Commentators:R. David Kimchi (Radak)/5

EN/HEע/E

R. David Kimchi (Radak)

Sources

Yeshayahu 13:10ישעיהו י״ג:י׳

For the stars of heaven and the constellations thereof Shall not give their light; The sun shall be darkened in his going forth, And the moon shall not cause her light to shine.

כִּי כוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וּכְסִילֵיהֶם לֹא יָהֵלּוּ אוֹרָם חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְיָרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ.

Radak Bereshit 2:1רד״ק בראשית ב׳:א׳

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, this verse refers to both the hosts of heaven and the hosts of earth, including their respective derivatives, תולדותם. They had all been completed on the sixth “day,” and henceforth there would not be any new phenomena in the universe, unless created by a special act of miracle. The fact is, that already during the first six “days” when the laws of nature were formulated by the Creator, He inserted escape clauses into this system of natural law that would allow Him, if and when required, to temporarily suspend such laws at His discretion. This is explained in Bereshit Rabbah 5,5 where Rabbi Yochanan (or Yonathan) is quoted as saying that God entered into an agreement with the oceans that when the time would come they would respond to Moses’ command to be split, etc., in order for the Israelites at that time to cross on dry land. This is the meaning of the words in Exodus 14,26 וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, “the sea returned towards morning to its original format.” This is a reference to the condition which God had imposed on the sea at the time He set certain rules for it to follow. Rabbi Yirmiyah ben Eliezer added that God had not only made such arrangements with the oceans, but also with all other phenomena which He had created during those six “days;” this is reflected by Isaiah 45,12: אני, ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי, “My own hands stretched out the heavens and I marshaled their host.” The extra word צויתי, refers to this clause. We also have Joshua 10,13 in which Joshua is described as arresting the sun and the moon in their respective orbits. Had it not been for the provision by God at the time of the creation of these planets, Joshua could not have successfully ordered them to perform what would have been an act of disobedience against the rules set for them by God. The same holds true for God’s dispatching the ravens to feed meat to the prophet Elijah (Kings I 17,4-6), or His ordering the fire not to burn Chananyah, Mishael and Azaryah. (Daniel 3,23) God had also ordered the lions not to harm Daniel (Daniel 6,26). Similarly, God had commanded the whale to swallow Jonah, keep him alive, etc. (Jonah 2,11)

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם – צבא השמים וצבא הארץ, ר״ל תולדותם ונגמרו כלם ביום הששי ומכאן ואילך אין כל חדש אלא הדברים שנעשו על ידי מופת, ואף על פי כן בבריאת הדברים בששת ימי בראשית שם האל בטבעם להניח טבעם או להתחדש בהם טבע באותם ימים שנתחדשו כל אחד בזמנו. וכן אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה פ״ה): אמר רבי יונתן תנאים התנה הקב״ה עם הים שיהיה נקרע לפני ישראל שנאמר: וישב הים לפנות בקר לאיתנו (שמות י״ד:כ״ז) לתנאו שהתנה עמו. אמר ר׳ ירמיה בן אלעזר לא עם הים בלבד התנה הקב״ה אלא עם כל מה שברא בששת ימי בראשית, הדא הוא דכתיב: אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי (ישעיהו מ״ה:י״ב) – מידי נטו שמים כל צבאם, צויתי את הים שיקרע לפני משה, צותי את השמש ואת הירח שיעמדו לפני יהושע, צויתי את העורבים שיכלכלו את אליהו, צויתי את האור שלא יזיק לחנניה מישאל ועזריה, צויתי את האריות שלא יזיקו לדניאל, צויתי את הדג שיקיא את יונה והוא הדין לשאר המופתים.

Radak Bereshit 2:21רד״ק בראשית ב׳:כ״א

ויפל, the word תרדמה describes a sleep far deeper than ordinary sleep every night, שינה, and שינה itself is a deeper sleep than תנומה. The reason why God made Adam fall into such a deep sleep was to ensure that he would not feel the surgery being performed on his body. Although, if God had wanted to, He could have performed painless surgery while Adam was awake and watching the proceedings, we must always remember that God does not perform miracles unless they are absolutely necessary. When there is a solution to a problem within the parameters of well known laws of nature, God makes use of them. Putting Adam into a deep sleep known as תרדמה was not something miraculous, seeing that such deep sleep does occur quite frequently in some people’s lives.

ויפֵל תרדמה – יותר משינה, ושֵינה יותר מתנומה, והפיל האל תרדמה עליו כדי שלא ירגיש האדם בכאב בקחתו אחת מצלעותיו. ואף על פי שיוכל האל לעשות זה שלא ירגיש האדם בכאב בקחתו הצלע, דע כי לא יעשה האל מופת במקום שאין צריך מופת, והפלת התרדמה אינה מופת וחדוש כי פעמים רבות ירדם האדם בשנתו.

Radak Bereshit 3:1רד״ק בראשית ג׳:א׳

ויש אומרים: כי הנחש לא דבר, אלא בצפצוף רמז לאשה, והאשה הכירה ברמיזות הנחש וידעה כי זה רוצה לומר. וזה רחוק שתבין האשה הדברים האלה ברמיזות. ועוד אם האשה הבינה רמיזות הנחש, איך הבין מענה האשה. והחכם ר׳ אברהם בן עזרא כתב כי הנחש היה מדבר, והיה הולך בקומה זקופה, והשם דעת באדם, שם בו דעה. והנה הפסוק העיד כי היה ערום מכל חית השדה, רק לא כאדם. וכן דעת רבותינו ז״ל. ויש לתמוה לפרוש החכם הזה איך בעת הבריאה לא הבדילו מן הבהמות ומן החיות כמו שהבדיל האדם שאמר עליו נעשה אדם בצלמנו (בראשית א׳:כ״ו)? ועוד כאשר קלל הנחש ואמר לו: על גחונך תלך ועפר תאכל (בראשית ג׳:י״ד), איך לא אמר לו: ודעת תחסר, כי היא הקללה הגדולה ואיך לא הזכירה? והקרוב בכל מה שכתבנו הוא שהיה דבור הנחש על דרך מופת לנסות בו האשה. ואף על פי שלא אמר: ויפתח י״י את פי הנחש כמו שאמר באתון בלעם, לפי שיש בזה נסתר גדול והוא העיקר למביני מדע.

Radak Bereshit 3:21רד״ק בראשית ג׳:כ״א

ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור, seeing that they had been naked, but had made themselves the aprons made from fig leaves, to cover only their genitals, God now provided them with protective clothing for their entire bodies, probably also having in mind different climatic conditions outside the garden. ולבישם, “He dressed them in those coats. There is no point in asking how God made these coats. Surely, by comparison to the entire universe which God had created, making leather coats was a very insignificant accomplishment by comparison.

ויעש י״י אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור – תחת אשר היו ערמים ויתפרו עלה תאנה לכסות ערותם עשה להם כתנות עור וילבישם בהם. ואין לשאול איך עשה האל הכתנות האלה, כי אין זה פלא גדול מכל הבריאות אשר ברא. והאומר בדרש כי הכתנות היו עור שקרם על בשרם שלא היה להם עדין, איך היו מלבשים בעבור זה, ואיך נכסית ערותם בזה? ויש אומרים (פרקי דר׳ אליעזר כ׳): כי מעור הנחש שהפשיטו האל עשה להם כתנות. ויש אומרים: כי צוה לבהמה אחת או שתים ונפשט עורם, והם עשו מהם כתנות לתכונת אבריהם. ואין צרך לכל זה כי האל צוה ונבראו, כמו הלוחות.

Radak Bereshit 9:20רד״ק בראשית ט׳:כ׳

ויחל נח איש האדמה, we had already pointed out in 5,29 that Noach was a farmer and excelled in this vocation. Now, after the deluge, he acquired additional expertise in combining different strains of grapes and making wine out of the grapes. Up until this time people had used grapes only as a fruit to eat, and had not learned how to make intoxicating wine. When the Torah writes ויחל ויטע, this means that he began by planting grapes and ended by making wine. The expression ויחל is usually associated with the first stage תחלה, in a process requiring several stages. Alternately, the word ויחל is used in the same sense as in Samuel I 14,35 החל לבנות מזבח, “it was the first altar which he (Saul) established” Or, the meaning of the word ויחל may be similar to Joshua 3,7 אחל גדלך, “I will establish your greatness.” and similar to Genesis 10,8 הוא החל להיות גבור, “he was the first to become a hero, a warrior.” Or, the word simply means “he began with this work of farming, as part of which he planted a vineyard.” The line may simply mean that Noach began to plant a vineyard, What leads to all these explanations is the repetition of two verbs in close succession ויחל ...ויטע, without the Torah telling us what Noach had done. We have such a construction in Genesis 28,10 ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, “Yaakov left Beer Shevah heading towards Charan,” where we are also forced to understand the second verb וילך as meaning ללכת, to go. This story has to be understood as portraying two separate subjects. First we have to remember that Canaan, Cham’s son and his offspring were a cursed tribe, cursed by Noach, that is. We observe throughout the Book of Genesis how careful our ancestors were not to intermarry with members of such a cursed part of mankind. Avraham not only went out of his way to forbid Eliezer to take a wife from such people for his son Yitzchok (Genesis 24,3) but Yitzchok and Rivkah both warned Yaakov against such liaisons (Genesis 28,1). The Torah introduces a story showing how Canaan was even worse than his father Cham, so that the Torah makes a point of calling Cham “the father of Canaan,”<cn>although he was the youngest of his four sons. (10,6) God had foreseen already that the offspring of Canaan would be totally corrupt, depraved. This is why He had encouraged Noach to curse his own grandson. (compare our comment on verse 8 on the wording of God’s address to Noach) Seeing that Noach was a prophet, his curse came true. Another aspect of this story is to warn anyone drinking wine not to overindulge, as this will impair the functioning of his brain, that which separates him from the animals. Solomon in Proverbs 23,2 is extremely critical of people who drink to excess. Also the prophets, (Isaiah 5,22; 28,1, and Amos 6,6) are very outspoken about the detrimental effects of drinking too much intoxicating wine. If the first human being ever to drink wine, i.e. Noach, became so drunk that he was unaware that he had disrobed himself, this serves as a warning to all of his descendants to be very careful in the manner in which the treat such intoxicating drink.</cn>

והיה הספור הזה לשני ענינים: האחד למה היה כנען וזרעו מקוללים כמו שראינו שהיו האבות מואסים ומרחקים מאד מלהתחתן עמהם, כמו שצוה אברהם את עבדו, ויצחק ורבקה את יעקב, וספר בזה כי חם היה רע באחרונה, כי מתחלה היה הדבר עמו כמו שאמר ואל בניו כמו שפירשנו, וכנען בנו רע ממנו, לפיכך אמר אבי כנען. וראה האל כי זרע כנען עתיד להיות רע, ונתן בפי נח לקללו כי נביא היה ונתקיימה קללתו. ועוד היה הספור הזה להזהיר על משתה היין ושלא לשגות בו, כי הוא מפסיד הדעת, כי אם ישתהו חי וישתכר ממנו ינגב המוח ויבלבל המחשבה ויביא לידי שגעון, וכמה הפליג שלמה בגנותו (משלי כ״ג:כ׳-ל״ה) וכן הנביאים, לפיכך בא ספור ממנו בתורה לספר בגנותו, כי הראשון ששתה ממנו נשתכר בו ונשתבשה דעתו עד שנתגלתה ערותו והוא לא ידע.

Radak Bereshit 9:28רד״ק בראשית ט׳:כ״ח

ויחי נח, the principal reason why the Torah lists the ages of these antediluvian people is only to enable us to count back to when human history started with the creation of Adam. All such basic historical data are provided both in the Torah and in the Books of the prophets.

ויחי נח – כבר כתבנו כי ספור השנים באלה הנזכרים שנותיהם להודיע תחלת חדוש העולם לכל דור ודור כי ממספר השנים יודע מספור התורה וממספר הנכתב בנביאים.

