EN/HEע/E

R. David Kimchi (Radak)

Sources

Yeshayahu 13:10ישעיהו י״ג:י׳

For the stars of heaven and the constellations thereof Shall not give their light; The sun shall be darkened in his going forth, And the moon shall not cause her light to shine.

כִּי כוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וּכְסִילֵיהֶם לֹא יָהֵלּוּ אוֹרָם חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְיָרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ.

Tehillim 78:9תהלים ע״ח:ט׳

The children of Ephraim were like archers handling the bow, that turned back on the day of battle.

בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב.

Radak Bereshit 1:21רד״ק בראשית א׳:כ״א

אשר שרצו המים, you should know that in parts of the oceans which are far distant from the dry land there are no fish, seeing the waters by themselves are unable to sustain their lives by supplying the fish with additional food such as plants which grow on land or vegetation on rocks which are close to land, or refuse left by man as food for the fish by the passing ships. Fishermen do not explore the areas we have mentioned, as it is impossible for their boats to enter such waters without risking their lives. Fishermen are alerted to the fact that they approach such areas by the absence of fish in the regions close to the ones described. The oceans are constantly stormy in such regions. הגדולים, this description is justified seeing that on the dry land there are no creatures which are of a size comparable to whales, etc. Compare the stories told in the Book of Job (chapters 40-41) extolling the size and power of these creatures. Some people believe that the various names by which these creatures are described refer to a species and a sub-species, whereas others believe that the descriptions refer to a single species or specimen. Still others believe that all the large sea monsters are known by the collective name of “Leviathan.” The scholar Rabbi Avraham bar Chiya wrote that the reason why the Torah employs the word ויברא in connection with the fish instead of writing ויעש, “He made (completed),” is because fish are not truly fully developed living creatures, seeing they do not possess a lung with which to breathe, and due to their inability to live on land. God blessed all these creatures in the water at the time they were created, as we know from Genesis 1,22, although a similar blessing is not recorded in connection with the creation of either domesticated beasts or free-roaming beasts. It was due to this blessing that the various fish and water-based creatures survived the deluge without having to take refuge in Noach’s ark. Furthermore, it is due to this blessing that these marine creatures increase and multiply at all times of the year, seeing the blessing contained the words “be fruitful and multiply, and fill the waters in the oceans, and also the birds shall multiply on earth in a similar fashion (during any period of the year).” In this respect both the fish and the birds behave in a manner similar to human beings who can and do mate and fertilise their female partners without regard to the season of the year. The mammals which did not receive this blessing from God are only able to create progeny at certain times of the year, something called “the mating season” (compare Rosh Hashanah 11). הרמשת, its mobility testifies to it being a living creature.

ואמר אשר שרצו המים – תדע שהרי במקומות מן המים שהם רחוקים מאד מן היבשה לא יהיו בהם דגים כי אין כח במים לבדם שירבו בם נפשות חיות לפי שאין בהם עזר מאכל מהיבשה או צמחים מהסלעים הקרובים ליבשה או מה שיפל להם מבני אדם הצדים או מעוברי הים באניות ובאותם המקומות לא יכנס ציד כי לא תוכל שום ספינה להכנס שם. אבל ידעו הצידים שהולכים קרוב למקומות ההם שאין שם דגים ולא יראו שם שום מתנועע והים סוער שם מאד. ואמר הגדולים – כי יש בנבראיהם גדולים אין ביבשה כמוהם. ראה מה הפליג הספור בלויתן בספר איוב (איוב מ׳) ויש אומרים כי הוא מין אחד ויש אומרים כי הוא איש אחד לבדו, ויש אומרים עוד כי כל התנינים הגדולים מאד יקראו לויתן. וכתב החכם רבי אברהם בר חייא ז״ל: ואמר בדגים ויברא ולא אמר ויעש מפני שאין חלקם בחיים חלק שלם אבל חיותם הוא כח חיות שאינה שלימה מפני שאין להם ריאה שיתנשמו בה ואין להם כח לחיות חוץ מן המים. וברכם האל בעת בריאתם, שנאמר: ויברך אותם אלהים (בראשית א׳:כ״ב), ולא נזכרה ברכה בחיות ובבהמות אלא בדגים ובברכה הזאת היו קימים שרוצי המים בגזרת המבול ועוד כי מפני הברכה הזאת כל דגים ושרציהם פרים ורבים כל ימות השנה, שנאמר: פרו ורבו ומלאו את המים בימים (בראשית א׳:כ״ב), וכן העופות מילדין ורבין בכל זמני השנה כדכתיב: והעוף ירב בארץ (בראשית א׳:כ״ב) והיו העופות והדגים נוהגים מנהג בני אדם המבורכים בהם ודומים בענין הזה לענין אדם. והחיות והבהמות אשר לא ברכם האל אינם יולדים כי אם בזמנים ידועים מן השנה. הרומשת – המהלכת, ורמישתה היא שחותה.

Radak Bereshit 2:1רד״ק בראשית ב׳:א׳

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, this verse refers to both the hosts of heaven and the hosts of earth, including their respective derivatives, תולדותם. They had all been completed on the sixth “day,” and henceforth there would not be any new phenomena in the universe, unless created by a special act of miracle. The fact is, that already during the first six “days” when the laws of nature were formulated by the Creator, He inserted escape clauses into this system of natural law that would allow Him, if and when required, to temporarily suspend such laws at His discretion. This is explained in Bereshit Rabbah 5,5 where Rabbi Yochanan (or Yonathan) is quoted as saying that God entered into an agreement with the oceans that when the time would come they would respond to Moses’ command to be split, etc., in order for the Israelites at that time to cross on dry land. This is the meaning of the words in Exodus 14,26 וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, “the sea returned towards morning to its original format.” This is a reference to the condition which God had imposed on the sea at the time He set certain rules for it to follow. Rabbi Yirmiyah ben Eliezer added that God had not only made such arrangements with the oceans, but also with all other phenomena which He had created during those six “days;” this is reflected by Isaiah 45,12: אני, ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי, “My own hands stretched out the heavens and I marshaled their host.” The extra word צויתי, refers to this clause. We also have Joshua 10,13 in which Joshua is described as arresting the sun and the moon in their respective orbits. Had it not been for the provision by God at the time of the creation of these planets, Joshua could not have successfully ordered them to perform what would have been an act of disobedience against the rules set for them by God. The same holds true for God’s dispatching the ravens to feed meat to the prophet Elijah (Kings I 17,4-6), or His ordering the fire not to burn Chananyah, Mishael and Azaryah. (Daniel 3,23) God had also ordered the lions not to harm Daniel (Daniel 6,26). Similarly, God had commanded the whale to swallow Jonah, keep him alive, etc. (Jonah 2,11)

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם – צבא השמים וצבא הארץ, ר״ל תולדותם ונגמרו כלם ביום הששי ומכאן ואילך אין כל חדש אלא הדברים שנעשו על ידי מופת, ואף על פי כן בבריאת הדברים בששת ימי בראשית שם האל בטבעם להניח טבעם או להתחדש בהם טבע באותם ימים שנתחדשו כל אחד בזמנו. וכן אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה פ״ה): אמר רבי יונתן תנאים התנה הקב״ה עם הים שיהיה נקרע לפני ישראל שנאמר: וישב הים לפנות בקר לאיתנו (שמות י״ד:כ״ז) לתנאו שהתנה עמו. אמר ר׳ ירמיה בן אלעזר לא עם הים בלבד התנה הקב״ה אלא עם כל מה שברא בששת ימי בראשית, הדא הוא דכתיב: אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי (ישעיהו מ״ה:י״ב) – מידי נטו שמים כל צבאם, צויתי את הים שיקרע לפני משה, צותי את השמש ואת הירח שיעמדו לפני יהושע, צויתי את העורבים שיכלכלו את אליהו, צויתי את האור שלא יזיק לחנניה מישאל ועזריה, צויתי את האריות שלא יזיקו לדניאל, צויתי את הדג שיקיא את יונה והוא הדין לשאר המופתים.

Radak Bereshit 2:21רד״ק בראשית ב׳:כ״א

ויפל, the word תרדמה describes a sleep far deeper than ordinary sleep every night, שינה, and שינה itself is a deeper sleep than תנומה. The reason why God made Adam fall into such a deep sleep was to ensure that he would not feel the surgery being performed on his body. Although, if God had wanted to, He could have performed painless surgery while Adam was awake and watching the proceedings, we must always remember that God does not perform miracles unless they are absolutely necessary. When there is a solution to a problem within the parameters of well known laws of nature, God makes use of them. Putting Adam into a deep sleep known as תרדמה was not something miraculous, seeing that such deep sleep does occur quite frequently in some people’s lives.

ויפֵל תרדמה – יותר משינה, ושֵינה יותר מתנומה, והפיל האל תרדמה עליו כדי שלא ירגיש האדם בכאב בקחתו אחת מצלעותיו. ואף על פי שיוכל האל לעשות זה שלא ירגיש האדם בכאב בקחתו הצלע, דע כי לא יעשה האל מופת במקום שאין צריך מופת, והפלת התרדמה אינה מופת וחדוש כי פעמים רבות ירדם האדם בשנתו.

Radak Bereshit 3:1רד״ק בראשית ג׳:א׳

ויש אומרים: כי הנחש לא דבר, אלא בצפצוף רמז לאשה, והאשה הכירה ברמיזות הנחש וידעה כי זה רוצה לומר. וזה רחוק שתבין האשה הדברים האלה ברמיזות. ועוד אם האשה הבינה רמיזות הנחש, איך הבין מענה האשה. והחכם ר׳ אברהם בן עזרא כתב כי הנחש היה מדבר, והיה הולך בקומה זקופה, והשם דעת באדם, שם בו דעה. והנה הפסוק העיד כי היה ערום מכל חית השדה, רק לא כאדם. וכן דעת רבותינו ז״ל. ויש לתמוה לפרוש החכם הזה איך בעת הבריאה לא הבדילו מן הבהמות ומן החיות כמו שהבדיל האדם שאמר עליו נעשה אדם בצלמנו (בראשית א׳:כ״ו)? ועוד כאשר קלל הנחש ואמר לו: על גחונך תלך ועפר תאכל (בראשית ג׳:י״ד), איך לא אמר לו: ודעת תחסר, כי היא הקללה הגדולה ואיך לא הזכירה? והקרוב בכל מה שכתבנו הוא שהיה דבור הנחש על דרך מופת לנסות בו האשה. ואף על פי שלא אמר: ויפתח י״י את פי הנחש כמו שאמר באתון בלעם, לפי שיש בזה נסתר גדול והוא העיקר למביני מדע.

Radak Bereshit 3:9רד״ק בראשית ג׳:ט׳

ויקרא..איכה, He called out “where are you?” God used these words as an opener for the conversation, not because He was unaware of their whereabouts. We find a repeat of this when God opened His conversation with Kayin (Genesis 4,9) or with Moses (Exodus 4,2).

ויקרא – איכה – אמר כן לפתיחת דברים כמו אי הבל אחיך (בראשית ד׳:ט׳) מה זה בידך (שמות ד׳:ב׳).

Radak Bereshit 3:21רד״ק בראשית ג׳:כ״א

ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור, seeing that they had been naked, but had made themselves the aprons made from fig leaves, to cover only their genitals, God now provided them with protective clothing for their entire bodies, probably also having in mind different climatic conditions outside the garden. ולבישם, “He dressed them in those coats. There is no point in asking how God made these coats. Surely, by comparison to the entire universe which God had created, making leather coats was a very insignificant accomplishment by comparison.

ויעש י״י אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור – תחת אשר היו ערמים ויתפרו עלה תאנה לכסות ערותם עשה להם כתנות עור וילבישם בהם. ואין לשאול איך עשה האל הכתנות האלה, כי אין זה פלא גדול מכל הבריאות אשר ברא. והאומר בדרש כי הכתנות היו עור שקרם על בשרם שלא היה להם עדין, איך היו מלבשים בעבור זה, ואיך נכסית ערותם בזה? ויש אומרים (פרקי דר׳ אליעזר כ׳): כי מעור הנחש שהפשיטו האל עשה להם כתנות. ויש אומרים: כי צוה לבהמה אחת או שתים ונפשט עורם, והם עשו מהם כתנות לתכונת אבריהם. ואין צרך לכל זה כי האל צוה ונבראו, כמו הלוחות.

Radak Bereshit 4:18רד״ק בראשית ד׳:י״ח

ויולד, he called the first one מחויאל with the letters ו and י, whereas the second one he called מחייאל with two letters י. The first one has dagesh in the letter וand is read with the vowel kametz, whereas the second letter י in מחייאל is not heard. We have a similar example in Jeremiah 37,13. All the names mentioned here are a reminder of certain events in the lives of the fathers naming the sons. This was a very common method of people remembering important occurrences in their lives in former times. Sometimes, the Torah recorded the event in question, other times it did not. In Bereshit Rabbah 23,2 an attempt is made by Rabbi Yehoshua ben Levi to see in these names proof of the father’s rebellious attitude.

ויולד – הראשון מחויאל בוו״ו ויו״ד, והשני מחייאל בשתי יודי״ן. הראשונה נקודה בקמץ ודגושה, והשנית איננה נקראת כן, וכן יִרְאִיַה בן שלמיה (ירמיהו ל״ז:י״ג). וכל אלה השמות על פי המאורע היו קוראים אותם, כי כן היה מנהג הדורות הראשונים, ובמקומות כתוב הטעם ובמקומות אינו כתוב. ויש דרש בשמות האלה.

Radak Bereshit 8:7רד״ק בראשית ח׳:ז׳

וישלח, why did Noach send out the raven? He had said to himself that the raven is a flesh eating bird and will most likely find remains of dead animals to feed on. If the bird would return with such remains in its beak, Noach would know that the waters had receded somewhat. The raven returned without anything in its beak, so that Noach did not learn anything new about the state of the waters. The raven returned to its nest, leaving from time to time to see if the situation outside the ark enabled it to survive on the outside. It carried on in this fashion until the surface of the earth had dried out. In Bereshit Rabbah 33,5 the sages view the fact that the raven was chosen as the experiment by Noach in a different light. The blackness of that bird is paraphrased in Psalms 105,28 where the psalmist writes שלח חשך ויחשיך, “he sent darkness and it became dark.”

וישלח – למה שלח את העורב? אמר העורב אוכל בשר וימצא נבלות האדם והבהמה ואם חסרו כל כך המים שימצא נבלות שהם מושלכות בארץ יביא בפיו שום בשר ונדע כי חסרו המים, ושלחו ולא הביא דבר בפיו, וראהו יצא יצוא ושוב, ולא הכיר ממנו דבר כי היה נכנס בקנו, ויוצא לראות אם ימצא מקום לשכנו ושב אל קנו וזה עשה עד יבשת המים. ואמרו בדרש (בראשית רבה ל״ג:ז׳) על דרך המליצה: שלח חשך ויחשיך (תהלים ק״ה:כ״ח).

Radak Bereshit 9:20רד״ק בראשית ט׳:כ׳

ויחל נח איש האדמה This story has to be understood as portraying two separate subjects. First we have to remember that Canaan, Cham’s son and his offspring were a cursed tribe, cursed by Noach, that is. We observe throughout the Book of Genesis how careful our ancestors were not to intermarry with members of such a cursed part of mankind. Avraham not only went out of his way to forbid Eliezer to take a wife from such people for his son Yitzchok (Genesis 24,3) but Yitzchok and Rivkah both warned Yaakov against such liaisons (Genesis 28,1). The Torah introduces a story showing how Canaan was even worse than his father Cham, so that the Torah makes a point of calling Cham “the father of Canaan,”although he was the youngest of his four sons. (10,6) God had foreseen already that the offspring of Canaan would be totally corrupt, depraved. This is why He had encouraged Noach to curse his own grandson. (compare our comment on verse 8 on the wording of God’s address to Noach) Seeing that Noach was a prophet, his curse came true. Another aspect of this story is to warn anyone drinking wine not to overindulge, as this will impair the functioning of his brain, that which separates him from the animals. Solomon in Proverbs 23,2 is extremely critical of people who drink to excess. Also the prophets, (Isaiah 5,22; 28,1, and Amos 6,6) are very outspoken about the detrimental effects of drinking too much intoxicating wine. If the first human being ever to drink wine, i.e. Noach, became so drunk that he was unaware that he had disrobed himself, this serves as a warning to all of his descendants to be very careful in the manner in which the treat such intoxicating drink.

והיה הספור הזה לשני ענינים: האחד למה היה כנען וזרעו מקוללים כמו שראינו שהיו האבות מואסים ומרחקים מאד מלהתחתן עמהם, כמו שצוה אברהם את עבדו, ויצחק ורבקה את יעקב, וספר בזה כי חם היה רע באחרונה, כי מתחלה היה הדבר עמו כמו שאמר ואל בניו כמו שפירשנו, וכנען בנו רע ממנו, לפיכך אמר אבי כנען. וראה האל כי זרע כנען עתיד להיות רע, ונתן בפי נח לקללו כי נביא היה ונתקיימה קללתו. ועוד היה הספור הזה להזהיר על משתה היין ושלא לשגות בו, כי הוא מפסיד הדעת, כי אם ישתהו חי וישתכר ממנו ינגב המוח ויבלבל המחשבה ויביא לידי שגעון, וכמה הפליג שלמה בגנותו (משלי כ״ג:כ׳-ל״ה) וכן הנביאים, לפיכך בא ספור ממנו בתורה לספר בגנותו, כי הראשון ששתה ממנו נשתכר בו ונשתבשה דעתו עד שנתגלתה ערותו והוא לא ידע.

Radak Bereshit 9:28רד״ק בראשית ט׳:כ״ח

ויחי נח, the principal reason why the Torah lists the ages of these antediluvian people is only to enable us to count back to when human history started with the creation of Adam. All such basic historical data are provided both in the Torah and in the Books of the prophets.

ויחי נח – כבר כתבנו כי ספור השנים באלה הנזכרים שנותיהם להודיע תחלת חדוש העולם לכל דור ודור כי ממספר השנים יודע מספור התורה וממספר הנכתב בנביאים.

Radak Bereshit 10:13רד״ק בראשית י׳:י״ג

ומצרים, we do not know why Cham called the name of his son מצרים with the letter י, and the letter ם at the end. We do not find a parallel to this except amongst the sons of יון in verse 4, who was a descendant of Yaphet, where we encounter כתים and דודנים. (plural mode) Perhaps, the spelling of the name מצרים is related to something that happened at the time he was born. Most names in those days were related to some incident of which the father had foreknowledge and wanted to be remembered. According to Bereshit Rabbah 37 all the offspring of מצרים listed are spelled with the ending ים. This ending, which also means yam, sea, is an allusion to the Egyptians being drowned in the sea.

ומצרים – לא ידענו למה קרא חם שם בנו זה מצרים ביו״ד מ״ם השניות מה שלא מצאנו בכל שמות הנזכרים הנה בבני נח ובני בניו אלא בבני יון: כתים ודודנים ביו״ד מ״ם הרבוי. ואיפשר שהיה לענין ארע בעת מולדתו, כי בזמנים הראשונים כל שמות בני אדם היו נקראים לענין, וכן מצרים קרא לבניו ביו״ד מ״ם הרבוי, וכל זה לענין ידוע אצלם. ובדרש (בראשית רבה ל״ז): כל תולדות מצרים ים, ר״ל יו״ד מ״ם, רמז שטבעו בים.

Radak Bereshit 12:12רד״ק בראשית י״ב:י״ב

והיה כי יראו אותך המצרים, the Egyptians themselves are physically not as attractive as the Canaanites, their relative ugliness being due to their living in a southerly extremely hot climate. Moreover, they are steeped in sexual licentiousness that makes them disregard moral mores and causes them to ignore obstacles to satisfying their lust. Avram therefore was concerned that when such ugly people see as beautiful a creature as Sarai, and they find out that she is married, they will simply dispose of the husband to remove him as an obstacle to satisfy their lust. Had Avram been aware of this situation, he would never have set out on his journey towards Egypt, but would have been content to endure the famine just as did most of the other inhabitants of the land of Canaan. He most certainly would not have put his wife at risk. Even now, Avram was not concerned that Sarai might be exposed to many rapes, something which would have been considered as ongoing violence and not have been tolerated even in Egypt. He was afraid that the Egyptians would commit only a single act of violence, namely to murder him, which would make Sarai a widow, and anyone sleeping with her would not violate the local laws of the sanctity of marriage. As to why he did not trust God, Who had promised to make him into a great nation, a promise that had not yet begun to be fulfilled, and preferred to resort to subterfuge, this is not surprising. We find that Yaakov also took extreme precautions in spite of having been given many assurances by God. The promises by God are based on man having taken every reasonable precaution not to require a miracle to save him from danger. When one is aware that one finds oneself in a situation where danger to one’s life is likely, one must first take every precaution at one’s disposal to counter such danger. Our sages (Pessachim 64) have told us that it is inadmissible to sit with one’s hands in one’s hands, waiting for God to perform a miracle to save one’s life. They base this advice on the verse in Deut. 6,16 לא תנסו את ה' אלוקיכם, “do not put the Lord your God in a position of having to perform a miracle for you.” When the prophet Samuel went to anoint a son of Yishai (David as it turned out) as replacement for King Sha-ul (Samuel I 16,2) he told God that he was afraid to do this as King Sha-ul would kill him if he heard about this, God did not criticise him for being afraid, but instructed him to use subterfuge so as to avoid suspicion of traitorous conduct. We learn from these examples how a righteous person must behave when he faces danger in carrying out what he knows to be God’s will. One must not leave matters to miracles. ואותך יחיו, they will only let you live in order to use you as a sex object for their gratification. We encounter a similar situation when certain girls who were saved in the punitive campaign by the Israelites against Midian, were permitted to remain alive (Numbers 31,15) (compare also what the angel said to Bileam in Numbers 22,33)

וְהיָה – בני מצרים אינם יפים כמו בני ארץ כנען, אבל הם כעורים כי הם דרומים, והם שטופים בזמה, לפיכך היה ירא כשהיה קרוב למצרים והיה בגבולה וראה אנשיה כעורים היה ירא כי כשיראו אשתו שהיא יפת תאר שיחמדו אותה, כי אם היה יודע זה מתחלה לא היה בדעתו לבא מצרים אלא היה סובל הרעב ולא שיפקיר את אשתו. ולא ירא שיאנסו אותה ממנו וישכבו עמה כי אם יעשו זה פעם אחת לא יעשו פעמים רבות שישכבו אותה לעיניו כי זה יהיה חומס רב וחמס תמידי לא יסבלו אנשי העולם, אבל להרג אותו אינו אלא פעם אחת ואחר כן תהיה מופקרת להם בלא חמס, כי לא יהיה לה בעל ומזה פחד אברם, ולא סמך על הבטחת האל שהבטיחהו, כי אמר שמא יגרום החטא וכן פחד יעקב אבינו אחר הבטחת האל וכן ראוי לכל צדיק שלא יסמוך במקום סכנה על הנס וישמר עצמו בכל תחבולה אשר יוכל, ועל זה אמר שלמה אשרי אדם מפחד תמיד (משלי כ״ח:י״ד). וכן אמרו רבותינו ז״ל (תענית ט׳): שאין ראוי לסמוך על הנס ואמרו מנין שאין סומכין על הנס שנאמר לא תנסו את י״י אלהיכם (דברים ו׳:ט״ז) וכן ראינו שמואל הנַביא שהיה הולך בשליחות האל ופחד משאול, ואמר: ושמע שאול והרגני (שמואל א ט״ז:ב׳) וגם האל שבח פחדו ולא אמר לו אל תפחד כי לא יהרגך, אבל אמר לו: עגלת בקר תקח בידך (שמואל א ט״ז:ב׳) – הודה לו כי טובה היתה מחשבתו שהיה מפחד, וכן ראוי לכל צדיק. לפיכך צוהו לעשות תחבולה ללמד לכל צדיק שיעשה כן ולא יבטח על הנס. ואותך יחיו – יעמידוך בחיים שלא יהרגוך להנאתם שאת יפת תואר, וכן החייתם כל נקבה (במדבר ל״א:ט״ו) ואותה החייתי (במדבר כ״ב:ל״ג).

