Commentators:R. David Kimchi (Radak)/5

EN/HEע/E

R. David Kimchi (Radak)

Sources

Radak Bereshit 2:1רד״ק בראשית ב׳:א׳

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, this verse refers to both the hosts of heaven and the hosts of earth, including their respective derivatives, תולדותם. They had all been completed on the sixth “day,” and henceforth there would not be any new phenomena in the universe, unless created by a special act of miracle. The fact is, that already during the first six “days” when the laws of nature were formulated by the Creator, He inserted escape clauses into this system of natural law that would allow Him, if and when required, to temporarily suspend such laws at His discretion. This is explained in Bereshit Rabbah 5,5 where Rabbi Yochanan (or Yonathan) is quoted as saying that God entered into an agreement with the oceans that when the time would come they would respond to Moses’ command to be split, etc., in order for the Israelites at that time to cross on dry land. This is the meaning of the words in Exodus 14,26 וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, “the sea returned towards morning to its original format.” This is a reference to the condition which God had imposed on the sea at the time He set certain rules for it to follow. Rabbi Yirmiyah ben Eliezer added that God had not only made such arrangements with the oceans, but also with all other phenomena which He had created during those six “days;” this is reflected by Isaiah 45,12: אני, ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי, “My own hands stretched out the heavens and I marshaled their host.” The extra word צויתי, refers to this clause. We also have Joshua 10,13 in which Joshua is described as arresting the sun and the moon in their respective orbits. Had it not been for the provision by God at the time of the creation of these planets, Joshua could not have successfully ordered them to perform what would have been an act of disobedience against the rules set for them by God. The same holds true for God’s dispatching the ravens to feed meat to the prophet Elijah (Kings I 17,4-6), or His ordering the fire not to burn Chananyah, Mishael and Azaryah. (Daniel 3,23) God had also ordered the lions not to harm Daniel (Daniel 6,26). Similarly, God had commanded the whale to swallow Jonah, keep him alive, etc. (Jonah 2,11)

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם – צבא השמים וצבא הארץ, ר״ל תולדותם ונגמרו כלם ביום הששי ומכאן ואילך אין כל חדש אלא הדברים שנעשו על ידי מופת, ואף על פי כן בבריאת הדברים בששת ימי בראשית שם האל בטבעם להניח טבעם או להתחדש בהם טבע באותם ימים שנתחדשו כל אחד בזמנו. וכן אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה פ״ה): אמר רבי יונתן תנאים התנה הקב״ה עם הים שיהיה נקרע לפני ישראל שנאמר: וישב הים לפנות בקר לאיתנו (שמות י״ד:כ״ז) לתנאו שהתנה עמו. אמר ר׳ ירמיה בן אלעזר לא עם הים בלבד התנה הקב״ה אלא עם כל מה שברא בששת ימי בראשית, הדא הוא דכתיב: אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי (ישעיהו מ״ה:י״ב) – מידי נטו שמים כל צבאם, צויתי את הים שיקרע לפני משה, צותי את השמש ואת הירח שיעמדו לפני יהושע, צויתי את העורבים שיכלכלו את אליהו, צויתי את האור שלא יזיק לחנניה מישאל ועזריה, צויתי את האריות שלא יזיקו לדניאל, צויתי את הדג שיקיא את יונה והוא הדין לשאר המופתים.

Radak Bereshit 2:21רד״ק בראשית ב׳:כ״א

ויפל, the word תרדמה describes a sleep far deeper than ordinary sleep every night, שינה, and שינה itself is a deeper sleep than תנומה. The reason why God made Adam fall into such a deep sleep was to ensure that he would not feel the surgery being performed on his body. Although, if God had wanted to, He could have performed painless surgery while Adam was awake and watching the proceedings, we must always remember that God does not perform miracles unless they are absolutely necessary. When there is a solution to a problem within the parameters of well known laws of nature, God makes use of them. Putting Adam into a deep sleep known as תרדמה was not something miraculous, seeing that such deep sleep does occur quite frequently in some people’s lives.

ויפֵל תרדמה – יותר משינה, ושֵינה יותר מתנומה, והפיל האל תרדמה עליו כדי שלא ירגיש האדם בכאב בקחתו אחת מצלעותיו. ואף על פי שיוכל האל לעשות זה שלא ירגיש האדם בכאב בקחתו הצלע, דע כי לא יעשה האל מופת במקום שאין צריך מופת, והפלת התרדמה אינה מופת וחדוש כי פעמים רבות ירדם האדם בשנתו.

Radak Bereshit 3:1רד״ק בראשית ג׳:א׳

ויש אומרים: כי הנחש לא דבר, אלא בצפצוף רמז לאשה, והאשה הכירה ברמיזות הנחש וידעה כי זה רוצה לומר. וזה רחוק שתבין האשה הדברים האלה ברמיזות. ועוד אם האשה הבינה רמיזות הנחש, איך הבין מענה האשה. והחכם ר׳ אברהם בן עזרא כתב כי הנחש היה מדבר, והיה הולך בקומה זקופה, והשם דעת באדם, שם בו דעה. והנה הפסוק העיד כי היה ערום מכל חית השדה, רק לא כאדם. וכן דעת רבותינו ז״ל. ויש לתמוה לפרוש החכם הזה איך בעת הבריאה לא הבדילו מן הבהמות ומן החיות כמו שהבדיל האדם שאמר עליו נעשה אדם בצלמנו (בראשית א׳:כ״ו)? ועוד כאשר קלל הנחש ואמר לו: על גחונך תלך ועפר תאכל (בראשית ג׳:י״ד), איך לא אמר לו: ודעת תחסר, כי היא הקללה הגדולה ואיך לא הזכירה? והקרוב בכל מה שכתבנו הוא שהיה דבור הנחש על דרך מופת לנסות בו האשה. ואף על פי שלא אמר: ויפתח י״י את פי הנחש כמו שאמר באתון בלעם, לפי שיש בזה נסתר גדול והוא העיקר למביני מדע.

