Difference between revisions of "Commentators:Ramban's Text/Text"
Jump to navigation
Jump to search
| Line 234: | Line 234: | ||
<ins> </ins> | <ins> </ins> | ||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
<tr id="SHEend" class="collapsed"> | <tr id="SHEend" class="collapsed"> | ||
<td class="source">חרוז סיום</td> | <td class="source">חרוז סיום</td> | ||
Version as of 23:04, 5 May 2019
Corrections to Some of the Standard Printed Editions
Red = Standard Printed Editions. Green = Corrected or Missing Text.
Note: This page is a work in progress. To add, correct, help, or comment, please contact resources@alhatorah.org.
Note: This page is a work in progress. To add, correct, help, or comment, please contact resources@alhatorah.org.
Text Missing from the Chavel Edition (and Various Other Editions)
| בראשית א':כ' | וכן אמר "ישרצו המים שרץ נפש חיה", כי הדגים גופם ונפשם מן המים בדבר האלהים שהביא להם רוח מן היסודות, לא כאדם שהפריד גופו מנפשו, כמו שאמר וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים (להלן ב ז). ולא הזכיר בשלישי בצומח נפש כלל, לא נפש חיה ולא נפש סתם כי אין כח הגדול נפש, רק בבעלי התנועה בלבד היא. |
|
| בראשית ב':כ' | "ולאדם לא מצא עזר כנגדו" – לשון רש"י כשהביאן הביאן לפניו זכר ונקבה אמר לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג מיד ויפל ה' אלהים עליו תרדמה ויפה פירש כי כאשר הכניס פסוקי קריאת השמות בתוך דבר העזר יכריח זה וקריאת השמות על דעת המפרשים כפשוטו שיהא לכל אחד שם לעצמו כדי שיהיו ידועים וניכרים לתולדותיו בשמות אשר יקרא להם כי יהיה שמו לעולם והנה הקב"ה כשרצה לעשות לו העזר אז הביאם לפניו כי היה צריך להביאם לו זוגות לקרוא שם גם לנקבותיהם כי מהם שקראם בשם אחד ומהם חלוקים כשור ופרה ותיש ועז וכבש ורחל וזולתם וכשראה אותם מזווגים זה עם זה נתאוה להם וכאשר לא מצא בתוכם עזר לעצמו נעצב ויישן והאלהים הפיל עליו תרדמה שלא ירגיש בהסרת צלע מגופו ולפי דעתי שקריאת השם הוא העזר והענין כי הקב"ה הביא כל חית השדה וכל עוף השמים לפני אדם והוא הכיר טבעם וקרא להם שמות כלומר השם הראוי להם כפי טבעיהם ובשמות נתבאר הראוי להיות עזר לחבירו כלומר הראוים להוליד זה מזה ואפילו אם נאמין בשמות שהם בהסכמה לא טבעיות נאמר שקריאת השמות היא הבדלת המינים כי עברו לפניו זכר ונקבה והתבונן בטבעם איזה מהם עזר לחבירו כלומר המוליד ממנו והודיע זה בשמות כי הבהמה הדקה קרא בשם אחר שכולן עזר זה לזה בתולדה שיולידו זה מזה והגסה בשם אחר והחיה בשם אחר שלא יולידו מין זה מזה וכן כולן ולא מצא בכולן שתהיה בטבעה עזר לו ותקרא בשמו כי קריאת השמות היא הבדלת המינים והפרד כחותם זה מזה כאשר פירשתי למעלה. |
|
| בראשית י':י"ג | "ומצרים ילד" – יזכיר למצרים תולדותיו ולא הזכיר מושבם כמו שהזכיר באחרים, כי בבני יפת הזכיר איים, ובבני כוש ארץ שנער ואשור, ובבני כנען הזכיר תחומי ארצם, וכן בבני שם. והיה זה כי מצרים ארץ מושבו ידוע כי היא נקראת על שמו, והיו כל בניו יושבים סביבות מצרים, ושם ארצם גם כן כשמם, כי כן מצינו לפתרוסים ארץ פתרוס, והיא מכלל ארץ מצרים, כמו שכתוב (יחזקאל ל יג יד) ונתתי יראה בארץ מצרים והשמותי את פתרוס ונתתי אש בצוען וכתיב (יחזקאל כט יד) במצרים והשבתי אתם ארץ פתרוס על ארץ מכורתם, וכן לוד וכל הערב סביבות מצרים, ושמם ושם ארצם שוה, וכן פלשתים ארצם פלשת, וכן כתוב (שמות טו יד) יושבי פלשת. |
|
| בראשית י':ט"ו | "וכנען ילד את צדון בכורו" – אלה עשרה עממים בני כנען שנתנו לאברהם אבינו (להלן טו יט–כא) כי כל זרע כנען נמכר לעבד עולם והם שנתנו לו אבל נתחלף השם ברובם בימי אברהם כי בכאן נכתבו בשם שקראם אביהם ביום הולדם ואחרי שנפרדו בארצותם לגוייהם נקראו בשמות אחרים אולי העלו להם שם על שם הארץ אשר ישבו בה כי בני מצרים כלה על שם הארץ נקראו כמו שפירשנו (בפסוק יג). |
|
| בראשית י"א:ל"א | "ויצאו אתם מאור כשדים" – בעבור כי אברם נכבד מאביו, וההולכים בעצתו ובעבורו ילכו, אמר הכתוב ויצאו אתם. ואף על פי שאמר "ויקח תרח", כי בעבור שהיה אברם מכבד את אביו והולך אחריו אמר ויקח תרח, אבל לוט ושרי בעבור אברם הלכו אתם, כי גם אחרי שנפרד אברם מאביו הלכו אתו. |
|
| בראשית י"ג:י"ז | "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה" – יתכן שזה רשות כרצונו, אמר לו בכל אשר תרצה ללכת בארץ לך, כי אהיה עמך ושמרתיך מרעת הגוים, כי לך אתננה, כלומר שלך תהיה. ואם היא מצוה שילך בה כל ארכה ורחבה להחזיק במתנתו כאשר פירשתי (לעיל יב ו), לא נצטווה לעשות זה מיד. והנה עשה כן, כי עתה היה במזרח וכתיב ויסע לוט מקדם והלך לחברון בגבול נגב ואחר כן הלך אל ארץ פלשתים שהוא במערב, והנה קיים המצוה בחייו. וטעם לך, ולזרעך – שתחזיק במתנה מעכשיו להנחילה לזרעך, כמו שאמרו רבותינו (ב"ב קיט ב) ירושה היא להם מאבותיהם. ועל דרך הפשט יתכן, שיהיה מושל עליה ונשיא אלהים בתוכה בכל מקום שילך בארץ ההיא. |
|
| בראשית ט"ז:י"ב | "פרא אדם" – לשון רש"י, אוהב מדברות לצוד חיות, כמו שכתוב (להלן כא כ) וישב במדבר ויהי רובה קשת. ידו בכל - ליסטים. ויד כל בו - הכל שונאין אותו ומתגרין בו. והנכון כי "פרא אדם" סמוך, שיהיה איש פרא למוד מדבר, יצא בפעלו משחר לטרף, ויטרוף הכל, והכל יטרפוהו. והענין על זרעו שיגדל וישכנו כפראים במדבר ויהיו להם מלחמות עם כל העמים. ורבי אברהם אמר ידו בכל, שינצח מתחלה כל הגוים, ואחר כן יד כל בו, שינוצח בסוף. ועל פני כל אחיו, שהם בני קטורה, ישכון, שיגדל זרעו מהם. |
|
| בראשית כ"ח:י"ב | "והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" – הראהו בחלום הנבואה כי כל הנעשה בארץ נעשה על ידי המלאכים והכל בגזרת עליון עליהם, כי מלאכי אלהים אשר שלח ה' להתהלך בארץ לא יעשו קטנה או גדולה עד שובם להתיצב על אדון כל הארץ לאמר לפניו התהלכנו בארץ והנה יושבת בשלוה או מלאה חרב ודם, והוא יצוה עליהם לשוב לרדת בארץ ולעשות דברו. והראהו כי הוא יתברך נצב על הסלם ומבטיחו ליעקב בהבטחה גדולה, להודיע שהוא לא יהיה ביד המלאכים אבל יהיה חלק ה' ויהיה עמו תמיד, כמו שאמר והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, כי מעלתו גדולה משאר הצדיקים שנאמר בהם (תהלים צא יא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. ועל דעת רבי אליעזר הגדול (פרקי דר"א לה) היתה זאת המראה כענין בין הבתרים לאברם, כי הראהו ממשלת ארבע מלכיות ומעלתם וירידתם, וזה טעם "מלאכי אלהים" כמו שנאמר בדניאל (י כ, יג) שר מלכות יון, ושר מלכות פרס, והבטיחו כי הוא יתעלה יהיה עמו בכל אשר ילך ביניהם וישמרנו ויצילנו מידם. אמרו (שם בפדר"א) הראה לו הקדוש ברוך הוא ארבע מלכיות מושלן ואבדן, הראהו שר מלכות בבל עולה שבעים עוקים ויורד, והראהו שר מלכות מדי עולה חמישים ושנים עוקים ויורד, והראהו שר מלכות יון עולה מאה ושמונים עוקים ויורד, והראהו שר מלכות אדום עולה ואינו יורד, אמר לו יעקב אך אל שאול תורד (ישעיה יד טו), אמר לו הקדוש ברוך הוא אם תגביה כנשר וגו' (עובדיה א ד). |
|
| בראשית מ"ח:ז' | "ואקברה שם" – כתוב בפירוש רש"י ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ. ולא ידעתי מהו, וכי בחוצה לארץ נקברה חס ושלום, שהרי בארץ מתה ושם נקברה, כמו שנאמר כאן בפרשה, מתה עלי רחל בארץ כנען, ושם כתוב עוד מפורש (לעיל לה ו) ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען היא בית אל, וכתיב (שם פסוק טז) ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת הארץ לבא אפרתה, ומתה בדרך בין בית אל ובין בית לחם אפרתה בארץ ישראל. "ואקברה שם" – וידעתי שיש בלבבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם יצתה על קברה ובקשה רחמים עליהם, שנאמר (ירמיה לא יד) קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה, והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך וגו' ושבו בנים לגבולם, לשון רש"י. וצריך על כל פנים שיהיה רמז במקרא לטעם הזה שאמר באגדה זו. ושמא זהו מה שאמר הכתוב מתה עלי רחל בדרך, ואקברה שם בדרך, כלומר בדרך אשר יעברו בה בניה מתה ושם קברתיה לטובתם, |
|
| שמות ב':ו' | "והנה נער בוכה" – קולו נשמע כנער. לשון רבינו שלמה. וכבר דחו זה ואמרו אם כן עשית למשה רבינו בעל מום (סוטה יב ב). ועוד, מה טעם שיזכיר הכתוב עובי קולו. ור"א אמר שהיו איבריו גדולים כנער. ואולי הזכיר זה ליופיו, כי בעבור טובו ויופיו חמלה עליו, כי הכירה בו שנולד מקרוב ואבריו יפים ומתוקנים כאילו הוא נער. ויותר נכון שנפרש בו שהיה בוכה כנער בחריצות וזריזות ולכן חמלה עליו. ואגדה נער בוכה, ילד היה ומנהגו כנער, בא גבריאל והכהו למשה כדי שיבכה ותתמלא עליו רחמים (שמו"ר א כח). ועל דעתי אין צורך לכל זה, כי הילד מיום הולדו יקרא נער, כמו שנאמר מה נעשה לנער היולד (שופטים יג ח). וכן ויבקש דוד את האלהים בעד הנער (ש"ב יב טז). ויקרא ילד והוא גדול, כמו שנאמר בישמעאל (בראשית כא טו) וישמע אלהים את קול הנער. וכן והנער נער (ש"א א כד), רוצה לומר שהוא ילד קטן בן כ"ד חדשים. כי כאשר נגמל מחלב מיד העלתהו, כדכתיב ותינק את בנה עד גמלה אותו ותעלהו עמה כאשר גמלתו. |
|
