רמב"ם מדויק – מהדורת הרב יצחק שילת
הקדמה
פתח דבר
ב"ה
ברוך הוא א-להינו שבראנו לכבודו ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. "תורת אמת – היא תורה שבכתב, וחיי עולם נטע בתוכנו – היא תורה שבעל פה" (טור או"ח סי' קל"ט).
לפני כעשרים שנה התעוררתי לצורך להעמיד מהדורה מדויקת, על פי כתבי־היד המהימנים ביותר, לחיבורו הגדול של הרמב"ם ה"מקבץ לתורה שבעל פה כולה", הלא הוא 'משנה תורה'. בשנת תשס"ד זיכני ה' להדפיס את הכרך הראשון, ובשנת תשפ"א את הכרך האחרון, סך הכל י"ד כרכים, כרך לכל אחד מי"ד ספרי 'משנה תורה'. במהדורה ההיא נדפסו זה מול זה, עמוד של צילום דפוס ורשא-וילנא עם המפרשים שעל הדף, וממולו הנוסח המדויק על פי כתבי־היד עם הערותי.
מראש ידעתי שמהדורה בת י"ד כרכים גדולים אינה יכולה להיות שימושית לכל אדם, ושארצה להוציא לאור גם מהדורה בכרך אחד או בשנים. בסייעתא דשמיא מוגשת לפניכם מהדורה חדשה זו בשני כרכים, שאמנם אינה כוללת צילום של דפוס ורשא-וילנא, אבל היא מציגה את הנוסח המדויק של הרמב"ם על פי כתבי־היד, עם כל הערות הנוסח, כולל ההנמקות לעדיפות נוסח זה על נוסח דפוסי ורשא-וילנא.
במהדורה זו נוספו תיקונים, דיוקים ושיפורים רבים, והריהי בבחינת מהדורא בתרא לעומת קודמתה. יהי רצון שתתרום ללימוד התורה לשמה ולאמיתה.
בסיום עבודה רבת-שנים זו על ההדרת הרמב"ם המדויק, ברצוני להביע במילים, קטנות מכדי להביע, את תודתי העמוקה לשותפתי בחיים, רעייתי יהודית. שכרה כפול מן השמים.
יצחק שילת
מבוא המהדיר
א. וזאת התורה אשר שם משה
ספר 'משנה תורה' לרבנו משה בן מימון ז"ל, שכינויו בפי מחברו הוא: 'חיבורנו הגדול'1, או: 'חיבורנו הגדול הכולל כל דיני התורה'2, הוא יצירת־מופת שלימה ויחידה במינה. 'משנה תורה' הוא, קודם כל, המקיף שבין ספרי פסיקת ההלכה בישראל, בהיותו כולל את כל מצוות התורה, בין הנוהגות בזמן הזה ובין שאינן נוהגות אלא בזמן שבית המקדש קיים3. מעמדו כ'עמוד ההוראה'4 נקבע על ידי ר' יוסף קארו מחבר ה'שולחן ערוך', אשר השתית את ספרו בעיקר על 'משנה תורה' ככתבו וכלשונו. ייחודו השני של 'משנה תורה' הוא בכך שמאז חיבורו ועד היום הוא מהווה אתגר בלתי נדלה ללומדי התלמוד בעיון, החותרים לחשיפת שיטותיו של הרמב"ם בסוגיות הש"ס. אין כמעט אף שיעור למדני אחד שאין דנים בו בהבנת שיטת הרמב"ם. ועוד בו שלישית: 'משנה תורה', עם היותו ספר הלכה, הוא גם מקור עיקרי ללימוד יסודי האמונה, שרבנו נתן להם מקום חשוב בספרו. מעמד מיוחד זה של 'משנה תורה', פוטר אותנו מן הצורך להכביר במילים אודות נחיצותה של מהדורה מדויקת ומדוקדקת שלו, מהדורה שתשאף להתקרב ככל האפשר לנוסחו המקורי של החיבור, כפי שיצא מתחת יד מחברו.
דיינו אם נצטט את דברי רבנו אודות המאמץ הרוחני שהשקיע בחיבור, כדי שנבין את חובתנו להשתדל במסירתו כנתינתו ובדיוקו. ז"ל רבנו באיגרותיו:
"וכאשר היה בעת הזאת, בדקדקנו בדקות העיון בכל הלכה והלכה בחיבורנו הגדול"5. "וכמה טרחתי יומם ולילה כמו עשר שנים רצופות בקיבוץ חיבור זה, ואנשים גדולים ככם הם שידעו מה עשיתי"6.
"קנא קנאתי לה' א־להי ישראל, בראותי אומה בלי ספר חוקים כולל באמת, ובלי דעות אמיתיות ומבוררות, ועשיתי מה שעשיתי לשם ה' בלבד"7.
בדורנו נעשה מעשה רב על ידי תלמידי חכמים אחדים, אשר עמלו לההדיר את 'משנה תורה' מחדש, במטרה לתקן את הנוסח המצוי בידי הלומדים בדורות האחרונים – נוסח דפוס ורשא-וילנא וצילומיו – על פי נוסחים קדומים ומדויקים יותר, ולנקות את החיבור מן השיבושים הרבים שדבקו בו במשך הדורות. כמעט בו־זמנית החלו להופיע שלש מהדורות חדשות וחשובות של 'משנה תורה': מהדורת ר' שבתי פרנקל ז"ל (על ידי צוות תלמידי חכמים), עם המפרשים היסודיים והוספות מועילות (קהילת בני יוסף, ירושלים-בני־ברק תשל"ה-תשס"ז); מהדורת הרב יוסף קאפח ז"ל, עם פירוש המהווה מעין "שיטה מקובצת" של מפרשי הרמב"ם בתוספת נופך משלו (מכון מש"ה, ירושלים תשמ"ד-תשנ"ו); ומהדורת הרב נחום אליעזר רבינוביץ' ז"ל, עם פירושו המקורי 'יד פשוטה', שהופיעה על כמחצית החיבור ולצערנו לא הספיק להשלימה (מעליות, ירושלים תש"נ-תש"פ). עוד ראו אור בעקבותיהן שתי מהדורות בכרך אחד המבוססות על מהד' הרב קאפח ז"ל: מהדורת ר' יוחאי מקבילי (אור וישועה, חיפה תשס"ו), ומהד' ר' פרץ אוריאל בלוי (חזק, כפר חב"ד תש"ע).
להלן נבקר את עקרונות ההדרת הטקסט של מהדורות אלו, ונסביר מדוע נחלצנו להכנת מהדורה חדשה בשם 'רמב"ם מדויק', שראתה אור בסייעתא דשמיא בי"ד כרכים בשנים תשס"ד-תשפ"א. זאת לאחר שנעמוד על עובדות אחדות בעלות חשיבות מכרעת, הקשורות לנוסח 'משנה תורה'.
ב. כתיבת 'משנה תורה' והפצתו
עובדה ראשונה ויסודית היא, שהרמב"ם כתב את החיבור תחילה בטיוטה (ואולי ביותר מטיוטה אחת8), ולבסוף העתיקו לנקי בעצם כתב ידו. דבר זה ידוע לנו הן מעדותו של רבנו עצמו על דרך עבודתו, והן מממצאים שהגיעו לידינו (ר' להלן). מהטופס הנקי, שהיה לספרו האישי של הרמב"ם ונשאר אצלו, הועתק החיבור על ידי סופר, או על ידי סופרים אחדים, וכך נוצרו העותקים הראשונים של החיבור שיצאו מבית הרמב"ם. במהירות רבה יחסית, נעשו במקומות שונים העתקות מההעתקות הראשונות, וכך הלאה, והחיבור התפשט ברוב קהילות ישראל כבר בחיי הרמב"ם. באיגרת לתלמידו, שנכתבה כעשר שנים אחר חתימת החיבור, כותב רבנו: "וכבר נתפשט לקצוי היישוב"9.
יותר מעשרים שנה עברו מסיום כתיבת 'משנה תורה' עד לפטירת הרמב"ם10. באותן השנים תיקן רבנו במקומות אחדים את הנוסח, ורשם תיקונים אלה בספרו האישי. עדויות על כך מוסרים רבנו עצמו וכן ר' אברהם בנו (ר' להלן). גם אחרי הפצת החיבור איפשר הרמב"ם למגיהים לבוא ולהגיה את העותקים שבידיהם מן הטופס המקורי שבידו, וכך הגיעו גם התיקונים שעשה בספרו במשך השנים לידיעת הציבור הרחב.
הטופס המקורי של הספר, הכתוב בכתב ידו של רבנו, היה שמור בידי צאצאיו במצרים במשך כמאתיים שנה (ר' להלן), ולאחר מכן נעלמו עקבותיו. לעומת זאת נמצאו שרידים מהטיוטה של החיבור: בין דפי הגניזה הקהירית המפורסמת, שנמצאה ב"בית כנסת עזרא הסופר" בפוסטאט, הפרבר היהודי של קהיר שבו התגורר הרמב"ם, נתגלו כעשרים דפי טיוטה של 'משנה תורה', רובם ככולם מספרי נזקים ומשפטים, ובהם מחיקות והוספות כדרכו של מחבר בעת חיבורו11. כתב ידו של רבנו זוהה בוודאות לפי מכתבים מקוריים בחתימת ידו שנמצאו בגניזה12, וכן לפי האישור המפורסם בחתימת ידו המופיע על כתב־יד של ספרי המדע ואהבה. כתב־יד זה נקנה לפני כ-350 שנה בארם־צובה, היא חלב שבסוריה, על ידי חוקר אנגלי בשם רוברט הונטינגטון, ואחר כך נרכש, עם כל אספו של הונטינגטון, על ידי ספריית הבודליאנה באוקספורד, והוא ידוע כיום ככ"י אוקספורד 577 (הונטינגטון 80). ז"ל האישור שבסופו בכתב יד רבנו:
"הוגה מספרי אני משה ברבי מימון ז'צ'ל'".
אישור זה מהווה עדות ממקור ראשון על קיומו של טופס נקי של משנה תורה, שהיה טופסו האישי של רבנו ("ספרי"), ועל כך שממנו הוגהו העתקות של החיבור.
העובדה שהעתקת הטיוטה לנקי נעשתה על ידי הרמב"ם בעצמו בכתב ידו, ידועה לנו כבר מתשובותיו לשאלות חכמי לוניל13, ואחר כך מעדות צאצאיו. וז"ל רבנו בשתים מן התשובות לחכמי לוניל:
"ובשעה שחיברתי החיבור עמדתי בדבר זה כמה ימים, והנוסחא הראשונה שחיברתיה תחילה, שהקציתיה מלבי ולא העתקתי14, כתוב בה..."15.
"זו ודאי אמת כדבריכם, ובעיקר העתקתי לנוסחא שלי טעיתי16, וכך הן הדברים..."17.