Radak Bereshit 18:1רד״ק בראשית י״ח:א׳

וירא ה' אליו באלוני ממרא, in the location where Avraham dwelled, as we know from Genesis 14,13 והוא שוכן באלוני ממרא האמורי, “he dwelled by the groves of Mamre the Emorite. The reason why Avraham had not moved away from there was that his allies also lived in that proximity. Solomon advised already in Proverbs 27,10:טוב שכן קרוב מאח רחוק, “better a good neighbour who lives close by than a brother who lives far away.” God appeared to him there after he kept the commandment to circumcise himself, in order to apprise him of what he had in store for Sodom, a city in which his nephew had made his home. Avraham was the outstanding human being in that generation. Seeing that God was bent to exact partial retribution for the worst outrages committed by mankind at that time, He did not want to do so before informing Avraham of His intention. It was God’s intention to demonstrate that He does keep track of what individuals in the “lower” part of His universe are up to, and that He even will not exact collective punishment unless He can demonstrate that the parties affected are all guilty. There was no need for God to “descend” to investigate what He already knew, but the Torah describes this in terms that we can understand. He wanted to enable Avraham when the latter would instruct and teach his descendants to walk in the ways of God, to show that His ways were truly not only just but that He made allowances for human weaknesses. It is possible, -if this was indeed God’s purpose- to explain the entire paragraph as a prophetic vision up until verse 23 where the Torah writes that Avraham returned to his station, i.e. that this line terminated the prophetic vision יושב פתח האהל, as explained immediately following,

וירא אליו י״י באלוני ממרא – במקום שהיה שוכן כמו שאמר למעלה, והוא שוכן באלוני ממרא האמורי (בראשית י״ד:י״ג), להודיע שלא נסע משם לשכן במקום אחר כי שם היו בעלי בריתו וראוי לאדם לשכן אצל אהביו כמו שאמר שלמה טוב שכן קרוב מאח רחוק (משלי כ״ז:י׳). ונגלה אליו האל שם אחר שמל להודיעו דבר סדם, לפי שאברהם היה גדול שבעולם באותו הדור ורצה לעשות משפט בקצת ישוב מן העולם ולהשחיתו, ולא רצה לעשות מבלי ידיעתו, ולהודיעו כי הוא משגיח בתחתונים להיטיב ולהרע לפי מעשיהם. ואף על פי שהוא ידע זה משכלו הודיעו כדי שיודיע את בניו ואת ביתו אחריו (בראשית י״ח:י״ט) כמו שאומר. ועוד כדי להודיעו משפטו ברשעים איך הוא, ואיך הוא ארך אפים לרשעים. ויתכן לפרש כי כל ספור הדברים האלה עד ואברהם שב למקומו (בראשית י״ח:ל״ג), היה במראה הנבואה והכל היה מראה אחת.

Radak Bereshit 18:3רד״ק בראשית י״ח:ג׳

אל נא תעבר מעל עבדך, the word נא is a kind of plea, Avraham begging these strangers not to pass him by without stopping to take some refreshment. The reason why this whole incident has been recorded in the Torah is to teach people how to relate to fellow human beings with charity and love. It is an act of loving kindness to welcome guests into one’s home in order to honour them and to look after their personal requirements, such as letting them wash up and stay overnight.

אל נא תעבר מעל עבדך – נא – ענין בקשה ותחנה, כלומר בבקשה ממך לא תעבר ותטה דרכך מעלי אתה וחבריך עד שתסעדו אצלי, ונכתב כל הספור הזה כדי שילמד אדם להתנהג עם הבריות בצדקה ובחסד, וגמילות חסדים הוא להכניס אדם אורחים בביתו ולכבדם ולעשות להם צרכיהם ברחיצת הרגלים ובמאכל ובמשתה ובמטה אם ילינו בביתו.

Radak Bereshit 19:3רד״ק בראשית י״ט:ג׳

ויפצר בם מאד, he spoke to them intently on the subject, urging them to accept his invitation, until eventually, they did come to his house. Onkelos writes ותקיף בהם, that he actually took hold of these men until they concurred to spend the night with him. ויעש להם משתה, seeing it was night he did not have time to slaughter an animal in their honour, but he prepared something at short notice, served them drinks, and unleavened bread which can be prepared at short notice. It is good manners to prepare something at short notice for guests who arrived unexpectedly. The guest arriving at such a time is usually tired and does not care to wait until an elaborate meal can be prepared in his honour. The story has been recorded for all times in order to teach us how to serve unexpected guests arriving at night. ויאכלו. If the whole sequence is a vision which Lot did not actually experience, the meaning of the word ויאכלו must be understood literally; if the Torah describes actual events, the word means that Lot had the impression as if the angels ate and drank his food. The food and drink, which are composed of different components, simply dissolved into their basic ingredients so that they were not visible as such. This, of course, would occur miraculously.

ויפצר בם מאד – הרבה להם דברים ותחנות עד שנטו אליו ובאו עמו אל ביתו. ואנקלוס תרגם: ותקיף בהון, כלומר החזיק בם עד שסרו אליו לבא אל ביתו ויעש להם משתה – לפי שהיה לילה לא היה לו פנאי לזבוח ולתקן מאכלים אלא עשה להם משתה ואפה להם מצות שלא ימתינו עד שיחמץ הבצק ומה שיכול לתקן במהרה תקן, וזה הוא מדרך ארץ להכין לאורח הבא מה שיוכל להכין במהרה כי הוא עיף וצריך לאכל ולשתות לפיכך נכתב הספור הזה ללמדך דרך ארץ. ויאכֵלו – אם במראה כמשמעו, ואם בהקיץ ובמורגש נדמה לו שאכלו ושתו, ששב המאכל והמשתה המורכב פשוט, כל דבר ליסודו הראשון, וזה במעשה נס.

Radak Bereshit 19:32רד״ק בראשית י״ט:ל״ב

לכה, we have already explained the meaning of this expression on Genesis 11,9 as well as the meaning of the word לכו, the same in the plural mode. נשקה את אבינו יין, enough to make him drunk, so that he will not know what to do when we sleep with him. He certainly would not agree to sleep with his daughters while in full possession of his faculties. Anyone subscribing to the cultural mores of an Avraham would not knowingly engage in such a practice. This story is related in order to teach us that even people not subscribing to the moral standards of the Torah would not stoop to this kind of sexual licentiousness. The entire story reveals the origin of the peoples of Ammon and Moav, two nations who will feature prominently in Jewish history from the time even before the Jews entered the Holy Land until the destruction of the first Temple. God prevented the Jewish people under Moses from attacking these nations seeing that their founder, Lot, had been a nephew of Avraham. Also, the Jewish people were not given any part of the lands occupied by these nations at the time when Moses and Joshua were involved in conquering the lands which became their home land.

לכה – כבר פירשנו כי מלת לכה, לכו, הבה, הוא ענין ההסכמה והעזר איש מחברו לפיכך לא ישמרו בהן יחיד ורבים זכר ונקבה, כי הם כענין שם. נשקה את אבינו יין – כלומר עד שישתכר ולא ידע מה לעשות ונשכבה עמו, כי בידיעה לא ישכב עם בנותיו, חלילה לתרבות אברהם אבינו שיעשה דבר נבלה. והודיענו בספור הזה כי אפילו אותם שאינם בני תורה ירחיקו כאלה התועבות אף כי אותם בני תורה שראוי להם שירחיקום. וכל הספור נכתב להודיע תולדת עמון ומואב כי מבני לוט היו שתי האמות האלה והאל נתן להם ארץ נחלה לאהבת אברהם אבינו שהיה לוט בן אחיו ומרבית ביתו, ומנע את ישראל שלא יצורו אותם ולא יתגרו בם מלחמה, כי לא יתן להם מארצם עד מדרך כף רגל כי לבני לוט נתן אותם ירשה (דברים ב׳:ה׳) כמו שכתוב. ונחיה מאבינו זרע – כי מי שלא ישאיר זרע הרי הוא כמת אם לא ישאיר אחריו דבר שיזכר שמו בו.

Radak Bereshit 21:1רד״ק בראשית כ״א:א׳

וה' פקד את שרה, she conceived and gave birth in accordance with the times predicted. Seeing the matter was something so unusual, miraculous, the Torah repeats this fact repeatedly. Normally, when the Torah repeats certain information it does so by using different words, changing the syntax; Here too, the verse commences with the verb פקד, but then uses the word ויעש to tell us the same thing. At the very end of the verse it changes the syntax a third time, writing כאשר דבר, “as He had said.”

וי״י פקד את שרה כאשר אמר – שהרתה וילדה למועד ההוא. ולפי שהיה פלא שנה הענין ושלש. ומנהג הכתוב בכפול הענין ישנה המלות, וכן אמר תחלה פקד ואחר כך ויעש, תחלה כאשר אמר ואחר כן כאשר דבר.

Radak Bereshit 23:1רד״ק בראשית כ״ג:א׳

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים .The Torah repeats the word “year” or “years” three times, even though this verse could have been written using the word שנה only once. We encounter a similar “waste” of the word “year” and “years” in Genesis 6,9 in connection with Noach, as well as in connection with בני ישראל, “the Children of Israel” in Numbers 8,19 where that word occurs no fewer than five times We also find such a repetitive use of the word “year” when we are told about Avraham’s death in Genesis 25,7. Even when reporting the death of Ishmael in Genesis 25,17 the word שנה is repeated three times. Some commentators claim that this is a feature of the Holy Tongue, which endeavours to be clear and unambiguous. When a large number of years (unit) is mentioned the word שנה, “year” appears in the singular mode, whereas when less than ten years are mentioned the years appear in the plural mode, i.e. שנים. There is an aggadic approach to these seemingly superfluous words, especially in our verse here (mentioned by Rashi) which sees in the wording an allusion to the fact that Sarah at her death was as pure and beautiful as at 7 or at 20 years respectively. Seeing that the word שנה did not occur at the beginning of the verse, the verse concludes with the summary שני חיי שרה. שני חיי שרה. When reporting the death of Avraham and Ishmael, seeing that the verses commenced with the words ימי שני, these words are not again repeated at the end of the respective verses. It is possible that in all of these instances the word שני at the end is a hint that the persons concerned lived until the completion of that particular year.

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים – אמר שלשה פעמים שנה שנים אף על פי שיספיק באחד, וכן נח שלשה בפסוק וכן ישראל חמשה בפסוק ואף על פי שיספיק באחד וכן אמר בשני אברהם: מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים (בראשית כ״ה:ז׳) וכן אמר בשני ישמעאל מאת שנה ושלשים שנה ושבע שנים (בראשית כ״ה:י״ז), ואמרו כי זה הוא דרך צחות בלשון הקדש. ונאמר עם החשבון הגדול שנה דרך כלל ועם החשבון הקטן שנים דרך פרט. ויש דרש (בראשית רבה נ״ח): בחיי שרה, בת ק׳ כבת כ׳ לחטא, בת כ׳ כבת ז׳ ליופי. ומתחלה לא זכר: שני, לפיכך אמר בסוף שני חיי שרה. ובאברהם ובישמעאל שאמר מתחלה: שני חיי, לא אמר בסוף דבר. ואפשר כי בכלם תוספת שני להודיע כי שלמו שנותיהם מיום ליום, כי כן עושה האל עם הצדיקים כמו שפרשו רבותינו ז״ל (סוטה י״ג).

Radak Bereshit 23:1רד״ק בראשית כ״ג:א׳

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים .The Torah repeats the word “year” or “years” three times, even though this verse could have been written using the word שנה only once. We encounter a similar “waste” of the word “year” and “years” in Genesis 6,9 in connection with Noach, as well as in connection with בני ישראל, “the Children of Israel” in Numbers 8,19 where that word occurs no fewer than five times We also find such a repetitive use of the word “year” when we are told about Avraham’s death in Genesis 25,7. Even when reporting the death of Ishmael in Genesis 25,17 the word שנה is repeated three times. Some commentators claim that this is a feature of the Holy Tongue, which endeavours to be clear and unambiguous. When a large number of years (unit) is mentioned the word שנה, “year” appears in the singular mode, whereas when less than ten years are mentioned the years appear in the plural mode, i.e. שנים. There is an aggadic approach to these seemingly superfluous words, especially in our verse here (mentioned by Rashi) which sees in the wording an allusion to the fact that Sarah at her death was as pure and beautiful as at 7 or at 20 years respectively. Seeing that the word שנה did not occur at the beginning of the verse, the verse concludes with the summary שני חיי שרה. שני חיי שרה. When reporting the death of Avraham and Ishmael, seeing that the verses commenced with the words ימי שני, these words are not again repeated at the end of the respective verses. It is possible that in all of these instances the word שני at the end is a hint that the persons concerned lived until the completion of that particular year.

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים – אמר שלשה פעמים שנה שנים אף על פי שיספיק באחד, וכן נח שלשה בפסוק וכן ישראל חמשה בפסוק ואף על פי שיספיק באחד וכן אמר בשני אברהם: מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים (בראשית כ״ה:ז׳) וכן אמר בשני ישמעאל מאת שנה ושלשים שנה ושבע שנים (בראשית כ״ה:י״ז), ואמרו כי זה הוא דרך צחות בלשון הקדש. ונאמר עם החשבון הגדול שנה דרך כלל ועם החשבון הקטן שנים דרך פרט. ויש דרש (בראשית רבה נ״ח): בחיי שרה, בת ק׳ כבת כ׳ לחטא, בת כ׳ כבת ז׳ ליופי. ומתחלה לא זכר: שני, לפיכך אמר בסוף שני חיי שרה. ובאברהם ובישמעאל שאמר מתחלה: שני חיי, לא אמר בסוף דבר. ואפשר כי בכלם תוספת שני להודיע כי שלמו שנותיהם מיום ליום, כי כן עושה האל עם הצדיקים כמו שפרשו רבותינו ז״ל (סוטה י״ג).

Radak Bereshit 23:6רד״ק בראשית כ״ג:ו׳

במבחר קברנו, they possessed many caves within which to bury the dead, and each family had such a cave reserved for interring its dead. Every corpse was buried in an individual coffin, the overall description of such a place being the word קבר, tomb. This is why the spokesman spoke of איש ממנו את קברו, he considered not the individual grave but the family’s burial grounds. They intended that Avraham should ask one of them to share their family plots with him. The words לא יכלה in verse 6 mean that no one would withhold his burial plots from Avraham if the latter chose to use it. We come across this verb in a similar usage in Samuel I 25,33 אשר כליתני היום הזה מבא בדמים, ”for preventing me from seeking redress in blood.”

במבחר קברינו – כי היו להם מערות לקבר מתיהם שם וכל משפחה לבדה היתה לה מערה קוברים שם כמה מתים כל אחד בארונו, וכל המערה ההיא תקרא קבר, לפיכך אמ׳: איש ממנו את קברו, וכן מנהג עדין במקומות רבים. והיה דעתם שישאל מהם שיתן אחד מהם לו מקום בקברו לקבור את מתו. ולא כן שאל הוא אלא שתהיה לו אחוזה ידועה לו ולמשפחתו לקבור שם מתיהם לא שיקבר מתו בקבר אחרים. לא יכלה – לא ימנע, וכן אשר כלתני היום הזה מבא בדמים (שמואל א כ״ה:ל״ג).

Radak Bereshit 24:18רד״ק בראשית כ״ד:י״ח

ותאמר שתה אדוני, the Torah records this detail in order to tell us of Rivkah’s good manners; although she did not know of the stranger’s social status she addressed him as “my lord.” She was very prompt and actually let him drink directly from her hand.

ותאמר שתה אדני – להודיע כי היתה בת מוסר, שלא היתה יודעת מי הוא וקראתו אדני ובזריזות מהרה להשקותו ותשקהו מידה.

Radak Bereshit 24:30רד״ק בראשית כ״ד:ל׳

ויהי כראות, this is reported in order to inform us that Lavan was envious of anyone getting something he did not have, even including his sister. He was the opposite of his sister who had displayed such generous traits. Lavan ran in order to bring these precious items into his own house. וכשמעו, when he heard that the stranger had spoken to his sister concerning selecting a wife for the son of his master. This is what is meant by כה דבר אלי האיש. עמד על הגמלים. The words על הגמלים mean the same as עם הגמלים, next to the camels. We have a parallel construction in Exodus 35,22 ויבאו האנשים על הנשים, “the men came in addition to the women.” The meaning here is that Eliezer was seen by Lavan as standing as if waiting for Rivkah to return accompanied by a senior member of the family to invite him and escort him to their home.

ויהי כראות – להודיע כי צר עין היה לבן לא כאחותו, כי כשראה הנזם והצמידים אז רץ להכניסו לביתו. וכשמעו – נראה כי האיש דבר אליה ענין באו העיר לקחת אשה לבן אדניו, זהו שאמרה כה דבר אלי האיש. עומד על הגמלים – עם הגמלים, כמו ויבאו האנשים על הנשים (שמות ל״ה:כ״ב), עומד ומצפה שתשוב אליו הנערה או אביה או אחיה להכניסו לביתם.

Radak Bereshit 24:39רד״ק בראשית כ״ד:ל״ט

ואמר... אלי, the word veulai is spelled with the letter ו missing, something which gave rise to an interesting aggadic interpretation mentioned already by Rashi. Accordingly, Eliezer himself had hoped to have his daughter marry Yitzchok in the event that the woman he found in Aram Naharyim would be unwilling to relocate in the land of Canaan. This is why he had referred to this possibility with the words אלי, לא תלך האשה אחרי, “to me (if) the woman will not follow me (to the land of Canaan).” The truth is that Eliezer related all the events exactly as they had occurred. We are not able to provide conclusive reasons why the Torah sometimes chose to write certain words defectively, (with a letter missing) or by adding a letter which could have been omitted. There are too many such instances for us to find satisfactory explanations for all of them. Eliezer related the events that had occurred to him in his conversation with his master as well as how God had arranged things after he had set out on his mission. His sole purpose was to demonstrate from the course of events that God loved Avraham so much that He had made his mission so spectacularly successful up to this point. God had responded even to his own prayer in exactly the manner in which he had hoped he would. As a result, the very idea of denying his request would appear out of the question, seeing that it was so clear that the entire sequence of events must have been engineered by God, personally. If we find some different nuances here and there in the events as reported by the Torah and as related by Eliezer, this is meaningless, just as different nuances in the wording of the Ten Commandments in the Book of Exodus and the Book of Deuteronomy are not meant to raise concerns as to their authenticity of either version. Everything until the word ועתה in verse 49 is quite clear.

ואמר – אֻלַי – חסר ו״ו. ויש בו דרש (בראשית רבה נ״ט): כי אליעזר נתן עיניו בו שיקחהו אליו לעצמו ויתן לו בתו אם לא תלך האשה לפיכך פתח להם בלא תלך האשה. והאמת כי הוא סדר להם הדברים כלם כאשר היו ולא נוכל לתת טעם לכל החסרים והמלאים כי רבו. והנה הוא ספר להם כל הדברים שהיו לו עם אדניו והדברים שהיו לו עם רבקה, וכי האל זמן לו הענין כאשר אמר אברהם כי האל יצליח דרכו וכן היה כאשר שאל הוא מאת האל כן זמן לו האל וכל זה להראותם כי האל אוהב אברהם ועושה רצונו ולא יוכלו למנוע הנערה ממנו כי מי״י יצא הדבר. ובשנות הדברים האלה יש בהם שנוי מלות אבל הטעם אחד כי כן מנהג הכתוב בשנות הדברים שומר הטעמים אבל לא המלות. כי גם בעשרת הדברים שהם עקר התורה בשנותו אותם במשנה תורה שִנה בהם במקומות המלים אבל הטעם אחד. והפסוקים האלה מבוארים עד ועתה.

Radak Bereshit 24:55רד״ק בראשית כ״ד:נ״ה

ויאמר אחיה ואמה, when there are both major and minor characters in a story, the Torah attributes what is happening primarily to the major character. Although Rivkah’s mother was senior to Lavan, he, in his capacity as the manager of this household was mentioned first. We find something similar in Numbers 12,1 where Miriam, who was junior to Aaron is mentioned first since she did the talking and Aaron only listened. This is also why Esther is mentioned first in Esther 9,29, although the position as prime minister occupied by Mordechai was senior to that of the queen. The initiative of what is reported in the verse was Esther’s, hence her name is mentioned first. ימים או עשור. a year or at least 10 months. The word ימים meaning “a year” also occurs in Leviticus 25,29. Our sages arrived at the conclusion that this verse is the source for giving a bride a period of 12 months during which she may provide for herself economically before moving in with her husband. ועשור, a general, as opposed to a specific adjective, including any number. This does not apply to such verses where the number is an ordinal number such as בעשור לחודש “on the tenth of the month” in Leviticus 23,27 and other places in the Torah. In those verses the word עשור is an adjective describing the tenth day of the month.

ויאמר – ספור הפעולה על הדבק בה, וכן ותדבר מרים ואהרן (במדבר י״ב:א׳) ותכתב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי (אסתר ט׳:כ״ט). ימים או עשור – שנה או עשרה חדשים וכן ימים תהיה גאולתו (ויקרא כ״ה:כ״ט) ומכאן סמכו חכמים ואמרו (כתובות נ״ז) נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה. ועשור – תאר הכולל כל המספר ואין כן: בעשור לחדש (שמות י״ב:ג׳) כי הוא תאר ליום העשירי מן החדש.

Radak Bereshit 24:61רד״ק בראשית כ״ד:ס״א

ותקם, after they had departed from accompanying her on foot, Rivkah mounted the camel and rode. It is not good manners for the departing person to ride while those accompanying her are walking on foot. This part of the story teaches us this basic point of good manners, something that Rivkah was aware of. אחרי האיש, for he knew the way so that he had to be in the lead and Rivkah and her entourage behind him. ויקח העבד את רבקה, he took her to be by his side so that she would not be apart from him, a sign of his high regard for her.

