הוספות הרמב"ן לפירושו על התורה – במדבר
| במדבר א':ג' | כל יוצא צבא בישראל – מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן עשרים. שאו את ראש כל עדת בני ישראל (במדבר א':ב') – כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דדין. לשון רבינו שלמה. ואיפשר שיהיה הטעם בזה בעבור שאיננו חזק למלחמה בפחות מעשרים, וכמו שאמרו (משנה אבות ה':כ"א): בן עשרים לרדוף. אבל יתכן שיהיה פירוש כל יוצא צבא – כל היוצאים להקהל בעדה, כי הנערים לא יקהלו בתוך העם, כי כל אסיפת עם תקרא: צבא, וכן: לצבא צבא בעבודת אהל מועד (במדבר ח':כ"ד), ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד (במדבר ח':כ"ה), במראות הצובאות אשר צבאו (שמות ל"ח:ח'). וכן: צבא השמים (מלכים א כ"ב:י"ט), וכל צבאם צויתי (ישעיהו מ"ה:י"ב). ולכך יפרש באנשי המלחמה: מצבא המלחמה (במדבר ל"א:י"ד), והתיחשם בצבא המלחמה (דברי הימים א ז':מ'). ואמר כאן: כל יוצא צבא כדרך: כל יוצאי שער עירו (בראשית ל"ד:כ"ד), ואמר: לצבאותם – שהם צבאות רבות, כי לכל שבט ושבט צבא גדול. והלשון שכתב רבינו שלמה: כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דפלן, לא נתברר לי למה דרשו אותו לגנאי, אם מפני שמתו במדבר, ובמטה לוי נאמר: פקוד (במדבר ג':ט"ו), לפי שלא היו בכלל גזרה, והלא במנין שני של באי הארץ נאמר כן: שאו את ראש כל עדת בני ישראל (במדבר כ"ו:ב'). אבל באגדה של ויקרא רבה דורש לשבח: אין שאו אלא לשון גדולה, כמה דכתיב: ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך (בראשית מ':י"ג). אמר הקב"ה לישראל: נתתי לכם תלוי ראש, ודמיתי אתכם לי, כשם שיש לי תלוי ראש על כל באי עולם, שנאמר: לך י"י הממלכה והמתנשא לכל לראש (דברי הימים א כ"ט:י"א), אף לכם עשיתי תלוי ראש, שנאמר: שאו את ראש כל עדת בני ישראל, לקיים מה שנאמר: וירם קרן לעמו (תהלים קמ"ח:י"ד). וכן הוא אומר: ונתנך י"י אלהיך עליון על כל גויי הארץ (דברים כ"ח:א'). ושוב מצאתי במדבר סיני רבה (במדבר רבה א':ט') שאמרו: אמר רבי פנחס אמר רבי אידי מה כתיב בראש הספר: שאו את ראש – רומם את ראש, גדל את ראש לא נאמר, אלא שאו את ראש, כאדם שאומר לקוסטינר סב רישיה דפלן. כאן ניתן רמז למשה: שאו את ראש – שאם יזכו יעלו לגדולה, כמה דכתיב: ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך (בראשית מ':י"ג), אם לא יזכו ימותו כלם, כמה דתימר: ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ (בראשית מ':י"ט), והנה הלשון כפי הכונה יתפרש בטובה לטובים, וכיון שהוא לשון גדולה ונאמר כן במנין הראשון אמר כן במנין השני. תפקדו אותם – ענין פקידה: זכרון והשגחה על דבר, כלשון: וי"י פקד את שרה (בראשית כ"א:א'), והוא פתרונו בכל מקום, לא ימלט מהם איש, על דעתי וגם פקדון – מפני שהשגחתו ושמירתו עליו. וכאשר יצוה למנות את ישראל יאמר: תפקוד אותם, לרמוז שלא יספרם, רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל, ובהם ישגיח ויזכור מספר העם. ואמר בדוד: מספר מפקד העם (שמואל ב כ"ד:ט') – כי ידע מספרם בפקידת הכופר. כי רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב: ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם (שמות ל':י"ב), ואם אולי טעה דוד למה לא עשה יואב שקלים, והיה דבר המלך נתעב אצלו, והוא אמר לו: למה יבקש זאת אדני למה יהיה לאשמה על ישראל (דברי הימים א כ"א:ג'), ולמה לא ימנם בשקלים שלא יחטא. אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא, רק לשמח לבו שמלך על עם רב. והוא מאמר יואב: ויוסף י"י אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים, ואדני המלך למה חפץ בדבר הזה (שמואל ב כ"ד:ג'). וראיתי במדבר סיני רבה (במדבר רבה ב':י"ז): ר' אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרא: כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו. איזה זמן נמנו לצורך – בימי משה בדגלים ובחלוק הארץ, שלא לצורך – בימי דוד. ויתכן עוד שנפרש ונאמר כי דוד צוה למנות כל איש ישראל, רצונו לומר מבן שלש עשרה שנה ומעלה שהוא איש, כי לא נזכר במנינו: מבן עשרים שנה ומעלה, אבל אמר לכו ספרו את ישראל ואדעה את מספרם (דברי הימים א כ"א:ב'). וזה היה ענשו, כי הכתוב לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה בשקלים, ומפני שזה איננו מפורש בכתוב טעה בו, כי חשב במה שאמר: ולא יהיה נגף, שהוא בשקלים שהם כופר להם. אבל יואב נתן לבו וחשש לדבר. והכתוב מעורר לבי לזה, שאמר: ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה כי אמר י"י להרבות את ישראל ככוכבי השמים, יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל (דברי הימים א כ"ז:כ"ג-כ"ד) – הא נראה שמנין יואב היה למטה מבן עשרים והוא היה הקצף, שאין הקב"ה חפץ שיהיו כל ישראל בגדר מנין, שהוא ירבם ככוכבי השמים, כאשר אמר: אם תוכל לספור אותם (בראשית ט"ו:ה'). והכתוב שאמר במנין ההוא: ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש שולף חרב (דברי הימים א כ"א:ה') – אין ענינו שהיו יוצאי צבא בישראל, אבל פירושו שהיו בריאים וחזקים למלחמה. הגיד כי לא מנה החולים והחלשים והזקנים מפני שהיה דבר המלך נתעב אצלו, וזה ענין הגון מאד. ועל דעת מדרש ההגדה (בבלי ברכות ס"ב) שהיה שם מנין ממש, טעו כולם, ולכך אמר: לך מנה את ישראל (שמואל ב כ"ד:א'), וכתיב: אחרי {כן} ספר את העם (שמואל ב כ"ד:י') כי בתורה לא נזכרה בהם ספירה כלל. כי טעם: במספר שמות (במדבר א':ב') – שיגידו כל אחד שמותם בפקוד אותם בכופר. |
|
| במדבר א':י' | לבני יוסף לאפרים – הקדים אפרים למנשה, וייחס יוסף עליו. וכן למטה בדגלים (במדבר ב':י"ח-כ'), כי היה בעל דגל, והוא הבכור ואחיו משנהו, כברכת יעקב (בראשית מ"ח:כ'). ועוד, כי היו בני אפרים רבים מבני מנשה. אבל במנין השני של ערבות מואב, הקדים מנשה כי היו בעת ההיא בני מנשה הרבים, ולקחו נחלתם תחלה, וכן בנשיאי הארץ הקדימו וייחס יוסף עליו (במדבר ל"ד:כ"ג). אבל במרגלים הקדים אפרים, אבל ייחס יוסף על מנשה: למטה יוסף למטה מנשה (במדבר י"ג:י"א). והנראה אלי על דרך אגדה, כי בעבור הדבה שהביא יוסף על אחיו, ייחס אליו מוציא הדבה. או שחלק הכבוד לשניהם והיה די לאפרים בכבוד נשיאו. |
