Commentators:R. Avraham ibn Ezra/5

EN/HEע/E

R. Avraham ibn Ezra

Sources

Ibn Ezra Devarim 34 Endingאבן עזרא דברים ל״ד סיום

לדור דורים שנותיך אלהי וחיינו מתי מספר ספורים ואתה חי וקיים לעדי עד וסופר כל וכל דורות ודורים. ושוכן עד קדוש רם ונשגב ועושה טוב ומטיב לישרים ומדריכם בדרך הישרה הנקראים ישרים גם טהורים. בחסדך אלהים למדני לתורתך ואבין הסדרים ועזרני להתחכם בדתך ואדעם, יהו על פי סדורים. וכשם שעזרתני בטובך וכתבתי לשר כל הספרים. והשלמתיו בארבעת אלפים תשע מאות וגם שבע ועשרים שנת ששית למחזור ר״פ ברומי שנת רצון שנת תפקוד אסורים ביום ששי ביום טובה ושמחה לישראל קדושים גם טהורים.

Ibn Ezra Kohelet Introductionאבן עזרא קהלת הקדמה

Listen to the beautiful words of Abraham the scribe. He recorded them in a book for the intelligent spirit. He was named the son of Meir and is known as the son of Ezra. His glory asks his rock for help, For light to shine upon his darkness, And for success in his endeavors. Until now he has been like an oak tree that sheds its leaves. He was separated from his homeland which is in Spain. He went down to Rome with a frightened spirit. He there prepared his heart to explain and to teach. He beseeches God who is his hope, to give him much strength. God will give him wisdom and forgive all errors in his comments on Kohelet. In the name of God, dominion is His, I begin to explain the book of Kohelet. [Scripture states:] The path of life goes upward for the wise, that he may depart from the nether-world (Prov. 15:24). Just as a traveler who is captured [and held prisoner] desires to return to his birthplace and be with his family, so does the intelligent spirit [which is in man] desire to take hold of the upper levels till it ascends to the [level] of the legions of the living God who do not rest in "houses of clay" (Job 4:19). [Scripture speaks of houses,] for human bodies are compared to houses. They are made out of dust. The angels, whose dwelling is not with flesh (Dan. 2:11) makes a similar point. This will come to be if the spirit is cleansed and sanctified from the defilement caused by the body's filthy desires which pollute the holy, and cause [people] to join those who are in she'ol below. [Man reaches these heights] when his spirit dedicates its heart to know its origin and to perceive its secret with the eyes of wisdom, which [unlike physical eyes] do not grow dim, and to whom far and close are equal, and night is as day. The spirit will then be fit to truly know the certainty of words of truth (Prov.22:11). These words will be inscribed upon the spirit so that they will not be erased from it when it separates from its body, for the writing is God's writing. The soul was brought [down to earth] to show [her the works of the Lord]. It is imprisoned in a jail until the time that is set [for the death of the body] comes. All of this is for the spirit's benefit and good. If the spirit endures toil for a number of years, it will ultimately rest and rejoice forever, without end. All creation is divided into four categories: that which is totally good, that which is mostly good but partially evil, that which is totally evil, and that which is mostly evil but partially good. The first category is that of the angels. The second category are the living beings that exist on the earth. The remaining two categories do not exist. It is impossible for them to exist, for God only creates things that are good, for the whole is always good. Scripture thus writes: And God saw everything that He had made, and, behold, it was very good (Gen. 1:31). If there were any evil in what God made, it was only at its fringe. From the point of view of the Upper Wisdom, a great amount of good should not be withheld because of a little evil. The root of evil is due to the defect of the recipient. We can only compare the acts of God to His creations, for everything is His creation. Observe, we see that garments that are exposed to the sun turn white, while the face of the fuller turns black. [Why is this so?] Doesn’t that which acts [upon the garment and that which acts upon the face] come from the same source? In truth, the effect of an act varies in accordance with the nature of its recipient, the object to which it is directed. The [effect of the sun's rays] differ depending on the nature of the objects that the sun's rays fall upon. The thoughts of people differ in accordance with the nature of each and every person. The nature [of people] differs in accordance with the upper arrangements, the place of the sun, [and] the object that receives its power. [It varies in accordance with] cities, religions, and food. Who can count all of these things? The way of each man is pure in his eyes. The Lord God of Israel stirred up the spirit of His friend Solomon to explain "words of delight" (Kohelet 12:10); [that is,] topics dealing with wisdom and to teach the straight path. All things that a created being makes do not last. All created beings will grow weary [if they try] to create substance which is the bases of [all things], or if they try to destroy substance and make it disappear. All of man’s works consist of forms, images, and accidents. Human beings can separate that which is connected or connect that which is separated. They can move that which is at rest and put to rest that which moves. Therefore, all the works of man are waste and empty. [The only thing that is worthwhile is] the fear of the Lord. A person cannot attain to the level of the fear of the Lord unless he first ascends the ladder of wisdom and his understanding is firmly developed and. established.

שמע אמרי שפר, לאברהם סופר, כתבם על ספר, לרוח משכלת. ובן מאיר נקרא, מכונה בן עזרא, ומִצוּרוֹ עזרה, כבודו שואלת. להגיה חשכו, להצליח דרכו, אשר נשאר עד כה, כאלה נובלת. ומארצו נפרד, אשר היא בספרד, ואל רומי ירד, כנפש נבהלת. ושם לבו כונן, לפרש ולשנן, ואל אל מתחנן, ולו התוחלת. להרבות לו עצמה, והוא יתן חכמה, ויסלח כל אשמה, בפירוש קהלת. בשם אשר לו ממשלת, אחל לפרש קהלת. אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה (משלי ט״ו:כ״ד) – כי כאשר יתאוה האורח שנשבה לשוב אל ארץ מולדתו להיות עם משפחתו, כן תכסוף הרוח הַמַשְכָלֶת לְהֵיאָחֵז במעלות הגבוהות עד עלותה אל מערכות אלהים חיים שאינימו שוכני בתי חומר, כי הגוייות נמשלות לבתים ובעפר יסודם, וכענין: די מדרהון עם בישרא לא איתוהי (דניאל ב׳:י״א). וזה יהיה אם תתלבן הרוח ותתקדש מטומאת תאוַות הגויוֹת המגואלות המטנפות הקודש להתערב בשאול מטה, ותשיב אל לבה לדעת יסודה, ולראות סודה בעיני החכמה שלא תכהינה. והרחוק כקרוב לפניה, והלילה כיום, אז תהי נתכנת לדעת קשט דברי אמת, וְיִהְיוּ מְחוּקָקִים עליה, ולא יִמָחוּ בְהִפָרְדָה מֵעַל גְוִיָתָה, כי המכתב מכתב אלהים הוא, כי למען הַרְאוֹתָה הובָאָה הֵנה, על כן נכלאה במסגר עד עת קץ. וכל זה להועיל ולהיטיב לה. ואם סבלה עמל שנים במספר, כן תנוח ותשמח עולמי עד בלי קץ, כי כל מעשה יפרד והיה לארבעה ראשים: טוב כולו, או טוב רובו ורע בקצהו, או רע כולו, או רע רובו וטוב בקצהו. והחלק הראשון הוא מנת בני האלהים, והחלק השני הוא החיים אשר על פני האדמה, והשנים הנשארים נעדרים לא יתכן הִמָצְאָם כי לא יעשה י״י אלהים דבר כי אם טוב, כי הכל לעולם הוא טוב. וכן כתוב: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב (בראשית א׳:ל״א). ואם היה שם רע יהיה בקצהו, כי בעבור רע מעט אין בדרך החכמה העליונה למנוע טוב רב. ושורש הרע מחסרון המקבל, ואין לנו יכולת לְדַמוֹת מעשה האלהים כי אם אל מעשיו, בעבור היות הכל מעשיו. הנה ראינו ילבינו הבגדים השטוחים לשמש ויחשכו פני הכובס, והלא הפועַל אחד יוצא מפוֹעֵל אחד, לכן השתנו הפעלים בעבור השתנוֹת תולדות המקבלים. ומחשבות בני אדם משתנות כפי תולדות גויה וגויה, והשתנות התולדות בעבור השתנות המערכות העליונות ומקום השמש, והמקבל כחה והמדינות והדתים והמאכלים, ומי יוכל לספור אותם. וכל דרך איש זך בעיניו. ויער י״י אלהי ישראל את רוח שלמה ידידו לבאר דברי חפץ ולהורות הדרך הישרה, כי כל מעשה שייעשה נוצר הוא לא יעמוד, כי כל הנבראים ילאו לברוא עצם שהוא שורש, או להכחידו עד שיהיה נעדר. רק כל מעשיהם דמות ותמונה, ומקרה להפריד מחובר ולחבר נפרד ולהניע נח ולהניח נע. על כן מעשה בני אדם תוהו וריק, כי אם יראת י״י, ולא יוכל איש להשיג אל מעלת יראתו עד עלותו בסולם החכמה, וְיִבָּנֵה וְיִכּוֹנֵן בַתְבונה.