| שמות י"ג:ה' | "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני" – אע"פ שלא מנה אלא חמשה עממין כל שבעה עמים במשמע שכלם בכלל הכנעני הם ואחת מן המשפחות היתה שלא נקרא לה אלא כנעני לשון רש"י ובאמת שהם בכלל כנעני שהם בניו כלם (בראשית י טו טז) ולכך כשאמר (פסוק יא) והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני יכלול בו את כלם וכן אמר הכתוב בכל מקום "ארץ כנען" אבל בכאן אין טעם שיזכיר רובם ויניח קצתם בכלל כנעני ודעת רבותינו (ספרי דברים כו ט) שהיתה ארץ ה' עממים הללו זבת חלב ודבש ולא היתה כן ארץ השנים הנשארים ולכך יבשר אותם בארץ הזאת כך שנינו בספרי לענין הבכורים ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש מה ארץ זבת חלב ודבש האמור להלן ארץ חמשה עממים אף ארץ זבת חלב ודבש האמורה כאן ארץ ה' עממים רבי יוסי אומר אין מביאים בכורים מעבר לירדן שאינה זבת חלב ודבש הרי מעטו ארץ שני העממים מן הבכורים לפי שאינה זבת חלב ודבש ור' יוסי מיעט אף עבר הירדן שהיתה של אמורי לפי שגם היא אינה זבת חלב ודבש והאמורי המוזכר כאן הוא אותו שבא"י עצמה וכענין הזה שנוי במכילתא בפרשה הזאת (ריש פרק י"ז) ועוד שנוי בספרי (דברים יח ב שופטים קסד) ונחלה לא יהיה לו (דברים יח ב) זו נחלת חמשה עממין בקרב אחיו זו נחלת שני עממים הפרישו בפני עצמן ה' עממין הללו לפי שהם עקר הארץ שבה הבטיחם שהיא זבת חלב ודבש ורש"י בפרשת שופטים ושוטרים (שם) נתקשה בזו הברייתא ועל הדעת הזו הכתוב למעלה (ג ח) אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש לא בעבור זבת חלב ודבש הוסיף שם את הפריזי אלא בעבור ארץ טובה ורחבה והם הששה גוים הנזכרים בכל מקום כי הגרגשי פנה ולא נזכר בתורה רק בפסוק ונשל גוים רבים מפניך וגו' (דברים ז א) ולכן אמר רבים וכן כתוב (שם כ יז) כי החרם תחרימם החתי והאמורי הכנעני והפריזי החוי והיבוסי ולא הזכיר הגרגשי ירמוז כי לא יבא עמהם במלחמה ויפנה מפניהם. ויהושע אמר והורש יוריש מפניכם את הכנעני ואת החתי ואת החוי ואת הפרזי ואת הגרגשי והאמרי והיבוסי כי כל השבעה הוריש מפניהם. |
|
| שמות י"ד:י' | "וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה', ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים" – איננו נראה כי בני אדם הצועקים אל ה' להושיעם יבעטו בישועה אשר עשה להם ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם. אבל הנכון שנפרש כי היו כתות, והכתוב יספר כל מה שעשו כלם. אמר כי הכת האחת צועקת אל ה', והאחת מכחשת בנביאו ואינה מודה בישועה הנעשית להם, ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם. ועל זאת כתוב וימרו על ים בים סוף (תהלים קו ז), ולכך יחזיר הכתוב "בני ישראל" פעם אחרת, ויצעקו בני ישראל אל ה', כי הטובים בהם צעקו אל ה' והנשארים מרו בדברו. ולכך אמר אח"כ (להלן פסוק לא) וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. לא אמר וירא ישראל את היד הגדולה "וייראו ישראל את ה' ויאמינו" אבל אמר "העם", כי "בני ישראל" שם ליחידים, "והעם" שם להמון, וכן וילונו העם (להלן טו כד). וכך הזכירו רבותינו (במדב"ר כ כג) ויחל העם לזנות (במדבר כה א), בכל מקום שנאמר "העם" לשון גנאי הוא, וכל מקום שנאמר "ישראל" לשון שבח הוא. |
|
| שמות ט"ו:כ' | "אחות אהרן" – הנכון בעיני כי מפני שהוזכרו בשירה משה ומרים ולא הוזכר אהרן רצה הכתוב להזכירו, ואמר אחות אהרן דרך כבוד לו, שהוא אחיה הגדול ואחותו הנביאה מתיחסת אליו, שגם הוא נביא וקדוש ה'. ויתכן שדרך הכתובים ליחס אל גדול האחים, וכן אחות לוטן תמנע כדרך את עוץ בכורו ואת בוז אחיו וכן ובני כלב אחי ירחמאל (דהי"א ב מב), שהיה גדול מאחיו, שנאמר (שם ב ט) את ירחמאל ואת רם ואת כלובי. |
|
| שמות ט"ו:כ"ו | "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך" – לשון רש"י לא אשים עליך, ואם אשים הרי הם כאלו לא הושמו כי אני ה' רופאך. זה מדרשו. ופשוטו, כאדם שאומר אני הוא הרופא המזהירך שלא לאכול דברים המחזירים את האדם לחליו, ע"כ. ואין פשוטו של מקרא שיהיה "רופאך" תואר, ואין דרך שיבטיח האדון את עבדיו אם תעשה כל רצוני וחפצי לא אמית אותך בתחלואים רעים. ולא כן כל ההבטחות שבתורה. אבל זו אזהרה, שיזהירם שלא יהיו במורדיו כמצרים, כי בשמעם קולו ינצלו מכל אותה המחלה, כי כל המחלה ההיא ראויה לבא על כל עוברי רצונו כאשר באה על המצרים שלא שמעו אליו. וזו כדרך שאמר שישים בך את כל מדוה מצרים אשר יגורת מפניהם ודבקו בך (דברים כח ס). ואמר כי אני ה' רופאך, הבטחה, שאסיר מקרבך מחלה באה כדרך כל הארץ כאשר רפאתי המים. ואמר ר"א כי האות הזה, והוא הראשון במדבר, הפך המכה הראשונה שבמצרים, כי מימי היאור היו מתוקים והפכם לרעה, ואלו היו מרים ורפא אותם, והנה השם יעשה דבר והפכו, על כן יש לך לירא מפניו שלא תמר בו שלא יריע לך כהם, ולאהוב אותו כי ייטב לך כאשר ריפא לכם המים. וענין הכתוב שמדבר בשני לשונות, למצותיו וחקיו, ולא אשים עליך כי אני ה', כבר כתבתי לך שלישים בביאור ענינו. ויובן ממלת "לקול" וממלת "אני", כי אם נשמע לקול אלהינו לשמור מצות ה' וחקיו יהיה השם הנכבד רופאנו. ומכאן תקנו בברכות ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו, כי הברכות יש בה מלכות, והמצות נצטוו לנו מן העולם ועד העולם. והמשכיל יבין. והנני מאיר עיניך כי כל ברכה שיש בה מלכות היא כן, שחלקו כבוד למלכות העולם אשר קדשנו ואשר עשה לנו, והסמוכה לחברתה אשר לא יזכירו בה מלכות הן לנכח, אתה גבור, אתה קדוש, וכן כלם. ותקנו בעלינו לשבח נסתר מפני שמזכירין בה מלפני מלך מלכי המלכים. והבן זה. |
|
| שמות ט"ז:ו' | ואמרו במכילתא (להלן פסוק כה) היום לא תמצאוהו בשדה ר' אלעזר חסמא אומר היום אין אתם מוצאים אותו אבל אתם מוצאים אותו לעולם הבא. וזה יסבול שני פירושים, שנאמר שיהיה בבני העולם הבא מי שלא הגיעה מעלתם ליהנות תמיד מזיו השכינה, ויהיה קיומם בדבר המתגשם מן הזיו ההוא, כמעלת דור המדבר שהשיגו לזיו השכינה בים, כמו שאמרו (במכילתא לעיל טו ב) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, ומאותה שעה נתעלית נפשם להתקיים בתולדותיו שהוא המן. |
|
| שמות כ':ט"ו (×2) | "ואל ידבר עמנו אלהים" – השגיח הרב במורה הנבוכים (ב לג) באונקלוס שתרגם ואל ידבר עמנו אלהים ואל יתמלל עמנא מן קדם ה' ולא עשה כן בשאר המקומות כי תרגם וידבר אלהים את כל הדברים האלה (לעיל כ א) ומליל ה' וכן בכל מקום וידבר ה' אל משה ומליל ה' והטעם אצלו כי הדיבור הראשון אע"פ ששמעוהו כל ישראל אין מעלתם בו כמעלת משה רבינו וא"כ כדעתו למה תרגם כי מן השמים דברתי עמכם (פסוק כב) מללית עמכון והיה לו לומר איתמלל מן קדמי עמכון וכן במשנה תורה (דברים ה יט) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם תרגם אותו מליל ה' וכן אמרו הם ואת קולו שמענו (שם כא) ותרגם ית קל מימריה שמענא יומא דין חזינא ארי ימלל ה' עם אינשא וכן פנים בפנים דבר ה' עמכם (שם ד) מליל ה' ועוד שהרי תרגם והאלהים יעננו בקול (לעיל יט יט) ומן קדם ה' מתעני ליה בקל וכבר בא בלשון התורה כן במשה עצמו וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז פט) ותרגומו מתמלל וכן ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה (להלן לג ט) ומתמלל אבל הטעם לאונקלוס מבואר שלא נאמר בכל מתן תורה דבור השם לישראל רק מתוך האש (דברים ה כא) ומן האש שמעו והוא מה שהשיגו הם וכן כי מן השמים (פסוק יט) על דרך האמת מתוך השמים והוא מתוך האש בשוה וכבר נתבאר ענינו (לעיל יט כ) והנה כשראה אונקלוס בכאן ואל ידבר עמנו אלהים שלא הוזכר בו מחיצה לא ראה לתרגם בו ולא ימלל עמנא ה' ואין בלשונו כנוי למלת אלהים ולכך שלל בכאן מהם הדבור ממש ומן המופלא בחכמת אונקלוס שלא הזכיר במעמד הר סיני "יקרא דה'" או "מימרא דה'" ותרגם הא אנא מתגלי לך (שם ט) יתגלי ה' לעיני כל עמא על טורא דסיני (שם יא) דאתגלי עלוהי (שם יח) ואתגלי ה' על טורא דסיני (שם כ) ולא תרגם "ואיתגלי יקרא דה'" כאשר הוא מתרגם תחלה הר האלהים (לעיל ג א) טורא דאיתגלי עלוהי יקרא דה' כן עשה בכל מקום שהזכיר השם המיוחד בירידה הזאת אבל כאשר יזכיר הכתוב אלהים תרגם לקראת האלהים (לעיל יט יז) לקדמות מימרא דה' ותרגם בא האלהים (כ יז) יתגלי לכון יקרא דה' ולא אמר יתגלי לכון ה' דתמן יקרא דה' (שם יח) וכן אמר ומן קדם ה' מתעני ליה בקל (לעיל יט יט). ומה שתרגם את כל הדברים האלה דבר ה' עמכם מליל ה' עמכון טעמו מפני שנאמר פנים בפנים והמשכיל יבין. וכל זה מבואר ומפורש למי שישכיל דברינו המפורשים למעלה (יט כ) וכן ראיתי בנוסחאות מדוקדקות ויעל משה אל הר האלהים (להלן כד יג) וסלק משה לטורא דה' כי אחרי מתן תורה יאמר כן וכתיב ויסעו מהר ה' (במדבר י לג) תרגמו ונטלו מטורא דה'. |
|
| שמות כ"א:א' | ודרשו לפניהם ולא לפני כנענים (תנחומא א, גיטין פח ב), מפני שהיה ראוי לומר אשר תשים להם, כמו שאמר (לעיל טו כה) שם שם לו חק ומשפט, ואמר לפניהם, שהם יהיו הדיינין, כי על השופט יבא הלשון הזה, ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשופטים (דברים יט יז), עד עמדו לפני העדה למשפט (במדבר לה יב), לפני כל יודעי דת ודין (אסתר א יג). ודרשו עוד (שם) לפניהם, ולא לפני הדיוטות, מפני שכתב במשפטים והגישו אדוניו אל האלהים (להלן פסוק ו), עד האלהים יבא דבר שניהם (להלן כב ח), וכתוב גם כן ונתן בפלילים (להלן פסוק כב), שהם הדיינין המומחין הסמוכים עד משה רבינו. ולכך אמר בכאן שהמשפטים האלה ישימו אותם לפני האלהים שיזכיר, ולא לפני גוים, ולא לפני מי שאינו שופט על פי התורה, והוא הדיוט לזה, שאסור לבא בפניו כשם שאסור לבא לפני הגוים. ואף על פי שיודע שדיניהם כדיננו או שההדיוט הזה יודע שורת הדין וידין לו כהוגן, אבל הוא אסור לשומו דיין ולצעוק לו שיכוף את בעל דינו לדון לפניו, וההדיוט עצמו אסור לדון להם. ואף על פי שהזכירו חכמים שתי הכתות האלה כאחת, יש הפרש ביניהם, שאם רצו שני בעלי הדין לבא לפני ההדיוט שבישראל מותר הוא, ובדקבלום עילויהו דינו דין, אבל לפני הגוים אסורין הם לבא לפניו שידון להם בדיניהם לעולם, ואפילו היו דיניהם כדיננו באותו ענין . |
