Commentators:R. Yechiel Yaakov Weinberg (Seridei Aish)/0/he
ר' יחיאל יעקב ויינברג (שרידי אש)
הקדמה
 | |
| שמות | ר' יחיאל יעקב ויינברג, שרידי אש |
|---|---|
| תאריכים | ה'תרמ"ד/ה – ד' שבט ה'תשכ"ו 1884 – 24 בינואר 1966 |
| מיקום | פולין, ליטא, גרמניה, שוויץ |
| חיבוריו | שו"ת שרידי אש, חידושים על הש"ס, מחקרים בתלמוד, לפרקים |
| שיטות פרשניות | |
| רבותיו | הרב נתן צבי פינקל |
פרקי חיים1
הגאון הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל (הגריי"ו) נולד בשנת תרמ"ד-תרמ"ה בערך, בכפר בוגוד, משם עברו הוריו בילדותו לגור בעיירה טשכנובצ'ה. כילד הפליא את רואיו וסביבתו בכשרונותיו בתפיסתו ובהבנתו. באותה עת כיהן הגאון ר' אליהו ברוך קמאי זצ"ל בכתר הרבנות בטשכנובצ'ה, מנהגו של הגרא"ב היה להרצות מחידושיו בפני למדני העיירה, ופעם באמרו שיעור עמוק, הבחין שהילד יחיאל יעקב שומע ומשתתף בדבריו בזמן שרוב השומעים האחרים איבדו מכבר את ה"חוט". שאלו הגרא"ב: "האם אתה מבין"?, "כן" ענה הילד, "אני מבין, אבל בנקודה זו וזו יש לי קושיא" השתומם הגרא"ב וא"ל לחזור על כל השיעור, והילד חזר על הכל, ועוד הוסיף: פה בענין פלוני ניגב הרב את הזיעה מעל מצחו... ושם הפסיק ועיין בספר..., מאז למד איתו בקביעות. וכשנבחר הגרא"ב לכהן כרבה של מיר וראש ישיבתה, נכנס אל אביו וא"ל: "עתה אני אורז את כל חפצי תן לי גם את יחיאל יעקב שלך", והוא לקחו עמו למיר2.
בישיבת מיר אף שהיה צעיר לימים נודע שמו כ"העילוי מטשכנובצ'ה" ונמנה על מצוייני הישיבה3, באותה תקופה נתפרסם שמה של ישיבת סלבודקה בשיטתה ובדרכה המיוחדת בדרך המוסר. הגריי"ו, שניחן בנפש מוסרית רגישה ומבקשת, עבר ללמוד בה. בראשה של הישיבה עמדו הגאון ר' משה מרדכי עפשטיין זצ"ל, וה"סבא" ר' נתן צבי פינקל זצ"ל, וכה מתאר הגריי"ו בזכרונותיו את הישיבה4:
"כאשר נכנסתי אל ישיבת סלבודקה, ואני עודני נער, עמדה הישיבה במרום גדולתה, לאחר סגירת וולוזי'ן ע"י מלכות הרשעה של הצאר הרוסי ירשה סלבודקה את מקומה ואת שמה בעולם התורני, בה נקבצו ובאו כל העילויים שבעולם היהודי וכל בעל כשרון בישראל נדחק ובא לישיבת כנסת ישראל. ה"סבא" ז"ל, שעמד אז בעצם ימי זריחתו פתח את פתחי הישיבה לרווחה וקירב את כל מי שבא ללמוד, בין שהוא בעל כשרון גדול ובין שאינו גדול בכשרון אלא שיש בלבו תשוקה גדולה ללמוד התורה.
"בזמן ההוא היתה קופת הישיבה עניה מאד, חסרו לו לה"סבא" האמצעים הכספיים בהם הי' יכול להנות את טובי בעלי הכשרון ואת השקדנים הגדולים, כדרך שעשה בימיו האחרונים שהעניק לעילויים ולמתמידים מתנות כסף ביד רחבה, ולכן השתדל לחלוק להם כבוד בצורה בולטת ונראית לעין כל בני הישיבה, הנימוק היה כמובן מטרה חינוכית פדגוגית, אבל היה בכאן גם משהו של נטיה אישית, אולי שלא ביודעים אהבתו של ה"סבא" לבעל כשרון היתה למעלה מדרך הטבע. ויפה אמר הגאון רא"ד שפירא זצ"ל רבה של קובנה בהספדו על ה"סבא": "... אהבתו לבעל כשרון היתה גדולה מאהבת האב לבנו יחידו", ואעפ"י שהוא עצמו התרחק מהנאה של כבוד בתכלית הריחוק עד קצה האחרון, הי' מתלהב משמחה כשניתנה לו האפשרות לתת ביטוי ממשי להרגשת האהבה ההומי' בלבו לבעל כשרון מצוין, שהקדיש את עצמו לתורת ה', פניו הזהירו כזוהר השמים ובחרדת קדש לחש את הברכה: ברוך שחלק מחכמתו ליראיו...
"בזמן כניסתי אל הישיבה היתה היא מלאה מפה אל פה, הצפיפות של הספסלים והעמודים היתה מפילה על הנכנס חרדה ואימה גדולה – צפיפות שלא נראתה כמותה בישיבה אחרת, לפעמים הוצרכו שלושה ארבעה בחורים לעמוד צפופים יחד בכדי להניח את גמרותיהם על טפח אחד של עמוד אחד. ובכ"ז איש לא התלונן לומר: צר לי המקום, כל אחד שמח בחלקו להיות אחד מן החבורה הקדושה. ביום כניסתו אל הישיבה קבע לו כל אחד את מקומו בספסל ובעמוד, זכות זו נשארה לו כל השנים ששהה בישיבה, בזכות הישיבה על הספסל ובזכות העמידה על יד העמוד נשתוו כל הבחורים באין הבדל בשנים או ביחס אבות, אבל לא כן "בכותל המזרח", שם הותרה הישיבה רק למי שניתן לו הרשיון לכך ע"י המשגיח, המשגיח קיבל את ההוראות למתן הרשיונות מה"סבא" בכבודו ובעצמו ...
"כותל המזרח היה מעוטר ב"עילויים" וב"גדולים" (בבקיאות בש"ס) וכן הגדולים בחכמת המוסר. האחרונים היססו לעלות, מחשש של יהירות וגאוה. אבל המשגיח רמז להם "כך צריך להיות" והם הבינו כי זה הוא רצונו של ה"סבא" ולא יכלו לסרב.
"ה"עילויים" של דורי נתפרסמו אח"כ כגדולי גאוני הדור. אחדים מהם עודם מתהלכים עמנו לאו"י ושנים, ולא אמנה אלא מעטים שכבר הלכו לעולמם: ר' יצחק זיו הטברגאי, ממלא מקומו של הגר"ש שקאפ ז"ל ברבנות בריינסק, ר' שרגא הינדוס מסלוצק, חתנו של הגרש"ש ור"מ בישיבת גרודנה, ר' לייב (פלצ'ינסקי) מווישקי, חתנו של ה"סבא" ורב בע"ח שבעיר דווינסק, ר' יוסף (יוסלביץ) מלובץ, רבה של עיר סובאלק, ר' שפטיל (קרמר) מליגום, ר"מ ומנהל בסלוצק, גיסם של גאוני הדור מרן ר' משה מרדכי עפשטיין ז"ל ומרן הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל, ר' אברהם (גרודנסקי) הוורשאי ז"ל (המנהל הרוחני של הישיבה, אשר נספה בשמד הנורא של הרשעים הנאצים ימ"ש), ועוד רבים אחרים, אשר ילאה העט למנותם. בדור הקודם לו נעטרו ר' אהרן באקסט מאייוויעוו (רבה של שאוועל), ר' נפתלי טראפ מגרודנא (ר"מ בישיבת ראדין), ר' ברוך הורביץ מפונדלא (רבה של אלקסוט ור"מ ישיבת סלבודקה שגם היה גיסם של הגרממ"ע והגאז"מ זצ"ל) בכתר ה"עילוי", והם נתפרסמו אח"כ לגאונים אדירים.
"לא קל היה להתעטר בכתר ה"עילוי" או להגיע לשם מ"בחירי הישיבה". ה"סבא" השגיח ושמר על תוארים בקפדנות יתירה. לא הניח להתעטר בכתר של תורה זה אלא למי שהיה ראוי לכך מצד כשרונותיו וידיעותיו הבלתי רגילים, עליו היה לעבור תחילה במבחן לפני גאוני הדור ולעבור אח"כ תחת שבט הביקורת של טובי בעלי הכשרון שבישיבה, היה צריך להציע לפניהם חידושים שחידש בסוגיות הש"ס והם היו נוהגים לקפחו בהשגות וסתירות וברמיזות של "כבר קדמוך" והיו מקיפין אותו בקושיות כתנור של עכנאי. ורק כשיצא בשלום וזר הנצחון על ראשו ניתן לו התואר מאת ה"סבא", ומכיון שזכה בתואר זה זכה לדברים הרבה, היה יכול לשבת אל השלחן בשעת שיחותיו של ה"סבא" בחדרו, שיחות מיוחדות רק ל"בחירים", היה זוכה לפרקים בעלי' של "ששי" ע"י ה"סבא" בכבודו ובעצמו, שבזמן ההוא הי' נוהג לחלק בעצמו את העליות לעולים לתורה. וכן הי' צריך לקוות שה"סבא" יזמינו כשיתפנה חדרו הצר לגור עמו בחדר אחד ולאכול עמו על שולחן אחד, וזכות זו היתה הגדולה שבזכויות, שזכו אלי' רק אלה שהיו גדולים הן בתורה והן במוסר. "עילוי" בלא מוסר או "בעל מוסר" שאינו "עילוי" לא זכו בה מעולם...".
תוך זמן קצר מבואו של הגריי"ו לסלבודקה נתפרסם שמו הן כ"עילוי" והן מ"בחירי הישיבה" ומ"הגדולים" שבה בתורה ובמוסר, הוא תפס את מקומו ב"כותל המזרח" של הישיבה, וה"סבא" שם את עיניו עליו ו"הכה על קדקדו" גדל – צמח.
באותו זמן הסתופף בצל הישיבה אחד משלושת גדולי תלמידיו של ר' ישראל סלנטר זצ"ל הגה"צ ר' נפתלי אמשטרדם זצ"ל, וה"סבא" קבע לו חברותא עם הגריי"ו למרות היותו נער צעיר, וכך כותב הוא5:
"... קבלה היתה לר' נפתלי מרבו רי"ס ללמוד בכל מוצש"ק בספר קצות החשן, ונוהג היה ללמוד ספר זה בחברותא לשם פלפול והבהרת העניינים בעמקות וביקש לשם כך את ה"סבא" מסלבודקה לבחור לו בחור מתלמידי הישיבה, זה היה נחשב לזכות גדולה וגם לכבוד רב, לשמחתי הגדולה בחר בי ה"סבא" ז"ל חורף אחד לתפקיד ואני נער רך, לא ידעתי נפשי בראותי זקן גדול זה נוהג בי מנהג תלמיד לרב, לא הניח לי בשום פנים לשרתו וכשהיה צורך להביא ספר לשם עיון מארון הספרים היה טורח בעצמו, ומטפס על הסולם ומושיט לי את הספר המבוקש, אחר הלימוד היה מודה לי בחמימות יתרה ובהכרת תודה על התועלת הלימודית שהנחלתי לו, ואף היה מלוה אותי בצאתי מביתו, להימצא במחיצתו נחשב לדבר נדיר ויקר"6.
שקידתו התמדתו ויגיעתו בתורה של הרב ויינברג היו לשם דבר. כל כולו היה שקוע בלימוד ושוכח עולם ומלואו. לפעמים גרם הדבר ששכח הוא להתפלל תפילת מנחה. הדבר העיק עליו, והלך הוא לר' נפתלי לבקש תיקון על כך, וכה היה מספר7:
"פ"א שאלתי אותו (את ר' נפתלי) לתת לי עצה וסגולה נגד השכחה. –מה אתה שוכח, שאלני. עניתי: אני שוכח לפעמים להתפלל מנחה. נעץ בי שתי עינים תמהות ומבטו הי' כ"כ איום ואמר בחרדה: לגמרי שוכח אתה להתפלל או רק בצבור אתה שוכח להתפלל? מרוב פחד ממבטו החודר מיהרתי לענות: אני רק שוכח להתפלל בצבור... נרגע קצת ואמר: שעבד עצמך להתפלל תמיד בישיבה. באתי והתודיתי בפני ה"סבא" על כך. גער בי ה"סבא" ואמר לי: שקרן! הונית דעתו של אדם גדול וצדיק, לך לר' נפתלי והודה על האמת. סירבתי בכל עוז מרוב פחד ממבטו של ר' נפתלי כשישמע שלא אמרתי את כל האמת. אבל ה"סבא" גזר עלי שבאם לא אציית לו אסור לי לדרוס על מפתן ביתו. קיבלתי את גזרתו ונכנעתי בפני ה"סבא" והלכתי לרנ"א ככלי מלא בושה. ההליכה עד "הקלויז" של ר' נפתלי היתה ארוכה מהלך של שעות רבות בדרך משולגת. בטרם הגעתי סמוך לפתח ביתו, השיגני תלמיד מהישיבה ובפיו בקשתו של ה"סבא" שאחזור מיד. אמרתי לו: המתן עד שאכנס אם כבר הגעתי עד הלום. אמר לי: לא, ה"סבא" ביקש שתיכף ומיד תחזור. קיימתי את רצונו וחזרתי. כשבאתי אל ה"סבא" אמר לי: לא רציתי לגרום לך בושת פנים ורק רציתי לנקותך ולעקור ממך את זוהמת השקר, ומכיון שראיתי שהיית מוכן במסירות נפש ללכת אזי די בזאת". והגריי"ו היה מסיים: זו היתה דרך החינוך של סלבודקה.
ואכן, ה"סבא" קירבו עד למאד ושם את עיניו עליו לחנכו. דאגתו אליו היתה גדולה. והגריי"ו ראה בו את מו"ר המובהק, וכלשונו8, "למדני תורה וגדלני כאב את בנו".
וכך היה הוא מוסיף ומספר בהתרגשות גדולה9: באחת הנסיעות ברכבת ממקום מגוריו לקובנה בה למד, שאלו איש הביקורת ברכבת לאן פניו מועדות, לשמע שם העיר נענה המבקר ואמר "דה" ברוסית, שמובנו "כן"-בסדר, וביידיש מובנו "פה"-כאן. הגריי"ו שלא שמע כל שפה אחרת מלבד יידיש הבין שעליו לרדת, וירד לכפר נידח של גויים שהתעללו בו באכזריות. בנס ניצל מהם. במרת נפשו החליט שאין זה בריא להמשיך כך, אדם החי בסביבתו תוך ניתוק עד כדי התעלמות משפת הארץ, ממיט אסון על עצמו במו ידיו. הוא החליט אז לא לחזור לישיבה לזמן מה ולנסוע לגרודנא ללמוד רוסית. ה"סבא", שהבחין בחסרונו וחשש שמא עזב הוא את הישיבה, עשה מאמצים להחזירו לישיבה. לאחר מספר שבועות בא אליו שליח מטעם ה"חפץ חיים" שהוא מבקש לראותו. כשהגיע לח"ח הסביר לו שהלך ללמוד רוסית מפני הסכנה. א"ל הח"ח: אתה צודק, צריך לדעת רוסית, והמשיך הח"ח בהתרגשות: אבל ש"ס ופוסקים צריך לדעת?! (ביס גערעכט, מאן דארף קענען רוסיש, אובער ש"ס ופוסקים דארף מאן קענען?!) קצות החשן ואבני מילואים צריך לדעת?! ר"ע איגר וחתם סופר צריך לדעת?! למי כתבו כל הגדולים האלה אם לא לבחור כמוך? והחפץ חיים פרץ בבכי.