ותקם – אחר שלוו אותה ונפרדו ממנה קמה ורכבה כי אין דרך לרכוב כל זמן הלויה שילך ההולך רוכב וילכו המלוים רגלים זה אינו דרך ארץ, ובספור הזה למדנו הכתוב דרך ארץ, כי לא רכבה עד שנפרדו ממנה המלוים. אחרי האיש – כי הוא יודע הדרך, והוא לפנים והן אחריו. ויקח העבד את רבקה – לקחה עמו לצדו שלא תפרד ממנו כף רגל, וזה לאהבתה ולכבודה.

Radak Bereshit 24:62רד״ק בראשית כ״ד:ס״ב

ויצחק, now the Torah tells us that Yitzchok encountered them as if by coincidence. The fact is, of course, that God arranges matters for the benefit of those whom He loves without their even being aware of it at the time.

ויצחק – עתה ספר כי פגע בהם יצחק בדרך מקרה טרם באם בעיר, כמו שהמעשה כלו היה בדרך מקרה ברצון האל להודיע כי מטיב י״י לטובים והם לא ירגישו בטוב ההוא עד באו להם בדרך מקרה.

Radak Bereshit 24:64רד״ק בראשית כ״ד:ס״ד

ותשא, she thought that possibly the man approaching might be Yitzchok; this is why she asked the servant, to find out if her assumption was correct. ותפול מעל הגמל, when she saw him and Eliezer told her that this was Yitzchok, she lowered herself from the camel, fell on the ground, covered her face with her veil and remounted and rode on. This story teaches us that when a woman has achieved the status of being betrothed it befits her to cover her face until such time as she is a properly married woman.

ותשא – חששה בלבה שמא יצחק היה כיון שהיה בא לקראתם ושאלה לעבד מי הוא. ותפל מעל הגמל – כיון שראתה אותו ואמר לה העבד שהוא יצחק השמיטה עצמה מעל הגמל ונפלה לארץ ולקחה צעיפה וכסתה בו פניה ואחר כן רכבה. ובספור הזה למדה תורה דרך ארץ וצניעות, שראוי לאשה לבוש מארוסה ושלא תתראה לו עד שתנשא לו.

Radak Bereshit 24:67רד״ק בראשית כ״ד:ס״ז

ויביאה, when they arrived in Chevron he brought her to the tent of his mother Sarah. It was customary in those times for the man and his wife to have totally separate living quarters. When they would sleep together the man would go to his wife’s tent, as for instance when Leah said to Yaakov אלי תבא, “come to me,” i.e. “come to my tent” (Genesis 30,16) We also find that when Lavan searched for his teraphim that he is reported as conducting separate searches in Yaakov’s, tent as well as in Rachel’s tent and in Leah’s tent. (Genesis 31,33).

ויביאה – כשבאו לחברון הכניסה באהל שרה אמו שיהיה לה לאהל כמו שהיה לשרה. כי כן היה מנהג בימים ההם להיות אהל לאיש בפני עצמו ולאשה בפני עצמה וכשהיו שוכבים יחד היה האיש בא אל אהל האשה, כמו שאמרה לאה: אלי תבא – כלומר אל אהלי. וכן מצאנו כשחפש לבן את התרפים אמר: ויבא באהל יעקב ובאהל לאה וגו׳ (בראשית ל״א:ל״ג).

Radak Bereshit 25:10רד״ק בראשית כ״ה:י׳

השדה, every time the burial in this cave is mentioned in the Torah the fact that Avraham had purchased the cave and the field is mentioned also. It is to pay tribute to the love for God by Avraham, who in spite of God’s promises of owning the entire land, had been unable to bury even his own wife in that land until had had purchased a burial plot for her. Avraham never for a moment queried God about this problem he had been forced to cope with. מאת בני חת, we have explained this on 23,20. קבר אברהם ושרה אשתו, compare what we wrote on 24,55.

השדה – בכל מקום אשר זכר הקבורה בזו המערה זכר המקנה להודיע חבתו של אברהם אבינו שלא מצא מקום לקבורה עד שקנה אותו ואעפ״כ לא הרהר אחר האל שאמר לו כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם (בראשית י״ג:ט״ו). מאת בני חת – פרשנוהו. קֻבר אברהם ושרה אשתו – כבר כתבנו כי זכר הפעולה על הדבק בו.

Radak Bereshit 25:16רד״ק בראשית כ״ה:ט״ז

אלה, the general rule follows the individual components of the general rule. This is a method employed by the Torah on many occasions.

אלה – כלל אחר הפרט, וכן מנהג הכתוב במקומות רבים, והוא תוספת ביאור.

Radak Bereshit 25:26רד״ק בראשית כ״ה:כ״ו

ואחרי כן...וידו אוחזת בעקב עשו, this too, was an allusion that at the end of time he would dominate Esau, as a human being dominates something matters which he grabs with his hand. The heel is the lower end of the body. It was clearly a hint from God concerning the future, as a normal baby does not manage to extend his hand outside the placenta and make contact with its twin. ויקרא שמו יעקב, Yitzchok named him thus. ויצחק בן ששים שנה, this is mentioned to let us know that Rivkah had been unable to bear a child during 20 years.

ואחרי כן – וידו אוחזת – זה היה גם כן סימן כי באחרונה ישלוט יעקב בעשו כמו שאדם שולט בדבר שאוחז בידו. ועקב – הוא סוף הגוף. ויקרא שמו יעקב – יצחק קרא שמו כן. ויצחק בן ששים שנה – להודיע כי עשרים שנה עמדה רבקה מלדת.

Radak Bereshit 25:28רד״ק בראשית כ״ה:כ״ח

ויאהב, there was no need to mention that Yitzchok loved Esau; clearly his love for Yaakov was constantly on the increase seeing that Yaakov was righteous, etc. Esau’s claim to his father’s love was due only to the venison he brought his father from his hunting expeditions. בפיו. This meat was especially tasty. Moreover Yitzchok was already aged, being more than seventy years old, Clearly, unless Esau had been at least 12 years old at the time he would not have known how to hunt with bow and arrow. ורבקה אוהבת את יעקב, exclusively; the reason was that Yaakov pursued a lifestyle that would lead to eternal life, whereas Esau did the opposite. Not only did he not lead a life leading to eternal life after death, but he actively forfeited even life on earth, exposing himself to needless dangers. Seeing that Yitzchok was aging and sitting at home most of the time, he was not aware of Esau’s doings and was easily led to believe that Esau led a virtuous life, basing his belief on the daily supply of venison his son provided for him. The story unfolds at a time when Yitzchok was already incapable of seeing well with his physical eyes. The story of the sale of the birthright is told primarily to illustrate the disdain with which Esau looked upon spiritual values as a valuable acquisition, something guaranteeing a person life beyond death.

ויאהב – אין צריך לומר כי יעקב היה אוהב, כי יותר ויותר היה אוהב יעקב משהיה אוהב עשו, ולא היה אוהב עשו אלא שהיה מביא לו ציד למאכלו זהו שאמר בפיו, ובשר הציד הוא מוטעם, והוא היה זקן יותר משבעים שנה כי לא היה עשו יודע עשו לצוד החיות בתליו וקשתו אלא אם היה יותר מבן עשר שנים, ורבקה היתה אוהבת את יעקב – לבדו לפי שהיה הולך בדרך חיים ועשו בדרך המות, כי לא דיו שלא היה מתעסק בחכמה ובדרכי אלהים אלא בחר לו מלאכה נקלה לצוד ולשים עצמו בסכנה בכל יום והיה רֵק ופוחז ומשֻלח. ויצחק לפי שהיה זקן ויושב בבית היה מתפתה לעשו שהיה מביא לו ציד ומתקן לו מאכל בכל יום. וזה היה אחר שזקן יצחק ובא בימים וכהו עיניו שהיה יושב בבית ולא היה מתעסק בשום דבר מעסקי הבית. אלא שספר זה הענין בתחלת ספור גדולם וספור מעשיהם ומה שקרה לעשו עם יעקב בענין נזיד עדשים להודיע פחזותו של עשו.

Radak Bereshit 25:29רד״ק בראשית כ״ה:כ״ט

ויזד, the formulation of vayazed which normally should have been vayizad with a dagesh in the letter ז, the middle letter of the root, is not as unusual as it appears, The meaning of the expression is that “he cooked a dish ויבשל נזיד;” the Torah reports that on a certain day when Yaakov had cooked a dish Esau returned from the hunt tired and found the dish Yaakov had cooked ready for eating. He requested to be given some of it so that he could eat it. The purpose of this story being recorded in the Torah is in order to contrast Yaakov’s virtues with Esau’s irresponsible way of looking at life. Not only that, but Esau considered the gobbling up of food as an end in itself, he was what our sages call a גרגרן, glutton. Yaakov, on the other hand, was so little concerned with the physical gratifications available on earth that when cooking for himself, he cooked a dish of lentils, the simplest undistinguished vegetable. If, in spite of his general outlook, Yaakov refused to share this dish with Esau unless the latter sold him his birthright, even though Essau was his brother, this demonstrates Yaakov’s intelligence and his moral principles which made it difficult for him to give something for which he had toiled to someone who was self-centered and who did not make any contribution to civilisation at all, assuming that whenever he felt ravenous he could demand to be gratified by what belonged to others. It is concerning people like Esau that Solomon said in Proverbs 22,16:נותן לעשיר אך למחסור, “(He who oppresses the poor) is like giving gifts to the rich. The end result is loss.”

ויזד יעקב – משפטו על המנהג ויזד כי שרשו נז״ד, אלא שפעמים יבואו הנח מקום הדגש והדגש מקום הנח. ופירושו ויבשל. נזיד – תבשיל. אמר, יום אחד היה זה שבשל יעקב תבשיל ובא עשו עיף ומצא תבשיל יעקב מתקן ובקש ממנו שיאכילנו ממנו, והיה הספור הזה להודיע מעלת יעקב ופחיתות עשו וקלות דעתו וכי היה גרגרן. מעלת יעקב שלא היה אוהב תענוג העולם שבשל לעצמו עדשים שאין תבשיל פחות ממנו. ומה שמנע ממנו שלא נתן לו אלא במכירת בכורתו וכל שכן שהיה אחיו, זה גם כן ממעלתו ומחכמתו שלא לתת ממה שטרח בו ושהכין לעצמו לאיש רֵק ופוחז ואינו חפץ בדרך חיים. ומרוב גרגרנותו לא שמר עד שיבשל הוא מצידו ויאכל ותאב אל תבשיל העדשים שמצא מתוקן, ובזה ובכיוצא בו נאמר: נותן לעשיר אך למחסור (משלי כ״ב:ט״ז).

Radak Bereshit 25:34רד״ק בראשית כ״ה:ל״ד

ויעקב נתן לעשו, as the price for the birthright. He is not reported as having given Esau wine, as the wine he drank was that belonging to the household of his father. However, fresh bread, which Yaakov had baked for himself, he did give him together with the dish of lentils. My father, of blessed memory, wrote that Yaakov positively compensated Esau with money, and that the dish of lentils and the bread he gave him and which they both ate together was only to seal the bargain between them, a custom to which we have already referred. וילך, he returned to the field to continue hunting. ויבז, even after he had eaten and drunk he did not feel that Yaakov had tricked him and taken advantage of him when he had felt hungry.

ויעקב נתן לעשו – במחיר הבכורה. ולא זכר שנתן לו יין כי שתה מיין הבית, אבל לחם חם שעשה יעקב לעצמו לשעתו נתן לו עם נזיד העדשים, שבשל גם כן לעצמו. ואדוני אבי ז״ל כתב: כי מחיר כסף נתן לו על הבכורה, ומה שנתן לו לחם ונזיד עדשים שיאכלו שניהם על המכירה כדי לקימה. וילך – שב אל השדה לצוד עוד. ויבז – אפילו לאחר שאכל ושתה לא התחרט אבל בזה אותה בלבו.

Radak Bereshit 26:9רד״ק בראשית כ״ו:ט׳

ויקרא...אך הנה אשתך, the word אך in this verse means the same as the word אבל, “but, however.” It also appears in this sense in Exodus 31,13 אך את שבתותי תשמורו, “but you must observe My Sabbath days,” (even when engaged in building the Tabernacle) In Exodus 21,22, when speaking about someone dying as a result of an injury deliberately inflicted upon him, the Torah writes אך אם יום או יומים יעמוד, “but if the victim can stand on his feet for a day or two days, etc.” (his death is not directly attributable to the injury described). In our verse, Avimelech challenges Yitzchok who had presented his wife as being his sister by saying: “but I have seen with my own eyes that she is your wife!” He used the fact that he had observed Yitzchok being intimate with Rivkah as proof that therefore she must be his wife, as no one sleeps with a woman who is not his wife. ואיך אמרת, the Avimelech mentioned in our chapter here was not the same one that lived in the days of Avraham. Had he been the same it is inconceivable that he could have asked Yitzchok such a question. He had, after all, had experience with Sarah and Avraham concerning the same subject. The Kings of the Philistines generally assumed the title “Avimelech,” just as the Kings of Egypt generally assumed the title “Pharaoh.”

ויקרא – אך הנה אשתך – כענין אבל. וכן: אך את שבתותי תשמרו (שמות ל״א:י״ג) אך אם יום או יומים (שמות כ״א:כ״א) והדומים להם, כלומר אינה אחותך כמו שאמרת אבל הנה אני רואה כי אשתך היא כי אתה מצחק עמה ואין אדם מצחק עם אחותו. ואיך אמרת – ולא היה זה אבימלך שהיה בימי אברהם, כי אלו היה הוא לא היה שואל ואיך אמרת כי כבר ידע בענין שרה. אבל מלכי ארץ פלשתים היו נקראים אבימלך ברוב, כמו שהיה נקרא ברוב מלך מצרים – פרעה.

Radak Bereshit 26:23רד״ק בראשית כ״ו:כ״ג

All these stories about the digging of the wells and the names they were called by were intended to inform us that in the part of Eretz Yisrael traditionally promised to Avraham, his son Yitzchok was digging according to his undisputed right. In those areas he also did not encounter opposition when naming these wells. All of this was an indication to them of which parts of Eretz Yisrael God had meant for them to plant seed in, i.e. the part of the land that God would give to the Israelites in the first instance. (under Joshua).The regions in which the Philistines dwelled did not really come under full control of the Israelites until many hundreds of years later. This accounts for the ongoing wars at intervals between the Israelites and the Philistines. These skirmishes were basically border-wars, neither side planning to conquer the territory of the other permanently. It is an outstanding issue similar to the territory of three Canaanite tribes, the Kenite, Knizite and Kadmoni, which formed part of God’s promise to Avraham in chapter 15 at the covenant between the pieces but has never yet been under Jewish sovereignty.

וכל הספורים האלה בחפירת הבארות ובקריאת השמות להודיע, כי בארץ ישראל המוחזקת היה חופר בארות כרצונו ואין מוחה בידו, וכן קורא שמות כרצונו, והיו בני המקום קוראים אותם כן, וכן אברהם כמו שכתבנו. וכל זה היה להם לאות ולסימן מה שיעדם האל לתת הארץ לזרעם. אבל ארץ פלשתים אף על פי שהיא מארץ ישראל לא הוחזקה בידם, לפיכך רבו עמהם על הגבול. וכל זה להודיעם כי לבניהם לא תהיה מוחזקת בידם כלה אף על פי שחלקוה לא הוחזקה בידם עד באחרונה לימות המשיח, כמו ארץ שלשה גוים: את הקיני, ואת הקניזי ואת הקדמוני (בראשית ט״ו:י״ט).

Radak Bereshit 26:25רד״ק בראשית כ״ו:כ״ה

All of this is reported here to show God’s timing was intended to demonstrate to Avimelech that Yitzchok was successful everywhere and that he better be in awe of him.

וכל זה להודיע שהאל אוהבו ומצליחו במעשיו וייראו ממנו.

Radak Bereshit 26:35רד״ק בראשית כ״ו:ל״ה

ותהיין מורת רוח, they angered their in-laws and opposed them in every way. They even reversed the customs practiced by Rivkah in her household. מרת, a noun, just as מרת נפש in Proverbs 14,10. The root of the word is מרר, embitter, the only difference between the word here and that in Proverbs being the vowel under the letter מ. Here we have the vowel cholem, whereas in Proverbs it is written with a kametz chataf, abbreviated vowel kametz. It is also possible that the root of the word here is מרה, in the sense of Isaiah 63,10 מרו ועצבו את רוח קדשו, “they rebelled, and grieved His Holy Spirit.” This too is a variation of the theme of bitterness. If we accept this word as the root of the word מרת in our verse, the meaning would be that these women actively engaged in causing anger, frustration to Yitzchok and Rivkah. The whole story would then have as its purpose to show how disdainful Esau was of the sensitivities of his parents. He did not even protest his wives’ behaviour or move them out of the patriarchal home.

ותהיין מרת רוח – מכעיסות וממררות רוחן במעשיהן הרעים, וגם בעסקי הבית היו עושות הפך רצונם להכעיסם. מרת רוח – שם, כמו מרת נפשו (משלי י״ד:י׳) שרשם מרר, אלא שזה המ״ם בחלם וזה המ״ם בקמץ חטף, או יהיה מרת רוח שרשו מרה מענין מרו ועצבו את רוח קדשו (ישעיהו ס״ג:י׳) שהוא גם כן ענין מרירות והכעסה, ויהיה מרת פועלת סמוך כמו חולת אהבה (שיר השירים ב׳:ה׳). ופירושו כל אחת ואחת היתה מורה רוחם. ובא הספור הזה להודיע פחזותו של עשו בקחתו נשים שהיו מכעיסות אביו ואמו ולא כהה בם ולא הוציאם מבית אביו.

Radak Bereshit 27:1רד״ק בראשית כ״ז:א׳

ויהי כי זקן, the word זקן is a verb in the past tense. The Torah relates that Yitzchok kept on aging until his eyesight was badly impaired. Yaakov experienced a similar problem; (48,10) In fact most people experience the problem of failing eyesight in their old age. In some instances this is a sudden phenomenon, in others it is a phenomenon experienced gradually. In the case of Yitzchok he was struck with this affliction more than 20 years before he died. He misinterpreted the onset of this phenomenon considering it as foreshadowing that his death would occur soon. In the event he was proven wrong. However, this is what prompted him to call in Esau at this time to bestow his blessing upon him before his death. Perhaps this failure of his eyesight at a premature time was one of the afflictions with which the righteous are sometimes afflicted. It may be that the reason why the Torah bothers with telling us this detail is to inform us that God subjects some of the righteous to some afflictions in this life in accordance with His wisdom. Some commentators attribute Yitzchok’s premature blindness to the smoke of the incense burned by his daughters-in-law to their respective deities. (quoted by Rashi).

ויהי כי זקן יצחק – פעל עבר. זקן – עד שכהו עיניו מראות כמו שקרה ליעקב וכן רוב הזקנים תכהינה עיניהם ותכבדנה אזניהם לעת זקנתם, אלא שלמקצתם תקפץ הזקנה עליהם יותר מהרה מהאחרים לפי טבעם ולפי הנהגתם. ויצחק כהו עיניו קודם מותו עשרים שנה או יותר, אבל הוא חשב כשכהו עיניו כי הוא קרוב למיתה ולא היה, לפיכך קרא לעשו בנו לברכו לפני מותו. אולי כהוי עיניו קודם זמנו היה מיסורי הצדיקים, ולזה נכתב הספור הזה להודיע כי האל מיסר מקצת הצדיקים בעולם הזה כפי מה שיראה בחכמתו. ויש דרש (תנחומא תולדת ח׳): כי מעשן קטרת של עבודה זרה שהיו נשי עשו מקטרות מהרו עיניו לכהות.

Radak Bereshit 27:1רד״ק בראשית כ״ז:א׳

ויהי כי זקן, the word זקן is a verb in the past tense. The Torah relates that Yitzchok kept on aging until his eyesight was badly impaired. Yaakov experienced a similar problem; (48,10) In fact most people experience the problem of failing eyesight in their old age. In some instances this is a sudden phenomenon, in others it is a phenomenon experienced gradually. In the case of Yitzchok he was struck with this affliction more than 20 years before he died. He misinterpreted the onset of this phenomenon considering it as foreshadowing that his death would occur soon. In the event he was proven wrong. However, this is what prompted him to call in Esau at this time to bestow his blessing upon him before his death. Perhaps this failure of his eyesight at a premature time was one of the afflictions with which the righteous are sometimes afflicted. It may be that the reason why the Torah bothers with telling us this detail is to inform us that God subjects some of the righteous to some afflictions in this life in accordance with His wisdom. Some commentators attribute Yitzchok’s premature blindness to the smoke of the incense burned by his daughters-in-law to their respective deities. (quoted by Rashi).

ויהי כי זקן יצחק – פעל עבר. זקן – עד שכהו עיניו מראות כמו שקרה ליעקב וכן רוב הזקנים תכהינה עיניהם ותכבדנה אזניהם לעת זקנתם, אלא שלמקצתם תקפץ הזקנה עליהם יותר מהרה מהאחרים לפי טבעם ולפי הנהגתם. ויצחק כהו עיניו קודם מותו עשרים שנה או יותר, אבל הוא חשב כשכהו עיניו כי הוא קרוב למיתה ולא היה, לפיכך קרא לעשו בנו לברכו לפני מותו. אולי כהוי עיניו קודם זמנו היה מיסורי הצדיקים, ולזה נכתב הספור הזה להודיע כי האל מיסר מקצת הצדיקים בעולם הזה כפי מה שיראה בחכמתו. ויש דרש (תנחומא תולדת ח׳): כי מעשן קטרת של עבודה זרה שהיו נשי עשו מקטרות מהרו עיניו לכהות.

Radak Bereshit 27:4רד״ק בראשית כ״ז:ד׳

ועשה, he did not ask for venison because there was shortage of food in his home, for he was exceedingly wealthy. We observe that aged people progressively get tired of the food they are used to, and they crave something new to give them an incentive to eat and enjoy their food. Venison is a different kind of meat, not comparable in taste to the meat of sheep or goats or beef. Therefore Yitzchok asked Esau to bring him something which would put him in a pleasant frame of mind, the kind of good feeling which is a necessary prelude to bestowing a blessing with one’s entire heart. He was well aware that he needed something to put him into the right frame of mind as Esau’s general conduct was not one that commended itself to his father so that he would gladly volunteer such a blessing as he felt he was obligated to dispense. There would be no need to send Yaakov on such an errand prior to blessing him, as his righteousness made blessing him something natural.

ועשֵה – לא היה שואל הציד לחסרון שהיה לו ממאכל, כי עשיר גדול היה ומקנה רב היה לו, אלא שהזקנים נפשם קצה בהם ומתעבים המאכלים ומבקשים דבר חדוש מוטעם במאכלם, ובשר הציד הוא מאכל חדוש שאינו מזדמן תמיד כבשר הצאן והבקר והעופות הגדלים בבית, לפיכך שאל יצחק מעשו בנו להביא לו ציד וייטב לבו בו ויברכנו, כי ידע כי צריך היה לברכתו כי לא היה איש הגון וטוב. אבל יעקב לא היה צריך לברכה, כי ידע יצחק כי ברכת אברהם לו תהיה ובו יתקיים הזרע המיוחד לאברהם, ובניו יירשו את הארץ. ואברהם גם כן לא ברך את יצחק.

