלהים ולא אמר ויראו.¹ אבל רבי' סעדיה פירש והשיב להם כי משה רבינו ע"ה דרכו להיות כותב בתורתו כן. ויאמר אלהים יהי אור כלומ' אלהים אמר להיות אור וכן כל מאמר אלהים, אף כאן כתב משה ויאמר אלהים כלומ' צוה אלהים נעשה ונוליד אדם בצלמינו שנזריע ונוליד בנים שדומים לנו עשוים ונבראים כדמותינו, ולכך לא כתב למינהו על אדם כי כדמותנו במקום למינהו. וזהו תשובה נצחית.

עוד במדרש תשובה אחרת: ויאמר אלהים נעשה אדם לכך נטל עצה ורשות מן המלאכים כי יצטרך להם להיות שרים ומנה מהם ואמר נעשה אדם ומנהיגם¹ ושומרים את בני אדם כדכתו' כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, ועל כן נטל עצה ואמר נעשה אדם. כלומר רוצים אתם ומסכימים עמדי לבריאת אדם, לכך העשיה נקרא בלשון רבים, אבל הבריאה בלשון יחיד, דכתו' ויברא אלהים את האדם ולא אמ' ויבראו.

ולמה לא פירש יצירת המלאכים, אלא לא רצה לפרש ולכתו' כי אם דבר נראה בעין.

ר"ש.

פ"א: לעשות רצונו כדכתו' כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו.

פ"א: אשר ברא אלהים אדם כלומ' מכל אשר ברא אלהים עדיין לא עשה עזר כנגדו. זה פשוטו.

אבל המדרש אומר: אשר ברא אלהים לעשות כלומ' אשר ברא עדיין יש לעשות רוח צפונית כדאמרי' רוח צפונית אשר ברא עדיין אינה מסובבת שנ' נוטה צפון על תוהו שאם יאמ' לך אדם אחר אם לא מפני שכבר נברא העולם הייתי אומ' להבראת עולם יפה ונאה כמותו משיבין המלאכים ואומר' לך עבור רוח צפונית שאינה מסוככת ועשה מחיצה יפה כמו שאר מחיצות וזהו לעשות שיש עוד דופן רביעי לעשות כי היה לו לכתוב אשר ברא אלהים את אשר [עשה],¹ והכי משמע הכל לשון עבר, אבל לעשות משמע לשון עתיד.

אי נמי כאשר דרשו החכמים כי המזיקים לא נבראו עד מוצאי שבת.

מאחי ה"ר שלמה.

ומעץ הדעת הטוב ורע – יופי וכיעור, כמו בניך הטובים {מלכים א' כ':ג'}, כמו ונאכל ונשת ונהיה טובים¹ באלו הלשונות משתמעי.

ורע – כמו מדוע פניכם רעים.

וראיה לדבר, שהרי חכם היה אדם שקרא שמות לכל מיני הב' ועופות וחיה קודם שאכל מעץ הדעת, ובאכלו ממנו נתן לב לקשט עצמו והבין שערום מגונה הוא,² והמקושט יפה הוא.

כי ביום אכלך ממנו מות תמות – תימה, והלא לא מת באותו יום. אלא הכי פשוטו ביום אכלך ממנו אתה חייב מיתה על שעברת מצותי כמו מות יומת המכה רוצח הוא.

וכן בקרא.

ע"א: בעבור תשובה שהשיב לו אדם הראשון האריך לו יומו, כי אמר אדם הראשון האשה אשר נתת¹ לי כלומ' דרך ארץ כשנותנין שום דבר לבנים לטובתן נותנין ולא לרעתן, ואתה האשה שנתת לי שתהיה לי לטובה ונהפכה לי לרעה כי נתנה לי מן העץ וכו'. והשיב לו הקב"ה אתה השבת לי תשובה נכונה ואאריך ימיך שלא תמות מיד ותחיה עד סוף יום שלי שהוא ארוך אלף שנים.