Ibn Ezra Bereshit Lexical Commentary Introductionאבן עזרא בראשית דקדוק המלים הקדמה

יבורך שם אשר אין לו תמונה ולמעונות שחקים הוא מעונה, ונשגב מחזותו כל נשמה וחכמתו גלויה גם צפונה. לאברהם בנו מאיר יצו עוז יבינהו ומפיו כל תבונה, עזרהו עדי היום ומספר שני חייו שמנה על שמנה. בזקנתו מכרוהו עוניו ביד מכה חדשה גם ישנה, ורב משה בנו מאיר סמכו ושב גוו ככפה רעננה. ונדרתי לאל נדר בחליי לבאר דת בהר סיני נתונה, ומה דעתי לקדם בה גבירי וכל חכמה למשה היא למנה. כשלוח מעט מים לגיחון וערך נר לחמה או לבנה, גנזו אל היות אור לחשכים וכפו בנדבות כעננה. והן אחל יסוד דקדוק ופרוש עלי דרך ישרה באמונה, ולא אזכיר אשר טעה בספרו ואזכיר שם אנוש דבר נכונה, ודת משה ביד משה אפרש והיא עדות יי נאמנה. נאום אברהם בר מאיר הספרדי: הנה בשמים עדי, היודע סודי, כי בכל לבי ובכל מאודי, אפרש התורה בעודי, על פי אשר תשיג ידי, אם יהיה אלהים עמדי. ואחל בשם אשר אין לתחלתו תחלה, ואשלים בשם אין לגדולתו תכלה, והוא ינקני מכל שגיאות, שלא יהיו בעיני לבי נראות, בין בטעם או בדרך מבטא, כי אין אדם אשר לא יחטא. ולפני החלי לפרש או לדקדק מלה, אומר כי האמת כמו נקודה בתוך עגולה. ומפרשי התורה הולכים על חמשה דרכים: האחת – היא דרך חכמי הערלים, האומרים כי כל התורה חידות ומשלים, ככה כל הדברים, שהם בספר בראשית נאמרים, גם ככה כל המצות והחוקים הישרים. כל אחד כפי מחשבתו, זה יוסיף וזה יגרע, פעם להיטיב פעם להרע. כי השבעה עמים רמז לדברים נעלמים, שהם בגוף האדם שֻמים. ואשה כי תזריע (ויקרא י״ב:ב׳) רמז לבית תפלתם, ומספר ימי הטומאה בראיתם. גם מספר השבטים רמז למנין התלמידים הַשָּׁטִים. וכל אלה דברי תהו, הבל נדף ואין כמוהו. והאמת לפרש כל מצוה ודבר ומלה כאשר הם כתובים, אם המה אל הדעת קרובים. גם נכון הוא להיות לדברים סודות, והם בעצמם אמת גם חידות, כדבר גן עדן ועץ הדעת, ותהיה חכמת לב עם חכמת מפי אב נשמעת. והעד הנאמן בכל פירושנו הוא: שכל הלב שנטע בקרבנו קדושנו, והמכחיש הדעת כמכחש הרגשותינו, כי לאנשי לבב נתנה תורת אבותינו. ואם מצאנו כתוב בתורה שאין הדעת סובלת, נוסף או נתקן כפי היכולת, על דרך משפט הלשון, אשר חקק אדם הראשון. גם במצות נעשה כן, אם הדבר כמשמעו לדעת לא יתכן, כמו: ומלתם את ערלת לבבכם (דברים י׳:ט״ז), כי על המצוות כתוב: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא י״ח:ה׳). ועוד כי השם צוה שלא לרצוח אחרים, ואיך יצוה לרצוח את נפשו כאכזרים, גם עת מותו תבוא, טרם מולו את ערלת לבבו. ואם ישאל שואל: איך יתכן להיות דברים להשמעות אזנים ולסודות נכבדים? התשובה: זאת תפארת דברי אלהים חיים על כל חכמי הגוים שחברו ספרים רשומים. והמשלים על פי עורים אלמים. ודרכי השם בתולדות האדם יורנו דרכים, כי האף שהוא הנחירים נברא בעבור ארבעה צריכים: לנשוב הרוח אל מוח הראש, ולהוריד ליחתו, ולהריח בו, וליופי תכונתו. והנה דרך הגוים מגולה שהם מחוץ לעגולה. השנית – דרך הצדוקים המכחישים דברי המעתיקים שהיו כלם צדיקים. ופעם הם בתוך הנקודה, ופעם סביבותיה, ופעם מחוץ לקו רחובותיה. כאשר עשה בנימין, שהיה משמיל גם מימין, כי לא היה בדברי הקדמונים מאמין, וככה יקרה לכל מין. הוא הראנו מערומו מבלי כסות, כי מלאתך ודמעך (שמות כ״ב:כ״ח) על אחור האריסות. ואילו היה כן, למה הקדים הכתוב מלאתך לפני דמעך, אם טעם דמעך כמו: זרעך. ועוד כי דבר המלאה איננו בידו, רק ביד הצור ילדו. וככה עשה ענן, ימחה שמו כענן, שפירש בחריש ובקציר (שמות ל״ד:כ״א) על דבר האשה, והלא תכסמו בושה. כי אם אמרנו ביד הגבר החריש, הלא במלת קציר יחריש. ואלה העורים המוכים בסנורים, הלא ידעו אם לא שמעו, כי תורה שבכתב מיד אבותינו קבלנוה, וככה תורה שבעל פה מפיהם שמענוה. וחלילה חלילה שהוסיפו או גרעו, על אשר קבלנו ושמענו. ואם אין אמת תורה שבע״פ, הנה גם לתורה שבכתב אין מרפא. כי אין בתורה המקודשת, מצוה שלימה מפורשת. כי לא הזכיר כמה אבות מלאכות ותולדותיהן, ומדות חקות הסוכה ומשפטיהן. גם לא הזכיר הפסחים, איך הם תלויים בירחים, ואם אביב לא ימצא, במה נחרצה. ויש לתמוה: כי הכל חייבים בכל שנה להיות שומרים, מאכל חמץ בפסח שיש בו כרת וביום הכפורים. והנה ראינו: כי משה ע״ה הראנו למבין עם תלמיד, דבר מצורע ואות כל נגע על מתכונתו העמיד, שהיא לאדם אחד ולא ימצא תמיד. וזה לאות כי קריאת המועדים היא נתונה לחסידים, וככה מצאנו בחזקיה שנועץ עם הזקנים (דברי הימים ב ל׳:ב׳), והנה המועדים על פי העצה נתונים, כאשר העתיקו אנשי האמונה הנקובים בשמות במשנה, והשם שנתן להם חכמה הוא יתן משכורתם שלימה. ולא די לאלה חסרי התבונה שאין בהם אמונה, עד שיוציאו המלה מהתכונה, כי דקדוק הלשון לא ידעוהו, גם בארצם לא שמעוהו, כאשר עשה בן זוטא, שבכל פרושו יחטא, שפירש ולא תעלה במעלות (שמות כ׳:כ״ב) מגזרת: מעל, והמ״ם שורש כנו״ן נעל, ולשון רבים ונעלות בלות (יהושע ט׳:ה׳). ולו היה כמוהו במעלות היה בִמְעָלוֹת, רק היא כמו: ו{ב}מעלות שבע (יחזקאל מ׳:כ״ב). והנה רצה בן זוטא לעלות במעלות החכמה בהבליו, ונגלה ערותו עליו. והשלישית – דרכו בה חכמים ונבונים, והם ראשי הגאונים. פעם בנקודה רצים ושבים, ופעם בקו הרחב הסובב סובבים. כי יכניסו בספרם חכמות חיצונות, להראות שיעמדו על תכונות עליונות. כי יזכירו מחלקות חכמי עולם בבריאתו, וזה מה יועיל למאמין בשם ובתורתו. ובפרשת עץ פרי ובדשאים (בראשית א׳:י״א-י״ג), יזכירו מה צורך יש בהם לנבראים, ואלה ימצאו בספר הרופאים. ובפרשת יהי מאורות (בראשית א׳:י״ד-י״ט) יזכירו מדתם ומרחקם ותנועתם, ומשפטי חקם כפי כח השבעה גבולות, כאשר נסו חכמי המזלות. והתורה הזהירה שלא נהיה בעינינו כחכמים, רק נהיה עם אלהינו תמימים. ובפרשת ויחלום והנה סלם (בראשית כ״ח:י״ב), יזכירו כל פתרון חלום נעלם. ואיך יערבו חלום נביאים בחלום נכרים, ומה למים מתוקים אל מים מרים. ובדבר המשכן רצו לבאר תעלומות, ועם תרומות נדבה יזכירו כל התרומות. והאמת שיש לנו להתבונן בדברי התורה, שמות השם הנכבד והנורא, וסודות עמוקים, גם במצות וחקים, לא שזפתם עין סכלים, ומבוארים הם למשכילים. ואם השם יהיה בעוזרי לשלם נדרי, אבאר קצתם, ומדברי משה ראיותם, או מדברי הקדמונים, שמסר יהושע לזקנים. הרביעית – היא דרך סלולה לקדמונינו, היא הרשומה בתלמודינו. כי הם בנקודה בעצמה גם סביבה, ופעם יראו שהם בחוץ והסוד בקרבה, כי פעם יפרשו הכתוב כמשפטו על דרך פשוטו, ופעם ידרשו בו דרש לסוד עמוק או מפורש. והנה אומר כלל בתורה, גם בדברי המקרא גם במשנה, ובכל מסכתות ובכל ברייתות ומכילתות, שאם מצאנו באחד הנזכרים, דבר שיכחיש אחד משלשה דברים, כי האחד שקול הדעת הישרה, או כתוב מכחיש אחר בדרך סברא, או יכחיש הקבלה הנגמרה, אז נחשוב לתקן הכל כפי יכלתינו, בדרך משל או תוספות אות או מלה על דרך לשונינו. ואם לא נוכל לתקן אל