|
| שמות כ"א:ט' | "כמשפט הבנות יעשה לה" – על דרך הפשט יתכן שיאמר שאם ייעדנה הקונה לבנו והוא השדוך שישדכנה לו כי יעוד לשון זמון הוא מן המועד אשר יעדו ( כ ה) כמשפט אשר יעשה האדם לבנותיו יעשה לה שיתן לה משלו כמוהר הבתולות וצוה בזה כאשר צוה בהענקה והכל חסד מאתו יתעלה ועל דרך רבותינו והוא האמת כמשפט הבנות אשר ישיאו אותן האבות יעשה לה הבן ופירש משפטן כי אם יקח אחרת שארה כסותה ועונתה של זו לא יגרע ואין צורך לומר אם לא ישא אחרת כי הכתוב דבר בהווה ופירש רש"י שארה מזונות כסותה כמשמעה עונתה תשמיש וכן אמר אונקלוס זיונה ובגמרא (כתובות מז) אמרו על מי שאמר כך והאי תנא סבר מזונות דאורייתא דתניא שארה אלו מזונות וכן הוא אומר וימטר עליהם כעפר שאר וגו' (תהלים עח כז) והמובן בסוגית הגמרא שהם דברי יחיד והלכה מזוני תקינו לה רבנן וגם על דרך הפשט למה יזכיר במזונות שאר שהוא הבשר והראוי שיזכיר לחמה כי על הלחם יחיה האדם ובו יהיה החיוב וחשב ר"א לתקן זה ופירש שארה מזון שיעמיד שארה שהיא בשרה ואין בזה טעם שיאמר הכתוב לא יגרע הבעל בשרה ולכך אני אומר כי פירוש שאר בכל מקום בשר הדבק והקרוב לבשרו של האדם נגזר מלשון שאר כלומר שאר בשרו מלבד בשר גופו ויקראו הקרובים שאר אל כל שאר בשרו (ויקרא יח ו) שארה הנה (שם יז) כענין אך עצמי ובשרי אתה (בראשית כט יד) ויאכל חצי בשרו (במדבר יב יב) וכן שם ושאר נין ונכד (ישעיהו יד כב) זרעו הקרוב אליו וכן בכלות בשרך ושארך (משלי ה יא) עצמך ובניך שהם הבשר הקרוב לך ויקרא הבשר הנאכל שאר וימטר עליהם כעפר שאר (תהלים עח כז) כי הבשר הנאכל ידבק באוכל ויחזור לבשרו ויתכן שיהיה מזה בכלות בשרך ושארך (משלי ה יא) בשר גופך ושאר הבשר הנעשה מן המאכל יכלה ולא יהיה לך לבשר ותקרא האשה שאר לבעל כמו שדרשו (יבמות כב) כי אם לשארו שארו זו אשתו והוא מן הענין שאמר ודבק באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב כד) והנה שארה קרוב בשרה וכסותה כסות מטתה כמו שנאמר (להלן כב כו) כי היא כסותו לבדה במה ישכב ועונתה הוא עונה שיבא אליה לעת דודים ואם יהיה פירוש שאר כמו בשר כדברי המפרשים (רש"י והרד"ק בתהלים עח כז והרד"ק כאן) ונאמר כי אל כל שאר בשרו (ויקרא יח ו) כמו בשר בשרו כענין שנאמר (בראשית לז כז) כי אחינו בשרנו הוא ג"כ נפרש שארה לא יגרע שלא ימנע ממנו בשרה כלומר הבשר הראוי לה והוא בשר הבעל אשר הוא עמה לבשר אחד וענין הכתוב שאם יקח אחרת קרוב בשרה של זו וכסות מטתה ועת דודיה לא יגרע ממנה כי כן משפט הבנות והטעם שלא תהיה האחרת יושבת לו על מטה כבודה והיו שם לבשר אחד וזו עמו כפילגש ישכב עמה בדרך מקרה ועל הארץ כבא אל אשה זונה אולי יאמר לאמה קניתיה ופלגש תהיה בביתי ולכן מנעו הכתוב מזה וכך אמרו חכמים (כתובות מח) שארה זו קרוב בשר שלא ינהג בה כמנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן וזה פירוש נכון כי דרך הכתוב בכל מקום להזכיר המשכב בלשון נקי ובקצור ולכן אמר באלו ברמז שארה כסותה ועונתה על שלשת הענינים אשר לאדם עם אשתו בחבורן ויבא זה כהוגן על דין ההלכה ויהיו המזונות ומלבושי האשה תקנה מדבריהם. |
|
| שמות כ"א:ט"ז | "ונמצא בידו" – שראוהו עדים שגנבו ומכרו ונמצא בידו שראוהו עדים שגנבו ומכרו ונמצא בידו קודם המכירה. לשון רש"י. |
|
| שמות כ"ד:א' (×2) | "ואל משה אמר וגו'" – פרשה זו קודם עשרת הדברות בארבעה בסיון נאמרה לו לשון רש"י ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם (להלן פסוק יב) לאחר מתן תורה נאמר לו כן גם אלו דבריו ז"ל ואין הפרשיות באות כסדרן ולא כמשמען כלל ועוד כתיב (להלן בפסוק ג) ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים שהם המשפטים האלה הכתובים למעלה שאמר בהם (לעיל כא א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי איננו נכון שיהיה על המשפטים שנצטוו בני נח ושנאמרו להם במרה שכבר שמעו וידעו אותם ולא יאמר "ויספר" אלא בחדשות אשר יגיד (בראשית כד סו) וכבר היטיב לראות ר"א שפירש הענין כסדרו ואמר כי עד הנה (מלעיל כ כב עד כג לג) ספר הברית והנה הפרשיות כלן באות כהוגן כי אחר מתן תורה מיד בו ביום אמר השם אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (לעיל כ כד) והתחיל לחזור ולהזהיר על ע"ז לא תעשון אתי (שם כ כג) וצוה אותו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וכל המצות הבאות אחרי כן והשלים באזהרת הע"ז שימצאו בארץ ובעובדיה (לעיל כג לב לג) ואמר לו אחרי צוותך זה להם עלה אל ה' אתה ואהרן והזכירה הפרשה כי משה עשה כמצות ה' ובא אל המחנה ויספר לעם את כל דברי ה' (פסוק ג) כאשר צוה אותו כה תאמר אל בני ישראל וגו' (לעיל כ יט) ואת כל המשפטים כאשר צוהו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (לעיל כא א) וקבלו הכל בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה. והטעם כל הדברים האלה אשר דבר לך השם נעשה כי מאמינים אנחנו בדבריך כמו שספר במשנה תורה (דברים ה כד) ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו.
|
|
| שמות כ"ד:ג' | "ויבא משה ויספר לעם" – היה משה בעת הדבור הנזכר כלו (מכ' יט עד כד א) במקום אשר נגש בו אל הערפל אשר שם האלהים (לעיל כ טו) ועתה בא אל מקום רחוק משם שהיו בו העם בשעת מתן תורה וספר להם כל מה שנצטוה ושמעו בקולו ולא אמר בכאן "וירד" כי כלם בתחתית ההר היו לא בראשו ששם כבוד השם אלא שמשה היה קרוב אל מקום הערפל והם עמדו מרחוק בשעת הדברות כאשר פירשתי (לעיל יט יט) וכאשר נפרד משה ממקומו והחל לבא אל העם קרבו אליו כל ראשי שבטיהם וזקניהם אל מקום מעמד הכהנים הנגשים אל ה' ואמרו לו ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת (דברים ה כב) קרב אתה ושמע וגו' (שם ה כד) כי היו סבורים שידבר להם השם הנכבד כל המצות כאשר דבר להם עשרת הדברים ומשה בא עמהם אל מקום העם וספר לכלם את כל דברי ה' |
|
| שמות כ"ד:י"ב | "ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה" – היא המצוה שאמר לו מאמש עלה אל ה', ונגש משה לבדו אל ה' (לעיל פסוקים א – ב), ועתה ביום השביעי הוסיף לו לאמר והיה שם ואתנה לך, כי יתעכב בהר עד כי יתן אליו לוחות האבן והתורה והמצוה. "ואשר כתבתי" יחזור על הלוחות, "ולהורותם" על התורה והמצוה. ושיעור הכתוב ואתנה לך את לוחות האבן אשר כתבתי, והתורה והמצוה להורותם. שכל שש מאות ושלש עשרה מצות נתן לו והוא כאשר אמר במשנה תורה (דברים ה כח) ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם. ורש"י כתב אשר כתבתי בתוך לוחות האבנים להורותם, שכל שש מאות ושלש עשרה מצות בתוך עשרת הדברות הם. ור"א אמר התורה, הדבור הראשון והשני, והמצוה, השמונה הנזכרים. ואינו כלום, כי הכתוב במשנה תורה (שם) ואדברה אליך, יעיד כי על כל המצות כולן ידבר. ועל דעת רבותינו (דב"ר ג יב) יתכן כי יהיה רמז שהיתה כל התורה כתובה לפניו קודם שנברא העולם, כאשר הזכרתי בתחלת ספר בראשית. |
|
| שמות ל':י"ב | ואמר שלישית השקל, כי בימי עזרא הוסיפו עליהם, והיה שלישית השקל עשר גרה. ובמס' שקלים (פ"ב ה"ג) שנינו שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות, חזרו לשקול סלעים, חזרו לשקול טבעין, ובקשו לשקול דינרין. ופירושה כשעלו מן הגולה, מפני שהיה בדק הבית צריך להוצאות מרובות היו שוקלין דרכונות שהם גדולים מן הסלעים, והיה כל אחד שוקל דרכמון אחד, חזרו לשקול סלעים שלמים, חזרו לשקול טבעין, ומפורש בירושלמי (שם) שהוא פלגות סלעין, ובקשו לשקול דינרין ולא קבלו מהן, שיכול הצבור להוסיף ליתן יותר מחצי סלע, ובלבד שתהא יד כולן שוה כמו ששנינו במשנת מסכת שקלים, ומ"מ אין אדם רשאי לפחות וליתן פחות מחצי סלע בין יחיד בין רבים, כי אין כופר הנפש פחות מכן, כדכתיב זה יתנו וגו'. ובירושלמי (שם) אמרו בשלישית השקל מכאן שאדם חייב באחריות שקלים שלשה פעמים בשנה, מכאן שאדם צריך בשלישית שקלו שלשה פעמים בשנה מכאן שאין מטריחין על הצבור יותר משלשה פעמים בשנה. |
|
| חרוז סיום | והנה נשלם ספר הגאולה אשר ה' אלהי ישראל בא בו. לבני ישראל עם קרובו, הושיעו מיד שונאו וגאלו מיד אויבו, ואליו בא באלפי שנאן ורכב רבוא לתת לו תורת אמת להנחיל יש את אוהבו, בנה בנה בית זבול לשכן שכינתו על כרובו, ומקדש למקדש שהמלך במסבו. וברוך ה' החפץ שלום עבדו אשר עד הנה עזרו לבא, המחדש נעוריו בשיבו, המשביע בתורתו רעבו וינקהו דבש וחלבו, כי הכין כל לבבו ולשמו יברך בקרו וערבו. ברוך שאכלנו משלו וחיינו בטובו. |
|
| חרוזי פתיחה לספר ויקרא | בעוז מכין תבל ושמים שפרה, אשר לו הכח וישע וגבורה, הלא הוא מקדם אדון הכל נקרא, וגם עד דור דורים ורם על כל נברא, ומאז על עבדו תשועתו גברה, ויום עזרה משגב לעתות בצרה, וכן תהיה ידך תמים דעים נורא, לעזרני לכתוב לספר ויקרא. |
|