במשך הזמן עלה ונתעלה מעמדו של הגריי"ו בישיבה וצעירי התלמידים היו מסתופפים בצילו לשמוע מחידושיו ומדברותיו הן בתורה והן במוסר10.
הגר"י סרנא זצ"ל ראש ישיבת חברון חבירו וידידו מנוער מאותם שנות לימוד בישיבת סלבודקה התבטא: "הארי שבחבורה" של כל הלומדים של סלבודקה היה הרב ויינברג11.
ומענין להביא בזה מה שכתב הגריי"ו עצמו במכתב לרב דב כץ זצ"ל על מעמדו בישיבה וקשריו עם ה"סבא", וז"ל:
ב"ה יום ג' י"ד בעומר תשט"ז מונטרה
לידידי היקר הרב הגאון המפורסם חכם וסופר מהר"ד כ"ץ (שליט"א) [זצ"ל].
שלשום קבלתי בשמחה את ספרו היקר תנועת המוסר כרך ג' ובנשימה אחת בלעתי מחצית הספר ונהניתי מאד מהתיאור האמנותי והסגנון החי והשוטף ובוודאי יברכוהו ויודוהו הקוראים על מפעלו זה. ספרו הוא נכס יקר בספרותנו ויש לו ערך קיים לדורות בתור מקור ראשון לתולדות הרוח בישראל בתקופה האחרונה. אמנם שמחתי מהולה במקצת צער על שלא נזדרזתי למסור לו הרבה יותר מזכרונותי, שאמנם ניעורו רק בשעת קריאה והוסחו מלבי קודם לכן. לפי"ד הי' על כת"ר לתאר גם מחלוקת המוסר וטענות מתנגדי' שכן ראוי לסופר היסטוריון שלא להעלים את הצד השני דעותיו והשקפותיו12. במחלוקת שפרצה בישיבה אחרי פרידתה מביהמ"ד הישן הייתי עד ראי' ושמיעה13, כי נפגעתי קשות ע"י "ראשי המרד" בתלותם בי חשד שאני מלשין עליהם בפני ה"סבא" ז"ל. הם קנאו בי על הכבוד וההתקרבות היתרים שלי מצד ה"סבא" ז"ל וכמעט החרימו אותי, לא נתנו לשום תלמיד שיקח אותי לרב, ובזה קיפחו את פרנסתי לפי הנהוג אז שפרנסת הבחורים הי' בעיקר משכר התלמידים. אבל ה"סבא" ז"ל נתן לי כדי פרנסתי בריוח. בהיותי רב בפילוושקי ליויתי את הגרממ"ע ז"ל למוסקבה. שהינו שם כששה שבועות והצלחנו מאד. ה"סבא" ז"ל רצה לשלם לי בעין יפה ולא רציתי לקבל ונתעורר אצלנו ויכוח מעניין מאוד.
אני הייתי הראשון שהכניס את הישיבה ואת לימוד המוסר לספרותנו במאמרי ב"העברי", ב"המודיע" ועוד. עזרתי לר"א גרודזנסקי זצ"ל הי"ד ויבל"ח את הרי"ז דווארעץ בכתיבת מאמרים ורשימות על המוסר. פעם הלשינו עלי בפני ה"סבא" שאני קורא כל היום עתונים. ה"סבא" קרא אותי והוכיחני ע"ז, אמרתי לו את האמת שאני קורא עתוני המליץ וצפירה על מחלוקת המוסר כדי לדעת טענות המתנגדים. ה"סבא" הזמינני לחדרו כדי לקרוא יחד ודרש ממני להשיב בע"פ על טענות המתנגדים והוא ז"ל הוסיף על דברי, ופעמים רבות נשקני על ידי כדרכו בשעת התלהבות של חיבה לתלמידיו. כמדומה לי שספרתי במכתבי לכת"ר על נסיעת ה"סבא" אלי לגרודנא למנוע אותי מלימוד השפה הרוסית שלשם זה נסעתי לשם. בהתימתי לקרוא את ספרו אכתוב לו שוב אי"ה. חבל שלא נתן לי את הכת"י של ספרו לקריאה קודם הדפסתו.
ידידו יחיאל יעקב וו'ב
ובמכתב אחר לרב דב כץ זצ"ל (מעש"ק שלח כ"ז בסיון תש"ט) הוא מתאר את מעמד אפיית המצות עם הגאון ר' איצלה בלזר זצ"ל (הרי"ב), וז"ל:
"אני זכיתי שה"סבא" ז"ל שלח אותי עם חבורה של בחורים לאפיית המצות של רי"ב. ה"סבא" עשה זאת לכיבוד גדול לבעלי כשרונות או לעוסקים במוסר. הי' מתחרים רבים אבל ה"סבא" לא הניח לאחד לילך שם. הוא בחר! ושם ראינו צדקתו וענותנותו של רי"ב ויש לי לספר על זה. רי"ב בעצמו עמד על הספל שבו לשים העיסה. ה"לשה" היתה אשתו של ר' שלום פרוש ז"ל, שעזב את ב"ב והלך לוורשא, שם הסתתר בעלי' קטנה מתחת לגג בלא חלונות והי' סגור ומסוגר ולא נראה לאיש ורק יכלו לדבר עמו מתחת לדלת הסגורה14. גם את אשתו הנ"ל לא רצה לראות כשבאתה אלי' לוורשא. היא התאוננה בפני רי"ב והוא נחמה בדברים. ואני זוכר שאמר לה: איני מבין מהיכן למד דברים ודרכים אלו. וכי סבור הוא כי כל אחד רשאי לעשות עם עצמו מה שחפץ? לא! צריכים לשאול ולשמוע דעת רב ומורה. דער רבי ז"ל ודאי שלא הי' מסכים אליו. יכול הוא חלילה לגרום חילול השם. היא שאלה לרי"ב אם אינו רוצה לכתוב אלי' כנ"ל והוא ענה: אני? מה אני כי ישמע לדברי. כפה"נ הוא מפרש דברי חז"ל לעולם יעשה אדם א"ע כעורב וכו' כפשוטם. אבל לא זו הדרך. גם במאמרי מוסר של חז"ל צריכים לרב, לי הי' רב. אבל האוכל לומר לבעלך שאני ג"כ רב? לא יציית לי! אחד הבחורים שאל את חברו: באיזו שעה אנו עומדים: רי"ב שהי' לו חוש שמיעה חזק קפץ ממקומו ונגש לו והראה לו את שעונו15. אח"כ חזר על כל הבחורים שהי' מגלגלים ואמר להם: "ברידערלעך זאגט: איך וועלגערע לשם מצת מצוה" וביקש שכל אחד יאמר בפה. וכן ביקש מבעלת הלישה ומהאופה שיאמרו בפה כנ"ל, ואח"כ אמר להבחורים: ביטלתם מן התורה בשבילי, אבל אולי טוב שתתרגלו בהכנת אפיית מצות לשם מצוה ובמעשי גמ"ח לאיש כמוני שאין לו עוזרים. ובכ"ז: נאנח... זכורני שה"סבא" ביקשני לספר לו תהלוכות האפי' וכשהרביתי בתיאור הדברים נתפעל ונשק לי בידי".
לאחר פסח תרס"ג שלחו ה"סבא" לישיבת מיר, כדי שיסייע עם בנו הגאון ר' אליעזר יהודה פינקל זצ"ל, שהיה חתנו של ראש הישיבה הגאון ר' אליהו ברוך קמאי, להנהיג את לימוד המוסר בישיבת מיר16. וכך הוא כותב17:
"בדרכי לישיבת מיר סרתי לוילנה לקבל פני הרב איצלה בלזר ולבקש ממנו ברכת הדרך. הוא אמר לי: יכול אני רק להשיאך עצה טובה: למוד מוסר בכל יום ותדע להוקיר את הזמן היקר מכל יקר, הזמן הוא עצם החיים. הוא ז"ל גאון הדור ואני עודני נער צעיר והוא ליווני ממדרגות ביתו עד הרחוב, בברכת הצלחה בתורה. רציתי לחזור וללוותו עד שובו לביתו, אבל הוא הניע בידו ואמר: אם כן אין לדבר סוף, והרי אתה כגולה למקום תורה ורוצה אני ללוותך".
דרשה אחת שנשא הרי"ב בישיבת "כנסת ישראל" מתאר הגריי"ו בתיאור מרגש18:
"דרשה אחת של רי"ב חרותה בזכרוני. זה היה ביו"כ האחרון קודם עלותו לא"י. רי"ב ישב ישיבת ארעי בווילנה לשם הכנת עליתו ובא לסלבודקה כדי לשאת דרשותיו בישיבת כנסת ישראל בימים־הנוראים. עטוף בטליתו ובאדרתו הלבנה (קיטל) עמד על הבימה כשכל גופו רועד מפחד ורעדה. חיור, רזה, גבוה, דק כשלהבה, פתח במתק קול ממעמקים. פתח בפסוק אל תשליכנו לעת זקנה ככלות כחנו אל תעזבנו, המשיל משל, לחיילים שברחו מעבודת הצבא לחו"ל מאימת העונש החמור שהוטל על המשתמטים מעבודת הצבא (דיזירטורים). כעבור עשרות בשנים קם מלך חדש והוצא כרוז חנינה לבורחים, בתנאי שישובו וימלאו את חובת עבודתם בצבא. והנה, בא חייל זקן ותש כוח וביקש ליהנות מחנינת מלך זו והביע נכונותו לעבוד בצבא. אבל הפקידים הממונים שהסתכלו בגוף השחוח מזקנה לעגו לו ואמרו: כלך לך, הנך גבר לא יצלח לכל מלאכה... בהוציאו מילים אלה התעלף רי"ב וכמעט נפל ארצה מרוב בכי ונהי. בשוב רוחו אליו פנה לתלמידי הישיבה בקול תחנונים: אחים יקרים (בלשונו: טייערע ברידערלאך) הנכם אנשים מאושרים, צעירי האונים ומלאי כוח ויש בידכם לעלות למדרגה גבוהה, רק צריכים אתם לחוס על הזמן היקר מכל יקר ולהשתמש בו לצרכי עליה והשתלמות. קולו נפסק ונחנק מדמעותיו, ושוב פנה אלינו במתק קולו: אחים יקרים, חוסו נא על אדם זקן שהעביר זמנו לבטלה והגיע לגיל "שכמותו לא יצלח לכל מלאכה". הצטרפו נא עמי בתחינה לאבי־הרחמים, ושוב חזר בקולו הנעים ובניגון עצוב חוצב כליות ולב על הפסוק: אל תשליכנו לעת זקנה.
"את הרושם אין לתאר בדברים. הרגשנו כאלו זרם חשמלי עבר בתוכנו ולא קמה בנו רוח חיים. ידענו מי המתחנן אלינו, גאון קדמון, שכולו אומר קדושה וטהרה, איש שלא הפסיק ממשנתו אף רגע אחד ושלא שח מימיו שיחה בטלה – והוא מתמוגג בדמעות שלא יצא ידי חובתו כלפי אביו שבשמים.
"כמדומני, שמי שלא זכה לשמוע דרשה מעין זו של רי"ב, אינו יודע טעמה של חוויה דתית אמיתית. ולפעמים אני מהרהר בלבי, כי אין צורך בהוכחות לאמיתת הדת, חוויה דתית המחוללת סערה בלב ונפש היא ההוכחה היותר ברורה והיותר משכנעת".
הדברים השאירו רישומם על הגריי"ו עוד עשרות שנים אח"כ:
"... עדיין קולו הענוג והעצוב מהדהד בלבי ובהגיע ליל יו"כ וקריאת "אל תשליכנו" מנסרת באויר, פועם בי לבי בחזקה ותמונת הגאון מבהיקה לנגד עיני בהוד קדושתה"19.
במיר למד בחברותא ובהתמדה נפלאה ביחד עם ר' אליעזר יהודה, והתבודד אתו תקופה ארוכה כדי ללמוד בצוותא (ראה להלן בתחילת הפרק "על דרך לימודו").
בשנת תרס"ו בערך נתמנה הוא כרבה של העיירה פילוושקי בליטא, כשלפני כן הוסמך להוראה על ידי גדולי הדור: מהגאון ר' צבי הירש רבינוביץ מקאוונא בנו של ר' יצחק אלחנן זצ"ל20, מהגאון ר' משה דנישבסקי רבה של סלבודקה (ומח"ס באר משה), מהגאון רא"ב קמאי, מהגאון ר' אליעזר רבינוביץ מד"א דמינסק (ומח"ס משנת אליעזר)21.
בעירו הקים "קבוץ" לצעירים כשרוניים שהודרכו על ידו בנתיבות התלמוד, ומאז התפרסם בשם ה"פילוושקער רב" או "הפילוושקער עילוי". ואף בחירי סלבודקה היו באים לשמוע ממנו "חבורות". הגריי"ו אהב לספר שהגאון ר' אהרן קוטלר זצ"ל היה מ"בחוריו": וכלשונו – "פון מיינע בחורים".
שם נתגלה גם כפעיל בחיי ציבור, כשמשך בעט סופרים פרסם את מאמריו בעתונים ובירחונים חרדיים, והשפיע על יהדות כל רוסיה22. שבע שנים שמש ברבנות זו, הוא עצמו תיאר בצורה נפלאה את נופה האנושי וחייה היהודיים של עיר זו. והרי כמה מובאות23:
"בכלל היתה פילווישקי עיר שקטה אנשיה חיו בשלוה ללא פירוד לבבות ולא נראה הבדל חברותי בין תושביה. ההמון התייחס בכבוד למנהיגי העיר ובהערצת קודש ללמדני העיר. ענייני הציבור נחתכו ע"י מנהיגי העיר ולמדניה וההמון נשמע להם בלא ערעור ובלבד שבאה ע"ז הסכמת הרב. נמצאו בה הרבה למדנים גדולים שהיו מסוגלים לכהן במשרת הרבנות בערים גדולות, אלא שהללו העדיפו את החיים בעיר קטנה שאוירה היה ספוג רוח של אהבת תורה וחובת כבוד ללומדיה. החיים הרוחניים התרכזו בבית המדרש. בכל יום ויום התאספו בעלי הבתים מסביב ל"שולחן הגמרא" לשמוע שיעור בגפ"ת מאת רבה של חברת ש"ס.
"כמעט רוב בעלי הבתים נימנו בקרב החברים של "חברת ש"ס", "חברת משניות", "חברת עין יעקב". בשורה התחתונה – האנשים הפשוטים, עגלונים, הולכי כפרים, בעלי מלאכה. אך מעטים היו, אבל גם הם התחברו ל"חברת תהילים" והיו קמים באשמורת הבוקר ואומרים כמה פרקי תהילים. פסוק אחרי פסוק, נאמר ע"י אחד החברים חליפות. בש"ק היו באים בשעה ארבע אחרי חצות הלילה ואומרים תהילים עד תפילת הבוקר. מענין הוא שהיה קשה להפסיקם, ואפילו גערת הגבאים לא הועילה להפסיק את זמירתם, ורק כשנכנס הרב לתפילת השחרית סיימו את "אמירתם". בשבת או ביו"ט היה בית המדרש סואן מקולות הלומדים. בית המדרש היה מלא עד אפס מקום. מלבד החברות הנזכרות שלמדו אצל שולחנותיהם המיוחדים, נמצאו בחורי ישיבה שחזרו לבתי אבותיהם, וגם בחורים וגם "פרושים" (אנשים נשואים שפרשו מביתם) שגלו למקום תורה בפילווישקי והתפרנסו ע"י אנשי העיירה.
"בשנה שלפני מלחמת העולם הראשונה הורע המצב הכלכלי של בעלי השדות ונמצאו אחדים שהפצירו בי להתיר להם עבודת השדה בשבת ע"י פועליהם הגויים על פי "שטר מכירה" כפי הנהוג במכירת חמץ לפני פסח.