Radak Bereshit 12:12רד״ק בראשית י״ב:י״ב

והיה כי יראו אותך המצרים, the Egyptians themselves are physically not as attractive as the Canaanites, their relative ugliness being due to their living in a southerly extremely hot climate. Moreover, they are steeped in sexual licentiousness that makes them disregard moral mores and causes them to ignore obstacles to satisfying their lust. Avram therefore was concerned that when such ugly people see as beautiful a creature as Sarai, and they find out that she is married, they will simply dispose of the husband to remove him as an obstacle to satisfy their lust. Had Avram been aware of this situation, he would never have set out on his journey towards Egypt, but would have been content to endure the famine just as did most of the other inhabitants of the land of Canaan. He most certainly would not have put his wife at risk. Even now, Avram was not concerned that Sarai might be exposed to many rapes, something which would have been considered as ongoing violence and not have been tolerated even in Egypt. He was afraid that the Egyptians would commit only a single act of violence, namely to murder him, which would make Sarai a widow, and anyone sleeping with her would not violate the local laws of the sanctity of marriage. As to why he did not trust God, Who had promised to make him into a great nation, a promise that had not yet begun to be fulfilled, and preferred to resort to subterfuge, this is not surprising. We find that Yaakov also took extreme precautions in spite of having been given many assurances by God. The promises by God are based on man having taken every reasonable precaution not to require a miracle to save him from danger. When one is aware that one finds oneself in a situation where danger to one’s life is likely, one must first take every precaution at one’s disposal to counter such danger. Our sages (Pessachim 64) have told us that it is inadmissible to sit with one’s hands in one’s hands, waiting for God to perform a miracle to save one’s life. They base this advice on the verse in Deut. 6,16 לא תנסו את ה' אלוקיכם, “do not put the Lord your God in a position of having to perform a miracle for you.” When the prophet Samuel went to anoint a son of Yishai (David as it turned out) as replacement for King Sha-ul (Samuel I 16,2) he told God that he was afraid to do this as King Sha-ul would kill him if he heard about this, God did not criticise him for being afraid, but instructed him to use subterfuge so as to avoid suspicion of traitorous conduct. We learn from these examples how a righteous person must behave when he faces danger in carrying out what he knows to be God’s will. One must not leave matters to miracles. ואותך יחיו, they will only let you live in order to use you as a sex object for their gratification. We encounter a similar situation when certain girls who were saved in the punitive campaign by the Israelites against Midian, were permitted to remain alive (Numbers 31,15) (compare also what the angel said to Bileam in Numbers 22,33)

וְהיָה – בני מצרים אינם יפים כמו בני ארץ כנען, אבל הם כעורים כי הם דרומים, והם שטופים בזמה, לפיכך היה ירא כשהיה קרוב למצרים והיה בגבולה וראה אנשיה כעורים היה ירא כי כשיראו אשתו שהיא יפת תאר שיחמדו אותה, כי אם היה יודע זה מתחלה לא היה בדעתו לבא מצרים אלא היה סובל הרעב ולא שיפקיר את אשתו. ולא ירא שיאנסו אותה ממנו וישכבו עמה כי אם יעשו זה פעם אחת לא יעשו פעמים רבות שישכבו אותה לעיניו כי זה יהיה חומס רב וחמס תמידי לא יסבלו אנשי העולם, אבל להרג אותו אינו אלא פעם אחת ואחר כן תהיה מופקרת להם בלא חמס, כי לא יהיה לה בעל ומזה פחד אברם, ולא סמך על הבטחת האל שהבטיחהו, כי אמר שמא יגרום החטא וכן פחד יעקב אבינו אחר הבטחת האל וכן ראוי לכל צדיק שלא יסמוך במקום סכנה על הנס וישמר עצמו בכל תחבולה אשר יוכל, ועל זה אמר שלמה אשרי אדם מפחד תמיד (משלי כ״ח:י״ד). וכן אמרו רבותינו ז״ל (תענית ט׳): שאין ראוי לסמוך על הנס ואמרו מנין שאין סומכין על הנס שנאמר לא תנסו את י״י אלהיכם (דברים ו׳:ט״ז) וכן ראינו שמואל הנַביא שהיה הולך בשליחות האל ופחד משאול, ואמר: ושמע שאול והרגני (שמואל א ט״ז:ב׳) וגם האל שבח פחדו ולא אמר לו אל תפחד כי לא יהרגך, אבל אמר לו: עגלת בקר תקח בידך (שמואל א ט״ז:ב׳) – הודה לו כי טובה היתה מחשבתו שהיה מפחד, וכן ראוי לכל צדיק. לפיכך צוהו לעשות תחבולה ללמד לכל צדיק שיעשה כן ולא יבטח על הנס. ואותך יחיו – יעמידוך בחיים שלא יהרגוך להנאתם שאת יפת תואר, וכן החייתם כל נקבה (במדבר ל״א:ט״ו) ואותה החייתי (במדבר כ״ב:ל״ג).

Radak Bereshit 18:1רד״ק בראשית י״ח:א׳

וירא ה' אליו באלוני ממרא, in the location where Avraham dwelled, as we know from Genesis 14,13 והוא שוכן באלוני ממרא האמורי, “he dwelled by the groves of Mamre the Emorite. The reason why Avraham had not moved away from there was that his allies also lived in that proximity. Solomon advised already in Proverbs 27,10:טוב שכן קרוב מאח רחוק, “better a good neighbour who lives close by than a brother who lives far away.” God appeared to him there after he kept the commandment to circumcise himself, in order to apprise him of what he had in store for Sodom, a city in which his nephew had made his home. Avraham was the outstanding human being in that generation. Seeing that God was bent to exact partial retribution for the worst outrages committed by mankind at that time, He did not want to do so before informing Avraham of His intention. It was God’s intention to demonstrate that He does keep track of what individuals in the “lower” part of His universe are up to, and that He even will not exact collective punishment unless He can demonstrate that the parties affected are all guilty. There was no need for God to “descend” to investigate what He already knew, but the Torah describes this in terms that we can understand. He wanted to enable Avraham when the latter would instruct and teach his descendants to walk in the ways of God, to show that His ways were truly not only just but that He made allowances for human weaknesses. It is possible, -if this was indeed God’s purpose- to explain the entire paragraph as a prophetic vision up until verse 23 where the Torah writes that Avraham returned to his station, i.e. that this line terminated the prophetic vision יושב פתח האהל, as explained immediately following,

וירא אליו י״י באלוני ממרא – במקום שהיה שוכן כמו שאמר למעלה, והוא שוכן באלוני ממרא האמורי (בראשית י״ד:י״ג), להודיע שלא נסע משם לשכן במקום אחר כי שם היו בעלי בריתו וראוי לאדם לשכן אצל אהביו כמו שאמר שלמה טוב שכן קרוב מאח רחוק (משלי כ״ז:י׳). ונגלה אליו האל שם אחר שמל להודיעו דבר סדם, לפי שאברהם היה גדול שבעולם באותו הדור ורצה לעשות משפט בקצת ישוב מן העולם ולהשחיתו, ולא רצה לעשות מבלי ידיעתו, ולהודיעו כי הוא משגיח בתחתונים להיטיב ולהרע לפי מעשיהם. ואף על פי שהוא ידע זה משכלו הודיעו כדי שיודיע את בניו ואת ביתו אחריו (בראשית י״ח:י״ט) כמו שאומר. ועוד כדי להודיעו משפטו ברשעים איך הוא, ואיך הוא ארך אפים לרשעים. ויתכן לפרש כי כל ספור הדברים האלה עד ואברהם שב למקומו (בראשית י״ח:ל״ג), היה במראה הנבואה והכל היה מראה אחת.

Radak Bereshit 18:3רד״ק בראשית י״ח:ג׳

אל נא תעבר מעל עבדך, the word נא is a kind of plea, Avraham begging these strangers not to pass him by without stopping to take some refreshment. The reason why this whole incident has been recorded in the Torah is to teach people how to relate to fellow human beings with charity and love. It is an act of loving kindness to welcome guests into one’s home in order to honour them and to look after their personal requirements, such as letting them wash up and stay overnight.

אל נא תעבר מעל עבדך – נא – ענין בקשה ותחנה, כלומר בבקשה ממך לא תעבר ותטה דרכך מעלי אתה וחבריך עד שתסעדו אצלי, ונכתב כל הספור הזה כדי שילמד אדם להתנהג עם הבריות בצדקה ובחסד, וגמילות חסדים הוא להכניס אדם אורחים בביתו ולכבדם ולעשות להם צרכיהם ברחיצת הרגלים ובמאכל ובמשתה ובמטה אם ילינו בביתו.

Radak Bereshit 19:3רד״ק בראשית י״ט:ג׳

ויפצר בם מאד, he spoke to them intently on the subject, urging them to accept his invitation, until eventually, they did come to his house. Onkelos writes ותקיף בהם, that he actually took hold of these men until they concurred to spend the night with him. ויעש להם משתה, seeing it was night he did not have time to slaughter an animal in their honour, but he prepared something at short notice, served them drinks, and unleavened bread which can be prepared at short notice. It is good manners to prepare something at short notice for guests who arrived unexpectedly. The guest arriving at such a time is usually tired and does not care to wait until an elaborate meal can be prepared in his honour. The story has been recorded for all times in order to teach us how to serve unexpected guests arriving at night. ויאכלו. If the whole sequence is a vision which Lot did not actually experience, the meaning of the word ויאכלו must be understood literally; if the Torah describes actual events, the word means that Lot had the impression as if the angels ate and drank his food. The food and drink, which are composed of different components, simply dissolved into their basic ingredients so that they were not visible as such. This, of course, would occur miraculously.

ויפצר בם מאד – הרבה להם דברים ותחנות עד שנטו אליו ובאו עמו אל ביתו. ואנקלוס תרגם: ותקיף בהון, כלומר החזיק בם עד שסרו אליו לבא אל ביתו ויעש להם משתה – לפי שהיה לילה לא היה לו פנאי לזבוח ולתקן מאכלים אלא עשה להם משתה ואפה להם מצות שלא ימתינו עד שיחמץ הבצק ומה שיכול לתקן במהרה תקן, וזה הוא מדרך ארץ להכין לאורח הבא מה שיוכל להכין במהרה כי הוא עיף וצריך לאכל ולשתות לפיכך נכתב הספור הזה ללמדך דרך ארץ. ויאכֵלו – אם במראה כמשמעו, ואם בהקיץ ובמורגש נדמה לו שאכלו ושתו, ששב המאכל והמשתה המורכב פשוט, כל דבר ליסודו הראשון, וזה במעשה נס.

Radak Bereshit 19:32רד״ק בראשית י״ט:ל״ב

לכה, we have already explained the meaning of this expression on Genesis 11,9 as well as the meaning of the word לכו, the same in the plural mode. נשקה את אבינו יין, enough to make him drunk, so that he will not know what to do when we sleep with him. He certainly would not agree to sleep with his daughters while in full possession of his faculties. Anyone subscribing to the cultural mores of an Avraham would not knowingly engage in such a practice. This story is related in order to teach us that even people not subscribing to the moral standards of the Torah would not stoop to this kind of sexual licentiousness. The entire story reveals the origin of the peoples of Ammon and Moav, two nations who will feature prominently in Jewish history from the time even before the Jews entered the Holy Land until the destruction of the first Temple. God prevented the Jewish people under Moses from attacking these nations seeing that their founder, Lot, had been a nephew of Avraham. Also, the Jewish people were not given any part of the lands occupied by these nations at the time when Moses and Joshua were involved in conquering the lands which became their home land.

לכה – כבר פירשנו כי מלת לכה, לכו, הבה, הוא ענין ההסכמה והעזר איש מחברו לפיכך לא ישמרו בהן יחיד ורבים זכר ונקבה, כי הם כענין שם. נשקה את אבינו יין – כלומר עד שישתכר ולא ידע מה לעשות ונשכבה עמו, כי בידיעה לא ישכב עם בנותיו, חלילה לתרבות אברהם אבינו שיעשה דבר נבלה. והודיענו בספור הזה כי אפילו אותם שאינם בני תורה ירחיקו כאלה התועבות אף כי אותם בני תורה שראוי להם שירחיקום. וכל הספור נכתב להודיע תולדת עמון ומואב כי מבני לוט היו שתי האמות האלה והאל נתן להם ארץ נחלה לאהבת אברהם אבינו שהיה לוט בן אחיו ומרבית ביתו, ומנע את ישראל שלא יצורו אותם ולא יתגרו בם מלחמה, כי לא יתן להם מארצם עד מדרך כף רגל כי לבני לוט נתן אותם ירשה (דברים ב׳:ה׳) כמו שכתוב. ונחיה מאבינו זרע – כי מי שלא ישאיר זרע הרי הוא כמת אם לא ישאיר אחריו דבר שיזכר שמו בו.

Radak Bereshit 23:1רד״ק בראשית כ״ג:א׳

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים .The Torah repeats the word “year” or “years” three times, even though this verse could have been written using the word שנה only once. We encounter a similar “waste” of the word “year” and “years” in Genesis 6,9 in connection with Noach, as well as in connection with בני ישראל, “the Children of Israel” in Numbers 8,19 where that word occurs no fewer than five times We also find such a repetitive use of the word “year” when we are told about Avraham’s death in Genesis 25,7. Even when reporting the death of Ishmael in Genesis 25,17 the word שנה is repeated three times. Some commentators claim that this is a feature of the Holy Tongue, which endeavours to be clear and unambiguous. When a large number of years (unit) is mentioned the word שנה, “year” appears in the singular mode, whereas when less than ten years are mentioned the years appear in the plural mode, i.e. שנים. There is an aggadic approach to these seemingly superfluous words, especially in our verse here (mentioned by Rashi) which sees in the wording an allusion to the fact that Sarah at her death was as pure and beautiful as at 7 or at 20 years respectively. Seeing that the word שנה did not occur at the beginning of the verse, the verse concludes with the summary שני חיי שרה. שני חיי שרה. When reporting the death of Avraham and Ishmael, seeing that the verses commenced with the words ימי שני, these words are not again repeated at the end of the respective verses. It is possible that in all of these instances the word שני at the end is a hint that the persons concerned lived until the completion of that particular year.