האמת, נאמר כי זאת החכמה ממנו נעלמה, כי יד שכלנו קצרה, ודעת בני דורינו חסרה. והדבר שהלאנו יהיה כספר מונח ונעזב, וחלילה לנו לומר שהוא שקר וכזב. גם לא נאמין שהוא כמשמעו, רק נאמין כי הכותב זה הסוד הוא ידעו. כי יש בדברי הקדמונים סודות, על דרך משלים וחידות, שלא יבינום כל השומעים, ולבעל המחקר יהיו נודעים. ועתה אזכיר חידת אמת שתראה קשה, והוא מטעם זאת הפרשה. אמרו זכרם לברכה (תנחומא נשא י״א) כי שבעה דברים נבראו קודם העולם, בית המקדש גם ישראל מכללם. והמקדש חלק מהארץ, גם ישראל חלק מתולדותיה, ואיך יעמוד בניינה לפני מוסדותיה. וכאשר חפשתי מלת בריאה, הנה היא כמו: גזרה, כאשר אפרש במלת בראשית ברא. והם גם הם אומרים כי חמשה דברים עלו במחשבת להיות נוצרים, רק השנים עם הבורא בעלי סודו, והם תורתו וכסא כבודו. ואנשי התשיה ראיות השם מביאים, כי החכמה עולם ראשון לכל נמצאים. והתורה היא החכמה באמונה, כי היא מקור כל תבונה צפונה. וככה אמר שלמה: י״י קנני ראשית דרכו (משלי ח׳:כ״ב). ושם כתוב כל מלה קדמונית, להודיע שהיא ראשונית, ראשית, וקדם, ומאז, ומעולם, ומראש, ועד לא, ובטרם. ובדרך הדרש כי נבראה קודם העולם יומיים, שהם שנים אלפים, כי דרשו יום יום (משלי ח׳:ל׳) כמו: כי אלף שנים בעיניך כיום (תהלים צ׳:ד׳). ואנחנו ידענו כי העתים והרגעים מתגלגלים ונעים, והשנים מחוברות מחדשים, החודש מימים כמו שלשים. ואם אין מאורות, אין שנים נספרות, רק הנה נעדרות. והדורש סמך על שתא אלפי שני הוו עלמא (בבלי סנהדרין צ״ז.), ופירש כי שני אלפים תהו, זהו: והארץ היתה תהו ובהו (בראשית א׳:ב׳). ודבר כסא הכבוד מפורש היא: נכון כסאך מאז (תהלים צ״ג:ב׳), לרוכב בשמי שמי קדם (תהלים ס״ח:ל״ד), והוא הגוף התקיף, וכל המקיפים מקיף. ואמרו זכרם לברכה (משנה אבות ה׳:ט׳): עשרה דברים נבראו בין השמשות. והטעם: כאלו התנה עם מעשי בראשית וגזר להיות אלה הנזכרים, בעבור שאין כל חדש תחת השמש (קהלת א׳:ט׳). ובעבור שכתוב כי בסוף יום ששי כלה כל המעשים, אמרו כי בסוף שהוא סוף הששי ותחלת שביעי גזר להיות ככה. וטעם בין השמשות רגע היות נקודת עגולת השמש כנגד שטח הארץ כנגד היושב. אז חצי עגולת השמש למעלה וחציה האחר למטה כנגד האדם. ויש כתוב בתורה מכחיש כתוב אחר, כמו: לא יראני האדם וחי (שמות ל״ג:כ׳), והוא האמת בשקול הדעת. וכתוב אחר: ויראו את אלהי ישראל (שמות כ״ד:י׳), והדעת מודה, גם העין לעדה, כי איננה רואה רק המקרים, שהם על גשם נוצרים. והנה זאת המראה היא בדרך נבואה, וכתוב: כי י״י אלהיך אש אוכלה הוא (דברים ד׳:כ״ד). והלא ידענו כי האש, השם בראו, ואיך נביאיו בשמו יקראו. רק הטעם: כי ישחית מהרה כמו אש בוערה, וכמוהו: ועיר פרא אדם יולד (איוב י״א:י״ב), ורבים ככה. וככה נעשה אם מצאנו בדברי הקבלה דבר שיכחיש הכתוב, נבקש איזו מהם היא אמת לבדו, ונתקן את השני העומד כנגדו. כי יש מקומות שידרשו בו קדמונינו לזכר ולאסמכתא בעלמא, והם ידעו הפשט כי להם נתנה כל חכמה. כאשר דרשו: וירש אותה (במדבר כ״ז:י״א) – שהאיש יורש את אשתו, כי היתה קבלה גמורה בידם מפי הנביאים, ושמו זה הכתוב לזכר ולסימן לקוראים. ואין ספק כי הנחלה לשאר תנתן, ואיך נהפוך הדבר. כי האומר תנו נחלת ראובן לשמעון, לא יתכן שטעמו שיתנו נחלת שמעון לראובן. ועוד מה טעם ואם אין אחים לאביו (במדבר כ״ז:י״א), הנה לא הודיענו מה נעשה. ועוד כי לא יירש האיש את אשתו אם היו אחים לאביו. ועוד כי על דרך הפשט לא נקראה האשה שאר, כי כתוב: איש איש אל שאר בשרו (ויקרא י״ח:ו׳). ומה שדרשו זכרם לברכה במלת: כי אם לשארו הקרוב אליו (ויקרא כ״א:ב׳), גם הוא אמת שקבלו ככה. והכתוב לא הזכיר האשה בעבור שהאיש ואשתו נחשבים לבשר אחד. גם נאמר בדברי המתרגם התורה בארמית, כמו: וברוח אפיך נערמו (שמות ט״ו:ח׳) שתרגמו כמו: וברוח פיך, ופשוטו שהיא כמו: ומרוח אפו יכלו (איוב ד׳:ט׳). וככה: נערמו מים (שמות ט״ו:ח׳), שהיא מגזרת: ערמת חטים (שיר השירים ז׳:ג׳), והוא תרגמו כמו: מפר מחשבות ערומים (איוב ה׳:י״ב). וגם: בני אתונו (בראשית מ״ט:י״א), כינה אותו מבנין: שער האיתון (יחזקאל מ׳:ט״ו). גם: ותשב באיתן (בראשית מ״ט:כ״ד) מגזרת: תשובה, ומלת באיתן באותם, גם נביאותו בהפך האותיות, ורבים ככה. וידענו כי דרך הפשט לא נעלמה ממנו, כי הקל שבקלים ידענו, רק תפש דרך דרש, כי שבעים פנים לתורה. הדרך החמישית – יסוד פירושי עליה אשית, לבאר כל כתוב כמשפטו, ודקדוקו ופשוטו, רק במצות ובחקים אסמוך על קדמונינו, וכפי דבריהם אתקן דקדוק לשונינו. וחלילה לי מחטוא לקוני, לשלוח יד לשוני, [נגד] הרבים ונכבדים בחכמתם ומעשיהם, מכל חכמי הדורות הבאים אחריהם, כי כל חוטאם חומס נפשו, והיוצא מדבריהם החוצה דמו בראשו (יהושע ב׳:י״ט), והוא יבדל מקהל הגולה (עזרא י׳:ח׳), וירד חי שאולה. רק בכתוב שאין שם מצוה אזכור הפירושים הנכונים, שהם לראשונים או לאחרונים. ומהשם לבדו אירא, ולא אשא פנים בתורה. ואזכור בתחילה בכל פרשה, דקדוק כל מלה שיש בה קשה, ואחרי כן אזכיר הפירושים כסדר, וי״י יחזקני לשלם הנדר. ובעבור כי חכמי דורינו לא התעסקו בדקדוק, אזכיר מוסדותיו ובניניו, ותוצאותיו ועניניו, להיות מפתח למסגרותיו, אחרי עמדו על פעמותיו. אותותינו שנים ועשרים, והחמשה כפולים, בעבור שיראו במתכונתם שהם סמוכים. והנה אחזו הקו שהוא ברוחב, ושמוהו באורך להעמיד האות בסוף המלה, והשני לכפולים סגרוהו בסוף. והמלכים שבעה, והשלשה הם כמו השלש התנועות הנמצאות שהם מהמוצק, שהיא הנקודה, ואל המוצק וסביב המוצק. והנה בדמות האש והרוח תנועת החולם, על כן הנקודה למעלה. והפך זה תנועת המים והארץ אל המוצק, וכמוה חירק, על כן הנקודה למטה. וסביב המוצק הגלגל וכמוה פתח, ולא יוכלו העברים לשומו בין אות ואות, שלא תשתבש המלה. גם נתנוהו למטה, בעבור כי כמוהו למעלה עם בג״ד כפ״ת כשהן רפים. והקמץ גדול נקמץ מחולם ופתח גדול, על כן שתי הצורות, ושמו הנקודה למטה מהפתח בעבור מפיק ה״א. והקמץ הקטן מורכב מקמץ גדול ומחירק, על כן אחריו נח נעלם. וכל קמץ שאחריו דגוש הוא חטוף, רק גזרת בתים. גם השורק מורכב מחולם ומחירק, על כן הושם בתוך הוי״ו באמצע. וכאשר אין שם וי״ו ישומו שלש נקודות כנגד החולם והחירק והאמצעות. תחלת כל מבטא נוע וסופו נוח, ופעם נעלם אם היה מאותיות אהו״י, ופעם נראה. רק אם היה הסוף אחד משאר אותיות, לעולם יהיה נח נראה, על כן לא ינקדו הסופרים השוא שהיא בסוף המלה, כי אין צורך. רק אם היה האות כ״ף אותו ינקדו, בעבור כי הכ״ף סימן לנוכח הנקבה, וככה תי״ו. ואם היו שנים שואים בסוף, ינקדו שניהם, כמו: יפת אלהים ליפת (בראשית ט׳:כ״ז). והנה השוא אין כח באדם לקראו כי אם אחר התנועה או תנועה אחריו, כמו: יפת אלהים ליפת (בראשית ט׳:כ״ז). והנה אם היה השוא נקרא בעבור התנועה הבאה אחריו, הוא השוא הנע, כשוא המ״ם והיה עקב תשמעון (דברים ז׳:י״ב) ושוא השי״ן נח. ואם היה אחד מאותיות