"בעיר וולקובישקי הסמוכה לפילווישקי הונהג היתר זה ע"י הגאון צבי מה-יפית, בהסכמתו של הגאון ר' אלי' קלצקין ז"ל, ששימש אז ברבנות בעיר מארימפול, ואולם בפילווישקי נאסר ע"י הרבנים שקדמוני להשתמש בהיתר זה מתוך נימוק פשוט, שמכירה זו היא בעצם פיקטיבית. אף לבי היה מהסס להנהיג בעיירה קטנה שרוב בעלי הבתים הם אנשי שדות מנהג שהונהג בערים גדולות ליחידים מועטים כיוצאים מן הכלל. הרגשתי כי היתר זה יגרום לחורבן חיי הדת בעיירה שהצטיינה בחייה הדתיים מסורתיים, וגם חששתי ללעג הצעירים שנתפסו להשכלה חילונית שיאמרו: צאו וראו כי היהודים הדתיים מערימים ומקיפים על הצו של קדושת השבת ושמירתה. בהיותי במצוק נסעתי לעיר ראדין לשאול בעצת הגאון הצדיק בעל ה"חפץ חיים" ז"ל. והוא ז"ל השתמט מלתת לי תשובה ברורה, ורק אמר לי במתק לשונו בהניחו ידו על כתפי: כבוד תורתו מקבל שכירות מרבנותו, ואתה רוצה לגלגל על שכמו של בעל הבית פשוט חומרה של הוראה חמורה זו?... הבנתי שאין דעתו נוחה מהיתר זה אלא שלא רצה לפרשה שלא לפגוע בכבודם של הרבנים המתירים".
"בשובי לפילוושקי הודעתי לבעלי-הבתים שאין ה"חפץ חיים" מרוצה מהיתר המכירה. מיד קבלו כולם באימה את האיסור ולא נמצא אף פוצה פה אחד נגדו"24.
בימי המלחמה הראשונה, מתוך הנסיבות הקשות, מיוסר מפגעי הזמן, נאלץ לעזוב את מקומו והגיע לגרמניה, למד באוניברסיטת גיסן ורכש שם מכשירי המדע להשתמש בהם25. קבל תואר ד"ר, ולימד שם לימודי יהדות, וטרם שקיבל על עצמו את התפקיד, כתב תשובה בעניין הוראת למודי יהדות לגויים26.
משם עבר לברלין, הוצע לו אז לעמוד בראש מערכת הכשרות של הקהילה הכללית בברלין, והגריי"ו סירב לכך ונימוקו עמו:
"הרי אני בתור מחוסר אמצעים כעת ותלוי לגמרי בפרנסי הקהלה נותני לחמי, חוששני פן אכשל ולא אוכל לעמוד בלחץ אם אצטרך להתיר דברים להקל במקום שמצפוני מצווה לי להחמיר"27.
בחורף תרפ"ה קיבל את התפקיד הראשי של הוראת התלמוד בבית מדרש לרבנים מיסודו של הגאון ר' עזריאל הילדסהיימר זצ"ל בברלין, אחר פטירת חברו הגאון ר' אברהם אליהו קפלן זצ"ל, ויותר מאוחר אף נתמנה לעמוד בראש הסמינר לרבנים. וכך מתאר הגריי"ו את המוסד הגדול בשער ספרו שו"ת "שרידי אש":
"זכה בית מדרשנו הגדול שבראשונה נוסד ע"י רבינו הגדול הגר"ע הילדסהיימר זצ"ל לשם חינוכם וגידולם והכשרתם של המתעתדים לרבנות, להוראה ולמנהיגות בישראל, זכה ועלה ונתעלה להיות מרכז ההוראה, למוסד עליון לענייני הלכה ולענייני הנהגה קהלתית וציבורית. מיום שחזר הגר"ע הילדסהיימר, יליד העיר הלברשטאדט באשכנז, מרבנותו הראשונה בעיר אייזנשטאדט אשר באונגארן לארץ מולדתו ולעיר ברלין בירתה, התחילה תקופה חדשה בחיי היהודים באשכנז, אשר כבר הוצפה בזרם ההתבוללות האירופאית. בראשית ביאתו לברלין יסד את העדה החרדית "עדת ישראל" אשר ביחד עם העדה הנהדרה בפרנקפורט עמדו בראש תנועת התחיה הדתית שמטרתה היתה להחזיר עטרת היהדות ותפארת חיי המסורת הקדושה ליושנן. אח"כ יסד את בית מדרשו הגדול לתורה ולתעודה ועמד בראשו כל ימי חייו. ר' עזריאל הילדסהיימר הי' גאון תלמודי (תלמידו של בעל "ערוך לנר") ובעל השכלה מדעית מקיפה. בשיבה אל מקורות היהדות בעיון ולימוד בש"ס ופוסקים ובספרות הגאונית והרבנית הגדולה ראה את הערובה היותר בטוחה להחזרת תפארת היהדות לקדמותה. אורה המבהיק של היהדות המקורית תדחה את הזוהר החיצוני של התרבות האירופאית החדשה. אבל הוא דרש מתלמידיו שבל יזניחו את העבודה בשדה חכמת ישראל על יסודות המסורה – הוא טען כי לא מספיק בימינו שהרבנים ידעו פרק בהוראות איסור והיתר, כשרות וטריפות, טומאה וטהרה שבוודאי הם יסוד היסודות בחיי יהדות, אלא הם צריכים לעמוד בפני העולם הגדול ולהוכיח צדקת היהדות ואמתותיה הנצחיות בפני המדע החילוני. על רבנים כנושאי דבר ד' להסביר להעם ולעולם את דעת היהדות על כל הבעיות של המוסר, של המשפט ושל התיקון הסוציאלי שהדור החדש מתחבט בהם. עליהם להראות כי אין היהדות אוסף של חוקים ומנהגים דתיים לבד, כי אם כוח רוחני מכריע בחיי האנושיות, ומובן, כי אין להם להשאיר שום בעיה ושום התקפה מצד מדעי-הטבע בלא תשובה הוגנת ומשכנעת. בהדגשה מיוחדת הראה הגר"ע הילדסהיימר על חשיבות הדרשה בבתי כנסת ועל הכושר להופעה פומבית. לדרשה ולנאום יש השפעה גדולה בדור של תעמולה צווחנית. אי אפשר לרב בימינו להשתמט ולהתכווץ בקרן זוית של חדר למודיו, עליו לעמוד בשער, ועליו למצוא נתיב ללב הנוער המתגדל ומתחנך בבתי ספר חילוניים ע"מ לקרבו ולהכניסו לעולמה הרוחני של תורת היהדות. הוא צריך לדעת את המתחדש סביבו בעולם המדע והספרות, את זרמי הרוח ההולכים ומתחדשים מתקופה לתקופה. בלא הכשרה שיטתית ובלא ידיעת שפת המחשבה המודרנית לא יוכל למצוא את הנתיב ואת מגע הנפשי לעולמו הפנימי של הנוער ושל בני הדור החדש.
"לאמתו של דבר ולמרות שמו הרשמי לא רצה הגרע"ה ז"ל ליצור מוסד מיוחד לרבנים ולמשמשים בקודש. בעיקר רצה ליצור מוסד לגידול אינטילגנציה דתית. כשלון מיהדות בדורו נגרמה בעיקר בשל מחסור באינטיליגנציה דתית, כי כל אנשי האינטיליגנציה של אז היו כולם בלתי-דתיים והם גינו את החרדים והלשינו עליהם כעל מורדי-אור ומחוסרי-תרבות. הגאונים של אז שישבו על כסאות הרבנות בערים גדולות התבודדו בד' אמות של הלכה ובהם יצרו באמת גדולות ונפלאות בשדה התורה, אבל מתוך שהי' מבודדים אבד להם הקשר עם המוני בית ישראל. לא הי' ביניהם אנשים כמו ר' סעדי' גאון, כהראב"ע, או כהרמב"ם והרמב"ן ור"ח קרשקש, שידעו לחדור לתוך מבצרי המדעיות החילוניות ולהוקיע את ריקנותה לעיני השמש.
"מבין האינטיליגנציה הזאת שהתחנכה בבית מדרשו של ר"ע הילדסהיימר צריכים הי' לצאת רבנים מוכשרים לתעודתם, להאיר את היהדות ולשמור משמרת התורה והאמונה וכל סגולות הקודש של אומתנו. והם הוכשרו לכך באופן שיטתי ויסודי.
"... משמת ה"רבי" הזקן, זכרונו לברכה, עמד בראש בית המדרש תלמידו וחברו הגדול הגאון המופלא מרן ר' דוד צבי הופמן זצ"ל. על רד"צ הופמן אין צורך להרבות בדברים. הוא הי' גאון בתורה ואחד מאבות הראשונים של חכמת ישראל ... בזקנותו, כשהרגיש הגרד"צ את תשישות כוחו, ביקש שיוסיפו לו כח חדש במילוי התפקידים הגדולים של בית המדרש. מנהלי הסמינר מנו את הג"ר אברהם אלי' קפלן, אחד המיוחד בגאוני ליטא הצעירים והוא נועד למלא את מקומו של רדצ"ה. לצערם וליגונם של תלמידיו ומעריציו הרבים לא ארכו ימי משרתו בביהמ"ל. אחרי עבודה פורי' ומבורכת במשך ארבע שנים נפטר הגראא"ק בט"ו אייר תרפ"ד. בן ל"ד היה בפטירתו.
"ואני כאשר נקראתי לבוא ולעמוד במקום גדולים, לשבת על כסא מרום של גאוני ישראל ומאורי', ידעתי את מיעוט ערכי, שאין אני ראוי לחוות דעה ולהכריע הלכה לרבים, לא יכולתי להשתמט מלקבל עלי עול ההוראה הכפולה. משימה אחראית זו הוטלה עלי ע"י חבר המורים של בית מדרשנו וע"י הקוראטוריון של בית המדרש שהי' מורכב מרבנים גדולים ואנשים מפורסמים.
"... ורעיון-לואי מפעם בלבי: תלמידי בית מדרשנו נתפזרו לכל רוח ולכל קצווי העולם, אולי ישמש להם ספרי זה מעין קשר ואיגוד מתוך זכרון הימים הראשונים שבהם הי' קשורים והדוקים לבית מדרשנו והשראתו הרוחנית היתה יקרה בעינהם.
"בית מדרשנו הגדול חרב בעו"ה, אבל זכרו הקדוש לא יסף מקרב לב תלמידיו. רבים מהם עלו לגדולה ומכהנים פאר בערים גדולות בכל רחבי העולם היהודי ומקדשים ומפארים שם ישראל ושם תורתנו ואמונתנו, ואחרים עלו לארצנו הקדושה ופועלים כרבנים כמורים ועומדים בראש החינוך הדתי, ואחדים עומדים בראש השלטון הממלכתי וכולם עושים חיזוק לתורת ישראל בארץ ישראל. יהא שמו הגדול ברוך ומבורך.
"יעמוד נא ספרי זה כמצבה צנועה לבית מקדש מעט שבמשך שמונים שנה הפיץ תורה ואורה לפזורי ישראל"28.
ועל יחסו למוסד יש ללמוד ג"כ ממכתבו בח' דחנוכה תרצ"ד לגאון ר' חיים עוזר זצ"ל, וז"ל:
"... אנחנו עושים שלא תשתכח תורה מישראל באשכנז. וממי יצאה הרוח של אהבת תורה בכל אשכנז עד שרבים נוסעים לישיבות? האם לא מבית מדרשנו? ידוע הדבר כי גם אלה שלמדו אצלנו כמה שנים אינם מקבלים תעודה אם אינם ראוין לכך. ובכלל מדוע נגרע חלקנו מכל הישיבות. לאמתו של דבר יש לנו ישיבה כמשמעה הטוב, ואיזה לימודי חול לומדים אצלנו, רק תנ"ך ותולדות ישראל, האם גם אלה לימודי חול? ומעיד אני כי בזמן האחרון שוקדים תלמידנו כל היום עד שעה מאוחרת בלילה ובכל האולמים והתאים נשמע קולה של תורה. ובי"ש ובמדות טובות לא נופלים תלמידינו מתלמידי הישיבות בפולין ובכל מקום בואם מקדשים ש"ש ברבים כידוע ומפורסם ורק צרי עין מכחישים דבר זה ...".
על עבודתו בעומדו בראש הסמינר העיד29:
"יגעתי בכל כוחי ובאימוץ העיון להוציא הלכה ברורה, בשאלות חמורות בקשתי את הסכמותיהם של גדולי הדור, והם נענו לי וכמעט תמיד הסכימו עמדי".
ידוע גם המעשה שהיה בינו ובין הרוגצ'ובר כאשר פסק לאסור חליצת מומר בשעה שיש לו עוד אח שאיננו מומר (שא"א היה להגיע אליו)30:
"וכבר היה לי ריב גדול עם הגאון ז"ל באשה שנפלה לפני שני אחים והאחד היה משומד והשני היה כופר בה' ובתורתו מחלל שבת וכל קדשי ישראל בפרהסיא ובארץ רחוקה, והתיר הגאון שתחלוץ למשומד. ואני העזתי פני וכתבתי להגאון שדעת הרמ"א וכן דעת החתם סופר אינה כן וגם הבאתי ראייות לדבריהם והסכימו עמי כל גדולי הדור, והגאון גער בי בנזיפה גדולה וחרף וגדף אותי כאחד הריקים וכתב אלי בזו הלשון: "הוא הולך אחרי הנמושות (הרמ"א והחת"ס) ואני הולך אחרי הבבלי והירושלמי". וסוף דבר, אמרתי לרבני ברלין שהם מחוייבים לשמוע לדברי הגאון, שהוא גאון הדור ואני כנגדו כקליפת השום, אבל אני כשלעצמי לא אשמע לו שאין הלכה כמותו, אלא מחוייב אני לשמוע לרבינו הרמ"א ורבינו החת"ס, שנתקבלו באומה לפוסקים אחרונים. וסוף דבר, המשומד לא רצה בשום אופן לחלוץ. וכפי הנראה ראה בזה הגאון אות מן השמים, שמאז חדל לבזות אותי בפני אורחים עוברים כמו שעשה קודם".
בנוסף לזה שחלק על הרמ"א והחת"ס, טענת הרוגוצ'ובר היתה שגם קומוניסט הוא בסופו של דבר כמומר וע"כ א"א לומר שלא תחלוץ למומר כיון שיש אחר שאינו מומר, אך הרב ויינברג חילק בצורה נחרצת בין משומד וכופר:
"אבל מכל מקום יש לעניות דעתי לחקור ולדרוש אם הכופר והמומר לכל התורה הוא באמת כופר ומומר, שפעמים הרבה הם עבריינים מתוך קלות דעת ובהפקירא ניחא להו, מה שאין כן המשומד כבר עשה מעשה לעקור מלבו כל רגש בושה וכיבה בידים את הזיק האחרון של זיקה ליהדות ולעם ישראל".
הרב ויינברג היה מחונן בכל הסגולות הטובות של רב מנהיג הקהילה: אהבת הבריות, התעניינות בגורלו של כל אחד מבני קהילתו ונכונות לעזרה בעצה טובה ובכל מילי דאפשר לכל הפונה אליו. סגולות אלו לא עזבוהו גם בהיותו אח"כ לראש הסמינר. אמנם, ביחסו לתלמידיו נתווספו תכונות מסויימות. הוא היה מדריכם ומנהיגם בכל דרכי חייהם. יכול הי' לגלות כלפיהם תקיפות, ובד בבד הוא דאג לצרכיהם החמריים והרוחניים, לרבות גם עניינים משפחתיים. ויחס התלמידים אליו היה כיחס התלמיד אל הרב במובן המקורי של המושג זה, שעליו נשנו הדינים במשנה, שרבו קודם לאביו. הם היו שואלים בעצתו בכל העניינים הנוגעים לעבודתם ולחייהם הפרטיים, כגון נשואין, קבלת משרה וכד'.