Radak Bereshit 3:21רד״ק בראשית ג׳:כ״א

ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור, seeing that they had been naked, but had made themselves the aprons made from fig leaves, to cover only their genitals, God now provided them with protective clothing for their entire bodies, probably also having in mind different climatic conditions outside the garden. ולבישם, “He dressed them in those coats. There is no point in asking how God made these coats. Surely, by comparison to the entire universe which God had created, making leather coats was a very insignificant accomplishment by comparison.

ויעש י״י אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור – תחת אשר היו ערמים ויתפרו עלה תאנה לכסות ערותם עשה להם כתנות עור וילבישם בהם. ואין לשאול איך עשה האל הכתנות האלה, כי אין זה פלא גדול מכל הבריאות אשר ברא. והאומר בדרש כי הכתנות היו עור שקרם על בשרם שלא היה להם עדין, איך היו מלבשים בעבור זה, ואיך נכסית ערותם בזה? ויש אומרים (פרקי דר׳ אליעזר כ׳): כי מעור הנחש שהפשיטו האל עשה להם כתנות. ויש אומרים: כי צוה לבהמה אחת או שתים ונפשט עורם, והם עשו מהם כתנות לתכונת אבריהם. ואין צרך לכל זה כי האל צוה ונבראו, כמו הלוחות.

Radak Bereshit 12:12רד״ק בראשית י״ב:י״ב

והיה כי יראו אותך המצרים, the Egyptians themselves are physically not as attractive as the Canaanites, their relative ugliness being due to their living in a southerly extremely hot climate. Moreover, they are steeped in sexual licentiousness that makes them disregard moral mores and causes them to ignore obstacles to satisfying their lust. Avram therefore was concerned that when such ugly people see as beautiful a creature as Sarai, and they find out that she is married, they will simply dispose of the husband to remove him as an obstacle to satisfy their lust. Had Avram been aware of this situation, he would never have set out on his journey towards Egypt, but would have been content to endure the famine just as did most of the other inhabitants of the land of Canaan. He most certainly would not have put his wife at risk. Even now, Avram was not concerned that Sarai might be exposed to many rapes, something which would have been considered as ongoing violence and not have been tolerated even in Egypt. He was afraid that the Egyptians would commit only a single act of violence, namely to murder him, which would make Sarai a widow, and anyone sleeping with her would not violate the local laws of the sanctity of marriage. As to why he did not trust God, Who had promised to make him into a great nation, a promise that had not yet begun to be fulfilled, and preferred to resort to subterfuge, this is not surprising. We find that Yaakov also took extreme precautions in spite of having been given many assurances by God. The promises by God are based on man having taken every reasonable precaution not to require a miracle to save him from danger. When one is aware that one finds oneself in a situation where danger to one’s life is likely, one must first take every precaution at one’s disposal to counter such danger. Our sages (Pessachim 64) have told us that it is inadmissible to sit with one’s hands in one’s hands, waiting for God to perform a miracle to save one’s life. They base this advice on the verse in Deut. 6,16 לא תנסו את ה' אלוקיכם, “do not put the Lord your God in a position of having to perform a miracle for you.” When the prophet Samuel went to anoint a son of Yishai (David as it turned out) as replacement for King Sha-ul (Samuel I 16,2) he told God that he was afraid to do this as King Sha-ul would kill him if he heard about this, God did not criticise him for being afraid, but instructed him to use subterfuge so as to avoid suspicion of traitorous conduct. We learn from these examples how a righteous person must behave when he faces danger in carrying out what he knows to be God’s will. One must not leave matters to miracles. ואותך יחיו, they will only let you live in order to use you as a sex object for their gratification. We encounter a similar situation when certain girls who were saved in the punitive campaign by the Israelites against Midian, were permitted to remain alive (Numbers 31,15) (compare also what the angel said to Bileam in Numbers 22,33)

וְהיָה – בני מצרים אינם יפים כמו בני ארץ כנען, אבל הם כעורים כי הם דרומים, והם שטופים בזמה, לפיכך היה ירא כשהיה קרוב למצרים והיה בגבולה וראה אנשיה כעורים היה ירא כי כשיראו אשתו שהיא יפת תאר שיחמדו אותה, כי אם היה יודע זה מתחלה לא היה בדעתו לבא מצרים אלא היה סובל הרעב ולא שיפקיר את אשתו. ולא ירא שיאנסו אותה ממנו וישכבו עמה כי אם יעשו זה פעם אחת לא יעשו פעמים רבות שישכבו אותה לעיניו כי זה יהיה חומס רב וחמס תמידי לא יסבלו אנשי העולם, אבל להרג אותו אינו אלא פעם אחת ואחר כן תהיה מופקרת להם בלא חמס, כי לא יהיה לה בעל ומזה פחד אברם, ולא סמך על הבטחת האל שהבטיחהו, כי אמר שמא יגרום החטא וכן פחד יעקב אבינו אחר הבטחת האל וכן ראוי לכל צדיק שלא יסמוך במקום סכנה על הנס וישמר עצמו בכל תחבולה אשר יוכל, ועל זה אמר שלמה אשרי אדם מפחד תמיד (משלי כ״ח:י״ד). וכן אמרו רבותינו ז״ל (תענית ט׳): שאין ראוי לסמוך על הנס ואמרו מנין שאין סומכין על הנס שנאמר לא תנסו את י״י אלהיכם (דברים ו׳:ט״ז) וכן ראינו שמואל הנַביא שהיה הולך בשליחות האל ופחד משאול, ואמר: ושמע שאול והרגני (שמואל א ט״ז:ב׳) וגם האל שבח פחדו ולא אמר לו אל תפחד כי לא יהרגך, אבל אמר לו: עגלת בקר תקח בידך (שמואל א ט״ז:ב׳) – הודה לו כי טובה היתה מחשבתו שהיה מפחד, וכן ראוי לכל צדיק. לפיכך צוהו לעשות תחבולה ללמד לכל צדיק שיעשה כן ולא יבטח על הנס. ואותך יחיו – יעמידוך בחיים שלא יהרגוך להנאתם שאת יפת תואר, וכן החייתם כל נקבה (במדבר ל״א:ט״ו) ואותה החייתי (במדבר כ״ב:ל״ג).