| ויקרא א':ה' | "ושחט, והקריבו הכהנים" – מקבלה ואילך מצות כהונה, לימד על השחיטה שכשרה בזר. והקריבו, זו קבלה, ומשמעה לשון הולכה, למדנו ששתיהן בבני אהרן, לשון רש"י. ואיננו נכון, אלא מדרש רבותינו (תורת כהנים פרשה ד ד) והקריבו זו קבלת הדם, שאין לשון והקריבו קריבת הדם למזבח שהיא ההולכה, אבל הוא לשון קרבן, שיעשו מן הדם קרבן והוא לקבלו ולזרקו על המזבח, כי הזכיר בבעל הקרבן הבאה וסמיכה ושחיטה, ואחרי השחיטה הזכיר בני אהרן מיד, אם כן אף הקבלה עצמה מצות כהונה ואינה אלא בכהן כשר ובכלי שרת, וכל שכן הולכה וזריקה. ועוד, שהולכת האברים לכבש פסולה בזר, שכך דרשו (זבחים ד א) והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה (פסוק יג), זו הולכת אברים לכבש, אם כן אף הולכת הדם צריכה כהן בכיהונו. |
|
| ויקרא י"ב:ב' | "דותה" – לשון דבר הזב מגופה. לשון אחר לשון מדוה וחולי, שאין אשה רואה דם שלא תחלה, וראשה ואיבריה כבדין עליה. לשון רש"י. ולא ידעתי מאיזה מוצא יהיה דותה לשון דבר הזב בלשון הקודש. אבל יתכן שיהיה לשון מדוה, ממה שאמרו וראשה ואבריה כבדין עליה, וכן דעת רבי אברהם שאומר כי דותה שם, וטעמו חולי, כי הדם היוצא חולי באשה. ובאמת שהוא ניקוי המותרות, ומפני שראשה ואבריה כבדין עליה אולי יקרא חולי. והנכון, לשון מדוה שהוא כמו נגע וצער, כמו עלי לבי דוי (ירמיה ח יח), היה דוה לבנו (איכה ה יז), כמו נגע לבבו (מ"א ח לח). והנה הזיבה נגע באשה אף על פי שהיא בתולדתה, וכן על ערש דוי (תהלים מא ד). |
|
| ויקרא י"ג:ה' | "והנה הנגע עמד בעיניו" – במראהו ובשיעורו הראשון לשון רש"י וכמוהו ועינו כעין הבדולח (במדבר יא ז) וכן כעין הקרח הנורא (יחזקאל א כב). וכן לא הפך הנגע את עינו דבגדים. אבל בתורת כהנים (להלן פסוק לז) שנינו אין לי אלא בעיני עצמו בעיני תלמידו מנין תלמוד לומר (שם) ואם בעיניו עמד הנתק (פסוק לז) אם כן פירושו ואם בעיני הכהן הנזכר עמד הנגע כלומר שעמד על עמדו לא שינה את מקומו ולא פשה למראה עיני הכהן ולשון מורגל בדברי חכמים כך נראה בעיני. וכן ועתה תיקר נפשי בעיניך (מלכים ב א יד) בדעתך ובמחשבתך. וירמוז הכתוב כי לפי מראית עיניו ישפוט בפשיון אינו צריך למדוד את הנגע. |
|
| ויקרא ט"ז:ב' | וטעם "בכל עת" – בעבור שכבר הזכיר יום הכפורים, שאמר (שמות ל י) וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים אחת בשנה, אמר בכאן לא יבא בשום עת אל הקדש רק בזאת, כלומר ביום אשר יקריב הקרבנות האלה לכפורים, ואחרי כן יפרש בפרשה במה יכנס כמו שאמר (פסוק יב) והביא מבית לפרוכת, ויפרש היום שיהיה בעשור לחדש השביעי (פסוק כט), ויחזור ויאמר כי יהיה אחת בשנה (פסוק לד). |
|
| ויקרא ט"ז:כ"ג | ועל דעת רש"י תהיה הטבילה הזאת של הוצאת כף ומחתה אחרי אילו ואיל העם בין המוספין לתמיד של בין הערבים, וכן דעת כל הגאונים, וכן יראה מן הברייתא השנויה בתורת כהנים (פרק ו ה) כפשוטה. אבל אנו מצאנו בירושלמי (יומא פ"ז ה"ב) אמר רבי יוחנן הכל מודים בהוצאת הכף והמחתה שהיא לאחר תמיד של בין הערבים, וכן כתב הרב ר' משה (הל' עבודת יום הכפורים פ"ב ה"ב), וכן הסדר השנוי במשנתנו (יומא ע א) קדש ופשט וירד וטבל הביאו לו בגדי זהב נכנס להקטיר את הקטורת ולא שנינו יצא והקריב תמיד של בין הערבים נכנס להקטיר את הקטורת. אלא כך הוא הסדר, סדר היום בבגדי לבן, ואילו ואיל העם והמוספין ואמורי החטאת ותמיד של בין הערבים בבגדי זהב בטבילה שלישית, והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן בטבילה רביעית, קטרת חביתים ונסכים ונרות בבגדי זהב בטבילה חמישית. והטעם בזה, לפי שאינה עבודה ואחרו אותה לאחר כל מעשה היום, ובלבד שנקיים בה חמש טבילות, ולכך הפסיק בסדר התמיד של בין הערבים ומוציאין כף ומחתה בין התמיד לקטרת. |
|
| ויקרא כ"א:י"ב | "ומן המקדש לא יצא" – אינו הולך אחר המטה. ועוד מכאן למדו רבותינו (הוריות יב ב) שכהן גדול מקריב אונן, וכן משמעו, אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה. "ולא יחלל את מקדש אלהיו" – שאינו מחלל בכך את העבודה אם עבד כשהוא אונן, שהתיר לו הכתוב לעבוד, הא הדיוט שעבד אונן חלל, לשון רש"י. ושני המדרשים הללו חלוקים הם זה עם זה, שאם הכתוב התיר בכהן גדול שאינו צריך לצאת מן המקדש מפני אנינותו כהדיוט אבל יכול הוא לעבוד כשהוא אונן, אם כן אין בכאן אזהרה כלל שלא יצא אחר המטה. וכן "לא יחלל את מקדש אלהיו" כפי הלשון הזה אינו אלא לומר שאין עבודתו מחוללת, וללמד שההדיוט שעבד אונן חלל, ואם כן הכתוב הזה שלילות לא אזהרה, ובעלי ההלכות מנאוהו בלאוין בהלכות פסוקות ובהלכות גדולות. |
|
| ויקרא כ"ב:ט"ז | "והשיאו אותם עון אשמה" – את עצמם, שיטענו עון באכלם את הקדשים שהובדלו לשם תרומה וקדשו ונאסרו עליהם. ואונקלוס שתרגם במיכלהון בסואבא, שלא לצורך תרגמו כן, לשון רש"י ז"ל. ולא הבינותי דעתו, כי יראה מדבריו שזה הלאו אזהרה בכהנים הוא שלא יאכילו התרומה לזרים, ואם כן ראוי שנפרש שיהיה "והשיאו אותם" כנוי לישראל שיטעינו הכהנים לישראל עון אשמה כאשר יאכלו הקדשים, ולמה הוצרך רבי ישמעאל לדרשו בעצמם (ספרי נשא לב). ועוד שלא הוזכר זה הלאו בתלמוד, אלא הוא אסור לעשות כן כבשאר כל האיסורין. אבל טעם הכתוב כי "בני ישראל" נמשך למעלה, ולא יחללו בני ישראל את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה', והוא אזהרה שנית בזר שלא יאכל קדש, בעבור שירצה להזכיר בו העונש ואמר והשיאו את עצמם וגו' כאשר יאכלו את קדשיהם. ורבותינו דרשו מפני יתורו באוכל טבל, אמרו (סנהדרין פג א) מנין לאוכל טבל שהוא במיתה, שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה', בעתידין לתרום הכתוב מדבר, ויליף חלול חלול מתרומה. אבל בת"כ (פרק ו ח – י) מצאתי, ולא יחללו, להביא את הסך ואת השותה. את קדשי בני ישראל, על קדשי בני ישראל חייבין קרן וחומש, ואין חייבין על קדשי גוים קרן וחומש. יכול יהו חייבין על התרומה שבטבל, תלמוד לומר את אשר ירימו לה', על המורם הם חייבים ואין חייבין על התרומה שבטבל. והשיאו אותם עון אשמה, מלמד שאף על הטבל חייבין מיתה. וזה אינו כדרך הגמרא. אלא שאני אומר, רבוי הסך והשותה אסמכתא, כי שתייה בכלל אכילה וסיכה מדרבנן, כך מפורש בירושלמי (מעשר שני פ"ב ה"א). ומפני שאמר בטבל ולא יחללו את קדשי בני ישראל, בעבור שהם עתידין להרים ממנו לה', דרשו מזה שהמורם הוא הנקרא קדש לא הטבל, וא"כ איננו בכלל "כי יאכל קדש בשגגה" שיתחייב בחומש. ולכך חזר ושנה "והשיאו אותם עון אשמה", מלמד שאף על הטבל חייבין מיתה, כי התרומה שבטבל היא שהוזכרה כאן. והכלל, כי הכתוב הזה בטבל, והזהיר וענש תחלה על הקדש המורם וחזר והזהיר על שירימו בעתיד, כפי מדרש רבותינו. |
|
| ויקרא כ"ג:ט"ז | וטעם "מנחה חדשה" – שלא יובא בית ה' מנחה עד שיביאו זאת, כמו שפירשו רבותינו (מנחות פג ב). והוצרך לומר "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם" באיסור החדש (פסוק יד) ובשביתת חג השבועות (פסוק כא), מפני שהוא תלוי בהנפת העומר ובמנחה חדשה, לומר שאפילו אחרי גלותנו בחוצה לארץ שאין עומר ומנחה, יצוה בהם, כי החדש אסור מן התורה בכל מקום. ולא הוצרך להזכיר כן ביום הזכרון, וכן בחג הסוכות לא הזכיר "בכל מושבותיכם". והזכיר כן ביום הכפורים (פסוק לא), כי בעבור שתלה כפרתנו בקרבנות כאשר הזכיר בפרשת אחרי מות, אמר בכאן כי איסורו נוהג בכל מקום, כי יום כפורים הוא לכפר עליכם בעינוי ובשביתת המלאכה ואין הקרבנות מעכבין כפרה ממנו. וכן לא הוזכר בכאן בחג המצות "חוקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם", אבל בפרשת החדש הזה לכם (שמות יב) הזכיר כן, מפני שתלה שם הדבר בפסח על מצות ומרורים יאכלוהו, הוצרך לומר שיהיה חוקת עולם בכל מושבותיכם. והזכיר בשבת "בכל מושבותיכם" (לעיל פסוק ג), והטעם מפני שהותרה מלאכה במקדש בתמידין ומוספין אומר שינהג האיסור בכל מושבותינו, כי לא נאמר בו חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כי איננו אלא לומר בכל מושבותיכם לא בבית השם, וכך אמרו במכילתא (ויקהל א) במושבות אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בבית המקדש. וכן נאמר (לעיל ג יז) חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, באיסור חלב ודם, כי הוא נאסר מפני הקרבנות. וכן אמרו במסכת קדושין (לז ב), מושבותיכם דכתב רחמנא בחלב ודם למה לי, סלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דקרבנות כתיב בזמן דאיכא קרבן אין בזמן דליכא קרבן לא, קא משמע לן. ושם אמרו, מושבותיכם דכתב רחמנא בשבת למה לי, סלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דמועדות כתיבא תיבעי קדוש בית דין כמועדות, קא משמע לן. והכלל, כי לא יזכיר בתורה כן בכל המצות שהן חובת הגוף רק מפני צורך ענין. ואין "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה" (פסוק יז) כמו "מכל מושבותיכם", אבל טעמו "מארץ מושבותיכם" להוציא חוצה לארץ, כמו שנאמר (במדבר טו ב) כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם. וכך שנינו (מנחות פג ב) כל קרבנות הצבור והיחיד באין מן הארץ וחוצה לארץ חוץ מן העומר ושתי הלחם. ואפילו לדברי האומר עומר בא מחוצה לארץ (שם פד א), מודה בשתי הלחם שאינן באין אלא מן הארץ. |
|
