Commentators:R. David Kimchi (Radak)/5

EN/HEע/E

R. David Kimchi (Radak)

Sources

Radak Bereshit 2:1רד״ק בראשית ב׳:א׳

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, this verse refers to both the hosts of heaven and the hosts of earth, including their respective derivatives, תולדותם. They had all been completed on the sixth “day,” and henceforth there would not be any new phenomena in the universe, unless created by a special act of miracle. The fact is, that already during the first six “days” when the laws of nature were formulated by the Creator, He inserted escape clauses into this system of natural law that would allow Him, if and when required, to temporarily suspend such laws at His discretion. This is explained in Bereshit Rabbah 5,5 where Rabbi Yochanan (or Yonathan) is quoted as saying that God entered into an agreement with the oceans that when the time would come they would respond to Moses’ command to be split, etc., in order for the Israelites at that time to cross on dry land. This is the meaning of the words in Exodus 14,26 וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, “the sea returned towards morning to its original format.” This is a reference to the condition which God had imposed on the sea at the time He set certain rules for it to follow. Rabbi Yirmiyah ben Eliezer added that God had not only made such arrangements with the oceans, but also with all other phenomena which He had created during those six “days;” this is reflected by Isaiah 45,12: אני, ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי, “My own hands stretched out the heavens and I marshaled their host.” The extra word צויתי, refers to this clause. We also have Joshua 10,13 in which Joshua is described as arresting the sun and the moon in their respective orbits. Had it not been for the provision by God at the time of the creation of these planets, Joshua could not have successfully ordered them to perform what would have been an act of disobedience against the rules set for them by God. The same holds true for God’s dispatching the ravens to feed meat to the prophet Elijah (Kings I 17,4-6), or His ordering the fire not to burn Chananyah, Mishael and Azaryah. (Daniel 3,23) God had also ordered the lions not to harm Daniel (Daniel 6,26). Similarly, God had commanded the whale to swallow Jonah, keep him alive, etc. (Jonah 2,11)

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם – צבא השמים וצבא הארץ, ר״ל תולדותם ונגמרו כלם ביום הששי ומכאן ואילך אין כל חדש אלא הדברים שנעשו על ידי מופת, ואף על פי כן בבריאת הדברים בששת ימי בראשית שם האל בטבעם להניח טבעם או להתחדש בהם טבע באותם ימים שנתחדשו כל אחד בזמנו. וכן אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה פ״ה): אמר רבי יונתן תנאים התנה הקב״ה עם הים שיהיה נקרע לפני ישראל שנאמר: וישב הים לפנות בקר לאיתנו (שמות י״ד:כ״ז) לתנאו שהתנה עמו. אמר ר׳ ירמיה בן אלעזר לא עם הים בלבד התנה הקב״ה אלא עם כל מה שברא בששת ימי בראשית, הדא הוא דכתיב: אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי (ישעיהו מ״ה:י״ב) – מידי נטו שמים כל צבאם, צויתי את הים שיקרע לפני משה, צותי את השמש ואת הירח שיעמדו לפני יהושע, צויתי את העורבים שיכלכלו את אליהו, צויתי את האור שלא יזיק לחנניה מישאל ועזריה, צויתי את האריות שלא יזיקו לדניאל, צויתי את הדג שיקיא את יונה והוא הדין לשאר המופתים.

Radak Bereshit 2:21רד״ק בראשית ב׳:כ״א

ויפל, the word תרדמה describes a sleep far deeper than ordinary sleep every night, שינה, and שינה itself is a deeper sleep than תנומה. The reason why God made Adam fall into such a deep sleep was to ensure that he would not feel the surgery being performed on his body. Although, if God had wanted to, He could have performed painless surgery while Adam was awake and watching the proceedings, we must always remember that God does not perform miracles unless they are absolutely necessary. When there is a solution to a problem within the parameters of well known laws of nature, God makes use of them. Putting Adam into a deep sleep known as תרדמה was not something miraculous, seeing that such deep sleep does occur quite frequently in some people’s lives. Our sages (Sanhedrin 39) state (surmise) that if God had removed this part of Adam’s body (skeleton) from him while he had been aware of it, he might subsequently have detested Chavah, remembering how she looked before she was fit to be presented to him. Not having watched any part of the process, but being presented with a beautiful female all of a sudden, Adam was bound to be overjoyed and grateful to God not only for having taken care of his problem, but for the manner in which God had taken care of it. He realised, of course, that men in the future would not have their wives “manufactured” in the same way. We already explained on verse 18 why the other females of the species were not literally created through removing part of the male’s body and building it up with externally secured tissue made from earth. Having described Adam as in a state of תרדמה, the kind of sleep induced by an anesthesia, why did the Torah add the words ויישן, “he slept?” The Torah wanted us to know that the deep sleep lasted only until the operation had been performed and the wound had been closed up. After that Adam only slept the kind of sleep which is a form of quiet relaxation. It is possible that the sleep referred to in our verse as ויישן, was actually Adam’s first experience of sleep since he had been created. We must not forget that all the details we heard about man occurred in the second half of the sixth “day” of creation. This day was so full of activities that it did not end until the children Kayin and Hevel had been born (Sanhedrin 38). ויקח אחד מצלעותיו, concerning the precise meaning of these words we find a disagreement among the sages (Bereshit Rabbah 17,6). Some scholars believed that when God created Adam he had two faces –seeing that the Torah reports God as having created אותם, “them,” not “him.” They understand man’s original appearance to have been something like the Siamese twins, and the word צלע meaning the same as when used in connection with the “sides” of the Tabernacle (Exodus 26,20) Other scholars understand the word צלע literally, as referring to one of Adam’s ribs. This is also the way Onkelos translates it. תחתנה, as if the Torah had written תחתיה,”in its stead.”