היה מקורב לגדולי דורו וקשור אליהם בעבותות אהבה.
– הגאון ממונקץ' בעל "מנחת אלעזר" כבדו בחתונת בתו היחידה בכבוד גדול, הושיבו לידו ואף כיבדו בברכת המזון והודיע לכולם: אמנם כולכם אורחים חשובים בעיני, אך הרב ויינברג חשוב בעיני ביותר ("איז מאיין טייערסטע גאסט")31. כשהרב ויינברג תמה כיצד הדבר שכך מקרבו ענה לו: ברלין זה ברלין ומונקץ' זה מונקץ'.
– האדמו"ר מגור, בעל ה"אמרי אמת", פגשו במרינבד, והיה מטייל עמו שעות ומשוחח עמו על דברים העומדים ברומו של עולם. היה מספר שבשבת היה הרבי משוחח אתו אך ורק בלשה"ק32. כמו"כ קשר שם קשרי ידידות עמוקים עם האדמו"ר מחב"ד הריי"ץ, ומתוך כך נרקם גם הקשר עם חתנו האדמו"ר רמ"מ שניאורסון, והיה מספר כיצד הוא בא אליו לבית המדרש לרבנים בברלין ע"מ לקבל תעודת "סמיכה" - לה נזקק בשביל השלטונות, וכיצד שוחח אתו ארוכות בלימוד.
– הרב מקובנה, התייעץ עמו לעתים קרובות, וגם טיפל בו בפרוץ המלחמה כשהיה חולה מאד בקובנה33.
– ה"חזון איש" שלא היה רגיל לעיין באחרונים החשיב מאד את קונטרסו, בענין העברת עצמות מתים, ורשם על שוליו את הערותיו34.
– ר' חיים עוזר גראדזענסקי, קצרה היריעה מלספר35.
ביושבו בברלין באו לבקרו כל גדולי ישראל שעברו שם, ביניהם רבי אלחנן וסרמן זצ"ל, ראש ישיבת ברנוביץ, שאף נתן שיעור בבית המדרש, בחורף תרצ"ז. הרב ויינברג קידמו במילים חמות, ולעיני כל הקהל פתח ובירך בשם ומלכות "שחלק מחכמתו ליראיו" על אף התנגדותו של הרב וסרמן, שמיחה בהתרגשות: "ניין, ניין, ניין", ואמר עם דמעות בעיניו שיש בזה ברכה לבטלה36.
גם רבי יוסף לייב בלוך ראש ישיבת טלז בקרו בברלין, והרב ויינברג באחת מאגרותיו ללוקח נכדת הרב בלוך, הגאון ר' מרדכי גיפטר שליט"א, ראש ישיבת טלז בקליבלנד, כותב:
"הנהגתו זו (שבקרני במעוני) עוררה בי השתוממות גדולה ..."37.
באותה תקופה היה ראש לרבנים החרדיים בגרמניה. הם הריצו אליו את שאלותיהם בענייני דת והלכה למעשה, שדרשו ממנו התרכזות בספרות הרבנית ובשו"ת מכל הדורות. במקצוע זה היה לאחד מראשי המשיבים בדור. גדלותו בתורה ובקיאותו המופלאה במקצועות המדע היוו כח משיכה לסופרים, חוקרים, אנשי מדע דגולים, ואף נכרים, ששחרו לפתחו להתבשם מחכמתו.
אחרי עליית הנאצים לשלטון, בתרצ"ה, הוצע לו לעמוד בראש בתי-הדין באנגליה38. הוא התמהמה בהחלטתו מתוך דאגה למוסד שעמד בראשו ולתלמידיו שעזר להם להסתדר במקומות מחוץ לגרמניה. הוא עצמו המשיך לתת שיעוריו, ותלמידיו שהשתתפו בשיעורו היומי בסמינר לרבנים בברלין בשנה האחרונה של קיומו (תרח"צ), שומרים בזכרונם את התמונה הבלתי נשכחת, כיצד משתדל הרב ויינברג, בהתאמצות ובחיבה יתרה, להבהיר את הסוגיות המסובכות של הגמרא, והוא שקוע כל-כולו בחידודם ובליטושם המדוייק של הגדרים התלמודיים, בה בשעה שאוייבה האכזר ביותר של היהדות דופק כבר בדלת ממש.
הרב ויינברג ניסה למצוא מקומות מקלט לכל תלמידיו וחבריו להוראה. כשראה שהסמינר הוא על סף סגירה רצה לנסוע לארץ, אך באותו זמן חלה, ועבר ניתוח ע"י רופא צעיר, שהזריק לו כמות מוגזמת של כלורופורם. התוצאה היתה נזק גופני ונפשי שלא איפשר לו נסיעה לארץ39. הוא נאלץ לנסוע לקובנה והיה שם רתוק למטה. שבועיים או שלושה לפני פרוץ המלחמה, הביאו גיסו, גולומב, לוורשא להתיעצות רפואית. תרופה לא נמצאה לו, מצבו הרפואי הורע, והמחלה הכריחה אותו להישאר בוורשא40.
על הסבל הנורא שעבר בתקופת המלחמה בגיטו בוורשא –שם הי' לנשיא אגודת הרבנים הכללית ואגודת רבני וורשא, ושם התקין קשרים עם רבנים וידידים בארצות נייטרליות, שהמציאו לו אמצעי כסף וחבילות רבות של מזון שמיהר לחלקם בין רבנים חכמים וסופרים – ועל גלגולו של ספר "כלולת-שאול" שנדפס שם בחשאי, ראה תיאור מופלא, פרי עטו של הרב ויינברג עצמו (מובאה מתוך ספר "יד שאול"), נדפס בסוף ספר זה, בנספח ד' (פרק ג' –הגיטו הוורשאי– ופרק ד' –גירוש מן הגיטו בשבי–), וראה שם בהערה כיצד נפש הרב הנרמסת תחת מגפי השטן, האירה באור מסירות הנפש וחוללה "מרד" בגיטו. מן הגיטו הוא הועבר כ"שבוי רוסי" למחנה הסגר בגרמניה, ושם זכה סוף סוף, כלשונו, להיכנס לתוך שורת המעונים על קדושת שמו יתברך.
אחרי המלחמה היה חולה ומחוסר כל. אחרי השתדלות של כמה מתלמידיו, ביניהם אבי הרב שאול וינגורט זצ"ל, וד"ר מרדכי (מרכוס) כהן מבאזל41, הגיע לשוויץ ומצא מנוח בעיר מונטרה השלווה42, שם התאושש לאט לאט, ונעשה "משיב הדור". באחת מתשובותיו הוא כותב43:
"בבואי ממקומות מרפא מצאתי גל גדול של מכתבים בענייני הוראה הלכה למעשה וידי מלוכלכות בדיו להשיב לשואלים. בעו"ה נעשית אירופה יתומה מרבניה הגדולים והרבנים משוויץ, צרפת, הולנד ואנגליה וגם מדרום אמריקה פונים אלי בשאלותיהם, ולי אין סופר-עוזר ומלאכתי מוכרחה להעשות בידי עצמי".
"בזכות אישיותו המיוחדת נהפך חדרו הקטן מרכז יהודי אליו נהרו רבנים ואנשי מדע, סופרים ומחנכים, אישי ציבור וסתם יהודים זקנים וצעירים בכל ימות השנה"44.
ואף העיירה הקטנה היתה בזכותו –ובזכות הישיבה המפורסמת ישיבת "עץ חיים" (מיסודה של סבי הגאון הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל) ששכנה על גבעה מעל האגם– לתל תלפיות. עיירה קטנה – שבקושי גדול עלה לאסוף מנין ב"שטיבעל" מדי יום ביומו. וזכורני שמורנו הי' מברר אצלי מדי ערב האם יש סיכוי כלשהו שיתאספו למחרת עשרה אנשים למנין. ותמונה אחת חרותה עמוק בלבי: תמונה של יהודי זקן חולה ותשוש, המכתת רגליו בימי חורף הקשים, בשעה שעדיין לילה בחוץ, ויורד את מורדות ההר (משך שנים הי' מתגורר הרב ויינברג במרומי העיירה) עם משענת בידו, כשהוא מסתכן בסכנה של ממש בהחלקה בשלג או בקרח, ע"מ שלא יתבטל המנין של הבעלי בתים. וחוויתי כיצד מקיים מורנו במסי"נ מה שהוא דרש על מאמר חז"ל: אמר ר' יוחנן בשעה שהקב"ה בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס שנאמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה (ברכות ו',ב):
"... אבל לפרקים יארע כי רק איש אחד הי' חסר להשלמת המנין. ועל אותו האיש שבהחסרו נתבטל המנין הקב"ה כועס ואומר: מדוע באתי ואין איש. אותו איש שנתעצל להשלים את המנין קיפח שכרו ושכר כל הצבור, אלמלי הי' מזדרז ובא לא הי' המנין חסר"45.
"קרוב לעשרים שנה ישב הגריי"ו זצ"ל במונטרה אשר בשוויץ. שבור מתלאות מלחמת העולם השניה הגיע לשם. אך כאותו נר דועך –הגדל פתאום עוד פעם לאור מלא ומאיר את כל סביבתו כבתחילה–, כך האיר נר ישראל זה בשנים אלו עוד הפעם לפי אופקיו הרחבים כבימיו הראשונים, האיר וחימם את סביבתו"46.
אור לד' בשבט תשכ"ו נפטר לבית עולמו, וארונו הובא ארצה.
"משמת רבי יחיאל יעקב ז"ל בטלו האשכולות. הלך לעולמו איש שהכל בו, איש שלכל בו. גאון ופוסק, חכם ופקח. שרוי היה באהלה של תורה ונהירין היו לו שבילי המחשבה וההגות הכלל-אנושית. חובב ספרות ובעל לשון וסגנון. ומעל לכל בעל לב טוב היה. ידו היתה פתוחה לכל, אזנו היתה קשובה לצרות הכלל ולדאגות הפרט. מעולם לא איחר להושיט עזרה וסיוע ותמיד בדרך של כבוד ובטוב-טעם47.
"דלת נעולה או שעות קבלה מושגים בלתי מובנים היו לו. אדם –באשר הוא אדם– זכה לתשומת לבו המלאה48 ולא אמר רב וגדול אני בישראל, שעתי דחוקה ועסקי מרובים. שילוב של לינה בעומקה של הלכה עם לב פתוח, בית פתוח לרווחה, ונשיאה בעול עם כל אחד ואחד היה בו, כדמותם של גדולי ישראל החקוקה בלב העם. כל זאת היתה בו ועוד אחרת, כשרונותיו ומדותיו סייעו בידו להטות אוזן לדופק החיים של הדור, מתענין היה בכל אסכולה וזרם, נתן לב להבין מה מציק להם לבריות, מה גורם להם שייתפסו לשיטה זו או אחרת. אמן השיחה היה ותמיד הצליח ליצור מגע עם שומעיו. הצלחתו למצוא מסילות ללב הבריות נבעה מכך, שלא רק בשכלו בא אליהם אלא גם במידת טובו. כל דבר אנוש לא היה זר לו, על כל הקרינה דמותו בכיוונים רבים, ובעלי דעות שונות ורחוקות זו מזו מצאו בו את איש עצתם.
"... העוסק בתורה ידיו מלוכלכות בדם שפיר ושליא וראשו בעולמות עליונים, מי שזוכה לאור תורה זוכה לחבוק עולמות ולעשות שלום ביניהם. אין לך מעורה בחיים כעוסק בתורה ואין לך מפליג למרחקים כמותו. כזאת היתה דמותו של רבי יחיאל יעקב ז"ל שהלך מעמנו ולא השאיר כמותו"49.
"חיבוק" זה של עולמות כה מגוונים, פלפולה של תורה של גאוני ליטא ודרכי ההוראה של גדולי גליציא, מזרח ומערב, תנועת המוסר ושיטת "תורה עם דרך ארץ"50, ועוד51 ועוד, שנפגשו בהאי גברא רבה, "אדם הגדול בענקים"52, "תפארת המעלות"53, הי' יחיד במינו, והוא בא לביטוי בעת הלוויתו. כל אחד רצה לראות את ר' יחיאל יעקב מוצא מנוחה במקום המקורב אליו, כאותם האבנים שהתחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו וזאת אומרת עלי יניח. סופו של דבר, הגאון ר' יחזקאל סרנא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, הכריע54. הטריח את גופו המיוסר ממיטת חוליו, בא ועמד על פרשת דרכים, וציוה על תלמידיו, עם מקלו בידו, "להשתלט" על המיטה ולהביאה למקום מנוחתם של גאוני עולם, בחלקת הרבנים בהר המנוחות, קרוב לקבר ידידו ורעו של הגריי"ו, רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר, בקבר שבעצם הי' מוכן בשבילו עצמו55.
איש התורה הי', איש שהתורה מילאה את כל חדרי לבו, ובכל פינה שישב הרביץ תורה ברבים ואש תורתו אחזה בלב כל אחד, החל מה"חבורות" שנתן בסלבודקה, דרך ה"קבוץ" שהקים בעיר פילווישקי, בהמשך הרביץ תורה ב"מערב" ביושבו על "כס הנשיאות" בסמינר בברלין, וב"מזרח" בשעות הגיהנום של גיטו וורשא, וכלה בהפצת מעיונותיו בכל קצות תבל מפינתו הקטנה שבמונטרה, אחרי שהגיע שם שבור ורצוץ מתלאות המלחמה.
הוא היה מהאחרונים שה"יבין שמועה" עם ה"יורה דעה" היו צמודים אצלו יחדיו.
איש המוסר הי' – לא הטיף מוסר אלא חי את המוסר, בכל דרכי-חייו לימד מוסר. כל צעד ושעל שלו נבחן בפלס, כל מעשה ופעולה, כל תנועה שעשה נמדדו ונשקלו על ידו במשקל העדין אשר קיבל מרבו הגדול, ה"סבא"56. ויחד עם זה ניכר הי' בכל הליכותיו כבעל רגש גדול57.
ודבריו להלן על לימוד התורה נאים הם למי שאמרם58:
"לימוד התורה אינה רק מצוה כשאר המצוות הדורשות כניעה וציות וביטול רצונו מפני רצונו של מקום. התורה היא אויר הנשימה לנפש הישראלית שממלא אותה אהבה ושמחה ואושר אין קץ. האיש הדתי מקיים גם מצוות בוראו, לא מתוך ציות של כניעה, אלא מתוך תאוות רעבון נפשו, כתינוק החובק שדי אמו. אהבה זו אינה נקנית לאדם עפ"י פקודה, ואפילו לא עפ"י פקודת החוק הקדוש, אלא היא זורמת מתהום הנפש והיא מצויה רק אצל אנשים שהעולם החיצוני הוא בשבילם חלל ריק ואפסי, ושרק הקשר עם התורה ועם המצוות הכתובות בה מכשירים אותם לבנות להם עולם פנימי ועשיר. שמחת האושר של גדולי הדת אין כמוה לעומק ולנועם בממלכת הרוח. אפילו גדולי המחשבה והאמנות, שזכו ליצירות בעלי ממד עולמי, לא טעמו טעמה. שמחת אושר זו הוא מנת חלקם של אנשי תורה וגדולי דת בלבד".