המונח 'נוסחא' משמעו כאן: עותק של ספר (כמו בערבית: 'נסכ'ה', ר' להלן). במובן זה משתמש הרמב"ם בביטוי 'נוסחא' פעמים אחדות, כגון באיגרת לעדת לוניל: "וקנו שלושה נוסחאות מן החיבור"18, כלומר: שלושה עותקים של החיבור, וכן בהל' מלוה ולווה טו, ב, ע"ש. 'בעיקר העתקתי לנוסחא שלי' פירושו אפוא: בעת שהעתקתי מהטיוטה לטופס שלי, שהוא הוא 'ספרי' שבאישור הנ"ל "הוגה מספרי".
על תיקונים שעשה הרמב"ם בספרו אחרי שכבר הופץ, קוראים אנו בתשובה אחרת לחכמי לוניל:
"וכבר הוספתי אני עתה דבר שלא היה שם תחילה, והוא 'אפילו המיתה את האדם', הוסיפו גם אתם את זה"19.
וכעין זה מעיד ר' אברהם בן הרמב"ם בתשובותיו:
"כבר תיקן אבא מארי ז"ל הספר שלו בכתב ידו כך"20.
"ומכל מקום נוסח דבריו המתוקנים בכתב ידו כך"21.
ובספר 'מעשה רוקח' על הל' חמץ ומצה ה, ב, כותב שמצא בכתב־יד עתיק תרגום של פסקה מספרו של ר' אברהם בן הרמב"ם 'אלכפאיה' (='המספיק' [לעובדי ה']), שבה מעיד ר' אברהם:
"וזה הדקדוק קיבלתי אותו מפי אבא מארי ז"ל בעת לומדי לפניו, שהיה כתוב בחיבורו... וגרר ז"ל הרי זה מותר ותיקן בכתב ידו אין חייבין עליו כרת".
והרמ"ך בהגהותיו להל' חמץ ומצה ה, יט כותב ששמע על כך (כל הדברים הללו הובאו כמובן במקומות המתאימים בהערות למהדורתנו זו).
בפרק הבא נביא עדות של צאצא מאוחר יותר של הרמב"ם, לפיה כתב־היד הנקי של החיבור, שהיה בידו, נכתב על ידי הרמב"ם בעצמו.
ג. פירוש המשנה ו'משנה תורה'
מצב דומה למתואר לעיל קיים לגבי פירוש המשנה של הרמב"ם: גם ממנו נמצאו בגניזה הקהירית דפי טיוטה22; אף הוא הועתק לנקי על ידי רבנו בעצמו (ר' לקמן); ואף בו הוסיף רבנו תיקונים בכתב ידו במשך כל ימי חייו. לגבי פירוש המשנה שפר מזלנו, וחמישה מתוך ששת כרכיו המקוריים, בכתיבת ידו של המחבר, עם תיקוניו, נשתמרו לאורך הדורות עד ימינו. כתב־היד המקורי של פירוש המשנה הועבר על ידי אחד מצאצאי הרמב"ם לארם־צובה (ר' בפרק הבא). החוקר האנגלי אדוארד פוקוק, ותלמידו רוברט הונטינגטון הנזכר לעיל, רכשו שם שלושה מכרכיו, והם מצויים כיום בספריית הבודליאנה באוקספורד. שני כרכים נוספים, שנתגלגלו לדמשק, נרכשו לפני כמאה שנה על ידי האספן היהודי ר' דוד ששון ז"ל, וכיום הם מצויים בבית הספרים הלאומי בירושלים. הכרך של סדר טהרות לא נמצא עד היום. חמשת הכרכים של פירוש המשנה ראו אור במהדורת צילום מאירת עיניים, עם מבוא מקיף מאת ר' סלימן ששון ז"ל23.
על הדף הראשון של סדר זרעים מכתב־יד זה כתוב:
"הד'ה נסכ'ה אלאצל וסאיר אלאצל אלד'י בכ'ט רבינו משה ז'ק'ל' הם מלכי... וכתב שלמה בן דוד בן אברהם בן הגאון רבינו [משה ז'ק'ל']".
תרגום: "זאת נוסחת המקור ושאר המקור (כלומר: שאר הכרכים של המקור) אשר בכתב יד רבינו משה ז'ק'ל' הם רכושי". על החתום נינו של רבנו (ההשלמה 'משה ז'ק'ל'' אינה צריכה לפנים).
והנה, הביטוי הערבי 'נסכ'ה אלאצל' (תרגום: נוסחת [=טופס] המקור), מופיע גם בעדותו של צאצא אחר של רבנו, הלא הוא "ר' יהושע מבני בניו של הרמב"ם ז"ל", הנזכר פעמים רבות ב'כסף משנה', ובעדותו מדובר על הטופס המקורי של 'משנה תורה'. ר' יהושע הנזכר, שהיה בנו של ר' אברהם השני, אחי ר' שלמה הנ"ל, בן ר' דוד, בן ר' אברהם, בן הרמב"ם24, כותב באחת מתשובותיו לשאלות חכמי עדן אודות מקומות שהתקשו בהם ב'משנה תורה'25:
"אלנסך' אלד'י ענדכם גיר צחיחה, בל אלצחיח... פאצלחו אלנסך' עלי ד'אלך, פאן כל נקל ננקלה אנמא הו מן נסכ'ה אלאצל אלדי בכ'ט אלמצנף ז'ק'ל'".
תרגום: "הנוסח אשר אצלכם אינו נכון, אבל הנכון... ולכן תַקנו הנוסח לפי זה, שהרי כל העתקה שאנו מעתיקים אותה אמנם היא מנוסחת המקור אשר בכתב יד המחבר ז'ק'ל'".26
ר' יהושע, שנשא כאבותיו במשרת הנגיד של יהודי מצרים, חי בין השנים ה'ע' - ה'קט"ו (1355-1310 למנינם)27. ידוע שלא גר בפוסטאט28, אך אין אנו יודעים האם ישב בקהיר הבירה29, או באלכסנדריה, או שמא בעיר אחרת. מן הדור הקודם לר' יהושע, יש בידינו עדות רחוקה, המדברת לכאורה על מציאותו של כתב־היד המקורי של 'משנה תורה' באלכסנדריה. העדות מצויה בספר 'ארחות חיים' לר' אהרן הכהן מלוניל, שגלה מפרובנס למיורקה בגירוש יהודי פרובנס בשנת ה'ס"ו (1306 למנינם), ובסביבות אותה השנה חיבר את ספרו30. בהל' יום הכיפורים סי' י' הוא כותב (דפוס פירנצה תק"י, דף קד ע"ג; הלשון דלקמן על פי נוסח עדיף בכ"י ניו־יורק בהמ"ל Rab. 666 דף 207א):
"וחקרתי ודרשתי ומצאתי ספר מוגה ביד מי שהגיהו בידו באלסכנדריא של מצרים מספרי כתיבת ידי הרמב"ם ז"ל, וראוי לסמוך עליו".
אמנם, ייתכן שהציון "באלסכנדריא של מצרים" אינו מודיע את המקום המדויק שבו הוגה הספר, אלא את המקום שממנו הגיע הספר לפרובנס, ר' להלן פרק ה'.
חשוב לציין כי הרושם שאנו מקבלים מכתב־היד המקורי של פירוש המשנה, הנמצא לפנינו, אינו יכול להוות דוגמא לחבירו המאוחר ממנו, דהיינו כתב־היד המקורי של 'משנה תורה', שלא נשתמר לנו. בפירוש המשנה תיקן רבנו בספרו מאות מקומות, בתיקונים קטנים וגדולים, ויש אפילו שמחק עמוד שלם והחליף את נוסחו. סיבת הדבר מוסברת על ידי רבנו עצמו באיגרותיו:
"וזה הגמגום שהם מגמגמים על פירוש המשנה, הוא כולו מפני שתיקנתי בו מקומות. בורא הכל יודע שרובם הטעני בהם הימשכי אחר הגאונים ז"ל כמו רבנו ניסים... ורב חפץ... וזולתם ממי שיקשה עלי לזכרו. ואפילו הייתי אני המשתבש, אין אני טוען שהגעתי אל שלימותי האחרונה בתחילה, ולא שאני לא טעיתי מעולם, אדרבה, כל מה שנתבאר לי חילופו חזרתי ממנו תמיד בכל דבר מחיבורי ומטבעי"31.
ולגבי הלכה מסוימת בהלכות שמיטה כתב:
"מה שזכרנו בחיבור הוא הנכון אשר אין ספק בו, וכך זכרנו בפירוש המשנה, וזאת שבידיכם היא הנוסחא הראשונה אשר יצאה מידינו לפני הדקדוק, ונמשכנו בזה המאמר אחר מה שזכר בעל ספר המצוות רב חפץ... וכאשר בחנו את המאמרים ודקדקנו אותם – התבאר שמה שזכרנוהו בחיבור הוא הנכון, ותיקַנו פירוש המשנה"32.
ועוד לגבי הלכה אחרת שם:
"וזאת המשנה, מה ששמענו בפירושה תמיד הוא אשר זכר ר' יצחק בן גיאת... והוא אשר קבענוהו33 אנחנו... וכאשר היה בעת הזאת, בדקדקנו בדקות העיון בכל הלכה והלכה בחיבורנו הגדול – התבאר לנו פירוש המשנה ונתגלה טעמה"34.
רבנו מוסר לנו אפוא בגילוי לב, כי בעת חיבור פירוש המשנה – והוא אז בשנות העשרים לחייו35 – היה מושפע מאד מפירושי קודמיו, וכי על דעתו העצמאית עמד בעיקר בעת חיבור 'משנה תורה', כאשר עיין מחדש בכל סוגיה וסוגיה כדי לקבוע את פסק ההלכה, שאז נתחדשו לו הרבה מפירושיו ושיטותיו. אמנם, בקשת האמת התמידית של רבנו גרמה שגם בטופס הנקי של 'משנה תורה' הוסיף במרוצת השנים תיקונים אחדים, כנזכר בפרק הקודם, אך מספרם של אלה קטן, ומגיע ככל הידוע לנו רק לעשרות תיקונים בחיבור כולו (בכל מקום שבו זיהינו תיקון כזה, הערנו עליו בהערות למהדורתנו זו, ובפנים ניתן כמובן הנוסח הסופי).
ד. מה היה גורלו של הטופס המקורי של 'משנה תורה'?