|
| במדבר ד':ט"ז | ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור – יאמר שהוא פקיד על אלו, ושיעורו: פקדת כל המשכן ופקדת כל המשכן וכל אשר בו. ואמר ר' אברהם כי פירושו: שיש לו פקידות גם במשכן ובכל כליו עם איתמר אחיו, רק לגדל מעלת אלעזר היה הוא פקיד על השמן ועל הקטורת לבדו. ואיננו נכון כי הכתוב אומר: ביד איתמר (במדבר ד':כ"ח, במדבר ד':ל"ג). ופירש בכאן: בקדש ובכליו, וכן אמר למעלה: ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן פקודת שמרי משמרת הקדש (במדבר ג':ל"ב), כלומר נשיא פקודת משמרת הקדש שהם הנתונים ביד בני קהת. אבל פירוש פקדת כל המשכן – כי פקודת שמן המאור והקטרת והמנחה ושמן המשחה, ופקדת כל המשכן בקדש וכל אשר בו בכלי הקדש, הכל ביד אלעזר, והם הנזכרים בכאן, שאמר: וכלה אהרן ובניו לכסות את הקדש ואת כל כלי הקדש (במדבר ד':ט"ו) והנה אלעזר אמרכל על שלשת הנשיאים, וגזבר למשמרת בני קהת, ואיתמר גזבר לגרשון ומררי. ומפני שלא הזכיר באלעזר: ונשא, כאמור בלויים, יראה שאינו נושא אותם, אבל הוא פקיד עליהם ונותן אותם מידו ליד בני קהת, אשר יבחר בהם בזריזות וחסידות, והם ישאו אותם ויחזירום לידו בהקים המשכן. וכן: פקודת שמרי משמרת הקדש (במדבר ג':ל"ב), וכן: ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם (במדבר ד':ל"ב). ועל דעת הירושלמי (ירושלמי שבת י':ג') הכתוב בפירושי רבינו שלמה (בבלי שבת צ"ב.) שהוא נושא אותם, יהיה משא גדול, כי הקטרת שס"ה מנה (בבלי כריתות ו'), ומשה רבינו לא פטמה לחצאין, ושמן המאור לשנה שלימה רב מאד, קפ"ג לוגין, והיה נושא אותן בתשלומין. אבל מנחת התמיד, הזכירו שם בירושלמי מנחת תמיד של יום שלא היה צרך לשאת ממנה אלא ליום אחד, והשאר העשויין ומונחין שלמים ישאם, והוא מעשה נס. או שהיה אלעזר רב אונים |
|
| במדבר ה':כ' | וטעם ואת כי שטית – מחובר עם: יתן י"י אותך. יאמר: ואת כאשר שטית טומאה תחת אישך, וכאשר נטמאת ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך יתן י"י אותך לאלה ולשבועה, אבל בעבור אריכות התנאים חזר לאמר פעם אחרת: והשביע הכהן את האשה ולפרש שהיא שבועת האלה. ור' אברהם פירש כי והשביע הראשון בשם, והשני באלה, כאשר הוא מפורש. ואיננו נכון, כי בשם לא ישביע בלשון אם. והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום, כי הוא חפץ למען צדקו ליסר את הנשים שלא תעשינה כזמת יתר העמים, ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויין להשרות שכינתו בתוכם. ולפיכך פסק הענין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות, כמו שאמרו (בבלי סוטה מ"ז): משרבו הנואפים פסקו מי שוטה, שנאמר: לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו ועם לא יבין ילבט (הושע ד':י"ד). ואין הכתוב אומר שתהיינה הנשים הנואפות פטורות מן העון בעבור שבעליהן נואפים, רק שלא יעשה בהם הנס הגדול הזה, שהוא נעשה להם לכבודם ולהיותם עם קדוש, והם לא יבינו בטובה הזאת ולא יחפצו בה. וזהו שאמר: ועם לא יבין ילבט – כלומר ילכד בסכלותו. וכן: ואויל שפתים ילבט (משלי י':ח'), תירגם המתרגם הירושלמי: וסכלא בשפוותיה מתאחד. וזה טעם מה שאמרו (בבלי סוטה מ"ז): ונקה האיש מעון (במדבר ה':ל"א) – בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו. והנקיון הוא שלא בא עליה משקנא לה ונסתרה. ויש מפרשים שאם בעל הבעל שום בעילה אסורה כל ימיו, אין המים בודקין אותה. והעולה מן ההלכה שאפילו היו בניו ובנותיו נואפים, ולא כהה בם לא היו בודקין. והכלל שהוא נס גדול וכבוד גדול בישראל. |
|
| במדבר ו':כ"א | זאת תורת הנזיר – שיעור הכתוב: זאת תורת הנזיר אשר ידור נדר נזיר קרבנו לי"י על נזרו יהיה מלבד אשר תשיג ידו. או: זאת תורת הנזיר – וזאת תורת קרבנו לי"י על נזרו ויתכן שיאמר: זאת תורת הנזיר שידור את קרבנו על נזרו, כלומר שלא יפרש דבר בקרבן, רק ידור: אביא קרבן על נזרי, או שיאמר בסתם: הריני נזיר, כי כיון שנדר בנזיר נדור הוא בקרבן הנזכר. וחזר ואמר: מלבד אשר תשיג ידו – שאם היה עשיר ירבה בקרבנו, וכפי נדרו אשר ידור בקרבנות, בין עשיר בין עני, כן יעשה על תורת נזרו לרבות ולא למעט. והזכיר זה ללמד שאם היה עשיר ורצה להרבות קרבנות, או שנדר כתחלה: הריני נזיר ואקריב אלף עולות ושלמים, שיביא את כולן ביום מלאת נזרו, ולא ישתה יין עד הקריבו את כולם, כי הכל תורת נזרו. ויתכן מלבד אשר תשיג ידו – שיאמר מלבד האיש אשר תשיג ידו שיעשה כפי נדרו אשר ידור, והזכיר זה כי דרך העשיר לידור כן. |
|
| במדבר ח':ב' (×2) | למה נסמכה פרשת המנורה לחנוכת הנשיאים, כשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו כשלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב. לשון רבינו שלמה מדברי אגדה. ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות, ולא נחמו בקטרת בקר וערב ששבחו הכתוב: ישימו קטורה באפך (דברים ל"ג:י'), ובכל הקרבנות, ובמנחת חבתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני לפנים, ושהוא קדוש י"י עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלם משרתי אלהינו. ועוד: מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים. ואם נאמר שהיו חובה ונצטוה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמותם לחנוכת המזבח, גם הדלקת הנרות שנחמו בה חובה ונצטוה עליה. אבל ענין ההגדה הזו, לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצונו לומר חשמונאי כהן גדול ובניו. ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים של רבינו נסים, שהזכיר ההגדה הזו ואמר: ראיתי במדרש, כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי כו', אמר לו הקב"ה למשה: דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנוכה שקרויה על שמם, והיא חנוכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנוכת המזבח. עד כאן לשונו. וראיתי עוד בילמדנו (תנחומא בהעלותך ה'), וכן במדרש רבה (במדבר רבה ט"ו:ו'): אמר לו הקב"ה למשה: לך ואמור לאהרן: אל תתיירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה, וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלים לעולם. והנה, דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חרבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות של חנוכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו. וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנוכת הנשיאים נוהגת לעולם. דרשו סמוכין לחנוכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה בכבודו של אהרן שלא נמנה עמהם. ור' אברהם אמר: כי נסמכה זאת הפרשה להודיע כי הדבור יהיה גם בלילה, כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה. וזה איננו ככה על דעת רבותינו, שאמרו (מכילתא דרבי ישמעאל שמות י"ב:ב'): והלא לא נדבר עמו אלא ביום. ואלו ידע ר' אברהם מה בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, לא חשב כן. והוא מה שאמר הכתוב: במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה (במדבר י"ב:ו'), שאין נבואתו בחלום, כי החלום הלילה ממש. אבל הסדור בפרשיות האלה הוא כאשר פרשתי, כי בא הכתוב בספר הזה להשלים תורת הקרבנות וכל המחוייב לעשות באהל מועד. והנה אמר מתחלה: ואתה תצוה ויקחו אליך שמן זית זך להעלות נר תמיד (שמות כ"ז:כ'), ולא הזכיר שם המנורה, והיה במשמע שידליקו במנורה בהמצאה, כמו שאמר בעשייתה: והעלה את נרותיה והאיר אל עבר פניה (שמות כ"ה:ל"ז), אבל אם אולי תאבד או תשבר ידליקו בלתי מנורה, ואין מנורה מעכבת ההדלקה, שהמצוה להעלות נר תמיד לעולם. ואחר כך הוסיף וצוה מיד ולדורות: צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וגו' (ויקרא כ"ד:ב'), ואמר: על המנורה הטהורה יערוך את הנרות (ויקרא כ"ד:ד') – שלא יערוך אלא במנורה הטהורה. ובכאן, כאשר השלים להזכיר הקמת המשכן, השלים עוד כל דיני הנרות, וצוה שיהיו שבעת הנרות כולן דולקות לדורות אל מול פני המנורה, כאשר הזכיר במעשה המנורה: והעלה את נרותיה והאיר אל עבר פניה (שמות כ"ה:ל"ז) – לא בלתי מנורה, ולא בלתי שיאירו כולם אל עבר פניה. ולא הזכיר בפרשה הזאת 'באהל מועד', ללמד שיהיה כן במקדש. אולי יחשב כי בעבור שאין חלונות באהל מועד יצטרך לאורה הזאת, אבל במקדש, שיהיו שם: חלונים שקופים (מלכים א ו':ד'), לא יצטרך כן, לפיכך לא הזכיר כאן: 'באהל מועד'. |
|
| במדבר ח':כ"ד | והשלים במצוה לדורות: מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבא צבא וגו' – וכתב רבינו שלמה: כאן הוא אומר מבן חמש ועשרים, ובמקום אחר הוא אומר מבן שלשים שנה (במדבר ד':ג'). הא כיצד? מבן חמש ועשרים יבא ללמוד הלכות עבודה, ולומד חמש שנים, ובן שלשים עובד. מכאן לתלמיד היושב לפני רבו שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה. ואם כן, יהיה פירוש: לצבוא צבא – שיבא להקהל בנקהלים בעבודת אהל מועד, שיעמוד עמהם ויראה תמיד עבודתם ביום ובלילה כדי שילמוד הלכות עבודה בתלמוד ובמעשה. ולכך לא אמר כאן: לעבוד עבודה כמו שנאמר למעלה (במדבר ד':כ"ג), אלא אמר: לצבוא צבא בעבודת אהל מועד – שיבא עם הצובאים בעבודה. אבל לא ידעתי אם זה דברי הכל לרבותינו, כי בלשון יחיד אני שונה אותה בסיפרי (ספרי במדבר ח':כ"ד): ר' נתן אומר: כתוב אחד אומר מבן חמש ועשרים וכו'. וגם נראה שהם דברי אסמכתא, שנהגו התלמידים ללמוד בהלכות עבודה חמש שנים. ועל דרך הפשט: הנמנים ביד משה ואהרן היו מבן שלשים שנה ומעלה, והם אשר הפקיד אותם איש איש על עבודתו ועל משאו, אבל בכאן צוה כי כל אשר ידע בעצמו שבא לכלל עשרים וחמש שנה יהיה כשר לעבודה, ויבא בכל אות נפשו לעבוד עמהם ולסייעם בעבודה, אבל לא יהיה פקיד נגיד על עבודה ידועה. והטעם בזה כי כל אדם נותן לבו בעשרותיו כי ישתנו בהן הטבעים, וידע בהגיעו לעשרים או לשלשים, כי ידעו בו שכניו וקרוביו ואביו ואמו יולדיו ויודיעוהו, אבל בהגיעו לעשרים וחמש לא ירגישו בו כל כך. ולכך לא צוה למשה שיטרח למנות רק מבן שלשים, שהאיש נודע בהם. וכן אמר דוד: ויספרו הלויים מבן שלשים שנה ומעלה (דברי הימים א כ"ג:ג'). ור' אברהם אמר בדרך הפשט: כי מבן שלשים שנה הוא לעבודת משא, ומבן חמש ועשרים לעבודת האהל. ואיננו נכון. כי שם נאמר גם כן: כל הבא לצבוא צבא לעבודה באהל מועד (במדבר ד':כ"ג), ונאמר: לעבוד ולמשא (במדבר ד':כ"ד). ועוד, כי כתוב במקדש: אלה בני לוי, עשה המלאכה לעבודת בית י"י מבן עשרים שנה ומעלה. כי אמר דוד הניח י"י אלהי ישראל לעמו וישכון בירושלם עד לעולם וגם ללויים אין לשאת את המשכן ואת כל כליו לעבודתו. כי בדברי דוד האחרונים המה מספר בני לוי מבן עשרים שנה ומעלה. כי מעמדם ליד בני אהרן לעבודת בית י"י על החצרות ועל הלשכות (דברי הימים א כ"ג:כ"ד-כ"ח) – יאמר כי בדברי דוד האחרונים משיבנה הבית ואין להם משא בכתף, ואין עבודתם רק על החצרות ועל הלשכות, מנה אותם מבן עשרים שנה ומעלה, ומתחלה מבני שלשים, ואם כדברי ר' אברהם, היה חייב שימנה אותם מבן חמש ועשרים. |
|