על דרך לימודו
אין בידי כלל לתאר אפי' מקצת מן המקצת מדרך לימודו של הגריי"ו, שהי' מאחרוני ה"אריות שבחבורת גדולי התורה"59. ועדיין חזק עלי רושם דבריו של הגאון ר' אליעזר יהודה פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר, שביקרתי אצלו בשנת תשכ"ד. כששמע שאני בא בשליחותו של הרב ויינברג אורו פניו משמחה, ובמשך השיחה אמר לי בזה"ל: "איר זאלט ויסען אז א רב ויינברג איז ניט נור דער גדול פון דעם דור נור פון א סאך דורות" – "תדע לך שהרב ויינברג איננו רק גדול הדור הזה אלא של הרבה דורות" (הקשר של הרב ויינברג עם ר' אליעזר יודל הי' קשר נפשי עז, ור' אליעזר יודל אף הפציר ברב ויינברג, בהיותו במונטרה, לעלות לירושלים ולכהן כראש ישיבה בישיבת מיר. וכשנודע לרב ויינברג על פטירתו של ר' אליעזר יודל, צערו הי' קשה מנשוא והוא חש שאתו הלך גם עולמו, עולם של גאוני ישראל שמלפני השואה אתם הי' בקשרי ידידות עמוקים60, וכשהוא עצמו הלך לעולמו זמן מועט אח"כ חשתי בקיום המקרא "בחייהם ובמותם לא נפרדו". הרב ויינברג סיפר לי פעם על התהוות הקשר המיוחד הזה. "התוודה" בפני: דע לך שכל התורה שיש בידי היא בזכות מספר שנים שהסתגרתי בחדר עם ר' אליעזר יודל ועברנו יחדיו על הש"ס. כל מה שבא אח"כ אינו אלא השלמה ו"קישוט" לאותו קנין שקניתי אז). ובאותו יום הלכתי ג"כ לגאון מטשיבין זצ"ל בשליחותו של הרב ויינברג והוא אמר לי בסגנונו הוא דברים ממש דומים לדבריו של ר' אליעזר יודל. ומי אני איפוא שארהיב עוז בנפשי "להגדיר" את שיטתו ותורתו של הגריי"ו. ובפרט שיודע אני שכל מה שקיבלתי ממנו בחייו – זכיתי "מן ההפקר": אחרי השואה אבי מורי הרב שאול וינגורט זצ"ל הביא את רבו המובהק למונטרה ובתלמידו זה האהוב עליו, מצא הרב ויינברג לשעה נקודת מנוח לנפשו הדואבת והמיוסרת, כפי שהוא עצמו מספר בהקדמה ל"יד שאול" (ומובאת להלן בנספח ד' לספר זה). וכשקרא האסון האיום במונטרה (עיי"ש בנספח), טיפח הרב ויינברג קשר ייחודי אלינו, ילדי אבא ז"ל, והיינו לו כעין נחמה פורתא לנפשו שחלל בקרבה. וכך העביר עלינו מן האהבה שאהב את אבא ז"ל, וכשגדלתי הי' מוכן להקדיש יום יום מספר שעות ללמוד אתי, ואוי לי שלא הי' לי לב לדעת ועיניים לראות ואזניים לשמוע ולא השכלתי לינוק אפי' טפה מן השפע שהי' מוכן להניק.
וע"כ אינני בא "להגדיר" את שיטתו, ורק אשרטט בקצירת האומר כמה קוים כללים המאפיינים את דרכו הלימודית כפי שנקלטה בנפשי.
א. "אמונת חכמים – פלפול תלמידים"
אקדים בדבריו של הרב ויינברג ב"שרידי אש", ירושלים תשנ"ט, ח"א סי' קי"ג, בתשובה למי שכתב להקשות על סברתו – מדברי גדולי האחרונים הפני יהושע והגאון ר' עקיבא איגר:
... אבל מה בכך, הלא כן היא דרכה של תורה, לפלפל ולחדש גם נגד גדולי האחרונים ורק בנוגע להלכה למעשה אסור לנו להעלים עין מדברי הגאונים ז"ל, שדעתם רחבה מדעתנו והננו כולנו כקליפת השום נגדם, אבל בנוגע לסברא ולהסברת המושגים יש לנו רשות לחדש ולאמר דברים שלא עמדו עליהם, כי כל איש מישראל שנשמתו היתה במעמד הר סיני קיבל חלקו בתורה ובחידושי התורה ואין לערער נגד זה. ורגיל אני לפרש מה שמנו חז"ל בפרקי אבות בין מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם: פלפול התלמידים ואמונת חכמים. ולכאורה הם סותרים זא"ז, ובכלל מה שייך אמונת חכמים לקנין התורה? אבל זהו הדבר: אם אינם מאמינים בחכמים, אז עוברים על דבריהם בקלות דעת וביהירות של שטות, לומר בזחיחות הדעת: הם לא הבינו, ונמצא שאין אדם יגע כלל להתעמק ולהעמיד דבריהם ז"ל, וסוף הדבר מתברר שאנחנו טעינו ולא הם. ולכן מדרכי החכמה הוא להאמין שהם לא טעו, ח"ו, ורק אנחנו קצרי-ראות ומעוטי-דעת. אבל להאמין סתם ולא להוגיע את המוח בעיון ובמחשבה, אלא לומר סתם: הם ידעו ויכולים אנחנו לסמוך עליהם בלא מחשבה – ג"כ לא נכון, אלא צריך לפלפל בסתירה ובספיקות כאילו היו אנשים משלנו, ועי"ז באים להעמקה יתירה ולחדירה עיונית. נמצא ששתי המידות יחד, אמונת חכמים ופלפול עד קצה האחרון, מביאים לקנין התורה. והקב"ה חדי בפלפולא דאורייתא. וראה מאמר נפלא בגיטין ו',ב: ואשכחי' ר' אביתר לאליהו, א"ל: מאי קעביד הקב"ה ... א"ל אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר ... א"ל: אלו ואלו דברי אלוקים חיים. והעולה משם, אף שכל אחד לא כוון להאמת כולה, שהרי "זבוב מצא ולא הקפיד" ורבי אביתר אמר בפירוש הפסוק: "ותזנה עליו פלגשו" זבוב מצא לה, וזו היתה הסיבה, מ"מ כוון במקצת אל האמת, שהקב"ה שמח אף במי שמכוון במקצת לאמת התורה. והדברים עתיקים. עכ"ל.
אמונת חכמים איננה סותמת אלא פותחת את מעיינות היצירה. בגלל שאני מאמין אני רוצה להבין! ודווקא מפני שאני חדור בהכרה עמוקה שרוח הקודש שרתה בבית מדרשם ז"ל, וכל מה שאמרו נובע ממקור החכמה, אני מפלפל איתם בסתירה, עד שעולה בידי להעמיד את דבריהם ז"ל. וכך כותב הגריי"ו, כשעלה בידו למצוא דרך ליישוב פני יהושע מוקשה: "ונתתי הודיה לנותן התורה יתברך שמו, שזיכני להציל כבודו של רבינו הפני יהושע ז"ל שלא יראה ח"ו כטועה בפירוש הגמ' או המעלים עיניו מגמ' מפורשת"61.
וזכורני בעת שהייתי מדפיס במכונת כתיבה את תשובותיו – נתקלתי לא אחת ולא שתיים בדבר שהיה נראה לי תמוה. ובמיוחד זוכר אני בחידוש מסויים בענין ספק טרפות שהי' ברור לי כשמש שטעות נפלה פה ויש "למוחקו". אלא מכיון שישבתי קרוב לחדרו של הרב ויינברג ניגשתי אליו ע"מ להראות לו את ה"טעות", והוא ישב ועיין איזה זמן, והסביר לי את עומק כוונתו. והתברר לי לפתע שאני טעיתי ולא הוא, ואני הוא שעברתי על דבריו "בקלות הדעת", ושאמרתי "בזחיחות הדעת" שהוא טעה. ורגע קטן זה הי' לי לרגע גדול בחיים. הוא ליווה אותי לכל אורך הדרך כשעסקתי בביאור דברי הגריי"ו הסתומים או המוקשים. ומאידך נשאתי קל וחומר בעצמי: ואילו זכינו שגאונים –שהרב ויינברג עצמו עמד בפניהם בדחילו ורחימו וחשב את עצמו "כקליפת השום" נגדם– היו יושבים בחדר הסמוך ויכולנו לשאול אותם פשר לדברים "תמוהים" שכתבו, האם לא היו ג"כ מסבירים את עומק כוונתם?! וע"כ אם אני לא טורח ליישב את דבריהם אני הוא שלוקה ב"קוצר ראות", ואני הוא שלוקה בהתגאות, ולא בהתגאות סתם אלא "ביהירות של שטות", שהרי האמת לאמיתה שהטעות – שלי היא. וזאת ההרגשה שצריכה ללוות אותנו תמיד בלימוד דבריהם ז"ל: הנה הם יושבים "בחדר הסמוך"...
והנה אמונה שאינה מביאה לידי פלפול אין לה קיום. ומאידך פלפול שאינו יונק מהאמונה, תחילתו שמקעקע אותה, וסופו שהורס את עצמו, ואם אין זאת תורת אלוקים חיים אז למה ללמוד ולהתייגע במה שאמרו אחרים?! ולכן האמונה "מדרכי החכמה" היא, כלשון הרב ויינברג. והיא היא הדוחפת אותנו כאמור "לפלפל בסתירה ובספיקות כאילו היו אנשים משלנו". אך כאן הקושי העצום, ואפשר גם האתגר, שבקנין התורה, שלא להידרדר ולמחוק את ה"כאילו" מה"כאילו היו אנשים משלנו".
ודומה ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" נאמר גם כלפי אותו "מאבק" בין "אמונה" ו"פלפול", וסוד זה שמור לישראל – לפלפל "עד הקצה האחרון" מבלי "לקצץ בנטיעות".
"אמונה" ו"פלפול" הם "קו מנחה" בתורתו של הגריי"ו, בהליכותיו, בפסקיו ובחידושיו. ידוע למשל כיצד קיבל הוא את דעתו של הגאון ר' חיים עוזר זצ"ל ושאר גדולי הדור בענין העברת בית המדרש לרבנים לארץ ישראל62. יראתו בהוראה-לימוד היא צריכה63, ובמקומות רבים התנה את קבלת פסקיו בהסכמת גדולי ישראל, אף שדעתו היתה נחרצת שהכרעתו היא לאמתה של תורה. וגדולי ישראל שידעו את כוחו בהוראה והעריכוהו כאחד המיוחדים שבדור, התפעלו מגודל ענוותנותו64. וכן בחידושיו, הוא מתייחס בדחילו ורחימו לכל מה שכתבו גדולי האחרונים, נכנע כניעה מוחלטת לדבריהם, אלא שדווקא מתוך ההתבטלות הזאת –שהיא מופלאה ככל שמגלים יותר את גודל כוחו בפלפול– הוא מתפלפל אתם עד הקצה האחרון! ולעיתים מפליא הדבר כיצד הוא חודר לפני ולפנים ב"עולמם" של אלו שקדמו לו –ואף ב"עולמם" של רעיו בני דורו– גם אם יש לו דרך מקורית משלו בהבנת הסוגיא כולה. כי דרך "ראשונית" זאת אינה "מסנוורת" אותו, והוא קודם מתמודד עם מה שאמרו אחרים לפניו, ב"כלים" שלהם, וטורח ליישב ולהעמיד דבריהם ז"ל עד כמה שידו מגעת. אלא מכיון שהאמת תמיד נר לרגליו הוא אינו רוצה "לעקם את הכתוב", והיכן שקצרה ידו מלהושיע הוא מביא את דרכו הוא.
ב. "מודה על האמת"
"ומה ששאל ע"ד גדולתו של הגאון החסיד בעל החזון איש ז"ל – הגיון בריא וצלול, עומק העיון ואהבת הפשט, התרחק מן הפלפול המבריק במקום שאין לו אחיזה במשמעות הלשון, והעיקר, ישב עשרות בשנים בודד בחדרו ועבר על כל הש"ס והראשונים והפוסקים בעיון מתמיד עד שכל הלכה היתה ברורה לו, ובחסידותו הגדולה לא הרהיב לחלוק נגד הראשונים ורק טרח להעמיד דבריהם, אבל טירחה זו לא הביאתו לסילוף ההגיון ולעיקום הכתוב. תורת אמת היתה בפיהו אף בדברי תורה, והזיקה לראשונים נבעה מאמונתו החזקה שרוה"ק שרתה בבית מדרשם. הגר"א מוילנא הרשה לעצמו לפעמים לנטות מדברי הראשונים בפירוש המשניות, ולא כן החזו"א ז"ל. בוודאי שהוא היה גדול הדור במקצוע ההלכה וחסידותו הוסיפה לו זוהר הקדושה. לא היה כמותו לא בדורנו ולא בדורות הקודמים מזמן הגר"א ואילך".
(מתוך תשובה של הגריי"ו שהודפסה בשו"ת "שרידי אש", ירושלים תשנ"ט, ח"א סי' קמ"ח)
דברי הערכה אלו של הגריי"ו על בעל החזון איש מורים מהי תפיסתו ודרכו ללימוד התורה65. ואכן, איש אמת היה הגריי"ו בכל מעשיו ובכל הליכותיו, והעמדת האמת לנגד עיניו היא שמנחה אותו בשיטתו הלימודית. וידוע שבעל החזון איש הגדיר אותו כ"מודה על האמת". מתוך כך יכול הי' הגריי"ו לחזור בו ממהלך שלם אם העירו לו פירוש אחר וחש שהוא מכוון יותר אל האמת66. ומתוך כך מקפיד מורנו לומר תמיד דבר בשם אומרו, ומפליא הדבר כיצד הי' שמח שמחה של מצוה ממש כשהי' מגלה שחידוש שחידש כבר נאמר ע"י קדמונים, כי לא את "זכות היוצרים" חיפש אלא את האמת! והא לך מה שכותב בהערה לתשובה בענין שריפת חמץ ושריפת קדשים67:
"תשובה זו היא קטועה במקצת, חסרים בה דפים אחדים, כפי שירגיש הקורא. אני מדפיסה כמו שהיא, כי היא חביבה עלי במיוחד. כתבתיה זמן מועט לאחר צאתי בעזהי"ת ממחנה-הריכוז בגרמניא, ואני אז חולה ומחוסר ספרים לגמרי. לא הי' בביתי אף ש"ס שלם, ורק ספרים אחדים שהשגתים בהשאלה. ולכן אם ימצא הקורא דברים שנמצאים אולי בספרי האחרונים, סימן שהספרים ההם נעלמו ממני, ואם נמצאים בספרי מחברי זמננו, וודאי שאני הקדמתי מחברים אלה בכתב או בע"פ, ולא רחוק שנתגלגלו הדברים אליהם ע"י תלמידי ושומעי לקחי ולי זכות הקדימה. בכלל אני זהיר מאד באמירת דבר בשם אומרו, אלא שאני ממעט, מפני חולשת עיני, לעיין בספרי האחרונים, ומה שאני מביא לפעמים מהם הוא מה שמצאתי לאחר החיפוש בשעת הצורך ועפ"י עיון במפתחות, או מה שהעירוני אחרים בשיחות בד"ת68".
הקורא את תשובותיו של הגריי"ו נאחז בהשתוממות כשמתבונן באיזה כובד ראש מתייחס הגריי"ו לכל מה שכתבו או העירו לו אחרים, גדולים וקטנים כאחד. וגם תכונה זאת, מלבד שמעידה על ענוותנותו, מעידה ג"כ על החיפוש המתמיד אחר האמת. הנובעת מתוך אותה ידיעה וקביעה כי "כל איש מישראל שנשמתו היתה במעמד הר סיני קיבל חלקו בתורה ובחידושי התורה ואין לערער נגד זה" (לשון הגריי"ו לעיל).