הטופס המקורי של פירוש המשנה נתגלה כאמור בארם־צובה (חלב) ובדמשק שבסוריה. בארם־צובה נשמר עד לדורנו גם טופס המקרא המפורסם, "כתר ארם־צובה", שעליו כתב רבנו: "הספר הידוע במצרים שהוא כולל כ"ד ספרים... שהגיהו בן אשר, ועליו סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתו" (הל' ס"ת ח, ד)36. הימצאותם של אלה בארם־צובה מקורה ככל הנראה בהגירתו של ר' דוד הנגיד (השני37) בן ר' יהושע הנגיד (הנ"ל בפרק הקודם), ממצרים לארם־צובה, בסמוך לשנת ה'קל"ה (1375 למנינם). ר' דוד היה ת"ח בעל ספריה גדולה, ובעצמו סופר ומחבר פורה. שאלה חשובה מאד לעניננו היא, האם גם הטופס המקורי של 'משנה תורה' הובא על ידו לארם־צובה. נראה כי התשובה לכך שלילית. בגליונות כ"י אוקספורד 577, שנכתב על ידי הסופר ר' יפת בן שלמה הלוי ובסופו אישורו של הרמב"ם "הוגה מספרי", מצויות הערות בכתב ידו של ר' דוד, ובהן העתקת תשובה שלימה של הרמב"ם. ר' דוד הוסיף הערות גם על גליונות כתב־היד המקורי של פירוש המשנה, כפי שבירר ששון במבואו לצילום כתב־היד (פ"ט ופי"ד). אין ספק שאילו היה בידיו הטופס המקורי של 'משנה תורה', הוא היה כותב את הערותיו עליו, כמעשהו בפירוש המשנה, ולא על טופס "הוגה מספרי". מסתבר אפוא שכתב־היד המוסמך ביותר של 'משנה תורה' שהיה בידי ר' דוד בארם־צובה הוא כתב־יד "הוגה מספרי". להלן נראה שהיה זה כתב־יד שלם של 'משנה תורה', שהרמב"ם חתם על כל כרך מכרכיו.
ראיה נוספת לכך שכתב־היד המקורי של 'משנה תורה' לא היה בארם־צובה: דבר מציאותו של פירוש המשנה בכתב־יד המחבר היה ידוע בארם־צובה במשך מאות בשנים, ותלמידי חכמים שבה הגיהו את נוסחאות פיהמ"ש שבידיהם על פיו. כך למשל נמצא לפנינו כתב־יד חשוב של פיהמ"ש (כ"י אוקספורד 395), שמגיהו, ר' מוסי בן עבד אלמחסן איש חלב38 (חי במאה השלישית לאלף השישי, המאה ה-15 למנינם) כותב בסופו: "קובל חסב אלטאקה עלי ספר אלרב אלמעט'ם בכתב ידו הטהורה אות באות". תרגום: "הושווה לפי היכולת לספר הרב הגדול בכתב ידו הטהורה אות באות". לעומת זאת ישנן לפנינו עדויות אחדות, שיובאו לקמן, לפיהן העותק המוסמך של 'משנה תורה' שהיה בארם־צובה הוא כתב־יד שהרמב"ם העיד עליו בחתימת ידו שהוגה מספרו.
מדוע לא לקח עמו ר' דוד הנגיד את 'משנה תורה' לארם־צובה? נראה שהדבר נבע מהסכם ירושה עם צאצאי הרמב"ם האחרים, שנשארו במצרים. ידוע כי כתב־היד המקורי של פיהמ"ש עבר מידי צאצאי ר' שלמה נין הרמב"ם לידי צאצאי אחיו ר' אברהם, ראה במבואו הנ"ל של ששון (פרק ארבעה עשר). נראה אפוא כי היה בין צאצאי הרמב"ם הסכם חלוקה כלשהו, אשר השאיר את ספר 'משנה תורה' המקורי בידי צאצאי ר' שלמה במצרים.
למרות שכתב־היד המקורי של 'משנה תורה' נשאר במצרים, כמאה וחמישים שנה אחרי זמנו של ר' דוד הנגיד השני, בשלהי המאה השלישית לאלף השישי (במאה ה-16 למנינם), כבר לא נודעו עקבותיו שם, וגדולי חכמי מצרים, הרדב"ז, ר"י קורקוס ור"י קאשטרו, נאלצו לסמוך על ספרים מכלי שני ושלישי לבירור נוסחאות ב'משנה תורה'. כך כותב הרדב"ז בתשובותיו (שו"ת רדב"ז, ליוורנו תי"ב, סי' רכה = ורשא תרמ"ב, ח"ד, סי' אלף רצו):
"אני בדקתי בכל הספרים ישנים הנמצאים פה מצרים, דאתריה דמר הוא, ובספר אחד מוגה, שאומרים שהוגה מספר שהגיה הוא בעצמו ז"ל שהוא בחלב39 עד היום הזה, ובכולם כתוב ומותרת לו (הל' מלכים ד, ד)".
אין ספק שאותו "ספר שהגיה הוא בעצמו ז"ל, שהוא בחלב עד היום הזה", אינו אלא כתב־היד שרבנו חתם עליו "הוגה מספרי", שכלל את כל 'משנה תורה', והלשון "שהגיה הוא בעצמו ז"ל" אינה דווקנית, אלא הכוונה שאישר בעצמו את הגהתו, והרדב"ז ראה במצרים ספר שאמרו עליו שהוגה מאותו כתב־יד. תדע, שכן בתשובה אחרת (שו"ת רדב"ז, ונציה תק"ט, לשונות הרמב"ם סי' ט = ורשא תרמ"ב, ח"ה, סי' אלף שפב) כותב הרדב"ז:
"ובדקתי בספרים המדויקים בספר שהוגה מספרו של הרב ז"ל שהיה בחלב40, וכך כתוב בו בהלכות ממרים (ב, ט) מפי השמועה למדו" וכו'.
גם כאן הכוונה לספרים המדויקים על פי אותו הספר שהוגה מספרו של הרב ז"ל (ולא: שהגיהו הרב ז"ל) שהיה בחלב41.
ובפי' ר"י קורקוס להל' תרומות ה, יג:
"כי ראיתי מי שכתב... שהגירסא האמיתית בספר הוגה מספר חתימת יד רבינו אין תרומתו תרומה".
ובשו"ת 'אהלי יעקב' לר"י קאשטרו42 (ליוורנו תקמ"ג, סי' ק"ח, דף קס:):
"וכתב הרמב"ם ז"ל וז"ל כפי הנסחאות המדוייקות הנמצאות פה מצרים כתיבת יד בחתימתו בסוף הספר אמר להם כתבו ותנו" וכו'.
הרי שבימי הרדב"ז, ר"י קורקוס ור"י קאשטרו לא היה כתב ידו של הרמב"ם מצוי במצרים, ואף לא בארם־צובה, והספרים המוסמכים ביותר במצרים היו אלו שהוגהו מהספר שבארם־צובה שהיה עליו אישורו של רבנו בחתימת ידו שהוגה מספרו, או שהיו במצרים כתבי־יד אחרים הנושאים את חתימת הרמב"ם, ר' להלן.
כיצד נעלם כתב־היד המקורי של 'משנה תורה'? האם קרהו אסון של שריפה, טביעה וכיו"ב? אין בידינו לפי שעה לענות על שאלה מציקה זו. ישנה ידיעה עמומה בדבר צאצאים של הרמב"ם שנפלו בשבי והוגלו מארצם43, וזו מעלה את האפשרות שהיעלמות כתב־היד קשורה למאורע מעציב זה. אולם, אין זו אלא השערה, ולא-להים פתרונים.
לפי האמור עד כאן יובנו גם דברי ר' בצלאל אשכנזי, בעל 'שיטה מקובצת', שהיה תלמיד הרדב"ז. ז"ל בשו"ת שלו (דפוס ונציה ש"נ, סי' ה, דף כז.): "וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ג מהלכות עדות (ה"א) וז"ל אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות... ע"כ, כך נמצא בספרים הישנים הנמצאים פה מצרים מועתקים מספר ישן כתיבת יד המחבר ז"ל". הלשון "מועתקים מספר ישן כתיבת יד המחבר ז"ל" מוזרה, כי אם כתיבת יד המחבר ז"ל היא, לשם מה התואר "ספר ישן"? אלא צריך להבין שהכוונה לספר ישן שיש עליו כתיבת יד המחבר המעידה שהוגה מספרו (או שיש בנוסח התשובה חסרון קל, וכצ"ל: "מועתקים מספר ישן [שהוגה מ]כתיבת יד המחבר ז"ל"), והם הם דברי הרדב"ז. מכל מקום ברור שכתב יד המחבר עצמו לא היה לפני ר"ב אשכנזי, ולפיכך נזקק לעדות הספרים המועתקים. ומכאן שגם מה שכתב בתשובה אחרת (שם, סי' כח, דף פז.): "ודע שיש בקצת ספרי הרב ז"ל הרי זו כחליצה פסולה (הל' חליצה ויבום ד, יד), והוא טעות, וצריך להגיה הרי זו חליצה פסולה, וכן נמצא בכתיבת יד המחבר ז"ל" – פירושו שכך נמצא בספרים המדויקים הנ"ל שהועתקו מספר שעליו כתיבת יד המחבר.
ובפירוש 'מלאכת שלמה' על המשנה (כלים ב, ה), לר' שלמה עדני, שלמד אצל ר' בצלאל אשכנזי בהיותו בירושלים, כתוב: "תמהתי שבהרמב"ם פי"ח (מהל' כלים ה"ה) בכל הדפוסים אני רואה מצננת לתוכו את היד, ואין הגהה עליו אפילו בספר מוגה שבא לידי, מוגה מספר כתיבת יד שבצובא בחתימת ידי הרמב"ם ז"ל עצמו בסוף הספר". וכתב עוד (כלים כג, ד): "וברמב"ם שם פכ"ה סי' ב' כתוב כסא של כובס שכובס, אכן אני מצאתיו מוגה מספר מדויק מכתיבת יד הרמב"ם ז"ל בעצמו בחתימת שמו בסופו, שכורם". ושלישית (נגעים ו, א): "וברמב"ם פ"א מהל' טומאת צרעת סי' ז'... הקלקלי בשני למדין, ואפילו בספר מוגה מספר שכתובה חתימת ידו של הרמב"ם בסופו".
ובשו"ת המבי"ט, אף הוא בן אותו הדור (דפוס ונציה שפ"ט, ח"א, סי' נ הראשון), כתב בקשר לנוסח התאריכים המופיעים בהלכות קידוש החודש ובהלכות שמיטה ויובל: "כי בדקתי הספרים ישנים של הרב, יש מהם מאתים וחמש שנים, וגם מהספר שבצובה של כתיבת יד הרב, ולא נמצא בו שום הג"ה לא בשמיטה ולא בקידוש החודש אלא כולם כנוסחת הספרים שלנו". ברור שאילו "הספר שבצובה" היה עצם כתב ידו של הרמב"ם ז"ל, לא היה צריך המבי"ט להזכיר כלל את הספרים הישנים, שהרי בדק בכתב ידו של רבנו. אלא ודאי ש"הספר שבצובה של כתיבת יד הרב" הוא הספר שנמצאה בו כתיבת ידו של רבנו המעידה שהוגה מספרו, וכדברי הרדב"ז וה'מלאכת שלמה'. וכך נמצא מפורש בהגהה בכתב ידו של ר' שמואל לירמה, בן אותו הדור, על פירוש המשנה דפוס נפולי רנ"ב המצוי בבית הספרים בירושלים44: "וכשבאתי לצובה מצאתי במשנה תורה המוגה מספרו".