| במדבר י"א:כ"ח-כ"ט | אדני משה כלאם – הטעם בזה: כי משה דבר אל העם את דברי י"י, כי הוא יאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על המתיצבים עמו באהל מועד, והנה אלה אשר לא יצאו אל האהל ועושים עצמם מכלל הנאצלים כממרים בדבריו. ולכך אמר לו: כלאם, כי אולי רוח שקר הוא בפיהם או רוח רעה מבעתם, והנה צריכים לשומם בבית כלא כאיש משוגע ומתנבא. ומשה בענותו השיב: ומי יתן כל עם י"י נביאים כי יתן י"י את רוחו עליהם – כי השם נתן עליהם רוח מבלתי אצילות הרוח שעלי, ומי יתן ויהיה זה בכל העם. אבל מדברי רבותינו נראה כי היה המנהג בישראל שלא יתנבא אדם בעתידות במקום נביא גדול ממנו, אבל הולכים אחריו כתלמידיו, והם בני הנביאים. כך אמרו בסנהדרין (בבלי סנהדרין י"ז): בשלמא למאן דאמר: משה מת, היינו דקאמר יהושע: אדני משה כלאם, אלא למאן דאמר: על עסקי שלו, אמאי כלאם. דהוה ליה כמורה הלכה בפני רבו. וכן למאן דאמר: על גוג ומגוג נתנבאו. וכך הזכירו עוד בענין דבורה במסכת מגלה (בבלי מגילה י"ד): ומשה אמר כי הוא הרב, שמחל על כבודו, ומתאוה ושמח בכך. ובתרגום ירושלמי ראיתי שתרגם בכלאם – מנע מנהון רוח קודשא. עשאו מלשון: הנה שפתי לא אכלא (תהלים מ':י'), לא תכלא רחמיך ממני (תהלים מ':י"ב). וטעם הענין: כי חשב יהושע מפני שהם בכתובים הם מתנבאים, כי נאצל רוח משה על כל הכתובים, כי על כולן נתכוון. ולכך אמר לו: כי אינו נכון שיתנבאו במחנה, שלא הקימו דבר השם שצוה: ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך (במדבר י"א:ט"ז), והנה נראה לשומעים שאין נבואת כולם מאצילות הרוח אשר עליך, וראוי לאדני להתכוין ברוח אלהים להשיבו אליך, לבלתי יאצל רק על העומדים לפניך כדבר השם, כי בעבור שנתכונת מתחלה על כל הכתובים היה מהודך עליהם, ואם תתכוין עתה להשיבה מהם תנוח על העומדים לפניך בלבד כדבר י"י. ומשה אמר שלא יקנא לו, כי הוא חפץ שיתנבאו בפניו או שלא בפניו, כיון שנתן השם את רוחו עליהם ואצילותו ממשה, או בלתי האצילות ממנו. |
|
| במדבר י"ג:ב' | שלח לך – לדעתך. אני איני מצוה לך, אם תרצה, שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו: נשלחה אנשים לפנינו, כמו שנאמר: ותקרבון אלי כולכם (דברים א':כ"ב) ומשה נמלך בשכינה, אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר: אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה (שמות ג':י"ז), חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה. לשון רבינו שלמה מדברי אגדה. ויש בכאן לשאול: אם כן, משה עצמו חטא בענין, שנאמר: וייטב בעיני הדבר (דברים א':כ"ג), ולמה אמר להם בענין הארץ: הטובה היא אם רעה (במדבר י"ג:י"ט) אחר שנאמר לו מתחלה שהיא טובה ורחבה. ועוד, מה עשו המרגלים, כי משה אמר להם: וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב (במדבר י"ג:י"ח), ואמר להם בערים: הבמחנים אם במבצרים (במדבר י"ג:י"ט), ועל כל פנים היו צריכים להשיב לו על מה שצוה אותם. ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו: כי עז העם והערים בצורות גדולות (במדבר י"ג:כ"ח), וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם! ואל תחשוב כי היה פשעם בדבת: ארץ אוכלת יושביה (במדבר י"ג:ל"ב) בלבד, כי טרם שיאמרו להם כן היה מריבת כלב עמהם. וכן כתוב: אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו וגו' (דברים א':כ"ח), ובכאן כתוב: לנפול בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז (במדבר י"ד:ג'). והנה משה רבינו אמר לבניהם כדברים האלה, והפליג להם בחוזק העם ומבצר עריהם וכח הענקים יתר מאד ממה שאמרו המרגלים לאבותיהם, כדכתיב: שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק (דברים ט':א'-ב'). ואם היה פשע המרגלים וחטאתם בזה, למה יניא את לב בניהם כהניא המרגלים את לב אבותם. ועוד מה טעם למשה רבינו בשליחות הזאת, אם הארץ טובה והעם רפה הרי טוב, ואם רעה או שהעם חזק סבור הוא שיחזירם למצרים? אבל ישוב הענין בזה: כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים, ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים, כענין שנאמר: הראנו נא את מבוא העיר (שופטים א':כ"ד), ושיתנו להם עצה באי זה עיר ילחמו תחלה, ומאי זה צד יהיה נח לכבוש את הארץ. וכך אמרו בפירוש: וישיבו אותנו דבר, את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן (דברים א':כ"ב) – כלומר, הערים אשר נבא אליהן תחלה, ומשם נבא בכל הארץ. וזאת עצה הגונה לכל כובשי ארצות. וכן עשה עוד משה עצמו, שנאמר: וישלח משה לרגל את יעזר (במדבר כ"א:ל"ב). וכן ביהושע: וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים (יהושע ב':א'). ועל כן היה טוב בעיני משה, כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצוה בנלחמים להחלץ ולהשמר ולארוב, כאשר בא בכתוב במלחמת העי שהיתה על פי השם, ובמקומות רבים. אז נמלך משה בשכינה, ונתן לו השם רשות ואמר לו: שלח לך אנשים ויתורו את הארץ, וידעוה ויגידו לכם, ועל פיהם תתיעצו בענין הכבוש. והנה משה אמר להם: עלו זה בנגב (במדבר י"ג:י"ז) – וטעמו: עלו זה הדרך בנגב, שידעו את העם היושב בארץ הנגב, מפאת הרוח ההוא אשר ישראל שם, החזק הוא – ויצטרכו בענינים להשמר מאד ולהחלץ, וכן בערים – אם הם בצורות שישגבו בהם ויצטרכו לבנות דייק וסוללות או שיבאו מצד אחר. ואמר עוד שידעו בארץ עצמה, הטובה היא אם רעה, כי אם היא רעה יכבשו תחלה מן המקומות האחרים, כי הם היו תרים הר האמורי מצד חברון, כי גם יהושע לא כבש את כולם. וזה טעם: ומה הארץ אשר הוא יושב בה (במדבר י"ג:י"ט) – על העם היושב בנגב. ויתכן, כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה, כמו שנאמר לו: אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש (שמות ג':ח'), בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן, כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה. ולכך אמר להם: ולקחתם מפרי הארץ (במדבר י"ג:כ') כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ. ומן הידוע כי מצרים אינה רחוקה מאד מחברון, רק כמהלך שבעת ימים, וארץ כנען מגעת בתחומה קרוב למצרים, ואי איפשר שלא ידעו הדרים במצרים ענין ארץ כנען, הטובה היא אם רעה, אבל כל כונתו של משה לדעת הדרך אשר יעלה בה והערים אשר יכבוש תחלה, כאשר פרשתי. ואמנם העם היו במצרים עבדים בעבודת פרך, לא ידעו ולא יבינו, על כן רצה משה שיגידו להם כל עניני הארץ לשמחם במעלותיה כי יודע היה בהם. והנראה בעיני בלשון הכתוב: כי לא נמלך משה