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים – אמר שלשה פעמים שנה שנים אף על פי שיספיק באחד, וכן נח שלשה בפסוק וכן ישראל חמשה בפסוק ואף על פי שיספיק באחד וכן אמר בשני אברהם: מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים (בראשית כ״ה:ז׳) וכן אמר בשני ישמעאל מאת שנה ושלשים שנה ושבע שנים (בראשית כ״ה:י״ז), ואמרו כי זה הוא דרך צחות בלשון הקדש. ונאמר עם החשבון הגדול שנה דרך כלל ועם החשבון הקטן שנים דרך פרט. ויש דרש (בראשית רבה נ״ח): בחיי שרה, בת ק׳ כבת כ׳ לחטא, בת כ׳ כבת ז׳ ליופי. ומתחלה לא זכר: שני, לפיכך אמר בסוף שני חיי שרה. ובאברהם ובישמעאל שאמר מתחלה: שני חיי, לא אמר בסוף דבר. ואפשר כי בכלם תוספת שני להודיע כי שלמו שנותיהם מיום ליום, כי כן עושה האל עם הצדיקים כמו שפרשו רבותינו ז״ל (סוטה י״ג).

Radak Bereshit 24:18רד״ק בראשית כ״ד:י״ח

ותאמר שתה אדוני, the Torah records this detail in order to tell us of Rivkah’s good manners; although she did not know of the stranger’s social status she addressed him as “my lord.” She was very prompt and actually let him drink directly from her hand.

ותאמר שתה אדני – להודיע כי היתה בת מוסר, שלא היתה יודעת מי הוא וקראתו אדני ובזריזות מהרה להשקותו ותשקהו מידה.

Radak Bereshit 24:30רד״ק בראשית כ״ד:ל׳

ויהי כראות, this is reported in order to inform us that Lavan was envious of anyone getting something he did not have, even including his sister. He was the opposite of his sister who had displayed such generous traits. Lavan ran in order to bring these precious items into his own house. וכשמעו, when he heard that the stranger had spoken to his sister concerning selecting a wife for the son of his master. This is what is meant by כה דבר אלי האיש. עמד על הגמלים. The words על הגמלים mean the same as עם הגמלים, next to the camels. We have a parallel construction in Exodus 35,22 ויבאו האנשים על הנשים, “the men came in addition to the women.” The meaning here is that Eliezer was seen by Lavan as standing as if waiting for Rivkah to return accompanied by a senior member of the family to invite him and escort him to their home.

ויהי כראות – להודיע כי צר עין היה לבן לא כאחותו, כי כשראה הנזם והצמידים אז רץ להכניסו לביתו. וכשמעו – נראה כי האיש דבר אליה ענין באו העיר לקחת אשה לבן אדניו, זהו שאמרה כה דבר אלי האיש. עומד על הגמלים – עם הגמלים, כמו ויבאו האנשים על הנשים (שמות ל״ה:כ״ב), עומד ומצפה שתשוב אליו הנערה או אביה או אחיה להכניסו לביתם.

Radak Bereshit 24:62רד״ק בראשית כ״ד:ס״ב

ויצחק, now the Torah tells us that Yitzchok encountered them as if by coincidence. The fact is, of course, that God arranges matters for the benefit of those whom He loves without their even being aware of it at the time.

ויצחק – עתה ספר כי פגע בהם יצחק בדרך מקרה טרם באם בעיר, כמו שהמעשה כלו היה בדרך מקרה ברצון האל להודיע כי מטיב י״י לטובים והם לא ירגישו בטוב ההוא עד באו להם בדרך מקרה.

Radak Bereshit 24:64רד״ק בראשית כ״ד:ס״ד

ותשא, she thought that possibly the man approaching might be Yitzchok; this is why she asked the servant, to find out if her assumption was correct. ותפול מעל הגמל, when she saw him and Eliezer told her that this was Yitzchok, she lowered herself from the camel, fell on the ground, covered her face with her veil and remounted and rode on. This story teaches us that when a woman has achieved the status of being betrothed it befits her to cover her face until such time as she is a properly married woman.

ותשא – חששה בלבה שמא יצחק היה כיון שהיה בא לקראתם ושאלה לעבד מי הוא. ותפל מעל הגמל – כיון שראתה אותו ואמר לה העבד שהוא יצחק השמיטה עצמה מעל הגמל ונפלה לארץ ולקחה צעיפה וכסתה בו פניה ואחר כן רכבה. ובספור הזה למדה תורה דרך ארץ וצניעות, שראוי לאשה לבוש מארוסה ושלא תתראה לו עד שתנשא לו.

Radak Bereshit 25:10רד״ק בראשית כ״ה:י׳

השדה, every time the burial in this cave is mentioned in the Torah the fact that Avraham had purchased the cave and the field is mentioned also. It is to pay tribute to the love for God by Avraham, who in spite of God’s promises of owning the entire land, had been unable to bury even his own wife in that land until had had purchased a burial plot for her. Avraham never for a moment queried God about this problem he had been forced to cope with. מאת בני חת, we have explained this on 23,20. קבר אברהם ושרה אשתו, compare what we wrote on 24,55.

השדה – בכל מקום אשר זכר הקבורה בזו המערה זכר המקנה להודיע חבתו של אברהם אבינו שלא מצא מקום לקבורה עד שקנה אותו ואעפ״כ לא הרהר אחר האל שאמר לו כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם (בראשית י״ג:ט״ו). מאת בני חת – פרשנוהו. קֻבר אברהם ושרה אשתו – כבר כתבנו כי זכר הפעולה על הדבק בו.

Radak Bereshit 25:26רד״ק בראשית כ״ה:כ״ו

ואחרי כן...וידו אוחזת בעקב עשו, this too, was an allusion that at the end of time he would dominate Esau, as a human being dominates something matters which he grabs with his hand. The heel is the lower end of the body. It was clearly a hint from God concerning the future, as a normal baby does not manage to extend his hand outside the placenta and make contact with its twin. ויקרא שמו יעקב, Yitzchok named him thus. ויצחק בן ששים שנה, this is mentioned to let us know that Rivkah had been unable to bear a child during 20 years.

ואחרי כן – וידו אוחזת – זה היה גם כן סימן כי באחרונה ישלוט יעקב בעשו כמו שאדם שולט בדבר שאוחז בידו. ועקב – הוא סוף הגוף. ויקרא שמו יעקב – יצחק קרא שמו כן. ויצחק בן ששים שנה – להודיע כי עשרים שנה עמדה רבקה מלדת.

Radak Bereshit 25:29רד״ק בראשית כ״ה:כ״ט

ויזד, the formulation of vayazed which normally should have been vayizad with a dagesh in the letter ז, the middle letter of the root, is not as unusual as it appears, The meaning of the expression is that “he cooked a dish ויבשל נזיד;” the Torah reports that on a certain day when Yaakov had cooked a dish Esau returned from the hunt tired and found the dish Yaakov had cooked ready for eating. He requested to be given some of it so that he could eat it. The purpose of this story being recorded in the Torah is in order to contrast Yaakov’s virtues with Esau’s irresponsible way of looking at life. Not only that, but Esau considered the gobbling up of food as an end in itself, he was what our sages call a גרגרן, glutton. Yaakov, on the other hand, was so little concerned with the physical gratifications available on earth that when cooking for himself, he cooked a dish of lentils, the simplest undistinguished vegetable. If, in spite of his general outlook, Yaakov refused to share this dish with Esau unless the latter sold him his birthright, even though Essau was his brother, this demonstrates Yaakov’s intelligence and his moral principles which made it difficult for him to give something for which he had toiled to someone who was self-centered and who did not make any contribution to civilisation at all, assuming that whenever he felt ravenous he could demand to be gratified by what belonged to others. It is concerning people like Esau that Solomon said in Proverbs 22,16:נותן לעשיר אך למחסור, “(He who oppresses the poor) is like giving gifts to the rich. The end result is loss.”

ויזד יעקב – משפטו על המנהג ויזד כי שרשו נז״ד, אלא שפעמים יבואו הנח מקום הדגש והדגש מקום הנח. ופירושו ויבשל. נזיד – תבשיל. אמר, יום אחד היה זה שבשל יעקב תבשיל ובא עשו עיף ומצא תבשיל יעקב מתקן ובקש ממנו שיאכילנו ממנו, והיה הספור הזה להודיע מעלת יעקב ופחיתות עשו וקלות דעתו וכי היה גרגרן. מעלת יעקב שלא היה אוהב תענוג העולם שבשל לעצמו עדשים שאין תבשיל פחות ממנו. ומה שמנע ממנו שלא נתן לו אלא במכירת בכורתו וכל שכן שהיה אחיו, זה גם כן ממעלתו ומחכמתו שלא לתת ממה שטרח בו ושהכין לעצמו לאיש רֵק ופוחז ואינו חפץ בדרך חיים. ומרוב גרגרנותו לא שמר עד שיבשל הוא מצידו ויאכל ותאב אל תבשיל העדשים שמצא מתוקן, ובזה ובכיוצא בו נאמר: נותן לעשיר אך למחסור (משלי כ״ב:ט״ז).

Radak Bereshit 26:23רד״ק בראשית כ״ו:כ״ג

All these stories about the digging of the wells and the names they were called by were intended to inform us that in the part of Eretz Yisrael traditionally promised to Avraham, his son Yitzchok was digging according to his undisputed right. In those areas he also did not encounter opposition when naming these wells. All of this was an indication to them of which parts of Eretz Yisrael God had meant for them to plant seed in, i.e. the part of the land that God would give to the Israelites in the first instance. (under Joshua).The regions in which the Philistines dwelled did not really come under full control of the Israelites until many hundreds of years later. This accounts for the ongoing wars at intervals between the Israelites and the Philistines. These skirmishes were basically border-wars, neither side planning to conquer the territory of the other permanently. It is an outstanding issue similar to the territory of three Canaanite tribes, the Kenite, Knizite and Kadmoni, which formed part of God’s promise to Avraham in chapter 15 at the covenant between the pieces but has never yet been under Jewish sovereignty.

וכל הספורים האלה בחפירת הבארות ובקריאת השמות להודיע, כי בארץ ישראל המוחזקת היה חופר בארות כרצונו ואין מוחה בידו, וכן קורא שמות כרצונו, והיו בני המקום קוראים אותם כן, וכן אברהם כמו שכתבנו. וכל זה היה להם לאות ולסימן מה שיעדם האל לתת הארץ לזרעם. אבל ארץ פלשתים אף על פי שהיא מארץ ישראל לא הוחזקה בידם, לפיכך רבו עמהם על הגבול. וכל זה להודיעם כי לבניהם לא תהיה מוחזקת בידם כלה אף על פי שחלקוה לא הוחזקה בידם עד באחרונה לימות המשיח, כמו ארץ שלשה גוים: את הקיני, ואת הקניזי ואת הקדמוני (בראשית ט״ו:י״ט).

Radak Bereshit 26:25רד״ק בראשית כ״ו:כ״ה

All of this is reported here to show God’s timing was intended to demonstrate to Avimelech that Yitzchok was successful everywhere and that he better be in awe of him.

וכל זה להודיע שהאל אוהבו ומצליחו במעשיו וייראו ממנו.

Radak Bereshit 26:35רד״ק בראשית כ״ו:ל״ה

ותהיין מורת רוח, they angered their in-laws and opposed them in every way. They even reversed the customs practiced by Rivkah in her household. מרת, a noun, just as מרת נפש in Proverbs 14,10. The root of the word is מרר, embitter, the only difference between the word here and that in Proverbs being the vowel under the letter מ. Here we have the vowel cholem, whereas in Proverbs it is written with a kametz chataf, abbreviated vowel kametz. It is also possible that the root of the word here is מרה, in the sense of Isaiah 63,10 מרו ועצבו את רוח קדשו, “they rebelled, and grieved His Holy Spirit.” This too is a variation of the theme of bitterness. If we accept this word as the root of the word מרת in our verse, the meaning would be that these women actively engaged in causing anger, frustration to Yitzchok and Rivkah. The whole story would then have as its purpose to show how disdainful Esau was of the sensitivities of his parents. He did not even protest his wives’ behaviour or move them out of the patriarchal home.

ותהיין מרת רוח – מכעיסות וממררות רוחן במעשיהן הרעים, וגם בעסקי הבית היו עושות הפך רצונם להכעיסם. מרת רוח – שם, כמו מרת נפשו (משלי י״ד:י׳) שרשם מרר, אלא שזה המ״ם בחלם וזה המ״ם בקמץ חטף, או יהיה מרת רוח שרשו מרה מענין מרו ועצבו את רוח קדשו (ישעיהו ס״ג:י׳) שהוא גם כן ענין מרירות והכעסה, ויהיה מרת פועלת סמוך כמו חולת אהבה (שיר השירים ב׳:ה׳). ופירושו כל אחת ואחת היתה מורה רוחם. ובא הספור הזה להודיע פחזותו של עשו בקחתו נשים שהיו מכעיסות אביו ואמו ולא כהה בם ולא הוציאם מבית אביו.