| ויקרא כ"ה:א' | "וידבר ה' אל משה בהר סיני" – מה ענין שמיטה לענין הר סיני והלא נאמרו כל המצות מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן מסיני כך שנויה בתורת כהנים (ריש הפרשה) ונראה לי שכך פירושו לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב למדנו שכללותיה ופרטיה כולן נאמרו מסיני ובא הכתוב ולימד כאן על כל דיבור שנדבר למשה בסיני שמסיני היו כללותיהן ודקדוקיהן וחזרו ונשנו בערבות מואב לשון רש"י ואינו נכון בעיני כלל שהרבה מצות כשמיטה שלא נשנו בערבות מואב ונדע בהן שנאמרו כללותיהן ופרטיהן מסיני או באוהל מועד ועוד מנין שהוקשו שאר הדברות שנשנו בערבות מואב לשמיטה ולא היו כללותיהן מסיני ופרטיהם בערבות מואב וכן היה ראוי יותר לומר כי הנשנות נשנו לבאר פרטיהם כי לא נאמרו בסיני אלא כללותיה אבל הברייתא השנויה בתורת כהנים פירושה ברור שהשמיטה נאמרו כללותיה מסיני דכתיב בפרשת ואלה המשפטים (שמות כג יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגו' ואלו דיני השמיטה בדרך כלל ובכאן חזר ואמר כי בהר סיני עוד נאמרו כל פרטיה שהרי כולם נזכרו בפרשה הזאת ובסוף הענין (להלן כז לד) כתיב אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני להקיש כל המצות אל השמיטה הנזכרת שכולן היו כן שנאמרו בכלל ופרט והכל מסיני וכן שנו שם בתורת כהנים (סוף סיפרא) אלה המצות אין נביא רשאי לחדש עוד דבר מעתה אשר צוה ה' את משה כדאי השליח לשולחו את משה אל בני ישראל זכות ישראל גרמה בהר סיני שכולם נאמרו מסיני עד כאן בת"כ אבל ענין ערבות מואב שנצטוה שם משה לבאר התורה לבנים כך נראה לי וזה כפתור ופרח וענין הפרשה הזאת שנכתב בכאן אמר ר"א כי זאת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים (שמות כד ז) וכשקבלו על נפשם נעשה ונשמע אז נכרתה הברית ואמר להן כל הפרשה הזאת והזכירה במקום הזה לחבר תנאי הארץ כי כאשר אמר על העריות כי בעבורם תקיא אותם הארץ (לעיל יח כח) כן אמר בפרשת אם בחקותי על שבתות הארץ (להלן כו לד) והוצרך תחילה להזכיר השבתות ולפי דעתי כי נכתבה כאן בסדר נכון כי פירוש "בהר סיני" בעלותו שם לקבל לוחות שניות וביאור הענין כי בתחילת ארבעים יום הראשונים של לוחות הראשונות כתב משה בספר הברית את כל דברי ה' ואת כל המשפטים הנאמרים שם ויזרוק דם הברית על העם (שמות כד ח) וכשחטאו בעגל ונשתברו הלוחות כאילו נתבטלה הברית ההיא אצל הקב"ה וכשנתרצה הקב"ה למשה בלוחות שניות צוהו בברית חדשה שנאמר (שם לד י) הנה אנכי כורת ברית והחזיר שם המצות החמורות שנאמרו בסדר ואלה המשפטים בברית הראשונה ואמר (שם פסוק כז) כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל ורצה הקב"ה להחמיר עליהם בברית הזאת השנית שתהיה עליהם באלות ובקללות ושתהיה כראשונה על כל המצות הראשונות ועל כל המשפטים כמו שנאמר בברית הראשונה (שם כד ג) את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ולפיכך אמר בכאן בסוף התוכחות (להלן כו מו) אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה הוא רומז אל כל המצות והמשפטים שנאמרו בברית הראשונה בסדר ואלה המשפטים שהיו כולן בברית הזאת והנה בספר הברית הראשון נאמרה השביעית בכלל כמו שהזכרתי שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה וכו' ועתה בברית הזאת השנית נאמרה בפרטיה ודקדוקיה ועונשיה ובעת הברית הראשונה שהוא בארבעים יום ראשונים נצטוה משה על המשכן וכשנתרצה לו הקב"ה וצוהו לכרות להם ברית שניה ירד משה ויצום את כל אשר צוה ה' אותו בהר סיני (שם לד לד) והיה מעשה המשכן מכללם ואז הקהיל משה את כל עדת בני ישראל ואמר להם כבתחילה (שמות לה א) אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם במלאכת המשכן והנה קבלו הדבר בשמחה ויצאו מלפניו מיד ובאו כולם ונתנו הנדבה והתחילו לעשות במלאכה וכל ימי העשות המשכן לא דבר להם משה דבר אחד מכל אשר נצטוה כי לא רצה להקהיל אליו העדה כדי שלא יבטלו מן המלאכה כי היו החכמים והעוסקים במלאכה רבים וגדולים ומרבית העם עוזרים להם ועומדים עליהם בשמחתם שהם בונין משכן שתשרה שכינה ביניהם. והנה שתק מהם עד ש |
|
| ויקרא כ"ו:ו' | "ונתתי שלום בארץ" – שיהיה שלום ביניכם ולא תלחמו איש באחיו. או השלום הוא שישבית חיה רעה מן הארץ. "וחרב לא תעבור בארצכם" כלל, אבל אתם תרדפו את אויביכם לצאת אליהם למלחמה וינוסו. ועל דרך האמת, שיתן השלום מחובר בארץ, והוא שלום הכל השקול כנגד הכל. "והשבתי חיה רעה מן הארץ" – על דעת ר' יהודה שאמר מעבירן מן העולם (תו"כ פרק ב א), הוא כפשוטו שלא יבואו חיות רעות בארצם, כי בהיות השבע וברבות הטובה והיות הערים מלאות אדם לא תבאנה חיות בישוב. ועל דעת רבי שמעון שאמר משביתן שלא יזיקו (שם) יאמר והשבתי רעת החיות מן הארץ. והוא הנכון, כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם הראשון אין חיה ורמש ממית אדם, וכמו שאמרו (ברכות לג א) אין ערוד ממית אלא חטא ממית. וזה שאמר הכתוב (ישעיה יא ח) ושעשע יונק על חור פתן, וכן ופרה ודוב תרענה ואריה כבקר יאכל תבן (שם פסוק ז), כי לא היה הטרף בחיות הרעות, רק מפני חטאו של אדם כי נגזר עליו להיות טרף לשניהם והושם הטרף טבע להם גם לטרוף זו את זו, כידוע כי בטרפם האדם פעם אחת יוסיפו להיות רעים יותר, וכן אמר הכתוב (יחזקאל יט ג) וילמד לטרוף טרף אדם אכל. והנה בבריאתו של עולם נאמר בחיות שנתן להם העשב לאכלה דכתיב (בראשית א ל) ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה, ואמר הכתוב "ויהי כן", כי הוא הטבע אשר הושם בהם לעד, ואחר כך למדו הטרף מפני החטא הממית כאשר פירשתי. וכשהותר שחיטת בעלי החיים לבני נח אחרי המבול והזהיר על האדם (שם ט ה) ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש |
|
| ויקרא כ"ז:כ"ט | "כל חרם אשר יחרם מן האדם" – היוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי לא אמר כלום. "מות יומת", הרי הוא הולך למות לפיכך לא יפדה אין לו דמים ולא ערך, לשון רש"י. ורבותינו נחלקו בדבר (ערכין ו ב), ויש מהם אומרים שהוא אזהרה לחייבי מיתות שאין לוקחין מהן כופר לפטרן. ויתכן שהזכיר זה בכאן, לומר שלא יתן ממון לשם כשאר החרמים ויפטר. ועל דרך הפשט, יאמר הכתוב כי כל המחרים משלו בין אדם בין בהמה ושדה אחוזתו הוא קודש לשם, שהן חרמים לכהנים ואין להם פדיון, אבל המחרים מן האדם שאינו שלו כגון הנלחמים על אויביהם ונודרים נדר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם (במדבר כא ב), ימותו כל האדם הנמצא בהם. והטעם, שאין דעת הנודר כן לתתו לכהנים, רק שיהיה הכל אסור בהנאה, כי נתכוון להכרית האויבים ולכלותם. ומצינו אנשי יבש גלעד שעברו על שבועת הקהל ולא באו אל המצפה, וכתיב (שופטים כא י) וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש מבני החיל ויצוו אותם לאמר לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב, ואין הסברא נותנת שעשו כל העדה רעה כזאת להמית אנשים רבים מישראל שאינם חייבים מיתה, ופנחס היה שם ועל פיו נעשה כל הענין ההוא אלא ודאי נתחייבו מיתה בשביל שעברו על החרם. |
|
| במדבר ד':ט"ז | "ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור" – יאמר שהוא פקיד על כל אלו, ושיעורו "פקודת כל המשכן ופקודת כל אשר בו". ואמר רבי אברהם, כי פירושו שיש לו פקידות גם במשכן ובכל כליו עם איתמר אחיו, רק לגודל מעלת אלעזר היה הוא פקיד על השמן ועל הקטורת לבדו. ואינו נכון, כי הכתוב אומר (פסוקים כח לג) "ביד איתמר", ופירש בכאן "בקדש ובכליו", וכן אמר למעלה (ג לב) ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן פקדת שומרי משמרת הקדש, כלומר נשיא פקודת משמרת הקדש, שהם הנתונים ביד בני קהת. אבל פירוש "פקדת כל המשכן", כי פקדת שמן המאור והקטורת והמנחה ושמן המשחה ופקדת כל המשכן בקדש וכל אשר בו בכלי הקדש הכל ביד אלעזר, והם הנזכרים בכאן (פסוק טו) שאמר וכלה אהרן ובניו לכסות את הקדש ואת כל כלי הקדש. והנה אלעזר אמרכל על שלשת הנשיאים, וגזבר למשמרת בני קהת, ואיתמר גזבר לגרשון ומררי. ומפני שלא הזכיר באלעזר "ונשא" כאמור בלוים, יראה שאינו נושא אותם, אבל הוא פקיד עליהם ונותן אותם מידו ליד בני קהת אשר יבחר בהם בזריזות וחסידות והם ישאו אותם ויחזירום לידו בהקים המשכן, וכן פקדת שומרי משמרת הקדש (לעיל ג לב), וכן ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם (להלן פסוק לב). ועל דעת הירושלמי (שבת פ"י ה"ג) הכתוב בפירושי רש"י (שבת צב. ד"ה שכן) שהוא נושא אותם, יהיה משא גדול, כי הקטורת שס"ה מנה (כריתות ו א) ומשה רבינו לא פטמה לחצאין, ושמן המאור לשנה שלימה רב מאד קפ"ג לוגין, והיה נושא אותן בתשלומין. אבל מנחת התמיד הזכירו שם בירושלמי מנחת תמיד של יום שלא היה צרך לשאת ממנה אלא ליום אחד והשאר העשויין ומונחין שלמים ישאם והוא נס. או שהיה אלעזר רב אונים |
|
| במדבר ה':י' | "ואיש את קדשיו לו יהיו" – הנכון בכתוב הזה, שיאמר שכל קדשי האדם יהיו שלו. לומר שכל הקדשים שלא יצוה בהם ליתן אותם לכהן יהיו לבעלים והם מותרים בהם אף על פי שנקראו קדש. "ואיש אשר יתן לכהן" – כאשר צויתיו, "לו יהיה" – כי גם הקדשים אשר יצוה הכתוב לתתם לכהן יש לבעלים זכות בהן, שהם לכהן ההוא אשר יתנם לו האיש כממונו. והנה מעשר שני ונטע רבעי שאמר בהן הכתוב שיהיו קדש לה' (ויקרא כז ל, שם יט כד) הם לאיש כממונו, וכן מעשר בהמה (שם כז לב), אבל שאר הקדשים אשר יצוה בהם בפרשת ויקח קרח (להלן יח) שיתנו הם לכהן, אשר ינתנו לו מיד הבעלים, לא שיוכלו הכהנים לגזול אותם מהם, ומאלינו נלמד שטובת הנאה לבעלים. וזה הנכון בפשוטו, והוא דעתו של אונקלוס. וכדרך זה נדרש בספרי (נשא לא). אמרו, כל הקדשים היו בכלל שנאמר ואיש את קדשיו וגו', משך הכתוב כל הקדשים ונתנם לכהנים ולא שייר מהם אלא תודה ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומעשר שני ונטע רבעי שיהיו לבעלים הזכירו אף תודה ושלמים ופסח מפני שאף הם לבעלים, אבל לא הוצרך הכתוב הזה בהם כלל. |