ומתוך אמת זאת משלב הגריי"ו שילוב נדיר –ובזה הוא כמעט יחיד ומיוחד בדורותיו– את אהבת הפשט לאמיתה של תורה, מתוך חקר וחיפוש מדוקדק אחרי הגירסאות הנכונות, אחרי המקורות לפסקי הראשונים בסוגיות הבבלי והירושלמי התוספתא ומדרשי התנאים, מתוך ניתוח לשוני וסגנוני, וכהנה וכהנה –ועי' למשל מה שכותב במאמרו "תקוני ספרים קדמונים": "כאן יש ברצוני להעיר על אחת הסיבות שהשתרשה מטעמים ידועים ושהנה אבן נגף על דרך ההוראה, ובהסרתה נפתחת לפנינו דרך המלך להבין דברי חז"ל ולהגיע לכוונתה האמיתית של תורת הראשונים, כוונתי בזה לשיבושים הרבים, שקבעו יתדותיהם במקורות ההלכה במשך דורות רבים וגרמו לסיבוכים רבים ולהתאמצויות פלפוליות רבות מבלי שאפשר יהיה להסיר את הקשיים ..."69– יחד עם השמחה שבפלפול, כי יודע הוא שרק מתוך השילוב שביניהם אפשר להגיע לעומק כוונתם של הקדמונים. וכך מביא הגריי"ו במאמרו "בעלי תריסין בבית המדרש", בספרו "לפרקים" (ירושלים תשס"ב, עמ' ת"כ): לגבי הספרים העתיקים התלמודיים-הלכתיים, כמו לגבי כל מחקר בלשני, מציאותו של טופס בר סמכא הוא תנאי קודם ראשון. אין הבלשן מתחיל לעסוק במשמעותה של מילה זו או פלונית או בפירושו של המשפט או בבירורים של קשיים ממשיים ולשוניים עד שבירר מתחילה את הטופס, את לשון המילים בצורתם המקורית, וכו'. אך מאידך יש לדעת שמהות התלמוד, אופן ההוראה וההוכחה שלו הוא הפלפול, ומי שדוחה את הפלפול לא ימלט מן המסקנה ההגיונית לדחות גם את התלמוד. המדע העוסק רק בחיצוניות התלמוד, וגוזר אותו לחלקיו כאילו היה חנוט וגוף מת, לא ימצא לעולם את המפתח המאפשר את הכניסה לתוך ארמונות הקסם של התלמוד. את נשמתו לא ימצא, ולא יכיר כי מהות התלמוד הפנימית הם הם נפתולי תמיד לליבון ובירור אחרון של כל מושג ומושג, ואפשור התפתחותו לעתיד, ולשם כך מוכרחים להיכנס לבית מדרשו של הפלפול, לרגליהם של הזקנים העומדים בקשרי המסורת החיה, ושחוננו בסגולת ההרגשה ברוח הגמרא, הגאונים והראשונים. ע"כ תוכן דבריו.
מזיגה מיוחדת זו בין "חקר"-ו"פלפול" באה לביטוי באופן מופלא בספרו "מחקרים בתלמוד" שהוציא על מסכת בבא קמא70. בבירורי הסוגיות המובאים כאן בספרנו, באה לביטוי בעיקר דרכו של הגריי"ו בפלפול, וזאת ע"מ שהלומד יוכל להתבשם מדרך לימודו בתחום זה.
ומענין לענין, הרב ויינברג נהג משך שנים לתת שיעור פתיחה בישיבת "עץ חיים" במונטרה, על המסכת שתילמד במשך הזמן. ופעם, באמצע שיעור הפתיחה למסכת בבא בתרא העיר הגריי"ו: החוקרים ואנשי המדע מחפשים עד היום איה מקום קבורתו של רש"י. יש אומרים בטרויש, ויש אומרים במקום אחר, ועדיין אין הכרעה מדעית. הזדעק הרב ויינברג: החוקרים לא יודעים, אך ה"לומדים" יודעים: כאן במסכת בבא בתרא, בחזקת הבתים (שם בדף כ"ט,א באמצע העמוד נפסק פירוש רש"י, ובמקומו בא עד סוף בבא בתרא פירוש נכדו, הרשב"ם. לאחר סיום דברי רש"י מובא שם משפט בשתי גירסאות: א. עד כאן פירוש רש"י זצ"ל. ב. כאן מת רש"י ז"ל): "כאן מת רש"י". פה הוא חי, ופה הוא מת!"
ג. כח ההיקף
תשובה של הגריי"ו בענין העברת עצמות ממקום למקום, יצאה לאור בברלין בשנת תרפ"ו בקונטרס מיוחד בשם "פינוי עצמות מתים". קונטרס זה נשלח לגדולי הדור, שהעירו את הערותיהם, כמו הגרמ"מ עפשטיין זצ"ל ראש ישיבת סלבודקא, הגאון הרב חנוך העניך אייגש זצ"ל בעל ה"מרחשת", הגאון הרב יחזקאל ליבשיץ אבד"ק קאליש זצ"ל מחבר ספר המדרש והמעשה ה"ח עה"ת (ועי' ג"כ מכתבו של הגאון הרב נפתלי צבי טראפ זצ"ל להלן בנספח ו'), ומרן הגאון בעל "חזון איש" זצ"ל (שרשם הערותיו על הגליון של הקונטרס, והן נשלחו אל הגריי"ו ע"י גיסו של ה"חזון איש", הגר"ש גריינמן זצ"ל). קונטרס זה שבו מקיף הגריי"ו את הנושא לאורכו ולרחבו, ובו הוא מברר ומלבן את הסוגיות עד תומן, בכח הפשט החקר והפלפול, עשה בשעתו רושם עצום (הקונטרס –יחד עם הערות מאת גדולי הרבנים– התפרסם שוב בשו"ת "שרידי אש", ירושלים תשנ"ט, סי' ק'). וז"ל הגאון הרב חנוך העניך אייגש זצ"ל, בעל "מרחשת", בתחילת מכתבו מכ"ז טבת תרפ"ו:
"... הנה אביעה לו בזה רננות ותשואות חן חן על קונטרסו היקר והנעלה אשר נתכבדתי לקבל ממעכ"ת. לא עברתי עוד על פני כולו, רק על הפרקים הראשונים ממנו, והנה כולו מחמדים, כולו אומר כבוד לו ולתורתו. אמנם כן, מעכ"ת העמיק הרחיב בו ותפס את הענין במלוא עומקו ורחבו, לא הניח דבר גדול או קטן אשר לא נגע בו ולא הביא מראשונים ואחרונים, מחדשים גם ישנים, והוסיף להם הרבה הרבה משלו, והכל במועצות ודעת ובפלפול לאמתה של תורה, וכמעט לא הניח לי מקום להתגדר בו ולהעיר עליו כי את הכל עשה יפה בעטו ובמלאכתו".
דברים אלו של בעל ה"מרחשת" נותנין ביטוי לכח ההיקף של הגריי"ו. היכן שעטו עוסקת בבירור מקיף של שאלה או של סוגיא, החדירה לעומק ולרוחב מכל הצדדים וההיבטים האפשריים, הן דרך המקורות המובאים, הן דרך הניתוח ההגיוני, משאירים אכן את הרושם שכל מה שנאמר ואפשר עוד להיאמר בענין מונח פה, והפוך בו והפוך בו דכולו בו. ויחד עם הכניסה לפני ולפנים בהיכל הסוגיא יש כאן תחושה ש"כנשר יעיר קינו", הוא גם מרחף מעליה, "אוחז" אותה בשלמותה, "שולט" עליה, ובד בבד עם הטיול בסבך רוב העצים הוא "תופס" את היער בסקירה אחת.
ואביא בזה מש"כ הגאון הרב ירוחם וורהפטיג זצ"ל, מחבר ספרי "דברי ירוחם" ו"עולת ירוחם", במכתב אל הגריי"ו השמור אצלי.
וז"ל במכתב מט"ו באב תשי"ד:
"בשבוע העבר הגיעני ספר יד שאול71 ואני עברתי מקופיא בדברי קדשו שם בענין כהני המשמר72, ובענין קדושת בכור73, וגם עיינתי בפרדס בד"ק בענין צביעת השער74, בכל הני העניינים עברתי בהם מתחלה ועד סוף, ואקוה עוד לחזור בהם מקבעא, כי בקדושת בכור וכהני המשמר נצנץ במוחי כמה הערות לא לסתור ואדרבה לסייע ... האמת ניתן להגיד כי בדור הזה כ"ג אחד ואין שני לו להקיף ענין לארכו ורחבו ועומקו כמוהו, הלא מברר ומלבן עד שאין משאיר להתגדר בו, רק "עילוי" מילדותו ו"ארי שבחבורה" כמוהו יש לו הכח וגבורה להתרחב ולהתעמק בענין עד גמירא ...".
ודומה שאותה "שליטה" בסוגיא שהוזכרה, אותה תפיסה כוללת, היא המכשירה את רבינו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא75, להיות בו בזמן "ראש ישיבה" ו"פוסק", כי בשורש העניינים הכל אחד, ותכלית הלימוד – ללמד, לשמור ולעשות.
ד. חותמת הגריי"ו
בהרבה סוגיות, הלומד המתבשם מדברי הגריי"ו חש שא"א יותר ללומדים ללמוד סוגיות אלו מבלי להכיר ג"כ את דרכו של הגריי"ו, אחרי שהוא הניח בהן את "חותמתו". כמובן שתחושה זאת מלווה את הלומד באותן הסוגיות שהגריי"ו "תפס" אותן על כל צדדיהן והיבטיהן, כנ"ל. אלא מעבר לזה יש ללומד תחושה שאין כאן "עוד פירוש", אלא יש כאן דרך "ראשונית"76. הנה בפנינו שיעורים מובהקים של אחד מגדולי העילויים של ישיבות מיר וסלבודקה, הפורס בפנינו את דרך הלימוד שנחל מרבותיו. ובד בבד מתלווה ג"כ הרגשה ברורה שיש כאן חותמת ייחודית. אין זה קל להגדיר את טיבה ומהותה. ואנסה בכל זאת לציין כמה כיוונים, ואף אביא בקצרה מס' דוגמאות שאולי דרכן נוכל במקצת להציץ בדרכו, ואין אלו אלא דוגמאות מועטות הבאות לעזור ללומד "לחוש את הדופק":
הגריי"ו דולה ומעלה מתוך פרט הלכתי או דוגמא או טיעון חריף המנוסח ע"י הגמ' (או פרשניה), "יסוד ורעיון מפתח" להבנת הסוגיא כולה, שאותו היא מנסחת ע"י פרט הלכתי או דוגמא או טיעון חריף, שכל תפקידם להבליט את הרעיון.
דוגמאות:
א. בסימן א' – "בענין פרוץ כעומד ומחצה על מחצה כרוב", מובאת הגמ' המביאה ראי' מתנור: "תא שמע: חלקו לשנים והן שוין שניהם טמאין לפי שאי אפשר לצמצם. הא אפשר לצמצם טהורין אמאי טהורין, זיל הכא איכא רובא זיל הכא איכא רובא!? אמר רב פפא תרי רובי בחד מנא ליכא". ומבאר הגריי"ו "שהדין מחצה על מחצה כרוב הוא כמו הדין רובו ככולו, שכללים אלה אינם עפ"י טבע המציאות, שבדברים שבטבע לא שייך לומר רובו ככולו או מחצה על מחצה כרוב, אלא כך הוא בדיני התורה ורק לענייני התורה. לפיכך בשחיטה כשאנו אומרים מחצה על מחצה כרוב הוא רק לדין השחיטה ושייך רק בחצי הנשחט, שאנו אומרים בו שאם שחט חציו הרי הוא כאילו שחט רובו ובשחט רובו הרי הוא ככולו, אבל במחצה הנשאר לא שייך כלל זה, שמבחינת דין התורה הוא כשחוט ומבחינת הטבע לא שייך בו מחצה הוא כרוב ורוב הוא ככולו. ולפיכך אין להקשות מתנור שחלקו לשנים, דהתם הא דבנשתייר רובו לא חשוב כנתיצה אין זה מטעם דין התורה, אלא פשוט שרובו קיים ואינו נתוץ, אבל במחצה לא שייך זה. והגמ' הבליטה "רעיון" זה בחריפות משכנעת, שאם תאמר גם בתנור מחצה כרובו, בע"כ עליך לומר כן בשני החצאים, וזה נמנע מצד ההגיון", עיי"ש בסימן הנזכר.
ב. בסימן ג' – "בענין הבודק צריך שיבטל", מובא מש"כ הברטנורא דהא דבעינן בדיקה "אע"ג דבביטול בעלמא סגי, חיישינן שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ויימלך על ביטולו ויחשוב עליה לאכלה ויעבור עליו על בל יראה ובל ימצא הילכך בודקין את החמץ כדי לבערו מן העולם". ומבאר הגריי"ו דהחשש "שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ויימלך על ביטולו" (לשון הברטנורא) "הוא בבחינת סופו מגלה על תחילתו. פיסקה זאת באה להבליט בחריפות שכל הביטול מלכתחילה לא היה רציני ולא היה ביטוי לרצון פנימי אמיתי ועל כן די היה בגלוסקא יפה כדי שיחזור בו!", עיי"ש בסימן הנזכר.
ג. בסימן י"א – "בענין אין אשה מתקדשת בחליפין", מובא הסבר הגמ' ד"חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה", ופירש"י דגנאי הוא לה. ומבאר הגריי"ו דהא דאין אשה נקנית בחליפין הוא מפני "שאין האשה חפץ שמתחלף בדבר אחר. האישות הוא ענין של איסור וקדושה והכסף הוא סמל של קנין לאישות, אבל חליפין דומה למשא ומתן, חילוף דבר בדבר, וזה הוא הגנאי לאשה שהזכיר רש"י77. ומה שאמרה הגמ': אשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה, פחות משוה פרוטה הוא סימן מובהק לחליפין, שמחליף דבר בדבר, וכל אדם מחליף מה שיש לו ברגע זה לדבר אחר שרוצה בו, וזה שייך במסחר, אבל אשה אינה חפץ של מסחר", עיי"ש בסימן הנזכר.
ד. בסימן מ"ד – "בענין עדי בן גרושה שהוזמו ובגדרי עונש הזמה", מובאים דברי הגמ' דהטעם שאין מקיימין בעדי בן גרושה או בן חלוצה דין הזמה ממש, דכתיב "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" – לו ולא לזרעו. ומבאר הגריי"ו שאין עונש הזמה שייך כלל בפסול הגוף, שאין בית דין יכול להטיל על המוזמין אלא עונש ממון או עונש מיתה ומלקות, משא"כ פסול גוף שהוא דבר התלוי בתולדה או בפסול ביאה ומי שאינו פסול מלידה או ע"י פסול ביאה א"א לבית דין לפוסלו בתורת עונש, וזוהי באמת כוונת הגמ' באמרה: "לו – ולא לזרעו. וליפסלוהו לדידי' ולא ליפסלו לזרעיה? בעינן כאשר זמם לעשות וליכא", "שהגמ' הוכיחה שדיני חלל אינם סתם איסורים המוטלים על כהן שנעשה חלל, אלא שהם באים בתור תולדה של פסלות קדושתו, והא ראי' שהוא פוסל גם זרעו, וכיון שא"א לפוסלם ולעשות גם זרעם פסול הרי שא"א לקיים בהם דין הזמה כלל", עיי"ש בסימן הנזכר.
בדוגמאות הנ"ל הגריי"ו מבאר שהגמ' (או פרשניה) באה בעצם לבטא "רעיון מפתח" להבנת הסוגיא כולה, אותו היא מנסחת כאמור ע"י פרט הלכתי או דוגמא או טיעון חריף, שתפקידם להבליט את הרעיון. והנה הגריי"ו מגלה את הרעיון בתוך ניסוח הגמ', והסוגיא מוארת לפתע באור חדש, וכשקוראין את הגמ' עפ"י הקריאה זו, הרי הרבה קושיות שנתחבטו בהן המפרשים נופלות מאליהן, עי' היטב בסוגיות הנ"ל78.