Radak Bereshit 27:25רד״ק בראשית כ״ז:כ״ה

ויאמר...ואכלה מציד בני, as if he had said: “from your venison.” However, he used a formulation which was customary at the time. ויבא לו יין, in order to gladden his heart. In those days people generally did not drink wine with their meals unless the expression משתה, is employed by Scripture to indicate that wine was served.

ויאמר – ואכלה מציד בני – כאלו אמר מצידך, אלא כן הוא מנהג הלשון, וכן יקם אבי ויאכל מציד בנו (בראשית כ״ז:ל״א). ויבא לו יין – לשמח לבו שיברכהו בלב טוב, כי רוב מאכלם לא היה עם היין אלא במקום שזכר משתה.

Radak Bereshit 27:25רד״ק בראשית כ״ז:כ״ה

ויאמר...ואכלה מציד בני, as if he had said: “from your venison.” However, he used a formulation which was customary at the time. ויבא לו יין, in order to gladden his heart. In those days people generally did not drink wine with their meals unless the expression משתה, is employed by Scripture to indicate that wine was served.

ויאמר – ואכלה מציד בני – כאלו אמר מצידך, אלא כן הוא מנהג הלשון, וכן יקם אבי ויאכל מציד בנו (בראשית כ״ז:ל״א). ויבא לו יין – לשמח לבו שיברכהו בלב טוב, כי רוב מאכלם לא היה עם היין אלא במקום שזכר משתה.

Radak Bereshit 27:27רד״ק בראשית כ״ז:כ״ז

ויגש...וירח את ריח בגדיו, while he was still engaged in kissing him the fragrance of Yaakov’s clothes inspired Yitzchok. We had described the fact that one kept good clothing in scented bags or wooden boxes until they would be worn again. ויברכהו, after having inhaled the pleasant fragrance of his clothes and having said: 'ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה, that he enjoyed the odour of his clothes. Why, if he blessed him after inhaling the fragrance, does the Torah write the word ויברכהו before describing the odour of the clothing in detail? This was to tell us that Yitzchok’s heart was already gladdened by both the food and the wine so that the Holy Spirit came to rest upon him and to inspire the blessing. ראה, an imperative mode; who was this addressed to? This was not addressed to a specific person, but it is a mode of speech addressed to anyone who considers what follows as pertinent to himself. We have a similar usage of the imperative not being addressed to someone specific in Jeremiah 13,18 אמר למלך ולגבירה, as well as in Isaiah 60,6 קול אומר קרא!, “a voice says: call out!” No specific person is addressed by this proclamation. Similarly, in Isaiah 35,3 חזקו ידים רפות. Also in verse 4 of that chapter we encounter a similar construction.

רְאֵה – הצווי הזה אינו לאדם מיוחד אלא כן דרך הלשון לומר לשון הצווי שלא לאדם מיוחד אלא למי שיהיה והוא על דרך המליצה, וכן, אמור למלך ולגבירה (ירמיהו י״ג:י״ח), קול אומר קרא (ישעיהו מ׳:ו׳), חזקו ידים רפות (ישעיהו ל״ה:ג׳), והדומים להם.

Radak Bereshit 28:10רד״ק בראשית כ״ח:י׳

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, it is the custom of Scriptures to first tell us the beginning and the end of something before elaborating on what occurred in the interval. Other examples of this literary style of the Scriptures are found in Genesis 24,10 ויקם וילך אל ארם נהרים, something that did not all occur on the same day. Similarly, we find the phrase צמח בלי יעשה קמח, “it grew without developing into flour,” without mentioning all the intermediary stages before relating the outcome. (Hoseah 8,7) The reason we have such formulations is because the author hastens to get to the point of the story.

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה – כן הוא מנהג הכתוב לקחת תחלת הדברים וסופם ומניח אמצעיהם. וכן ויקם וילך אל ארם נהרים (בראשית כ״ד:י׳) ולא הלך ביום אחד, וכן צמח בלי יעשה קמח (הושע ח׳:ז׳) והניח הפעלות האמצעיות, כי הולך הכתוב בספור אל הכונה.

Radak Bereshit 29:4רד״ק בראשית כ״ט:ד׳

ויאמר להם, to the shepherds of the flocks which were laying around in the vicinity of the well. אחי, an exclamation incorporating a kind of warning, such as אל נא אחי in Genesis 19,8 “please my brothers, do not, etc.!” It is not unusual for people to refer to people close to them or presumed to be close to them as “brothers,” although no biological family ties exist between them at all. Yaakov employed this preamble in order to at once establish a friendly bond between himself and the shepherds.

ויאמר להם – לרועי העדרים השלשה שמצא שם. אחי – כמו אל נא אחי (בראשית י״ט:ז׳). כי יאמר אדם לאהבו או לשכנו, אף על פי שאינו קרובו, אחי, או אף על פי שלא ידעו, וזה להכנס עמו באהבה ובדברי שלום.

Radak Bereshit 29:22רד״ק בראשית כ״ט:כ״ב

_	ויאסוף – להודיע כי מנהג נהוג היה בעולם, והוא עדין, לעשות משתה ושמחה לנשואין, יעשה החתן או אביו או הכלה, וכן סמכו חכמים סעודת נשואין ושבעת ימי שמחה, שהרי אמר מלא שבוע זאת (בראשית כ״ט:כ״ז).

Radak Bereshit 29:23רד״ק בראשית כ״ט:כ״ג

ויהי בערב, the Torah uses this opportunity to teach us that sexual intercourse even with artificial light, i.e. during the night is not appropriate, how much more so is it inappropriate during daylight hours. If it were appropriate to indulge in intercourse using artificial light Lavan could not have passed off Leah as Rachel without Yaakov becoming aware of this. It is clear from the text that Yaakov did not realise Leah as having been his partner in bed until the following morning.

ויהי בערב – הודיענו בספור הזה שאין ראוי לאדם לשמש מטתו לאור הנר כל שכן לאור היום ולא לספר עם אשתו בשעת תשמיש ואף שלא בשעת תשמיש, אלא בחשאי, ולהיות בצניעות עם אשתו, שהרי יעקב לא הכיר בה אלא עד הבקר, לא במראה ולא בקול.

Radak Bereshit 30:5רד״ק בראשית ל׳:ה׳

ותהר, we find with each of the four sons born to Yaakov by the servant maids that the Torah adds the word ליעקב, that these were born for Yaakov, although this word is missing when Leah gave birth to her first 4 sons. The reason is to underline that these sons by servant maids had the same status in Yaakov’s eyes as the sons born by Leah and Rachel. When it came to the Israelites being divided into 12 tribes, twelve army groups, supplying a specific number of judges, they were all treated equally.

ותהר – זכר בארבעת בני השפחות ליעקב, להודיע כי הם נחשבים ליעקב כבני הנשים וכן היו בברכה ובירשה, גם היה בהם ראש דגל כמו בבני הנשים וכן בשופטים.

Radak Bereshit 31:7רד״ק בראשית ל״א:ז׳

ואביכן התל בי, this is a variation of the root with the same letters but with the dagesh in the letter ת, as we find in Kings 1 18,27 where it describes the prophet Elijah ridiculing the god of the priests of the Baal. Here the root is not used transitively but intransitively in the conjugation kal, hence there is not dagesh. עשרת מונים, ten times. The reason the word עשרת is in the construct mode when we would have expected to read עשרה מונים, is because it is the final contact with the single digit numbers. It actually belongs to them, though in our language it is written as a 2 digit number. The fact is that the first 10 numbers are all part of one group, the number “ten” being the last one of that group. Hence it is treated here as if in the construct mode. To prove that this is correct, note that whenever the number ten appears, such as in ואפו עשר נשים, “ten women will bake” (Leviticus 26,26), where the number of women involved bears no relationship to the ninth or eighth woman preceding her, such a number is not in the construct mode. My late father of blessed memory explained the word עשרת as not being meant literally. It is not a figure of speech meaning “numerous times,” Yaakov had spent 6 years working for Lavan’ in order to amass his own flocks. The sheep give birth twice a year, i.e. 12 times in 6 years. Lavan therefore had opportunity to change Yaakov’s wages 8 times in the intermediate 6 years, and once each in the first year and last year respectively.

ואביכן התל בי – יבא השרש הזה מבנין הדגוש והוא קל, ובא דגוש ויהתל בהם אליהו (מלכים א י״ח:כ״ז). עשרת מונים – פעמים. ואמר עשרת לפי שהוא סוף האחדים וראש העשרות, לפיכך בא לשון רבוי המספר בזה השם בסתם, ר״ל פעמים רבות, וכן ואפו עשר נשים (ויקרא כ״ו:כ״ו) והדומים לו. ואדני אבי ז״ל פירש: עשרת – דוקא, אמר עבדו שש שנים בצאנו, שנה ראשונה ראה בלדה ראשונה כי הרבה חלק יעקב, והחליף את משכרתו, ומכאן ואילך בכל שנה, שני פעמים יולדות הצאן בשנה, הרי בארבעה שנים שמנה פעמים, ובראשונה פעם אחת ובאחרונה פעם אחת, הרי עשרה.

Radak Bereshit 31:46רד״ק בראשית ל״א:מ״ו

ויאמר... לאחיו, to his companions. Although Yaakov used the expression “to his brothers,” in telling them to collect stones for the monument, Lavan and his men did likewise and between them they built them into a pile before sharing a meal together. Yaakov ate a meal with his men, Lavan with his, both near the heap of stones they had erected. It is also possible that the meaning of the word לאחיו includes also the men traveling with Lavan, as they were all included in that term now that their war had been settled peacefully. The meal then would be similar to placing a seal on the newly concluded covenant between them.

ויאמר – לאחיו – לאנשיו ואף על פי שיעקב אמר לאחיו לבן גם כן עם אנשיו לקטו אבנים ועשו כלם גל אבנים. ויאכלו שם – ביחד, יעקב עם אשר עמו, ולבן עם אשר עמו, אכלו יחד על הגל. או יהיה פרוש לאחיו – גם לאנשי לבן, כי כלם היו בכלל אחיו אחר שהיה שלום ביניהם. וזו האכילה היתה לקיום הברית שאכלו כלם ביחד.

Radak Bereshit 32:6רד״ק בראשית ל״ב:ו׳

ויהי לי שור וחמור. All the types of possessions Yaakov mentioned are not to be understood as single items but as categories of possessions. We find similar constructions in Kings II 7,10 כי אם הסוס אסור, which does not mean that a single horse had been tethered, but that the horses belonging to the army of the Aramites were tethered, the soldiers having fled. Similarly, Samuel I 14,24 where the words ואיש ישראל נגש do not mean that a single Israelite was distressed, but that a contingent of Israelites was in a depressed state of mind.

ויהי לי שור וחמור – כלם לשון כלל, וכן אם הסוס אסור (מלכים ב ז׳:י׳) ואיש ישראל נגש (שמואל א י״ד:כ״ד) ורבים כמוהם, ידבר על רבים דרך כלל בלשון יחיד. למצא חן – כדי שאמצא חן בעינך כשאודיעך טובתי כי ידעתי כי ייטב בעיניך.

Radak Bereshit 32:8רד״ק בראשית ל״ב:ח׳

ויירא ויצר, the reason why the Torah repeated the emotions Yaakov experienced twice but in different words was to underline how strongly he felt this fear. In Bereshit Rabbah 76,2 these two expressions are described as basically meaning the same thing, the only difference being that the former is intransitive, Yaakov being afraid of being killed, whereas the latter describes a similar fear, but that of having to kill one’s adversary. ויחץ, Rabbah Chiyah said that in this part of the verse the Torah teaches us prudence. A man must not place all his eggs in one basket.

ויירא ויצר – כפל הענין במלות שונות לרב יראתו. ובבראשית רבה (בראשית רבה ע״ו:ב׳): לא זו היא יראה זו היא צרה? אלא ויירא – שלא יהרג, ויצר לו – שמא יהרוג. ויחץ – אמר ר׳ חייא רבה: למדתך תורה דרך ארץ שלא יהא אדם נותן את ממונו בזוית אחת.

Radak Bereshit 32:10רד״ק בראשית ל״ב:י׳

ויאמר יעקב אלוקי אבי אברהם ואלוקי אבי יצחק, “You are the One Who has assured me when I left my father’s house that due to the merit of my fathers You would assist and protect me. (28,13). Now I turn to You in prayer relying on their merit in hoping that You will keep Your promise. Secondly, it was You Who has told me while I was in Charan to go back to the land of my fathers since their country was my country. ואטיבה עמך, You also added that You would be good to me and would remain on my side. We have already explained that when the Torah repeats something we must relate to the message and not to the minor changes in the words chosen to express the same thought a second time. (compare our comments on 21,2 and 24,39).

ויאמר אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק וגו׳ – אתה הוא שהבטחתני בנסעי מבית אבי בזכות אבותי אלה, ואמרת לי: אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק (בראשית כ״ח:י״ג) ובזכותם אני מתפלל לפניך שתקיים לי הבטחתך, וגם בחרן הבטחתני שנייה ואמרת לי: שוב לארצך והוא ארץ אבתיך שאמרת לי כי ארצם הוא ארצי. ואיטיבה עמך – ואהיה עמך שאמר לו אחד הוא, וכבר כתבנו כי בשנות הדברים ישמור המקרא הטעמים ולא ישמור המלות.

Radak Bereshit 32:13רד״ק בראשית ל״ב:י״ג

ואתה אמרת, Yaakov’s formulation is reminiscent of that of David in Psalms 119,49 “remember Your word to Your servant through which You have given me hope.” היטב אטיב עמך, it is the custom for Scripture to write the verb in the infinitive mode together with the appropriate mode of the verb in order to reinforce what the verb expresses. According to Bereshit Rabbah 76,7 the word היטב refers to God’s support for Yaakov based on his merits, whereas the word איטיב refers to God’s support for him based on the merit of his father and grandfather. כחול הים, an inaccuracy, as in the verse Yaakov referred to God had promised that his descendents would be as numerous as the “dust of the earth,” not like the sand on the beaches of the sea. (28,14) The change in syntax is irrelevant, as we explained repeatedly that when the Torah repeats the same theme with different words, the reason is not to alert the reader to an additional dimension of the message, but only to stress the message, to draw attention to its importance.

ואתה אמרת – על דרך שאמר דוד: זכר דבר לעבדך על אשר יחלתני (תהלים קי״ט:מ״ט). היטב איטיב עמך – כן דרך המקרא לכתוב המקור עם הפעל לחזק הפעלה. ובבראשית רבה (בראשית רבה ע״ה): היטב – בזכותך, איטיב – בזכות אבותיך. כחול הים – והוא אמר לו: כעפר הארץ, והענין אחד, כמו שכתבנו כי המקרא שומר הטעמים, ושניהם נאמרו להפלגה.

Radak Bereshit 32:14רד״ק בראשית ל״ב:י״ד

וילן, he remained standing all night waiting for a response to his prayer. While waiting he prepared the gift he was going to send to Esau in the morning. The Torah describes this gift in detail a little later on in its narrative, commencing with the words עזים מאתים. בידו, which were his. The word occurs in this sense also in 39,4 where Potiphar transfers all his belongings to the care of Joseph. The angel with whom Yaakov wrestled, and who represented the answer to his prayer, did not arrive until after Yaakov had completed preparing his gift for Esau. The reason for this delay was in order to teach us that we must not entrust our affairs to the intervention of God on our behalf until after we have exhausted natural means of achieving our purpose (legally, of course). Even the greatest tzaddik must not entrust his needs to God while attending to matters such as Torah study, for instance, instead of his duties to insure his own and his family’s needs. These include prayer, appeasement of adversaries by gifts or lip-service, and in the final analysis physical resistance, war. In all one’s endeavours one must, of course, put one’s trust in God, hoping that He will approve of one’s efforts and grant one success.

וילן – עומד ומצפה תשובת האל על תפלתו. ובין כך הכין מנחה מן הבא בידו, ואחר כן מפרש מה לקח ואמר: עזים וגו׳ (בראשית ל״ב:ט״ו). בידו – ברשותו, וכן כל יש לו נתן בידו (בראשית ל״ט:ד׳). ולא בא לו המלאך שהיה תשובת תפלתו עד שהכין המנחה ושלחה לפניו, וזה להודיע כי האדם כשיהיה בעת צרה אפילו יהיה צדיק לא יסמוך על הנס אלא ישמור עצמו בכל אשר יוכל ויכין עצמו לשלשה דברים: לתפלה, ולתת ממון, ולמלחמה, ועל הכל ישים לבו לאל ויבטח בו והוא יעשה.

Radak Bereshit 32:26רד״ק בראשית ל״ב:כ״ו

וירא כי לא יוכל לו, that he could not force him to the ground. ויגע בכף ירכו, he hinted to him that whereas Esau would not be able to overpower him, danger lurked for him from another source, that someone of his own children would cause him grief. He referred to his daughter who would be raped by an uncircumcised gentile. This is why he injured his כף ירכו, the word כף being feminine. Yaakov understood all this from what the angel had done, but he may not have understood how this hint applied to his daughter until it happened. He may have thought that she would either take sick or die. The entire episode must be viewed as a dream he had, even though on the morrow he found himself limping. This was a sign from God, a reprisal of a kind, for the doubts he had expressed about the various promises God had made him. God now punished him by making him unable to rely on parts of his body that he was in the habit of relying on. True, Yaakov trusted God with all his heart, but he was in a constant state of worry that the promises he had received would not come true due to some sin he had committed. Considering that God’s promise had been repeated on different occasions, proving that in the interval Yaakov had not forfeited his claim to them, he should no longer have doubted that God would not keep His promise for whatever reason. His servile behaviour towards Esau, including the many times he called him adoni, “my lord,” implied a lack of trust in the validity of God’s promises to him. Neither should he have sent him such an elaborate gift, nor should he have prostrated himself before him repeatedly. By doing so he committed a sin and God punished him in this life by afflicting his body, retribution already for planning to do this. If you prefer, you may understand this story as something taking place while Yaakov was awake but that he day dreamed the event and that the man appeared to him in this dream but that was a figment of his imagination. Similar events occurred in Joshua 5,13 although the conversation between Joshua and the angel sounds very real. In Judges 6,11 a similar wakeful encounter with someone perceived as an angel in human guise happened to Gideon, and there are more such instances in the Scriptures. In fact, we could also understand the encounter between angels and Avraham, and between Lot and the angels in such terms. However, the difficulty with such an interpretation in our example is the physical contact not only described in the narrative, but the evidence of an injury sustained by Yaakov which could hardly have resulted from some hallucinatory encounter. It is difficult to reconcile the Torah’s historical note that in commemoration of Yaakov’s injury the Jewish people do not eat the organ of an animal that corresponds to the one which was injured in Yaakov’s body during that encounter. ותקע, we find the word used in a similar meaning in Jeremiah 6,8 פן תקע נפשי ממך, “lest My essence be removed from you.”

וירא כי לא יכול לו – שלא יכול להפילו. ויגע בכף ירכו – רמז לו שעשו לא יוכל לו אבל הוא יכאב לו מצד אחר, מצד ירכו, רמז לו בזה שיכאב ויצלע מאחד מיוצאי ירכו, והיא בתו שנבעלה לכנעני. לפיכך נגע בכף הירך, כי כף – לשון נקבה. וכל זה הבין יעקב ממעשה המלאך, אבל דבר בתו אפשר שלא הבין כאשר היה עד היותו כי חשב איפשר שתחלה או תמות. וכל המעשה הזה אפשר שהיה במראה הנבואה בחלום, ואף על פי שמצא עצמו צולע בהקיץ, היה לו זה מאת האל להיות בו זה לאות לפי שהיה פוסח במחשבתו אחר כמה הבטחות אשר עשה עמו האל מדה כנגד מדה להיותו פוסח בגופו. כי אף על פי שלבו היה שלם ובוטח באל בכל לבו אלא שחשב שמא יגרום החטא, אף על פי כן אחר כמה הבטחות לא היה לו להרהר ולחוש לעשו ולקראו כמה פעמים אדני ולשלח לו מנחה גדולה ולהשתחות לו כמה פעמים. ובזה חטא, ושלם לו האל בזה העולם ולקה בגופו ענש מחשבתו. ואם תרצה תאמר כי המעשה הזה היה בהקיץ ממש, ולא היה אלא דמיון לבד שנדמה לו איש ולא היה, כמו שנאמר במלאך יהושע ובמלאך גדעון ובזולתם, ונוכל לומר כן במלאכי אברהם ולוט, כי כל זה היה יכול להיות בדמיון. אבל זה היה בנגיעה ואי אפשר בלא גוף, לפיכך נאמר שלבש גשמות לשעתו על דרך מופת, וזה הוא שנגע בכף ירך יעקב והיה צולע, כי זה היה נגיעה ממש. ותקע – ענין הסרה, כמו פן תקע נפשי ממך (ירמיהו ו׳:ח׳) כלומר שסר הבשר מעל העצם וכאב בשרו. בעבור זה נהיה צולע.

Radak Bereshit 34:20רד״ק בראשית ל״ד:כ׳

ויבא...אל שער עירם, this is where they would hold an assembly of the elders of the town together with the other influential citizens as was the custom pertaining to all matters of common concern. We find examples of such conduct both in Deuteronomy 25,7 and in Ruth 4,1. where the word השערה means that this is the place where assembles were held.

ויבא – אל שער עירם – כי שם יאספו זקני העיר וגדוליה לכל דבר, כמו שכתוב, השערה אל הזקנים (דברים כ״ה:ז׳), ובעז עלה השער (רות ד׳:א׳).

Radak Bereshit 35:7רד״ק בראשית ל״ה:ז׳

ויבן שם מזבח, this means that he built the altar in the house he had built there at the site of the original monument of which he had said in 28,22 “this will become a house of God.” We explained this on that verse. It does not matter that the house itself was not mentioned here separately. ויקרא למקום א-ל בית א-ל. He had already called it Bet El on a previous occasion, Now he only expanded the name. Compare our commentary on 33,20. כי שם נגלו אליו האלוקים, a reference to the angels ascending and descending the ladder whom he had seen in his dream. Alternatively, the meaning of the word ה-אלוקים is a reference to God, Himself, not an intermediary. The reason why he used the plural mode נגלו instead of נגלה when the subject is only God Himself, is that this is a form of great respect and honour for the subject compare Psalms 149,2 ישמח ישראל בעושיו, “Let Israel rejoice in its Maker.” A similar construction is found in Job 35,10 איה אלו-ה עושי?, “Where is the Lord, My Maker?” There are more such examples in Scripture.

ויבן שם מזבח – פירש בבית אשר בנה שם במקום המצבה שם, כמו שאמר: יהיה בית אלהים (בראשית כ״ח:כ״ב), כמו שפירשנו, ואף על פי שלא זכר הבית. ויקרא למקום אל בית אל – כבר קראו בית אל, ועתה הוסיף עליו: אל, כמו שפירשנו: אל אלהי ישראל (בראשית ל״ג:כ׳). כי שם נגלו אליו האלהים – המלאכים שראה בסלם, או פרוש האלהים – על השם יתברך ואמר נגלו בלשון רבים, דרך כבוד, כמו שאמר ישמח ישראל בעושיו (תהלים קמ״ט:ב׳), איה אלה עושי (איוב ל״ה:י׳), והדומים להם.