|
| במדבר ו':כ"א | "זאת תורת הנזיר" – שיעור הכתוב, זאת תורת הנזיר אשר ידור נדר נזיר, קרבנו לה' על נזרו יהיה מלבד אשר תשיג ידו. או, זאת תורת הנזיר וזאת תורת קרבנו לה' על נזרו. ויתכן שיאמר, זאת תורת הנזיר שידור את קרבנו על נזרו, כלומר שלא יפרש דבר בקרבן רק ידור אביא קרבן על נזרי או שיאמר בסתם הריני נזיר, כי כיון שנדר בנזיר נדור הוא בקרבן הנזכר, וחזר ואמר "מלבד אשר תשיג ידו" שאם היה עשיר ירבה בקרבנו. וכפי נדרו אשר ידור בקרבנות בין עשיר בין עני, כן יעשה על תורת נזרו, לרבות ולא למעט. והזכיר זה ללמד שאם היה עשיר ורצה להרבות קרבנות, או שנדר בתחלה הריני נזיר ואקריב אלף עולות ושלמים, שיביא את כולן ביום מלאת ולא ישתה יין עד הקריבו את כולם, כי הכל תורת נזרו. ויתכן מלבד אשר תשיג ידו שיאמר מלבד האיש אשר תשיג ידו שיעשה כפי נדרו אשר ידור, והזכיר זה כי דרך העשיר לידור כן. |
|
| במדבר ז':י"ג | "סלת בלולה בשמן למנחה" – חנכו הנשיאים את המזבח בכל המינין הקרבים עליו, על כן הביאו מנחה וקטורת ועולה וחטאת ושלמים. והקטורת והחטאת הוראת שעה, שאינם באים בנדבה, אבל להשלים בחנוכה כל הקרבנות נעשה כן, כי אין ישראל מקריבים זולתי אלו הקרבנות בלבד, כי החטאת והאשם דבר אחד ושם אחד הוא ותורה אחת להם. והנה השם הנכבד הסכים על דעת הנשיאים וצוה (בפסוק יא) נשיא אחד ליום יקריבו, ולפיכך יתכן שהיא מצוה לדורות שיחנכו לעולם בית המקדש והמזבח. ולכך עשה שלמה חנכת הבית, דכתיב (דהי"ב ז ה) ויחנכו את בית האלהים המלך וכל העם. וכן אנשי כנסת הגדולה עשו חנוכה, דכתיב (עזרא ו טז) ועבדו בני ישראל כהניא וליואי ושאר בני גלותא חנכת בית אלהא דנא בחדוה. והקרבו לחנכת בית א-להא וגו'. וכן לימות המשיח, שנאמר ביחזקאל (מג כו כז) שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו ומלאו ידיו ויכלו את הימים והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלמיכם, והיא חנכה למזבח במלואים. והנה תהיה ענין זו המצוה, כענין פרשת טמאים בפסח (להלן ט) ופרשת בני יוסף (להלן לו), שהסכימה דעתם לדעת העליונה ונצטוינו בהם לדורות. |
|
| במדבר י"א:כ"ח | "אדני משה כלאם" – הטעם בזה, כי משה דבר אל העם את דברי ה' כי הוא יאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על המתיצבים עמו באהל מועד, והנה אלה אשר לא יצאו אל האהל ועושים עצמן מכלל הנאצלים כממרים בדבריו. ולכך אמר לו "כלאם", כי אולי רוח שקר בפיהם או רוח רעה מבעתם, והנה צריכין לשומם בבית הכלא כאיש משוגע ומתנבא. ומשה בענותנותו השיב, ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם, כי השם נתן עליהם רוחו מבלתי אצילות הרוח שעלי, ומי יתן ויהיה זה בכל העם. אבל מדברי רבותינו נראה, כי היה המנהג בישראל שלא יתנבא אדם בעתידות במקום נביא גדול ממנו, אבל הולכים אחריו כתלמידיו והם בני הנביאים. כך אמרו בסנהדרין (יז א), בשלמא למאן דאמר "משה מת", היינו דקאמר יהושע אדני משה כלאם, אלא למאן דאמר על עסקי שליו, אמאי כלאם, דהוה ליה כמורה הלכה לפני רבו וחייב מיתה וכן למאן דאמר על גוג ומגוג נתנבאו. וכך הזכירו עוד בענין דבורה במסכת מגלה (יד ב). ומשה אמר כי הוא הרב ומחל על כבודו ומתאוה ושמח בכך. |
|
| במדבר י"ב:ו' | "במראה אליו אתודע" – לא אמר הכתוב "במראה אליו אראה" אבל אמר "אתודע", והנה הפסוק הזה כפסוק וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי (שמות ו ג), יאמר כי השם הגדול יהיה במראה ובה יתודע אל הנביא, לא בשמו הגדול, כמו שאמר (שם פסוק ג) ושמי ה' לא נודעתי. ואמר כי הדיבור יהיה בחלום, ולא כן עבדי משה, כי בכל ביתי נאמן הוא רוצה בו בכל בית אשר בו יראו הנביאים חלומות נאמן הוא ויודע מעצמו כל המדות, ומפה אל פה יהיה לו הדבור מאתי, והתמונה יביט בה לא יראנה בחלום. |
|
| במדבר י"ג:ב' | "שלח לך אנשים" – לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו, כמו שנאמר (דברים א כב) ותקרבון אלי כולכם וגו', ומשה נמלך בשכינה, אמר אני אמרתי להם שהיא טובה שנאמר (שמות ג יז) אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה, חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדבר המרגלים למען לא יירשוה, לשון רש"י מדברי אגדה. ויש כאן לשאול, אם כן משה עצמו חטא בענין, שנאמר וייטב בעיני הדבר (דברים א כג). ולמה אמר להם בענין הארץ "הטובה היא אם רעה" (פסוק יט) אחר שנאמר לו מתחלה שהיא טובה ורחבה. ועוד מה עשו המרגלים, כי משה אמר להם (פסוק יח) וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב, ואמר להם בערים (פסוק יט) הבמחנים אם במבצרים, ועל כל פנים היו צריכין להשיבו על מה שצוה אותם. ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו (פסוק כח) אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות, וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם. ואל תחשוב כי היה פשעם באמרם "ארץ אוכלת יושביה" (פסוק לב) בלבד, כי טרם שיאמרו להם כן היה מריבת כלב עמהם. וכן כתוב (דברים א כח) אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו וגו', ובכאן כתיב (להלן יד ג) לנפול בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז. והנה משה רבינו אמר לבניהם כדברים האלה, והפליג להם בחוזק העם ובמבצר עריהם וכח הענקים יתר מאד ממה שאמרו המרגלים לאבותם, כדכתיב (דברים ט א ב) שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק, ואם היה פשע המרגלים וחטאתם בזה למה יניא את לב בניהם כהניא המרגלים את לב אבותם. ועוד מה טעם למשה רבינו בשליחות הזאת, אם הארץ טובה והעם רפה הרי טוב, ואם רעה או שהעם חזק, סבור הוא שיחזירם למצרים. אבל ישוב הענין בזה, כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים, כענין שנאמר (שופטים א כד) הראנו נא את מבוא העיר, ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחלה ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ, וכך אמרו בפירוש (דברים א כב) וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים וגו', כלומר הערים אשר נבא אליהן תחילה ומשם נבא בכל הארץ. וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות, וכן עשה עוד משה עצמו שנאמר (להלן כא לב) וישלח משה לרגל את יעזר, וכן ביהושע שנאמר וישלח יהושע בן נון (יהושע ב א) שנים אנשים מרגלים, ועל כן היה טוב בעיני משה. כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצוה בנלחמים להחלץ ולהשמר ולארוב, כאשר בא הכתוב במלחמת העי (שם ח ב) שהיתה על פי השם ובמקומות רבים. אז נמלך משה בשכינה, ונתן לו השם רשות ואמר לו שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען, וידעוה ויגידו לכם ועל פיהם תתיעצו בענין הכבוש. |
|
| במדבר י"ג:כ"ב | "וחברון שבע שנים נבנתה" – אפשר שבנה חם את חברון לכנען בנו הקטן קודם שיבנה את צוען מצרים לבנו הגדול אלא היתה מבונה בכל טוב על אחד משבעה בצוען ובא להודיע שבחה של ארץ ישראל לשון רש"י והנראה בעיני בדרך הפשט כי חברון היא קרית ארבע הוא האדם הגדול בענקים שהיה שמו ארבע והוא הבונה אותה על כן נקראת על שמו והוא שנאמר (יהושע יד טו) ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים הוא וזה האיש הוליד בן וקרא שמו ענק ועל שמו נקראו ענקים ולכך אמר הכתוב כי שם בחברון אחימן ששי ותלמי ילידי הענק וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים לומר שבנה אותה ארבע לבנו ענק שבע שנים לפני הבנות צוען מצרים שהיא קדמונית להגיד הפלגת חיי האנשים האלה כי כאשר הם מופלגים בקומתן כן היו ימיהן ארוכין מכל האדם כי לאביהם נבנתה חברון לפני צוען מצרים שנקפלו בה כמה דורות מאז ועד עתה ויתכן לרמוז עוד במה שאמר (פסוק כ) השמנה היא אם רזה כי חברון קדמונית מאד ועדיין עושה פירות שמנים וגדולים כאשר הגיד באשכול וכל שכן הארץ החדשה שהיא יותר שמנה ואפשר כי "ארבע" הוא אבי אחימן ששי ותלמי ועל שם שהיו הענקים ארבעה יקראוהו כן והכתוב שאמר (יהושע טו יג) קרית ארבע אבי הענק היא חברון יהיה פירושו אבי הענקים ע"כ אמר "ענק" ו"ילידי הענק" בני הגדול בהם כאשר אמר (שם יד טו) האדם הגדול בענקים הוא ולכך באה בו ה"א הידיעה ונקראו "ענקים" על יופי קומתם כי הם ענקים לגרגרות בני האדם כמו שנקראו "בני האלהים" בסדר בראשית כאשר פירשתי שם (בראשית ו ד) וזה טעם הכתוב ושם אחימן שש ותלמי ילידי הענק הבונה אותה וחברון שבע שנים נבנתה מיד הענק הזה לפני צוען מצרים ובעבור כי הבונה את חברון ידוע ומפורסם כי כן שם העיר קרית ארבע אמר "נבנתה" או טעמו שנבנתה לאלה שבנאה להם ארבע אביהם והנה חיו שנים רבות מאד מיום הוסדה ועד עתה. |
|
| במדבר י"ד:י"ג | "ושמעו מצרים כי העלית בכחך" – וישמעו מצרים שתהרגם. "כי העלית" – כי משמעו בלשון אשר. והם ראו שהעלית אותם בכחך מקרבם, וכשישמעו שאתה הורגם, לא יאמרו שחטאו לך, אלא שכנגדם יש לך יכולת להלחם אבל |
|
| במדבר י"ד:מ"א | "וטעם למה זה אתם עברים את פי ה'" – איננו בגזרת במדבר הזה יפלו פגריכם אשר אמר (פסוק כט) אבל יאמר למה אתם עוברים את פי ה' כי הוא צוה אלי שלא תעלו כלל ולא תנגפו לפני אויביכם. כמו שנאמר למעלה והעמלקי והכנעני יושב בעמק מחר פנו וסעו לכם המדבר כלו' שלא תפלו בחרבם. וכן אמר במשנה תורה (דברים א מא מב) ותהינו לעלות ההרה ויאמר ה' אלי אמור להם לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם. |