מכאן לעדות נוספת של בן התקופה, ר' יהודה אלבוטיני, מרבני ירושלים, הכותב בפירושו 'יסוד משנה תורה' לספר אהבה, אותו התחיל לחבר בשנת רע"ה (תחילת המאה ה-16 למנינם), אודות "כתר ארם צובה" של המקרא45: "ראיתי הספר הנזכר בבית הכנסת של קהל חלב יצ"ו, הוא ספר כתוב בקלף גדול מוגה ומתוקן ביופי מכתיבה אשורית, וראיתי בו הרבה חידושין, ואמרו לי ראשי הקהל יצ"ו שיש קבלה בידם שהוליכו שמה הרב ר' אברהם בן רבינו הרב ז"ל ובנו ה"ר דוד בן הרב ר' אברהם זצ"ל שהוא קבור שמה בחלב הנז', ומאז הוליך הספר הנז' בידו ונשאר שמה, עם פירוש המשניות של הרב ז"ל מכתיבת ידו, עם ה' או ו' ספרים מספרי היד מכתיבת ידו של הרב ז"ל, שכל זה ראיתי בעיני בחלב שהם מונחים בתוך היכל אחד מההיכלות של הבית הכנסת הנז', ועל אותו הספר סמך הרב ז"ל".
והנה, קודם כל, הקבלה שמסר מפי אנשי חלב אינה מדויקת, שהרי אין המדובר בר' אברהם בן הרמב"ם ובנו ר' דוד, שכלל לא היו בחלב – ר' דוד בן ר' אברהם הובא לקבורה ממצרים לטבריה, על יד קבר הרמב"ם, ומצבת קבורתו נמצאת שם עד היום הזה – אלא המדובר בר' דוד הנגיד השני בן ר' יהושע, שהוא אשר עבר לחלב והביא עמו את "כתר ארם צובה" ואת פירוש המשנה בכ"י הרמב"ם. אך בלי קשר לקבלה זו, קרוב לודאי שגם הלשון "ה' או ו' ספרים מספרי היד מכתיבת ידו של הרב ז"ל" אינה דווקנית, אלא הכוונה לספרים שעליהם חתימת הרמב"ם בכתב ידו, כעדות ר' שמואל לירמא שביקר אף הוא בחלב באותה תקופה, וכלשון המבי"ט הנ"ל "הספר שבצובה של כתיבת יד הרב", שהוכח לעיל שפירושה: בחתימת הרב. [האפשרות שה' או ו' ספרים מכתב־היד המקורי של 'משנה תורה' אכן היו בחלב, כלומר שבהסכם החלוקה של ר' דוד עם שאר היורשים חולק 'משנה תורה' לספרים, וחלק מהם קיבל ר' דוד והביאם לחלב, וחלק נשארו במצרים, ובספרים שלא היה בהם לר' דוד כתב־היד המקורי השתמש בכ"י "הוגה מספרי" – נראית בעיני רחוקה ביותר. הרבה יותר סביר שמכ"י "הוגה מספרי" לא נשארו בידי קהל חלב אלא ה' או ו' ספרים, והשאר נעלמו, כפי שבמשך השנים הבאות נעלמו גם רוב הספרים האלה, והחוקר הונטינגטון הנ"ל פרק ב' לא מצא בחלב כמאה שנה מאוחר יותר אלא את ספרי מדע ואהבה].
נסכם אפוא את העולה מכל העדויות הנ"ל: א. כתב־היד עם אישור רבנו "הוגה מספרי" שהיה בארם־צובה, נחשב לכתב־היד המוסמך ביותר הידוע במאה הרביעית לאלף השישי (המאה ה-16 למנינם). ב. הוא, ולא ספרו המקורי של הרמב"ם, היה בארם־צובה46. ג. הוא הכיל את החיבור כולו, ולא רק את ספרי המדע ואהבה (ייתכן שלא כל הספרים הועתקו על ידי אותו הסופר). נראה שרבנו אישר את הגהת כתב־היד מספרו בסוף כל כרך מכרכיו.
בפרק הבא ניווכח שכתב־היד שבארם־צובה לא היה כתב־היד היחיד שעליו התנוסס אישור רבנו בחתימת ידו. הסיבה שבגללה ראו דוקא בו את כתב־היד המוסמך ביותר, היתה נעוצה בעובדה שכתב־יד זה היה ברשותם של צאצאי הרמב"ם, והוחשב על ידם. יתר על כן, מלבד האישור "הוגה מספרי" שבסוף כרך המדע ואהבה, יש בתחילת הספר נוסח של הקדשה, זה לשונה:
"זה החבור היה לתלמיד מבין הרבה, עוסק בתורה לשמה ביום ובלילה, שמו מ' אלעזר ז'ל' ולת' (=זכרו לברכה ולתחיה) בר פרחיה ס'ט', והיה ותיק ביותר ומדקדק במעשיו ובחכמתו, ומת בקוצר שנים בעון הדור, ירצה אלהי פעלו ויתן חלקו עם יודעיו. וצוה זה התלמיד, ינוח ויעמוד לגורלו, שיהיה זה החבור כולו מונח תחת יד בית דין לעולם, לא ימכר ולא יגאל ולא יזכה בו אדם אחד לעולם, אלא יהיה מוכן ועומד לכל התלמידים להגיה ספריהם מ[מנו], לא לקרות בו תמיד ולא לכתוב ממנו, אלא כל הרוצה [להגיה] ספרו ישאל ספר שירצה מבית דין, ויתן משכון כנגד דמיו בבית דין, עד שיגיה ספרו ויחזירו. ומצוה לקיים דבריו ו... יהי משנה צואה זו וכ...".
הכתב שבו נכתבה הקדשה זו דומה מאד לכתב ידו של רבנו, וקרוב הדבר שהיא אכן נכתבה על ידו47, או על ידי אחד מבני משפחתו שכתב ידו דומה לשלו48. הרי שהרמב"ם, או אחד מבני משפחתו, ראה בטופס זה, אחר הגהתו מן המקור, טופס שראוי לסמוך על דיוקו ולהגיה ממנו את הספרים49. ואכן, מעיון בהגהות שבכתב־היד ניכר שהמגיה עשה את עבודתו בקפדנות, ולא הניח אפילו דקדוקי לשון פעוטים. אולם, שגיאות מי יבין. גם עבודה של מגיה נאמן אינה ערובה לדיוק מוחלט, ואכן, גם בכתב־יד מובחר זה מצויות טעויות-דמוכח מעטות, שאותן תיקַנו במהדורתנו זו על פי כתבי־יד מוסמכים אחרים, כמפורט להלן במבוא לספר המדע.
ה. כתבי־יד נוספים עם אישור "הוגה מספרי"
כתב־היד שבארם־צובה לא היה היחיד שקיבל את אישורו של רבנו בחתימת ידו. על קיומו של כתב־יד אחר של 'משנה תורה' שעליו אישור רבנו בחתימת ידו כי הוגה מספרו, יש בידינו עדות של ר' שם טוב בן אברהם בן גאון, תלמיד הרשב"א, בעל הפירוש 'מגדל עוז' על 'משנה תורה'. ר' שם טוב עלה לארץ ישראל בסביבות שנת ה'ע"ה (1315 למנינם), וקבע מקום מושבו בצפת. בשנת ה'פ"ה (1325 למנינם) סיים בצפת את ספרו בקבלה "בדי הארון"50. בספרו 'מגדל עוז' על 'משנה תורה' הוא מוסר לנו אודות הספר המוגה שמצא בארץ־ישראל. כך הוא כותב בהל' אישות (ז, יז): "וכשבאתי לארץ הקדושה, בא לידי ספר מוגה מספרי ר"מ ז"ל, וחתם אותו בחתימתו, והיה כתוב בו" וכו'. ושוב בהל' איסורי ביאה (א, יב): "לאחר שבאתי בארץ הצבי בדקתי בספר שהוגה מספרו וחתם בו בחתימת ידו, ומצאתיו כן" וכו'. ועוד שם (ט, כא): "וכאשר זכיתי לבוא בארץ הצבי ובא לידי הספר המוגה לו בחתימת ידו" וכו'. ובהל' עדות כ, ג: "עכ"ל ר"מ ז"ל אות באות, מוגה מן הספר הישר שחתום בחתימת ידו שזכיתי בו כשבאתי לארץ הצבי". ובהל' גניבה (ה, ג): "כמו שהעתקתי מן הספר שהיה מועתק מן הספר שהיה כתוב בכתיבת יד ר"מ ז"ל". [אין ספק שהכוונה לאותו הספר, שהוגה מספר כתיבת יד הרמב"ם ז"ל, ו'מועתק' כאן במשמעות מוגה, ר' להלן בהמשך הפרק. עוד מזכירו ה'מגדל עוז' בהל' עבודה זרה ג, ו; ד, ו, הל' תשובה ד, ג, הל' שבת יז, ט; יז, לה; כו, טו, הל' איסורי ביאה א, יב; ח, י, הל' חובל ומזיק ה, ו, הל' שכנים ב, ח, הל' מלוה ולוה ט, א, הל' מלכים א, ט].
והנה, בקולופון כתב־יד אוקספורד 598 של ספר זרעים (ר' במבוא לספר זרעים), נמצא כתוב: "הגהתי זה הספר מספר מוגה ועליו חתימת המחבר זק"ל שהוגה מספרו בכתיבת ידו הטהורה. והשלמתי אותו ביום חמישי ראש חדש שבט אתרמ"ח לשטרות צ"ו לפרט היצירה שנת השמטה בעיר צפת דמגליל העליון". בגלל סמיכות התאריכים וזהות המקום (שנת ה'צ"ו סמוכה לשנות חיבור 'מגדל עוז', וצפת הוא מקום מושבו של המחבר) אפשר לקבוע כמעט בוודאות כי הספר שממנו הוגה כתב־יד זה הוא הוא הספר בחתימת ידו של הרמב"ם שמצא בעל 'מגדל עוז' בצפת, ואינו הספר שהיה אחר כך בארם־צובה (שכ"י אוקספורד 577 של ספרי המדע ואהבה "הוגה מספרי" הוא חלק ממנו), שהרי בשנים אלו של שלהי המאה הראשונה לאלף השישי (המחצית הראשונה של המאה ה-14 למניינם) עדיין היה כתב־יד ארם־צובה בידי משפחת הרמב"ם במצרים, ולא הועבר משם לארם־צובה אלא כמה עשרות שנים מאוחר יותר, כנזכר בפרק הקודם.