בכל״ם שהם משרתים, שהיה האות ראוי להיות בשוא נע, אין כח באדם לבטא בשנים שואים נעים, על כן הוצרכו העברים לשום חירק תחת האות המשרת, אם הוא אחד מן בכל״ם כמו: לראובן (במדבר א׳:ה׳). ואם היה וא״ו, יוסיפו אל״ף בקריאה, וישומו שורק בוי״ו, כמו: הסכת ושמע (דברים כ״ז:ט׳), כדרך הוי״ו אם היה אחריו אות מחביריו, שהם אותיות השפה שהם בומ״ף, כמו: ובאו בביתך (שמות ז׳:כ״ח), ומלאו בתיך (שמות י׳:ו׳), ופרו ורבו (בראשית ח׳:י״ז). ואל תתמה על תוספת האל״ף במבטא, כי כן עשו אם בסוף המלה אחת מאותיות הגרון שהם אחה״ע, וישומו פתח להורות על האל״ף, כאשר שמו חירק במלת ירושלם להורות על היו״ד שנקרא. רק האל״ף בסוף המלה לעולם יהיה נח נעלם, כי אותיות אהו״י לבדם הם אותיות המשך, כי אין כח במבטא לבטא בתנועה שלא ימשך עמה אות נעלם. אם הוא נפתח הנו אל״ף, אף על פי שיכתב ה״א במקומו. גם הוא מקום ה״א, כמו: אל״ף נקרא (שמואל ב א׳:ו׳), ומקום יו״ד גם וי״ו. גם יש יו״ד נעלם. והאל״ף תמצא חסרה במלות בפ״א, כמו: אל״ף יאבד יום (איוב ג׳:ג׳), כמו: אל״ף ולעמשא תמרו (שמואל ב י״ט:י״ד). ובעי״ן: אם לא שריתיך (ירמיהו ט״ו:י״א). ובסוף: ונשו את כלמתם (יחזקאל ל״ט:כ״ו). ואין הה״א מחברי או״י במשך רק בחילוף לבדו. ואין טענה ממלת: מזה בידך (שמות ד׳:ב׳), כי הה״א השיבוהו אל״ף. וכן: את אשר עדן לא היה (קהלת ד׳:ג׳) – כי הוא כמו: עד הן. ומלת פדהאל (במדבר ל״ד:כ״ח) מורכבת, כמו: לפלמוני המדבר (דניאל ח׳:י״ג). ויש אל״ף תחת אות הכפל: אשר בזאו נהרים (ישעיהו י״ח:ב׳), וככה יו״ד: דליו שוקים מפסח (משלי כ״ו:ז׳). ויש יו״ד מובלע בדגש כמו: כי אצוק מים (ישעיהו מ״ד:ג׳). וככה דרך הנו״ן: בפ״א לא יגוש את רעהו (דברים ט״ו:ב׳), ונראה וכל עצביכם תנגושו (ישעיהו נ״ח:ג׳), ורבים ככה. ובאמצע מובלע, כמו: אפו, שהוא מגזרת: כי אנפת בי (ישעיהו י״ב:א׳), וככה מלת בתו, גם שתים. ובסוף: בצל דליותיו תשכונה (יחזקאל י״ז:כ״ג). והוא הדין למלת: ישמרנו בעליו (שמות כ״א:ל״ו), שהדגש בעבור נו״ן, ישחרונני ולא ימצאונני (משלי א׳:כ״ח), והעד: תברכני נפשך (בראשית כ״ז:י״ט). לא כאשר אמר מדקדק גדול שהוא לחסרון ה״א ישמרנהו, כמו: יסובבנהו יבוננהו יצרנהו (דברים ל״ב:י׳), כי הה״א איננו מאותיות המשך, על כן: וילך כמו: וישב, וירד, וחביריו. כל לשון מתחלקת לשלשה פנים: א. האחד: שם, והוא על שני דרכים: האחד שם עצם, כמו: גוף, ראובן, שמש, והוא נושא המקרים. והשני שם מקרה, כמו: חכמה וגבורה. ויש מורכב משניהם, כמו: חכם, גבור, ויקרא תואר. והאיש הוא המתואר. ב. והחלק השני: מפעל, ולעולם יורה על זמן עבר או עתיד. כאשר אמר הגאון העשרת הקונים, שהם: אני, אנחנו, אתה, את, אתם, אתן, הוא, היא, הם, הן. והנה ככה: שמרתי או ואשמור או ואשמרה, שמרנו – ונשמור, ונשמרה, שמרת בקמצות התי״ו לזכר ובשוא לנקבה, שמר או וישמור, שמרה או ותשמור, שמרו או וישמרו, ותשמרנה. ואין צורך להאריך, כי יבואו על דרך הששה בנינים קרוב מששת אלפים. והבנינים הששה אלה הם: 1. האחד קל, זה מפעל. והמפעל שהוא משלשה אותיות נראים או נעלמים באמצע או בסוף, לעולם הפ״א קמוץ בקמץ גדול, ובעתידים עם יתני״ת בחירק תחת אות העתיד, ובשלש נקודות תחת אל״ף המדבר. והפועל, גם הפעול, ושם הפועל, והצווי, בלי תוספות אות. 2. והשני כבד נוסף: בה״א בפעלים העוברים, בתוך ובפתיחה אות העתיד בפתח גדול בשלמים. ובקטן בעלומי הלמ״ד החסרים. והנה יתערב העתיד מן הקל עם הכבד, אם הפ״א מאותיות הגרון. והפועל בתוספת מ״ם ובפתיחתה, והפעול בתוספות מ״ם ובקבוץ, ושם הפועל בה״א, וככה הצווי. 3. והשלישי כבד חזק, דגוש העי״ן, אם לא היה האות אחת מאותיות הגרון, גם הרי״ש עמם. ולעולם העי״ן בקמץ קטן או בפתח גדול. והעתידים בפתיחת הפ״א, ואם העי״ן מהגרון יקמץ. והפועל בתוספת מ״ם ובשוא תחתיו, וככה הפעול. ושם הפועל והצווי בפתיחת הפ״א או בקמצות. 4. והרביעי בנין נפעל. ולעולם הנו״ן נראה בפעלים העוברים, ומבולע בפ״א בעתידים ובצווי ובשם הפועל, כמו: הכרת תכרת (במדבר ט״ו:ל״א). ויש שיהיה עם נו״ן: אם נלחום בם (שופטים י״א:כ״ה). והתואר בקמצות העי״ן, כמו: לב נשבר (תהלים נ״א:י״ט), ופועל עבר בפתח, והנקבה באתנח או בסוף פסוק מלעיל. 5. והבנין החמישי התפעל. והעתיד כמשפט הבנין הקל, רק העי״ן דגוש. על כן אמרו חכמי הדקדוק שהוא כבד. ומשפט אחהע״ר כמשפט [הכבד החזק]. ולעולם התי״ו קודם הפ״א, רק באות השי״ן כמו: וישתמר (מיכה ו׳:ט״ז), או שי״ן והמשתכר (חגי א׳:ו׳), או הוא סמ״ך ויסתבל (קהלת י״ב:ה׳). ואם הפ״א צד״י יהיה טי״ת תחת תי״ו, רק פ״א המפעל, [...] מתנכר (מלכים א י״ד:ה׳), מתעשר (משלי י״ג:ז׳). ויהיה זה הבנין על דרך אחרת בעלומי העי״ן: אתבונן (תהלים קי״ט:צ״ה), תבנה ותכונן (במדבר כ״א:כ״ז), כי לא יתכן להיותו מבנין נפעל. 6. והבנין הששי שלא נזכר שם פועלו, והוא על שני דרכים כאלו הוא: האחד מהכבד הנוסף, והשני מהדגש, כמו: והושלך (דניאל ח׳:י״א), הכרת מנחה (יואל א׳:ט׳), ואוסף שללכם (ישעיהו ל״ג:ד׳) ומרק (ויקרא ו׳:כ״א), בעבור אות הרי״ש שלא ידגש, ונמצא: לא כרת שרך (יחזקאל ט״ז:ד׳). והעתידים כמשפט. רק לא מצאתי עם סימן המדבר רק מלה אחת, והוא: מבטן לקבר אובל (איוב י׳:י״ט). ועם נו״ן הקהל לא מצאתיה. ומלת: יכול נוכל לה (במדבר י״ג:ל׳) איננה מבנין הזה, רק השורק היה תחת חולם, שלא תתערב עם גזרת אכילה. ולא יתכן שיבא ממנו לשון צווי. וי״א כי: את כל ענותו (תהלים קל״ב:א׳) שם המפעל מזה הבנין. וכל הפעלים בכל הבניינים מתחלקים לשני חלקים: 1. הראשון להיות מפעל הפועל בעצמו כמו: הלך, ישב, עמד, יצא, והפועל שהיא כמו תואר: הולך. ולא יתכן שיבוא מאלה הפעלים פעול לעולם. ואלה יקראו הפעלים העומדים. ויש מהם שאין צורך לאחר, כמו: עמד. ויש שיש צורך, כמו: ירא, כי היראה בעצמו תהיה רק מאחר תבוא, על כן לא יאמר לפי דקדוק הלשון: ירוא, רק נורא. ולא דבוק כי הוא קשור עם בי״ת, {רק} דבק (משלי י״ח:כ״ד), כמו: מן שמח – שמח וטוב לב (אסתר ה׳:ט׳), לא שמוח. ויש פעלים יוצאים, כמו: שמר, ורק מאלה יבואו הפעולים. ויש מהם בדבק מלה או אות, כמו: בטח, שהיא עם על או אל, או עם אות בי״ת. 2. ויש פעלים יוצאים לשנים פעולים, כמו: המצמיח הרים חציר (תהלים קמ״ז:ח׳). והפועל שאינו פעול כלל הוא הראשון, והשני: פועל גם פעול שקבל הכח הראשון ונתנו לשני שהוא פעול, והשלישי: הוא פעול לבדו. ג. והחלק השלישי: מלות טעם ודבק ענין או אות, כמו: מן, גם, רק, או בי״ת בטח בי״י (תהלים ל״ז:ג׳), או כ״ף אין קדוש כי״י (שמואל א ב׳:ב׳), או למ״ד והלל לי״י (דברי הימים א ט״ז:ל״ו), גם הוי״ו לחבור העניינים כראובן ושמעון. והנה אומר דרך כלל, כי השם שאיננו מפעל הוא כמו עצם הדבר. והפועל מקרה, ומלת הטעם כדמות הצורה הטהורה שאיננה גוף ולא מקרה. ואלה הדברים צריכים פירוש ארוך, כי הם חכמה מחכמת הפנימית, שהיא חכמת נשמת אדם.