בשכינה, אבל טעם: שלח לך – כי הסכימו לשלוח מרגלים, והיה במנהג שישלחו שנים אנשים מרגלים חרש לאמר (יהושע ב':א'), ושישלחו מקצותם. והשם היודע עתידות צוהו שישלח איש אחד איש אחד מכל מטות ישראל, ושיהיו נשיאים בהם, כי חפץ השם שיהיו שוים בענין, כל גדוליהם, אולי יזכרו וישובו אל י"י, ואם אין, שתהיה הגזרה שוה בכל העם. וזה טעם: על פי י"י (במדבר י"ג:ג') – שיהיו במצות השם נשיאים וראשי בני ישראל. והנראה אלי לפי פשוטי הכתובים: כי לא הזכיר י"י למשה שאלתם ששאלו לשלוח מרגלים, ולא הסכמת משה עמהן, שאלו היה כן היה הכתוב מספר בכאן: ויקרבו בני ישראל אל משה ויאמרו נשלחה אנשים לפנינו וגו' וייטב הדבר בעיני משה, ואחרי כן היה כותב: וידבר י"י אל משה לאמר שלח לך אנשים כאשר דברו אליך איש אחד איש אחד וגו'. אבל היה הענין כך: ששאלו ישראל השליחות, וייטב בעיני משה הדבר, ואחרי כן בא הדבור אל משה כשאר הדברות, ואמר לו סתם: שלח לך אנשים, וזה טעם: ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל – כי הוא מדבר בענין חדש, לא סופר בו כלל. והיה כל זה כי השם חפץ למען צדקו שתהיה השליחות במצותו, ושתהיה בכל שבטיהם ושתהיה בגדוליהם למען ינצלו. וכן נראה עוד, כי הם שאלו ממשה נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ (דברים א':כ"ב), והוא חפוש בדרכים, ובענין הכבוש, מלשון: משם חפר אוכל (איוב ל"ט:כ"ט). וזה טעם: לפנינו – שהם ילכו אחריהם על דרכם, כלשון: וארון ברית י"י נוסע לפניהם (במדבר י':ל"ג). אבל השם צוה: ויתורו את ארץ כנען – והוא כטעם ברירה, כבאים לקנות דבר, מלשון: לבד מאנשי התרים והסוחרים (דברי הימים ב ט':י"ד), וכן: אל הארץ אשר תרתי להם (יחזקאל כ':ו'), וכן: לתור להם מנוחה (במדבר י':ג'). ועל כן צוה אותם משה בפרט: הטובה היא אם רעה וגו' השמנה היא אם רזה וגו', והכל לשמחם, כי צבי היא לכל הארצות, ויעלו לה בחפץ גדול. והנה נאמר כאן הענין סתם, כי כן היה. אבל במשנה תורה, הזכיר להם משה כל הדברים מתחלתן, להגיד להם פשעיהם, כי חטאו במה שבקשו ושאלו הם מעצמם. ועל דעת רבותינו: חטאו באמרם נשלחה אנשים לפנינו (דברים א':כ"ב) בעבור שהם רואים את ישועת י"י אשר יעשה להם תמיד, והיה להם ללכת אחרי הענן אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת. ומשה קבל מהם למלא תאותם. ויהיה טעם: וייטב בעיני הדבר (דברים א':כ"ג) – שסבלתי דעתכם, והוריתי לעשותו. והשם צוהו שישלח איש אחד איש אחד למטה אבותיו וגו' כענין שנאמר בשמואל: שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם (שמואל א ח':ז'). והנה האנשים האלה לא נקבו בשמות על פי השם כאשר היה בפקודים (במדבר א) ובחלוק הארץ (במדבר ל"ד) כי מצות השם לא תבא בה תקלה לעושה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע, רק הוא יתעלה צוה למשה: שיהיו אחד למטה אבֺתיו ושיהיו נשיאים בהם, ומשה מדעתו ברר את אלה ושלחם והם גמלו לנפשם רעה. |
|
| במדבר י"ג:כ"ב (×2) | שבע שנים נבנתה – איפשר שבנה חם את חברון לכנען בנו הקטן קודם שיבנה את צוען מצרים לבנו הגדול? אלא שהיתה מבונה מכל טוב על אחד משבעה בצוען, ובא להודיעך שבחה של ארץ ישראל וכו'. בפירוש רבינו שלמה. והנראה בעיני בדרך הפשט: כי חברון היא קרית ארבע, הוא האדם הגדול בענקים שהיה שמו ארבע, והוא הבונה אותה, על כן נקראת על שמו. והוא שנאמר: ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים הוא (יהושע י"ד:ט"ו). וזה האיש הוליד בן, קרא שמו ענק, ועל שמו נקראו ענקים. ולכך יאמר הכתוב כי שם בחברון אחימן ששי ותלמי ילידי הענק וחברון שבע שנים נבנתה לו שבנה אותה ארבע לבנו ענק, שבע שנים לפני הבנות צוען מצרים, שהיא קדמונית, להגיד הפלגת חיי האנשים האלה, כי כאשר הם מופלגים בקומתן כן ימיהם ארוכים מכל האדם, כי לאביהם נבנתה חברון לפני צוען מצרים, שנתקפלו בה כמה דורות מאז ועד עתה. ויתכן לרמוז עוד למה שאמר: השמנה היא אם רזה (במדבר י"ג:כ') כי חברון קדמונית מאד, ועדיין עושה פירות שמנים וגדולים כאשר הגיד באשכל, וכל שכן הארץ החדשה שהיא יותר שמנה. ואיפשר כי ארבע הוא אבי אחימן ששי ותלמי, ועל שם שהיו הענקים ארבע יקראוהו כן. וכן פירש ר' שלמה. והכתוב שאמר: קרית ארבע אבי הענוק היא חברון (יהושע כ"א:י"א) יהיה פירושו: אבי הענקים. על כן אמר: ענוק וילידי הענק, בנו הגדול שבהם, כאשר אמר: האדם הגדול בענקים הוא (יהושע י"ד:ט"ו), ולכך באה בו הידיעה. ונקראו ענקים על יפים וקומתם, כי הם ענקים לגרגרת בני האדם, כמו שנקראו: בני האלהים בסדר בראשית כאשר פרשתי שם (רמב"ן בראשית ו':ד'). והנה טעם הכתוב: ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק הבונה אותה, וחברון שבע שנים נבנתה מיד הענק הזה לפני צוען מצרים, ובעבור כי הבונה את חברון ידוע ומפורסם, כי כן שם העיר קרית ארבע, אמר: נבנתה. או טעמו: שנבנתה לאלה שבנאה להם ארבע אביהם, והנה חיו שנים רבות מאד מיום הוסדה ועד עתה. |
|
| במדבר י"ג:כ"ז-ל"א | וגם זבת חלב ודבש היא – בעבור שצוה אותם לראות השמנה היא אם רזה (במדבר י"ג:כ'), השיבו לו כי היא שמינה וגם זבת חלב ודבש היא. ועל שאלתו היש בה עץ (במדבר י"ג:כ'), השיבו: וזה פריה, כי כן צוה אותם להראותו. והנה בכל זה אמרו אמת, והשיבו על מה שנצטוו, והיה להם לאמר והעם היושב בה עז, והערים בצורות, כי יש להם להשיב אמרים אמת לשולחם, כי כן צוה אותם: החזק הוא הרפה הבמחנים אם במבצרים (במדבר י"ג:י"ח-י"ט). אבל רשעם במלת: אפס (במדבר י"ג:כ"ח) שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם שאי איפשר בשום ענין, כלשון: האפס לנצח חסדו (תהלים ע"ז:ט'), ואין עוד אפס אלהים (ישעיהו מ"ה:י"ד). והנה אמרו לו: הארץ שמנה, וגם זבת חלב ודבש, והפרי טוב, אבל אי איפשר לבא עליהם כי עז העם, והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם. ואמרו עוד: עמלק יושב בארץ הנגב – לרמוז שאין שם רוח לבא בארץ משם כי כולם גבורים, כי עמלק בדרום, והכנעני