Radak Bereshit 35:13רד״ק בראשית ל״ה:י״ג

ויעל מעליו, just as we have been told in 17,22 when God departed from Avraham. The manifestation of His Presence revealed to the patriarchs in a vision came to an end. Yaakov had a visual impression of God as He was withdrawing His presence from him. In Bereshit Rabbah 82,6 Rabbi Shimon ben Lakish points out the appropriate nature of this expression for God “rising, as it confirms that the patriarchs were the “carriers” of God’s Presence on earth (merkavah). במקום אשר דבר אתו, to inform us that the site in question was especially suitable for receiving prophetic insights. God spoke to Yaakov at this site already for a second time, as pointed out to him by the angel. He would speak to prophets at that location also in the future as we know from Hoseah 12,5. The site under discussion here is the one where Yaakov at the time when he had the dream with the ladder had anointed the stone which had served as his pillow. The words ויעל מעליו, are a hint that the day would come-after the sin of the golden calf- when the Presence of God will withdraw from the Jewish people.

ויעל מעליו אלהים – כמו שנאמר באברהם: ויעל אלהים מעל אברהם (בראשית י״ז:כ״ב). נסתלק כבודו שנראה לו במראה וראהו במראה בעת שנסתלק. ובבראשית רבה (בראשית רבה פ״ב): א״ר שמעון בן לקיש: האבות הן הן המרכבה. במקום אשר דבר אתו – להודיע כי אותו המקום היה מקום קבול השכינה ומקום הנבואה ובאותו המקום דבר עמו בראשונה ובשניה, והוא אותו המקום הנבחר שאמר הנביא ושם ידבר עמנו (הושע י״ב:ה׳) ושם הציב יעקב אבינו מצבה בראשונה ובשניה, ומה שאמר ויעל מעליו, רמז בו שעתיד הכבוד לעלות מעל בניו באותו המקום, מיום שהעמידו בו העגל.

Radak Bereshit 35:26רד״ק בראשית ל״ה:כ״ו

אשר ילד לו בפדן ארם, the word yulad (instead of yuldu) occurs generally in the singular mode though applying to a number of births. The Torah speaks of all of these children having been born in Padan Aram although we know that Binyamin was born in the land of Israel, quite close to Bethlehem. The reason is that the Torah was concerned with where most of the children had been born.

בני, ובני, ובני – אשר ילד לו בפדן ארם – ילד – דרך כלל, לשון יחיד על רבים. ואמר: בפדן ארם – ואף על פי שבנימין לא נולד בפדן ארם, הלך אחר הרוב.

Radak Bereshit 36:12רד״ק בראשית ל״ו:י״ב

ותמנע, it is possible that the Timna mentioned here was not a sister of Lotan as opined in the Midrash (Bereshit Rabbah 82,14) where we were told that this woman’s name and husband is mentioned in order to further illustrate the tremendous esteem in which Avraham had been held internationally at the time. This woman, who was the sister of an Aluf, i.e. a well known dignitary, a man of great prominence, said that seeing she did not have the good fortune to marry a direct descendant of Avraha, she was willing to settle for the lower rank of being a concubine to a son of Esau in order somehow to become a member of this outstanding family.

ותמנע – איפשר שתמנע זאת לא היתה אחות לוטן, ואיפשר שהיתה אותה תמנע, כדברי הדרש שאמר (בראשית רבה פ״ב, סנהדרין צ״ח): שנכתב זה להודיע שבחו של אברהם אבינו באמות כי זאת היתה אחות אלוף, ואמרה הואיל ולא זכיתי להנשא לזרעו של אברהם אהיה פלגש לו.

Radak Bereshit 36:19רד״ק בראשית ל״ו:י״ט

אלה בני עשו ואלה אלופיהם, the sons of Esau are the “patriarchs” all of whom have been mentioned as being Aluphim, heads of families, clans. Our sages in Sanhedrin 99 have said that every person named here as אלוף was in fact a king, except that he had not formally been “crowned.” The reason why the Torah bothered to list all these descendants of Esau was as a sign of respect for Yitzchok, just as the descendants of Yishmael had been listed at the end of Parshat Toldot as a sign of respect for Avraham. An additional reason for mentioning all these names is to teach us that it is important for any human being to know his antecedents, and after whom he himself has been named. In the case of Israelites this will help ensure that their legitimacy will not be challenged, that no one can call them mamzer, bastard, and get away with it. The Torah considers this so important that when referring to the Israelites entering lands which once belonged to the sons of Esau, it writes: “you are now crossing into territory of your brothers the sons of Esau.” (Deut. 2,4.)

אלה בני עשו ואלה אלופיהם – בני עשו הם האבות הנזכרים ובכללם בניהם ובני בניהם, והנזכרים הם אלופים כל אחד אלוף למשפחה אחת מהם. ואמרו רבותינו ז״ל (בראשית רבה פ״ב): כל אלוף מלכותא דלא תגא. ונכתבו תולדות עשו בתורה לכבוד יצחק כמו שנכתבו תלדות ישמעאל לכבוד אברהם, ועוד נזכרו שמותם כדי שידע אדם שם המשפחות שיצאו מהם שנקראים על שמם כדי שלא יתגרו בם ישראל, כמו שאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו (דברים ב׳:ד׳).

Radak Bereshit 36:20רד״ק בראשית ל״ו:כ׳

אלה בני שעיר החרי ישבי הארץ, who used to dwell in that land before the sons of Esau and their offspring came to live there. This story has as its objective that the whole earth and all that is in it belongs to the one and only God Who has created it, and Who therefore may allocate it to whoever He wishes. He may deprive one nation of its homeland and give it to another. In this situation God expelled the nation which had lived in the region known as Mont Seir and allowed Esau and his clan to displace them. According to Bereshit Rabbah, or to Shabbat 85 and quoted by Rashi, the word חרי is derived from ריח, smell, fragrance. The people described as having lived in that land were such expert farmers that they could determine merely by their sense of small which piece of land was best suited to grow different crops.

אלה בני שעיר החרי ישבי הארץ – שהיו ישבי הארץ מתחלה קודם שבאו בארץ עשו ותולדותיו. והיה הספור הזה להודיע כי לי״י הארץ ומלואה נוטלה מזה ונותנה לזה, ואלה היו יושבי הארץ מתחלה, והאל הורישם מפני עשו ובניו. בראשית רבה: החרי שהיו מריחין הארץ יושבי הארץ שהיו בקיאין בארץ, מריחין ואומרים: מלא קנה מזו לזתים, מלא קנה מזו לגפנים.

Radak Bereshit 38:4רד״ק בראשית ל״ח:ד׳

(3-5) ותהר ותלד, Yehudah named the first son, whereas his wife named the second son. This appears to have been the custom at that time. The third son actually should have been named by Yehudah again, but seeing that Yehudah was in Keziv at the time of his birth, Yehudah’s wife named him. This is why the Torah explains the departure from the norm by writing of Yehudah that he was in Keziv.

(ג-ה) ותהר – ותהר עוד – לראשון קרא שם יהודה ולשני קראה אשתו, נראה כי כך היה מנהגם, ולשלישי היה לו ליהודה לקרא לו שם אלא שהיה בכזיב בלדתה אותו לפיכך אמר: והיה בכזיב.

Radak Bereshit 38:8רד״ק בראשית ל״ח:ח׳

ויבם אותה, it appears that the practice of the levirate marriage, yibbum, was something accepted long before the Torah was given to the Jewish people.

ואמר ויבם אתה – נראה כי דבר היבום היה משפט הקדמונים קודם שנתנה תורה.

Radak Bereshit 38:26רד״ק בראשית ל״ח:כ״ו

צדקה ממני; she is more righteous than I, for I had declared her guilty of being burned to death while she was innocent, seeing she is pregnant from me and has not acted like a harlot. Our sages in Makkot 23 as well as in Bereshit Rabbah 85,12 say that there are basically three locations where the Holy Spirit,רוח הקודש, was manifest One was the court of Shem, son of Noach. This is based on the word ממני in our verse not meaning “than me, Yehudah,” but “from Me, God.” The sages understand that when the verdict was passed on Tamar a heavenly voice was heard saying that Tamar’s pregnancy by Yehudah had been decreed by G.d, “from Me.” The second such instance was in the court conducted by the prophet Samuel. They base this on Samuel I 12,5 ויאמר עד, God confirming that the prophet had dealt fairly with the whole people during his being the supreme authority, before a King was appointed. Without this confirmation we only had his word for it. The third example was the court of King Solomon, during the famous trial of two women claiming a live baby as her own and the dead one as belonging to her adversary. (Kings I 3,27.) A heavenly voice confirmed Solomon’s verdict The words היא אמו, “she is his mother,” then were not said by Solomon but by God. God’s confirmation of Tamat’s innocence was needed as people could have argued that while it was true that she had slept with Yehudah, who was to say that other men had not also slept with her and that she was actually pregnant by someone else? The Talmud concludes by citing the heavenly voice as saying ממך יצאו כבושים, “secrets unknown to others are revealed by Me.” There is a variant reading which says that as a result of Yehudah’s admission, God decided to appoint him as the founder of the future Davidic dynasties, and that the line ונכבשה הארץ לפניכם, “the land will become conquered before you,” in Numbers 32,29 is addressed to the leading tribe, Yehudah. This is based on the wordכבושים in the Talmud being read as ממך יצאו כובשים, “that conquerors will emerge from your loins.” כי על כן לא נתתיה, as if the Torah had written כי על כן שלא נתתיה, “because I did not give her, etc., she has done this, i.e. pretended to be a harlot, because I did not give her to my son Shelah.” We find a similar construction in Exodus 13,8 בעבור זה עשה ה' לי, “on account of this (that I observe the commandment mentioned) God has done this for me” (taken me out of Egypt).” ולא יסף עוד לדעתה, he did not sleep with her again seeing that even this time the act had been unintentional and in a manner not appropriate to her status. It is demeaning for a socially highly placed individual to sleep with a harlot. For Yehudah to have done so again would have been demeaning for him In the Targum we find two different versions regarding the meaning of the words ולא יסף עוד לדעתה. The second version is that Yehudah never stopped sleeping with Tamar, i.e. he treated her as his wife in every respect from then on. The reason why the Torah told us about all these details and how the seed of Yehudah became mingled with that of Ruth the Moabite, as well as how King Solomon was the son of Bat Sheva whose marriage to David did not exactly come about in a normal manner, is to show that the hand of God had been at work in all of these situations. God’s design had been that the Kingdom of Israel should be David’s on a hereditary basis forever The somewhat flawed lineage in Jewish kings is God’s device to prevent such kings from becoming proud of their pure ancestry, and considering themselves ”ancestrally“ superior to their peers.

ויכר – צדקה ממני – צדקה יותר ממני שאמרתי לשרפה כי אינה חייבת שריפה, כי ממני היא הרה. ואמרו רבותינו ז״ל: כי בשלשה מקומות הופיעה רוח הקדש: בבית דינו של שם דכתיב: ממני, יצאה בת קול ואמרה ממני יצאו הדברים. בבית דינו של שמואל דכתיב: ויאמר עד, יצאה בת קול ואמרה: עד. בבית דינו של שלמה דכתיב: היא אמו (מלכים א ג׳:כ״ז), יצאה בת קול ואמרה: היא אמו. וראיתי בתשובה לגאון: וששאלתם מהו ממני יצאו כבושים לא כך אנו גורסין בישיבה: בית דינו של שם, דכתיב ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני – מנא ידע, דלמא כי היכי דאפקרה נפשה לגביה הכי נמי אפקרה נפשה לגבי אחריני, יצאת בת קול ואמרה ממך יצאו, כבושים, וליהודה קאמרה, והלין נינהו דקא כביש ודחיק חד לחבריה. ואיכא דגריס: יצאו כובשים, ופירושיה דלבתר דאסהיד עלה דמניה נינהו בשריה דמלכות שבט יהודה ודוד דכובשין את הארץ, כדכתיב: ונכבשה הארץ לפניכם (במדבר ל״ב:כ״ט). כי על כן לא נתתיה – כי על כן שלא נתתיה לשלה בני – עשתה זה, וכן: בעבור זה עשה י״י לי (שמות י״ג:ח׳) – שעשה י״י, והדומים לו. ולא יסף עוד לדעתה – לא שכב עמה עוד כיון שהפעם הזאת שכב עמה שלא בידיעה ובדרך בזיון כי חשב שהיא קדשה ואין כבוד לאדם חשוב שישכב עם קדשה, לפיכך לא יסף עוד לדעתה. ומצאנו בתרגום שתי נסחאות, יש נסחא לא אוסף עוד למדעה, ויש נוסחא ולא פסק עוד מלמדעה. וכל הדברים האלה היות זרע יהודה הנשאר בזה הדרך, והיות דוד מרות המואביה, ושלמה מבת שבע, הכל היתה סבה מאת האל לפי שהמלכות נתנה האל לדוד ולזרעו עד עולם כדי שלא יתגאו מלכי ישראל על ישראל, שיזכרו צור חצבו ממנו ויהיו שפלי רוח וינהיגו המלכות בענוה ותם לבב.

Radak Bereshit 39:7רד״ק בראשית ל״ט:ז׳

ויהי אחר הדברים האלה, after Joseph had been in the house of his Egyptian master for some time and had occupied the highest position in that household, feeling very secure, the invitation of a romantic relationship with Mrs. Potiphar brought tension into his life again. He had, of course, no way of knowing at the time that these developments had as its purpose that he would in due course rise to far higher prominence and that he would become the direct instrument of bringing his family to Egypt where they would reside in comfort and found a nation. Also the sin of the Chief butler and Chief baker respectively, as well as their being held in the same jail as Joseph and his becoming their valet, were all part of God’s design to further His plans without interfering with anyone’s free choice. We have to learn from this whole story that when a person suffers a setback in life, one that appears to him undeserved, he must remember how all these setbacks worked in Joseph’s favour at the time although he was not yet aware of it. We must therefore trust that God has our best interests at heart at all times, even though we cannot always appreciate this at the time when we are being tested. The incidents were narrated at this point to demonstrate Joseph’s righteousness when on his own without family support, after having in effect been cast out from his family.

ויהי אחר הדברים האלה – אחר זמן שהיה יוסף בבית המצרי גדול ונכבד ויושב לבטח הרגיזהו דבר אשת פוטיפר והכל היה סבה לטובתו ולטובת אביו ואחיו, אף על פי שהיה קשה מתחלה לטובה היה בסוף. וכן חטא המשקה והאופה וחלום פרעה, הכל היה סבה מאת האל יתברך כי על ידי כל זה עלה יוסף לגדלה. ונכתב הספור הזה להודיע סבת הדברים. ואם יקרה לאדם שום מקרה יבטח באל וידע שסופו לטוב. ונכתב גם כן להודיע צדקו של יוסף ושילמד אדם ממנו לכבוש את יצרו שלא יטה לדבר עברה, ולשמור אמונה למי שבוטח בו יהיה מי שיהיה ולא ישקר בו.

Radak Bereshit 40:16רד״ק בראשית מ׳:ט״ז

(16-17) וירא, he realised in his heart when he had heard the interpretation Joseph had given to the Chief cup bearer that this was both a true and a positive interpretation, and he was confident that Joseph would also have a similarly positive interpretation for his own dream. He based himself there on something which our sages have called: “most dreams follow the interpretation (by the interpreter).” (Berachot 55). Joseph interpreted the two dreams according to what his reason told him was the most likely interpretation. He was not concerned whether his interpretation would be considered favourable, i.e. as portending something good in store for the dreamer or if the reverse. סלי חרי, the word חרי is related to the same word in Kings II 12,10 ויקוב חור, “he bored hole.” The baskets are made of thin strips, peeled, with little holes so that they are elastic and look as if plaited. There is no difference between the meaning of the ending י in חרי, and the noun in the regular plural mode חרים. We find such an ending with the letter י in Samuel II 23,8 ראש השלישי, where the noun שליש means “a type of hero, warrior, leader of a contingent of troops.” Sometimes the author contents himself with a partial plural ending, i.e. י, whereas on other occasions he uses the full plural ending ים. According to my teachers (Jerusalem Talmud Beytzah 2,7) the word חרי is derived from חררה, a type of cake baked on hot coals, and according to this interpretation the baskets the baker saw resembled these cakes in appearance. Whereas the lower two baskets contained these kinds of flat cakes, the topmost basket contained the kind of baked goods served to Pharaoh, i.e. superior goods, pastries, baked in an oven or in an oiled pan.

(טז-יז) וירא – ראה בלבו להשמעות אזניו הפתרון כי טוב הוא, וחשב כי כן יאמר פתרון חלומו טוב כי דעת בני אדם כי החלומות הולכים אחר הפתרון. וכן בדברי רבותינו ז״ל (ברכות נ״ה) כל החלומות הולכים אחר הפה. ויוסף מה שהבין בחלום כל אחד פתר לפי שכלו אם טוב ואם רע. ויאמֶר – סלֵי חרִי – מן ויקב חֹר (מלכים ב י״ב:י׳), כי הסלים היו עשויים משבטים קלופים חרים חרים, כי יעשו אותם מעשה שבכה. וחרי – כמו חרים, וכן ראש השלישי (שמואל ב כ״ג:ח׳) כמו שלישים, והדומים לו, כמו שכתבנו בספר מכלל, כי פעמים יספיקו בסימן אחד מן הרבוי. ולא דבר מה היה בשני הסלים. ובדברי רבותינו ז״ל מפרש (ירושלמי ביצה ב׳) חרי מענין חררה שהיא עוגת רצפים והיו בשנים הסלים חררות, ובעליון מכל מאכל פרעה בדבר הלחם שהוא מעשה אופה לעשות מינים רבים מן הבצק, אפוים בתנור או במחבת.

Radak Bereshit 41:9רד״ק בראשית מ״א:ט׳

את חטאי, even though it is not good manners for a person to mention the sins he had committed against his sovereign in his presence after the time had passed for forgiveness, in this instance the cup bearer excuses his mentioning these sins as he does so in the king’s interest.

וַיְדַּבֵּר – את חטאי – אף על פי שאינו מן המוסר להזכיר אדם חטאיו שחטא אל המלך לפניו אחר שעברה עת הסליחה, עתה אני מזכיר אותם לצורך המלך.

Radak Bereshit 41:10רד״ק בראשית מ״א:י׳

אותי ואת שר האופים, even though he already mentioned אותי, I, etc., he repeated this again in the next verse when he spoke about אני והוא, “I and He.” The reason was because of the words he had spoken in the interval. We find a parallel example in Judges 9.19 ואם באמת ובתמים, where these words have been repeated even though the same speaker had used the identical words already in verse 16 in the same speech, on account of what he had been saying in the interval between then and now. Yet another parallel example to the syntax in our verse is found in Nechemyah 4,17 ואין אני ואחי ונערי, “neither I, my brothers, or servants, etc.,” and is repeated verbatim by the same speaker in chapter 5 verse 10 on account of all that he had said in the interval, though it was all part of the same assembly.

פרעה – אתי ואת שר האופים – אף על פי שזכר אתי, שנה עוד מפני הדברים, כי כן דרך הלשון, כמו: אם באמת ובתמים (שופטים ט׳:ט״ז) ששנה אותו מפני הדברים שהיו ביניהם, וכן: ואין אני ואחי ונערי וגו׳ (נחמיה ד׳:י״ז), ושנה: אין אנחנו פושטים בגדינו (נחמיה ד׳:י״ז) מפני הדברים שהיו ביניהם.

Radak Bereshit 42:21רד״ק בראשית מ״ב:כ״א

The entire episode is described in detail by the Torah to teach the reader that if and when apparently undeserved troubles befall him, that he is to examine his past deeds to find out what sin, intentional or unintentional, could have caused God to bring this to his attention in such a manner so that he would repent his error. He is to exploit his troubles to ask God for forgiveness for his wrongdoing.

על כן באה אלינו הצרה הזאת – למדנו בספור הזה כי כשתבא צרה לאדם ראוי לו לפשפש במעשיו ולבדוק מה היה המעשה הרע שעשה ושיתחרט עליו ויתודה לפני האל, ויבקש ממנו כפרה.

Radak Bereshit 43:8רד״ק בראשית מ״ג:ח׳

(8-9) גם אנחנו גם אתה גם טפנו, each one in addition to the one already mentioned. What Yehudah meant was it was better that one Binyamin should come along with them although his safe return was subject to some doubt, than they should all die, something which would be a certainty.

(ח-ט) גם אנחנו גם אתה גם טפנו – כל אחד לרבות על חברו, כן הוא דרך הלשון. אמר לו מוטב שילך אחד בספק ולא נמות כלנו ברעב ועל כל זה אנכי אערבנו.

Radak Bereshit 43:14רד״ק בראשית מ״ג:י״ד

ושלח, he will release Shimon to you from his imprisonment. כאשר שכלתי שכלתי, seeing the subject matter is being repeated, Yaakov changed the wording he used, something that is standard procedure in Scriptures, as we pointed out previously. (21,1) The first word shakolti is from a passive mode, whereas the second word shakalti is an active mode. What he meant was: “what can I do if some mishap will befall one of you, just as I have already had to endure the bereavement of Joseph having been lost. I may have to make peace with the idea of losing anyone of you due to whatever mishap will befall him.

ואת. ואֵל – ושִילַח – ישלחנו ממאסרו. כאשר שכלתי שכלתי – לפי שכפל הענין שנה המלות כמנהג, הראשון לגזרת פעול והשני לגזרת פעל, אמר: ואני מה אוכל לעשות אם יקרה מקרה באחד מהם, כאשר שכלתי מיוסף שכלתי מאיזה מהם שיקרה בו מקרה.

Radak Bereshit 45:27רד״ק בראשית מ״ה:כ״ז

(27) ותחי רוח, his spirit which had been as dead from shock, now revived. Our sages (compare Rashi) have said that the “spirit” mentioned in our verse which was revived in Yaakov was the spirit of prophetic insights which had departed from him 22 years ago when Joseph had been sold. We have an ancient tradition, amply documented in history, that in the absence of joy in one’s life a person cannot enjoy such a spirit of prophecy. On the way to Egypt, at Beer Sheva, the prophetic spirit of Yaakov (Yisrael) did indeed become manifest again (46,2)

(כז) ותחי רוחו – שהיתה כמו מתה, כמו שאמר: ויפג לבו. ורבותינו ז״ל אמרו (אבות דרבי נתן ל׳): כי זה רוח נבואה שפרשה ממנו מיום שיצא יוסף, כי אין רוח נבואה שורה אלא מתוך שמחה, וכיון ששמח בבשורת בנו חזרה אליו רוח נבואה, זה הוא שאמר: ותחי. וזהו שלא נאמר לו בנבואה דבר יוסף כל אותן השנים לפי שהיה אבל ועצב, וכיון שאין הרוח פנויה מעסקי הגוף לא ידבק בה השכל, שלא ידבק אלא בדומה לו, ובבאר שבע הוא הוא ששבה אליו רוח נבואה.

Radak Bereshit 47:7רד״ק בראשית מ״ז:ז׳

ויברך יעקב את פרעה. He greeted him (bestowed a blessing) as is customary when one is introduced to the king. The custom is highlighted in Kings II 4,29 where Elisha told Gechazi not to respond to anyone’s greeting. Yaakov blessed Pharaoh again upon leaving after the audience. I have not found a satisfactory explanation why the Torah had to report something so ordinary.