עדות נוספת מארץ ישראל, מאותה התקופה, למציאות כתב־יד עם אישור הרמב"ם שם, מצויה בקטע גניזה, כ"י קימברידג' T-S NS 298.24, המכיל את סיומו של סדר התפילות שבסוף ספר אהבה. וז"ל הסופר בסוף הקטע: "ספר זה הוגה מאותו שחתם בו המחבר ז"ל, בירושלם תת"ב ע"ה51 שנת קי"ג52" (1353 למנינם). האם זהו הספר שמצא בעל 'מגדל עוז' בצפת, או שהיה בארץ־ישראל יותר מספר אחד עם אישורו של רבנו? אין בידינו לפי שעה לדעת.
הוכחה מעניינת נוספת לכך שלא רק כתב־היד שבארם־צובה נשא את אישור רבנו בחתימת ידו, מספק קולופון של כתב־יד חשוב אחר הנמצא לפנינו, כ"י אוקספורד 602 של ספרי עבודה והקרבנות. זהו כתב יד מזרחי שזמן כתיבתו המשוער הוא המאה השניה לאלף השישי (המאה ה-14 למנינם), וכך כתוב בו בסוף ספר עבודה:
"הגהתי זה ספר עבודה מנוסחה (=עותק, כנ"ל פרק ב') שעליה כתב ידו שלמרנו ורבנו ואדונינו המעין המתגבר פטיש החזק אור העולם חכם הדור ופלאו אוצר החכמה אדונינו משה בר כב' גד' ק' (=כבוד גדולת קדושת) מרנו ואדונינו מימון ז'ק'ל', וזה נוסח כתב ידו, הוגה מספרי וכתב משה ברבי מימון ז'צ'ל'. וכתב נתן הלוי בן מרדכי ת'נ'צ'ב'ה'".
וכן בסוף ספר הקרבנות, הוא מעתיק בדיוק אותו הנוסח של אישור הרמב"ם: "הוגה מספרי וכתב משה ברבי מימון ז'צ'ל'".
ייתכן שזהו הספר שמצא בעל ה'מגדל עוז' בצפת, או שהוא הספר שהיה בירושלים (אם אין המדובר באותו הספר), אך מכל מקום נראה שאין זה הספר שבארם־צובה, שכן נוסח האישור שמצטט המגיה שונה מהנוסח שבכ"י ארם־צובה (במקום 'אני' – 'וכתב'), ומסתבר אפוא שבכתב־יד אחר עסקינן, שהרמב"ם כתב את האישור עליו בהזדמנות אחרת ובנוסח אחר.
על מציאותו של כתב־יד נוסף הנושא את אישור הרמב"ם בחתימת ידו, מלבד אלו שבארם־צובה ושבארץ־ישראל, יודעים אנו ממקור קדום יותר. המאירי בספרו 'קרית ספר' על הלכות כתיבת ספר תורה, מביא נוסח מכתב ששלח רבנו מאיר הלוי אבולעפיה (הרמ"ה) אל חכמי בורגוש, בענין הפרשיות הסתומות והפתוחות שבתורה, ובו הוא מספר בין השאר ('קרית ספר', מהד' ר"מ הרשלר, ירושלים תשט"ז, עמ' מו; הלשון דלקמן עפ"י נוסח עדיף בכתבי־יד [לונדון Or.10677 דף 20ב; מנצ'סטר גסטר 659 דף כא ע"ב]):
"ושלחתי למרשיליא לחכם המובהק ר' שמואל אבן תבון הרופא, וביקשתי ממנו לשלוח לי נוסח הפרשיות הסתומות והפתוחות מן הספר המועתק מספר הרב שבא עמו למרשיליא, ושהרב ז"ל חתם עליו בחתימת ידו, הוגה זה ספר משנה תורה מן הספר שכתבתי אני, שלא בפני, אני משה בר' מימון הספרדי. וכן עשה, ושלחם אלי בזריזות".
ברור שהלשון "הספר המועתק מספר הרב" פירושה: הספר המוגה מספר הרב, כפי שמפורש בלשון האישור המובא בהמשך: "הוגה זה ספר משנה תורה מן הספר שכתבתי אני", וכדרך שמצינו ב'מגדל עוז' הנ"ל, שבדרך כלל כתב "הספר שהוגה", ופעם אחת כתב "הספר שהיה מועתק". הספר שבא עם ר' שמואל אבן תיבון למרשיליא, הוא אפוא עותק נוסף של 'משנה תורה' שהוגה מכתב ידו של הרמב"ם וקיבל את אישורו, ור"ש אבן תיבון השיג אותו במצרים בעת ביקורו שם אחרי פטירת הרמב"ם, והביאו עמו לפרובנס. על ביקורו של ר' שמואל במצרים, כשמונה וחצי שנים אחרי פטירת הרמב"ם, ידוע לנו ממה שכתב בסוף 'פירוש המילות הזרות' שצירף לתרגומו ל'מורה'53, וז"ל (כ"י פרמא 557 דף 210ב):
"עשיתי זה השער בתוך הספינה על חוף אדר לאלקלביאה בארבעת מילין ולתונס יום וחצי, בבאי מאסכנדריאה בחדש תמוז שנת תתקע"ג ליצירה. ישיבנו השם עם חבורתנו בשלום אל עירנו ואל בתינו אמן".
גם ללא נוסח האישור שמצטט הרמ"ה, השונה מן הנוסחים הנזכרים לעיל, ברור שכתב־יד זה שהביא עמו ר"ש לפרובנס, אינו כ"י ארם־צובה, שנשאר בידי משפחת הרמב"ם במצרים, ולא כ"י צפת, שהגיע לארץ ישראל (ולא מסתבר שמפרובנס הגיע לשם). האם הוא הספר שמספר עליו ר' אהרן הכהן, יליד פרובנס (לעיל פרק ג'): "ומצאתי ספר מוגה ביד מי שהגיהו בידו באלסכנדריא של מצרים מספרי כתיבת ידי הרמב"ם ז"ל"? מסתבר שכן. מכל מקום, ברור שהיה קיים בפרובנס עותק של 'משנה תורה' שעליו אישור רבנו בכתב ידו שהוגה מספרו, ועובדה זו מעניקה סיכוי מסוים של אמינות מיוחדת לכתבי־יד עתיקים מפרובנס (ר' במבואות הפרטיים לספרים השונים).
ו. אילו הם כתבי־היד המהימנים ביותר המצויים בידינו כיום?
מכל האמור לעיל עולה, כי בהיעדר כתב־ידו המקורי של רבנו (לבד מדפי הטיוטה הנזכרים לעיל פרק ב'), עלינו לתור קודם כל אחר כתבי־יד שהוגהו ישירות מכתב ידו, להם נקרא: כתבי־יד מן הדרגה הראשונה, ואחר כך אחר אלה שהועתקו או הוגהו ישירות מן הראשונים, ולהם נקרא: כתבי־יד מן הדרגה השניה.
מכל כתבי־היד שהיה עליהם אישורו של רבנו "הוגה מספרי", לא נתגלה עד כה אלא כ"י אוקספורד 577 של ספרי המדע ואהבה הנזכר לעיל, והוא הוכר בצדק ככתב־יד המהימן ביותר המצוי בידינו.
כתב־יד נוסף מן הדרגה הראשונה הוא כ"י אסקוריאלG III 2 של ספר משפטים, שנכתב על ידי "שלמה הלוי ביר' שמואל הדיין המשכיל זצ"ל", ובסופו נרשמה הערת הסופר: "קובל עלי נסכ'ה אלאצל", תרגום: "הושווה לטופס המקור" (על הביטוי 'נסכ'ה אלאצל' ר' לעיל פרק ג')54. ר' שמואל הלוי בר' סעדיה, "הדיין המשכיל", היה חבר בבית דינו של הרמב"ם, וחתם יחד עמו, ועם "הדיין החסיד" ר' יצחק בר' ששון, על פסקים רבים (ר' לפי המפתח בשו"ת רבנו, מהד' בלאו, ח"ג, עמ' 220). בנו ר' שלמה היה סופר מהיר, ונשמרו לנו מהעתקותיו רוב פירוש המשנה של רבנו (בכ"י אוקספורד 395 הנ"ל פרק ד', ובמספרים הבאים אחריו בקטלוג אוקספורד), וכן חלקים ממו"נ, מהלכות הרי"ף, ועוד. קרבתו לבית הרמב"ם גרמה שיכול היה להגיה את הספר מספרו המקורי של רבנו. יש לשים לב לעובדה שהן כתב־יד זה, והן כתבי־היד שהרמב"ם כתב עליהם "הוגה מספרי", לא הועתקו מספרו של רבנו, אלא רק הוגהו ממנו אחר שהועתקו מטופס אחר. סיבת הדבר היא מן הסתם משום שההעתקה לוקחת זמן רב, ואילו ההגהה זמנה קצר יחסית, ולפיכך ניתנה הרשות רק להגהה ולא להעתקה. אף בהקדשה שעל כתב־יד ארם־צובה (לעיל סוף פרק ד'), מדובר על הרשות להגיה ספרים מספר זה המונח בבית דין, ולא על רשות להעתיק אותו.
כתב־יד נוסף שיש עליו עדות שהוגה מספרי רבנו הוא כ"י אוקספורד 592. זהו כ"י המכיל קטעים מספרים שונים של 'משנה תורה', מהם קצרים ומהם ארוכים. חלקו הגדול נכתב על ידי סופר כ"י אוקספורד 577 שעליו חתימת הרמב"ם, ר' יפת בן שלמה הלוי, כפי שעולה מהשוואת הכתב, ומיעוטו על ידי סופר אחר, אף הוא מזרחי. בדף האחרון ישנה כתובת: "הוגה מספרי המחבר כ'ג'ק' רבי' משה גאון ז'ק'ל' על ידי אני אברהם מערבי בר' יהודה ר'י'ת'". לכאורה הכתובת הזאת מתייחסת למה שבכתב ידו של ר' יפת בן שלמה, שבו אכן נראות פה ושם הגהות, ולא למה שבכתב הסופר האחר.