במערב ובמזרח, והאמורי בהר. הגידו שליחותם, ויניאו לב העם ברמז מפני מוראו של משה ואהרן. והנה השיבו על כל מה שצוה אותם משה זולתי מה שאמר להם: המעט הוא אם רב (במדבר י"ג:י"ח), שלא ענו אותו דבר בזה. וכן לא הזכירו טובה, כי היה בדעתם לאמר לעם אחרי כן: ארץ אוכלת יושביה היא (במדבר י"ג:ל"ב) בדרך דבה, והנה עמה מועטים וחזקים מאד, והנה העם הבינו כונתם, אז החלו כל העדה אשר שם להתאונן. וזה טעם: ויהס כלב (במדבר י"ג:ל'), כי שתק אותם, ואמר: עלה נעלה, כי יכול נוכל לה (במדבר י"ג:ל') – לאמר: אמת הוא שהעם חזק, אבל אנחנו נחזק מהם ומעריהם הבצורות, על כן אמר: לה. אז ענו המרגלים ופירשו דבריהם, ואמרו: לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו (במדבר י"ג:ל"א) – לומר אפילו לעם אם יצאו אלינו בשדה לא נוכל לעלות אליהם להלחם בם, אף כי נכבוש מהם ערים בצורות גדולות מאד. כי טעם: לעלות אל העם כטעם: ברו לכם איש וירד אלי (שמואל א י"ז:ח') – לשון נלחמים במערכה. |
|
| במדבר י"ג:ל"ב (×2) | וטעם ויוציאו דבת הארץ וגו' אל בני ישראל – כי הלכו מלפני משה ואהרן, והיו אומרים לעם באהליהם כי היא ארץ אוכלת יושביה. כי מתחלה, כשהיו אומרים להם בפני משה שהארץ זבת חלב ודבש זולתי שהעם חזק, וכלב היה אומר: כי יכול נוכל לה, היו העם פוסחים, ומהם בוטחים בכחם ובגבורתם, ומהם בעזרת השם בגבורים. אז הוציאו להם בפני עצמם דבת הארץ, עד שילינו כל העדה. וזה טעם מה שאמר: וישובו וילינו עליו את כל העדה להוציא דבה על הארץ (במדבר י"ד:ל"ו). והיה זה כי האנשים האלה בראותם העם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים (עמוס ב':ט'), נפל פחדם עליהם, והמסו לב אחיהם, וכאשר ראו כי עדיין היו ישראל נועצים לעלות ויהושע וכלב מחזקים את לבם, הוציאו דבה בשקר כדי לבטל עלייתם על כל פנים. ודע כי מוציא דבה הוא כסיל אשר יאמר שקר, אבל המגיד אמת הוא נקרא: מביא דבה, כמו שאמר: ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם (בראשית ל"ז:ב'), ועל זה נענשו למות במגפה שנאמר: וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני י"י (במדבר י"ד:ל"ז). וטעם: למה י"י מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב נשינו וטפינו וגו' (במדבר י"ד:ג') – כי לא יזכירו דבת הארץ לאמר גם כן: והארץ משכלת ורעה, כי יסתירו העם הדבר הזה ממשה, מפני שלא אמרו השלוחים כן בהשיבם דבר אליו ואל כל העדה, כי משה ואהרן יעידו בם כי שקר דברו. והמרגלים עצמם הסתירו זה ממשה מדעתם שהוא יודע עניני הארץ ממצרים וממדין השכנים לה כאשר פרשתי (רמב"ן במדבר י"ג:ב'), על כן היו אומרים הדבה הזאת לעם באהליהם בדרך סוד. והנה משה אמר במשנה תורה: וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר י"י אלהינו נותן לנו ולא אביתם לעלות ותמרו את פי י"י אלהיכם (דברים א:כ"ה-כ"ו). והטעם, כי כן אמרו אליו ואל אהרן ואל כל העדה, כי הארץ טובה וגם זבת חלב ודבש היא, והעם מרו את פי י"י כשלא רצו לעלות מפני אמרם: כי עז העם, ויש בי"י לעזור ולהכשיל, וכאשר יפרש שם: י"י אלהיכם הוא ההולך לפניכם הוא ילחם לכם (דברים א':ל') – כי אחרי שאין המניעה מכולם רק בתוקף העם היה להם לבטוח בשם, כי לי"י המלחמה. ולא נצטרך לומר כי על יהושע וכלב אמר משה כן, כי למה ישמעו לשנים ולא יאמינו לעשרה, ועוד כי שם כתוב: ואשלח מכם שנים עשר אנשים (דברים א':כ"ג), ועליהם אמר: וישיבו אותנו דבר (דברים א':כ"ה). ארץ אכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות – ארץ כשהיא רעה והמים רעים והארץ משכלת לא תגדל אנשי מדות, רק יהיו אנשיה דלים או נפוחים שפלי קומה חסרי הכח. אבל דבת המרגלים לאמר כי הארץ ההיא חזקת האויר, כבדת הטבע, ומימיה ופירותיה עבים וכבדים, ויגדלו גדול רב מאד, ולא יסבלו אותם מזגי בני אדם הבינונים זולתי הענקים ואנשי מדות, שהם בעלי כח החזקים בטבעם, אשר הם עצומים בגבהם וקומתם, ולכן תגדל אנשים גדולים מאד ותמית שאר בני אדם כולם כמנהג במאכלים הגסים. |
|
| במדבר י"ד:ה' | וטעם ויפל משה ואהרן על פניהם – שראו שהיו העם נועצים לעשות הראש ולשוב מיד, וקמו הצדיקים והשתחוו לאפם ארצה לאמר: אל נא אחי תרעו, ולא תהיה זאת לכם לפוקה. על כן אמר: לפני כל קהל עדת בני ישראל, כי להם השתחוו על אפים. וכן: ויפל לאפיו ארצה וישתחו שלש פעמים (שמואל א כ':מ"א). וטעם לפני כמו להם. וכן: וילכו גם אחיו ויפלו לפניו (בראשית נ':י"ח) ורבים זולתו. |
|
| במדבר י"ד:כ"ד | ועבדי כלב – לא הזכיר עתה יהושע כי פירש לכלב שכרו שיוריש הארץ אשר בא שמה, ושכר יהושע איננו ראוי לפרשו עתה שיהיה הוא במקום משה. והקדים השם: כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון (במדבר י"ד:ל') בעבור כי הוא הקדים לחלוק על המרגלים: ויהס כלב (במדבר י"ג:ל'), אבל משה אמר: ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים (במדבר י"ד:ל"ח) בעבור גודל מעלת יהושע בחכמה. |
|
| במדבר י"ד:ל"ז | מוציאי דבת הארץ רעה – כבר פרשתי (רמב"ן במדבר י"ג:ל"ב) כי ענשם הגדול היה בעבור הדבה שהוציאו: כי ארץ אוכלת יושביה היא (במדבר י"ג:ל"ח), והיה שקר גמור, שהיא היתה מלאה עמים רבים כמו שכתוב ביהושע: הם וכל מחניהם עמם עם רב כחול אשר על שפת הים לרוב וסוס ורכב רב מאד (יהושע י"א:ד'), ובתורה: ונשל גוים רבים מפניך, שבעה גוים גדולים ועצומים (דברים ז':א', דברים ד':ל"ח). והם היו מפליגים בחוזק העם: כי עז העם (במדבר י"ג:כ"ח), כי חזק הוא (במדבר י"ג:ל"א), ולא השיבו על דברי משה שאמר להם: המעט הוא אם רב (במדבר י"ג:י"ח), כאשר פירשתי (רמב"ן במדבר י"ג:כ"ט בהוספה שם), אבל אמרו לעם אחרי כן כי הארץ אוכלת יושביה. וכתב רבינו שלמה: כל הוצאת דבה לשון הוצאת דברים שבם מלקיחים את האדם לדבר בו, כמו: דובב שפתי ישנים (שיר השירים ז':י'), וישנה לטובה וישנה לרעה, לכך נאמר: מוציאי דבת הארץ רעה, שיש דבה שהיא טובה. והנה כתוב: ומוציא דבה הוא כסיל (משלי י':י"ח) ואיננו לטובה, וכן: להוציא דבה על הארץ (במדבר י"ד:ל"ו), וכן: ודבתך לא תשוב (משלי כ"ה:י'), אבל כל דבה לרעה, ויזכיר: דבה רעה להפליג. |