Radak Bereshit 18:1רד״ק בראשית י״ח:א׳

וירא ה' אליו באלוני ממרא, in the location where Avraham dwelled, as we know from Genesis 14,13 והוא שוכן באלוני ממרא האמורי, “he dwelled by the groves of Mamre the Emorite. The reason why Avraham had not moved away from there was that his allies also lived in that proximity. Solomon advised already in Proverbs 27,10:טוב שכן קרוב מאח רחוק, “better a good neighbour who lives close by than a brother who lives far away.” God appeared to him there after he kept the commandment to circumcise himself, in order to apprise him of what he had in store for Sodom, a city in which his nephew had made his home. Avraham was the outstanding human being in that generation. Seeing that God was bent to exact partial retribution for the worst outrages committed by mankind at that time, He did not want to do so before informing Avraham of His intention. It was God’s intention to demonstrate that He does keep track of what individuals in the “lower” part of His universe are up to, and that He even will not exact collective punishment unless He can demonstrate that the parties affected are all guilty. There was no need for God to “descend” to investigate what He already knew, but the Torah describes this in terms that we can understand. He wanted to enable Avraham when the latter would instruct and teach his descendants to walk in the ways of God, to show that His ways were truly not only just but that He made allowances for human weaknesses. It is possible, -if this was indeed God’s purpose- to explain the entire paragraph as a prophetic vision up until verse 23 where the Torah writes that Avraham returned to his station, i.e. that this line terminated the prophetic vision יושב פתח האהל, as explained immediately following,

וירא אליו י״י באלוני ממרא – במקום שהיה שוכן כמו שאמר למעלה, והוא שוכן באלוני ממרא האמורי (בראשית י״ד:י״ג), להודיע שלא נסע משם לשכן במקום אחר כי שם היו בעלי בריתו וראוי לאדם לשכן אצל אהביו כמו שאמר שלמה טוב שכן קרוב מאח רחוק (משלי כ״ז:י׳). ונגלה אליו האל שם אחר שמל להודיעו דבר סדם, לפי שאברהם היה גדול שבעולם באותו הדור ורצה לעשות משפט בקצת ישוב מן העולם ולהשחיתו, ולא רצה לעשות מבלי ידיעתו, ולהודיעו כי הוא משגיח בתחתונים להיטיב ולהרע לפי מעשיהם. ואף על פי שהוא ידע זה משכלו הודיעו כדי שיודיע את בניו ואת ביתו אחריו (בראשית י״ח:י״ט) כמו שאומר. ועוד כדי להודיעו משפטו ברשעים איך הוא, ואיך הוא ארך אפים לרשעים. ויתכן לפרש כי כל ספור הדברים האלה עד ואברהם שב למקומו (בראשית י״ח:ל״ג), היה במראה הנבואה והכל היה מראה אחת.

Radak Bereshit 32:26רד״ק בראשית ל״ב:כ״ו

וירא כי לא יוכל לו, that he could not force him to the ground. ויגע בכף ירכו, he hinted to him that whereas Esau would not be able to overpower him, danger lurked for him from another source, that someone of his own children would cause him grief. He referred to his daughter who would be raped by an uncircumcised gentile. This is why he injured his כף ירכו, the word כף being feminine. Yaakov understood all this from what the angel had done, but he may not have understood how this hint applied to his daughter until it happened. He may have thought that she would either take sick or die. The entire episode must be viewed as a dream he had, even though on the morrow he found himself limping. This was a sign from God, a reprisal of a kind, for the doubts he had expressed about the various promises God had made him. God now punished him by making him unable to rely on parts of his body that he was in the habit of relying on. True, Yaakov trusted God with all his heart, but he was in a constant state of worry that the promises he had received would not come true due to some sin he had committed. Considering that God’s promise had been repeated on different occasions, proving that in the interval Yaakov had not forfeited his claim to them, he should no longer have doubted that God would not keep His promise for whatever reason. His servile behaviour towards Esau, including the many times he called him adoni, “my lord,” implied a lack of trust in the validity of God’s promises to him. Neither should he have sent him such an elaborate gift, nor should he have prostrated himself before him repeatedly. By doing so he committed a sin and God punished him in this life by afflicting his body, retribution already for planning to do this. If you prefer, you may understand this story as something taking place while Yaakov was awake but that he day dreamed the event and that the man appeared to him in this dream but that was a figment of his imagination. Similar events occurred in Joshua 5,13 although the conversation between Joshua and the angel sounds very real. In Judges 6,11 a similar wakeful encounter with someone perceived as an angel in human guise happened to Gideon, and there are more such instances in the Scriptures. In fact, we could also understand the encounter between angels and Avraham, and between Lot and the angels in such terms. However, the difficulty with such an interpretation in our example is the physical contact not only described in the narrative, but the evidence of an injury sustained by Yaakov which could hardly have resulted from some hallucinatory encounter. It is difficult to reconcile the Torah’s historical note that in commemoration of Yaakov’s injury the Jewish people do not eat the organ of an animal that corresponds to the one which was injured in Yaakov’s body during that encounter. ותקע, we find the word used in a similar meaning in Jeremiah 6,8 פן תקע נפשי ממך, “lest My essence be removed from you.”

וירא כי לא יכול לו – שלא יכול להפילו. ויגע בכף ירכו – רמז לו שעשו לא יוכל לו אבל הוא יכאב לו מצד אחר, מצד ירכו, רמז לו בזה שיכאב ויצלע מאחד מיוצאי ירכו, והיא בתו שנבעלה לכנעני. לפיכך נגע בכף הירך, כי כף – לשון נקבה. וכל זה הבין יעקב ממעשה המלאך, אבל דבר בתו אפשר שלא הבין כאשר היה עד היותו כי חשב איפשר שתחלה או תמות. וכל המעשה הזה אפשר שהיה במראה הנבואה בחלום, ואף על פי שמצא עצמו צולע בהקיץ, היה לו זה מאת האל להיות בו זה לאות לפי שהיה פוסח במחשבתו אחר כמה הבטחות אשר עשה עמו האל מדה כנגד מדה להיותו פוסח בגופו. כי אף על פי שלבו היה שלם ובוטח באל בכל לבו אלא שחשב שמא יגרום החטא, אף על פי כן אחר כמה הבטחות לא היה לו להרהר ולחוש לעשו ולקראו כמה פעמים אדני ולשלח לו מנחה גדולה ולהשתחות לו כמה פעמים. ובזה חטא, ושלם לו האל בזה העולם ולקה בגופו ענש מחשבתו. ואם תרצה תאמר כי המעשה הזה היה בהקיץ ממש, ולא היה אלא דמיון לבד שנדמה לו איש ולא היה, כמו שנאמר במלאך יהושע ובמלאך גדעון ובזולתם, ונוכל לומר כן במלאכי אברהם ולוט, כי כל זה היה יכול להיות בדמיון. אבל זה היה בנגיעה ואי אפשר בלא גוף, לפיכך נאמר שלבש גשמות לשעתו על דרך מופת, וזה הוא שנגע בכף ירך יעקב והיה צולע, כי זה היה נגיעה ממש. ותקע – ענין הסרה, כמו פן תקע נפשי ממך (ירמיהו ו׳:ח׳) כלומר שסר הבשר מעל העצם וכאב בשרו. בעבור זה נהיה צולע.