באשר לכתבי־יד מן הדרגה השניה – בפרק הקודם נזכרו שני כתבי־יד המצויים לפנינו, הכוללים יחד את הספרים זרעים, עבודה וקרבנות, אשר הוגהו מכתב־יד שעליו אישור הרמב"ם בכתב ידו, ומוצאו של אחד מהם – וכנראה גם של חבירו – מארץ ישראל. בנוסף לכך, בסייעתא דשמיא הצלחנו לאתר בין כתבי־היד שמוצאם מארם־צובה, קבוצה של כתבי־יד, הכוללים יחד חלק נכבד נוסף מ'משנה תורה', שכולם נכתבו בידי אותו הסופר בשנים ה'רכ"ח-רמ"ח (1488-1468 למנינם), והם הועתקו או הוגהו, ככל הנראה, מן הספר המפורסם שהביא ר' דוד הנגיד עמו לארם־צובה, שנותרו לנו ממנו ספרי המדע ואהבה עם חתימת רבנו "הוגה מספרי". הראיה לכך נמצאה מהשוואת ספר המדע בכתב ידו של סופר זה (כ"י ליון 8), עם ספר המדע בספר החתום על ידי רבנו55. ההשוואה העלתה זהות כמעט מוחלטת, ואף נמצאו הוכחות פרטיות מסוימות, המורות על כך שלפני הסופר היה הספר החתום בידי הרמב"ם שלפנינו (ההוכחות נזכרות להלן בהערותינו לספר המדע). פירוט כתבי־יד אלה, עם שאר כתבי־היד שהשתמשנו בהם, יובא במבוא לכל ספר וספר במהדורתנו56.
ז. כתבי־היד התימניים
מהדירי המהדורות החדשות השלימות של 'משנה תורה' שהופיעו בדורנו, הנזכרות לעיל (פרק א'), ר"ש פרנקל ז"ל והרב קאפח ז"ל, הניחו כמושכל ראשון שכתבי־היד התימניים של 'משנה תורה' הם כתבי־היד המדויקים ביותר המצויים בידינו. דביקותו של הרב קאפח ז"ל בכתבי־היד התימניים היתה ללא סייג, ומאהבתו שאהב אותם העדיפם, פעמים אחדות, במהדורת פירוש המשנה שלו, על פני מה שמצא כתוב בעצם כתב יד קדשו של הרמב"ם ז"ל(!), ראה מה שכתב בהקדמתו לסדר זרעים במהדורתו עמ' 15. יש אפילו שקבע את נוסחם בפנים גם כשטעותם מוכחת (ר' למשל מה שכתב בהערה 90 להקדמת המשנה במהדורתו). אף במהדורת ר"ש פרנקל ז"ל כתבו העורכים בכל כרך וכרך ב'ילקוט שינויי נוסחאות': "ספרי תימן בני סמכא הם יותר מכולם", וכשהגיעו לספר המדע הוציאו מן הכלל הזה רק את כתב־היד של ספרי המדע ואהבה החתום בידי רבנו.
חשיבותם של כתבי־היד התימניים אכן גדולה, משתי סיבות:
א. מקור כתבי־יד תימן הוא בספרים שנכתבו בחיי הרמב"ם, כעדותו באיגרתו לעדת לוניל: "ערי תימן וערי הערביים... כבר נתנדבו מהן אנשים בעלי ממון, יברכם א-להינו, ושלחו אלינו שלוחים וקנו שלושה נוסחאות (=עותקים) מן החיבור, וכתבו (נ"א: ונתנו) נוסחא בכל גבול וגבול"57.
ב. הסופרים התימנים ידועים בנאמנותם, כדברי הרב קאפח ז"ל בהקדמתו למהדורתו (עמ' י'): "יהודי תימן חכמיהם ויחידיהם שמרנים הם, מעולם לא העיזו לשלוח יד "לתקן" ו"להגיה" בשום ספר שהגיע לידיהם, ובוודאי לא בספרי רבנו שהיה נערץ עליהם".
אולם, אין בשתי סיבות אלה משום ערובה לדיוק מוחלט. שלא כדברי הרב קאפח ז"ל שם, בני תימן לא העתיקו את ספריהם הראשונים מכתב ידו של הרמב"ם, אלא קנו עותקים מוכנים שעלו להם בדמים, כמו שמעיד הרמב"ם בעצמו58. ההבדל הוא משמעותי מאד: אילו היו אנשי תימן שולחים לבלרים מומחים שישבו בבית הרמב"ם ויעתיקו מספרו בנחת – יש להניח שהיו אלו עותקים מדויקים ביותר. אבל כשמדובר בקניית עותקים מוכנים, שיכלו להיות עותקים מכלי שני, או שלישי או יותר – אין לדעת מה מידת דיוקם. צא ולמד מהנוסח המקורי של ספרי המדע ואהבה בכתב יד "הוגה מספרי", שנכתב כמובן בחיי רבנו, שבמאות מקומות הוצרך המגיה לתקן שגיאות שהיו בו לעומת כתב יד רבנו. כמו כן ידוע לנו, שבספר הראשון שהגיע ללוניל בחיי רבנו, והוא או תולדתו היה לפני הראב"ד בעל ההשגות59, היו טעויות סופר, כפי שכותב רבנו אל חכמי לוניל: "לא עלי תלונותיכם, כמו שאמרתם, ולא על עצמכם, אבל על הסופר ועל המגיה אותו60, ונוסח דברי כך הם" (שו"ת, מהד' בלאו, סי' שנ"ד), ועוד שם: "גם זו טעות" (שם, סי' תל"ג); ומפרשי הרמב"ם העירו על כמה השגות של הראב"ד שמקורן בטעויות סופר שהיו בעותק שלפניו (ע' למשל במקומות המצוינים לעיל פרק ה' ב'מגדל עוז').
בני תימן וערב קנו כאמור במצרים בחיי רבנו שלושה עותקים של החיבור, אך אין בידינו עדות שעותקים אלו הוגהו מכתב ידו של רבנו. אדרבה, בדיקה מדוקדקת מראה כי כמה וכמה טעויות סופר שתוקנו על ידי המגיה בכתב־יד "הוגה מספרי" של ספרי המדע ואהבה – מצויות בכתבי־יד תימן, אף בעתיקים ביותר (אין המדובר במקומות שרבנו תיקן ושינה את נוסחם, אלא בשגיאות פשוטות שנפלו בהעתקות ראשונות של החיבור, ומשם התגלגלו הלאה, ר' בהערותינו לספרים אלה). יתר על כן, מסתבר ששלושת העותקים שקנו בני תימן לא היו זהים זה לזה בכל הפרטים, ק"ו לתולדותיהם המועתקים מהם. מי לנו נאמן בדבר זה יותר מחכמי תימן הקדמונים עצמם, ובראשם ר' דוד עדני בעל 'מדרש הגדול', הכותב בראש קובץ שאלותיו אל ר' יהושע הנגיד אודות מקומות ב'משנה תורה'61:
"קאל אלסאיל ש"צ: והד'ה אלמסאיל, וכת'יר מנהא מן אג'ל אכ'תלאף אלנסך' ענדנא". תרגום: "אמר השואל ש"צ: ואלה הן השאלות, ורבות מהן בגלל התחלפות הנוסחאות אצלנו".
כמאה שנה מאוחר יותר, כותב ר' דוד בן ישע, מחכמי תימן, בפירושו ל'משנה תורה' (תרגום י' רצהבי)62:
"דע שהטעויות מרובות בנוסחים, ורבים מחזיקים בעקשנות באותן טעויות... וזה במקומות רבים בחיבור... היו בין בני (=צאצאי) רבנו לבין אנשי שאר ארצות שאלות ותשובות על החיבור וזולתו, ויותר מכל באו מצד אנשי תימן, ורוב התשובות ציינו שהסיבה לכך טעויות שנפלו בהעתקות של החיבור".
למרות כל זאת, בגלל שתי הסיבות האמורות לעיל, כתבי־היד התימניים אכן מצוינים לעומת אחיהם משאר הארצות, ודיוקם עולה בהרבה על דיוקם של כתבי־יד מספרד, מאשכנז, מאיטליה ועוד. היוצאים מכלל זה הם כתבי־היד המכונים בפי הפליאוגרפים63 כתבי־יד "מזרחיים", דהיינו כתבי־יד שנכתבו בארצות המזרח התיכון, מצרים, סוריה וארץ ישראל. והסיבה לכך פשוטה: ראינו לעיל שבמצרים היה קיים במשך כמאתיים שנה כתב ידו המקורי של רבנו; בארם־צובה שבסוריה היה קיים עוד כמאתיים שנה העותק הנכבד השלם שעליו אישורו של רבנו עם ההקדשה לבית דין; וגם בארץ ישראל היה לפחות עותק אחד של החיבור עם אישורו של רבנו. בסביבתם של כתבי־יד אלה יכלו להגיה את הספרים באופן יותר מהימן ומדויק מאשר במקומות אחרים.
על כן, את משפט הבכורה בההדרת 'משנה תורה' יש לתת לכתבי־היד המזרחיים, ובראשם כתבי־היד מן הדרגה הראשונה והשניה (במובן שניתן למונחים אלה בראש הפרק הקודם). אחריהם יש להדר אחר כתבי־היד התימניים העתיקים, הקרובים אליהם. לעיתים רחוקות יש צורך להיעזר גם בכתבי־יד אחרים, ואז כדאי לשים לב לכתבי־יד מפרובנס, שגם שם היה כתב־יד שהוגה מספרו של רבנו, כנזכר לעיל, אף שאין בידינו כיום שום כתב־יד פרובינסיאלי שידוע על יחס ישיר בינו לבין כתב־היד שהביא עמו ר"ש אבן תיבון ממצרים.
ח. קטעי הגניזה
מקור חשוב נוסף לבירור הנוסח הם הקטעים הרבים של משנה תורה, קטנים וגדולים, שנמצאו בגניזה הקהירית. הזכרנו כבר שדפי הטיוטה בכתב ידו של הרמב"ם עצמו נמצאו שם, כך שרבים הסיכויים למצוא בין קטעי הגניזה שרידי כתבי־יד שנכתבו בסמוך למקומו ולזמנו של רבנו. אמנם נמצאו בגניזה גם שרידים של כתבי־יד ודפוסים מאוחרים, שערכם אינו רב, וגם בין הקדומים ישנם דפים הכתובים בכתיבה רשלנית, כנסיונות כתיבה של סופרים מתחילים, וכד', אבל אין ספק שקטעי־גניזה רבים מקורם בבלאי כתבי־יד משובחים שנכתבו בידי סופרים מיומנים, וחשיבותם לחקר הנוסח גדולה.