|
| במדבר י"ד:מ"א | וטעם למה זה אתם עוברים את פי י"י – איננו גזרת: במדבר הזה יפלו פגריכם (במדבר י"ד:כ"ט) אשר אמר, אבל יאמר: למה אתם עוברים את פי י"י – כי הוא צוה אלי שלא תעלו כלל ולא תנגפו לפני אויביכם. כמו שנאמר למעלה: והעמלקי והכנעני יושב בעמק מחר פנו וסעו לכם המדבר (במדבר י"ד:כ"ה) – כלומר שלא תפלו בחרבם. וכן אמר במשנה תורה: ותהינו לעלות ההרה ויאמר י"י אלי אמור להם לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם (דברים א מ"א:מ"ב). וטעם והיא לא תצלח – זו שאתם עושים לא תצלח. לשון רבינו שלמה. או, העברת פי השם אין בה הצלחה. לשון ר' אברהם. ועל דרך האמת, כמו: היא מתהלכת (יחזקאל א':י"ג). |
|
| במדבר ט"ז:ד' | ויפול על פניו – ולא ויפלו, כי אהרן במוסרו וקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו, ויהי כמחריש וכמודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו, אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזרת מלך. |
|
| במדבר ט"ז:ה' (×2) | וטעם ויודע י"י את אשר לו – לעבודת לויה, ואת הקדוש – לכהונה. לשון רבינו שלמה. ויפה פירש. יאמר הכתוב שיודיע השם אם הלויים הם שלו, כענין שאמר: והיו לי הלויים (במדבר ח':י"ד), או עדיין הבכורות שלו, כענין: כי לי כל בכור (במדבר ג':י"ג), שלא יחליפם בלויים. ואת הקדוש – הם הכהנים המקודשים לעבודה, כמו שאמר: ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים (דברי הימים א כ"ג:י"ג). כי קרח, כדי לאסוף אליו העם, גם על הלויים יחלוק, וירצה להחזיר העבודה כולה לבכורים. והנה כאשר נשרפו אלו הבכורות נודע שלא בחר השם בעבודתם, וכאשר נתקבל קטורת אהרן נודע שהוא הקדוש. וטעם: ואת אשר יבחר בו יקריב אליו, פעם שנית – שיודיע השם את אשר לו ואת הקדוש והקריבו אליו מחר, וישע אל מנחתו ואל האחרים ואל מנחתם לא יפנה, ואת אשר יבחר בו לדורות לעמוד לשרת לפניו הוא וזרעו כל הימים יקריב אליו מחר, לומר שיהיה להם הנסיון הזה אות לדורות עולם, שלא יחלקו לא על הנבחר ולא על זרעו לעולם. וכתב רבינו חננאל כי אלה הנקהלים כולם היו לויים משבט קרח, וזה טעם: רב לכם בני לוי (במדבר ט"ז:ז'), ושמעו נא בני לוי (במדבר ט"ז:ח'). אולי חשבו שכל שבטם נבחר לכהונה ומשה מעצמו חלק כבוד לאחיו. עד כאן. וחלילה שהיו בשבט משרתי אלהינו מאתים וחמשים קרואים נשיאים בני מרי, מבעטים ברבם ובגדול שבטם ומלינים על י"י. ואלו היו מן השבט בלבד, לא היו כל מטות ישראל מתלוננים ממחרת לאמר: אתם המתם את עם י"י (במדבר י"ז:ו'), כי לא מת להם מת רק משבט משה ואהרן. וגם באות המטה ראיה כי המחלוקת מכל שבטי ישראל היא, והכתוב פירש: ואנשים מבני ישראל (במדבר ט"ז:ב') – להגיד כי היו מכל השבטים, לא מן השנים הנזכרים בלבד. אבל טעם: רב לכם בני לוי (במדבר ט"ז:ז') – בעבור כי קרח היה מפתה כל השבטים כי לכבודם רוצה להחזיר העבודה לבכוריהם, כאשר אמר: כי כל העדה כולם קדושים (במדבר ט"ז:ג'), ומשה בחכמתו גלה מצפון רשעו לכל העם, כי הוא על כהונתו צועק, ואמר שדי לו בכבוד שבטו, רב לכם בני לוי, וחזר ואמר: שמעו נא בני לוי לקרח גדולם, וזה טעם: ויאמר משה לקרח (במדבר ט"ז:ח'), אבל כולל דבריו עם בני לוי כי דברי משה בחכמתו פיוס לו ולכל השבט, שלא ימשך אדם מהם אחריו. והנה משה מעצמו חשב המחשבה הזאת של הקטרת ורצה בקטורת יותר משאר קרבנות מפני שראה כבר בנדב ואביהוא כי בהקריבם קטרת זרה לפני י"י נשרפו. והתיר לאהרן להקטיר אותה לצורך השעה, או שהיתה קטרת הבקר שהקטיר בהעלותו את הנרות כמשפט, ובטח משה כי השם מקיים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים (ישעיהו מ"ד:כ"ו). ויש אומרים כי וישמע משה ויפל על פניו (במדבר ט"ז:ד') – לדרוש את י"י לדעת מה יעשה, ואז נאמר לו: בקר ויודע י"י את אשר וגו', ולא נזכר זה רק בספור משה לעם. וכבר הראיתיך כי במקומות רבים פעם יאריך בדבור השם אל משה ויקצר בספור משה, ופעם יעשה בהפך, ולפעמים לא יזכיר האחד כלל כאשר בא במעשה בני גד ובני ראובן, שספר הכתוב המעשה במשה מעצמו והוא נעשה על פי השם, כמו שאמרו: את אשר דבר י"י לעבדיך כן נעשה (במדבר ל"ב:ל"א), וכתוב ביהושע: אל ארץ הגלעד ואל ארץ אחוזתכם אשר נאחזו בה על פי י"י ביד משה (יהושע כ"ב:ט'). ואם נאמר שהיה כן מפני הסכמת השם, כענין שאמר: זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר צוה י"י לתת לתשעת המטות וחצי המטה (במדבר ל"ד:י"ג), ויהיה זה מן הדברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו (בבלי שבת פ"ז), אינו נכון שיעשה משה דבר כחלוק הארץ שלא ברשות, כי הכל במצות השם יעשה, דכתיב: לאלה תחלק הארץ וגו' (במדבר כ"ו:נ"ג). ודעתי אני בזה ובמה שאמר לאהרן: קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת (במדבר י"ז:י"א), שהיתה עליו יד י"י בהם והוא הנקרא רוח הקדש, כענין בסיפרי דוד ושלמה שהיו ברוח הקדש, וכמו שאמר: רוח השם דבר בי ומלתו על לשוני (שמואל ב כ"ג:ב'). כי משה רבינו בכל ביתו נאמן הוא (במדבר י"ב:ז'), כאשר פרשתי ענין הבית (רמב"ן שמות ל"ג:י"ט), והזכרתיו פעמים רבות, ומפני שאינו מדרך נבואתו של משה לא הוזכר בהן דבר י"י. וראיתי לאנקלוס שתרגם כל קטרת הנזכרת בפרשה: קטרת, כלשונו, לא אמר בו: קטרת בוסמין כמנהגו. נראה שסבר שלא היה קטרת הסמים של הקדש, אבל לבונה וכיוצא בה שהקטירו לנסיון. וכן עשה בבני אהרן (ויקרא י':א'). ודעת רבותינו שהיה קטרת הקדש והוא הנכון. ואולי לא ירצה אנקלוס לשבח הקטרת להוסיף בו בוסמין רק בהעשות ענינו במצוה. |
|