Radak Yehoshua Introductionרד״ק יהושע הקדמה

בעזר העוזר והגוזר: ראשית חכמה יראת י״י שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד. אמר דוד המלך ע״ה: מי שהכין את לבבו להתעסק בחכמה תחלה יתעסק ביראת י״י ויעשה ממנו שרש ועקר, ועל דרכיה יתנהג בחכמה, שילמד על הדרך שאמרו רבותינו ז״ל: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, כל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקימת. ויראת י״י היא התורה והמצות ודברי הנביאים וקבלת החכמים בתורה שבעל פה, והחכמה היא חכמת המחקר. ואם ילמד אדם חכמת המחקר תחלה, יבהל ברוחו ויעז מצחו להכחיש האותות והמופתים הגדולים הנמצאים בכתבי הקדש, כי הם דברים לא תכילם החכמה ההיא. אמנם כאשר יקדים למוד תורה שהיא יראת י״י, וישים בלבו להאמין כל הכתוב בה ובכל כתבי הקדש, ואשר יתבונן בהם דרכי החכמה כמו שכתוב: כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי אין צריך לומר התורה והמצות שהם בנויות על דרך השכל, כי גם החקים אשר אמר עליהם שאין להם טעם, כן הוא שאין להם טעם נראה לרוב בני אדם, אבל החכם המתבונן בהם ימצא טעמם ברור ומבואר. ואחר התבונן החכם המבין בדרכי התורה וישימה יסוד לחכמה, וישתדל בלבו לקרב הדברים הרחוקים אל הבנים, וילמד חכמת המחקר אחרי כן, לא תשתבש דעתו בלמדו החכמה בתורה אשר למד תחלה, כי כבר תקעה יתד במקום נאמן. ויקרב דרכי החכמה אליה בכל כחו ויכלתו, ותהי שלמה משכורתו. ואמר: שכל טוב לכל עושיהם. פירוש שכל טוב – עיון טוב והשגה טובה יש לכל המשתדל בשתיהן, ביראת י״י ובחכמה, כי גם ביראת י״י לא יהיה שלם אם לא יתעסק בחכמה. או יהיה פירוש שכל טוב – הצלחה טובה, כמו ויהי דוד בכל דרכיו משכיל, כלומר: שיצליח המתעסק בשתיהם בעולם הזה ובבא. ואמרו רבותינו ז״ל: לומדיהן לא נאמר, אלא עושיהם – מלמד שהמעשה גדול. ואעפ״י שאמרו גם כן: התלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה, לא הגדילו הלמוד אלא מפני שהוא מביא לידי מעשה, ולא יכשר המעשה מבלי הלמוד, כמו שאמרו: אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד. אלא בודאי המעשה הוא גדול, כמו שאמר הכתוב: ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם - למדו בעבור שתעשו. ואמרו רבותינו ז״ל: כל מי שישנו בעשייה, ישנו בלמודה, וכל שאינו בעשיה אינו בלמודה. ואמרו עוד: כל האומר אין לי אלא תורה, אין לו תורה, פירוש: האומר אין לי עסק בעשית מלאכת המצות אלא לקרוא את התורה בלבד, אפילו שכר קריאת התורה אין לו, שנאמר ולמדתם ועשיתם - כל שישנו בעשיה ישנו בלמודה, כל שאינו בעשיה אינו בלמודה. ואמרו: כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר ללא אלהי אמת וללא תורה, כי הלמוד מאין מעשה אינו דבר מועיל, אבל הוא מריע ומזיק לעצמו ולזולתו, וכמו שאמרו חכמינו ז״ל: התלמוד מבלי מעשה דומה למי שבונה בית ואינו מציב לו דלתות, כי בודאי יהיה הבית ההוא משלח ונעזב כמדבר. ומקצתם דמו אותו למי שעושה דלתות לבית ואין לו הבית, כי טרח בדלתות ללא תועלת לו. ואמרו חכמים: החכמה מבלי מעשה היא טענת הבורא על ברואיו. ואמרו: מי שאין דבריו דומים למעשיו הוא מבייש את נפשו. ואחר שביארנו כי המעשה הוא העיקר, נאמר כי המעשה הוא על שני פנים, וכל אחד הוא עמוד גדול לשכר האדם בזה ובבא. האחד הוא מעשה המצות ושמירתם ודרכי המוסר, ימצא בהם שכל טוב בעיני אלהים ואדם. והמעשה האחר הוא כתיבת החכמות וביאור התורה והמצות לחקם על ספר, למען יעמדו ימים רבים, כי אם לא היו כותבים החכמים הקדמונים דבריהם על ספר, כבר אבדו החכמות, וספו המזמות, ובטלו התורות והמצות. אבל החכמים ובעלי התורה בכתבם דבריהם וביאוריהם על ספר ישאירו אחריהם ברכה, ובודאי לא מתו החכמים ההם. ואמרו רבותינו ז״ל: צדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים, ואמרו: משה רבינו לא מת. ואמר יתברך שמו לנביא: בא כתבה על לוח אתם ועל ספר חוקה ותהי לדור אחרון לעד עד עולם. ועל כן חתם דוד ע״ה הפסוק שהקדמנו תהלתו עומדת לעד, ויתפרש על המעשה הראשון שהקדמנו, כי העושה מעשה היושר ושומר התורה והמצות ומתעסק בחכמה, תהלתו בפי האנשים לכמה דורות ולנפשו גם כן עומדת לעולם הבא לעד עד עולם. ויתפרש על המעשה השיני, כי כותב הספרים תהלתו עומדת לעד לרואי הספרים ההם ולומדיהם. ועל כן נקראו החכמים בעלי אספות לפי שאוספים דבריהם ודברי זולתם על ספר להיותם לעד, ולמשמרת, ולמזכרת לעולם, ויש להם שכר טוב בעמלם וצדקתם לעד עומדת. ועל כן ראיתי אנכי הצעיר, דוד ב״ר יוסף קמחי הספרדי ז״ל, לכתוב על ספר באור דברי המקרא כאשר למדתי וקבלתי וכאשר תשיג ידי מחשבתי באשר יד י״י אתי, ומי״י אשר לו נאוו התהלות אשאל העזר להחל ולכלות כי הוא העוזר והסומך יתברך שמו. ואכתוב הפסוקים אשר צריך לפרשם והמלים אשר צריך לדקדקם. גם כן אכתוב טעם כתוב וקרי, וכתוב ולא קרי, וקרי ולא כתוב, כאשר אוכל לתת טעם לשניהם כל אחד ואחד במקומו. ונראה כי המלות האלה נמצאו כן לפי שבגלות הראשונה אבדו הספרים ונטלטלו, החכמים יודעי המקרא מתו, ואנשי כנסת הגדולה שהחזירו התורה לישנה מצאו מחלוקת בספרים והלכו בהם אחר הרוב לפי דעתם. ובמקום שלא השיגה דעתם על הברור, כתבו האחד ולא נקדו, או כתבו מבחוץ ולא כתבו מבפנים, וכן כתבו בדרך אחד מבפנים ובדרך אחר מבחוץ. ואכתוב בקצת מקומות תרגום יונתן בן עזיאל שיש בו פירושים טובים ונאים. גם אביא דברי רבותינו ז״ל במקומות שאנו צריכים לפירושם ולקבלתם על כל פנים, גם כן אביא קצת הדרשות לאהבי הדרש. ועתה אחל בעזרת המלמד לאדם דעת.