לעיתים הגמ' מביאה טיעון הגיוני עד הקצה האחרון כדי שמתוך כך נגלה את הרעיון. כן הוא בדוגמא הראשונה, עם התנור. כן הוא ג"כ בדוגמא השלישית79, בו ה"פחות משוה פרוטה" משמש כגילוי לגדרו של קנין חליפין: החלפת דבר בדבר, וטיבה של החלפה שהצורך בחפץ הזולת הוא המכריע ולא הערך, וע"כ גם דבר שאין בו שוה פרוטה עומד להחלפה אם יש צורך בו. וע"י הניסוח "חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה" הגמ' ממחישה ומבליטה את טיבו של הקנין. במילים אחרות, הגמ' מעוררת אותנו להתבונן על גדרו של קנין חליפין כדי שנבין למה קנין זה משולל מכל וכל אצל אשה: אם ניתן לקנות אשה בחליפין, צריכין אנו ללכת עד הקצה האחרון, ולקבל שאפשר גם בפחות משוה פרוטה, דהא "פחות משוה פרוטה", יותר מכל דבר, מגדיר את טיבו של הקנין, דהיינו אופיו המסחרי המובהק, ואם כך, נמצאת הופך אשה לחפץ של מסחר! ומענין הדבר שדווקא פרט מפרטי הקנין ("חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה") הוא המגלה ומגדיר את הקנין כולו. ויותר מזה, דווקא דרך פרט חריג זה, אנו יכולין לעמוד על טיבו של קנין אשה: סמל של קנין לאישות, לאיסור וקדושה. ונמצא שדווקא דרך ה"נסתר", והוא הקנין שהמשנה לא מנתה (האשה נקנית בג' דרכים – מנינא למעוטי קנין חליפין) אנו למדין מהו גדרו של קנין קידושין80! וכן הדבר כשלומדים סוגיא לאור דרכו של הגריי"ו: דווקא פרט "שולי" משמש, לעיתים רבות, ככלי להבעת רעיון משפטי מרכזי בסוגיא.
וכיון שהטיעון ההלכתי בא לבטא ולהבליט רעיון, ממילא הוא יכול לכלול מצבים שלכאורה אינם כלולים באותו הטיעון. וכך הטיעון "חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה" בא לשלול גם קנין חליפין כשיש בהם שוה פרוטה, עיי"ש בסימן הנזכר. וכך בדוגמא הרביעית, הטיעון "לו – ולא לזרעו" בא רק להבליט שענין בן גרושה הוא ענין התלוי בתולדה, וממילא א"א להטילו על העדים זוממין, כולל גם מצרי שני, אעפ"י שזרעו של מצרי שני כשר לבוא בקהל, עיי"ש בסימן הנזכר81.
ומתוך כל אלה, הרי לעיתים מקבלים מושגים הלכתיים ידועים משמעות ייחודית בסוגיא הנלמדת, כי הם באים לבטא רעיון מסויים המאיר את הסוגיא באור חדש. ואביא בזה שתי דוגמאות:
א. בסימן י"ט – "בהא דעדי קידושין וגירושין הוי עדי קיום", מבאר הגריי"ו שלמושג "חב לאחריני" יש כאן משמעות מיוחדת, וכוונת הגמ' שמעשה קידושין פועל שתי פעולות, הוא אוסר את האשה לכל העולם ובו בזמן הוא מתיר אותה לבעלה. הקידושין נוגעים א"כ לא רק לאיש המקדש ולאשה המתקדשת, אלא נוגעים לכל העולם, ולכולם יש שייכות לדבר, ו"חב" מתפרש כאן במובן של "נוגע". "במילים אחרות חב לאחריני מבטא בחריפות את הרעיון שמעמד הקידושין איננו ענין פרטי אלא נוגע לציבור כולו, ואין מעשה משפטי חשוב שכזה נעשה בחשאי בין הבעל והאשה לבדם. וכן הדבר במעשה גירושין. וכיון שהעולם שייך לדבר, צריך שיהיה נוכח בשעת מעשה, והעדים הם הם הנציגים של העולם במעמד והם שנותנים למעמד את התוקף המשפטי", עיי"ש בסימן הנזכר82.
ב. בסי' כ"ד – "בענין מודה בשטר שכתבו אי צריך לקיימו", מבאר הגריי"ו שלמושג "מיגו" יש כאן משמעות מיוחדת: ומה ש"למ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו נאמן במיגו דמזוייף, והרי לפי התוס' אין זה מיגו משום שירא לומר מזוייף שמא יכחישוהו – אין זה מיגו בתור הוכחה שטענתו היא אמת, אלא שהמיגו שיכול לומר מזוייף מוכיחה שאין אלימות לשטר זה ומשו"ז יכול לומר פרוע שרק בשטר שיש לו אלימות אינו יכול לומר פרעתי מחמת טענת שטרך בידי מאי בעי, אבל מאחר שתקנו רבנן שצריך לקיימו הרי ביטלו חכמים אלימות זו".
וכן הוא מפרש שם מה שאמרו בגמ' לגבי המפקיד אצל חברו בשטר, דנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו, "אין הפירוש שהמיגו הוי כמו מיגו דעלמא בתורת הוכחה שטענתו אמת שהרי יכול לומר נאנסו, דבזה יש לומר שאין המיגו מועיל במקום שטר, אלא הכוונה להוכיח שאין דינו של שטר פיקדון כדינו של שטר מלוה, שכל עיקרו של שטר מלוה הוא שיש לו כח גבייה ולבעל השטר יש זכות גבייה בשטר שנמסר לו, אבל שטר פיקדון כיון שיכול הנפקד לומר נאנסו הרי אין זה שטר גוביינא אלא הוא כתב ראי' בעלמא ויש לו רק אופי של שטר קבלה, שהנפקד מקיים בחתימת ידו או בחתימת עדים שקיבל הפקדון מיד המפקיד, ואין לו אלימות של שטר ולפיכך יכול לומר החזרתי, וזהו פירוש הדברים: וכי אמר לו נאנסו מי מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי, וא"כ מכאן ראיה שאין לשטר זה אלימות של שטר אלא הוא פיתקא בעלמא וא"כ נאמן לומר החזרתי מצד עצמו", עיי"ש בסימן הנזכר.
הגריי"ו שואף לאחד בין הדברים, ולמצוא את ה"דין אחד" הכולל בתוכו מושגים שונים.
דוגמאות:
א. בסימן כ' – "בענין מחזיקין מאיסור לאיסור ובענין חזקת היתר לשוק של צרת ערוה", מבאר הגריי"ו "שאין במה שאמרו בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת משום החזקה מאיסור אחד לאיסור שני, אלא מהות החזקה בבהמה היא שאנו אומרים שיש לנו להמשיך את המצב כמו שהי' קודם שנולד הספק. וזהו כמו כל החזקות, שבמקום ספק אנו אומרים: העמד דבר על חזקתו. כלומר, אנו מסלקים את הספק ומניחים את הדבר שנולד בו הספק באותו מצב שנמצא בו קודם שנולד בו ספק זה. כך הוא גדר התורה וכך היא משמעותו של מושג החזקה. ולפי זה אין כאן סתירה בין חזקת היתר של צרת ערוה ובין חזקת איסור של בהמה, שבעצם מושג החזקה שווה בשניהם: אנו מחזיקים את המצב הקדום כמו שהי' קודם לידת הספק. בצרת ערוה עמדה הצרה קודם שנפל ספק הגירושין בערוה, בחזקת היתר לשוק ואך מעשה מיוחד הבא מן החוץ, כמו גירושין של הערוה יכול לאסור את האשה, אבל כל זמן שאנו מסופקין אם נעשה מעשה זה, אנו משאירים את האשה בחזקתה, ואילו בבהמה, הרי עמדה קודם לידת הספק בחזקת איסור, ורק מעשה מיוחד של שחיטה כשרה יכול להתיר את האיסור, ולכן כל זמן שאין אנו יודעים אם נעשה מעשה זה, אנו מעמידים את הבהמה בחזקתה הראשונה. כלומר, אנו מניחים אותה במצבה הקודם וממילא היא אסורה כמו כל בהמה שלא נעשה בה מעשה מכשיר, שהיא אסורה בין בחייה ובין במותה. בחייה היא אסורה משום אבר מן החי ובמותה – משום נבילה. והמעבר מאיסור אבר מן החי לאיסור נבילה הוא דבר טבעי ורגיל מבלי שיצטרך לעשות מעשה שהוא. סוף דבר, בשתיהן, בצרת ערוה ובבהמה, אין המצב הקדום משתנה אלא ע"י מעשה מבחוץ. בצרת ערוה משתנה חזקת היתר של האשה ע"י מעשה גירושין של הערוה, ובבהמה משתנה חזקת האיסור ע"י מעשה שחיטה, ולכן במקום שאין אנו יודעים אם נעשה מעשה זה המשנה מהיתר לאיסור או מאיסור להיתר, אנו מסלקין את הספק ומעמידין את הנידון בחזקתו הראשונה כאילו לא נעשה מעשה של שינוי, והתוצאה היא שהאשה, שהיא צרת ערוה, מותרת לשוק, והבהמה אסורה כמו כל בהמה שלא נשחטה ... ולענ"ד אין שום מקום לדיון זה של מחזיקין מאיסור לאיסור ... כמו שתפסו האחרונים, אלא הטעם הוא שאנו מחזיקים במצב הראשון קודם שנולד הספק. ואין נ"מ בין איסור ובין היתר אלא בכל מקום הוא בחזקתו הראשונה עד שיתחדש בו ענין חדש המכשירו או שנעשה בו מעשה האוסרו. ובמקום שיש ספק אם יש כאן מעשה חדש עליך להביא ראי', כלשונו של הרשב"א. ופירושו שהוא נשאר במצבו הראשון כאילו לא נולד בו שום ספק. בבהמה עליך הראי' שנתחדש מעשה המכשיר, ובאשה שהיא צרת ערוה עליך הראי' שנולד מעשה חדש האוסרה", עיי"ש בסימן הנזכר.
ב. בסימן ל"ד – "בענין אבודה ממנו ומכל אדם", מבאר הגריי"ו את הירושלמי הלומד דין יאוש מדין אבודה ממנו ומכל אדם: "והנראה בזה שמהות היאוש היא, שבשביל שנעקרה האבידה מדעתו היא יוצאת מתחום אדנותו ותוקף בעלותו. וזו גזירת הכתוב שאין המוצא מחוייב להשיב אבידה זו, שהתורה לא חייבה בהשבת אבידה אלא אם האבידה אינה עדיין אבידה גמורה, היינו אם עודנו מצפה שהאבידה תחזור לו ועי"כ היא עומדת עדיין בתחום אדנותו ושליטתו, אבל אם הסיח דעתו ממנה ועקר את האבידה מלבו פקעה תוקף בעלותו והיא מותרת לכל אדם.
"וכאן אנו רואים דעת התורה בצמצום רכוש הפרטי של האדם. אין הרכוש הפרטי קנין עולמי בלתי מוגבל של בעל הרכוש. התורה הכירה בדרך כלל את זכות הרכוש הפרטי, אבל היא הגבילה זכות זו בתחומים ידועים, וזה כל זמן שרכוש זה הוא ברשותו, ואפילו אינו ברשותו אבל הוא בתחום מחשבתו. אבל משיצא הדבר מרשותו והוסח לגמרי מלבו חדלה אדנותו והוא חוזר לאדון כל הארץ והוא התירה למי שמצאו ... ועפי"ז מובנים היטב דברי הירושלמי, דכיון שגדר היאוש הוא הסחת הדבר האבוד מן הלב, דאז הוא נחשב לאבוד לגמרי ואין חיוב למוצאה בהשבתו, אפשר ללמוד דין זה מהיתר אבודה מכל אדם, דאין הבדל בין אם האבידה יצאה מדעתו והוא יאוש פרטי, ובין אם היא אבודה מכל אדם והוא יאוש כללי, שבין כך ובין כך היא אבידה גמורה, ושם יאוש אחד הוא, בין היאוש הוא יאוש פרטי של הבעלים בין אם הוא יאוש כללי, כלומר שהכל מתיאשים ממנו וחושבים אותו לאבידה גמורה ..."
"וזו לדעתי כוונת הרמב"ם במה שכתב בזוטו של ים: שזה וודאי נתיאש ממנה. כלומר שיאוש זה הוא כללי, שהכל מתיאשים ממנה, ואינו תלוי בידיעתם או ברצונם של הבעלים, או בלשונו של הנימוקי יוסף: דבטלה דעתו83. ויודע אני שהאחרונים סוברים שיש כאן מחלוקת בין הרמב"ם ושאר הראשונים, שלדעת הראשונים הדין דאבודה מכל אדם הוא לאו מטעם יאוש, אלא גזירת הכתוב, דרחמנא אפקריה ... ולדעת הרמב"ם הוא מטעם יאוש בעלים ... אבל זה דוחק גדול".
בדוגמאות אלו אנו רואין כיצד הגריי"ו שואף כאמור לאחד בין הדברים, ולמצוא את ה"דין אחד" הכולל בתוכו מושגים שונים. בדוגמא הראשונה הוא מבאר כיצד שתי החזקות ה"מחודשות", שהן –החזקה מאיסור לאיסור, וחזקת ההיתר של צרת ערוה– אינם אלא שני צדדים של מטבע אחד, ואין אלו מושגים מחודשים כלל, אלא שעלינו קודם להבין גדרו של "חזקה" מהו (סילוק הספק והחזקת מצב84), ונמצאנו מבינים כיצד שתי החזקות אלו הן הן ביטוי לדין חזקה הכללי. וכך שומר הגריי"ו על מושג החזקה בטהרתו הרעיונית המלאה, באחדותו ובאחידותו, ובמובנו הרגיל והמקובל, על אף המעבר מאיסור אבר מן החי אל איסור נבלה, או המעבר מאיסור אשת איש להיתר לשוק. והחידוש הוא עצום, כי במחשבה ראשונה, יש כאן קושי עצום להתאים כאן את המושג חזקה המקובל, דהא עצם המושג חזקה מבוסס על ההנחה שהמצב הקיים לא השתנה, והנה כאן אנו באים ואומרים שהחזקה בעינה עומדת ויש לה תוקף גם כלפי מצב שהשתנה שינוי מכריע!85. בדוגמא השניה הוא יורד לשורש ענין יאוש ומתוך כך הוא מבאר כיצד דין יאוש ודין אבודה ממנו ומכל אדם אינם אלא שני צדדים של מטבע אחד86.
בקריאת ביאור הסוגיות של הגריי"ו מתגלין בד בבד כח חידוד הברקה וחריפות של עילוי87, עם הגיון ברזל "בריא וצלול"88. הגיון זה משתלב בראית המציאות בעין חודרת, ובידיעה מתמדת שא"א להכחיש לא את ההגיון הצלול ולא את המציאות, ואדרבה ההתבוננות במציאות יכולה לעזור לנו בהבנת ההגיון שבסוגיא. ודומה שה"סוד" של אותו שילוב נדיר של "מחדש" ו"פוסק" המוזכר לעיל, הוא גם מכח אותו שילוב של הגיון ומציאות. ההגיון אינו ענין מופשט, אלא חייב להיות מעוגן במציאות החיים. וזוהי "תורת החיים" המביאה אותו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, עם לב פתוח לצרכי הדור ואוזן קשובה לרחשי הדור.
ואביא בזה דוגמא, מסי' ט"ז – "בענין מקדש בשיראי ובענין שוה כסף ככסף", של ניתוח סוגיא עפ"י ההתבוננות במציאות. וז"ל הגריי"ו: "... כל הסוגיא דידן מניחה כהנחת יסוד דכסף עדיפא משוה כסף, דהוה קייץ, והנה באמצע הסוגיא נכנסת לפתע הנחה הפוכה, כאילו שוה כסף עדיפא, כדאיתא שם (קידושין ח',א): ...לא מיבעיא כסף דאי אית ביה שוה פרוטה אין, אי לא לא, אבל תבואה וכלים אימא מדמקרבא הנאתייהו גמר וקני נפשיה, קמ"ל.