אזכיר לטובה את חוקר כתבי־היד, ידידי ר' אבישי יורב ז"ל, אשר מסר לי בזמנו רשימת קטעי־גניזה של משנה תורה שיגע ואסף מאוצרות הגניזה שבספריות השונות בעולם, וכן, ייבדלו לחיים טובים, את תלמידי הישיבה אשר עזרו לי במהלך העבודה בכמה דברים, וביניהם: לדלות שינויי נוסחאות מקטעים אלה (שמותיהם נזכרו במבואות לכרכי 'רמב"ם מדויק'). אולם, בשנים שחלפו מאז עבודתי על המהדורה הראשונה בי"ד כרכים ועד עתה, התחולל מהפך ביכולת הניצול של חומרי הגניזה, עם הקמתו של "פרויקט הגניזה" על ידי הנדיב הדגול ר' דוב פרידברג הי"ו, אשר שם לו למטרה להנגיש את קטעי־הגניזה לציבור הרחב במהדורת צילום דיגיטלית. במפעל אדיר זה ישנו מדור מיוחד בשם 'יד הרמב"ם', ובו ניתן לראות בלחיצת כפתור את שינויי הנוסחאות ב'משנה תורה' הן מהדפוסים הראשונים והן מקטעי־הגניזה. בעקבות המהפך הזה, יכלתי במהדורה הנוכחית להגיע ליותר קטעי־גניזה, ונקטתי בצורת הפנייה סתמית החוסכת את הסרבול של ציון ספריות ומספרים קטלוגיים, דהיינו: כאשר אני מציין בהערות הנוסח 'קטע־גניזה' או 'קטעי־גניזה' הכוונה לקטעים שאפשר למצאם לפי הפרק וההלכה ב'יד הרמב"ם' בפרויקט פרידברג64.
מלבד כתבי־היד השונים של 'משנה תורה', עומד לרשותנו מקור רב-חשיבות נוסף לבירור הנוסח, והוא פירוש המשנה בכתב ידו המקורי של רבנו, שעליו דובר לעיל. הרמב"ם מעיד שהוא כתב את 'משנה תורה' "דרך המשנה ובלשון המשנה"65. בהרבה מאד הלכות אפשר לפנות אל המשנה ופירושה בכתב יד רבנו, לבדוק מה היתה גירסתו במשנה וכיצד פירשה, ולראות את ההשפעה הישירה של הדברים על ניסוח ההלכות ב'משנה תורה'. גם מתשובות רבנו, ר' אברהם בנו ור' יהושע בן נינו, יש לדלות הכרעות חשובות לגבי נוסח 'משנה תורה'.
ט. המהדורות שהופיעו בדורנו
טרם אגש לפירוט דרך העבודה במהדורה זו, עלי להוסיף עוד דברים אחדים אודות המהדורות הנזכרות לעיל שהופיעו בדורנו, ולהבהיר מדוע היה צורך במהדורה מדויקת חדשה. אקדים ואומר כי אין כל ספק שהרבנים המהדירים הנ"ל, איש לפי מהללו, עשו מלאכה חלוצית וחשובה ביותר בבואם לתקן את נוסח הדפוסים המצויים (שלא לדבר על עבודתם הפרשנית הגדולה, שבה איני מתגדר כלל). מהדורותיהם הן מהדורות משובחות, העולות בדיוקן לאין ערוך על הדפוסים הרגילים. אך לעניות דעתי גם במהדורות חשובות אלה עדיין לא הושלמה המלאכה כראוי. [בדברים הבאים אין משום ביקורת שיטתית ומפורטת על המהדורות (המתאימה למאמר ביקורת, ואין כאן מקומה), אלא רק הערות כלליות על עקרונות הההדרה].
הראינו לעיל שההנחה המשותפת למהדורות הרב קאפח ור"ש פרנקל, לפיה כתבי־יד תימן הם המהימנים ביותר המצויים בידינו, אינה מוצדקת. יתר על כן: הרב קאפח ז"ל ההדיר את 'משנה תורה' אך ורק על פי כתבי־יד תימניים שהיו באוספו הפרטי, ר' בהקדמה הכללית למהדורתו, אך כתבי־היד שלו רובם ככולם מאוחרים הם, מאחרי המצאת הדפוס, ר' בהקדמותיו לספרים (תצלומי הקולופונים מובאים שם בהקדמת ספר שופטים), ואילו בספריות שונות בארץ ובעולם מצויים כתבי־יד תימניים עתיקים ומדויקים מהם. במהדורתנו השתדלנו לאתר כתבי־יד תימניים עתיקים ומשובחים, ולהשתמש בהם לצד כתבי־היד המזרחיים, כנזכר לעיל. אין לנו אלא לצטט מדברי הרב קאפח עצמו בהקדמה למהדורתו (ס' המדע, בשער, עמ' ט"ו): "אני מקווה שהאחרים ישלימו את המלאכה, אף אם לא לפי דרכי אלא לפי דרכם... ומני ומנייהו יתקלס עילאה... ולואי שתשלם המטרה כי גדולה היא".
עורכי מהדורת ר"ש פרנקל ז"ל נקטו בההדרה בשיטה מוזרה. ואלה דבריהם במדור שינויי הנוסחאות (בספר זמנים שיצא ראשונה): "בגוף הספר כתבנו את הנוסח שנראה עיקר לעניות דעתנו אחר בדיקה ועיון בכתה"י ובדפוסים, אך נמנענו בדרך כלל מלקבוע בפנים שום נוסח (בכרכים הבאים נוסף: משמעותי) שאינו מצוי באחד מספרי הדפוס". לאמור: נוסח הפנים הוא נוסח מעורב, אקלקטי, הכפוף לא רק לשיקול הדעת של העורכים, אלא גם לספרי הדפוס, וזאת למרות שספרי הדפוס הראשונים הועתקו, כמובן, מכתבי־יד שקדמו להם, ואין צריך לומר שמקור תמיד עדיף על העתק. איני יודע איזו קדושה יש בספרי הדפוס שאין בכתבי־היד. אדרבה, ידוע שספרי הדפוס הראשונים של כתבי הקודש שלנו יש מהם שנדפסו על ידי גויים, מומרים, ופסולי עדות, ואילו כתבי־היד נכתבו כולם על ידי יהודים כשרים, ומשמשו בהם ידיהם של לומדי התורה בדורות רבותינו הראשונים. אמת כי הדפוסים הועילו הרבה להפצת התורה בישראל, אבל גם קלקלו הרבה, כידוע, כי שִכְפלו את טעויותיהם באלפי עותקים, ועמל גדול עמלו גדולי הדורות לעקור את הקמשונים מספרי הש"ס והראשונים הנדפסים, ולהחזיר עטרה ליושנה. צא ולמד מ'חכמת שלמה' למהרש"ל, ומהגהות הב"ח וכו' וכו'.
על כתבי־היד שהשתמשו בהם במהד' פרנקל לא נמסרו פרטים חשובים, ובראש ובראשונה זמן כתיבתם. את כתבי־היד המזרחיים שהשתמשו בהם הם כללו בכלל כתבי־יד "ספרדיים", למרות שהמזרחיים רחוקים מהספרדיים כרחוק מזרח ממערב... כתבי־היד התימניים שהשתמשו בהם חלקם הגדול פרטיים, וגם אלה הנמצאים בספריות לא נמסר מספרם, ואי אתה יודע אם כתבי־יד עתיקים הם, הקרובים לזמנו של רבנו, או מאוחרים הקרובים לזמננו, שערכם פחות בהרבה.
הרב רנ"א רבינוביץ' ז"ל שאף להצמיד את פירושו המקיף 'יד פשוטה' לנוסח אמין של החיבור, והוא בחר לכל ספר מספרי הי"ד כתב־יד אחד שנראה לו מהימן על פי בדיקת מקומות מסופקים, ולפעמים נעזר בכ"י נוסף (ר' בהקדמות לספרים השונים במהדורתו; במקצת הספרים התייעץ עמי בענין בחירת כתב־היד, ומסרתי לו את המלצתי). מעבר לזה כמעט שלא עסק לא בחילופי גירסאות ולא בהשוואת נוסחו לנוסח הדפוסים.
חסרון נוסף המשותף לכל שלש המהדורות הוא, שאין הלומד רואה לנגד עיניו במה שונה נוסח המהדורה החדשה מנוסח הדפוסים הרגילים, ולפיכך אין הוא יודע באופן מיידי מדוע עדיף הנוסח שלפניו מנוסח הדפוסים. במהדורתנו השתדלנו להשלים חסרון זה, כמבואר בפרק הבא.
י. דרך העבודה במהדורה זו
כאמור בראשית הדברים, מטרת עבודתי היא לתת לפני הלומד נוסח של 'משנה תורה' הקרוב ככל האפשר לנוסח הסופי של החיבור כפי שיצא מתחת יד הרמב"ם ז"ל, ולצרף אליו מידע מדויק, גלוי ושקוף, שיאפשר לכל לומד לדעת את מקור הנוסח שלנו, להכיר את שינויי הגירסאות המשמעותיים המצויים בכתבי־היד המהימנים ביותר, ולהסביר מדוע הנוסח שלנו עולה על נוסח הדפוסים הרגילים (ורשא-וילנא). לשם כך בחרתי לכל ספר מ'משנה תורה' את כתב־היד החשוב ביותר המצוי בידינו לאותו הספר, לפי הקריטריונים שהוצבו לעיל סוף פרק ז', והנחתי אותו ליסוד נוסח הפנים. כתב־יד זה סומן ככ"י א. בהערות ניתנו חילופי נוסחאות שיש בהם ענין ללומד66 מכתבי־היד המהימנים ביותר לפי הקריטריונים הנ"ל. פירוט כתבי־היד ניתן במבוא לכל ספר. באופן כללי סימַנו כתבי־יד מזרחיים (חוץ מכ"י א) באות ב (ב1, ב2, וכו'), כתבי־יד תימניים באות ת (ת1, ת2 וכו') וקטעי־גניזה ארוכים שצוינו במבוא לספר באות ג (ג1, ג2 וכו'). בביטוי 'כתבי־היד' המופיע בהערות הכוונה לכתבי־היד שהשתמשתי בהם בספר מסוים זה מספרי 'משנה תורה'.
לא קיבלתי על עצמי הבאת חילופי נוסחאות מכתבי־יד הרחוקים מן המקור (מספרם הכללי של כי"י אלה מגיע למאות) ומן הדפוסים השונים של 'משנה תורה', שכן ערכם הוא רק לרוצה לעמוד על גלגולי הנוסח במשך הדורות ובארצות השונות. אין זו ממטרות מהדורתי, ואף אינה לפי כוחי.
למרות שביססתי את הנוסח של כל ספר מספרי הי"ד על כתב־היד החשוב ביותר המצוי בידינו לאותו הספר – לא נמשכתי אחריו כסומא. במקומות שבהם נוסחו של כתב־היד העיקרי שגוי בעליל, והנוסח הנכון מצוי בכתבי־יד מהימנים אחרים – קבעתי בפנים את הנוסח הנכון לפי כתבי־היד האחרים, שצוינו במפורש בהערה ביחד עם נוסחו של כ"י א. כך, מחד, אין הלומד את הפנים מופרע על ידי שגיאות, ומאידך יש בידו כל המידע לגבי מקורות הנוסח. עם זאת, בכל מקום שבו נוסח כ"י א אפשרי – קבענו אותו בפנים והעדפנוהו על פני נוסח שאר כתבי־היד, בגלל ייחוסו, כלומר בגלל העדות על קרבתו לכ"י רבנו. ידוע שפעמים רבות גירסה שהיא לכאורה יותר נוחה מקורה ב"תיקון" שעשה אחד המעתיקים, ועוד ידוע שאין הולכים בחילופי גירסאות אחר הרוב, אלא רוב וקרוב – קרוב עדיף.