Radak Yehoshua 5:2רד״ק יהושע ה׳:ב׳

... ואם יאמר אדם יכול היה הקב״ה להשיב רוח צפונית ולא יתבדרו ענני כבוד ולא תבטל מצות מילה אמת הוא כי לא יבצר ממנו מזמה יתברך ויתעלה והוא יתברך המצוה על המילה לשמנה ימים הוא החריש מהם ולא הזהירם למול הילודים כל אותן שנים לפי שהמצוה אינה בטלה כי אם לא היתה בזמנה יכולה להיות אחר זמן ובעבור האריך זמן המצוה לא ישנה הקב״ה מנהג העולם כי אף על פי שמשנה מנהג העולם בקצת הנסים בקריעת ים סוף והירדן ועמידת השמש לא יעשה כן ברוב הנסים כי אפילו בנצוח המלחמות ועזרו לאוהביו היה עושה ע״י סבה כמנהג העולם במלחמות כמו שצוה מלחמת יריחו הקפת העיר בשופרות כמו שעושין הצרים על עיר להפחידם ולהבהילם וכמו שצוה במלחמת העי שים לך אורב לעיר מאחריה כמו שהוא מנהג העולם וכן במלחמות אחרות...

Radak Yehoshua 6:5רד״ק יהושע ו׳:ה׳

במשוך – בהאריך התקיעה. בשמעכם את קול השופר – כתיב בבי״ת וקרי בכ״ף והענין אחד. ונפלה חומת העיר תחתיה – יש לשאול בית רחב שהיה בחומה אם נאמר כי נפל ונצלה היא ובית אביה זה לא יתכן כי אם היה נס כזה היה מספר אותו הכתוב ועוד שאמר באו בית האשה הזונה והוציאו משם את האשה נראה כי הבית היה קיים ולא נפל אבל הנראה בעיני כי לא נפלה כל חומת העיר אלא מה שהיה מן החומה את פני העיר נגד מחנה ישראל נפל ועלו העם איש נגדו ובית רחב היתה בחומה מצד אחר שלא נפל ומה שאמר תחתיה ר״ל שנבלעה במקומה תחת הארץ ונראה ממנה מעט על פני הארץ לזכרון הנס.

Radak Shofetim 6:38רד״ק שופטים ו׳:ל״ח

ויזר את הגזה – מבנין הקל בשקל ויצר עליה או מבנין הפעיל בפלס ויסר נח את מכסה התיבה והוא מענין כי רגל תזורה לא זורו ולא חובשו שהוא ענין העיצור והסחיטה והענין הזה היה בהקיץ הראה לו השם יתברך זה האות לחזק את לבו או היה במראה הנבואה כי המעשה היה בלילה ומה שאמר וישכם ממחרת כך נראה לו הכל במראה הנבואה והראשון קרוב.