יוס"ף.²

עוד יש להקשות מדוע לא הזהיר לו הקב"ה מעץ החיים קודם עץ הדעת, והלא היה חשוב מעץ הדעת שאם יאכל ממנו יחיה לעולם, כי עץ החיים לא היה ראוי ושוה¹ לכלום כי אם לאדם שכבר אכל מעץ הדעת כמו המשקין של רופא שקורי' פויינ"ט אינם ראויות ושוות כלום כי אם לחולה. ואם ²אותה³ אדם בריא לא יועיל לו כלל, כך עץ החיים אם יאכל אותו⁴ אדם הראשון קודם שאכל מעץ הדעת לא יועיל כלל.

עוד כי עץ הדעת היה עשוי כמו גדר לפני עץ החיים, ועץ החיים היה נטוע לפנים מן הגדר, ולכך לא כתב מתחלה הזהירה¹ מעץ החיים כי לא היה יכול² להגיע אדם הראשון ולקחת ממנו, אבל כשאכל מעץ הדעת נמצא שפרץ הגדר וראה עץ החיים, הזהיר לו.³ והכי משמע לשון⁴ הכתו', דכתו' פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים, כלומ' עתה כשאכל מעץ הדעת אין צריך לו כי אם להושיט ידו לקחת גם מעץ החיים.

כתנות עור – מדרש: עשה להם הכתונות מעור נקיבה של לויתן שמלחה לו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבא.

וילבישם – לפי שאמ' למעלה ויעשו להם חגורות, ממתנים ולמטה, אבל לבסוף עשה להם הקב"ה¹ כתנות לכל גופם.

עור – לשון גוף, לפי שהעור מכסה כל גוף של אדם, וכן כתו' {איוב ב':ד'} עור בעד עור, כלומ' גוף בעד גוף, אם מתו בניו נשאר גופו ומה לו בכך, וכן יאכל בדי עורו {איוב י"ח:י"ג} אברי גופו, וכן בלויתן התמלא בסוכת עורו² {איוב מ':ל"א} התוכל לעשות בים סוכה שקורי' נוראט בלע' דזהו מצודת דגים שתוכל להתכסה עורו ונתפס בה, אמ' אפי' צילצול קטן שעושין לתפוס³ דגים, בהכנסת הראש. סוכה, היא המצודה והמכסה⁴ כל גוף [ה]דג,⁵ דוגמת וסוכה תהיה לצל, וצלצל היא הקטן שמכניס בה ראשו ונצוד.

רבינו⁶ שמואל.

רבינו¹ שמואל.

הלא אם תטיב שאת – כלומ' אם תטיב שלא תעשה עונות כי אם מעט, שאת – תוכל לסבול עונותיך ולא יכבידו עונותיך עליך.

ואם לא תטיב לפתח חטאת² רובץ – כלומ' ואם תעשה עונות הרבה, תהיה רובץ תחת החטאת והעון שלא תוכל לשאת ולסבול אותם.

לפי שהוא גלוי וידוע לפני הקב"ה שהוא עתיד להרוג אחיו, אמ' לו למה חרה לך אשר לא קבלתי דורון שלך ולמה תקנה¹ באחיך.

הלא אם תטיב שאת ואם לא תטיב שאת² – זה קרבן כמו וישא משאות, והכי פתרונו כלומר אם תטיב ואם לא תטיב, תטיב לשון ריבוי כמו הטיבו מצבות³ אשר בסוף תרי עשר {הושע י':א'}, כלומ' אם תרבה לה[שיא קרבן]⁴ ואם לא תרבה להשיא⁵ קרבן איני חושש בכך, כדכתו' לא ציויתים על דברי עולה וזבח, ואם החוק חקוק לפני והקרבן בא לכפר, לכך כתו' לפתח חטאת רובץ, כלומ' אין החטא לפני כי אם לפתח, כלומ' מחוץ למחנה שכינה. ואל יהי לבך אל אחיך מחמת קנאה, כי אליך תשוקתו ותאוותו ואהבתו,⁶ ואתה תמשול בו כדין נחלת הבכורה שאתה בכור.