ויפֵל תרדמה – יותר משינה, ושֵינה יותר מתנומה, והפיל האל תרדמה עליו כדי שלא ירגיש האדם בכאב בקחתו אחת מצלעותיו. ואף על פי שיוכל האל לעשות זה שלא ירגיש האדם בכאב בקחתו הצלע, דע כי לא יעשה האל מופת במקום שאין צריך מופת, והפלת התרדמה אינה מופת וחדוש כי פעמים רבות ירדם האדם בשנתו.

Radak Bereshit 3:1רד״ק בראשית ג׳:א׳

והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלוקים, It is in order to ask in what fashion the serpent conversed with Chavah. If God had opened the serpent’s mouth by means of a miracle, as He did when Bileam’s ass started speaking to him (Numbers 22,28), why did the Torah not report, as it did in that verse that “God opened the mouth of the serpent?” If, on the other hand, if, as in the view of Rabbi Saadyah gaon, the conversations reported in the Torah between both the ass and Bileam and the serpent and Chavah were conducted by an angel on their behalf, why was the serpent punished and cursed for all times? Besides, how is it possible that God assigned to an angel the task to seduce Chavah to sin against God? Furthermore, what reason was there to introduce the serpent into the story at this point? Why did the Torah have to write: “and the serpent was the wiliest of all the beasts of the field, etc.?” If the serpent was unable to speak, i.e. to communicate with Chavah in his own right, how do we know that it was such a clever creature? If we are to assume that the angel was dispatched to subject the woman to a test of her faith and obedience, how was the serpent to blame for the outcome? Besides, it would have been so much more appropriate for the angel to test Adam himself, seeing it was he who had been commanded by God not to eat from the tree of knowledge? Chavah had heard of this only second hand from her husband! The whole subject is extremely confusing, when we look only at what has been revealed to us by the text. We need to resort to the writings of the Kabbalists to make better sense of this whole episode.(Pirkey de Rabbi Eliezer chapter 13) Still. The question remains why the serpent was punished if God Himself had put these words in its mouth? We need to answer that the serpent had already planned its craftiness how to set a trap for man to discredit it in the eyes of God so that it would replace man as the superior creature on earth. God was aware of all this, and all He did was to follow the principle in Shabbat 104 of בא לטמא פותחים לו, “when someone is bent on defiling something, one facilitates this for him.” Furthermore, God had to make sure that Adam (mankind) knew that the serpent had been punished with good cause. היה ערום, clever. Seeing that the word refers to intelligence, it is spelled with the vowel shuruk to distinguish it from the adjective arum naked, which is spelled with the vowel cholam. Seeing the word occurs in the plural, the letter מ does not have a dagesh, compare מחשבות ערומים in Job 5,12 where it means :“the designs of the crafty ones.” When the word is used to described nudity, the letter מ is written with a dagesh. Compare Job 22,6 ובגדי ערומים תפשיט, “You leave them stripped of their clothing.” When the Torah wrote here היה ערום, it meant that the serpent possessed extraordinary powers of imagination, totally superior to other animals in this respect. Our sages generally describe the fox as crafty, able to scheme, something other animals are not credited with doing. (Berachot 61) This is not the same as possessing didactic intelligence, something reserved for man. When the Torah adds the words מכל חית השדה, it excludes the domestic animals, בהמות as not possessing even a modicum of such powers of imagination, The serpent at that time was superior to the fox in its ability to scheme. אשר עשה ה' אלוקים, even though all these creatures had been constructed out of the same raw material, God had given added an advantage to different ones of these creatures. Some had been granted greater physical prowess, others greater power to scheme. ויאמר אל האשה, the serpent deliberately avoided speaking to Adam, but spoke to the woman. It knew that it would be easier to seduce the woman because women’s minds are more easily swayed. (Shabbat 33) אף כי אמר אלוקים, the fact that the Torah commences its report of this conversation with the word אף is proof that there had been an exchange of words between the serpent and Chavah prior to this already. It is likely that Chavah had told the serpent about the great honour God had bestowed on them to place them within the Garden of Eden. To this the serpent had replied that it did not view this as proof that God loved them especially, but as proof of the contrary, that God hated them. Granted that God had elevated the human species as compared to the animals, but He had not elevated them to the status of becoming potential competitors of His by forbidding them to eat from all the good trees in the garden. The Torah decided to omit the introduction to the dialogue between the two and to concentrate on its essence. This is a style the Torah employs on a number of occasions. One example is the spies telling Joshua that they had heard while in Jericho clear evidence that God had as good as given the country into the hands of the Israelites already. They are not quoted as telling Joshua about their personal experiences during that mission. No doubt they had reported this. (Joshua 2,23) The meaning of the word אף here appears to b: “on the contrary, even more so.” We have a number of parallel verses in which the word אף is used in this sense, for instance Job 4,19 אף שכני בתי חמר, “how much less those who dwell in house made of clay.” Or, Kings I 8,27 אף כי הבית הזה אשר בניתי, “how much less this House which I have built.” The serpent did not refer to God’s holy name. Rabbi Avraham Ibn Ezra writes that this was because the serpent did not know God’s name Hashem. According to our explanations of the serpent’s sudden ability to speak in a manner comprehensible to Chavah being an ad hoc miracle, God did not allow the serpent to use His holy name. It is beyond our imagination to assume that God would allow a beast to bandy about His sacred name, something that is His exclusively. A careful reading of the text will reveal that even Chavah did not use the holy name of God. The bald-faced lie of the serpent was its claim that God had said מכל עץ הנן, that man had been forbidden to eat of any of the trees of the garden, this was part of its shrewdness, pretending as if Chavah had told her this, though the serpent was perfectly aware that Chavah had said no such thing. He wanted to challenge Chavah by saying “what good is your being in Gan Eden, seeing you cannot enjoy any of its fruit?”