ויברך יעקב את פרעה – נתן לו שלום כדרך הנכנסים לפני המלך, וכן כי תמצא איש לא תברכנו (מלכים ב ד׳:כ״ט). וכן כשנפטר ממנו ברכו. ואיני מוצא טעם לספור הזה למה נכתב.

Radak Bereshit 47:14רד״ק בראשית מ״ז:י״ד

ויבא יוסף, in order to demonstrate his integrity. He did not need to do this and could have stored it in the granaries. Pharaoh had never demanded an accounting from Joseph, knowing that he was absolutely trustworthy. Nonetheless, Joseph was concerned not to allow anyone to suspect him of pocketing anything for his own private purposes.

ויבֵא יוסף – להודיע אמונתו של יוסף, כי היה יכול לגנוז הכסף בביתו, כי לא היה מחשב פרעה עמו, כי ידע כי נאמן הוא, ואף על פי כן הוא היה שומר עצמו מן החשד, וכמו שהיה בא לו הכסף היה מביאו ביתה פרעה.

Radak Bereshit 49:10רד״ק בראשית מ״ט:י׳

לא יסור שבט מיהודה, the ruler is called שבט because he exercises authority over the people and disciplines them if they disobey. He uses his power like a father uses his rod on a disobedient son. In fact, the rod or scepter, or its equivalent, are carried by people in authority in order to remind those who are subservient to them as a symbol of their power to exact punishment. We find such a שבט called שרביט הזהב, “the golden scepter,” and whether the king extended it or failed to extend it to a supplicant determined if he would be executed. (Esther 5,2) The expression also occurs in the sense we have mentioned in Isaiah 14,5 and in Psalms 45,7. ומחוקק מבין רגליו, a reference to the sons of Yehudah, i.e. that his appointment as forecast by Yaakov will be hereditary, just as the priesthood is transferred from father to son. (if the son is worthy and the people do not object) The expression מבין רגליו is analogous to the afterbirth, which exits from between the mother’s legs (Deuteronomy 28,57) The reason why the king is referred to as מחוקק, is because he has the authority to legislate laws, חוקים. Yaakov said that this authority of an informal nature would not depart from Yehudah until he would have someone from his tribe who wields formal authority, i.e. is elected king, a reference to David. שילה; a reference to David’s son, seeing that the meaning of the word is derived from Deuteronomy 28,57 ובשליתה, i.e. “and against her afterbirth, etc.” Onkelos understands the word as referring to the Messiah. He bases himself on the variant spelling here still having the same meaning as שלו, “his.” This is also the way Bereshit Rabbah 99,8 understands the word שילה in our verse. Yaakov would be saying that Yehudah’s preeminence would not be short-lived, but would continue until the coming of the Messiah, the one to whom royalty would belong permanently. The whole blessing to Yehudah could then be compared to a father saying to his son: “accept this token in the meantime until I can give you the real thing!” ולו יקהת עמים. The word יקהת is a noun meaning “obedience,” as it is also in Proverbs 30,17 ותבוז לקהת אם, “and disdains to relate with obedience to his mother.” Yaakov predicts that all the nations will show obedience to the king stemming from Yehudah. This prophecy began to be fulfilled in the days of King David, and in an even greater measure during the reign of his son Solomon.

לא יסור שבט מיהודה – המושל נקרא שבט לפי שרודה על העם ומיסרם כמו שמיסר אדם בשבט, וכן דרך המושלים להיות שבט בידם לדמיון זה, כמו שאמר: את שרביט הזהב אשר בידו (אסתר ה׳:ב׳), וכן אמר: שבט מושלים (ישעיהו י״ד:ה׳), שבט מישור שבט מלכותך (תהלים מ״ה:ז׳). וכן היה כי מעת הכנסם בארץ היה ראשון לכל דבר כמו שכתבנו. ומחוקק מבין רגליו – ר״ל מבניו, כמו שאמר: ובשלייתה היצת מבין רגליה (דברים כ״ח:נ״ז). והמושל יקרא מחוקק לפי שנותן החוקים, אמר: לא תסור שררה מיהודה עד שיהיה לו יותר שיהיה מלך, ואמר זה על דוד. ופירוש שילה – בנו, מן ובשליתה. ודעת המתרגם על המשיח ותרגום שילה כמו שלו דדיליה, וכן בבראשית רבה: עד כי יבא שילה – עד שיבא מי שהמלכות שלו, וענין זה כאדם האומר לאחד קח זה עתה עד שאתן לך יותר. ולו יקהת עמים – יקהת – שם, וכן: ותבוז ליקהת אם (משלי ל׳:י״ז) ופרושם משמעות ועבודה, אומר כי העמים יהיו נשמעים אליו ועובדים אותו, וזה היה לדוד וכל שכן למלך המשיח.

Radak Yehoshua Introductionרד״ק יהושע הקדמה

בעזר העוזר והגוזר: ראשית חכמה יראת י״י שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד. אמר דוד המלך ע״ה: מי שהכין את לבבו להתעסק בחכמה תחלה יתעסק ביראת י״י ויעשה ממנו שרש ועקר, ועל דרכיה יתנהג בחכמה, שילמד על הדרך שאמרו רבותינו ז״ל: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, כל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקימת. ויראת י״י היא התורה והמצות ודברי הנביאים וקבלת החכמים בתורה שבעל פה, והחכמה היא חכמת המחקר. ואם ילמד אדם חכמת המחקר תחלה, יבהל ברוחו ויעז מצחו להכחיש האותות והמופתים הגדולים הנמצאים בכתבי הקדש, כי הם דברים לא תכילם החכמה ההיא. אמנם כאשר יקדים למוד תורה שהיא יראת י״י, וישים בלבו להאמין כל הכתוב בה ובכל כתבי הקדש, ואשר יתבונן בהם דרכי החכמה כמו שכתוב: כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי אין צריך לומר התורה והמצות שהם בנויות על דרך השכל, כי גם החקים אשר אמר עליהם שאין להם טעם, כן הוא שאין להם טעם נראה לרוב בני אדם, אבל החכם המתבונן בהם ימצא טעמם ברור ומבואר. ואחר התבונן החכם המבין בדרכי התורה וישימה יסוד לחכמה, וישתדל בלבו לקרב הדברים הרחוקים אל הבנים, וילמד חכמת המחקר אחרי כן, לא תשתבש דעתו בלמדו החכמה בתורה אשר למד תחלה, כי כבר תקעה יתד במקום נאמן. ויקרב דרכי החכמה אליה בכל כחו ויכלתו, ותהי שלמה משכורתו. ואמר: שכל טוב לכל עושיהם. פירוש שכל טוב – עיון טוב והשגה טובה יש לכל המשתדל בשתיהן, ביראת י״י ובחכמה, כי גם ביראת י״י לא יהיה שלם אם לא יתעסק בחכמה. או יהיה פירוש שכל טוב – הצלחה טובה, כמו ויהי דוד בכל דרכיו משכיל, כלומר: שיצליח המתעסק בשתיהם בעולם הזה ובבא. ואמרו רבותינו ז״ל: לומדיהן לא נאמר, אלא עושיהם – מלמד שהמעשה גדול. ואעפ״י שאמרו גם כן: התלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה, לא הגדילו הלמוד אלא מפני שהוא מביא לידי מעשה, ולא יכשר המעשה מבלי הלמוד, כמו שאמרו: אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד. אלא בודאי המעשה הוא גדול, כמו שאמר הכתוב: ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם - למדו בעבור שתעשו. ואמרו רבותינו ז״ל: כל מי שישנו בעשייה, ישנו בלמודה, וכל שאינו בעשיה אינו בלמודה. ואמרו עוד: כל האומר אין לי אלא תורה, אין לו תורה, פירוש: האומר אין לי עסק בעשית מלאכת המצות אלא לקרוא את התורה בלבד, אפילו שכר קריאת התורה אין לו, שנאמר ולמדתם ועשיתם - כל שישנו בעשיה ישנו בלמודה, כל שאינו בעשיה אינו בלמודה. ואמרו: כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר ללא אלהי אמת וללא תורה, כי הלמוד מאין מעשה אינו דבר מועיל, אבל הוא מריע ומזיק לעצמו ולזולתו, וכמו שאמרו חכמינו ז״ל: התלמוד מבלי מעשה דומה למי שבונה בית ואינו מציב לו דלתות, כי בודאי יהיה הבית ההוא משלח ונעזב כמדבר. ומקצתם דמו אותו למי שעושה דלתות לבית ואין לו הבית, כי טרח בדלתות ללא תועלת לו. ואמרו חכמים: החכמה מבלי מעשה היא טענת הבורא על ברואיו. ואמרו: מי שאין דבריו דומים למעשיו הוא מבייש את נפשו. ואחר שביארנו כי המעשה הוא העיקר, נאמר כי המעשה הוא על שני פנים, וכל אחד הוא עמוד גדול לשכר האדם בזה ובבא. האחד הוא מעשה המצות ושמירתם ודרכי המוסר, ימצא בהם שכל טוב בעיני אלהים ואדם. והמעשה האחר הוא כתיבת החכמות וביאור התורה והמצות לחקם על ספר, למען יעמדו ימים רבים, כי אם לא היו כותבים החכמים הקדמונים דבריהם על ספר, כבר אבדו החכמות, וספו המזמות, ובטלו התורות והמצות. אבל החכמים ובעלי התורה בכתבם דבריהם וביאוריהם על ספר ישאירו אחריהם ברכה, ובודאי לא מתו החכמים ההם. ואמרו רבותינו ז״ל: צדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים, ואמרו: משה רבינו לא מת. ואמר יתברך שמו לנביא: בא כתבה על לוח אתם ועל ספר חוקה ותהי לדור אחרון לעד עד עולם. ועל כן חתם דוד ע״ה הפסוק שהקדמנו תהלתו עומדת לעד, ויתפרש על המעשה הראשון שהקדמנו, כי העושה מעשה היושר ושומר התורה והמצות ומתעסק בחכמה, תהלתו בפי האנשים לכמה דורות ולנפשו גם כן עומדת לעולם הבא לעד עד עולם. ויתפרש על המעשה השיני, כי כותב הספרים תהלתו עומדת לעד לרואי הספרים ההם ולומדיהם. ועל כן נקראו החכמים בעלי אספות לפי שאוספים דבריהם ודברי זולתם על ספר להיותם לעד, ולמשמרת, ולמזכרת לעולם, ויש להם שכר טוב בעמלם וצדקתם לעד עומדת. ועל כן ראיתי אנכי הצעיר, דוד ב״ר יוסף קמחי הספרדי ז״ל, לכתוב על ספר באור דברי המקרא כאשר למדתי וקבלתי וכאשר תשיג ידי מחשבתי באשר יד י״י אתי, ומי״י אשר לו נאוו התהלות אשאל העזר להחל ולכלות כי הוא העוזר והסומך יתברך שמו. ואכתוב הפסוקים אשר צריך לפרשם והמלים אשר צריך לדקדקם. גם כן אכתוב טעם כתוב וקרי, וכתוב ולא קרי, וקרי ולא כתוב, כאשר אוכל לתת טעם לשניהם כל אחד ואחד במקומו. ונראה כי המלות האלה נמצאו כן לפי שבגלות הראשונה אבדו הספרים ונטלטלו, החכמים יודעי המקרא מתו, ואנשי כנסת הגדולה שהחזירו התורה לישנה מצאו מחלוקת בספרים והלכו בהם אחר הרוב לפי דעתם. ובמקום שלא השיגה דעתם על הברור, כתבו האחד ולא נקדו, או כתבו מבחוץ ולא כתבו מבפנים, וכן כתבו בדרך אחד מבפנים ובדרך אחר מבחוץ. ואכתוב בקצת מקומות תרגום יונתן בן עזיאל שיש בו פירושים טובים ונאים. גם אביא דברי רבותינו ז״ל במקומות שאנו צריכים לפירושם ולקבלתם על כל פנים, גם כן אביא קצת הדרשות לאהבי הדרש. ועתה אחל בעזרת המלמד לאדם דעת.

Radak Yehoshua 5:2רד״ק יהושע ה׳:ב׳

... ואם יאמר אדם יכול היה הקב״ה להשיב רוח צפונית ולא יתבדרו ענני כבוד ולא תבטל מצות מילה אמת הוא כי לא יבצר ממנו מזמה יתברך ויתעלה והוא יתברך המצוה על המילה לשמנה ימים הוא החריש מהם ולא הזהירם למול הילודים כל אותן שנים לפי שהמצוה אינה בטלה כי אם לא היתה בזמנה יכולה להיות אחר זמן ובעבור האריך זמן המצוה לא ישנה הקב״ה מנהג העולם כי אף על פי שמשנה מנהג העולם בקצת הנסים בקריעת ים סוף והירדן ועמידת השמש לא יעשה כן ברוב הנסים כי אפילו בנצוח המלחמות ועזרו לאוהביו היה עושה ע״י סבה כמנהג העולם במלחמות כמו שצוה מלחמת יריחו הקפת העיר בשופרות כמו שעושין הצרים על עיר להפחידם ולהבהילם וכמו שצוה במלחמת העי שים לך אורב לעיר מאחריה כמו שהוא מנהג העולם וכן במלחמות אחרות...

Radak Yehoshua 6:5רד״ק יהושע ו׳:ה׳

במשוך – בהאריך התקיעה. בשמעכם את קול השופר – כתיב בבי״ת וקרי בכ״ף והענין אחד. ונפלה חומת העיר תחתיה – יש לשאול בית רחב שהיה בחומה אם נאמר כי נפל ונצלה היא ובית אביה זה לא יתכן כי אם היה נס כזה היה מספר אותו הכתוב ועוד שאמר באו בית האשה הזונה והוציאו משם את האשה נראה כי הבית היה קיים ולא נפל אבל הנראה בעיני כי לא נפלה כל חומת העיר אלא מה שהיה מן החומה את פני העיר נגד מחנה ישראל נפל ועלו העם איש נגדו ובית רחב היתה בחומה מצד אחר שלא נפל ומה שאמר תחתיה ר״ל שנבלעה במקומה תחת הארץ ונראה ממנה מעט על פני הארץ לזכרון הנס.

Radak Yehoshua 6:26רד״ק יהושע ו׳:כ״ו

את העיר הזאת את יריחו – תוספת ביאור ורז״ל פירשו שלא יבנו אותה ויקראו אותה בשם עיר אחרת ושלא יבנו עיר אחרת ויקראו שמה יריחו ומה שהחרים יהושע שלא תבנה עוד העיר כבר כתבנו הטעם בפסוק והיתה העיר חרם, והחכם הגדול רבינו משה בר מימון ז״ל פירוש הטעם להיות המופת קיים שנפלה חומת עיר יריחו תחתיה כי כל מי שיראה החומה שוקעת בארץ יתבאר לו שאין זה תכונת בנין נהרס כך אבל נשתקע במופת. ובצעירו – שימותו כל בניו מהבכור ועד הצעיר תוך הזמן הזה מהוסד העיר עד הצבת דלתיה.

Radak Shofetim 6:38רד״ק שופטים ו׳:ל״ח

ויזר את הגזה – מבנין הקל בשקל ויצר עליה או מבנין הפעיל בפלס ויסר נח את מכסה התיבה והוא מענין כי רגל תזורה לא זורו ולא חובשו שהוא ענין העיצור והסחיטה והענין הזה היה בהקיץ הראה לו השם יתברך זה האות לחזק את לבו או היה במראה הנבואה כי המעשה היה בלילה ומה שאמר וישכם ממחרת כך נראה לו הכל במראה הנבואה והראשון קרוב.

Radak Shemuel I 16:2רד״ק שמואל א ט״ז:ב׳

עגלת בקר – מצאנו כי אף על פי שהיה מבטיח הקב״ה הנביא או הצדיק אף על פי כן הוא נשמר מלכת במקום סכנה כמו שראינו ביעקב אבינו שהבטיחו הקדוש ברוך הוא בעברו ארם נהרים ואמר לו והשיבותיך אל האדמה הזאת ושם גם כן נראה לו המלאך והבטיחו ואמר לו שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך וכאשר שמע כי עשו בא לקראתו ויירא יעקב מאד ויצר לו וכן דוד שהיה נמשח למלך על פי ה׳ היה בורח מפני שאול וגם גד הנביא אמר לו לא תשב במצודה וכן בדברי המלחמות היו עושין תחבולות אחר הבטחת האל ית׳ כמו שעשה גדעון בדבר הכדים והלפידים וגם פעמים היו עושין התחבולות במצות האל כמו שכתוב ביהושע בכבוש יריחו הקף את העיר וכן צוה לשמואל הנביא תחבולה אף על פי שהיה הולך במצותו והטעם כי אף על פי שהקדוש ברוך הוא עושה נסים ונפלאות עם יראיו ברוב הם על מנהג העולם וכן על מנהג העולם היה לו ליעקב לירא מפני עשו ולדוד מפני שאול. אם היה מושח מלך בחייו והיה לו לבקש תחבולה איך אלך וזו היתה שאלתו איך אלך ואמר לו הקב״ה עגלת בקר תקח בידך כי בכל מקום היו רשאין להקריב באותו זמן כי זמן היתר הבמות היה כל זמן שהיה אהל מועד בנוב וגבעון ולמדו רבותינו ז״ל מזה הפסוק שמצוה לשנות בדברי שלום שהרי הקב״ה אמר לשמואל עגלת בקר תקח בידך והראה לו שאין ראוי לאדם ללכת במקום סכנה ולסמוך על הנס משום שנאמר לא תנסון את ה׳ אלהיכם, ויש מפרשים כי הקב״ה אמר לו כך אני אמרתי לך שתלך בהצנע ואתה אמרת ושמע שאול והרגני עתה אני אומר לך שתלך בפרהסיא ותקח עגלת בקר לעשות זבחים שלמים ביום משחך אותו למלך וזה שאמר וקראת לישי בזבח אמר לו לך בפרהסיא ונראה מי הורג אותך ועל זה הדרך פירשו ג״כ במדרש מה שאמר לו הקב״ה למשה רבינו עבור לפני העם הזה לפי שאמר לו עוד מעט וסקלוני אמר לו הקב״ה עבור לפני העם ונראה מי סוקל אותך.

Radak Shemuel I 28:24רד״ק שמואל א כ״ח:כ״ד

עגל מרבק – עגל מפוט׳ והמקום שמפטמין אותו שם יקרא מרבק וכן תרגם יונתן עגל פטים ודומה לו בדברי רבותינו ז״ל הכניסה לרבקה ודשה. ותפהו מצות – האל״ף נעלמת מהמכתב ואמר זה להודיע כי מיהרה לאפייתו ולא המתינה לו עד שיחמץ להאכילו מהרה לפי שראתה אותו נבהל מאד ואני רואה לפרש הנה מעשה האוב לפי מה שנמצא כתוב אמרו רז״ל בעל אוב זה המדבר מבין הפרקים ומבין אצילי ידיו ידעוני זה המניח עצם חיה ששמה ידוע בפיו ומדברים דברים העתידים ופירוש מבין הפרקים שמשמיע קול נמוך מבין פרקי איבריו ומתחת שחיו על ידי מעשים שעושה שמקיש בזרועותיו וי״א אף מקטיר קטרת לשד והשד הוא העונה והמדבר ואמרו עוד בעל אוב אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגלגלת ופי׳ המעלה בזכורו שמדמה שמעלה המת ומדבר ומשמיע קול מתחת הארץ מעל פי הקבר כדרך ששמע שאול קולו של שמואל והקול נמוך מאד כמו שכתוב והיה כאוב מארץ קולך, הנשאל בגלגלת גם הוא יקרא אוב ופירושו שיש עמו גלגלת של אבן שוהם או של זכוכית זכה ועושה מעשים עד שידמה שיוצא קול נמוך מאד וידמה לו באותו הקול שואל ומשיב כן פירשו רז״ל, והרב החכם הגדול רמב״ם ז״ל פירש במעשה אוב בהקשת זרועותיו שאמר שאוחז שרביט של הדס בידו ומניפו והוא מדבר בלאט בדברים ידועים אצלם אחרי אשר הקטיר קטורת ידוע אצלם עד שישמע השואל כאילו אחד מדבר עמו ומשיבו על מה שהוא שואל בדברים מתחת לארץ בקול נמוך מאד וכאילו אינו נכר באוזן אלא במחשבה מרגיש בו ופי׳ מעשה גלגלת שלוקח גלגלת המת ומקטיר לה קטרת ומנחש בה עד שישמע כאלו קול יוצא מתחת שחיו שפל עד מאד ומשיבו ועוד אמרו רז״ל שלשה דברים נאמרו במעלה זכורו המעלה רואהו ואינו שומעו ומי שצריך לו שומעו ואינו רואהו מי שאינו צריך לו לא שומעו ולא רואהו כך שמואל אשה שהעלתו ראתהו ולא שמעתהו שאול שהיה צריך לו שמעו ולא ראהו ואבנר ועמשא שלא נצטרכו לו לא שמעוהו ולא ראוהו וראינו מחלוקת בין הגאונים בדבר הזה וכלם נשתוו כי מעשה האוב הבל ותוהו ודברי כזב והתול אבל יש מהם אומרים כי לא דבר שמואל עם שאול וחס ושלום לא עלה שמואל מקברו ולא דבר אבל האשה עשתה הכל ברמאות כי מיד הכירה כי שאול הוא אך להראות לו כי מצד החכמה הכירה ומצאה דבר זה אמרה למה רמיתני ואתה שאול ודרך בעלת אוב להביא בן אדם שמדבר מתוך מחבואו בלשון נמוך וכאשר בא שאול לדרוש מאתה וראתה אותו נבהל וידעה כי למחר יהיה יוצא למלחמה וכל ישראל היו בפחד גדול וידעה מה שעשה שאול שהרג כהני ה׳ שמה בפי המגיד הדברים הנאמרים בפרשה ומה שאמר ויאמר שמואל אל שאול על מחשבת שאול כי היה חושב כי שמואל היה המדבר אליו ומה שאמר ולא עשית חרון אפו בעמלק ידוע היה דבר זה כי מאותה שעה אמר לו שמואל וימאסך מהיות מלך ומה שאמר לרעך לדוד ידוע היה זה בכל ישראל כי דוד נמשח למלך ומה שאמר מחר אתה ובניך עמי מדרך סברא אמר זה, זהו פי׳ רב שמואל בן חפני הגאון ז״ל ואמר אף על פי שמשמעות דברי החכמים ז״ל בגמרא כי אמת היה שהחיתה האשה את שמואל לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מן השכל אבל רב סעדיה ורב האיי הגאונים ז״ל אמרו אמת הוא כי רחוק היא שתדע האשה העתידות וכן שתחיה היא את המת בחכמת האוב אך הבורא יתברך החיה את שמואל כדי לספר לשאול את כל הקורות העתידות לבא עליו והיא האשה אשר לא ידעה בכל אלה נבהלה כמו שנאמר ותזעק בקול גדול ואשר אמרה האשה את מי אעלה לך דברי התולים הם כי דעתה היה לעשות כמנהגה, אלה דבריהם, ויש לתמוה לדברי הגאונים האלה אם הקב״ה החיה את שמואל כדי לספר לשאול הקורות הבאות עליו למה לא אמר לו על ידי חלומות או על ידי אורים או על ידי הנביאים אלא על ידי אשה בעלת אוב ועוד איך היה נעלם משאול שהיה חכם ומלך אשר היו עמו כמה חכמים גדולים אם ענין אוב נעשה על ידי אדם מדבר מתוך מחבואו ומי יאמר שיטעה הוא בזה ואין זה הדעת מקבלו והנכון הוא מה שפירשנו.