Radak Bereshit 27:1רד״ק בראשית כ״ז:א׳

ויהי כי זקן, the word זקן is a verb in the past tense. The Torah relates that Yitzchok kept on aging until his eyesight was badly impaired. Yaakov experienced a similar problem; (48,10) In fact most people experience the problem of failing eyesight in their old age. In some instances this is a sudden phenomenon, in others it is a phenomenon experienced gradually. In the case of Yitzchok he was struck with this affliction more than 20 years before he died. He misinterpreted the onset of this phenomenon considering it as foreshadowing that his death would occur soon. In the event he was proven wrong. However, this is what prompted him to call in Esau at this time to bestow his blessing upon him before his death. Perhaps this failure of his eyesight at a premature time was one of the afflictions with which the righteous are sometimes afflicted. It may be that the reason why the Torah bothers with telling us this detail is to inform us that God subjects some of the righteous to some afflictions in this life in accordance with His wisdom. Some commentators attribute Yitzchok’s premature blindness to the smoke of the incense burned by his daughters-in-law to their respective deities. (quoted by Rashi).

ויהי כי זקן יצחק – פעל עבר. זקן – עד שכהו עיניו מראות כמו שקרה ליעקב וכן רוב הזקנים תכהינה עיניהם ותכבדנה אזניהם לעת זקנתם, אלא שלמקצתם תקפץ הזקנה עליהם יותר מהרה מהאחרים לפי טבעם ולפי הנהגתם. ויצחק כהו עיניו קודם מותו עשרים שנה או יותר, אבל הוא חשב כשכהו עיניו כי הוא קרוב למיתה ולא היה, לפיכך קרא לעשו בנו לברכו לפני מותו. אולי כהוי עיניו קודם זמנו היה מיסורי הצדיקים, ולזה נכתב הספור הזה להודיע כי האל מיסר מקצת הצדיקים בעולם הזה כפי מה שיראה בחכמתו. ויש דרש (תנחומא תולדת ח׳): כי מעשן קטרת של עבודה זרה שהיו נשי עשו מקטרות מהרו עיניו לכהות.

Radak Bereshit 29:23רד״ק בראשית כ״ט:כ״ג

ויהי בערב, the Torah uses this opportunity to teach us that sexual intercourse even with artificial light, i.e. during the night is not appropriate, how much more so is it inappropriate during daylight hours. If it were appropriate to indulge in intercourse using artificial light Lavan could not have passed off Leah as Rachel without Yaakov becoming aware of this. It is clear from the text that Yaakov did not realise Leah as having been his partner in bed until the following morning.

ויהי בערב – הודיענו בספור הזה שאין ראוי לאדם לשמש מטתו לאור הנר כל שכן לאור היום ולא לספר עם אשתו בשעת תשמיש ואף שלא בשעת תשמיש, אלא בחשאי, ולהיות בצניעות עם אשתו, שהרי יעקב לא הכיר בה אלא עד הבקר, לא במראה ולא בקול.

Radak Bereshit 30:5רד״ק בראשית ל׳:ה׳

ותהר, we find with each of the four sons born to Yaakov by the servant maids that the Torah adds the word ליעקב, that these were born for Yaakov, although this word is missing when Leah gave birth to her first 4 sons. The reason is to underline that these sons by servant maids had the same status in Yaakov’s eyes as the sons born by Leah and Rachel. When it came to the Israelites being divided into 12 tribes, twelve army groups, supplying a specific number of judges, they were all treated equally.

ותהר – זכר בארבעת בני השפחות ליעקב, להודיע כי הם נחשבים ליעקב כבני הנשים וכן היו בברכה ובירשה, גם היה בהם ראש דגל כמו בבני הנשים וכן בשופטים.

Radak Bereshit 32:14רד״ק בראשית ל״ב:י״ד

וילן, he remained standing all night waiting for a response to his prayer. While waiting he prepared the gift he was going to send to Esau in the morning. The Torah describes this gift in detail a little later on in its narrative, commencing with the words עזים מאתים. בידו, which were his. The word occurs in this sense also in 39,4 where Potiphar transfers all his belongings to the care of Joseph. The angel with whom Yaakov wrestled, and who represented the answer to his prayer, did not arrive until after Yaakov had completed preparing his gift for Esau. The reason for this delay was in order to teach us that we must not entrust our affairs to the intervention of God on our behalf until after we have exhausted natural means of achieving our purpose (legally, of course). Even the greatest tzaddik must not entrust his needs to God while attending to matters such as Torah study, for instance, instead of his duties to insure his own and his family’s needs. These include prayer, appeasement of adversaries by gifts or lip-service, and in the final analysis physical resistance, war. In all one’s endeavours one must, of course, put one’s trust in God, hoping that He will approve of one’s efforts and grant one success.

וילן – עומד ומצפה תשובת האל על תפלתו. ובין כך הכין מנחה מן הבא בידו, ואחר כן מפרש מה לקח ואמר: עזים וגו׳ (בראשית ל״ב:ט״ו). בידו – ברשותו, וכן כל יש לו נתן בידו (בראשית ל״ט:ד׳). ולא בא לו המלאך שהיה תשובת תפלתו עד שהכין המנחה ושלחה לפניו, וזה להודיע כי האדם כשיהיה בעת צרה אפילו יהיה צדיק לא יסמוך על הנס אלא ישמור עצמו בכל אשר יוכל ויכין עצמו לשלשה דברים: לתפלה, ולתת ממון, ולמלחמה, ועל הכל ישים לבו לאל ויבטח בו והוא יעשה.

Radak Bereshit 32:26רד״ק בראשית ל״ב:כ״ו

וירא כי לא יוכל לו, that he could not force him to the ground. ויגע בכף ירכו, he hinted to him that whereas Esau would not be able to overpower him, danger lurked for him from another source, that someone of his own children would cause him grief. He referred to his daughter who would be raped by an uncircumcised gentile. This is why he injured his כף ירכו, the word כף being feminine. Yaakov understood all this from what the angel had done, but he may not have understood how this hint applied to his daughter until it happened. He may have thought that she would either take sick or die. The entire episode must be viewed as a dream he had, even though on the morrow he found himself limping. This was a sign from God, a reprisal of a kind, for the doubts he had expressed about the various promises God had made him. God now punished him by making him unable to rely on parts of his body that he was in the habit of relying on. True, Yaakov trusted God with all his heart, but he was in a constant state of worry that the promises he had received would not come true due to some sin he had committed. Considering that God’s promise had been repeated on different occasions, proving that in the interval Yaakov had not forfeited his claim to them, he should no longer have doubted that God would not keep His promise for whatever reason. His servile behaviour towards Esau, including the many times he called him adoni, “my lord,” implied a lack of trust in the validity of God’s promises to him. Neither should he have sent him such an elaborate gift, nor should he have prostrated himself before him repeatedly. By doing so he committed a sin and God punished him in this life by afflicting his body, retribution already for planning to do this. If you prefer, you may understand this story as something taking place while Yaakov was awake but that he day dreamed the event and that the man appeared to him in this dream but that was a figment of his imagination. Similar events occurred in Joshua 5,13 although the conversation between Joshua and the angel sounds very real. In Judges 6,11 a similar wakeful encounter with someone perceived as an angel in human guise happened to Gideon, and there are more such instances in the Scriptures. In fact, we could also understand the encounter between angels and Avraham, and between Lot and the angels in such terms. However, the difficulty with such an interpretation in our example is the physical contact not only described in the narrative, but the evidence of an injury sustained by Yaakov which could hardly have resulted from some hallucinatory encounter. It is difficult to reconcile the Torah’s historical note that in commemoration of Yaakov’s injury the Jewish people do not eat the organ of an animal that corresponds to the one which was injured in Yaakov’s body during that encounter. ותקע, we find the word used in a similar meaning in Jeremiah 6,8 פן תקע נפשי ממך, “lest My essence be removed from you.”

וירא כי לא יכול לו – שלא יכול להפילו. ויגע בכף ירכו – רמז לו שעשו לא יוכל לו אבל הוא יכאב לו מצד אחר, מצד ירכו, רמז לו בזה שיכאב ויצלע מאחד מיוצאי ירכו, והיא בתו שנבעלה לכנעני. לפיכך נגע בכף הירך, כי כף – לשון נקבה. וכל זה הבין יעקב ממעשה המלאך, אבל דבר בתו אפשר שלא הבין כאשר היה עד היותו כי חשב איפשר שתחלה או תמות. וכל המעשה הזה אפשר שהיה במראה הנבואה בחלום, ואף על פי שמצא עצמו צולע בהקיץ, היה לו זה מאת האל להיות בו זה לאות לפי שהיה פוסח במחשבתו אחר כמה הבטחות אשר עשה עמו האל מדה כנגד מדה להיותו פוסח בגופו. כי אף על פי שלבו היה שלם ובוטח באל בכל לבו אלא שחשב שמא יגרום החטא, אף על פי כן אחר כמה הבטחות לא היה לו להרהר ולחוש לעשו ולקראו כמה פעמים אדני ולשלח לו מנחה גדולה ולהשתחות לו כמה פעמים. ובזה חטא, ושלם לו האל בזה העולם ולקה בגופו ענש מחשבתו. ואם תרצה תאמר כי המעשה הזה היה בהקיץ ממש, ולא היה אלא דמיון לבד שנדמה לו איש ולא היה, כמו שנאמר במלאך יהושע ובמלאך גדעון ובזולתם, ונוכל לומר כן במלאכי אברהם ולוט, כי כל זה היה יכול להיות בדמיון. אבל זה היה בנגיעה ואי אפשר בלא גוף, לפיכך נאמר שלבש גשמות לשעתו על דרך מופת, וזה הוא שנגע בכף ירך יעקב והיה צולע, כי זה היה נגיעה ממש. ותקע – ענין הסרה, כמו פן תקע נפשי ממך (ירמיהו ו׳:ח׳) כלומר שסר הבשר מעל העצם וכאב בשרו. בעבור זה נהיה צולע.

Radak Bereshit 35:13רד״ק בראשית ל״ה:י״ג

ויעל מעליו, just as we have been told in 17,22 when God departed from Avraham. The manifestation of His Presence revealed to the patriarchs in a vision came to an end. Yaakov had a visual impression of God as He was withdrawing His presence from him. In Bereshit Rabbah 82,6 Rabbi Shimon ben Lakish points out the appropriate nature of this expression for God “rising, as it confirms that the patriarchs were the “carriers” of God’s Presence on earth (merkavah). במקום אשר דבר אתו, to inform us that the site in question was especially suitable for receiving prophetic insights. God spoke to Yaakov at this site already for a second time, as pointed out to him by the angel. He would speak to prophets at that location also in the future as we know from Hoseah 12,5. The site under discussion here is the one where Yaakov at the time when he had the dream with the ladder had anointed the stone which had served as his pillow. The words ויעל מעליו, are a hint that the day would come-after the sin of the golden calf- when the Presence of God will withdraw from the Jewish people.

ויעל מעליו אלהים – כמו שנאמר באברהם: ויעל אלהים מעל אברהם (בראשית י״ז:כ״ב). נסתלק כבודו שנראה לו במראה וראהו במראה בעת שנסתלק. ובבראשית רבה (בראשית רבה פ״ב): א״ר שמעון בן לקיש: האבות הן הן המרכבה. במקום אשר דבר אתו – להודיע כי אותו המקום היה מקום קבול השכינה ומקום הנבואה ובאותו המקום דבר עמו בראשונה ובשניה, והוא אותו המקום הנבחר שאמר הנביא ושם ידבר עמנו (הושע י״ב:ה׳) ושם הציב יעקב אבינו מצבה בראשונה ובשניה, ומה שאמר ויעל מעליו, רמז בו שעתיד הכבוד לעלות מעל בניו באותו המקום, מיום שהעמידו בו העגל.

Radak Bereshit 36:12רד״ק בראשית ל״ו:י״ב

ותמנע, it is possible that the Timna mentioned here was not a sister of Lotan as opined in the Midrash (Bereshit Rabbah 82,14) where we were told that this woman’s name and husband is mentioned in order to further illustrate the tremendous esteem in which Avraham had been held internationally at the time. This woman, who was the sister of an Aluf, i.e. a well known dignitary, a man of great prominence, said that seeing she did not have the good fortune to marry a direct descendant of Avraha, she was willing to settle for the lower rank of being a concubine to a son of Esau in order somehow to become a member of this outstanding family.

ותמנע – איפשר שתמנע זאת לא היתה אחות לוטן, ואיפשר שהיתה אותה תמנע, כדברי הדרש שאמר (בראשית רבה פ״ב, סנהדרין צ״ח): שנכתב זה להודיע שבחו של אברהם אבינו באמות כי זאת היתה אחות אלוף, ואמרה הואיל ולא זכיתי להנשא לזרעו של אברהם אהיה פלגש לו.

Radak Bereshit 36:19רד״ק בראשית ל״ו:י״ט

אלה בני עשו ואלה אלופיהם, the sons of Esau are the “patriarchs” all of whom have been mentioned as being Aluphim, heads of families, clans. Our sages in Sanhedrin 99 have said that every person named here as אלוף was in fact a king, except that he had not formally been “crowned.” The reason why the Torah bothered to list all these descendants of Esau was as a sign of respect for Yitzchok, just as the descendants of Yishmael had been listed at the end of Parshat Toldot as a sign of respect for Avraham. An additional reason for mentioning all these names is to teach us that it is important for any human being to know his antecedents, and after whom he himself has been named. In the case of Israelites this will help ensure that their legitimacy will not be challenged, that no one can call them mamzer, bastard, and get away with it. The Torah considers this so important that when referring to the Israelites entering lands which once belonged to the sons of Esau, it writes: “you are now crossing into territory of your brothers the sons of Esau.” (Deut. 2,4.)