|
| במדבר ל"ב:ל"ח (×2) | "ואת נבו ואת בעל מעון מוסבת שם" – נבו ובעל מעון שמות ע"ז הם, שהאמוריים קורין עריהם על שם ע"ז שלהם ובני ראובן הסבו שמותם לשמות אחרים, זהו מוסבות שם, נבו ובעל מעון מוסבות לשם אחר, לשון רש"י. והכתוב שאמר ויקראו בשמות את שמות הערים אשר בנו, על כולם ירמוז, לא על נבו ועל בעל מעון בלבד. ועוד מה טעם שיזכיר אותם הכתוב בשם הע"ז ויאמר כי בני ראובן בנו אותן והסבו שמם, ולא יזכיר השם הטוב המוסב להם. ומנהג הכתוב לעולם בערים הנלכדות להזכיר השם החדש, ויקראו ללשם דן כשם דן אביהם (יהושע יט מז), ויקרא אתהן חות יאיר (להלן פסוק מא), ויקרא לה נבח (פסוק מב). גם בכל המוסבות שם יזכירם, ושם חברון לפנים קרית ארבע (יהושע יד טו), ושם דביר לפנים קרית ספר (שם טו טו). והקרוב אלי, כי אלו השמות היו שמות הערים ביד מואב, וסיחון כבש כל הערים האלה ממלך מואב הראשון, כי כן כתוב בחשבון ודיבון ומידבא כמו שאמר (לעיל כא ל) ונירם אבד חשבון וגו'. וכן יראה לי מדברי יפתח שאמר (שופטים יא כו) בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה ובערעור ובבנותיה ובכל הערים אשר על ידי ארנון, והיא ערוער אשר לקחו מיד סיחון. והנה כאשר הגלה תגלת פלאסר מלך אשור לראובני ולגדי חזרו מואב וישבו בארצם ובעריהם, כי מצאנו בספר ירמיהו (מח) כאשר החרים נבוכדנצר את מואב שלכד מהם כל הערים האלה, והזכיר בשמות חשבון ואלעלא וקריתים ודיבון ונבו ויעזר וערוער ובעל מעון שקראו בית מעון ובית נמרה שקראו נמרים ויהצה, והרי הם כולם למואב. וכן בישעיהו (פרקים טו טז) כששטף סנחריב את מואב הוזכרו שם רובן של ערים הללו, כי לראובני ולגדי הגלה תחלה ואחר כך שטף עמון ומואב. ולכן נראה כי פירוש "מוסבות שם" שאלו הערים כולן הם מוסבות שם, שהסבו האמורי את שמם הראשון כאשר לכד אותם וזה היה שמם הראשון כשהיו ביד מואב, ובני ראובן וגד עוד קראו אותם בשמות כאשר בנו אותם. ולא אמר הכתוב "ויקראו שמות לערים אשר בנו", או ויקראו בשמות את הערים אבל אמר ויקראו בשמות את שמות הערים, כי קראו להם בשמות את השמות הראשונים אשר היו להם מתחלה, כי רצו להזכירם בשם הידוע להם מאז, או להוביש את מואב, או כאשר הזכירו רבותינו שהיו האמורים קורין עריהם על שם ע"ז שלהם, אבל לא ראינו ביהושע שהסב שמות הערים שכבש. וטעם "ואת שבמה" – שבנו את שבמה, ואינה מוסבת שם. |
|
| דברים א':י"ב | וטעם "טרחכם ומשאכם וריבכם" – על דרך הפשט רמז משה רבינו להם שלשת הדברים שאמר ליתרו שהיה הוא עושה לעם כמו שפירשתי שם (שמות יח טו). והזכירן לישראל ברמז, אמר "טרחכם" כנגד והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו (שם שם טז), כי טורח גדול היה ללמד ליוצאי מצרים החוקים והתורות ופירושם וביאורם וסודם. והזכיר "משאכם" כנגד לדרוש אלהים (שם פסוק טו), שהוא ענין תפלה שמתפלל עליהם, והוא מלשון ונשאת תפלה (מ"ב יט ד), ואל תשא בעדם רנה ותפלה (ירמיה ז טז). "וריבכם", כפשוטו עניני המשפטים. ואמר "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים" על הדיינין בלבד, אבל אמר סתם "ואשימם בראשיכם" דרך ענוה. ולשון רש"י מספרי (דברים יב), טרחכם, מלמד שהיו טרחנין, היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא מוסיף אני עליכם דיינין. והדין הזה לא ידעתי אותו, שיהא בעל הדין יכול להוסיף דיינין יותר על שלשה בדיני ממונות, וכל שכן לאחר שטען בפניהם וראה שחברו נוצח בדין, שאלו קבל עליו קרוב או פסול יכול לחזור בו עד לאחר גמר דין, אבל הכשרין לדון אינו יכול לחזור בו. ושמא נלמוד מכאן, שיכול אדם לומר שני דיינין אני בורר לי ותברור אתה שנים אחרים והם יבררו עוד אחד, ויהא הדין נגמר בחמשה או ביותר, כמו שאמרו, אינו דומה דין הנגמר בה' לדין הנגמר בי'. ואף על פי שג' כופין לדון בפניהם, בשאינו רוצה לקבל עליו לדון, אבל רוצה לברור יותר בורר, דהוה ליה כאומר נלך למקום הועד ששומעין לו במקום שאין שם טורח. שבכך נצטוינו, שנאמר (להלן טז כ) צדק צדק תרדוף, הלך אחר ב"ד יפה (סנהדרין לב ב), ורבוי חכמים ב"ד יפה הוא. והנה במדבר היו החכמים מצויין עמהם, ויכולים לומר נלך לפני שרי האלפים נסדיר טענותינו לפניהם. |
|
| דברים א':כ"ה-ל"ג | "ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נתן לנו" – מי הם שאמרו טובתה יהושע וכלב לשון רש"י מספרי (דברים כה) ואני תמה אם כן מה הטענה הזאת עליהם וראוי שיאמינו לעשרה יותר מן השנים אולי טען עליהם כיון שהקב"ה הודיע אתכם שהיא ארץ טובה וגדולי השלוחים והצדיקים שבהם אף הם מעידין כן היה לכם להאמין כי האחרים מפני מורך לב אמרו מה שאמרו והנכון מה שפירשתי שם (במדבר יג לב) שכולם הודו לפני משה ואהרן וכל העדה ואמרו (שם יג כז) באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה והנה כלם בהסכמה אחת בטובת הארץ אבל בחוזק העמים ההם המסו את לבבם ואחרי כן בראותם כי יהושע וכלב יחזקו את לבם למלחמה באו שאר המרגלים אל בני ישראל שלא בפני משה והוציאו דבה על הארץ שהיא ארץ אוכלת יושביה וזהו ותרגנו באהליכם (פסוק כז) וגם העם לא יזכירו בפני משה הדבה הזאת כי יכחישם שלא אמרו כן בתחלה והודו שהיא טובה וגם זבת חלב ודבש אבל אמרו למשה (בפסוק כח) אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו ועל כן יאמר להם משה עתה אמת הוא כדבריכם שהעם ההוא גדול ורם אבל ה' ילחם לכם ככל אשר עשה עמכם ממצרים ועד הנה וזה טעם ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלהיכם שאין העכבה אלא ממיעוט אמנה. ואמר "עוד ההולך לפניכם בדרך" כי גם היום הזה אתם רואים אשר הוא המביא אתכם בארץ כי עננו הולך לפניכם ולא תבאו בארץ אלא אחר הענן, אבל אינכם מאמינים שתהא בו יכולת להורישם. הנה כל הפרשה כפשוטה ומשמעה. |
|
| דברים ו':ג' | "ושמרת לעשות אשר ייטב" – הנה מצוך שתשמור לעשות אשר ייטב לך. "ארץ זבת חלב ודבש" – דבק עם "לרשתה" (בפסוק א), ואם הוא רחוק. או יהיה חסר בי"ת, כמו הנמצא בית ה' (מ"ב יב יא), לשון ר"א. ואם כן, יחסר עוד "מאשר תרבון מאד" "בו" או "בעבורו". ואין צורך, כי "למען יאריכון ימיך" נמשך לכאן, וטעמו "למען אשר ייטב לך". או מלת "אשר" בעצמה תשמש כן, כמו ויסירה מגבירה אשר עשתה מפלצת (מ"א טו יג), בעבור שעשתה, וכן באשר את אשתו (בראשית לט ט), בעבור שאת אשתו, וכן הכתוב (לעיל ד מ) אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך וגו' ולמען תאריך ימים על האדמה כמו למען אשר ייטב לך ולמען תאריך ימים על האדמה. ושיעור הכתוב ושמעת ישראל ושמרת לעשות למען אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש וגו', כלומר למען שייטב לך בתתו לך ארץ טובה ורחבה, כמו שאמר למטה (פסוק יח) למען (אשר) ייטב לך ובאת וירשת את הארץ. וכמוהו ויתן לו בית ולחם אמר לו (מ"א יא יח). |
|
| דברים ז':כ"ד | ואמר "ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם" – עד שלא יהיה להם שם על פני חוץ, וכל הנצב בפניהם ישמידו. וזה כענין שבא ביהושע (יא כ) כי מאת השם היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, ולא נשאר להם מלך בארץ, כי כל מלכיהם נפלו. וכתב רש"י פן תרבה עליך חית השדה, והלא אם עושים רצונו אינם מתיראים מן החיה, שנאמר (איוב ה כג) וחית השדה השלמה לך, אלא גלוי היה לפניו שעתידין לחטוא. ודברי רבותינו הם (ספרי). ואף על פי שהפרשה הזאת להבטחה נאמרה, כבר הזכרתי (לעיל ד כה) כי משה רבינו במשנה התורה יבטיח ויזהיר וירמוז והנה בכאן יבטיח בו בעשותם המשפטים יתגברו על שונאיהם וירמוז כי לא תגיע זכותם להכריתם כלם כאחד ושישבית חיה רעה מן הארץ כמובטח להם בפרשת אם בחקתי (ויקרא כו ו), אבל יהיה כאשר אמר, שיאבידו את רובם ומלכיהם בתחלה ואחרי כן יאבדו הנשארים. |
|
| דברים כ"ג:י"ח | "לא תהיה קדשה מבנות ישראל" – מקודשת ומזומנת לזנות, "ולא יהיה קדש מבני ישראל" – מזומן למשכב זכור, לשון רש"י. |
|
| דברים כ"ו:ב' | טעם "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך" – שתקח מראשית כל הפרי אשר תביא אל הבית מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך. יצוה שיפריש הפרי בשדה ויקרא עליו שם, ויביאנו לביתו וישים אותו בכלי ראוי להוליכו לבית הבחירה. ולא נתן הכתוב שיעור בהם, אלא אפילו גרגיר אחד מכל המין ההוא פוטר כל השדה, כדין תרומה שחטה אחת פוטרת את הכרי אבל חכמים צוו בשניהם להפריש אחד מששים כך מפורש בירושלמי. |
|
| דברים ל"ג:ח' | וטעם "תריבהו", כמו ריבה ה' את יריבי (שם לה א), ששלמת לו משפט הריב שרבו בני ישראל את ה'. ויתכן שיהיה פירושו כמו שאמר בספרי שהם סקופים, כלומר עלילות, ירמוז למיעוט החטא וגודל העונש, כדרך בקרובי אקדש (ויקרא י ג). וכן דעת אונקלוס שאמר דנסיתוהי בנסיתא והוה שלים, בחנתוהי על מי מסותא ואשתכח מהימן כלומר שכבר נסית אותו במסה והיה שלם מריב בני ישראל ומנסותם את ה', וכיון שהיה שלם בפעם הראשונה כל שכן בשניה שהיה מאמין בדבר השם, ובחנת לבו על מי מריבה ומצאת לבבו נאמן לפניך כי גלוי וידוע לפני כסא כבודך שהוא מאמין בך ובדבריך, אבל בשביל ישראל היה העונש עליו כמו שפירשתי בפסוק גם בי התאנף ה' בגללכם (לעיל א לז). |
|
Restoration of Censored Words
Green = Uncensored Text. Red = Censored Text.