Ibn Ezra Eikhah Lexical Commentary Introductionאבן עזרא איכה דקדוק המלים הקדמה

בשם המוחץ והמעלה ארוכה, אחל לכתוב פירוש איכה. אנשי אמת יבינו מדרשי קדמונינו הצדיקים, שהן נוסדים על קושט וביצוקת מדע יצוקים, וכל דבריהם כזהב וכסף שבעתים מזוקקים. אכן המדרשים על דרכים רבים נחלקים: מהם חידות וסודות ומשלים גבוהים עד שחקים, ומהם להרויח לבות נלאות בפרקים עמוקים, ומהם לאמץ נכשלים ולמלאות הריקים. על כן ידמו לגופות טעמי הפסוקים, והמדרשים כמלבושיהם בגוף דבקים, מהם כמשי דקים ומהם עבים כשקים. ודרך הפשט הוא הגוף הפשוט בדברים ובחוקים, וכן אמרו: שהמקרא כפשוטו, והדברים עתיקים. ואני אברהם ב״ר מאיר מארץ מרחקים, הוצאתני מארץ ספרד חמת המציקים. וספרי אלהי בגלותי היו בידי מחוקקים, ויורני לבאר ספרים בטעמים מנופת מתוקים, וכן אפרש זאת המגילה אחרי הדקדוקים. ואיננה המגילה הנשרפת על פי יהויקים, כי לא נמצא שם דברי השם, אשר הם בספר ירמיה חקוקים. וכן כתוב: קח לך מגילת ספר וכתבת אליה את כל הדברים אשר דברתי אליך על ישראל ועל יהודה ועל כל הגוים (ירמיהו ל״ו:ב׳). ועוד כתוב: מדוע כתבת עליה לאמר בא יבא מלך בבל והשחית את הארץ הזאת (ירמיהו ל״ו:כ״ט). ואין במגילת ספר איכה זכר בבל ולא מלכה.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary Introductionאבן עזרא בראשית פירוש ראשון הקדמה