אלה בני עשו ואלה אלופיהם – בני עשו הם האבות הנזכרים ובכללם בניהם ובני בניהם, והנזכרים הם אלופים כל אחד אלוף למשפחה אחת מהם. ואמרו רבותינו ז״ל (בראשית רבה פ״ב): כל אלוף מלכותא דלא תגא. ונכתבו תולדות עשו בתורה לכבוד יצחק כמו שנכתבו תלדות ישמעאל לכבוד אברהם, ועוד נזכרו שמותם כדי שידע אדם שם המשפחות שיצאו מהם שנקראים על שמם כדי שלא יתגרו בם ישראל, כמו שאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו (דברים ב׳:ד׳).

Radak Bereshit 36:20רד״ק בראשית ל״ו:כ׳

אלה בני שעיר החרי ישבי הארץ, who used to dwell in that land before the sons of Esau and their offspring came to live there. This story has as its objective that the whole earth and all that is in it belongs to the one and only God Who has created it, and Who therefore may allocate it to whoever He wishes. He may deprive one nation of its homeland and give it to another. In this situation God expelled the nation which had lived in the region known as Mont Seir and allowed Esau and his clan to displace them. According to Bereshit Rabbah, or to Shabbat 85 and quoted by Rashi, the word חרי is derived from ריח, smell, fragrance. The people described as having lived in that land were such expert farmers that they could determine merely by their sense of small which piece of land was best suited to grow different crops.

אלה בני שעיר החרי ישבי הארץ – שהיו ישבי הארץ מתחלה קודם שבאו בארץ עשו ותולדותיו. והיה הספור הזה להודיע כי לי״י הארץ ומלואה נוטלה מזה ונותנה לזה, ואלה היו יושבי הארץ מתחלה, והאל הורישם מפני עשו ובניו. בראשית רבה: החרי שהיו מריחין הארץ יושבי הארץ שהיו בקיאין בארץ, מריחין ואומרים: מלא קנה מזו לזתים, מלא קנה מזו לגפנים.

Radak Bereshit 38:26רד״ק בראשית ל״ח:כ״ו

צדקה ממני; she is more righteous than I, for I had declared her guilty of being burned to death while she was innocent, seeing she is pregnant from me and has not acted like a harlot. Our sages in Makkot 23 as well as in Bereshit Rabbah 85,12 say that there are basically three locations where the Holy Spirit,רוח הקודש, was manifest One was the court of Shem, son of Noach. This is based on the word ממני in our verse not meaning “than me, Yehudah,” but “from Me, God.” The sages understand that when the verdict was passed on Tamar a heavenly voice was heard saying that Tamar’s pregnancy by Yehudah had been decreed by G.d, “from Me.” The second such instance was in the court conducted by the prophet Samuel. They base this on Samuel I 12,5 ויאמר עד, God confirming that the prophet had dealt fairly with the whole people during his being the supreme authority, before a King was appointed. Without this confirmation we only had his word for it. The third example was the court of King Solomon, during the famous trial of two women claiming a live baby as her own and the dead one as belonging to her adversary. (Kings I 3,27.) A heavenly voice confirmed Solomon’s verdict The words היא אמו, “she is his mother,” then were not said by Solomon but by God. God’s confirmation of Tamat’s innocence was needed as people could have argued that while it was true that she had slept with Yehudah, who was to say that other men had not also slept with her and that she was actually pregnant by someone else? The Talmud concludes by citing the heavenly voice as saying ממך יצאו כבושים, “secrets unknown to others are revealed by Me.” There is a variant reading which says that as a result of Yehudah’s admission, God decided to appoint him as the founder of the future Davidic dynasties, and that the line ונכבשה הארץ לפניכם, “the land will become conquered before you,” in Numbers 32,29 is addressed to the leading tribe, Yehudah. This is based on the wordכבושים in the Talmud being read as ממך יצאו כובשים, “that conquerors will emerge from your loins.” כי על כן לא נתתיה, as if the Torah had written כי על כן שלא נתתיה, “because I did not give her, etc., she has done this, i.e. pretended to be a harlot, because I did not give her to my son Shelah.” We find a similar construction in Exodus 13,8 בעבור זה עשה ה' לי, “on account of this (that I observe the commandment mentioned) God has done this for me” (taken me out of Egypt).” ולא יסף עוד לדעתה, he did not sleep with her again seeing that even this time the act had been unintentional and in a manner not appropriate to her status. It is demeaning for a socially highly placed individual to sleep with a harlot. For Yehudah to have done so again would have been demeaning for him In the Targum we find two different versions regarding the meaning of the words ולא יסף עוד לדעתה. The second version is that Yehudah never stopped sleeping with Tamar, i.e. he treated her as his wife in every respect from then on. The reason why the Torah told us about all these details and how the seed of Yehudah became mingled with that of Ruth the Moabite, as well as how King Solomon was the son of Bat Sheva whose marriage to David did not exactly come about in a normal manner, is to show that the hand of God had been at work in all of these situations. God’s design had been that the Kingdom of Israel should be David’s on a hereditary basis forever The somewhat flawed lineage in Jewish kings is God’s device to prevent such kings from becoming proud of their pure ancestry, and considering themselves ”ancestrally“ superior to their peers.

ויכר – צדקה ממני – צדקה יותר ממני שאמרתי לשרפה כי אינה חייבת שריפה, כי ממני היא הרה. ואמרו רבותינו ז״ל: כי בשלשה מקומות הופיעה רוח הקדש: בבית דינו של שם דכתיב: ממני, יצאה בת קול ואמרה ממני יצאו הדברים. בבית דינו של שמואל דכתיב: ויאמר עד, יצאה בת קול ואמרה: עד. בבית דינו של שלמה דכתיב: היא אמו (מלכים א ג׳:כ״ז), יצאה בת קול ואמרה: היא אמו. וראיתי בתשובה לגאון: וששאלתם מהו ממני יצאו כבושים לא כך אנו גורסין בישיבה: בית דינו של שם, דכתיב ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני – מנא ידע, דלמא כי היכי דאפקרה נפשה לגביה הכי נמי אפקרה נפשה לגבי אחריני, יצאת בת קול ואמרה ממך יצאו, כבושים, וליהודה קאמרה, והלין נינהו דקא כביש ודחיק חד לחבריה. ואיכא דגריס: יצאו כובשים, ופירושיה דלבתר דאסהיד עלה דמניה נינהו בשריה דמלכות שבט יהודה ודוד דכובשין את הארץ, כדכתיב: ונכבשה הארץ לפניכם (במדבר ל״ב:כ״ט). כי על כן לא נתתיה – כי על כן שלא נתתיה לשלה בני – עשתה זה, וכן: בעבור זה עשה י״י לי (שמות י״ג:ח׳) – שעשה י״י, והדומים לו. ולא יסף עוד לדעתה – לא שכב עמה עוד כיון שהפעם הזאת שכב עמה שלא בידיעה ובדרך בזיון כי חשב שהיא קדשה ואין כבוד לאדם חשוב שישכב עם קדשה, לפיכך לא יסף עוד לדעתה. ומצאנו בתרגום שתי נסחאות, יש נסחא לא אוסף עוד למדעה, ויש נוסחא ולא פסק עוד מלמדעה. וכל הדברים האלה היות זרע יהודה הנשאר בזה הדרך, והיות דוד מרות המואביה, ושלמה מבת שבע, הכל היתה סבה מאת האל לפי שהמלכות נתנה האל לדוד ולזרעו עד עולם כדי שלא יתגאו מלכי ישראל על ישראל, שיזכרו צור חצבו ממנו ויהיו שפלי רוח וינהיגו המלכות בענוה ותם לבב.

Radak Bereshit 39:7רד״ק בראשית ל״ט:ז׳

ויהי אחר הדברים האלה, after Joseph had been in the house of his Egyptian master for some time and had occupied the highest position in that household, feeling very secure, the invitation of a romantic relationship with Mrs. Potiphar brought tension into his life again. He had, of course, no way of knowing at the time that these developments had as its purpose that he would in due course rise to far higher prominence and that he would become the direct instrument of bringing his family to Egypt where they would reside in comfort and found a nation. Also the sin of the Chief butler and Chief baker respectively, as well as their being held in the same jail as Joseph and his becoming their valet, were all part of God’s design to further His plans without interfering with anyone’s free choice. We have to learn from this whole story that when a person suffers a setback in life, one that appears to him undeserved, he must remember how all these setbacks worked in Joseph’s favour at the time although he was not yet aware of it. We must therefore trust that God has our best interests at heart at all times, even though we cannot always appreciate this at the time when we are being tested. The incidents were narrated at this point to demonstrate Joseph’s righteousness when on his own without family support, after having in effect been cast out from his family.

ויהי אחר הדברים האלה – אחר זמן שהיה יוסף בבית המצרי גדול ונכבד ויושב לבטח הרגיזהו דבר אשת פוטיפר והכל היה סבה לטובתו ולטובת אביו ואחיו, אף על פי שהיה קשה מתחלה לטובה היה בסוף. וכן חטא המשקה והאופה וחלום פרעה, הכל היה סבה מאת האל יתברך כי על ידי כל זה עלה יוסף לגדלה. ונכתב הספור הזה להודיע סבת הדברים. ואם יקרה לאדם שום מקרה יבטח באל וידע שסופו לטוב. ונכתב גם כן להודיע צדקו של יוסף ושילמד אדם ממנו לכבוש את יצרו שלא יטה לדבר עברה, ולשמור אמונה למי שבוטח בו יהיה מי שיהיה ולא ישקר בו.

Radak Bereshit 42:21רד״ק בראשית מ״ב:כ״א

The entire episode is described in detail by the Torah to teach the reader that if and when apparently undeserved troubles befall him, that he is to examine his past deeds to find out what sin, intentional or unintentional, could have caused God to bring this to his attention in such a manner so that he would repent his error. He is to exploit his troubles to ask God for forgiveness for his wrongdoing.

על כן באה אלינו הצרה הזאת – למדנו בספור הזה כי כשתבא צרה לאדם ראוי לו לפשפש במעשיו ולבדוק מה היה המעשה הרע שעשה ושיתחרט עליו ויתודה לפני האל, ויבקש ממנו כפרה.

Radak Bereshit 47:14רד״ק בראשית מ״ז:י״ד

ויבא יוסף, in order to demonstrate his integrity. He did not need to do this and could have stored it in the granaries. Pharaoh had never demanded an accounting from Joseph, knowing that he was absolutely trustworthy. Nonetheless, Joseph was concerned not to allow anyone to suspect him of pocketing anything for his own private purposes.

ויבֵא יוסף – להודיע אמונתו של יוסף, כי היה יכול לגנוז הכסף בביתו, כי לא היה מחשב פרעה עמו, כי ידע כי נאמן הוא, ואף על פי כן הוא היה שומר עצמו מן החשד, וכמו שהיה בא לו הכסף היה מביאו ביתה פרעה.