ויש אומרים: כי הנחש לא דבר, אלא בצפצוף רמז לאשה, והאשה הכירה ברמיזות הנחש וידעה כי זה רוצה לומר. וזה רחוק שתבין האשה הדברים האלה ברמיזות. ועוד אם האשה הבינה רמיזות הנחש, איך הבין מענה האשה. והחכם ר׳ אברהם בן עזרא כתב כי הנחש היה מדבר, והיה הולך בקומה זקופה, והשם דעת באדם, שם בו דעה. והנה הפסוק העיד כי היה ערום מכל חית השדה, רק לא כאדם. וכן דעת רבותינו ז״ל. ויש לתמוה לפרוש החכם הזה איך בעת הבריאה לא הבדילו מן הבהמות ומן החיות כמו שהבדיל האדם שאמר עליו נעשה אדם בצלמנו (בראשית א׳:כ״ו)? ועוד כאשר קלל הנחש ואמר לו: על גחונך תלך ועפר תאכל (בראשית ג׳:י״ד), איך לא אמר לו: ודעת תחסר, כי היא הקללה הגדולה ואיך לא הזכירה? והקרוב בכל מה שכתבנו הוא שהיה דבור הנחש על דרך מופת לנסות בו האשה. ואף על פי שלא אמר: ויפתח י״י את פי הנחש כמו שאמר באתון בלעם, לפי שיש בזה נסתר גדול והוא העיקר למביני מדע.

Radak Bereshit 3:21רד״ק בראשית ג׳:כ״א

ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור, seeing that they had been naked, but had made themselves the aprons made from fig leaves, to cover only their genitals, God now provided them with protective clothing for their entire bodies, probably also having in mind different climatic conditions outside the garden. ולבישם, “He dressed them in those coats. There is no point in asking how God made these coats. Surely, by comparison to the entire universe which God had created, making leather coats was a very insignificant accomplishment by comparison. When we find a sage saying in the Midrash (Torah Shleymah by Rabbi Menachem Kasher items 176,and 186 on our chapter) that these garments were made of skin, i.e. that man had consisted of bones and flesh without an outer layer of skin. God now provided the skin as a protective cover. (attributed to Pirkey de Rabbi Eliezer chapter 20) We do not understand how this solves any problem at all. They would have been worse off than before, even their genitals having remained exposed, as these too are covered by skin. Some scholars claim that the skin was skin of the serpent which God had removed from it and clothed Adam and Chavah in it. Yet other scholars claim that God commanded one or two of the larger mammals to remove their skin, and that Adam and Chavah then proceeded to dress themselves in those skins. There is no need for all these fancy explanations, i.e. speculations. God simply issued a directive and the tunics came into existence, just as the material from which the first set of Tablets was made by God had to come into existence by miraculous means. Our sages (Sotah 14) record the opinions of the great scholars Rav and Shmuel, the former saying that the meaning of כתנות עור is “coats, tunics, made from material removed from skins.” Shmuel said it refers to raw material from which the skin (man’s) derives pleasure. To be specific, it refers to cotton. Our sages also say (Midrash hagadol on this verse) that these garments belonged to the things that were created in the twilight zone of the 6th day of creation, immediately before the onset of the Sabbath. Rabbi Simlai (Sotah) uses the opportunity to tell us that the Torah commenced with acts of personal kindness by God for His creatures, and ends in the same vein. Here, in Bereshit, we are told about God, personally, providing clothing for Adam and Chavah, whereas at the end of the Torah we read of God, personally, burying Moses. (Deut. 34,6)

ויעש י״י אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור – תחת אשר היו ערמים ויתפרו עלה תאנה לכסות ערותם עשה להם כתנות עור וילבישם בהם. ואין לשאול איך עשה האל הכתנות האלה, כי אין זה פלא גדול מכל הבריאות אשר ברא. והאומר בדרש כי הכתנות היו עור שקרם על בשרם שלא היה להם עדין, איך היו מלבשים בעבור זה, ואיך נכסית ערותם בזה? ויש אומרים (פרקי דר׳ אליעזר כ׳): כי מעור הנחש שהפשיטו האל עשה להם כתנות. ויש אומרים: כי צוה לבהמה אחת או שתים ונפשט עורם, והם עשו מהם כתנות לתכונת אבריהם. ואין צרך לכל זה כי האל צוה ונבראו, כמו הלוחות.