"והנראה דשתי ההנחות אמת. לכסף יש מעלות שבזכותן הוא משמש כפירעון עובר לסוחר. אך שוה כסף עדיפא אם ניתן לצורך ולתשמיש הזולת, דמיקרבא הנאתייהו, כי כסף כוחו שניתן לכל דבר שרוצים לקנות, ושוה כסף הוא הצורך עצמו, המטרה של הכסף, ורק כשלא צריכים את השוה כסף אז כסף עדיפא דבזכות מעלותיו הוא מתקבל ע"י כל סוחר ... והנראה שגם ללישנא קמא הטעם דסמיכות דעת הוא לבאר טבעו ומהותו של כסף, שכן חשיבותו של כסף היוצא היא במה שיכולין לסמוך עליו בלא חשש ופקפוק בעוד ששוה כסף צריך אימוד ולא הכל בקיאין באימוד ...".
ועיי"ש שכותב דרש"י שפירש: "דאמר התקדשי לי בחמישים זוז והרי לך אלו בדמיהם" נותן במילים אלו הארה על כל הסוגיא, "דהפלוגתא בענין סמיכות דעת וקייץ היא רק אם נותן שוה כסף במקום כסף בעין, דאז, לדעת רב יוסף בעינן שהשוה כסף יהיה כמו כסף בכל סימניו, אבל אם נותן לה את השוה כסף לצורכה ולתשמישה, דמיקרבא הנאתייהו, והיא רוצה בשיראין לא לשם כסף אלא לצרכיה הפרטיים, אין צורך בשומא דבזה כו"ע מודו שזה עדיף יותר מכסף, ולא שייך בזה חיסרון של סמיכות דעת וקייץ, שהרי חשיבותו לא מצד שהוא ככסף אלא מצד הנאתו, שהיא המטרה של הכסף כנ"ל. ולפני המלחמה נזדמנתי באטוואצק עם הגאון מהר"ז מבריסק זצ"ל והצעתי לו את הפירוש ברש"י ונענע לי בראשו"89.
פעמים רבות קורא הגריי"ו להגיון הבריא והצלול של הלומד ע"מ שיבין הוא עצמו שסברתו הכרחית היא –דרך דוגמא בולטת הלקוחה מהמציאות הפשוטה– דרך "משל" – ה"מקצין" את הענין ע"מ לסבר את האוזן, או דרך ההגיון הפשוט או חכמת החיים המשותפת לכל אחד, הוא משתף את הלומד בגילוי סברתו או בהבנת המושג המופשט, ומביא אותו להזדהות עם הדברים. והנה כמה דוגמאות:
א. בסי' כ"ט מבאר הוא ליישב את הר"ן שס"ל דענין תוך כדי דיבור הוא מפני שלא גמר בדעתו קודם, וקשה דהגמ' מסיקה בנדרים דאם אמרו לו מת אביו וקרע ואח"כ נמצא שבנו הוא, שאם הי' זה תוך כדי דיבור יצא ידי קריעה. ואם ענין תוך כדי דיבור שלא גמר בדעתו קודם, מה זה שייך לגבי מעשה קריעה, סוף סוף את המעשה עשה, וכיצד נאמר שהמעשה נגמר רק אחר זמן תוך כדי דיבור.
וז"ל הגריי"ו: ... דהנה אם אדם יעשה מעשה קריעה סתם ותוך כדי דיבור יוודע לו שמת לו מת, וודאי שלא יעלה על הדעת שהקריעה שעשה תעלה לו, כי הוא קרע סתם ונודע לו שמת לו מת כשהי' עם בגד קרוע, ומה זה מועיל? סוף סוף צריך שהקריעה תהיה קריעה שנעשית בשביל מת, כי היא צריכה להיות ביטוי למעשה אבילות. אלא דשם בגמ' הסברא שהקריעה מועילה כיון דסוף סוף הי' זה מעשה לשם מת, ואז אם תוך כדי דיבור נודע לו שבנו מת, חל המעשה שהוא "מעשה אבילות" על אבילות זאת, כי אין דין הקריעה כדין כתיבת גט שצריך לשמה, אלא רק שצריך שיהיה "מעשה אבילות". אך אם נודע לו אחר כדי דיבור, אז המעשה שעשה קודם לא מצטרף יותר, והרי זה כתפסו השמועה עם בגד קרוע. ולפני כשלשים שנה הזדמן ר' יוסף לייב מטלז' לברלין ואמרתי לו את הדברים, עכ"ל.
ב. בסי' ל"ב מובא חידושו של בעל קצות החושן שמי שעושה שליח לקנות ולא אמר לו שעשהו שליח לקנות אלא אמר: לך והגבה או הבא חפץ זה, קנה המשלח, ואעפ"י שלא נתכוון השליח למעשה קנין, מ"מ אנו מצרפין כוונת המשלח למעשה השליח והמשלח קונה. ואחרי שהגריי"ו כתב לדחות הראי' שהביא הקצות הוא כותב וז"ל: "ובכלל כל החידוש של הקצות הוא נגד הסברא, דאטו מי שיאמר לחברו: הולך דבר זה למקום אחר, יקנה המשלח אף על פי שהשליח סבור שדבר זה הוא של המשלח – אתמהה! ועיקר הסברא דמצרפין כוונת המשלח ומעשה השליח היא לפי"ד נגד הסברא. ויש להעיר מהא דדעת אחרת מקנה מהני בקטן וכו' ואכמ"ל ...".
ג. בסי' ל"ג לגבי חיוב השבת אבידה בשטר חוב שנמצא כותב הגריי"ו: "... וע"כ נראה דגבי מציאה מוטל על המוצא להחזיר למי שנתן סימן, דזהו דין באבידה שחייב להחזיר בסימן, ואין להמוצא לחוש מה שיעשה בעל האבידה עם המציאה, דלהמוצא השטר הוי אבידה כשאר אבידות ואין לו שום עסק עם הדיונים המסתעפים, כי לו יש רק שאלה של השבת אבידה ולא יותר. והגע בעצמך, אם מצא חפץ סתם האם יש לו לחוש שמא יקדש בו אשה ונמצא שהוא גורם לחיוב מיתה אם תזנה האשה תחת בעלה? וכן במוצא שטר אין לו לחוש לשום דבר, דבשבילו היא אבידה שחייב להחזיר למי שנותן סימן...", עיי"ש.
ד. בסי' מ"ו מביא הגריי"ו מה שכתבו האחרונים לגבי שור הנסקל שהוזמו עדיו דהעדים פטורים לשלם את דמי השור, דהשור נעשה הפקר והו"ל כאשר עשה, ואפילו לדעת הריב"א דגבי ממון לא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה משום דישנו בחזרה, זהו דווקא בממון סתם, אבל שור הנסקל שזכה בו אחר אינו בחזרה, דלאחר שהפקירו הבעלים את שורם יצא השור מרשותם ואינו בחזרה. והגריי"ו חולק עליהם בסברא, וכותב ד"עדיין עומדת גם בשור הנסקל סברת הריב"א דאפשר בחזרה, שלאחר שהוזמו העדים חוזר השור לקדמותו וחדל להיות שור הנסקל, ומה שנעשה בינתים שור הפקר אינו משנה את הדין, שהפקר זה לא נעשה ע"י בית דין ואינו נוגע כלום במצב המשפטי, וסברת הריב"א בבבא קמא ד',ב, שבממון לא שייך כאשר עשה משום שישנו בחזרה, אינה מיוסדת על היכולת המעשית, מה שהבית דין יכולים להחזיר את הממון לבעליו, אלא על היכולת המשפטית, שבית דין יכולים לחזור ולבטל את פסק דינם המוטעה ע"י עדי השקר. והגע בעצמך, אם העני הבעל דין או שהוא מסרב להוציא את הממון לבעליו, האם נאמר שפטורים העדים המוזמים לשלם מטעם כאשר עשה? או, למשל, אם ברח השור ונאבד, האם ג"כ נאמר שזה נחשב כאשר עשה? וודאי שדבר זה אינו עולה על הדעת. אלא העיקר הוא מה שעצם הגבייה שגבו בית דין בטעות שזה בחזרה היינו מה שבית דין יכולים לתקן את טעותם ולבטל פסק דינם הקודם. ואין הדבר תלוי אם יש יכולת לחזור ולגבות את הממון שנגבה שלא כדין או אין יכולת כזו שהעני הבעל דין או שהוא מסרב להוציא את הכסף שנמסר לידו בטעות. ואם אין יכולת לגבות את הממון הגבוי שלא כדין, בוודאי שאין לפוטרם מטעם כאשר עשה, וגם מחוייבים העדים לשלם מטעם דינא דגרמי, כמבואר בחושן משפט סי' א' סעיף ד' וסי' ל"ח. ועי' בריטב"א מכות ג',א שכך כתב בפירוש"90.
הגריי"ו הי' אומר שסברא שא"א לתרגם אותה לשפה אחרת איננה סברה... כלומר שהיא צריכה להיות כ"כ צלולה וברורה עד שהיא ניתנת להיאמר בשבעים לשון. ואמנם כך גרס, שתוכן וצורה קשורין זה בזה, ואם סברה היא ביטוי להגיון "בריא וצלול", הרי הצלילות משתקפת בצורת ההבעה... ודומה שהמובאות השונות שהובאו לעיל ממחישות במקצת את כח ההסברה המופלא –הן בהבעת הרעיון, הן בהגדרת מושגים, הן בסידור הדברים– שחפף על פני שיעורי רבינו. וגם היכן שאחרים כבר נגעו בסברתו של הגריי"ו, הרי אין שנים מתנבאים בסגנון אחד, וענין גדול יש ללמוד את הסברה גם עפ"י הסברתו של הגריי"ו, כי הסברתו גופא לימוד היא! והנה עוד שתי דוגמאות לאופן הסברתו:
א. בסימן כ"ה מגדיר הגריי"ו את המושגים רוב וחזקה וההבדל ביניהם, וז"ל: "... ולכן נ"ל, שכוונת תוס' היא שאין עדיפות לרוב נגד החזקה מצד הסברא, שכוח החזקה הוא גדול כמו כוח הרוב, או עדיף ממנו, ששניהם הם מטעם גזירת הכתוב, אלא שכל עניינה של החזקה הוא רק במקום ספק, וכשיש רוב מסתלק הספק מאליו ואין מקום לחזקה. וזהו רק במקום שהם נפגשים זה עם זה, אבל במקום שאין הרוב מתנגד לחזקה, אפשר שכוח החזקה גדול יותר ולכן אין לעשות ק"ו מהא דאזלינן בתר חזקה כש"כ דאזלינן בתר רובא. ומתורצת קושיית החת"ס הנ"ל, דמפרה אדומה ילפינן דאזלינן בתר רובא. כלומר, שהרוב מסלק את הספק שיש בהרוב, ממילא אין מקום לחזקה הבאה אחריו, שאין כאן ניגוד בין רוב וחזקה ואין כאן שאלה מי עדיף ממי, ורק שהחזקה מסתלקת מאליה מכיון שנתברר הספק ע"י הרוב. ואין להתעקש ולומר איפכא, שהחזקה תדחה את הרוב – שזה אי אפשר, כיון שאין לחזקה כוח של בירור, ורק שהוא דין תורה כיצד לעשות בשעת הספק, אבל הספק עצמו עומד בעינו, ואיך תוכל החזקה לדחות את הרוב. אבל ברוב יש מידה ידועה של בירור לא בירור של וודאות, אלא מעין השערה מתקרבת אל האמת. הליכה אחרי הרוב פירושה, שזהו דבר המסתבר, שמכיון שרוב האנשים או רוב המקרים כן הוא, יש לנו לשער שגם הדבר המסופק שייך לרוב זה. ברוב יש מעין סמיכות דעת שמסתמא הדבר כך. ואפילו ברובא דאיתא קמן, שעפ"י השיטה מקובצת בבבא מציעא ו',ב, עדיין הספק עומד במקומו – זה רק לענייני דיני התורה, שבהם דורשים וודאות חלוטה, כמו גבי מעשר וודאי ולא מעשר ספק או ממזר וודאי ולא ממזר ספק (עי' בשב שמעתתא, שמעתתא א', פרקים ב'-ג'), אבל בכלל יש לנו לומר שהתורה התירה לנטות מן הספק ולהכריע במשוער לצד הרוב. וזהו ההבדל בין חזקה לרוב. בחזקה עדיין הספק חופף עליה ומפעפעת בה, ואנו אומרים, כיון דשאנו מסופקים ואין אנו יודעים מה לעשות, עלינו להתנהג עפ"י צווי התורה כמו שנהגנו עד לידת הספק. אין רשות לצאת מן המצב הקודם אלא אם נשתנה המצב שינוי מבורר. אבל לא אם השינוי עצמו הוא בספק. ובכך מובן מה שהרוב דוחה את החזקה ואין החזקה דוחה את הרוב".
ב. בסימן מ"ג מבאר הגריי"ו את ההבדל בין זה יכול וזה יכול, וזה אינו יכול וזה אינו יכול, וז"ל: "... קיצורו של דבר, שבזה יכול וזה יכול נצטרך להטיל שני חיובים על מלאכה אחת וזה לא מצינו. ובעל כרחך אנו מחלקים את החיוב ומטילים על כל אחד חצי חיוב ועל זה מלמדנו הקרא שגם זה בכלל העושה כולה ולא העושה מקצתה. משא"כ בזה אינו יכול וזה אינו יכול, ששניהם נשתתפו למעשה עבירה אחת אין אנו צריכים להטיל יותר מחיוב אחד על אותה עבירה, אלא שיש כאן שני מתחייבים ומציאות זו של שני מתחייבים אנו מוצאים במקומות אחרים, כמו גבי עדים זוממים ושנים שגנבו, ששניהם חייבים אעפ"י שעשו רק עבירה אחת. והחילוק ההגיוני בין זה וזה יכול לבין זה אינו יכול וזה אינו יכול הוא פשוט: בזה יכול וזה יכול, כל אחד עושה מעשה העבירה לעצמו ואינו צריך לא לסיועו של השני ולא לצירופו ולפיכך אי אפשר לשתפם ולעשותם כאיש אחד לגבי עשיית העבירה, ובעל כרחך אם תבוא לחייב את שניהם הרי כאילו אתה בא ומטיל על עבירה אחת שני חיובים, שהרי אין שום צירוף בין השנים ואי אפשר לחייב כל אחד בעד הצירוף שנצטרף אל העבירה ובע"כ שאתה מחייבו בעד המעשה שעשה לעצמו, ואיך אפשר לזקוף חיובה של אותה מעשה על חשבונם של שני אנשים נפרדים? משא"כ בזה אינו יכול וזה אינו יכול הרי נצטרפו שניהם למעשה אחד ומכיון שעל ידי צירוף זה יצאה העבירה אל הפועל אנו מחייבים את כל אחד בעד ההצטרפות שהצטרף במעשה העבירה. וזהו הטעם בעדים זוממים ובשנים שגנבו שחייב כל אחד, ולולא הקרא היינו מחייבים גם בשבת שנים שעשו מלאכה, ולהכי בעי קרא ששנים שעשו פטורים, שגזירת הכתוב היא גבי שבת לפטור גם שני מתחייבין, שהתחייבותם באה מכח הצטרפותם למעשה אחד וסרה בזה תמיהת הר"י בתוס' הנ"ל". ובהמשך מבאר לפי"ז ענין הכוהו עשרה בני אדם והחילוק בין בבת אחת לזה אחר זה91.