בשם האל הגדול הגבור והנורא, אחל לפרש על פשט התורה. אנא אלהי אבי אלהי אברהם, עשה חסד עם עבדך אברהם. ויהי פתח דברך מאיר, לעבדך בן עבדך מאיר. ומישועות פניך תבא עזרה, לבן אמתך הנקרא בן עזרא. זה ספר הישר לאברהם השר, ובעבותות הדקדוק נקשר. ובעיני הדעת יכשר, וכל תומכו מאושר. נאם אברהם הספרדי הנזכר: מפרשי התורה הולכים על ארבעה דרכים: הדרך האחת – ארוכה ורחבה, ומנפשות אנשי דורנו נשגבה, ואם האמת כנקודה בתוך עגולה, זאת הדרך בקו הרחב, הוא החוט הסובב בתחלה. ובה דרכו גדולים, והם חכמי הישיבות במלכות ישמעאלים, כרב יצחק שחיבר שני ספרים מבראשית (בראשית א׳:א׳) עד ויכלו (בראשית ב׳:א׳), ועוד לא כלה מרוב דברים. ובפסוק יהי אור (בראשית א׳:ג׳) אמונת בעלי האור והחשך הזכיר, והוא הולך בחשך ולא הכיר. ובפירוש תוצא הארץ (בראשית א׳:כ״ד) הוציא מלבו מלים, וידבר על העצים והצמחים, קטנים וגדולים. ובפירוש נפשות החיות (בראשית א׳:כ״ד) הביא חכמות נכריות. ובמסלה הזאת עלה רב סעדיה גאון הגולה, ובפירוש יהי מאורות (בראשית א׳:י״ד) הכניס דעות אחרות לדעת מדות הנזכרות על פירוש חכמי הספירות. גם רב שמואל בן חפני אסף רוח בחפניו, בפרשת ויצא (בראשית כ״ח:י׳) ברוב עניניו, כי הזכיר כל נביא בשמו, וכמה פעמים גלה ממקומו, וכמה תועלות יש בהליכת הדרך. ואין תועלת לפירוש הזה, כי אם אורך, ועם ויחלום (בראשית כ״ח:י״ב) כתב פתרון החלומות, ולמה ייראו בתנומות. והרוצה לעמוד על חכמות חיצונות, ילמדם מספרי אנשי התבונות. אז יתבונן בראיותן אם הם נכונות, כי הגאונים בלי ראיות בספרים הביאום, ויש מהם שלא ידעו דרך חכמי קדם ומאין הוציאום. והדרך השנית – בחרוה פתלתלים, ואם הם ישראלים, אשר חשבו כי עמדו על הנקודה בעצמה, ואם הם לא ידעו את מקומה. וזאת דרך הצדוקין, כענן, ובנימין, ובן משיח, וישועה, וכל מין אשר בדברי מעתיקי הדת לא יאמין, והוא נוטה להשמיל ולהימין. וכל איש כרצונו יפרש הפסוקים, גם במצוות ובחוקים. והם מדעת תוצאות לשון הקודש ריקים, על כן יתעו גם בדקדוקים. ואיך יסמכו במצוות על דעתם, וכל רגע יהפכו מצד אל צד כפי מחשבותם. בעבור שלא תמצא בתורה, מצוה אחת בכל צרכיה מבוארה. ואחת מהנה אזכיר, והיא גדולה למכיר, כי תחתיה כרת על אכילת יום הכיפורים, וחמץ בפסח שלא עשוהו טהורים, ושביתת ימים שבעה, וקרבנות וסוכה ותרועה, כי אין בתורה חוקי השנה מפורשים, ואיך נחשב החדשים. ועניי דעת מרודים שמו אותותם מפסוק והיו לאותות ולמועדים (בראשית א׳:י״ד), ולא ידעו כי היו לשון רבים, על המאורות ועל הכוכבים. והאומר כי ו״ו ולמועדים נוסף, כי לאות עם מועד נאסף, יבקש אדם שיהיה אוהבו, אולי יאמין בו. ואם מצאנו שנים ושלשה ווי״ם נוספים, מי יודיענו כי זה הו״ו מן העודפים, אחר היות ו״וי הטעם לאלפים. ואין פירוש עשה ירח למועדים (תהלים ק״ד:י״ט), כדברי אלה שמתניהם מועדים. ואילו היה כתוב: והיתה הלבנה לאות למועדים בחדשים, מי יתן לנו אות שהם מועדי י״י המקודשים, כי יש מועדים רבים בתורה ובמקרא ובכתובים. ואילו היה למועדי י״י מבואר, עוד הדבר הגדול נשאר, אם החודש עד סוב הלבנה גלגל המזלות, שהם שבעה ועשרים יום ושעות מוגבלות, ואם עד ישוב גובה גלגל היוצא, אשר מוצקו רחוק ממוצק הארץ ימצא, או עד שוב גלגל התלי כדעת חכמים, כי מהלך הגלגל הקטון הפך זה באמת ותמים. ואם נסמוך על עת התחברות המאורות, גם הנה שלש מחברות, מחברת בגלגליהם תיכונה, ומחברת כנוגה העליון באמונה, ומחברת שנוי מחזה, ולא נדע איזה יכשר הזה או זה. ואשר אמרו כי הדבר תלוי על מראה עינים נשאו, כי עינים להם ולא יראו (ירמיהו ה׳:כ״א), אולי יראונו בתורה ובתעודה המקום מצאו שם זאת האבידה. ולא דברו בפירוש חדש בחדשו (במדבר כ״ח:י״ד) נכונה, כי אין בכתוב זכר ללבנה, רק פירוש לעשות כל דבר בעתו כיום ביומו (ויקרא כ״ג:ל״ז), ושבת בשבתו (במדבר כ״ח:י׳). וידוע כי פעם יהיה בין המולד לעת השקעה שש שעות, ותראה הלבנה אך על חוקות ידועות, ופעם יהיה ביניהם שלשים שעות, ולא תראה הלבנה אפילו בגבעות, כי תהלוכות הלבנה מפאת גלגלה, גם גלגל השמש משתנות, וגם מפני ארך ורוחב המדינות. ואם שכנה על הארץ עננה, ולא תראה בראש אלול ותשרי הלבנה, הנתענה שלשה ימים בכיפורים? ועוד מי סיפר לנו כי ימי החודש עד שלשים ספורים. כי הנה יהודה הפרסי חיבר ספר, ובחשבון השמש השנה והחדשים סופר. גם לא נדע מהתורה עדות החודש, ומי העד, ואם ילך דרך רב ביום קודש, ואם נקבל עדות אב ובנו וגרים ונשים. ואילו היו כל אלה מפורשים, עוד דבר קשה, איננו כתוב בתורת משה לדעת כמה חדשי השנה, ואם היא באביב נסמכה, ההוא מחטים או שעורים, ומתי יבוקש, ואנה, והשיעורים. ואם היתה שנת בצורת בארץ ישראל ומסביב, והנה אין זרע אף כי אביב, הנקבע השנה פשוטה או מעוברת? גם אין ספירה נספרת, ואין חג שקראנוהו עצרת. וכל אלה המצוות צריכין קבלה ומסורת. והאומרים: הנה אנשי המשנה מעידים על ראיית הלבנה. והנה התשובה נכונה: אם היא עדותם בעיניהם נאמנה, יקבלו עדות צרכי השנה, כי על פי קריאת בית דין היתה נתונה, כי יסוד העיבור על אביב, ותקופה, וצרכי צבור. ולמה במצות נגע צרעת מבוארים המשפטים, שהיא מצוה לאדם אחד ולפרקים מעטים. ומצות המועדים חיוב לכל ישראל כל זמן, ולמה אין בתורה עליהם עד נאמן, רק נחפש כה וכה רמיזות, ולמה בדברי תורה תמימה כזאת. וזה לנו האות שסמך משה על תורה שבעל פה, שהיא שמחה בלב ולעצם מרפא, כי אין הפרש בין שתי התורות, ומיד אבותינו שתיהן לנו מסורות. ופסח יחזקיהו (דברי הימים ב ל׳:ב׳-ג׳) יחזיק ידי אמונה, כי נעשה על ידי עצה וזקנה, ולא הקריב הפסח במועדו, ולאכול חמץ בחודש הראשון שלח ידו, ופסח שני כראשון שבעת ימים עשה (דברי הימים ב ל׳:י״ג-כ״א), ויש ראיות רבות שקיבל מעשיו רם ונשא, כי בבית דין היה, ואין ברוחו רמייה. והדרך השלישית – דרך חושך ואפלה, והיא מחוץ לקו העגולה, והם הבודאים מלבם לכל הדברים סודות, ואמונתם כי התורות והמשפטים חידות. ולא אאריך להשיב עליהם, כי עם תועי לבב הם, כי הדברים על צדק לא חלקו. בלתי בדבר אחד צדקו, אשר כל דבר ומצוה קטנה או גדולה, בכף מאזני הלב תהיה שקולה, כי יש בלב דעה מחכמת יושב קדם נטועה. ואם הדעת לא תסבול הדבר, או ישחית אשר בהרגשות יתבר, אז נבקש לו סוד, כי שיקול הדעת הוא היסוד, ולא נתנה תורה לאשר אין דעת לו, והמלאך בין אדם ובין אלהיו הוא שכלו. וכל דבר שהדעת לא תכחישנו, כפשוטו ומשפטו נפרשנו, ונעמידנו על מתכונתו, ונאמין כי ככה אמיתו, ולא נגשש קיר כעורים, ולפי צרכינו נמשך הדברים, ולמה נהפוך הנראים לנסתרים. ואם יש מקומות שהם באמת נחברים, ושניהם נאמנים ברורים, מהם כגופות ומהם מחשבות, כמלת בשר וערלת לבבות. ובעץ הדעת סוד ינעם, גם הדברים הם אמת כמשמעם. ואם יש איש לא יכילו זה רעיוניו, אם הוא חכם יפקח את עיניו, כי ימצא בתולדת רבים נוצרים כנחירים, והלשון והרגלים לשני דברים. והדרך הרביעית – קרובה אל הנקודה, ורדפו אחריה אגודה. וזאת דרך החכמים, בארצות יונים ואדומים, שלא יביטו אל משקל מאזנים, רק יסמכו על דרש ולקח טוב ואור עינים. ואחר שימצאו המדרשים בספרי הקדמונים, ולמה ייגעונו לכותבם שנית אלה האחרונים. ויש דרש הפך דרש, ויש לו סוד ואיננו מפורש, כדרש שהתורה קדמה באלפיים שנה קודם העולם (בראשית רבה ח׳:ב׳), וזה אמת רק על דרך היסוד הנעלם. ורבים לא יבינוהו כן, ולהיות כמשמעו לא יתכן. בעבור כי השנה מימים במספר היא מחוברת, ומדת הרגע והיום כתנועת הגלגל הנספרת, ואם אין שם גלגל אין יום, אף כי יומים, או שנה, או מספר אלפים. והשואל מה היה העולם בתחלה, הלא יתבייש, למען שיבקש, כי יש לאין יש. והמשיבים: שברא השם את העולם בעת שידע כי טוב הוא, גם זאת התשובה בנויה על אבן בהו. וכן האומרים שבראו להראות גבורתו, לאדם שהם שרש יצירתו, והנה שמו תשובתם האמולה, חלק קטן מהשאלה הגדולה. כי יש ראיות גמורות, לאשר עינים להם ולא לעורות, כי כל היישוב חצי ששית הארץ באמונה, וכולה כנקודה אל המסיבה אשר עליה נתונה, ואף כי המסיבה העליונה. ואם מדרך הישרה, אין דרש (בראשית רבה ח׳:ב׳) יום (משלי ח׳:ל׳) כדרך המקרא, כי אלו היה הטעם לאלפיים, היה כתוב: יומים. כי פירוש: יום יום (משלי ח׳:ל׳) – בכל יום ויום, וכן: איש איש (ויקרא ט״ו:ב׳), וברוך י״י יום יום (תהלים ס״ח:כ׳). גם סוף הפסוק יוכיח: משחקת לפניו בכל עת (משלי ח׳:ל׳), והנה אחריו כתוב: לשקוד על דלתותי יום יום (משלי ח׳:ל״ד). אם כן נשמר התורה נאמנה, עד אלפים שנה. ועוד: כי אלף שנים בעיניך כיום (תהלים צ׳:ד׳), איננו לנוכח השם, וימצאם בפירושי בספר תהלות (ראב״ע תהלים פירוש שני צ׳:ד׳) אשר יבקשם. גם יש דרש להרויח נפש חלושה בהלכה קשה, ויש דרש מסברא ידועה, ויש שהוא בהלכה שאיננה קבועה. גם יש דרש שהוא טוב לאחרים, וידרוך בדרך תבונה את הנערים. כי יש עוף שאיננו רואה ביום הנגוהות, ובלילה רואה מפני שעיניו כהות. כדרש שהעולם נברא בבי״ת בעבור ברכה (בראשית רבה א׳:י׳). ואם הדבר ככה, הנה: בוקק הארץ ובולקה (ישעיהו כ״ד:א׳), ואשיתהו בתה (ישעיהו ה׳:ו׳), ובטלו הטוחנות (קהלת י״ב:ג׳), בל ידעום (תהלים קמ״ז:כ׳), משחת בלי (ישעיהו ל״ח:י״ז), בלו שלמותיכם (דברים כ״ט:ד׳), בלע י״י (איכה ב׳:ב׳), בלל י״י (בראשית י״א:ט׳), ובתקוך (יחזקאל ט״ז:מ׳), וברא אתהן (יחזקאל כ״ג:מ״ז), בין בתריו (ירמיהו ל״ד:י״ח), בזיון וקצף (אסתר א׳:י״ח) ילדו לבהלה (ישעיהו ס״ה:כ״ג), בלהות אתנך (יחזקאל כ״ו:כ״א), איש בליעל (משלי ט״ז:כ״ז), בעל פעור (דברים ד׳:ג׳) כרע בל (ישעיהו מ״ו:א׳), כהני במות (מלכים א י״ג:ל״ג), בזה לך לעגה לך (מלכים ב י״ט:כ״א). ואם הרי״ש, הנה ראשה די דהבא (דניאל ב׳:ל״ח), [ראש דברך אמת (תהלים קי״ט:ק״ס), ראשים על העם (שמות י״ח:כ״ה) ראשון לציון הנה הנם (ישעיהו מ״א:כ״ז), אני ראשון (ישעיהו מ״ד:ו׳), בראשון בארבעה עשר יום לחדש יהיה לכם הפסח (יחזקאל מ״ה:כ״א).] ואשר מעט השכל בלבו, ואף כי אשר חכמת אלהים בלבו, יוכל להוציא מדרשים, וכולם כנגד הגוף הפשוט הם כמלבושים. וקדמונינו ז״ל אמרו על ככה: אין מקרא יוצא מידי פשוטו (בבלי שבת ס״ג.). [איום ונורא הוא ממנו משפטו (חבקוק א׳:ז׳).] דרש: בראשית (בראשית א׳:א׳) – בתורה (בראשית רבה א׳:א׳), שנאמר י״י קנני ראשית דרכו (משלי ח׳:כ״ב). [נהגו לפרסם התורה כמנהג סופרי ישמעאלים, והתועלת בזה להבין מיד כאילו המלה קורא לקורא הנני הנני.] אחר: העולם נברא על לויתן, שנאמר: הוא ראשית דרכי אל (איוב מ׳:י״ט). אחר: העולם נברא בעבור הבכורים (בראשית רבה א׳:ד׳), וכן הוא אומר: ראשית בכורי אדמתך (שמות כ״ג:י״ט). אחר: העולם נברא שייראו מלפניו (בבלי שבת ל״א:), כי כן כתוב: ראשית חכמה יראת י״י (תהלים קי״א:י׳). ולמה בי״ת בתחלה [וגדולה] – להורות כי השם אחד, והנבראים שנים שהם עצם וצורה, או: שני עולמות (בראשית רבה א׳:י׳). ולמה בי״ת, ואחריו רי״ש ואחריו יו״ד ותי״ו – רמז שהבית הראשון יעמוד ארבע מאות ועשר שנים, כי הוא קודם השמים והארץ, ואחר כן ישום הבית. • וזהו: והארץ היתה תהו ובהו וחשך (בראשית א׳:ב׳) – שבא חושך לעולם כאשר נסתלקה השכינה. • ורוח אלהים (בראשית א׳:ב׳) – רוח חכמה ובינה שנחה על מפרשי התורה הנמשלת למים, [וזה טעם: מרחפת על פני המים (בראשית א׳:ב׳).] • ובסוף: יהי אור (בראשית א׳:ג׳) – על ימות המשיח, אז יבדיל השם בין המקוה לישועתו ובין אשר במחשך במעשיהם. דרש: בראשית (בראשית א׳:א׳) – שתי מלות [ושתי אותיות – והטעם: בר אש], שהכל היה מהאש, והיא היסוד. [וכאשר קרא: בא וכן כתוב: ב׳ ית, וכן שכתוב: הערותי מצפון ויאת (ישעיהו מ״א:כ״ה). ואין טענה מהאל״ף, כי אחרי המבטא נרדוף.] אחר: [בראשית – שתי מלות, ברא] שית, ושית כמו: אמין שית (דניאל ג׳:א׳), שהן שש קצוות הנמצאות לכל גוף. וחשבון ראשי מלות פסוק בראשית [פירוש: ב׳ מן בראשית, וב׳ מן ברא, וכן הכל, והנה בב״א אה״ו ה׳] כנגד כל האותיות, והמלות שבע כשבעה מלכים, או כשבעה כוכבי לכת. והאותיות שמונה ועשרים, כנגד מחנות הלבנות, וכן מספר העתים בקהלת (קהלת ג׳:א׳-ח׳). ותחלת הספר בי״ת וסופו מ״ם, כנגד השם המפורש היוצא מפי הכהן הגדול ביום הכפורים, ובסיני נתן למשה. וכן כתיב: אדני ב׳ם׳ סיני בקדש (תהלים ס״ח:י״ח). ובתחלה בראשית, ובסוף ישראל (דברים ל״ד:י״ב), כי הם עלו במחשבה בראשית העולם, [וכן כתיב: קדש ישראל לי״י ראשית תבואתה (ירמיהו ב׳:ג׳)]. וסוף דבר אין לדרש סוף. והדרך החמישית, מוסד פירושי עליה אשית, והיא הישרה בעיני, נכח פני י״י, אשר ממנו לבדו אירא, ולא אשא פנים בתורה. ואחפש היטיב דקדוק כל מלה בכל מאודי, ואחר כן אפרשנה כפי אשר תשיג ידי. ובכל מלה אשר תבקשנה, בפירוש המלה הראשונה תמצאנה, כפירוש שמים תמצאנו בפסוק הראשון (בראשית א׳:א׳), ועל זה המשפט כל הלשון. ולא אזכיר טעמי אנשי המסורת, למה זו מלאה, ולמה זו נחסרת, כי כל טעמיהם כדרש הדרש הם, כי הכותב פעם יכתוב המלה מלאה מבוארה, ופעם יחסר אות נעלם לאחוז דרך קצרה. ואחר שידרשו טעם למלאים וטעם לחסרים, יורונו איך יוכלו לכתוב הסופרים, ומשה כתב בלא ו״ו י״י ימלך (שמות ט״ו:י״ח), ומעתיק משלי כתב בו״ו תחת עבד כי ימלוך (משלי ל׳:כ״ב). ושנים רבות בין שניהם, רק לתינוקים טעמיהם טובים הם. גם בפירושים הישרים אין צורך לתיקון סופרים, [כמו: ואל אראה ברעתי (במדבר י״א:ט״ו).] ומתרגם התורה ארמית תרגם אמת, ובאר לנו כל נעלמת. ואם דלק במקומות אחרי מדרשים, ידענו כי יותר ממנו ידע השרשים. רק חפץ להוסיף טעמים אחרים, כי פשוטו יבינוהו אפילו הבערים. כמו: עירה (בראשית מ״ט:י״א), שלא תרגמו: כבן אתון, ותרגם: בני בנין, ואתנו (בראשית מ״ט:י״א) – שער האיתון (יחזקאל מ׳:ט״ו). ובעבור הדרש, דרך הפשט איננה סרה, כי שבעים פנים לתורה, רק בתורות ובמשפטים ובחוקים מצאנו שני טעמים לפסוקים, והטעם האחד כנגד המעתיקים, שהיו כולם צדיקים, נשען על אמתם בלי ספק בידים חזקים. וחלילה חלילה מהתערב עם הצדוקים, האומרים כי העתקתם מכחשת הכתוב והדקדוקים. רק קדמונינו אמת, ודבריהם אמת, וי״י אלהים אמת, ינחה עבדו בדרך האמת.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 25:34אבן עזרא בראשית פירוש ראשון כ״ה:ל״ד