Radak Yehoshua Introductionרד״ק יהושע הקדמה

בעזר העוזר והגוזר: ראשית חכמה יראת י״י שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד. אמר דוד המלך ע״ה: מי שהכין את לבבו להתעסק בחכמה תחלה יתעסק ביראת י״י ויעשה ממנו שרש ועקר, ועל דרכיה יתנהג בחכמה, שילמד על הדרך שאמרו רבותינו ז״ל: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, כל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקימת. ויראת י״י היא התורה והמצות ודברי הנביאים וקבלת החכמים בתורה שבעל פה, והחכמה היא חכמת המחקר. ואם ילמד אדם חכמת המחקר תחלה, יבהל ברוחו ויעז מצחו להכחיש האותות והמופתים הגדולים הנמצאים בכתבי הקדש, כי הם דברים לא תכילם החכמה ההיא. אמנם כאשר יקדים למוד תורה שהיא יראת י״י, וישים בלבו להאמין כל הכתוב בה ובכל כתבי הקדש, ואשר יתבונן בהם דרכי החכמה כמו שכתוב: כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי אין צריך לומר התורה והמצות שהם בנויות על דרך השכל, כי גם החקים אשר אמר עליהם שאין להם טעם, כן הוא שאין להם טעם נראה לרוב בני אדם, אבל החכם המתבונן בהם ימצא טעמם ברור ומבואר. ואחר התבונן החכם המבין בדרכי התורה וישימה יסוד לחכמה, וישתדל בלבו לקרב הדברים הרחוקים אל הבנים, וילמד חכמת המחקר אחרי כן, לא תשתבש דעתו בלמדו החכמה בתורה אשר למד תחלה, כי כבר תקעה יתד במקום נאמן. ויקרב דרכי החכמה אליה בכל כחו ויכלתו, ותהי שלמה משכורתו. ואמר: שכל טוב לכל עושיהם. פירוש שכל טוב – עיון טוב והשגה טובה יש לכל המשתדל בשתיהן, ביראת י״י ובחכמה, כי גם ביראת י״י לא יהיה שלם אם לא יתעסק בחכמה. או יהיה פירוש שכל טוב – הצלחה טובה, כמו ויהי דוד בכל דרכיו משכיל, כלומר: שיצליח המתעסק בשתיהם בעולם הזה ובבא. ואמרו רבותינו ז״ל: לומדיהן לא נאמר, אלא עושיהם – מלמד שהמעשה גדול. ואעפ״י שאמרו גם כן: התלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה, לא הגדילו הלמוד אלא מפני שהוא מביא לידי מעשה, ולא יכשר המעשה מבלי הלמוד, כמו שאמרו: אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד. אלא בודאי המעשה הוא גדול, כמו שאמר הכתוב: ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם - למדו בעבור שתעשו. ואמרו רבותינו ז״ל: כל מי שישנו בעשייה, ישנו בלמודה, וכל שאינו בעשיה אינו בלמודה. ואמרו עוד: כל האומר אין לי אלא תורה, אין לו תורה, פירוש: האומר אין לי עסק בעשית מלאכת המצות אלא לקרוא את התורה בלבד, אפילו שכר קריאת התורה אין לו, שנאמר ולמדתם ועשיתם - כל שישנו בעשיה ישנו בלמודה, כל שאינו בעשיה אינו בלמודה. ואמרו: כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר ללא אלהי אמת וללא תורה, כי הלמוד מאין מעשה אינו דבר מועיל, אבל הוא מריע ומזיק לעצמו ולזולתו, וכמו שאמרו חכמינו ז״ל: התלמוד מבלי מעשה דומה למי שבונה בית ואינו מציב לו דלתות, כי בודאי יהיה הבית ההוא משלח ונעזב כמדבר. ומקצתם דמו אותו למי שעושה דלתות לבית ואין לו הבית, כי טרח בדלתות ללא תועלת לו. ואמרו חכמים: החכמה מבלי מעשה היא טענת הבורא על ברואיו. ואמרו: מי שאין דבריו דומים למעשיו הוא מבייש את נפשו. ואחר שביארנו כי המעשה הוא העיקר, נאמר כי המעשה הוא על שני פנים, וכל אחד הוא עמוד גדול לשכר האדם בזה ובבא. האחד הוא מעשה המצות ושמירתם ודרכי המוסר, ימצא בהם שכל טוב בעיני אלהים ואדם. והמעשה האחר הוא כתיבת החכמות וביאור התורה והמצות לחקם על ספר, למען יעמדו ימים רבים, כי אם לא היו כותבים החכמים הקדמונים דבריהם על ספר, כבר אבדו החכמות, וספו המזמות, ובטלו התורות והמצות. אבל החכמים ובעלי התורה בכתבם דבריהם וביאוריהם על ספר ישאירו אחריהם ברכה, ובודאי לא מתו החכמים ההם. ואמרו רבותינו ז״ל: צדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים, ואמרו: משה רבינו לא מת. ואמר יתברך שמו לנביא: בא כתבה על לוח אתם ועל ספר חוקה ותהי לדור אחרון לעד עד עולם. ועל כן חתם דוד ע״ה הפסוק שהקדמנו תהלתו עומדת לעד, ויתפרש על המעשה הראשון שהקדמנו, כי העושה מעשה היושר ושומר התורה והמצות ומתעסק בחכמה, תהלתו בפי האנשים לכמה דורות ולנפשו גם כן עומדת לעולם הבא לעד עד עולם. ויתפרש על המעשה השיני, כי כותב הספרים תהלתו עומדת לעד לרואי הספרים ההם ולומדיהם. ועל כן נקראו החכמים בעלי אספות לפי שאוספים דבריהם ודברי זולתם על ספר להיותם לעד, ולמשמרת, ולמזכרת לעולם, ויש להם שכר טוב בעמלם וצדקתם לעד עומדת. ועל כן ראיתי אנכי הצעיר, דוד ב״ר יוסף קמחי הספרדי ז״ל, לכתוב על ספר באור דברי המקרא כאשר למדתי וקבלתי וכאשר תשיג ידי מחשבתי באשר יד י״י אתי, ומי״י אשר לו נאוו התהלות אשאל העזר להחל ולכלות כי הוא העוזר והסומך יתברך שמו. ואכתוב הפסוקים אשר צריך לפרשם והמלים אשר צריך לדקדקם. גם כן אכתוב טעם כתוב וקרי, וכתוב ולא קרי, וקרי ולא כתוב, כאשר אוכל לתת טעם לשניהם כל אחד ואחד במקומו. ונראה כי המלות האלה נמצאו כן לפי שבגלות הראשונה אבדו הספרים ונטלטלו, החכמים יודעי המקרא מתו, ואנשי כנסת הגדולה שהחזירו התורה לישנה מצאו מחלוקת בספרים והלכו בהם אחר הרוב לפי דעתם. ובמקום שלא השיגה דעתם על הברור, כתבו האחד ולא נקדו, או כתבו מבחוץ ולא כתבו מבפנים, וכן כתבו בדרך אחד מבפנים ובדרך אחר מבחוץ. ואכתוב בקצת מקומות תרגום יונתן בן עזיאל שיש בו פירושים טובים ונאים. גם אביא דברי רבותינו ז״ל במקומות שאנו צריכים לפירושם ולקבלתם על כל פנים, גם כן אביא קצת הדרשות לאהבי הדרש. ועתה אחל בעזרת המלמד לאדם דעת.