Radak Shemuel II 16:12רד״ק שמואל ב ט״ז:י״ב

אולי יראה ה׳ בעיני – כמו בעניני שאני בו וכן בדברי רז״ל מעין כל ברכה וברכה כמו מענין. ויונתן תרגם דמעת עיני והכתיב הוא בעוני כלומר בעניי. תחת קללתי – כתיב ביו״ד וקרי בוי״ו והענין אחד כי הכנוי דבק עם הפעל ועם הפעול וכן בבית תפילתי שמעתי את תפלתך.

Radak Shemuel II 19:1רד״ק שמואל ב י״ט:א׳

על עליית השער – בשער העיר היה עלייה על השער ועל גג אותה עלייה היה עומד הצופה כמו שאמר למעלה על גג השער. בני בני – כן דרך הנוהים לכפול דבריהם וכן מעי מעי אוחילה, ובדרש כי שמנה פעמים אמר בני בשבע׳ פעמים העלהו משבעה מדורי גיהנם ובשמיני הביאהו לגן עדן.

Radak Melakhim I 1:9רד״ק מלכים א א׳:ט׳

ומריא – כתרגומו ופטימין הצאן והבקר היו מהמרעה והמריא הוא צאן ובקר שהם מפוטמים בבית על האבוס ובמשנה אמרו מלשון מריא אין ממרים את העגלים ואמרו איזו היא המראה מרביצה ופוקס את פיה ומאכילה כרשינין ומים בבת אחת. עם אבן הזוחלת – סמוך לאבן הזוחלת זבחו הצאן והבקר ופי׳ הזוחלת שהיו מים זוחלין אצל האבן לפיכך נקראת זוחלת כמו שאמר אצל עין רוגל ויונתן תרגם סכותא ותרגום מצפה סכותא. עין רוגל – כתרגומו עין קצרא וקצרא הוא הכובס ובעין הזה היו מכבסין בגדים ונקרא הכובס בעבור זה רוגל לפי שהוא משפשף בגדים ברגליו.

Radak Melakhim I 6:7רד״ק מלכים א ו׳:ז׳

אבן שלמה מסע נבנה – כמו שהסיעו אותן מן ההר ושם היו פוסלין אותן במדות גזית אבל משהביאו האבנים לבית לא היו פוסלים מהם דבר אלא היו בונים אותן שלמות כמו שהביאו אותן מן ההר ויש מרבותינו זכרונם לברכה שאמרו כי אף בהר לא היו פוסלין אותן בשום כלי ברזל אלא בתולע אחת הנקרא שמיר וכשהיו נותנין אותו על גבי אבנים מתפתחות לפניו ואמרו והשמיר כמין שעורה הוא והיו נותנין אותו לתוך קנה של עופרת מלא מוכין ומלא סובין ואם היה נותנו אפילו על ההר היה בוקעו ובו היה שלמה חולק אבני כל בית המקדש ומי הביאו לשלמה הנשר הביאו לו מגן עדן שנאמר וידבר על הבהמה ועל העוף מה דבר לעוף שאל לו היכן השמיר קבוע והלך הנשר והביאו לו מגן עדן וזה אחד מן הדברים שהשליט הקדוש ברוך הוא הרך בקשה ובו פסל משה אבני האפוד של משכן ובו פסל את הלוחות הראשונות ולוחות האחרונות וזה מדרך הקבלה היה אצלם מימי משה רבינו ואין להרהר אחריו.

Radak Melakhim I 13:28רד״ק מלכים א י״ג:כ״ח

לא אכל האריה את הנבלה ולא שבר את החמור – לא אכל את הנבלה, על דרך: וסגר פום אריותא (דניאל ו׳:כ״ג), אבל הרגו לעונש שמרה פי השם. והנה הראה לנו בזה גמול הצדיק וענשו כאחד בעולם הזה, וכן גמול החמור בעולם הזה לכבוד הנביא שרכב עליו, כי יש גמול ועונש בשאר בעלי חיים בעולם הזה בענין האדם, כמו שכתבנו בפי׳ תהילים במזמור תהלה לדוד (רד״ק תהלים קמ״ה:י״ז).

Radak Melakhim I 17:4רד״ק מלכים א י״ז:ד׳

והיה מהנחל תשתה – והיה חיותך זה כי מהנחל תשתה והעורבים יכלכלוך. ואת העורבים צויתי – עורבים ממש והם העופות השחורים וטעם צויתי ששמתי בלבם להביא לחם ובשר שתי פעמים ביום ואין לשאול מאין היו מביאין לו כי באמת ממקום כשר היו מביאין לו אחר שברצון האל היו מביאין לו והרבה כשרים היו בישראל שאומר והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו, ובדברי רז״ל י״א שהיו מביאין לו משלחנו של אחאב ויש אומרים משלחנו של יהושפט וי״מ העורבים סוחרים כמו עורבי מערבך והנה הכתוב אומר ונסתרת שלא ידעך אדם שם שהרי ראינו כי אחאב היה מחפש אחריו כמו שאמר אם יש גוי וממלכה וגו׳, ואולי הסוחרים ההם היו מסתירים אותו.

Radak Melakhim I 17:17רד״ק מלכים א י״ז:י״ז

עד אשר לא נותרה בו נשמה – [יש מי שאומר:] שלא מת מכל וכל, אלא היה חליו חזק מאד עד שנעצרה נשימתו, ולא היו מכירין ממנו שום סימן חיות, לא בנשימה ולא בדפק הגידים, עד שחשבה אמו כי מת הוא, וכן הוא אומר בדניאל: ונשמה לא נותרה בי (דניאל י׳:י״ז). אבל אמר אותו על דרך הפלגה. או [והנכון: כי] מת מיתה גמורה, כמו שסוברין בני העולם.

Radak Melakhim I 17:21רד״ק מלכים א י״ז:כ״א

ויתמודד – מענין מדה מבנין התפעל כלומר שם עצמו במדת הילד כשנשתטח עליו כענין שנאמר באלישע וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפיו והענין הזה שתהיה תפילתו בכוונה יותר על הילד כששוכב עליו ויתמודד עליו וע״ד הזה ויעתר יצחק לה׳ לנכח אשתו כלומר שהיתה אשתו לנגדו בעת תפילתו כדי שיכוין תפילתו עליה כי עקרה היא ואפשר ג״כ כי עשה כן להנשים עליו ולחממו בחום הטבעי היוצא מפניו ומבשרו כי רוב פעמים הנסים נעשים ע״י מעט תחבולה מדרך העולם. שלש פעמים – ולא הוצרך יותר כי בפעם השלישי נענה ובכל פעם מהשלשה פעמים היה קורא ה׳ אלהי השב נא נפש הילד הזה על קרבו וענין תשובת הנפש על קרבו תשובת נשימתו והרגשותיו שבטלו וכן ויאכל ותשב רוחו אליו והדומים לו. על קרבו – כמו לקרבו וכן ותתפלל על ה׳ ואומר קרבו לפי שבלב תלוי חיות האדם והוא בקרב האדם. ויונתן תרגם למעוהי.

Radak Melakhim II 2:1רד״ק מלכים ב ב׳:א׳

בסערה – בקמץ חטף הסמ״ך אמר בסערה ולא אמר כן למטה אלא רכב אש וסוסי אש רוח סערה היה עמהם כמו שאמר ויעל אליהו בסערה אלא הנראה לאלישע אמר רכב אש וסוסי אש אבל הרוח אינה נראית ורוח הסערה העלתה אותו מן הארץ אל האויר כמו שמעלה הדברים הקלים כן העלתה אותו ברצון האל על גלגל האש ושם נשרפו בגדיו זולתי האדרת וכלה בשרו ועצמו והרוח שבה אל האלהים אשר נתנה ומה שנראה רכב אש וסוסי אש לאלישע להודיע בו כי בהעלותו עלה מישראל רכבו ופרשיו כמו שאמר אלישע אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ודעת המונינו גם חכמינו כי הכניסו האל בגן עדן עם גופו כמו שהיה אדם הראשון קודם שחטא וכן הכניס חנוך שם, ובדרש כי עשרה הם שנכנסו חיים לגן עדן.

Radak Melakhim II 4:31רד״ק מלכים ב ד׳:ל״א

ואין קול – לענות. ואין קשב – לשמוע כי אילו היה שומע ולא היה יכול לענות היה מתנועע או רומז בעיניו או בידיו אבל זה לא היה בו לא זה ולא זה. לא הקיץ הנער – מצאנו הקיצה למת כמו הקיצו ורננו שוכני עפר והסברא אשר אמרנו בילד שהחיה אליהו היא הסברא עצמה בזה הנער שהחיה אלישע ומצאנו לו סמך בדברי רז״ל ששאלו בן השונמית מהו שיטמא והיתה התשובה מת מטמא ואינו מטמא חי.

Radak Melakhim II 4:34רד״ק מלכים ב ד׳:ל״ד

וישם פיו על פיו – כמו שפירשנו באליהו שאמר ויתמודד על הנער והכל לכוין לשון התפלה על מי שמתפלל עליו כמו שאמר ביצחק לנוכח אשתו ואפשר גם כן להנשים על הנער לחממו בחום הטבעי היוצא מפיו ומעיניו כי רוב הנסים נעשים עם מעט תחבולה מדרך העולם. ויגהר עליו – התנפל והשתטח עליו כמו ויגהר ארצה אבל זה תרגום יונתן ואלהי עלוהי.

Radak Melakhim II 6:6רד״ק מלכים ב ו׳:ו׳

ויקצב עץ – למה לא השליך שם עץ שהיה יד הברזל מתחילה למה הוצרך לקצוב עץ ונראה כי הנסים בדבר חדש יעשו וכן צלוחית חדשה, ויקצוב עץ להיותו יד הברזל שנפל ונכנס העץ בעין הברזל שנכנס בו היד וצף הברזל עם ידו לפיכך אמר ויקצב שפירושו כריתת העץ במדה שצריך כמו מדה אחת וקצב אחת. ויצף – פועל עומד אשר הציף את מי ים סוף פועל יוצא ויש לפרש ויצף פועל יוצא כלומר הנביא הציפו.

Radak Yeshayahu 1:2רד״ק ישעיהו א׳:ב׳

ואמר בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי – כי גדלתי אותם ורוממתים מעל כל עם והכפל לחזק הענין במלים שונים והענין אחד, וכן מנהג המקרא במקומות רבים, ואדוני אבי ז״ל פירש גדלתים בתורתי ורוממתים בשכינתי. והם פשעו בי – מרדו בי במרד ובמעל עברו על תורתי להכעיסני כי יש מכירים וכופרים, ויש שאין מכירים ועליהם אמר.

Radak Yeshayahu 1:22רד״ק ישעיהו א׳:כ״ב

מהול – מעורב ואין לו ריע במקרא, ואדוני אבי הביא לו חבר מהערבי אלמהל.

Radak Yeshayahu 3:9רד״ק ישעיהו ג׳:ט׳

הכרת – מענין ואת אחיו לא הכיר (דברים ל״ג:ט׳), ר״ל כי בפניהם יוכל האדם להכיר שהם רעים וחטאים כסדום והם גם הם מגידים חטאתם בפיהם ואינם מכחידים כמו שהיו אנשי סדום עושים שהיו מתפארים ברשעם, ואדוני אבי ז״ל פי׳ הכרת הה״א שרש ופירש עזות פניהם, וכן פירש לא תבושו תהכרו לי (איוב י״ט:ג׳), תעיזו פניכם לי, ודמהו ללשון ערב שאומרים הכר לעזות מצח, ויונתן תרגם הכרת פניהם שהם מכירים פניהם בדין, אשתמודעת אפיהון בדינא אסהיד בהון. אוי לנפשם – כלומר שתאבד נפשם במותם מפני מעשים הרעים לבד מן הפורענות שיבא להם בחייהם והנה הם גמלו רעה לנפשם, כלומר לעצמם ברעה שעושין לאחרים.

Radak Yeshayahu 8:1רד״ק ישעיהו ח׳:א׳

ויאמר י״י אלי, גליון – פירוש אגרת, יונתן תרגם לוח ובאמרו גדול והוא לא צוה לכתוב בו אלא ארבע תיבות אולי היו דברים רבים והיה ענינם זה למהר שלל חש בז או לא היו אלא ארבע תיבות אלה, והגליון היה גדול למשל על ארץ ישראל כמו שהיה הגליון גדול והכתב בה מעט כן היתה ארץ ישראל רחבת ידים והיושבים בה מעט שגלו עשרת השבטים והיתה חרבה רובה, ופירוש בחרט אנוש, לפי שהיה זה במראה הנבואה אמר לו שיכתוב זה בחרט אנוש כלומר שלא יחשוב כי זה שצוה לו לכתוב במראה הנבואה לבד אלא שיעשה כן ממש בעבור הנבואה מעליו יכתוב זה בחרט אנוש כי אותו שהוא נכתב בחרט אנוש במראה הנבואה אינו בחרט אנוש כי אינו מעשה ממש כמו שהלך ישעיהו ערום ויחף (ישעיהו כ׳:ג׳) ולקח הושע אשת זנונים והעביר יחזקאל תער על ראשו ועל זקנו כל זה היה במראה הנבואה, לפיכך אמר לו וכתוב עליו בחרט אנוש למהר שלל חש בז, והמלות כאלה כפל ענין במלות שונות, והכפל לחזק הענין ולמהרו, ויונתן תרגם בחרט אנוש כתב מפרש.

Radak Yeshayahu 10:34רד״ק ישעיהו י׳:ל״ד

ונקף – מבנין הדגוש והוא ענין כריתה כמו חגים ינקופו (ישעיהו כ״ט:א׳) ותרגם וערפתו ותנקפיה.

Radak Yeshayahu 11:6רד״ק ישעיהו י״א:ו׳

וגר זאב – יש מפרשים כי בימות המשיח יתחלפו טבעי החיות והבהמות וישוב למה שהיה בתחילת הבריאה ובתיבת נח, כי בתחלת הבריאה אלו היה אוכל האריה השה הנה נשחתה הבריאה ומה אכל האריה או זולתו מן הטורפים אוכלי בשר כי אם אכל בשר משאר החיות והבהמות הנה היה חסר העולם אותה בריה כי כולם נולדו זכר ונקבה לא יותר ולא המתינו מלאכול עד שפרו ורבו הנטרפים, אלא בודאי אכלו עשב השדה עד שפרו ורבו הנטרפים, והיה טבעם מאותו היום ואילך לאכול בשר, וכן בתיבת נח אלו אכלו הטורפים הנטרפים הנה חסרה אותה הנטרפת מן העולם, כי שנים שנים נכנסו ולא יותר אלא אם כן נאמר כי שבעה שבעה שהכניס מן הטהורה היו לצורך הטורפים, ויש מפרשים כי כל זה משל כי הזאב והנמר והדוב והאריה הם משל לרשעים העושקים והגוזלים שהם לחלשים כמו החיות הטורפים לנטרפים, והכבש והפרה והעגל והגדי הם משל לענוי ארץ, ואמר כי בימות המשיח יהיה שלום בארץ ולא ירעו איש את חברו, ולא יתכן זה הפי׳ לפי שאמר לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי (ישעיהו ס״ה:כ״ה), ובימות המשיח בכל העולם יהיה שלום כמו שכתוב וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה (ישעיהו ב׳:ד׳), ואמר ונכרתה קשת מלחמה (זכריה ט׳:י׳), ואמר במשיח ודבר שלום לגוים (זכריה ט׳:י׳), והנכון כי טבע החיות לא תתחלף ויטרפו ויאכלו בשר כמו שהם עושים עתה אלא הבטיח את ישראל שהחיות הרעות לא יזיקו בכל ארץ ישראל זהו שנאמר לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי (ישעיהו ס״ה:כ״ה), והטעם כי מלאה הארץ דעה את י״י (ישעיהו י״א:ט׳) כיון שהם טובים ושמרו דרך י״י לא תשלוט בהם חיה רעה ולא בבהמתם ובכל אשר להם כמו שהבטיח על ידי משה רבינו עליו השלום, והשבתי חיה רעה מן הארץ (ויקרא כ״ו:ו׳), ואפילו אם יעברו בארץ לא יזיקו.

Radak Yeshayahu 13:10רד״ק ישעיהו י״ג:י׳

כי כוכבי – הנביאים מדברים דרך משל ואומרים על מי שתבא לו צרה כי הוא יושב בחשך ולא יזרח לו השמש ולא יאירו לו הכוכבים ולא שום אורה כמו שאמר ידעך נרו באשון חשך (משלי כ׳:כ׳), וכן זה הפסוק ואחרים רבים בזה הענין, ופירוש וכסיליהם, כתב רבי יונה כי כסיל הוא כוכב גדול נקרא בערבי סוא״ל והכוכבים המתחברים אליו נקראים על שמו כסילים. יהלו אורם – ענין נוגה שרשו הלל מבנין הפעיל ויהלו כמו יגיהו, כמו שאמר וירח לא יגיה אורו, כאילו אמר לא יתנו אורם והפעלה על הככבים, אם אראה אור כי יהל (איוב ל״א:כ״ו) הפעלה על האומר בצאתו שיקוו אורו.

Radak Yeshayahu 24:10רד״ק ישעיהו כ״ד:י׳

סגר כל בית מבוא – באמרו כל ר״ל רוב, כמו וכל הארץ באו מצרימה (בראשית מ״א:נ״ז), כי חרבים יהיו רוב הבתים ואין בהם ענין להכנס בהם.

Radak Yeshayahu 28:9רד״ק ישעיהו כ״ח:ט׳

את מי – אחר שהם משתכרים וכל עסקם במאכל ובמשתה ומשתכרים המורה שיבא להורותם למי יורה דעה ולמי יבין שמועה מה ששמע הנביא מאת האל לצותם ולהורותם ולהבינם ולמי יורה דעה ולמי יבין שמועה והנה הם אינם בני דעה והשכל והרי הם כנערים שמתלכלכים בעצמן ואין להם דעת ללכת למקום מוקצה להפנות.

Radak Yeshayahu 30:30רד״ק ישעיהו ל׳:ל׳

והשמיע י״י – כשבא מלאך י״י בא בקול רעם שהבהילם ויצאה נשמתם. ונחת – מתרגמינן וירד ונחת, ונחה הוא שם הירידה ר״ל שיוריד האל זרועו עליהם, ר״ל מכתו.

Radak Yeshayahu 50:5רד״ק ישעיהו נ׳:ה׳

אדני, אלהים – אמר שני פעמים י״י אלהים ועוד אמר וי״י אלהים, הן י״י אלהים, לפי שהיה מדבר על הנבואה והנבואה תבא לנביא באמצעות המלאכים הנקראים אלהים. לא מריתי – ללכת בשליחותו ולא נסוגותי אחור שלא אלך אלא אמרתי הנני שלחני.

Radak Yirmeyahu Introductionרד״ק ירמיהו הקדמה

עזור נא אל אדיר, ועין לבי תאיר. בכתבי דברי ירמיהו הנביא, היה עם פי. עטי בדבר לא יחטיא, ויצדיק מבטי ויישר מחשבי. סמוך אלי תמוך בידי לבבי, היה עזרי בפירוש ירמיהו. בחינתך ועזרתך הלא היא, ובינתי באיכה הוא ומה הוא. אמר דוד בן יוסף בן קמחי הספרדי: זה הספר מצאנוהו בסדרן של נביאים אחר ספר ישעיהו, וכן כתבתי פירושו אחר פירוש ישעיהו. ואף על פי שאינם מסודרים כך בדברי רבותינו ז״ל: סדרן של נביאים: יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, ירמיהו, יחזקאל, ישעיהו, תרי עשר, ונתנו טעם לדבר כיון דמלכים סופיה חורבנא, וירמיהו כליה חורבנא, ויחזקאל סופיה נחמתא, וישעיהו כוליה נחמתא, סמיך חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא. אף על פי בכל הספרים הטובים אשר ראינו שנכתבו בספרד מכמה שנים, סדרן לפי זמנם: ישעיהו קודם לירמיהו כמו שקדם זמנו לזמנו, וכך ירמיהו קודם ליחזקאל. ובשנים עשר שהוא אחרון השוו עם סדר רבותינו ז״ל, אף על פי שיש בהם נביאים שקדמו לירמיהו ויחזקאל, לפי שנבואתם קטנה, לא כתבו כל ספר וספר לבדו כדי שלא יאבד במיעוטו, כמו שאמרו רבותינו ז״ל: איידי דזוטר מירכס. ונכתבו נבואתם בספר אחד עם נבואת חגי, זכריה, ומלאכי, שהן נביאים אחרונים, ונבואתם גם כן קטנה. ואני אכתוב בפירוש הזה הפסוקים שצריך לפרשם והמלות שצריך לדקדקם, לא פסוק אחר פסוק בכל מקום כמו שעשיתי בפירוש ישעיהו, אלא כמו שעשיתי בפירוש ד׳ ספרים הראשונים. ומצאנו שלשה נביאים שנתנבאו באותו הדור: ירמיהו, צפניה, וחולדה. ואמרו רבותינו ז״ל: ירמיהו היה מתנבא בשווקים, וצפניה בתוך בתי כנסיות, וחולדה אצל הנשים. ועתה אחל בעזרת המלמד אדם דעת.

Radak Yirmeyahu 1:5רד״ק ירמיהו א׳:ה׳

בטרם אצורך – כן כתיב בוי״ו וקרי הצד״י בקמץ חטף כמשפטו עם הכנוים ואין עמו וי״ו והענין אחד וענין בטרם אצרך כתב אדוני אבי כאשר ברא היסודות הד׳ ידעו בכח הטבע ואח״כ הוציאו לפעל וכן אמר ישעיהו מעת היותה שם אני בכח היסודות הייתי מזמן שהייתה עת בעולם ועתה הוציאני מכח לפעל ושלחני ברוחו או פירש ידעתיך כמו ידעתיך בשם שאמר למשה ומורה עליו ובטרם תצא מרחם הקדשתיך מלשון קדושה, וידעתיך לשון גדולה ולפירוש הראשון יש לשאול והלא כל הנביאים והצדיקים וכן הרשעים בטרם הבראם ידעם והכירם אך יורה זה שאביו ואמו נזהרו בקדושה וטהרה בעת ההריון שיהיה הנביא מקודש והחכם הגדול ר׳ משה בר מימון ז״ל כתב כי זה ענין כל נביא אי אפשר לו מבלתי הכנה טבעית בעיקר יצירתו שיהיה נכון לנבואה עם ההתלמדות ויש לדעתו לישאל למה לא אמר זה הענין לנביא אחר אלא לירמיהו ונוכל לומר לפי שידע האל יתברך שירמיהו יסרב בשליחות האל הודיעו כי הוא מוכן לנבואה מן הבטן כדי שיחזק לבו ללכת בשליחות האל ואם תאמר והלא משה רבינו ע״ה היה מסרב ג״כ בשליחות האל ולא אמר לו כן הנה הראה לו אות גדול לחזק את לבו והוא אות הסנה והאותות האחרים שנתן בו יכולת לעשותן לפני פרעה וגם נוכל לומר כי משה רבינו כבר ידע זה מעצמו כי חכם גדול היה וידע כי בעיקר יצירת האדם יש הכנה טבעית לנבואה למי שהוא עתיד להתנבא ולא זה בלבד אלא כל חכמה וכל טבע שיש באדם שהוא גובר בו יש לו קצת הכנה בו בעיקר היצירה יגבר בה עם ההתלמדות ויונתן תרגם הפסוק כן עד לא בריתך וגו׳ כבעמוד.