Radak Yehoshua Introductionרד״ק יהושע הקדמה

בעזר העוזר והגוזר: ראשית חכמה יראת י״י שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד. אמר דוד המלך ע״ה: מי שהכין את לבבו להתעסק בחכמה תחלה יתעסק ביראת י״י ויעשה ממנו שרש ועקר, ועל דרכיה יתנהג בחכמה, שילמד על הדרך שאמרו רבותינו ז״ל: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, כל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקימת. ויראת י״י היא התורה והמצות ודברי הנביאים וקבלת החכמים בתורה שבעל פה, והחכמה היא חכמת המחקר. ואם ילמד אדם חכמת המחקר תחלה, יבהל ברוחו ויעז מצחו להכחיש האותות והמופתים הגדולים הנמצאים בכתבי הקדש, כי הם דברים לא תכילם החכמה ההיא. אמנם כאשר יקדים למוד תורה שהיא יראת י״י, וישים בלבו להאמין כל הכתוב בה ובכל כתבי הקדש, ואשר יתבונן בהם דרכי החכמה כמו שכתוב: כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי אין צריך לומר התורה והמצות שהם בנויות על דרך השכל, כי גם החקים אשר אמר עליהם שאין להם טעם, כן הוא שאין להם טעם נראה לרוב בני אדם, אבל החכם המתבונן בהם ימצא טעמם ברור ומבואר. ואחר התבונן החכם המבין בדרכי התורה וישימה יסוד לחכמה, וישתדל בלבו לקרב הדברים הרחוקים אל הבנים, וילמד חכמת המחקר אחרי כן, לא תשתבש דעתו בלמדו החכמה בתורה אשר למד תחלה, כי כבר תקעה יתד במקום נאמן. ויקרב דרכי החכמה אליה בכל כחו ויכלתו, ותהי שלמה משכורתו. ואמר: שכל טוב לכל עושיהם. פירוש שכל טוב – עיון טוב והשגה טובה יש לכל המשתדל בשתיהן, ביראת י״י ובחכמה, כי גם ביראת י״י לא יהיה שלם אם לא יתעסק בחכמה. או יהיה פירוש שכל טוב – הצלחה טובה, כמו ויהי דוד בכל דרכיו משכיל, כלומר: שיצליח המתעסק בשתיהם בעולם הזה ובבא. ואמרו רבותינו ז״ל: לומדיהן לא נאמר, אלא עושיהם – מלמד שהמעשה גדול. ואעפ״י שאמרו גם כן: התלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה, לא הגדילו הלמוד אלא מפני שהוא מביא לידי מעשה, ולא יכשר המעשה מבלי הלמוד, כמו שאמרו: אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד. אלא בודאי המעשה הוא גדול, כמו שאמר הכתוב: ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם - למדו בעבור שתעשו. ואמרו רבותינו ז״ל: כל מי שישנו בעשייה, ישנו בלמודה, וכל שאינו בעשיה אינו בלמודה. ואמרו עוד: כל האומר אין לי אלא תורה, אין לו תורה, פירוש: האומר אין לי עסק בעשית מלאכת המצות אלא לקרוא את התורה בלבד, אפילו שכר קריאת התורה אין לו, שנאמר ולמדתם ועשיתם - כל שישנו בעשיה ישנו בלמודה, כל שאינו בעשיה אינו בלמודה. ואמרו: כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר ללא אלהי אמת וללא תורה, כי הלמוד מאין מעשה אינו דבר מועיל, אבל הוא מריע ומזיק לעצמו ולזולתו, וכמו שאמרו חכמינו ז״ל: התלמוד מבלי מעשה דומה למי שבונה בית ואינו מציב לו דלתות, כי בודאי יהיה הבית ההוא משלח ונעזב כמדבר. ומקצתם דמו אותו למי שעושה דלתות לבית ואין לו הבית, כי טרח בדלתות ללא תועלת לו. ואמרו חכמים: החכמה מבלי מעשה היא טענת הבורא על ברואיו. ואמרו: מי שאין דבריו דומים למעשיו הוא מבייש את נפשו. ואחר שביארנו כי המעשה הוא העיקר, נאמר כי המעשה הוא על שני פנים, וכל אחד הוא עמוד גדול לשכר האדם בזה ובבא. האחד הוא מעשה המצות ושמירתם ודרכי המוסר, ימצא בהם שכל טוב בעיני אלהים ואדם. והמעשה האחר הוא כתיבת החכמות וביאור התורה והמצות לחקם על ספר, למען יעמדו ימים רבים, כי אם לא היו כותבים החכמים הקדמונים דבריהם על ספר, כבר אבדו החכמות, וספו המזמות, ובטלו התורות והמצות. אבל החכמים ובעלי התורה בכתבם דבריהם וביאוריהם על ספר ישאירו אחריהם ברכה, ובודאי לא מתו החכמים ההם. ואמרו רבותינו ז״ל: צדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים, ואמרו: משה רבינו לא מת. ואמר יתברך שמו לנביא: בא כתבה על לוח אתם ועל ספר חוקה ותהי לדור אחרון לעד עד עולם. ועל כן חתם דוד ע״ה הפסוק שהקדמנו תהלתו עומדת לעד, ויתפרש על המעשה הראשון שהקדמנו, כי העושה מעשה היושר ושומר התורה והמצות ומתעסק בחכמה, תהלתו בפי האנשים לכמה דורות ולנפשו גם כן עומדת לעולם הבא לעד עד עולם. ויתפרש על המעשה השיני, כי כותב הספרים תהלתו עומדת לעד לרואי הספרים ההם ולומדיהם. ועל כן נקראו החכמים בעלי אספות לפי שאוספים דבריהם ודברי זולתם על ספר להיותם לעד, ולמשמרת, ולמזכרת לעולם, ויש להם שכר טוב בעמלם וצדקתם לעד עומדת. ועל כן ראיתי אנכי הצעיר, דוד ב״ר יוסף קמחי הספרדי ז״ל, לכתוב על ספר באור דברי המקרא כאשר למדתי וקבלתי וכאשר תשיג ידי מחשבתי באשר יד י״י אתי, ומי״י אשר לו נאוו התהלות אשאל העזר להחל ולכלות כי הוא העוזר והסומך יתברך שמו. ואכתוב הפסוקים אשר צריך לפרשם והמלים אשר צריך לדקדקם. גם כן אכתוב טעם כתוב וקרי, וכתוב ולא קרי, וקרי ולא כתוב, כאשר אוכל לתת טעם לשניהם כל אחד ואחד במקומו. ונראה כי המלות האלה נמצאו כן לפי שבגלות הראשונה אבדו הספרים ונטלטלו, החכמים יודעי המקרא מתו, ואנשי כנסת הגדולה שהחזירו התורה לישנה מצאו מחלוקת בספרים והלכו בהם אחר הרוב לפי דעתם. ובמקום שלא השיגה דעתם על הברור, כתבו האחד ולא נקדו, או כתבו מבחוץ ולא כתבו מבפנים, וכן כתבו בדרך אחד מבפנים ובדרך אחר מבחוץ. ואכתוב בקצת מקומות תרגום יונתן בן עזיאל שיש בו פירושים טובים ונאים. גם אביא דברי רבותינו ז״ל במקומות שאנו צריכים לפירושם ולקבלתם על כל פנים, גם כן אביא קצת הדרשות לאהבי הדרש. ועתה אחל בעזרת המלמד לאדם דעת.

Radak Yehoshua 5:2רד״ק יהושע ה׳:ב׳

... ואם יאמר אדם יכול היה הקב״ה להשיב רוח צפונית ולא יתבדרו ענני כבוד ולא תבטל מצות מילה אמת הוא כי לא יבצר ממנו מזמה יתברך ויתעלה והוא יתברך המצוה על המילה לשמנה ימים הוא החריש מהם ולא הזהירם למול הילודים כל אותן שנים לפי שהמצוה אינה בטלה כי אם לא היתה בזמנה יכולה להיות אחר זמן ובעבור האריך זמן המצוה לא ישנה הקב״ה מנהג העולם כי אף על פי שמשנה מנהג העולם בקצת הנסים בקריעת ים סוף והירדן ועמידת השמש לא יעשה כן ברוב הנסים כי אפילו בנצוח המלחמות ועזרו לאוהביו היה עושה ע״י סבה כמנהג העולם במלחמות כמו שצוה מלחמת יריחו הקפת העיר בשופרות כמו שעושין הצרים על עיר להפחידם ולהבהילם וכמו שצוה במלחמת העי שים לך אורב לעיר מאחריה כמו שהוא מנהג העולם וכן במלחמות אחרות...

Radak Yehoshua 6:5רד״ק יהושע ו׳:ה׳

במשוך – בהאריך התקיעה. בשמעכם את קול השופר – כתיב בבי״ת וקרי בכ״ף והענין אחד. ונפלה חומת העיר תחתיה – יש לשאול בית רחב שהיה בחומה אם נאמר כי נפל ונצלה היא ובית אביה זה לא יתכן כי אם היה נס כזה היה מספר אותו הכתוב ועוד שאמר באו בית האשה הזונה והוציאו משם את האשה נראה כי הבית היה קיים ולא נפל אבל הנראה בעיני כי לא נפלה כל חומת העיר אלא מה שהיה מן החומה את פני העיר נגד מחנה ישראל נפל ועלו העם איש נגדו ובית רחב היתה בחומה מצד אחר שלא נפל ומה שאמר תחתיה ר״ל שנבלעה במקומה תחת הארץ ונראה ממנה מעט על פני הארץ לזכרון הנס.

Radak Shofetim 6:38רד״ק שופטים ו׳:ל״ח

ויזר את הגזה – מבנין הקל בשקל ויצר עליה או מבנין הפעיל בפלס ויסר נח את מכסה התיבה והוא מענין כי רגל תזורה לא זורו ולא חובשו שהוא ענין העיצור והסחיטה והענין הזה היה בהקיץ הראה לו השם יתברך זה האות לחזק את לבו או היה במראה הנבואה כי המעשה היה בלילה ומה שאמר וישכם ממחרת כך נראה לו הכל במראה הנבואה והראשון קרוב.

Radak Shemuel I 16:2רד״ק שמואל א ט״ז:ב׳

עגלת בקר – מצאנו כי אף על פי שהיה מבטיח הקב״ה הנביא או הצדיק אף על פי כן הוא נשמר מלכת במקום סכנה כמו שראינו ביעקב אבינו שהבטיחו הקדוש ברוך הוא בעברו ארם נהרים ואמר לו והשיבותיך אל האדמה הזאת ושם גם כן נראה לו המלאך והבטיחו ואמר לו שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך וכאשר שמע כי עשו בא לקראתו ויירא יעקב מאד ויצר לו וכן דוד שהיה נמשח למלך על פי ה׳ היה בורח מפני שאול וגם גד הנביא אמר לו לא תשב במצודה וכן בדברי המלחמות היו עושין תחבולות אחר הבטחת האל ית׳ כמו שעשה גדעון בדבר הכדים והלפידים וגם פעמים היו עושין התחבולות במצות האל כמו שכתוב ביהושע בכבוש יריחו הקף את העיר וכן צוה לשמואל הנביא תחבולה אף על פי שהיה הולך במצותו והטעם כי אף על פי שהקדוש ברוך הוא עושה נסים ונפלאות עם יראיו ברוב הם על מנהג העולם וכן על מנהג העולם היה לו ליעקב לירא מפני עשו ולדוד מפני שאול. אם היה מושח מלך בחייו והיה לו לבקש תחבולה איך אלך וזו היתה שאלתו איך אלך ואמר לו הקב״ה עגלת בקר תקח בידך כי בכל מקום היו רשאין להקריב באותו זמן כי זמן היתר הבמות היה כל זמן שהיה אהל מועד בנוב וגבעון ולמדו רבותינו ז״ל מזה הפסוק שמצוה לשנות בדברי שלום שהרי הקב״ה אמר לשמואל עגלת בקר תקח בידך והראה לו שאין ראוי לאדם ללכת במקום סכנה ולסמוך על הנס משום שנאמר לא תנסון את ה׳ אלהיכם, ויש מפרשים כי הקב״ה אמר לו כך אני אמרתי לך שתלך בהצנע ואתה אמרת ושמע שאול והרגני עתה אני אומר לך שתלך בפרהסיא ותקח עגלת בקר לעשות זבחים שלמים ביום משחך אותו למלך וזה שאמר וקראת לישי בזבח אמר לו לך בפרהסיא ונראה מי הורג אותך ועל זה הדרך פירשו ג״כ במדרש מה שאמר לו הקב״ה למשה רבינו עבור לפני העם הזה לפי שאמר לו עוד מעט וסקלוני אמר לו הקב״ה עבור לפני העם ונראה מי סוקל אותך.