Radak Yehoshua 5:2רד״ק יהושע ה׳:ב׳

... ואם יאמר אדם יכול היה הקב״ה להשיב רוח צפונית ולא יתבדרו ענני כבוד ולא תבטל מצות מילה אמת הוא כי לא יבצר ממנו מזמה יתברך ויתעלה והוא יתברך המצוה על המילה לשמנה ימים הוא החריש מהם ולא הזהירם למול הילודים כל אותן שנים לפי שהמצוה אינה בטלה כי אם לא היתה בזמנה יכולה להיות אחר זמן ובעבור האריך זמן המצוה לא ישנה הקב״ה מנהג העולם כי אף על פי שמשנה מנהג העולם בקצת הנסים בקריעת ים סוף והירדן ועמידת השמש לא יעשה כן ברוב הנסים כי אפילו בנצוח המלחמות ועזרו לאוהביו היה עושה ע״י סבה כמנהג העולם במלחמות כמו שצוה מלחמת יריחו הקפת העיר בשופרות כמו שעושין הצרים על עיר להפחידם ולהבהילם וכמו שצוה במלחמת העי שים לך אורב לעיר מאחריה כמו שהוא מנהג העולם וכן במלחמות אחרות...

Radak Yehoshua 6:5רד״ק יהושע ו׳:ה׳

במשוך – בהאריך התקיעה. בשמעכם את קול השופר – כתיב בבי״ת וקרי בכ״ף והענין אחד. ונפלה חומת העיר תחתיה – יש לשאול בית רחב שהיה בחומה אם נאמר כי נפל ונצלה היא ובית אביה זה לא יתכן כי אם היה נס כזה היה מספר אותו הכתוב ועוד שאמר באו בית האשה הזונה והוציאו משם את האשה נראה כי הבית היה קיים ולא נפל אבל הנראה בעיני כי לא נפלה כל חומת העיר אלא מה שהיה מן החומה את פני העיר נגד מחנה ישראל נפל ועלו העם איש נגדו ובית רחב היתה בחומה מצד אחר שלא נפל ומה שאמר תחתיה ר״ל שנבלעה במקומה תחת הארץ ונראה ממנה מעט על פני הארץ לזכרון הנס.

Radak Shofetim 6:38רד״ק שופטים ו׳:ל״ח

ויזר את הגזה – מבנין הקל בשקל ויצר עליה או מבנין הפעיל בפלס ויסר נח את מכסה התיבה והוא מענין כי רגל תזורה לא זורו ולא חובשו שהוא ענין העיצור והסחיטה והענין הזה היה בהקיץ הראה לו השם יתברך זה האות לחזק את לבו או היה במראה הנבואה כי המעשה היה בלילה ומה שאמר וישכם ממחרת כך נראה לו הכל במראה הנבואה והראשון קרוב.

Radak Shemuel I 16:2רד״ק שמואל א ט״ז:ב׳

עגלת בקר – מצאנו כי אף על פי שהיה מבטיח הקב״ה הנביא או הצדיק אף על פי כן הוא נשמר מלכת במקום סכנה כמו שראינו ביעקב אבינו שהבטיחו הקדוש ברוך הוא בעברו ארם נהרים ואמר לו והשיבותיך אל האדמה הזאת ושם גם כן נראה לו המלאך והבטיחו ואמר לו שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך וכאשר שמע כי עשו בא לקראתו ויירא יעקב מאד ויצר לו וכן דוד שהיה נמשח למלך על פי ה׳ היה בורח מפני שאול וגם גד הנביא אמר לו לא תשב במצודה וכן בדברי המלחמות היו עושין תחבולות אחר הבטחת האל ית׳ כמו שעשה גדעון בדבר הכדים והלפידים וגם פעמים היו עושין התחבולות במצות האל כמו שכתוב ביהושע בכבוש יריחו הקף את העיר וכן צוה לשמואל הנביא תחבולה אף על פי שהיה הולך במצותו והטעם כי אף על פי שהקדוש ברוך הוא עושה נסים ונפלאות עם יראיו ברוב הם על מנהג העולם וכן על מנהג העולם היה לו ליעקב לירא מפני עשו ולדוד מפני שאול. אם היה מושח מלך בחייו והיה לו לבקש תחבולה איך אלך וזו היתה שאלתו איך אלך ואמר לו הקב״ה עגלת בקר תקח בידך כי בכל מקום היו רשאין להקריב באותו זמן כי זמן היתר הבמות היה כל זמן שהיה אהל מועד בנוב וגבעון ולמדו רבותינו ז״ל מזה הפסוק שמצוה לשנות בדברי שלום שהרי הקב״ה אמר לשמואל עגלת בקר תקח בידך והראה לו שאין ראוי לאדם ללכת במקום סכנה ולסמוך על הנס משום שנאמר לא תנסון את ה׳ אלהיכם, ויש מפרשים כי הקב״ה אמר לו כך אני אמרתי לך שתלך בהצנע ואתה אמרת ושמע שאול והרגני עתה אני אומר לך שתלך בפרהסיא ותקח עגלת בקר לעשות זבחים שלמים ביום משחך אותו למלך וזה שאמר וקראת לישי בזבח אמר לו לך בפרהסיא ונראה מי הורג אותך ועל זה הדרך פירשו ג״כ במדרש מה שאמר לו הקב״ה למשה רבינו עבור לפני העם הזה לפי שאמר לו עוד מעט וסקלוני אמר לו הקב״ה עבור לפני העם ונראה מי סוקל אותך.