Radak Shemuel I 16:2רד״ק שמואל א ט״ז:ב׳

עגלת בקר – מצאנו כי אף על פי שהיה מבטיח הקב״ה הנביא או הצדיק אף על פי כן הוא נשמר מלכת במקום סכנה כמו שראינו ביעקב אבינו שהבטיחו הקדוש ברוך הוא בעברו ארם נהרים ואמר לו והשיבותיך אל האדמה הזאת ושם גם כן נראה לו המלאך והבטיחו ואמר לו שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך וכאשר שמע כי עשו בא לקראתו ויירא יעקב מאד ויצר לו וכן דוד שהיה נמשח למלך על פי ה׳ היה בורח מפני שאול וגם גד הנביא אמר לו לא תשב במצודה וכן בדברי המלחמות היו עושין תחבולות אחר הבטחת האל ית׳ כמו שעשה גדעון בדבר הכדים והלפידים וגם פעמים היו עושין התחבולות במצות האל כמו שכתוב ביהושע בכבוש יריחו הקף את העיר וכן צוה לשמואל הנביא תחבולה אף על פי שהיה הולך במצותו והטעם כי אף על פי שהקדוש ברוך הוא עושה נסים ונפלאות עם יראיו ברוב הם על מנהג העולם וכן על מנהג העולם היה לו ליעקב לירא מפני עשו ולדוד מפני שאול. אם היה מושח מלך בחייו והיה לו לבקש תחבולה איך אלך וזו היתה שאלתו איך אלך ואמר לו הקב״ה עגלת בקר תקח בידך כי בכל מקום היו רשאין להקריב באותו זמן כי זמן היתר הבמות היה כל זמן שהיה אהל מועד בנוב וגבעון ולמדו רבותינו ז״ל מזה הפסוק שמצוה לשנות בדברי שלום שהרי הקב״ה אמר לשמואל עגלת בקר תקח בידך והראה לו שאין ראוי לאדם ללכת במקום סכנה ולסמוך על הנס משום שנאמר לא תנסון את ה׳ אלהיכם, ויש מפרשים כי הקב״ה אמר לו כך אני אמרתי לך שתלך בהצנע ואתה אמרת ושמע שאול והרגני עתה אני אומר לך שתלך בפרהסיא ותקח עגלת בקר לעשות זבחים שלמים ביום משחך אותו למלך וזה שאמר וקראת לישי בזבח אמר לו לך בפרהסיא ונראה מי הורג אותך ועל זה הדרך פירשו ג״כ במדרש מה שאמר לו הקב״ה למשה רבינו עבור לפני העם הזה לפי שאמר לו עוד מעט וסקלוני אמר לו הקב״ה עבור לפני העם ונראה מי סוקל אותך.

Radak Shemuel I 28:24רד״ק שמואל א כ״ח:כ״ד

עגל מרבק – עגל מפוט׳ והמקום שמפטמין אותו שם יקרא מרבק וכן תרגם יונתן עגל פטים ודומה לו בדברי רבותינו ז״ל הכניסה לרבקה ודשה. ותפהו מצות – האל״ף נעלמת מהמכתב ואמר זה להודיע כי מיהרה לאפייתו ולא המתינה לו עד שיחמץ להאכילו מהרה לפי שראתה אותו נבהל מאד ואני רואה לפרש הנה מעשה האוב לפי מה שנמצא כתוב אמרו רז״ל בעל אוב זה המדבר מבין הפרקים ומבין אצילי ידיו ידעוני זה המניח עצם חיה ששמה ידוע בפיו ומדברים דברים העתידים ופירוש מבין הפרקים שמשמיע קול נמוך מבין פרקי איבריו ומתחת שחיו על ידי מעשים שעושה שמקיש בזרועותיו וי״א אף מקטיר קטרת לשד והשד הוא העונה והמדבר ואמרו עוד בעל אוב אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגלגלת ופי׳ המעלה בזכורו שמדמה שמעלה המת ומדבר ומשמיע קול מתחת הארץ מעל פי הקבר כדרך ששמע שאול קולו של שמואל והקול נמוך מאד כמו שכתוב והיה כאוב מארץ קולך, הנשאל בגלגלת גם הוא יקרא אוב ופירושו שיש עמו גלגלת של אבן שוהם או של זכוכית זכה ועושה מעשים עד שידמה שיוצא קול נמוך מאד וידמה לו באותו הקול שואל ומשיב כן פירשו רז״ל, והרב החכם הגדול רמב״ם ז״ל פירש במעשה אוב בהקשת זרועותיו שאמר שאוחז שרביט של הדס בידו ומניפו והוא מדבר בלאט בדברים ידועים אצלם אחרי אשר הקטיר קטורת ידוע אצלם עד שישמע השואל כאילו אחד מדבר עמו ומשיבו על מה שהוא שואל בדברים מתחת לארץ בקול נמוך מאד וכאילו אינו נכר באוזן אלא במחשבה מרגיש בו ופי׳ מעשה גלגלת שלוקח גלגלת המת ומקטיר לה קטרת ומנחש בה עד שישמע כאלו קול יוצא מתחת שחיו שפל עד מאד ומשיבו ועוד אמרו רז״ל שלשה דברים נאמרו במעלה זכורו המעלה רואהו ואינו שומעו ומי שצריך לו שומעו ואינו רואהו מי שאינו צריך לו לא שומעו ולא רואהו כך שמואל אשה שהעלתו ראתהו ולא שמעתהו שאול שהיה צריך לו שמעו ולא ראהו ואבנר ועמשא שלא נצטרכו לו לא שמעוהו ולא ראוהו וראינו מחלוקת בין הגאונים בדבר הזה וכלם נשתוו כי מעשה האוב הבל ותוהו ודברי כזב והתול אבל יש מהם אומרים כי לא דבר שמואל עם שאול וחס ושלום לא עלה שמואל מקברו ולא דבר אבל האשה עשתה הכל ברמאות כי מיד הכירה כי שאול הוא אך להראות לו כי מצד החכמה הכירה ומצאה דבר זה אמרה למה רמיתני ואתה שאול ודרך בעלת אוב להביא בן אדם שמדבר מתוך מחבואו בלשון נמוך וכאשר בא שאול לדרוש מאתה וראתה אותו נבהל וידעה כי למחר יהיה יוצא למלחמה וכל ישראל היו בפחד גדול וידעה מה שעשה שאול שהרג כהני ה׳ שמה בפי המגיד הדברים הנאמרים בפרשה ומה שאמר ויאמר שמואל אל שאול על מחשבת שאול כי היה חושב כי שמואל היה המדבר אליו ומה שאמר ולא עשית חרון אפו בעמלק ידוע היה דבר זה כי מאותה שעה אמר לו שמואל וימאסך מהיות מלך ומה שאמר לרעך לדוד ידוע היה זה בכל ישראל כי דוד נמשח למלך ומה שאמר מחר אתה ובניך עמי מדרך סברא אמר זה, זהו פי׳ רב שמואל בן חפני הגאון ז״ל ואמר אף על פי שמשמעות דברי החכמים ז״ל בגמרא כי אמת היה שהחיתה האשה את שמואל לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מן השכל אבל רב סעדיה ורב האיי הגאונים ז״ל אמרו אמת הוא כי רחוק היא שתדע האשה העתידות וכן שתחיה היא את המת בחכמת האוב אך הבורא יתברך החיה את שמואל כדי לספר לשאול את כל הקורות העתידות לבא עליו והיא האשה אשר לא ידעה בכל אלה נבהלה כמו שנאמר ותזעק בקול גדול ואשר אמרה האשה את מי אעלה לך דברי התולים הם כי דעתה היה לעשות כמנהגה, אלה דבריהם, ויש לתמוה לדברי הגאונים האלה אם הקב״ה החיה את שמואל כדי לספר לשאול הקורות הבאות עליו למה לא אמר לו על ידי חלומות או על ידי אורים או על ידי הנביאים אלא על ידי אשה בעלת אוב ועוד איך היה נעלם משאול שהיה חכם ומלך אשר היו עמו כמה חכמים גדולים אם ענין אוב נעשה על ידי אדם מדבר מתוך מחבואו ומי יאמר שיטעה הוא בזה ואין זה הדעת מקבלו והנכון הוא מה שפירשנו.