Radak Shemuel I 28:24רד״ק שמואל א כ״ח:כ״ד

עגל מרבק – עגל מפוט׳ והמקום שמפטמין אותו שם יקרא מרבק וכן תרגם יונתן עגל פטים ודומה לו בדברי רבותינו ז״ל הכניסה לרבקה ודשה. ותפהו מצות – האל״ף נעלמת מהמכתב ואמר זה להודיע כי מיהרה לאפייתו ולא המתינה לו עד שיחמץ להאכילו מהרה לפי שראתה אותו נבהל מאד ואני רואה לפרש הנה מעשה האוב לפי מה שנמצא כתוב אמרו רז״ל בעל אוב זה המדבר מבין הפרקים ומבין אצילי ידיו ידעוני זה המניח עצם חיה ששמה ידוע בפיו ומדברים דברים העתידים ופירוש מבין הפרקים שמשמיע קול נמוך מבין פרקי איבריו ומתחת שחיו על ידי מעשים שעושה שמקיש בזרועותיו וי״א אף מקטיר קטרת לשד והשד הוא העונה והמדבר ואמרו עוד בעל אוב אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגלגלת ופי׳ המעלה בזכורו שמדמה שמעלה המת ומדבר ומשמיע קול מתחת הארץ מעל פי הקבר כדרך ששמע שאול קולו של שמואל והקול נמוך מאד כמו שכתוב והיה כאוב מארץ קולך, הנשאל בגלגלת גם הוא יקרא אוב ופירושו שיש עמו גלגלת של אבן שוהם או של זכוכית זכה ועושה מעשים עד שידמה שיוצא קול נמוך מאד וידמה לו באותו הקול שואל ומשיב כן פירשו רז״ל, והרב החכם הגדול רמב״ם ז״ל פירש במעשה אוב בהקשת זרועותיו שאמר שאוחז שרביט של הדס בידו ומניפו והוא מדבר בלאט בדברים ידועים אצלם אחרי אשר הקטיר קטורת ידוע אצלם עד שישמע השואל כאילו אחד מדבר עמו ומשיבו על מה שהוא שואל בדברים מתחת לארץ בקול נמוך מאד וכאילו אינו נכר באוזן אלא במחשבה מרגיש בו ופי׳ מעשה גלגלת שלוקח גלגלת המת ומקטיר לה קטרת ומנחש בה עד שישמע כאלו קול יוצא מתחת שחיו שפל עד מאד ומשיבו ועוד אמרו רז״ל שלשה דברים נאמרו במעלה זכורו המעלה רואהו ואינו שומעו ומי שצריך לו שומעו ואינו רואהו מי שאינו צריך לו לא שומעו ולא רואהו כך שמואל אשה שהעלתו ראתהו ולא שמעתהו שאול שהיה צריך לו שמעו ולא ראהו ואבנר ועמשא שלא נצטרכו לו לא שמעוהו ולא ראוהו וראינו מחלוקת בין הגאונים בדבר הזה וכלם נשתוו כי מעשה האוב הבל ותוהו ודברי כזב והתול אבל יש מהם אומרים כי לא דבר שמואל עם שאול וחס ושלום לא עלה שמואל מקברו ולא דבר אבל האשה עשתה הכל ברמאות כי מיד הכירה כי שאול הוא אך להראות לו כי מצד החכמה הכירה ומצאה דבר זה אמרה למה רמיתני ואתה שאול ודרך בעלת אוב להביא בן אדם שמדבר מתוך מחבואו בלשון נמוך וכאשר בא שאול לדרוש מאתה וראתה אותו נבהל וידעה כי למחר יהיה יוצא למלחמה וכל ישראל היו בפחד גדול וידעה מה שעשה שאול שהרג כהני ה׳ שמה בפי המגיד הדברים הנאמרים בפרשה ומה שאמר ויאמר שמואל אל שאול על מחשבת שאול כי היה חושב כי שמואל היה המדבר אליו ומה שאמר ולא עשית חרון אפו בעמלק ידוע היה דבר זה כי מאותה שעה אמר לו שמואל וימאסך מהיות מלך ומה שאמר לרעך לדוד ידוע היה זה בכל ישראל כי דוד נמשח למלך ומה שאמר מחר אתה ובניך עמי מדרך סברא אמר זה, זהו פי׳ רב שמואל בן חפני הגאון ז״ל ואמר אף על פי שמשמעות דברי החכמים ז״ל בגמרא כי אמת היה שהחיתה האשה את שמואל לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מן השכל אבל רב סעדיה ורב האיי הגאונים ז״ל אמרו אמת הוא כי רחוק היא שתדע האשה העתידות וכן שתחיה היא את המת בחכמת האוב אך הבורא יתברך החיה את שמואל כדי לספר לשאול את כל הקורות העתידות לבא עליו והיא האשה אשר לא ידעה בכל אלה נבהלה כמו שנאמר ותזעק בקול גדול ואשר אמרה האשה את מי אעלה לך דברי התולים הם כי דעתה היה לעשות כמנהגה, אלה דבריהם, ויש לתמוה לדברי הגאונים האלה אם הקב״ה החיה את שמואל כדי לספר לשאול הקורות הבאות עליו למה לא אמר לו על ידי חלומות או על ידי אורים או על ידי הנביאים אלא על ידי אשה בעלת אוב ועוד איך היה נעלם משאול שהיה חכם ומלך אשר היו עמו כמה חכמים גדולים אם ענין אוב נעשה על ידי אדם מדבר מתוך מחבואו ומי יאמר שיטעה הוא בזה ואין זה הדעת מקבלו והנכון הוא מה שפירשנו.

Radak Melakhim I 6:7רד״ק מלכים א ו׳:ז׳

אבן שלמה מסע נבנה – כמו שהסיעו אותן מן ההר ושם היו פוסלין אותן במדות גזית אבל משהביאו האבנים לבית לא היו פוסלים מהם דבר אלא היו בונים אותן שלמות כמו שהביאו אותן מן ההר ויש מרבותינו זכרונם לברכה שאמרו כי אף בהר לא היו פוסלין אותן בשום כלי ברזל אלא בתולע אחת הנקרא שמיר וכשהיו נותנין אותו על גבי אבנים מתפתחות לפניו ואמרו והשמיר כמין שעורה הוא והיו נותנין אותו לתוך קנה של עופרת מלא מוכין ומלא סובין ואם היה נותנו אפילו על ההר היה בוקעו ובו היה שלמה חולק אבני כל בית המקדש ומי הביאו לשלמה הנשר הביאו לו מגן עדן שנאמר וידבר על הבהמה ועל העוף מה דבר לעוף שאל לו היכן השמיר קבוע והלך הנשר והביאו לו מגן עדן וזה אחד מן הדברים שהשליט הקדוש ברוך הוא הרך בקשה ובו פסל משה אבני האפוד של משכן ובו פסל את הלוחות הראשונות ולוחות האחרונות וזה מדרך הקבלה היה אצלם מימי משה רבינו ואין להרהר אחריו.

Radak Melakhim I 17:4רד״ק מלכים א י״ז:ד׳

והיה מהנחל תשתה – והיה חיותך זה כי מהנחל תשתה והעורבים יכלכלוך. ואת העורבים צויתי – עורבים ממש והם העופות השחורים וטעם צויתי ששמתי בלבם להביא לחם ובשר שתי פעמים ביום ואין לשאול מאין היו מביאין לו כי באמת ממקום כשר היו מביאין לו אחר שברצון האל היו מביאין לו והרבה כשרים היו בישראל שאומר והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו, ובדברי רז״ל י״א שהיו מביאין לו משלחנו של אחאב ויש אומרים משלחנו של יהושפט וי״מ העורבים סוחרים כמו עורבי מערבך והנה הכתוב אומר ונסתרת שלא ידעך אדם שם שהרי ראינו כי אחאב היה מחפש אחריו כמו שאמר אם יש גוי וממלכה וגו׳, ואולי הסוחרים ההם היו מסתירים אותו.

Radak Melakhim I 17:17רד״ק מלכים א י״ז:י״ז

עד אשר לא נותרה בו נשמה – [יש מי שאומר:] שלא מת מכל וכל, אלא היה חליו חזק מאד עד שנעצרה נשימתו, ולא היו מכירין ממנו שום סימן חיות, לא בנשימה ולא בדפק הגידים, עד שחשבה אמו כי מת הוא, וכן הוא אומר בדניאל: ונשמה לא נותרה בי (דניאל י׳:י״ז). אבל אמר אותו על דרך הפלגה. או [והנכון: כי] מת מיתה גמורה, כמו שסוברין בני העולם.

Radak Melakhim I 17:21רד״ק מלכים א י״ז:כ״א

ויתמודד – מענין מדה מבנין התפעל כלומר שם עצמו במדת הילד כשנשתטח עליו כענין שנאמר באלישע וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפיו והענין הזה שתהיה תפילתו בכוונה יותר על הילד כששוכב עליו ויתמודד עליו וע״ד הזה ויעתר יצחק לה׳ לנכח אשתו כלומר שהיתה אשתו לנגדו בעת תפילתו כדי שיכוין תפילתו עליה כי עקרה היא ואפשר ג״כ כי עשה כן להנשים עליו ולחממו בחום הטבעי היוצא מפניו ומבשרו כי רוב פעמים הנסים נעשים ע״י מעט תחבולה מדרך העולם. שלש פעמים – ולא הוצרך יותר כי בפעם השלישי נענה ובכל פעם מהשלשה פעמים היה קורא ה׳ אלהי השב נא נפש הילד הזה על קרבו וענין תשובת הנפש על קרבו תשובת נשימתו והרגשותיו שבטלו וכן ויאכל ותשב רוחו אליו והדומים לו. על קרבו – כמו לקרבו וכן ותתפלל על ה׳ ואומר קרבו לפי שבלב תלוי חיות האדם והוא בקרב האדם. ויונתן תרגם למעוהי.

Radak Melakhim II 4:31רד״ק מלכים ב ד׳:ל״א

ואין קול – לענות. ואין קשב – לשמוע כי אילו היה שומע ולא היה יכול לענות היה מתנועע או רומז בעיניו או בידיו אבל זה לא היה בו לא זה ולא זה. לא הקיץ הנער – מצאנו הקיצה למת כמו הקיצו ורננו שוכני עפר והסברא אשר אמרנו בילד שהחיה אליהו היא הסברא עצמה בזה הנער שהחיה אלישע ומצאנו לו סמך בדברי רז״ל ששאלו בן השונמית מהו שיטמא והיתה התשובה מת מטמא ואינו מטמא חי.

Radak Melakhim II 4:34רד״ק מלכים ב ד׳:ל״ד

וישם פיו על פיו – כמו שפירשנו באליהו שאמר ויתמודד על הנער והכל לכוין לשון התפלה על מי שמתפלל עליו כמו שאמר ביצחק לנוכח אשתו ואפשר גם כן להנשים על הנער לחממו בחום הטבעי היוצא מפיו ומעיניו כי רוב הנסים נעשים עם מעט תחבולה מדרך העולם. ויגהר עליו – התנפל והשתטח עליו כמו ויגהר ארצה אבל זה תרגום יונתן ואלהי עלוהי.

Radak Melakhim II 6:6רד״ק מלכים ב ו׳:ו׳

ויקצב עץ – למה לא השליך שם עץ שהיה יד הברזל מתחילה למה הוצרך לקצוב עץ ונראה כי הנסים בדבר חדש יעשו וכן צלוחית חדשה, ויקצוב עץ להיותו יד הברזל שנפל ונכנס העץ בעין הברזל שנכנס בו היד וצף הברזל עם ידו לפיכך אמר ויקצב שפירושו כריתת העץ במדה שצריך כמו מדה אחת וקצב אחת. ויצף – פועל עומד אשר הציף את מי ים סוף פועל יוצא ויש לפרש ויצף פועל יוצא כלומר הנביא הציפו.

Radak Yeshayahu 8:1רד״ק ישעיהו ח׳:א׳

ויאמר י״י אלי, גליון – פירוש אגרת, יונתן תרגם לוח ובאמרו גדול והוא לא צוה לכתוב בו אלא ארבע תיבות אולי היו דברים רבים והיה ענינם זה למהר שלל חש בז או לא היו אלא ארבע תיבות אלה, והגליון היה גדול למשל על ארץ ישראל כמו שהיה הגליון גדול והכתב בה מעט כן היתה ארץ ישראל רחבת ידים והיושבים בה מעט שגלו עשרת השבטים והיתה חרבה רובה, ופירוש בחרט אנוש, לפי שהיה זה במראה הנבואה אמר לו שיכתוב זה בחרט אנוש כלומר שלא יחשוב כי זה שצוה לו לכתוב במראה הנבואה לבד אלא שיעשה כן ממש בעבור הנבואה מעליו יכתוב זה בחרט אנוש כי אותו שהוא נכתב בחרט אנוש במראה הנבואה אינו בחרט אנוש כי אינו מעשה ממש כמו שהלך ישעיהו ערום ויחף (ישעיהו כ׳:ג׳) ולקח הושע אשת זנונים והעביר יחזקאל תער על ראשו ועל זקנו כל זה היה במראה הנבואה, לפיכך אמר לו וכתוב עליו בחרט אנוש למהר שלל חש בז, והמלות כאלה כפל ענין במלות שונות, והכפל לחזק הענין ולמהרו, ויונתן תרגם בחרט אנוש כתב מפרש.

Radak Yeshayahu 11:6רד״ק ישעיהו י״א:ו׳

וגר זאב – יש מפרשים כי בימות המשיח יתחלפו טבעי החיות והבהמות וישוב למה שהיה בתחילת הבריאה ובתיבת נח, כי בתחלת הבריאה אלו היה אוכל האריה השה הנה נשחתה הבריאה ומה אכל האריה או זולתו מן הטורפים אוכלי בשר כי אם אכל בשר משאר החיות והבהמות הנה היה חסר העולם אותה בריה כי כולם נולדו זכר ונקבה לא יותר ולא המתינו מלאכול עד שפרו ורבו הנטרפים, אלא בודאי אכלו עשב השדה עד שפרו ורבו הנטרפים, והיה טבעם מאותו היום ואילך לאכול בשר, וכן בתיבת נח אלו אכלו הטורפים הנטרפים הנה חסרה אותה הנטרפת מן העולם, כי שנים שנים נכנסו ולא יותר אלא אם כן נאמר כי שבעה שבעה שהכניס מן הטהורה היו לצורך הטורפים, ויש מפרשים כי כל זה משל כי הזאב והנמר והדוב והאריה הם משל לרשעים העושקים והגוזלים שהם לחלשים כמו החיות הטורפים לנטרפים, והכבש והפרה והעגל והגדי הם משל לענוי ארץ, ואמר כי בימות המשיח יהיה שלום בארץ ולא ירעו איש את חברו, ולא יתכן זה הפי׳ לפי שאמר לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי (ישעיהו ס״ה:כ״ה), ובימות המשיח בכל העולם יהיה שלום כמו שכתוב וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה (ישעיהו ב׳:ד׳), ואמר ונכרתה קשת מלחמה (זכריה ט׳:י׳), ואמר במשיח ודבר שלום לגוים (זכריה ט׳:י׳), והנכון כי טבע החיות לא תתחלף ויטרפו ויאכלו בשר כמו שהם עושים עתה אלא הבטיח את ישראל שהחיות הרעות לא יזיקו בכל ארץ ישראל זהו שנאמר לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי (ישעיהו ס״ה:כ״ה), והטעם כי מלאה הארץ דעה את י״י (ישעיהו י״א:ט׳) כיון שהם טובים ושמרו דרך י״י לא תשלוט בהם חיה רעה ולא בבהמתם ובכל אשר להם כמו שהבטיח על ידי משה רבינו עליו השלום, והשבתי חיה רעה מן הארץ (ויקרא כ״ו:ו׳), ואפילו אם יעברו בארץ לא יזיקו.