ויבז עשו גם זאת הבכורה – בעבור שראה שאין לאביו עושר. ורבים יתמהו: כי עזב לו אברהם ממון רב, וכאילו לא ראו בימיהם עשיר גדול בנעוריו בא לידי עוני בזקוניו. והעד: שהיה יצחק אוהב את עשו בעבור צרכו (בראשית כ״ה:כ״ח). ואילו היה הלחם רב בבית אביו, והוא נכבד בעיניו לא מכר את בכורתו בעבור נזיד. ואם היה אביו אוכל מטעמים בכל יום, מה טעם הביא לו ציד (בראשית כ״ז:ג׳-ד׳). ולמה לא היו ליעקב בגדים חמודות (בראשית כ״ז:ט״ו). ולמה לא נתנה לו אמו כסף וזהב לדרך, שהוא אומר: ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש (בראשית כ״ח:כ׳). ולמה לא שלחה אליו הון והיא אוהבת אותו, כי הוצרך לשמר הצאן. והפסוק שאמר: ויגדל האיש (בראשית כ״ו:י״ג) – קודם זקנתו. ועורי לב יחשבו כי העושר מעלה גדולה לצדיקים, והנה אליהו מוכיח (מלכים א י״ז). ועוד ישאלו: למה חיסר השם ממון יצחק. אולי יודיעונו: למה חסר אור עיניו (בראשית כ״ז:א׳). ואל ידחונו בקנה רצוץ של דרש, כי יש לו סוד. ואין לנו לחפש, כי עמקו מחשבותיו של שם, ואין כח באדם להבינם ולדעת אותם. וכן יאמרו אחרים: הנה צאן יש לו, כי רבקה אמרה לו: לך נא אל הצאן (בראשית כ״ז:ט׳). ויתכן שנשאר לו מקנה מעט. גם נכון הוא: להיות פירוש אל הצאן (בראשית כ״ז:ט׳) – אל מקום הצאן הנודע למכירה. [והטעם: קנה לי שני גדיי עזים.]