Radak Melakhim I 6:7רד״ק מלכים א ו׳:ז׳

אבן שלמה מסע נבנה – כמו שהסיעו אותן מן ההר ושם היו פוסלין אותן במדות גזית אבל משהביאו האבנים לבית לא היו פוסלים מהם דבר אלא היו בונים אותן שלמות כמו שהביאו אותן מן ההר ויש מרבותינו זכרונם לברכה שאמרו כי אף בהר לא היו פוסלין אותן בשום כלי ברזל אלא בתולע אחת הנקרא שמיר וכשהיו נותנין אותו על גבי אבנים מתפתחות לפניו ואמרו והשמיר כמין שעורה הוא והיו נותנין אותו לתוך קנה של עופרת מלא מוכין ומלא סובין ואם היה נותנו אפילו על ההר היה בוקעו ובו היה שלמה חולק אבני כל בית המקדש ומי הביאו לשלמה הנשר הביאו לו מגן עדן שנאמר וידבר על הבהמה ועל העוף מה דבר לעוף שאל לו היכן השמיר קבוע והלך הנשר והביאו לו מגן עדן וזה אחד מן הדברים שהשליט הקדוש ברוך הוא הרך בקשה ובו פסל משה אבני האפוד של משכן ובו פסל את הלוחות הראשונות ולוחות האחרונות וזה מדרך הקבלה היה אצלם מימי משה רבינו ואין להרהר אחריו.

Radak Melakhim I 17:4רד״ק מלכים א י״ז:ד׳

והיה מהנחל תשתה – והיה חיותך זה כי מהנחל תשתה והעורבים יכלכלוך. ואת העורבים צויתי – עורבים ממש והם העופות השחורים וטעם צויתי ששמתי בלבם להביא לחם ובשר שתי פעמים ביום ואין לשאול מאין היו מביאין לו כי באמת ממקום כשר היו מביאין לו אחר שברצון האל היו מביאין לו והרבה כשרים היו בישראל שאומר והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו, ובדברי רז״ל י״א שהיו מביאין לו משלחנו של אחאב ויש אומרים משלחנו של יהושפט וי״מ העורבים סוחרים כמו עורבי מערבך והנה הכתוב אומר ונסתרת שלא ידעך אדם שם שהרי ראינו כי אחאב היה מחפש אחריו כמו שאמר אם יש גוי וממלכה וגו׳, ואולי הסוחרים ההם היו מסתירים אותו.

Radak Melakhim I 17:17רד״ק מלכים א י״ז:י״ז

עד אשר לא נותרה בו נשמה – [יש מי שאומר:] שלא מת מכל וכל, אלא היה חליו חזק מאד עד שנעצרה נשימתו, ולא היו מכירין ממנו שום סימן חיות, לא בנשימה ולא בדפק הגידים, עד שחשבה אמו כי מת הוא, וכן הוא אומר בדניאל: ונשמה לא נותרה בי (דניאל י׳:י״ז). אבל אמר אותו על דרך הפלגה. או [והנכון: כי] מת מיתה גמורה, כמו שסוברין בני העולם.

Radak Melakhim I 17:21רד״ק מלכים א י״ז:כ״א

ויתמודד – מענין מדה מבנין התפעל כלומר שם עצמו במדת הילד כשנשתטח עליו כענין שנאמר באלישע וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפיו והענין הזה שתהיה תפילתו בכוונה יותר על הילד כששוכב עליו ויתמודד עליו וע״ד הזה ויעתר יצחק לה׳ לנכח אשתו כלומר שהיתה אשתו לנגדו בעת תפילתו כדי שיכוין תפילתו עליה כי עקרה היא ואפשר ג״כ כי עשה כן להנשים עליו ולחממו בחום הטבעי היוצא מפניו ומבשרו כי רוב פעמים הנסים נעשים ע״י מעט תחבולה מדרך העולם. שלש פעמים – ולא הוצרך יותר כי בפעם השלישי נענה ובכל פעם מהשלשה פעמים היה קורא ה׳ אלהי השב נא נפש הילד הזה על קרבו וענין תשובת הנפש על קרבו תשובת נשימתו והרגשותיו שבטלו וכן ויאכל ותשב רוחו אליו והדומים לו. על קרבו – כמו לקרבו וכן ותתפלל על ה׳ ואומר קרבו לפי שבלב תלוי חיות האדם והוא בקרב האדם. ויונתן תרגם למעוהי.

Radak Melakhim II 4:31רד״ק מלכים ב ד׳:ל״א

ואין קול – לענות. ואין קשב – לשמוע כי אילו היה שומע ולא היה יכול לענות היה מתנועע או רומז בעיניו או בידיו אבל זה לא היה בו לא זה ולא זה. לא הקיץ הנער – מצאנו הקיצה למת כמו הקיצו ורננו שוכני עפר והסברא אשר אמרנו בילד שהחיה אליהו היא הסברא עצמה בזה הנער שהחיה אלישע ומצאנו לו סמך בדברי רז״ל ששאלו בן השונמית מהו שיטמא והיתה התשובה מת מטמא ואינו מטמא חי.