Radak Shemuel I 28:24רד״ק שמואל א כ״ח:כ״ד

עגל מרבק – עגל מפוט׳ והמקום שמפטמין אותו שם יקרא מרבק וכן תרגם יונתן עגל פטים ודומה לו בדברי רבותינו ז״ל הכניסה לרבקה ודשה. ותפהו מצות – האל״ף נעלמת מהמכתב ואמר זה להודיע כי מיהרה לאפייתו ולא המתינה לו עד שיחמץ להאכילו מהרה לפי שראתה אותו נבהל מאד ואני רואה לפרש הנה מעשה האוב לפי מה שנמצא כתוב אמרו רז״ל בעל אוב זה המדבר מבין הפרקים ומבין אצילי ידיו ידעוני זה המניח עצם חיה ששמה ידוע בפיו ומדברים דברים העתידים ופירוש מבין הפרקים שמשמיע קול נמוך מבין פרקי איבריו ומתחת שחיו על ידי מעשים שעושה שמקיש בזרועותיו וי״א אף מקטיר קטרת לשד והשד הוא העונה והמדבר ואמרו עוד בעל אוב אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגלגלת ופי׳ המעלה בזכורו שמדמה שמעלה המת ומדבר ומשמיע קול מתחת הארץ מעל פי הקבר כדרך ששמע שאול קולו של שמואל והקול נמוך מאד כמו שכתוב והיה כאוב מארץ קולך, הנשאל בגלגלת גם הוא יקרא אוב ופירושו שיש עמו גלגלת של אבן שוהם או של זכוכית זכה ועושה מעשים עד שידמה שיוצא קול נמוך מאד וידמה לו באותו הקול שואל ומשיב כן פירשו רז״ל, והרב החכם הגדול רמב״ם ז״ל פירש במעשה אוב בהקשת זרועותיו שאמר שאוחז שרביט של הדס בידו ומניפו והוא מדבר בלאט בדברים ידועים אצלם אחרי אשר הקטיר קטורת ידוע אצלם עד שישמע השואל כאילו אחד מדבר עמו ומשיבו על מה שהוא שואל בדברים מתחת לארץ בקול נמוך מאד וכאילו אינו נכר באוזן אלא במחשבה מרגיש בו ופי׳ מעשה גלגלת שלוקח גלגלת המת ומקטיר לה קטרת ומנחש בה עד שישמע כאלו קול יוצא מתחת שחיו שפל עד מאד ומשיבו ועוד אמרו רז״ל שלשה דברים נאמרו במעלה זכורו המעלה רואהו ואינו שומעו ומי שצריך לו שומעו ואינו רואהו מי שאינו צריך לו לא שומעו ולא רואהו כך שמואל אשה שהעלתו ראתהו ולא שמעתהו שאול שהיה צריך לו שמעו ולא ראהו ואבנר ועמשא שלא נצטרכו לו לא שמעוהו ולא ראוהו וראינו מחלוקת בין הגאונים בדבר הזה וכלם נשתוו כי מעשה האוב הבל ותוהו ודברי כזב והתול אבל יש מהם אומרים כי לא דבר שמואל עם שאול וחס ושלום לא עלה שמואל מקברו ולא דבר אבל האשה עשתה הכל ברמאות כי מיד הכירה כי שאול הוא אך להראות לו כי מצד החכמה הכירה ומצאה דבר זה אמרה למה רמיתני ואתה שאול ודרך בעלת אוב להביא בן אדם שמדבר מתוך מחבואו בלשון נמוך וכאשר בא שאול לדרוש מאתה וראתה אותו נבהל וידעה כי למחר יהיה יוצא למלחמה וכל ישראל היו בפחד גדול וידעה מה שעשה שאול שהרג כהני ה׳ שמה בפי המגיד הדברים הנאמרים בפרשה ומה שאמר ויאמר שמואל אל שאול על מחשבת שאול כי היה חושב כי שמואל היה המדבר אליו ומה שאמר ולא עשית חרון אפו בעמלק ידוע היה דבר זה כי מאותה שעה אמר לו שמואל וימאסך מהיות מלך ומה שאמר לרעך לדוד ידוע היה זה בכל ישראל כי דוד נמשח למלך ומה שאמר מחר אתה ובניך עמי מדרך סברא אמר זה, זהו פי׳ רב שמואל בן חפני הגאון ז״ל ואמר אף על פי שמשמעות דברי החכמים ז״ל בגמרא כי אמת היה שהחיתה האשה את שמואל לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מן השכל אבל רב סעדיה ורב האיי הגאונים ז״ל אמרו אמת הוא כי רחוק היא שתדע האשה העתידות וכן שתחיה היא את המת בחכמת האוב אך הבורא יתברך החיה את שמואל כדי לספר לשאול את כל הקורות העתידות לבא עליו והיא האשה אשר לא ידעה בכל אלה נבהלה כמו שנאמר ותזעק בקול גדול ואשר אמרה האשה את מי אעלה לך דברי התולים הם כי דעתה היה לעשות כמנהגה, אלה דבריהם, ויש לתמוה לדברי הגאונים האלה אם הקב״ה החיה את שמואל כדי לספר לשאול הקורות הבאות עליו למה לא אמר לו על ידי חלומות או על ידי אורים או על ידי הנביאים אלא על ידי אשה בעלת אוב ועוד איך היה נעלם משאול שהיה חכם ומלך אשר היו עמו כמה חכמים גדולים אם ענין אוב נעשה על ידי אדם מדבר מתוך מחבואו ומי יאמר שיטעה הוא בזה ואין זה הדעת מקבלו והנכון הוא מה שפירשנו.