Radak Yirmeyahu 4:19רד״ק ירמיהו ד׳:י״ט

מעי מעי אוחילה – הכפל כדרך הנוהים שכופלים דבריהם וכן ראשי ראשי, אוחילה מענין חיל כיולדה אמר הנביא אצעק מכאב מעי כלומר שאחזני חיל וכאב במעי על הרעה הבאה לנו וכן קירות לבי אוחילה ואם תאמרו אצעק פעם ואחריש פעם הומה לי לבי. לא אחריש – לא אוכל להחריש כי לבי הומה לי תמיד. שמעת נפשי – אמר למה לא אוכל להחריש כי את נפשי שמעת קול שופר ואמר נפשי ולא אמר אזני כי עדיין לא שמעו אזניו כי עדיין לא בא האויב אבל נפשו שמעה בנבואה ידבר כנגד נפשו כלומר את נפשי גרמת לי שלא אוכל להחריש כי את שמעת קול שופר תרועת מלחמה וכתיב שמעתי ביו״ד ואחד הוא עם הקרי כי שמיעתו היא שמיעת הנפש ומה שאמר קירות לבי הוא דרך השאלה לפי שבלב דפנות בחללים שיש בו. ויונתן תרגם אמר נבייא וגו׳ כבעמוד.

Radak Yirmeyahu 4:23רד״ק ירמיהו ד׳:כ״ג

ראיתי – אמר הנביא ראיתי בנבואה את הארץ. והנה תהו ובהו – כתרגומו צדיא וחרובא כיון שהיא שממה ואין יושבין עליה הרי היא כתהו ובהו כמו בתחילת בריאתה שנאמר והארץ היתה תהו ובהו (בראשית א׳:ב׳). ואל השמים – כמו ואת השמים וכן אספרה אל חק (תהלים ב׳:ז׳) כמו אספרה את חק וירדפו אל מדין (שופטים ז׳:כ״ה) כמו את מדין והדומים להם. ויונתן הוסיף הבטתי אסתכלית לשמיא וכל זה דרך משל מרוב הצרה כאילו קדרו השמים ורעשו ההרים והגבעות וכן ועוף השמים נדדו אמר דרך הפלגה מרוב חרבן הארץ כלו העופות משם ולא יעופו באותה הארץ.

Radak Yirmeyahu 14:8רד״ק ירמיהו י״ד:ח׳

למה תהיה כגר בארץ – במקומות רבים דברה תורה בענין הבורא כלשון בני אדם ויחסה אותו בראות ובשמע ובריח וביד וברגל כדברי בני אדם והכל דרך משל להבין בני אדם ובכל מקום רחקו אונקלוס מתרגם התורה ויונתן בן עוזיאל מתרגם ספרי הנביאים רחוק מעל הבורא יחסי התארים וענין הפסוק גם כן ואשר אחריו הסב יונתן הדבר הנאמר על האל על ישראל ראה לרחק מעליו יתברך אפילו דרך דמיון ותרגם כן סבור ישראל וגומר כבעמוד.

Radak Yirmeyahu 22:11רד״ק ירמיהו כ״ב:י״א

כי כה אמר י״י אל שלום בן יאשיהו – שלום הוא יהויכין ושני שמות היו לו ואע״פ שהיה בן בנו בני בנים הרי הם כבנים לפי שאמר בכו בכו להולך פירש מי הוא ההולך והוא לא שב עדין משגלה ומת בבבל ורז״ל פירשו כי שלום הוא צדקיהו. והחכם רבי אברהם בן עזרא פירש כי שלום הוא יהואחז כי במצרים מת וכבר בארתי כל זה הענין בספר מלכים ובספר דברי הימים.

Radak Yirmeyahu 30:2רד״ק ירמיהו ל׳:ב׳

כה אמר י״י, את כל הדברים אשר דברתי אליך – פירוש אשר אני מדבר עתה כי על אלה הדברים אמר כמו שאמר ואלה הדברים אשר דבר י״י וגומר (ירמיהו ל׳:ד׳) ואמר שיכתבם בספר כי הם דברים שעתידין לבא באחרית הימים ואמרם לו סמוך לפורענות שאמר למעלה לפי שזאת הפרשה להיות נחמה לישראל שהיו באותו הדור כי כמו שיראו שתתקיים הפורענות בקרוב כן ידעו שתתקיים הנחמה הגדולה באחרית הימים. אל ספר – כמו בספר וכן ואל הארון תתן את העדות (שמות כ״ה:כ״א) כמו ובארון.

Radak Yirmeyahu 32:30רד״ק ירמיהו ל״ב:ל׳

מנעורותיהם – מימי נעורים והם ימי המדבר כמו שפירשנו. כי היו בני ישראל – כי הם החלו להכעיסני תחלה ואחר כך בני יהודה וטעם אך לאמת הדבר כמו אך עצמי ובשרי אתה (בראשית כ״ט:י״ד), אך לשקר שמרתי (שמואל א כ״ה:כ״א), והדומים להם.

Radak Yirmeyahu 41:16רד״ק ירמיהו מ״א:ט״ז

וסריסים – תרגם יונתן ורברביא.

Radak Yechezkel 23:42רד״ק יחזקאל כ״ג:מ״ב

ואל אנשים מרוב אדם – ואל כמו ועם וכן ואשה אל אחותה (ויקרא י״ח:י״ח), קברו אותי אל אבותי (בראשית מ״ט:כ״ט) והדומים להם אמר אלה ששלחה אליהם באו עם אנשים אחרים.

Radak Yechezkel 25:6רד״ק יחזקאל כ״ה:ו׳

בכל שאטך בנפש – תרגום ויבז עשו את הבכורה ושאט עשו שמחת לרעתם בכל בזיון שהיית מבזה אותם בנפשך ובלבך.

Radak Hoshea 12:12רד״ק הושע י״ב:י״ב

אם גלעד און – אם גלעד החל לעשות און שהם החלו לעשות הרע תחילה והם גלו תחלה. אך שוא היו – נוכל להדביקו למעלה שיהיה טעמו על גלעד שזכר ויהיה הענין כפול במלות שונות או יהיה טעמו דבק עם בגלגל ואע״פ שהזקף במלת היו אין כל טעמי הפירושים הולכים אחרי טעמי הנקוד.

Radak Yoel 3:1רד״ק יואל ג׳:א׳

והיה אחרי כן – כמו והיה באחרית הימים, ואמר אחרי כן לפי שאמר וידעתם כי בקרב ישראל אני אמר עתה תדעו ולא ידיעה שלמה כי עוד תשובו ותחטאו לפני אבל אחרי זאת הידיעה יבא זמן שתדעו אותי ידיעה שלמה ולא תחטאו עוד והוא לימות המשיח שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה׳. אשפוך רוחי על כל בשר – פי׳ בישראל כמו שאמרו במקום אחר כל בשר ואינו לכל בעלי חיים אלא האדם לבדו, ואומר ויברך כל בשר יבא כל בשר כן פרט הנה כל בשר על ישראל הראויים להיות רוח הקדש עליהם. ואמר כל ר״ל הגדולים והקטנים כמו שאמר כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ורוחי היא רוח דעה והשכל כמו שאמר ונחה עליו רוח ה׳ ואחר כך פירש רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה׳, ומפני שיזדכך שכלם ויגבר במקצתם כח הדברי עד שיתנבאו כי לא אמר כי כלם יתנבאו אלא ונבאו בניכם ובנותיכם, ובשפיכות הרוח אמר על כל בשר אבל בנבואה לא אמר כל אלא ונבאו בניכם ובנותיכם, ואמר זקניכם בחוריכם לא כלם והוא ע״ד שכתב החכם הגדול הרב ר׳ משה בן מימון ז״ל כי לא תבא לאדם הנבואה ואפילו עם התלמדות אלא אם כן קדם לו טבע בעת היצירה, והבנים והבנות יתנבאו בנערותם כמו שמואל הנביא והנבואה תהיה להם במראה החלום כמו שאמר חלומות חזיונות, וכן היתה נבואת רוב הנביאים. כמו שאמר אם יהיה נביאכם ה׳ במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, וכן יהיו בהם מעלות זה למעלה מזה כמו שהיו בנביאים שעברו עד שאולי יהיה בהם כמשה רבינו ע״ה. והנה זכר שלשה מעלות אשר בשנות האדם ימי הנערות וימי הבחרות וימי הזקנה.

Radak Zekharyah 3:2רד״ק זכריה ג׳:ב׳

ויאמר ה׳ – הוא המלאך ונקרא בשם רבו וכן בדבר גדעון ובמקומות אחרים. ויגער ה׳ – הוא האל יתברך.

Radak Malakhi 3:23רד״ק מלאכי ג׳:כ״ג

הנה אנכי שולח לכם – אע״פ שאני מזהירכם על תורת משה בכל דור ודור אעפ״כ לטובתכם אשלח לכם את אליהו הנביא והטעם שישיב נשמתו שעלתה לשמים אל גוף נברא כגופו הראשון כי גופו הראשון שב אל הארץ בעלותו כל יסוד אל יסודו ואחר שיחיה אותו בגוף ישלחנו לישראל לפני יום המשפט והוא יום השם הגדול והנורא והוא יזהיר האבות והבנים יחדיו לשוב בכל לב אל השם והשבים ינצלו מיום המשפט וזהו שאמר.

Radak Tehillim Introductionרד״ק תהלים הקדמה

אמר דוד בן יוסף בן קמחי הספרדי: אמרו רבותינו ז״ל (בבלי ב״ב י״ד:-ט״ו.): דוד המלך כתב ספרו זה על ידי עשרה זקנים, ואלו הן: אדם הראשון, מלכי צדק, אברהם, אסף, הימן, ידותון, משה, ושלשה בני קרח: אסיר, ואלקנה, ואביאסף. רצונם לומר כי אלו עשרה אמרו המזמורים הכתובים בשמם. ואמרו (בראשית רבה כ״ב): כי מזמור שיר ליום השבת (תהלים צ״ב) אדם הראשון אמרו, שנברא בערב שבת, ובשבת השכים ואמר: מזמור שיר ליום השבת (תהלים צ״ב). ואמרו (בבלי ב״ב ט״ו.): איתן האזרחי זה אברהם אבינו. ואמרו: כי מזמור נאם אדני לאדני, מלכי צדק אמרו. והשאר מפורשים הם בשמם. ואמרו (מדרש תהלים א׳:ב׳): מה משה רבנו חלק התורה לחמשה הספרים, כך דוד חלק ספר תהלים לחמשה ספרים. ואמרו (השוו ירושלמי סוכה ג׳:י׳, מדרש תהלים א׳:ו׳): בעשרה לשונות של שבח נאמר הספר הזה: בנצוח, בנגון, בשיר, בזמרה, בהלל, בהשכל, בתהלה, בברכה, בתפלה, בהודאה. ויש נוסחאות (בבלי פסחים קי״ז.) שכתוב בהן במקום בברכה: באשרי, ובמקום בהלל: בהללויה. ואמרו הללויה גדול שבכלם לפי שכולל שיר ושבח בבת אחת. ואמרו (בבלי ברכות ד׳:): כי ברוח הקדש נאמר זה הספר, לפיכך כתבוהו בכלל הכתובים ולא כתבוהו בכלל הנביאים, כי לא נאמרו דבריו בנבואה כי אם ברוח הקדש. ונבאר אנחנו מעט מן ההפרש אשר בין הנבואה ורוח הקדש. כי הנבואה הוא דבר בא לאדם חכם ושלם במדותיו, ותבא לו הנבואה בחלום, ובעת תבואהו הנבואה בהקיץ יתבטלו כחותיו ההרגשיות ויהיה מסולק מכל דרכי העולם הזה, ויראה במראה הנבואה כאלו איש מדבר עמו ויאמר לו כך וכך, או יראה דמיונות במראה ההיא, או לא יראה שום תמונה אלא ישמע קול מדבר עמו. ורוח הקדש הוא שיהיה האדם השלם מתעסק בדברי האלהים, שלם בכל הרגשותיו, לא תתבטל אחת מהם, ומדבר מה שמדבר כדרך בני אדם, אלא שמעוררת אותו רוח עליוני, ותופיע הדברים על לשונו דברי שבח והודאה לאל או דברי שכל ומוסרים. גם ידבר על העתידות, בסיוע אלוהי על רוחו המדברת. ובזה הרוח נאמר ספר תלים זה. ואף על פי שנקראו נביאים האומרים אותו, כשם שנאמר על דוד: להלל להודות במצות דוד איש האלהים (נחמיה י״ב:כ״ד), ולא נאמר זה השם אלא על נביא, ונאמר בידותון: הנביא על הודות והלל לי״י (דברי הימים א כ״ה:ג׳), ונאמר: להימן חוזה המלך בדברי האלהים (דברי הימים א כ״ה:ה׳), ונאמר: לבני אסף והימן וידותון הנבאים בכנורות ובנבלים ובמצלתים (דברי הימים א כ״ה:א׳), ונאמר: על יד אסף הנבא על ידי המלך (דברי הימים א כ״ה:ב׳), נבואתם היתה בזה הדרך שפרשתי הנבואה מתחלקת למדרגות זו למעלה מזו. ואף על פי שדניאל ראה מראות וחזיונות בחלום ובהקיץ, לא הגיע כחו וידיעתו כישעיהו וירמיהו ויחזקאל ושאר הנביאים, לפיכך לא נכתב ספרו בכלל ספרי הנביאים, ונכתב בכלל ספרים הנקראים כתובים, לומר שהם כתובים ברוח הקדש. וזה הספר חברו דוד וכתב עם דבריו דברי אלה המשוררים הנזכרים. גם המזמורים אשר חברם הוא נתנם למשוררים לשורר, כמזמור הודו לי״י (תהלים ק״ה), שנאמר: אז נתן דוד בראש להודות לי״י ביד אסף ואחיו (דברי הימים א ט״ז:ז׳), ונאמר: למנצח על ידותון מזמור לדוד (תהלים ס״ב:א׳), שחברו דוד ונתנו לידותון. והמזמורים שכתוב בהם בראשם: ״לדוד״ – חברם דוד, וכן אותם שלא נזכר בהם שום מחבר – דוד חברם. וגם יש ״לדוד״ שפרושו: בעבור דוד, כמו למנצח מזמור לדוד יענך י״י ביום צרה (תהלים כ׳:א׳-ב׳), לדוד מזמור נאם י״י לאדני (תהלים ק״י:א׳). ויש מזמורים נאמרו על דבר שיהיה לו או לישראל עם האויבים. גם יש שהם תפלה והודאה לבד שאין שם זכר מעשה. גם כתב בספרו תפלה שמצאה כתובה, והיתה קבלה אצלם שהיתה למשה רבינו, כמו שאומר: תפלה למשה איש האלהים (תהלים צ׳:א׳). גם דבר בו עתידות שהיו אחר זמנו, ודבר בו על גלות בבל ועל זה הגלות, ונחמות שתשוב מלכות בית דוד למקומה. והנגינות, והשירים, והמזמורים, מהם נאמרים בכלי שיר ומהם בלא כלי שיר. ולא נודע אצלי היום החלוק אשר בין השמות האלה אשר בראשי המזמורים. ואמרו רבותינו ז״ל (בבלי פסחים קי״ז.): נצוח ונגון – לעתיד לבא, משכיל – על ידי תורגמן, לדוד מזמור – ששרתה עליו רוח הקדש ואחר כך אמר שירה, מזמור לדוד – שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו רוח הקדש. ועוד תבאר הענין הזה במזמור הרביעי. ועתה אחל לפרש, כפי אשר תשיג ידי, בעזרת המלמד לאדם דעת.

Radak Tehillim 38:11רד״ק תהלים ל״ח:י״א

לבי סחרחר – כי אין לו העמדה, כי האדם השלו לבו שוקט ושאנן, ומי שיש לו צרות רבות מחשבותיו הולכות וסובבות אנה ואנה. ופרוש סחרחר – סביב; ותרגום סביב (בראשית כ״ג:י״ז ובכל המקומות): סחור סחור, ונכפלו בו העי״ן והלמ״ד.

Radak Tehillim 39:6רד״ק תהלים ל״ט:ו׳

הנה טפחות נתתה ימי – המדה המעוטה מן המדות היא מדת הטפח כן הם ימי, וימי כל האדם קצרים. וחלדי – זמני. כאין נגדך – כי אתה חי וקים לעולם. אך כל הבל כל אדם נצב סלה – כי הבל כל אדם, מה שאדם נצב בעולם הזה הבל הוא. ואמר: כל הבל רוצה לומר: המעט שבהבל, כאלו אמר: הבל הבלים (קהלת א׳:ב׳). וכל זה כמו: כל מלאכה לא תעשו (ויקרא כ״ג:ל״א), כל חלב וכל דם (ויקרא ג׳:י״ז), והדומים להם.

Radak Tehillim 78:9רד״ק תהלים ע״ח:ט׳

בני אפרים נושקי רומי קשת – זה היה במדבר, ואף על פי שלא נזכר בתורה, נזכר בדברי הימים: והרגום אנשי גת הנולדים בארץ כי ירדו לקחת את מקניהם ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים (דברי הימים א ז׳:כ״א-כ״ב). ופרשתי בדברי הימים כי במדבר היה זה מעשה, והיה מן הדומה ההרוגים בבני אפרים שמנת אלפים כמו שפרשתי שם. והלכו אל גת בלא מצות האל, אבל כנגד דברו, כי הוא אמר כי ארבעים שנה יהיו במדבר, והמה המרו את רוחו (תהלים ק״ו:ל״ג) ונגפו.

Radak Divrei HaYamim I Introductionרד״ק דברי הימים א הקדמה

אמר דוד בן יוסף בן קמחי הספרדי*: זה הספר – ספר ״דברי הימים״ – מכתבי הקדש, ובכללם נכתב לפי שיש בו ספור דברי הימים למלכי יהודה. והחל לספר* היחש מאדם ועד נח דרך קצרה, ומנח עד אברהם, ומאברהם עד דוד כי הוא העקר (דברי הימים א א,א-ב,טו); לפיכ׳ הניח לספר יחש בני ישראל כלם אלא יהודה (שם ב,ג ואי׳) עד בואו אל דוד (שם ב,טו), ואחר כן ספר מיחש שאר השבטים (שם ד,כד-ח,מ) להודיע מספרם בימי דוד. וכל מה שהזכיר בינתים מיחשי אמות העולם – לספר יחש העולם על סדר, כמו שנכתב בספר בראשית; ובשאר היחשים כלם הלך הולך ומקצר. וספר מלכי אדום גם כן, לפי שמלכו בהם לפני מלך מלך בבני ישראל שמונה מלכים ואלופים אחד עשר (שם א,מג-נד). וכל מלכיהם לא היו מלך בן מלך, אלא שהיו מולכים עליהם מלכים ממקומות אחרים לפי התגברות אנשי המקומות ההם עליהם; ומלכות בית דוד מלך בן מלך. ובכל מה שקדמה מלכותם לא עמדה לפני מלך ישראל הראשון, והוא דוד, כמו שאומ׳ ״ויהי...אדום עבדים לדוד״ (שמואל ב ח,יד), כי אע״פ שמלך שאול תחלה על ישראל, לא היה עקר המלכות, ולא מלך כי אם שנתים (שמואל א יג,א); *ואע״פ כן הוא נלחם בהם ולא יכלו לעמוד מפניו, ודוד הכניעם*. ומלכות בית דוד היא העיקר* בקבלה ובנבואה מיעקב אבינו וממשה רבי׳ ע״ה, כי יעקב אמ׳ ״לא יסור שבט מיהודה״ (בר׳ מט,י), ומשה אמר ״שמע יי׳ קול יהודה ואל עמו תביאנו״ וגו׳ (דב׳ לג,ז). ואמרו רבותי׳ ז״ל (בבלי ב״ב טו,א) כי זה הספר כתבו עזרא. ובאמת קודם עזרא נכתבו דברי הימים למלכי יהודה, כמו שאומ׳ בספר* מלכים; אלא שלא חובר עדין לכתבי הקדש, אלא שהיה נכתב ספר לבדו בדברי הימים למלכי יהודה. וכן דברי הימים למלכי ישראל היו נכתבים בספר, אלא שאותו ספר לא חובר אל כתבי הקדש לפי שלא עמדה מלכות ישראל. ולעתיד גם כן מלכות בית דוד תקום לבדה, כמו שאמ׳ הנביא: ״ונשיא אחד יהיה לכלם״ (הש׳ יח׳ לז,כד), ואמר: ״לא יהיו עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי* ממלכות עוד״ (יח׳ לז,כב). אבל ספר דברי הימים למלכי יהודה חובר אל כתבי הקדש כמשפט, לספר בו דברי מלכי יהודה וגלותם עד עלותם מהגלות. וממלכות בית דוד היה נשיא עליהם – זרובבל בן שאלתיאל, בן בנו של יהויכין; וכן יחש בזה הספר המלכות עד זרובבל (דברי הימים א ג,יט). וחבר עזרא זה הספר אל כתבי הקדש על ידי* חגי זכריה ומלאכי הנביאים, וחברו עם הכתובים ולא עם הנביאים לפי שהוא ספור דברי הימים. אע״פ שיש בכללם קצת נבואות, אחר שעקרו נכתב לספר דברי הימים והיחשים נכלל ונכתב עם הכתובים, כמו ספר רות שנכתב לספר יחש דוד ונכתב עם הכתובים גם כן. ויש בספר זה דברים סתומים מאד ודברים חולקים עם דברי שמואל ומלכים. ולפי שהספר הזה הוא ספור דברי הימים לא הרגילו ללמדו, ולא ראיתי לאחד מן המפרשים הראשונים שהשתדל בפירושו; אלא שמצאתי הנה בנרבונה פרושים בזה הספר, לא ידעתי שמות מחבריהם, וראיתי כי הולכים על דרך הדרש* ברוב. ושאל ממני משכיל אחד מגירונדא מתלמידי אדוני אבי ז״ל לפרשו, וראיתי לתת את שאלתו. ולא כתבתי פסוק אחר פסוק אלא הפסוקים הצריכים פרוש. וז״ה החל״י בעזר״ת המלמ״ד אד״ם דע״ת.