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 33:10אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ל״ג:י׳

אל נא – אל יאמר אדני כן, וכבר הודעתיך (ראב״ע בראשית פירוש ראשון י״ט:י״ח) דקדוק הנגיד. כראות פני אלהים – מלאך. ורובי מפרשים אמרו: כי בא המלאך ליעקב לחזק את לבו שלא יירא מאחיו, כי הנה המלאך לא יכול לו, אף כי בן אדם. [גם לא ראו התועלת שעשה לו המלאך – הצליעו והלך לו, הפך דעתם. ואילו היה עמו לעזרה כדבריהם, לא חלק מחנותיו, ולא סגד ז׳ פעמים, כי מה טעם סגידתו ז׳ פעמים, אפילו פעם אחת יספיק.] ואין מלת שרית עם אלהים (בראשית ל״ב:כ״ט) כמו: וישר אבימלך על ישראל (שופטים ט׳:כ״ב), [כי טעם אבימלך חזר מלך עליהם, כי אין ״עם״ כמו ״על״. וטעם זה] רק פירושו: תחשב שר עם המלאכים ועם אנשים שרים. ושואלים ישאלו: מה טעם ויזרח לו השמש (בראשית ל״ב:ל״ב), והלא ברגע אחד זורחת בכל העולם. ושאלתם במחשבתם הבל וריק, כי עת זרוח השמש בכל מקום ישתנה. והנה בין ירושלם ובין זאת המדינה שחברתי שם זה הפירוש, ושמה לוקא, שעה ושליש שעה, וברחב י״ב מעלות. וזה הדבר ברור בלי ספק. ופירוש והוא צולע (בראשית ל״ב:ל״ב) – שהיה הולך על צלעו האחת. וטעם: על כן (בראשית ל״ב:ל״ב) – זכר לדבר.

Ibn Ezra Tehillim First Commentary 1:6אבן עזרא תהלים פירוש ראשון א׳:ו׳

כי יודע – כל החלקים וחלקי החלקים השם שבראם הוא ידעם לבדו ואין נברא יוכל לדעתם באמת. רק טעם כי יודע – רמז כי היודע השם אז יעמוד ודעת השם תעמידנו לנצח. או על דרך משל, כדרך מלך, כי המלך יעשה טוב לאשר יכיר ולא יכיר כי אם מי שיכירנו. והנה ודרך רשעים תאבד הפך כי יודע השם.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 2:2אבן עזרא שמות פירוש שני ב׳:ב׳

ולפי דעתי: שהכתוב ספר החדשים שיכלה להצפינו, כי אין כח באדם לראות באשה מתי תלד, כי רחוק הוא שהוא נולד בחודש השביעי מתחלת ההריון, כי הנולדים ככה הם קצרי קומה וחיים, ונכבדים מהם הנולדים לעשתי עשר, כי רובי הנולדים הם סמוכים לתשעה חדשים. והיודע עת ההריון יכול לדעת עת הלידה, כי היודע עת הלידה יכול לדעת עת ההריון, כי דבר מנוסה לקדמונים, וחמשה פעמים נסיתיו גם אנכי. כי מקום מזל הלבנה ומעלתה ברגע ההריון, היא מעלת המזל הצומח ברגע הלידה. גם מעלה הצומחת רגע ההריון, שם תהיה הלבנה רגע המולד. והנה המעמד הקצוב הם: מאתים וחמשים יום וט׳ ימים ושלישית יום, והאמצעי: רע״ג, והגדול שהוא הארוך: רפ״ז.

Tosafot Taanit 20bתוספות תענית כ׳:

בהכינתו – פירוש בכינוי שמכנין אותו בן אדם לגנאי בחניכתו פי׳ כינוי שם משפחתו שם לווי כמו שם חניכת אבות בגיטין עד עשרה דורות (גיטין דף פח.) כגון רבי אברהם אבן עזרא שכל בני משפחתו היו נקראים כך ודוקא לגנאי אבל לשבח מותר.