בהערותי השתדלתי לנמק את יתרון נוסח מהדורה זו לעומת נוסח הדפוסים, שסומן באות ד (ההסתייגות מנוסח הדפוסים פותחת בדרך כלל במלה 'אך'. כאשר כתבתי שנוסח הדפוס הוא טעות או "תיקון" שלא לצורך, אין הכוונה להאשים את המדפיסים דוקא, שהרי ייתכן ששינוי הנוסח הוא מעשה ידי סופר של כתב־יד כלשהו, שעל פיו נדפס הספר). כאשר במהדורות ר"ש פרנקל והרב קאפח מופיע אותו הנוסח כמו בד' ואני מעיר עליו – ציינתי בסוגרים: (גם פ, ק), ואם רק באחד מהם: (גם פ) או (גם ק). לא טרחתי לבדוק אחרי המהדורות הנ"ל במקומות אחרים, שכן לא היה לי ענין לגלות שגיאות חדשות, אלא רק להצביע על השגיאות שבדפוסים הרגילים לעומת הנוסח הנכון. כמו כן: לא הערתי על שינויים בנוסח ד שהם לא־משמעותיים וניכרים לכל, כגון שגיאות לשון זכר ונקבה וכיו"ב, או על שינויים מאימת הצנזורה, כגון: 'עכו"ם' במקום גוי, 'עכו"ם' במקום עבודה זרה או עובד(י) עבודה זרה, 'מומר' במקום משומד, 'אפיקורוס' במקום מין.
בכל מקום שיש לנו עדות על תיקון שעשה רבנו בספרו אחרי שנגמר והועתק לנקי – ואף במקומות מסופקים – צוין הדבר בהערות, כמובן עם מסירת הנוסח הראשון שתוקן. כמו כן השתדלתי לציין בהערות את המקומות שבהם נושאי כלי הרמב"ם התייחסו לעניני נוסח.
הערות נוספות לצורת מהדורתנו:
החלוקה להלכות – אחד הדברים ששובשו בדפוסים הוא חילוק ההלכות. החלוקה המקורית, כפי שהיא מופיעה בכתבי־היד, ניתנת במהדורתנו באמצעות נקודתיים בסוף כל הלכה ורווח אחריהם (וזאת בדרכו של רבנו בפירוש המשנה ובדפי הטיוטה של 'משנה תורה', אשר לא מיספר את ההלכות, אלא ציין סגול הפוך בסוף כל הלכה ורווח אחריה). אולם את מספרי ההלכות (א, ב, ג וכו') השארנו כפי שהוא בדפוסים, לצורך ההתמצאות בספרי המפרשים. אם בדפוסים ישנה הלכה חדשה במקום שאינו צריך להיות – יופיע רק מספר ההלכה, ללא נקודתיים ורווח לפניו.
נוסח הפסוקים – רבנו ציטט מהזיכרון את אלפי הפסוקים שהביא בחיבור, ופעמים מעטות לא דייק בציטוט, כפי שידוע לנו מפירוש המשנה שבעצם כתב ידו. במקרה שבכל כתבי־היד שהשתמשנו בהם מופיע הפסוק בנוסח מוטעה – תיקַנו בפנים באמצעות סוגריים עגולים ומרובעים כנהוג. במקרה שבכ"י א הנוסח מוטעה, אך באחד מכתבי־היד האחרים הנוסח נכון – נתַנו את הנוסח הנכון בפנים, ואת נוסח א הבאנו בהערה. מוטב נתלה את הטעות בסופר כ"י א ולא ברבנו. על הכתיב בפסוקים – ר' להלן.
הכתיב – הכתיב של רבנו בכתב יד קדשו, הן בפיהמ"ש והן בטיוטות 'משנה תורה', נוטה להיות כתיב מלא, אך אין בו אחידות. לפעמים אותה מלה מופיעה בכתיב חסר ואחרי כמה שורות בכתיב מלא, או להפך. גם בציטוט פסוקים נוטה רבנו לכתיב מלא, ואינו מקפיד על כתיב המסורה דוקא. אף בכתבי־היד המהימנים שהשתמשנו בהם אין אחידות לגבי חסירות ויתירות, ונראה שכל סופר עשה בזה כרצונו (כך גם לגבי הכתיב 'אי זה' או 'איזה', 'לפי כך' או 'לפיכך'). אילו היה בידנו ספרו המקורי של רבנו ודאי שהיינו מעתיקים אותו כצורתו, אך הואיל ואינו בידנו, חשבנו לנכון לנקוט בשיטה אחידה בענין מלא וחסר: לא ללכת אחרי כתב־יד אחד, אלא לאחד את הכתיב באופן שהקריאה תהיה רהוטה ונוחה. יוצא מכלל זה ענין הסיומת במ"ם סופית או בנו"ן (אומרים – אומרין וכיו"ב), שבה הלכנו תמיד בעקבות כתב־היד העיקרי (א'). לא ניקדנו מילים, אף לא ניקוד חלקי, ואם היתה לנו הערה לגבי הקריאה הנכונה – היא ניתנה בהערות. לעומת זאת, לשם הנוחות הבסיסית בלימוד פיסקנו את החיבור כולו (רבנו לא פיסקו), אך השתמשנו רק בסימני נקודה ופסיק, ובמרכאות לסימון ציטוטי פסוקים. בכל מקרה של ספק בפיסוק – הערנו על כך בהערות.
בשלושה ענינים נקטנו בצורת כתיבה השונה מהכתיבה המקורית של רבנו, אף זאת לשם נוחות הקורא:
א. את שם ה' כותב רבנו בשלש יו"דין רצופות באותו גובה, ואילו אנו כתבנוהו בה"א עם גרש (ה') כמקובל בימינו.
ב. את המלה 'של' מחבר רבנו בדרך כלל למלה הבאה, ואילו אנו הפרדנוה, כמקובל מזה דורות רבים (כאשר המלה שאחרי 'של' מיודעת, ההפרדה יוצרת לעיתים קושי, והערנו על כך).
ג. ראשי תיבות מסמן רבנו בנקודה או גרש מעל כל אות ואות, ואילו אנו כתבנו כמקובל בימינו גרשיים לפני האות האחרונה.
צורות לשון – ישנן צורות-לשון מיוחדות האופייניות ללשון רבנו (וגם ללשון חכמים בעדי הנוסח המהימנים), שבדרך כלל לא נשתמרו בדפוסים, וברצוננו לציינן כאן כדי שלא נצטרך להעיר עליהן בכל מקום שבו הן מופיעות:
פעלים נחי ל"ה בנסתרת עבר, צורתם בדרך כלל: עָשָׂת (=עשתה), קָנָת (=קנתה), אָפָת (=אפתה), נצטַוָּת (=נצטותה), וכיו"ב. צורה זו מצויה גם בתורה ("ועָשָׂת את התבואה", ויקרא כה, כא), ורגילה בלשון חכמים.
עוד בנחי ל"ה, שכיחות בלשון רבנו צורות כגון: עשיָין (=עשאן), אפיָיה (=אפאה), הוריָיה (=הוראה), הניָיה (=הנאה).
בהבדל מ: איפה, איזה, איכן, לגבי 'מתי' הצורה היא: אַמָּתַי (ולא: אימתי).
אחרי 'במה דברים אמורים' בא: 'בְּשֶׁ...' (ולא: 'כְּשֶׁ...').
צורת היחיד של 'תלמידי חכמים' היא: תלמיד חכמים (ולא: תלמיד חכם).
רבנו משתמש כמעט תמיד בלשון 'יתר', ולא: 'יותר'.
יש מילים שמקורן לועזי וצורתן אצל רבנו שונה מהרגיל בדפוסים: אנדרָגִינָס, אַפַּטרופוס (וגם: אַפַּטרופא), ליסטֵיס (וברבים: ליסטים), ריבוי של 'תרנגול': תַּרְנֹגְלין.
יא. חתימה
את העבדוּת שבהכנת מהדורה זו, מלאכה שכמעט אין עמה חכמה, קיבלתי על עצמי לכבוד התורה, ולכבוד רבנו הגדול. לא חסכתי טורח ועמל של העתקת כתבי־היד, השוואתם, ובירור הגירסה האמיתית על פי עדי הנוסח המוסמכים. לא סמכתי על סברה ולמדנות, ולא ניסיתי לפרש את שיטת רבנו בסוגיה כדי להכריע בין הגירסאות, שכן כל לומד בעיון יודע, שפעמים הרבה מה שנדמה לו בהשקפה ראשונה כפירוש דברי הרמב"ם – מתברר לו אחרי העיון הפכו, ואחרי עיון נוסף שוב רואה שטעה, ומי הוא זה שיאמר קבלו דעתי? את תפקידי ראיתי במסירת הנוסח המקורי של החיבור, ככל שיש בידינו למסרו בדייקנות. מעתה ספר 'משנה תורה' מונח, כל הרוצה ללמוד – יבוא וילמד, לפרש – יבוא ויפרש.
תודתי נתונה לספריות ברחבי העולם שבהן מצויים כתבי־היד (שמות הספריות ומספרי כתבי־היד מובאים במבוא הקצר לכל ספר), וכן למכון לתצלומי כתבי־היד העבריים בבית הספרים הלאומי בירושלים, שאלמלא שירותיו המצוינים, ואדיבות עובדיו המסורים, לא היתה מהדורה זו רואה אור.
סימונים וקיצורים
סימון כתבי־היד:
פירוט כתבי־היד שהשתמשנו בהם לכל ספר וספר מופיע במבוא שלפני הספר. באופן כללי:
א – כתב־היד הראשי, שעליו הושתת הנוסח של ספר זה.
ב (ומספר לצידה) – כתב יד מזרחי.
ת (ומספר לצידה) – כתב־יד תימני.
ג (ומספר לצידה) – קטע גניזה שצוין במבוא ספר זה.
אות שלצידה שתי ספרות שביניהן מקף מציינת שני כתבי־יד או יותר שמספריהם רצופים. לדוגמא:
ב2-1 פירושו: ב1 וגם ב2.
ת3-1 פירושו: ת1 וגם ת2 וגם ת3.
כתבי־היד – כל כתבי־היד שהשתמשנו בהם בספר זה.
סימון מהדורות דפוס:
ד – דפוס ורשא-וילנא
פ – מהדורת ר"ש פרנקל
ק – מהדורת הרב קאפח
לתשומת לב: הערת־נוסח מתייחסת תמיד רק לַמלה בגוף ההלכה שלשמאלה מופיע המספר, אלא אם כן צוין בפירוש אחרת בסוגריים (כגון: מ..., או: עד ...).