Radak Melakhim II 4:34רד״ק מלכים ב ד׳:ל״ד

וישם פיו על פיו – כמו שפירשנו באליהו שאמר ויתמודד על הנער והכל לכוין לשון התפלה על מי שמתפלל עליו כמו שאמר ביצחק לנוכח אשתו ואפשר גם כן להנשים על הנער לחממו בחום הטבעי היוצא מפיו ומעיניו כי רוב הנסים נעשים עם מעט תחבולה מדרך העולם. ויגהר עליו – התנפל והשתטח עליו כמו ויגהר ארצה אבל זה תרגום יונתן ואלהי עלוהי.

Radak Melakhim II 6:6רד״ק מלכים ב ו׳:ו׳

ויקצב עץ – למה לא השליך שם עץ שהיה יד הברזל מתחילה למה הוצרך לקצוב עץ ונראה כי הנסים בדבר חדש יעשו וכן צלוחית חדשה, ויקצוב עץ להיותו יד הברזל שנפל ונכנס העץ בעין הברזל שנכנס בו היד וצף הברזל עם ידו לפיכך אמר ויקצב שפירושו כריתת העץ במדה שצריך כמו מדה אחת וקצב אחת. ויצף – פועל עומד אשר הציף את מי ים סוף פועל יוצא ויש לפרש ויצף פועל יוצא כלומר הנביא הציפו.

Radak Divrei HaYamim I Introductionרד״ק דברי הימים א הקדמה

אמר דוד בן יוסף בן קמחי הספרדי*: זה הספר – ספר ״דברי הימים״ – מכתבי הקדש, ובכללם נכתב לפי שיש בו ספור דברי הימים למלכי יהודה. והחל לספר* היחש מאדם ועד נח דרך קצרה, ומנח עד אברהם, ומאברהם עד דוד כי הוא העקר (דברי הימים א א,א-ב,טו); לפיכ׳ הניח לספר יחש בני ישראל כלם אלא יהודה (שם ב,ג ואי׳) עד בואו אל דוד (שם ב,טו), ואחר כן ספר מיחש שאר השבטים (שם ד,כד-ח,מ) להודיע מספרם בימי דוד. וכל מה שהזכיר בינתים מיחשי אמות העולם – לספר יחש העולם על סדר, כמו שנכתב בספר בראשית; ובשאר היחשים כלם הלך הולך ומקצר. וספר מלכי אדום גם כן, לפי שמלכו בהם לפני מלך מלך בבני ישראל שמונה מלכים ואלופים אחד עשר (שם א,מג-נד). וכל מלכיהם לא היו מלך בן מלך, אלא שהיו מולכים עליהם מלכים ממקומות אחרים לפי התגברות אנשי המקומות ההם עליהם; ומלכות בית דוד מלך בן מלך. ובכל מה שקדמה מלכותם לא עמדה לפני מלך ישראל הראשון, והוא דוד, כמו שאומ׳ ״ויהי...אדום עבדים לדוד״ (שמואל ב ח,יד), כי אע״פ שמלך שאול תחלה על ישראל, לא היה עקר המלכות, ולא מלך כי אם שנתים (שמואל א יג,א); *ואע״פ כן הוא נלחם בהם ולא יכלו לעמוד מפניו, ודוד הכניעם*. ומלכות בית דוד היא העיקר* בקבלה ובנבואה מיעקב אבינו וממשה רבי׳ ע״ה, כי יעקב אמ׳ ״לא יסור שבט מיהודה״ (בר׳ מט,י), ומשה אמר ״שמע יי׳ קול יהודה ואל עמו תביאנו״ וגו׳ (דב׳ לג,ז). ואמרו רבותי׳ ז״ל (בבלי ב״ב טו,א) כי זה הספר כתבו עזרא. ובאמת קודם עזרא נכתבו דברי הימים למלכי יהודה, כמו שאומ׳ בספר* מלכים; אלא שלא חובר עדין לכתבי הקדש, אלא שהיה נכתב ספר לבדו בדברי הימים למלכי יהודה. וכן דברי הימים למלכי ישראל היו נכתבים בספר, אלא שאותו ספר לא חובר אל כתבי הקדש לפי שלא עמדה מלכות ישראל. ולעתיד גם כן מלכות בית דוד תקום לבדה, כמו שאמ׳ הנביא: ״ונשיא אחד יהיה לכלם״ (הש׳ יח׳ לז,כד), ואמר: ״לא יהיו עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי* ממלכות עוד״ (יח׳ לז,כב). אבל ספר דברי הימים למלכי יהודה חובר אל כתבי הקדש כמשפט, לספר בו דברי מלכי יהודה וגלותם עד עלותם מהגלות. וממלכות בית דוד היה נשיא עליהם – זרובבל בן שאלתיאל, בן בנו של יהויכין; וכן יחש בזה הספר המלכות עד זרובבל (דברי הימים א ג,יט). וחבר עזרא זה הספר אל כתבי הקדש על ידי* חגי זכריה ומלאכי הנביאים, וחברו עם הכתובים ולא עם הנביאים לפי שהוא ספור דברי הימים. אע״פ שיש בכללם קצת נבואות, אחר שעקרו נכתב לספר דברי הימים והיחשים נכלל ונכתב עם הכתובים, כמו ספר רות שנכתב לספר יחש דוד ונכתב עם הכתובים גם כן. ויש בספר זה דברים סתומים מאד ודברים חולקים עם דברי שמואל ומלכים. ולפי שהספר הזה הוא ספור דברי הימים לא הרגילו ללמדו, ולא ראיתי לאחד מן המפרשים הראשונים שהשתדל בפירושו; אלא שמצאתי הנה בנרבונה פרושים בזה הספר, לא ידעתי שמות מחבריהם, וראיתי כי הולכים על דרך הדרש* ברוב. ושאל ממני משכיל אחד מגירונדא מתלמידי אדוני אבי ז״ל לפרשו, וראיתי לתת את שאלתו. ולא כתבתי פסוק אחר פסוק אלא הפסוקים הצריכים פרוש. וז״ה החל״י בעזר״ת המלמ״ד אד״ם דע״ת.