Note: This is a very partial list. To add, correct, help, or comment, please contact resources@alhatorah.org.
Note: This is a very partial list. To add, correct, help, or comment, please contact resources@alhatorah.org.
| בראשית כ"ו:ה' | "וישמור משמרתי" – לשון רש"י בקולי, כשנסיתי אותו. "משמרתי" – גזירות להרחקה כגון שניות לעריות שבות לשבת. "מצותי" – מצות שאלו לא נכתבו דין הוא שיכתבו כגון גזל ושפיכות דמים. "חקותי" – דברים שיצר הרע ואומות העולם |
|
| שמות י"ב:ט"ז | "לכל נפש" – אפילו נפש בהמה. יכול אף לגוים |
|
| שמות כ"א:א' | טעם "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – כי רצה להקדים להם המשפטים, כי כאשר היה בעשרת הדברות הדבור הראשון בידיעת ה', והשני באיסור ע"ז, חזר וצוה את משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (לעיל כ יט), שתזהירם אתה עוד שיתנו לבם למה שראו ויזהרו במצות האלו שצויתים, כי אתם ראיתם, כנגד דבור אנכי, ולא תעשון אתי כנגד לא יהיה לך, להשלים ענין ע"ז, ואלה המשפטים כנגד לא תחמוד, כי אם לא ידע האדם משפט הבית או השדה ושאר הממון יחשוב שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו לעצמו, לפיכך אמר תשים לפניהם, משפטים ישרים ינהיגו אותם ביניהם, ולא יחמדו מה שאינו שלהם מן הדין. וכן אמרו במדרש רבה (שמות ל טו) כל התורה כלה תלויה במשפט, לכן נתן הקדוש ברוך הוא דינין אחר עשרת הדברות. וכן יפרש באלה המשפטים המשפט בעבודה זרה (להלן כב יט), ובכבוד האב (שם כא טו יז), והרציחה (שם כא יב יד), והניאוף (שם כב יח), הנזכרים בעשרת הדברות. ודרשו לפניהם ולא לפני גוים |
|
| שמות כ"א:ד' | "אם אדניו יתן לו אשה" – בכנענית הכתוב מדבר. או אינו אלא ישראלית, ת"ל האשה וילדיה תהיה לאדניה, הא בכנענית הכתוב מדבר. זה לשון הברייתא השנויה במכילתא. וכתב רש"י שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש, ואפילו לפני שש אם הביאה סימנים, שנאמר (דברים טו יב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה. ואין זה מכוון כהוגן, כי אם נאמר שהיא בישראלית, לא במוכר את בתו לאמה שיוצאה בסימנים, כי היאך יתננה לו אדוניו והוא אין בידו למוסרה לשום אדם אחר. וכן הראיה שאמר שאף היא יוצאה בשש אינה אלא לדבריו שכתב במוכר עצמו שאינו נמכר אלא לשש, והם בתלמוד דברי יחיד (קידושין יד ב), והלכה במוכר עצמו שנמכר לשש ויותר על שש. ואם כן אין אשה יוצאה בשש אלא כשמכרה אביה. אבל מה שאמרו הא בכנענית הכתוב מדבר, מפני שאמר האשה וילדיה תהיה לאדניה, שהילדים בכנענית לאדון, שולד שפחה ונכרית |
|
| שמות כ"א:ח' | "לעם נכרי לא ימשול למכרה" – אינו רשאי למכרה לאחר לא האדון ולא האב. בבגדו בה, אם בא לבגוד בה שלא לקיים מצות ייעוד, וכן אביה שבגד ומכרה לזה. לשון רש"י. וא"כ יהיה לעם נכרי כמו לאיש נכרי, ולא מצינו לו חבר בכל הכתוב. ושמא יהיה למ"ד לעם נמשך, לעם לנכרי לא ימשול למכרה, ופירושו כמו תתננו מאכל לעם לציים (תהלים עד יד), שפירש מי הוא העם, אנשי הציים, כן אמר לא ימשול למכרה לעם, ופירש לנכרי, כלומר לאיש נכרי מכל העם, והיה "נכרי" כמו ועצביך בבית נכרי (משלי ה י), בבית איש אחר, מנכריה אמריה החליקה (שם ב טז) שאינה אשתו, וכל זה לקיים דברי חכמים (קידושין יט א) שאומרים כך שאין אדם רשאי למכור את בתו לשפחות אחר שפחות, ואמרו (שם) כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למכרה. אבל ראיתי במכילתא (כאן) לעם נכרי לא ימשול למכרה, הרי זו אזהרה לב"ד שלא ימכרנה לנכרי. ונראה מלשונם שאינה אזהרה שלא ימכרנה פעם אחרת לא לזה ולא לאחר, אבל היא מניעה לגמרי מן הנכרי, שלא ימכור אדם בתו לשפחות לגוי |
|
| ויקרא א':ט' | ובתחלת ת"כ (פרשה ב ה) רבי יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו"ד ה"א, שלא ליתן פתחון פה למינים |
|
| ויקרא ט"ז:ח' | ומפני זה אמרו רבותינו (ת"כ פרק יג ט) ואת חקותי (להלן יח ד), דברים שיצר הרע מקטרג בהם ואומות העולם |
|
| ויקרא י"ח:ט' | "מולדת בית או מולדת חוץ" – בין שאומרים לאביך קיים את אמה בין שאומרים לאביך הוצא את אמה, כגון ממזרת או נתינה, לשון רש"י. ואינו נכון, כי יצא מזה שאחותו מן העריות לא תהיה בכלל האיסור הזה, והן כולן בכרת חוץ מן הנולדת משפחה ונכרית |
|
| ויקרא י"ח:כ"ט | "ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם" – זרעו נכרת וימיו נכרתים, לשון רש"י (לעיל יז ט). והנה בכריתות בתורה שלשה ענינים, האחד שנאמר בו ונכרת האיש ההוא (שם שם ד ט), והשני שנאמר בהן ונכרתו הנפשות העושות, ונכרתה הנפש ההיא מלפני (להלן כב ג) והשלישי שנאמר בהן הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה (במדבר טו לא). ואמר ביום הכפורים (להלן כג ל) והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה, ואמרו בסיפרא (אמור פרק יד ד), לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא, וכשהוא אומר והאבדתי, למד על הכרת שאינו אלא אבדן. וביאור הענין, כי האוכל חלב או דם והוא צדיק ורובו זכיות אבל גברה תאותו עליו ונכשל בעבירה ההיא, יכרתו ימיו וימות בנעורים קודם שיגיע לימי זקנה, והם ששים שנה, ואין נפשו בהכרת, אבל יהיה לו חלק בעולם הנשמות כפי הראוי למעשיו הטובים כי צדיק היה, ויהיה לו עוד חלק לעולם הבא הוא העולם שאחרי התחיה, ובזה אמר ונכרת האיש ההוא. ואשר עם החטא החמור ההוא יהיו עונותיו מרובין מזכיותיו, עונש הכרת שבעבירה החמורה מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף והיא נכרתת מחיי עולם הנשמות, ובמחויבי הכרת הזה רומז הכתוב ונכרתה הנפש ההיא מלפני, וכתיב והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. ואלו אין להם כרת בגופם, אלא פעמים שיחיו ויגיעו לימים רבים וגם עד זקנה ושיבה, כענין שכתוב (קהלת ז טו) ויש רשע מאריך ברעתו. וזהו מה שאמרו רבותינו (עיין ר"ה יז א) אבל מי שעונותיו מרובין מזכיותיו ובכללן עון פושעי אומות העולם |
|
| ויקרא י"ט:י"ט | "את חקותי תשמרו" – ואלו הן "בהמתך לא תרביע כלאים" וגו', חקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר, לשון רש"י. ולא הזכירו רבותינו שיהיה הטעם נעלם ושיהיו יצר הרע ואומות העולם |
|
| ויקרא י"ט:כ"ט | "אל תחלל את בתך להזנותה" – במוסר בתו פנויה שלא לשם קדושין. ולא תזנה הארץ, אם אתה עושה כן הארץ מזנה את פירותיה לעשותם במקום אחר ולא בארצכם, וכן הוא אומר (ירמיה ג ג) וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך וגו', לשון רש"י. ולא הבינותי דעתו, שאין זנות בתורה בפנויה, שהלכה פסוקה היא (יבמות סא ב) פנוי הבא על פנויה שלא לשם אישות לא עשאה זונה, ומפורש אמרו בסנהדרין (נ ב), ובת איש כהן כי תחל לזנות (להלן כא ט), יכול אפילו פנויה, והקשו והא "לזנות" כתיב, ותירצו כרבי אליעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה. וכן אמרו, אשה זונה וחללה לא יקחו (להלן כא ז), שאינו בפנויה, אלא גיורת ומשוחררת או שנבעלה בעילת זנות ממי שאין קדושין תופסין בה כמו שמפורש ביבמות (שם) ובסיפרא (אמור פרק א ז), אשה זונה ר' יהודה אומר זו אילונית, וחכמים אומרים אין זונה אלא הגיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות, ר' אליעזר אומר אף פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות. וכך אמרו (תמורה כט ב) לענין לא תביא אתנן זונה (דברים כג יט), שאינו בפנויה כלל. אבל הברייתא השנויה בת"כ (פרק ז א) והנזכרת במסכת סנהדרין (עו א), או שהיא כרבי אליעזר ואינה הלכה, או שהיא במוסר את בתו למי שאין לו אישות כגון גוי |
|
| ויקרא כ"ד:י' | "ויצא בן אשה ישראלית" – טעמו "ויצא בתוך בני ישראל", וכן ויצא בתוך העיר (אסתר ד א), כי יצא מביתו או ממקום מושבו אל העיר, וכן זה יצא מאהלו או ממקומו ובא בתוך העם וינצו שם. וטעם "במחנה" – כי היתה המריבה במחנה ושמעו רבים ותפשו בו ויביאו אותו אל משה האהלה. וטעם הזכיר זה בכאן, כדברי האומר מפרשה של מעלה יצא (ויק"ר לב ג), כי חטא בשפתיו על אשי ה' והוכיחו האיש הישראלי, וינצו שניהם ויחר אפו וקלל בנפשו. וטעם "בן הישראלית ואיש הישראלי" – להורות כי הגוי |
|
| במדבר ט"ו:ל"ט | ואמר "ולא תתורו אחרי לבבכם" – להזהיר ממנה שלא יטעו בה. וזה הוא שדרשו רבותינו (ספרי שלח קטו) אחרי לבבכם, זו המינות |
|
| דברים ל"ב:ל"ב | "כי מגפן סדם גפנם" – יאמר, כי גוי |
|