Radak Yeshayahu 13:10רד״ק ישעיהו י״ג:י׳

כי כוכבי – הנביאים מדברים דרך משל ואומרים על מי שתבא לו צרה כי הוא יושב בחשך ולא יזרח לו השמש ולא יאירו לו הכוכבים ולא שום אורה כמו שאמר ידעך נרו באשון חשך (משלי כ׳:כ׳), וכן זה הפסוק ואחרים רבים בזה הענין, ופירוש וכסיליהם, כתב רבי יונה כי כסיל הוא כוכב גדול נקרא בערבי סוא״ל והכוכבים המתחברים אליו נקראים על שמו כסילים. יהלו אורם – ענין נוגה שרשו הלל מבנין הפעיל ויהלו כמו יגיהו, כמו שאמר וירח לא יגיה אורו, כאילו אמר לא יתנו אורם והפעלה על הככבים, אם אראה אור כי יהל (איוב ל״א:כ״ו) הפעלה על האומר בצאתו שיקוו אורו.

Radak Yirmeyahu 14:8רד״ק ירמיהו י״ד:ח׳

למה תהיה כגר בארץ – במקומות רבים דברה תורה בענין הבורא כלשון בני אדם ויחסה אותו בראות ובשמע ובריח וביד וברגל כדברי בני אדם והכל דרך משל להבין בני אדם ובכל מקום רחקו אונקלוס מתרגם התורה ויונתן בן עוזיאל מתרגם ספרי הנביאים רחוק מעל הבורא יחסי התארים וענין הפסוק גם כן ואשר אחריו הסב יונתן הדבר הנאמר על האל על ישראל ראה לרחק מעליו יתברך אפילו דרך דמיון ותרגם כן סבור ישראל וגומר כבעמוד.

Radak Tehillim Introductionרד״ק תהלים הקדמה

אמר דוד בן יוסף בן קמחי הספרדי: אמרו רבותינו ז״ל (בבלי ב״ב י״ד:-ט״ו.): דוד המלך כתב ספרו זה על ידי עשרה זקנים, ואלו הן: אדם הראשון, מלכי צדק, אברהם, אסף, הימן, ידותון, משה, ושלשה בני קרח: אסיר, ואלקנה, ואביאסף. רצונם לומר כי אלו עשרה אמרו המזמורים הכתובים בשמם. ואמרו (בראשית רבה כ״ב): כי מזמור שיר ליום השבת (תהלים צ״ב) אדם הראשון אמרו, שנברא בערב שבת, ובשבת השכים ואמר: מזמור שיר ליום השבת (תהלים צ״ב). ואמרו (בבלי ב״ב ט״ו.): איתן האזרחי זה אברהם אבינו. ואמרו: כי מזמור נאם אדני לאדני, מלכי צדק אמרו. והשאר מפורשים הם בשמם. ואמרו (מדרש תהלים א׳:ב׳): מה משה רבנו חלק התורה לחמשה הספרים, כך דוד חלק ספר תהלים לחמשה ספרים. ואמרו (השוו ירושלמי סוכה ג׳:י׳, מדרש תהלים א׳:ו׳): בעשרה לשונות של שבח נאמר הספר הזה: בנצוח, בנגון, בשיר, בזמרה, בהלל, בהשכל, בתהלה, בברכה, בתפלה, בהודאה. ויש נוסחאות (בבלי פסחים קי״ז.) שכתוב בהן במקום בברכה: באשרי, ובמקום בהלל: בהללויה. ואמרו הללויה גדול שבכלם לפי שכולל שיר ושבח בבת אחת. ואמרו (בבלי ברכות ד׳:): כי ברוח הקדש נאמר זה הספר, לפיכך כתבוהו בכלל הכתובים ולא כתבוהו בכלל הנביאים, כי לא נאמרו דבריו בנבואה כי אם ברוח הקדש. ונבאר אנחנו מעט מן ההפרש אשר בין הנבואה ורוח הקדש. כי הנבואה הוא דבר בא לאדם חכם ושלם במדותיו, ותבא לו הנבואה בחלום, ובעת תבואהו הנבואה בהקיץ יתבטלו כחותיו ההרגשיות ויהיה מסולק מכל דרכי העולם הזה, ויראה במראה הנבואה כאלו איש מדבר עמו ויאמר לו כך וכך, או יראה דמיונות במראה ההיא, או לא יראה שום תמונה אלא ישמע קול מדבר עמו. ורוח הקדש הוא שיהיה האדם השלם מתעסק בדברי האלהים, שלם בכל הרגשותיו, לא תתבטל אחת מהם, ומדבר מה שמדבר כדרך בני אדם, אלא שמעוררת אותו רוח עליוני, ותופיע הדברים על לשונו דברי שבח והודאה לאל או דברי שכל ומוסרים. גם ידבר על העתידות, בסיוע אלוהי על רוחו המדברת. ובזה הרוח נאמר ספר תלים זה. ואף על פי שנקראו נביאים האומרים אותו, כשם שנאמר על דוד: להלל להודות במצות דוד איש האלהים (נחמיה י״ב:כ״ד), ולא נאמר זה השם אלא על נביא, ונאמר בידותון: הנביא על הודות והלל לי״י (דברי הימים א כ״ה:ג׳), ונאמר: להימן חוזה המלך בדברי האלהים (דברי הימים א כ״ה:ה׳), ונאמר: לבני אסף והימן וידותון הנבאים בכנורות ובנבלים ובמצלתים (דברי הימים א כ״ה:א׳), ונאמר: על יד אסף הנבא על ידי המלך (דברי הימים א כ״ה:ב׳), נבואתם היתה בזה הדרך שפרשתי הנבואה מתחלקת למדרגות זו למעלה מזו. ואף על פי שדניאל ראה מראות וחזיונות בחלום ובהקיץ, לא הגיע כחו וידיעתו כישעיהו וירמיהו ויחזקאל ושאר הנביאים, לפיכך לא נכתב ספרו בכלל ספרי הנביאים, ונכתב בכלל ספרים הנקראים כתובים, לומר שהם כתובים ברוח הקדש. וזה הספר חברו דוד וכתב עם דבריו דברי אלה המשוררים הנזכרים. גם המזמורים אשר חברם הוא נתנם למשוררים לשורר, כמזמור הודו לי״י (תהלים ק״ה), שנאמר: אז נתן דוד בראש להודות לי״י ביד אסף ואחיו (דברי הימים א ט״ז:ז׳), ונאמר: למנצח על ידותון מזמור לדוד (תהלים ס״ב:א׳), שחברו דוד ונתנו לידותון. והמזמורים שכתוב בהם בראשם: ״לדוד״ – חברם דוד, וכן אותם שלא נזכר בהם שום מחבר – דוד חברם. וגם יש ״לדוד״ שפרושו: בעבור דוד, כמו למנצח מזמור לדוד יענך י״י ביום צרה (תהלים כ׳:א׳-ב׳), לדוד מזמור נאם י״י לאדני (תהלים ק״י:א׳). ויש מזמורים נאמרו על דבר שיהיה לו או לישראל עם האויבים. גם יש שהם תפלה והודאה לבד שאין שם זכר מעשה. גם כתב בספרו תפלה שמצאה כתובה, והיתה קבלה אצלם שהיתה למשה רבינו, כמו שאומר: תפלה למשה איש האלהים (תהלים צ׳:א׳). גם דבר בו עתידות שהיו אחר זמנו, ודבר בו על גלות בבל ועל זה הגלות, ונחמות שתשוב מלכות בית דוד למקומה. והנגינות, והשירים, והמזמורים, מהם נאמרים בכלי שיר ומהם בלא כלי שיר. ולא נודע אצלי היום החלוק אשר בין השמות האלה אשר בראשי המזמורים. ואמרו רבותינו ז״ל (בבלי פסחים קי״ז.): נצוח ונגון – לעתיד לבא, משכיל – על ידי תורגמן, לדוד מזמור – ששרתה עליו רוח הקדש ואחר כך אמר שירה, מזמור לדוד – שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו רוח הקדש. ועוד תבאר הענין הזה במזמור הרביעי. ועתה אחל לפרש, כפי אשר תשיג ידי, בעזרת המלמד לאדם דעת.

Radak Divrei HaYamim I Introductionרד״ק דברי הימים א הקדמה

אמר דוד בן יוסף בן קמחי הספרדי*: זה הספר – ספר ״דברי הימים״ – מכתבי הקדש, ובכללם נכתב לפי שיש בו ספור דברי הימים למלכי יהודה. והחל לספר* היחש מאדם ועד נח דרך קצרה, ומנח עד אברהם, ומאברהם עד דוד כי הוא העקר (דברי הימים א א,א-ב,טו); לפיכ׳ הניח לספר יחש בני ישראל כלם אלא יהודה (שם ב,ג ואי׳) עד בואו אל דוד (שם ב,טו), ואחר כן ספר מיחש שאר השבטים (שם ד,כד-ח,מ) להודיע מספרם בימי דוד. וכל מה שהזכיר בינתים מיחשי אמות העולם – לספר יחש העולם על סדר, כמו שנכתב בספר בראשית; ובשאר היחשים כלם הלך הולך ומקצר. וספר מלכי אדום גם כן, לפי שמלכו בהם לפני מלך מלך בבני ישראל שמונה מלכים ואלופים אחד עשר (שם א,מג-נד). וכל מלכיהם לא היו מלך בן מלך, אלא שהיו מולכים עליהם מלכים ממקומות אחרים לפי התגברות אנשי המקומות ההם עליהם; ומלכות בית דוד מלך בן מלך. ובכל מה שקדמה מלכותם לא עמדה לפני מלך ישראל הראשון, והוא דוד, כמו שאומ׳ ״ויהי...אדום עבדים לדוד״ (שמואל ב ח,יד), כי אע״פ שמלך שאול תחלה על ישראל, לא היה עקר המלכות, ולא מלך כי אם שנתים (שמואל א יג,א); *ואע״פ כן הוא נלחם בהם ולא יכלו לעמוד מפניו, ודוד הכניעם*. ומלכות בית דוד היא העיקר* בקבלה ובנבואה מיעקב אבינו וממשה רבי׳ ע״ה, כי יעקב אמ׳ ״לא יסור שבט מיהודה״ (בר׳ מט,י), ומשה אמר ״שמע יי׳ קול יהודה ואל עמו תביאנו״ וגו׳ (דב׳ לג,ז). ואמרו רבותי׳ ז״ל (בבלי ב״ב טו,א) כי זה הספר כתבו עזרא. ובאמת קודם עזרא נכתבו דברי הימים למלכי יהודה, כמו שאומ׳ בספר* מלכים; אלא שלא חובר עדין לכתבי הקדש, אלא שהיה נכתב ספר לבדו בדברי הימים למלכי יהודה. וכן דברי הימים למלכי ישראל היו נכתבים בספר, אלא שאותו ספר לא חובר אל כתבי הקדש לפי שלא עמדה מלכות ישראל. ולעתיד גם כן מלכות בית דוד תקום לבדה, כמו שאמ׳ הנביא: ״ונשיא אחד יהיה לכלם״ (הש׳ יח׳ לז,כד), ואמר: ״לא יהיו עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי* ממלכות עוד״ (יח׳ לז,כב). אבל ספר דברי הימים למלכי יהודה חובר אל כתבי הקדש כמשפט, לספר בו דברי מלכי יהודה וגלותם עד עלותם מהגלות. וממלכות בית דוד היה נשיא עליהם – זרובבל בן שאלתיאל, בן בנו של יהויכין; וכן יחש בזה הספר המלכות עד זרובבל (דברי הימים א ג,יט). וחבר עזרא זה הספר אל כתבי הקדש על ידי* חגי זכריה ומלאכי הנביאים, וחברו עם הכתובים ולא עם הנביאים לפי שהוא ספור דברי הימים. אע״פ שיש בכללם קצת נבואות, אחר שעקרו נכתב לספר דברי הימים והיחשים נכלל ונכתב עם הכתובים, כמו ספר רות שנכתב לספר יחש דוד ונכתב עם הכתובים גם כן. ויש בספר זה דברים סתומים מאד ודברים חולקים עם דברי שמואל ומלכים. ולפי שהספר הזה הוא ספור דברי הימים לא הרגילו ללמדו, ולא ראיתי לאחד מן המפרשים הראשונים שהשתדל בפירושו; אלא שמצאתי הנה בנרבונה פרושים בזה הספר, לא ידעתי שמות מחבריהם, וראיתי כי הולכים על דרך הדרש* ברוב. ושאל ממני משכיל אחד מגירונדא מתלמידי אדוני אבי ז״ל לפרשו, וראיתי לתת את שאלתו. ולא כתבתי פסוק אחר פסוק אלא הפסוקים הצריכים פרוש. וז״ה החל״י בעזר״ת המלמ״ד אד״ם דע״ת.