Radak Melakhim I 6:7רד״ק מלכים א ו׳:ז׳

אבן שלמה מסע נבנה – כמו שהסיעו אותן מן ההר ושם היו פוסלין אותן במדות גזית אבל משהביאו האבנים לבית לא היו פוסלים מהם דבר אלא היו בונים אותן שלמות כמו שהביאו אותן מן ההר ויש מרבותינו זכרונם לברכה שאמרו כי אף בהר לא היו פוסלין אותן בשום כלי ברזל אלא בתולע אחת הנקרא שמיר וכשהיו נותנין אותו על גבי אבנים מתפתחות לפניו ואמרו והשמיר כמין שעורה הוא והיו נותנין אותו לתוך קנה של עופרת מלא מוכין ומלא סובין ואם היה נותנו אפילו על ההר היה בוקעו ובו היה שלמה חולק אבני כל בית המקדש ומי הביאו לשלמה הנשר הביאו לו מגן עדן שנאמר וידבר על הבהמה ועל העוף מה דבר לעוף שאל לו היכן השמיר קבוע והלך הנשר והביאו לו מגן עדן וזה אחד מן הדברים שהשליט הקדוש ברוך הוא הרך בקשה ובו פסל משה אבני האפוד של משכן ובו פסל את הלוחות הראשונות ולוחות האחרונות וזה מדרך הקבלה היה אצלם מימי משה רבינו ואין להרהר אחריו.

Radak Melakhim I 17:4רד״ק מלכים א י״ז:ד׳

והיה מהנחל תשתה – והיה חיותך זה כי מהנחל תשתה והעורבים יכלכלוך. ואת העורבים צויתי – עורבים ממש והם העופות השחורים וטעם צויתי ששמתי בלבם להביא לחם ובשר שתי פעמים ביום ואין לשאול מאין היו מביאין לו כי באמת ממקום כשר היו מביאין לו אחר שברצון האל היו מביאין לו והרבה כשרים היו בישראל שאומר והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו, ובדברי רז״ל י״א שהיו מביאין לו משלחנו של אחאב ויש אומרים משלחנו של יהושפט וי״מ העורבים סוחרים כמו עורבי מערבך והנה הכתוב אומר ונסתרת שלא ידעך אדם שם שהרי ראינו כי אחאב היה מחפש אחריו כמו שאמר אם יש גוי וממלכה וגו׳, ואולי הסוחרים ההם היו מסתירים אותו.

Radak Melakhim I 17:17רד״ק מלכים א י״ז:י״ז

עד אשר לא נותרה בו נשמה – [יש מי שאומר:] שלא מת מכל וכל, אלא היה חליו חזק מאד עד שנעצרה נשימתו, ולא היו מכירין ממנו שום סימן חיות, לא בנשימה ולא בדפק הגידים, עד שחשבה אמו כי מת הוא, וכן הוא אומר בדניאל: ונשמה לא נותרה בי (דניאל י׳:י״ז). אבל אמר אותו על דרך הפלגה. או [והנכון: כי] מת מיתה גמורה, כמו שסוברין בני העולם.

Radak Melakhim I 17:21רד״ק מלכים א י״ז:כ״א

ויתמודד – מענין מדה מבנין התפעל כלומר שם עצמו במדת הילד כשנשתטח עליו כענין שנאמר באלישע וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפיו והענין הזה שתהיה תפילתו בכוונה יותר על הילד כששוכב עליו ויתמודד עליו וע״ד הזה ויעתר יצחק לה׳ לנכח אשתו כלומר שהיתה אשתו לנגדו בעת תפילתו כדי שיכוין תפילתו עליה כי עקרה היא ואפשר ג״כ כי עשה כן להנשים עליו ולחממו בחום הטבעי היוצא מפניו ומבשרו כי רוב פעמים הנסים נעשים ע״י מעט תחבולה מדרך העולם. שלש פעמים – ולא הוצרך יותר כי בפעם השלישי נענה ובכל פעם מהשלשה פעמים היה קורא ה׳ אלהי השב נא נפש הילד הזה על קרבו וענין תשובת הנפש על קרבו תשובת נשימתו והרגשותיו שבטלו וכן ויאכל ותשב רוחו אליו והדומים לו. על קרבו – כמו לקרבו וכן ותתפלל על ה׳ ואומר קרבו לפי שבלב תלוי חיות האדם והוא בקרב האדם. ויונתן תרגם למעוהי.

Radak Melakhim II 4:31רד״ק מלכים ב ד׳:ל״א

ואין קול – לענות. ואין קשב – לשמוע כי אילו היה שומע ולא היה יכול לענות היה מתנועע או רומז בעיניו או בידיו אבל זה לא היה בו לא זה ולא זה. לא הקיץ הנער – מצאנו הקיצה למת כמו הקיצו ורננו שוכני עפר והסברא אשר אמרנו בילד שהחיה אליהו היא הסברא עצמה בזה הנער שהחיה אלישע ומצאנו לו סמך בדברי רז״ל ששאלו בן השונמית מהו שיטמא והיתה התשובה מת מטמא ואינו מטמא חי.

Radak Melakhim II 4:34רד״ק מלכים ב ד׳:ל״ד

וישם פיו על פיו – כמו שפירשנו באליהו שאמר ויתמודד על הנער והכל לכוין לשון התפלה על מי שמתפלל עליו כמו שאמר ביצחק לנוכח אשתו ואפשר גם כן להנשים על הנער לחממו בחום הטבעי היוצא מפיו ומעיניו כי רוב הנסים נעשים עם מעט תחבולה מדרך העולם. ויגהר עליו – התנפל והשתטח עליו כמו ויגהר ארצה אבל זה תרגום יונתן ואלהי עלוהי.