ויהי בהיותם בשדה – פי' ר"ש דברי ריב ומצה היה ביניהם, ובב"ר הקטטה היה ביניהם, כי אמר קין אל הבל אחיו:¹ אין בעולם יורשים כי אם שננו, ועתה בחר לך אי זה תקח לחלקך, או הבהמות והחיות והעופות, או התבואות והאילנות והזרעים שיוצאים ממנה, ותעשה מחלקך מה שתרצה ואני אעשה מחלקי רצוני. ענה לו הבל: אני בוחר לחלקי הבהמות והחיות והעופות וכל הולך על גב הארץ, והסכים לו קין. ולכך הביא הבל² מבכורות צאנו קרבן שיהיה מחלקו, ובחר מן הטובים, וקין הביא מן הגרוע מחלקו זרועי פשתן, כמו שאמרו רבותי' ז"ל לאח' שגמר מלאכתו בביתו והיה נהנה מן פשתן הקריב ממנה קרבן, שנהנה מן הזרע. אבל הבל הקריב ממנה קרבן [קודם]³ שנהנה שהקריב מבכורות צאנו, ולכך הזכיר הכתו' לא תלבש שעטנז צמר ופשתים, ולכך כתו' וישע י"י⁴ אל הבל ואל קין ואל מנחתו לא שעה. כיון שראה קין שחרה אפו של הקב"ה אשר⁵ לא הביא בהמות כמו אחיו, ונתקנה בו ונכנס עם אחיו במריבה, ואמ' לו: הלוך ותוליך בהמתך מעל ארצי כי איני רוצה שיאכלו זרעוני. ענה לו הבל: היכן אוליכם. הלא כל הארץ שלך. ועל כן נתאבקו יחדו. בא הבל והפילו לארץ, ואחר כך נכמרו רחמיו והניחהו, ובא קין וקם מתחתיו והרגו, והיינו דכתו' ויקם קין.

מדרש: כשהרג¹ קין את² הבל לא היה יודע מה יעשה ממנו עד שבאו שני עורבין והרגו זה את זה וחפר בארץ וקברו, אמ' קין מנהג העולם כך הוא, ובא וקבר אחיו, והיינו דכתו' קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, מלמד שקברו.

שבעתים יוקם – פי' על¹ שבעה אחר קין לא יהיה הנקמה מקין על שהרג אחיו.

אבל רבי'¹ שמואל פי' ד:

כל ההורג קין ומזיקו יוקם ממנו שבעתים, כלומ' שבעתים הרבה יותר ממנו על שהזיק אחיו, דכל שבעתים לאו דוקא אלא לשון² הרבה שביעיות כמו כי שבע יפול צדיק וקם, ואור החמה יהיה שבעתים, מזוקק שבעתים³.

ולמך שבעים ושבעה – אלו שבעיות לא מישתמעי דווקא, אלא שבעיות.⁴

ויאמר¹ למך לנשיו – בכל מקום שתמצא שתי נשים לאדם אחד תמצא מחלוקת ביניהם, ברחל ובנשי אלקנה, ויחר אף יעקב ברחל², חנה למה תבכי, אף כשהיו ללמך שתי נשים התחילו לעשות מריבה עמו. ויאמר למך לנשיו, מתוך מריבה³ ומחלוקת שביניהם⁴ דמיה כאילו איש הרגתי לפצעי להיות פצוע עליו⁵ או ילד הרגתי להיות אני⁶ לוקה בחבורות בשבילו. ועל קין שהרג אחיו אמרי כן⁷ דכל זה שיהרגנו יוקם קין מהרוצח שביעיות הרבה טפי ממה שהזיקו, אני ש[לא] הרגתי⁸ מזיד, לא כל שכן המזיקני יהיה לי נקמה שבעים ושבעה, כלומ' שבעיות יותר מקין, וכיון⁹ שלא [הרגתי]¹⁰ שום אדם למה תריבון עמדי. וכל מחלוקת של למך ונשיו לא היה אלא להודעינו¹¹ שאפי'¹² כמה דורות אחר קין היו זכורין ונזהרין¹³ בדבר, שלא להכותו אותו כל מוצאו שאפי' למך שהיה כמה דורות אחר כן הזהיר נשיו לדבר. זהו עקר¹⁴ פשוטו.

רבי' שמואל.