Radak Melakhim II 6:6רד״ק מלכים ב ו׳:ו׳

ויקצב עץ – למה לא השליך שם עץ שהיה יד הברזל מתחילה למה הוצרך לקצוב עץ ונראה כי הנסים בדבר חדש יעשו וכן צלוחית חדשה, ויקצוב עץ להיותו יד הברזל שנפל ונכנס העץ בעין הברזל שנכנס בו היד וצף הברזל עם ידו לפיכך אמר ויקצב שפירושו כריתת העץ במדה שצריך כמו מדה אחת וקצב אחת. ויצף – פועל עומד אשר הציף את מי ים סוף פועל יוצא ויש לפרש ויצף פועל יוצא כלומר הנביא הציפו.

Radak Divrei HaYamim I Introductionרד״ק דברי הימים א הקדמה

אמר דוד בן יוסף בן קמחי הספרדי*: זה הספר – ספר ״דברי הימים״ – מכתבי הקדש, ובכללם נכתב לפי שיש בו ספור דברי הימים למלכי יהודה. והחל לספר* היחש מאדם ועד נח דרך קצרה, ומנח עד אברהם, ומאברהם עד דוד כי הוא העקר (דברי הימים א א,א-ב,טו); לפיכ׳ הניח לספר יחש בני ישראל כלם אלא יהודה (שם ב,ג ואי׳) עד בואו אל דוד (שם ב,טו), ואחר כן ספר מיחש שאר השבטים (שם ד,כד-ח,מ) להודיע מספרם בימי דוד. וכל מה שהזכיר בינתים מיחשי אמות העולם – לספר יחש העולם על סדר, כמו שנכתב בספר בראשית; ובשאר היחשים כלם הלך הולך ומקצר. וספר מלכי אדום גם כן, לפי שמלכו בהם לפני מלך מלך בבני ישראל שמונה מלכים ואלופים אחד עשר (שם א,מג-נד). וכל מלכיהם לא היו מלך בן מלך, אלא שהיו מולכים עליהם מלכים ממקומות אחרים לפי התגברות אנשי המקומות ההם עליהם; ומלכות בית דוד מלך בן מלך. ובכל מה שקדמה מלכותם לא עמדה לפני מלך ישראל הראשון, והוא דוד, כמו שאומ׳ ״ויהי...אדום עבדים לדוד״ (שמואל ב ח,יד), כי אע״פ שמלך שאול תחלה על ישראל, לא היה עקר המלכות, ולא מלך כי אם שנתים (שמואל א יג,א); *ואע״פ כן הוא נלחם בהם ולא יכלו לעמוד מפניו, ודוד הכניעם*. ומלכות בית דוד היא העיקר* בקבלה ובנבואה מיעקב אבינו וממשה רבי׳ ע״ה, כי יעקב אמ׳ ״לא יסור שבט מיהודה״ (בר׳ מט,י), ומשה אמר ״שמע יי׳ קול יהודה ואל עמו תביאנו״ וגו׳ (דב׳ לג,ז). ואמרו רבותי׳ ז״ל (בבלי ב״ב טו,א) כי זה הספר כתבו עזרא. ובאמת קודם עזרא נכתבו דברי הימים למלכי יהודה, כמו שאומ׳ בספר* מלכים; אלא שלא חובר עדין לכתבי הקדש, אלא שהיה נכתב ספר לבדו בדברי הימים למלכי יהודה. וכן דברי הימים למלכי ישראל היו נכתבים בספר, אלא שאותו ספר לא חובר אל כתבי הקדש לפי שלא עמדה מלכות ישראל. ולעתיד גם כן מלכות בית דוד תקום לבדה, כמו שאמ׳ הנביא: ״ונשיא אחד יהיה לכלם״ (הש׳ יח׳ לז,כד), ואמר: ״לא יהיו עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי* ממלכות עוד״ (יח׳ לז,כב). אבל ספר דברי הימים למלכי יהודה חובר אל כתבי הקדש כמשפט, לספר בו דברי מלכי יהודה וגלותם עד עלותם מהגלות. וממלכות בית דוד היה נשיא עליהם – זרובבל בן שאלתיאל, בן בנו של יהויכין; וכן יחש בזה הספר המלכות עד זרובבל (דברי הימים א ג,יט). וחבר עזרא זה הספר אל כתבי הקדש על ידי* חגי זכריה ומלאכי הנביאים, וחברו עם הכתובים ולא עם הנביאים לפי שהוא ספור דברי הימים. אע״פ שיש בכללם קצת נבואות, אחר שעקרו נכתב לספר דברי הימים והיחשים נכלל ונכתב עם הכתובים, כמו ספר רות שנכתב לספר יחש דוד ונכתב עם הכתובים גם כן. ויש בספר זה דברים סתומים מאד ודברים חולקים עם דברי שמואל ומלכים. ולפי שהספר הזה הוא ספור דברי הימים לא הרגילו ללמדו, ולא ראיתי לאחד מן המפרשים הראשונים שהשתדל בפירושו; אלא שמצאתי הנה בנרבונה פרושים בזה הספר, לא ידעתי שמות מחבריהם, וראיתי כי הולכים על דרך הדרש* ברוב. ושאל ממני משכיל אחד מגירונדא מתלמידי אדוני אבי ז״ל לפרשו, וראיתי לתת את שאלתו. ולא כתבתי פסוק אחר פסוק אלא הפסוקים הצריכים פרוש. וז״ה החל״י בעזר״ת המלמ״ד אד״ם דע״ת.