| במדבר ט"ז:כ"א-כ"ב (×5) | הבדלו מתוך העדה הזאת – יש לשאול אם ישראל לא חטאו ולא מרדו ברבם, למה היה הקצף עליהם לאמר: ואכלה אותם כרגע. ואם גם הם מרדו כקרח וכעדתו, איך אמרו משה ואהרן: האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף. וכתב רבינו חננאל ז"ל: הבדלו מתוך העדה הזאת – עדת קרח בלבד ולא עדת ישראל. ויאמרו אל אלהי הרוחות לכל בשר האיש וגו' – מיד הודיע הקב"ה למשה כי לא כל עדת בני ישראל בקש לכלות, אבל עדת קרח בלבד, לפיכך פירש לו: זה שאמרתי הבדלו – העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם (במדבר ט"ז:כ"ד) הוא שאמרתי לך. הזכיר להם: העלו מסביב – אולי כשיראו קרח ועדתו ישובו. אלו דבריו, ואינם נכונים, כי לא היה ראוי לאמר על קרח דתן ואבירם שהם שלשה אנשים: הבדלו מתוך העדה, כי אינם עדה, ואין ישראל בתוכם, ואהרן עם עדת מקריבי הקטרת היה בתוכם בבואם. ועוד, כי הבדלו – רמז למשה ואהרן בלבד, כמו: הרמו (במדבר י"ז:י'), וכן: ואכלה אותם כרגע – רמז למגפה שתכלה עם רב ועצום כרגע. וחלילה שלא יבין משה נבואתו ויטעה בה. אבל וזאת דרך מבקשי רחמים שיקלו החטא מעל העם, ונותנים אותו על היחיד הגורם מפני שהוא חייב על כל פנים. וכן אמר דוד: הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי (שמואל ב כ"ד:י"ז), והיה העונש ההוא על העם גם בחטאם שהיה להם לתת השקלים מעצמן, אם העונש ההוא על זה כדברי רבותינו (בבלי ברכות ס"ב), כי לא צוה אותם המלך שלא יתנו שקלים, כי הוא רק לדעת המנין בלבד היה חפץ, וענשו וענשם בזה שוה הוא. ועוד, כי מלבד המנין היה עונש על העם מתחלת דבר כדכתיב: ויוסף אף י"י לחרות בישראל ויסת את דוד בהם (שמואל ב כ"ד:א'). וכתב שם רבינו שלמה ז"ל: לא ידעתי על מה. ואני אומר בדרך סברא שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את י"י ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר: לשכנו תדרשו ובאת שמה (דברים י"ב:ה') עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר: כי ישב המלך בביתו וי"י הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה (שמואל ב ז':א'-ב'). והנה דוד מנעו השם יתברך מפני שאמר: כי דמים רבים שפכת ארצה לפני (דברי הימים א כ"ב:ח'), ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה. ואלו היו עם ישראל חפצים בדבר, ונתעוררו בו מתחלה, היה נעשה בימי אחד השופטים, או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל הם היו המתעוררים בדבר והם המשתדלים בבנין לא היה דוד הבונה אבל ישראל הם היו הבונים, אבל כאשר העם לא השגיחו ודוד הוא המשגיח והמתעורר, והוא אשר הכין הכל, היה הוא הבונה. והוא איש המשפט ומחזיק במדת הדין, ולא הוכשר לבית הרחמים, ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל. ועל כן היה הקצף עליהם, ועל כן היה המקום אשר יבחר י"י לשום שמו שם נודע בענשם ובמגפתם. והכתוב ירמוז כל זה שנאמר: כי לא ישבתי בבית למיום אשר העליתי את ישראל מארץ מצרים עד היום הזה ואהיה מתהלך מאהל אל אהל וממשכן אל משכן. בכל אשר התהלכתי בכל ישראל הדבר דברתי אל אחד שופטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי {את} ישראל לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים (שמואל ב ז':ו'-ז', דברי הימים א י"ז:ה'-ו') – הרי יאשים הכתוב כי השכינה מתהלכת בכל ישראל מאהל אל אהל וממשכן אל משכן, ולא היה אחד בכל שֹפטי ישראל הרועים אותם מתעורר בדבר. ואמר הכתוב עוד, כי גם השם רחק מהם ולא דבר לאחד מכולם לבנות לו הבית, רק עתה שנתעוררת אתה מעצמך הטיבות כי היה עם לבבך (מלכים א ח':י"ח), ואצוה עתה לבנותו על ידי שלמה בנך שיהיה איש שלום. וטעם: ויקהל עליהם קרח את כל העדה (במדבר ט"ז:י"ט) – גדולי כל השבטים |
|
| במדבר י"ז:ו' | אתם המתם את עם י"י – אמר אנקלוס: אתון גרמתון דמית עמא די"י. יפתור כי יאשימו אותם על שנתנו העצה הזאת להקטיר קטרת זרה לפני י"י מדעתם, שהמקריבים אותה נשרפים, כי השם לא אמר למשה להקריב הקטרת הזאת והוא לא אמר לישראל בשם י"י לעשות כן. אם כן, מעצמם נתנו העצה הזאת אשר מתו בה העם, והיו יכולים לתת אות ומופת אחר במטה או בזולתו. ור' אברהם אמר: מה ראיה זאת ששבט לוי נבחר ונבחר אהרן לכהן גדול. ויתכן שבתפלתכם או בחכמה שידעתם שרפתם המקריבים. וכן נראה שלא האמינו, כי מה שאמר אחרי כן: דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה לבית אב והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשיכותי וגו' (במדבר י"ז:י"ז-כ') – ראיה שלא האמינו העם בשריפה הזאת שנבחרו הלויים והוחלפו הבכורות בהם, רק חשבו כי משה ואהרן גרמו השריפה, או שהיה העונש בקטרת שהיתה אש זרה אשר לא צוה אותם, וקטרת אהרן היתה קטרת הבקר כאשר פרשתי (רמב"ן ויקרא ט"ז:ה'). ולא היתה התלונה רק על השריפה, לא על הבליעה, כי השם אמר למשה: העלו מסביב וגו' (במדבר ט"ז:כ"ד) וזה ירמוז על פתיחת פי הארץ, ומשה הגיד זה לישראל בשם י"י, ודתן ואבירם היו חייבים יותר שהיו מלעיבין במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בכבודו. והנכון בעיני: שהיו העם מאמינים עתה בכהונת אהרן שכבר יצאה אש מלפני י"י ותאכל את קרבנותיו (ויקרא ט':כ"ד), אבל היו חפצים שיהיה לכל השבטים ויהיו הבכורות משרתי המשכן במקום הלויים, ולא ירצו בחליפין שעשו בהם, כי היו חפצים שיהיה לכולם חלק בעבודת בית י"י. והנה יתלוננו: אתם המיתם אותם, שנתתם העצה הזאת שיקריבו קטרת ככהנים והם היו ראויים לעבודת לוייה, לא שיהיו כהנים מקריבי קטרת. וזה טעם: פרח מטה אהרן לבית לוי (במדבר י"ז:כ"ג). |
|
| במדבר י"ז:י' | הרמו מתוך העדה הזאת – לא הבינותי טעם הכתוב הזה, וחברו למעלה: הבדלו מתוך העדה הזאת (במדבר ט"ז:כ"א) – כי יש באלהים להמית בדבר רבים סביב צדיק אחד והוא לבדו נשאר, כאשר היה בבכורי מצרים, וכן ההווה בכל המגפות, שלשה ישנים בטלית אחת, השנים מתים והשלישי נמלט. ונראה שהיה הקצף יוצא להמית גם כל העדה כמיתת החטאים האלה שנמשכו אחריהם בפתיחת פי הארץ או באש היוצאת, והם מכות כוללות, ראויות להמית כל העומדים שם ביחד זולתי אם יעשה נס שני בנמלטים. או שאמר הקב"ה כן לכבוד הצדיקים, שכל זמן שהם בתוכם לא ישלח ידו בהם. והכונה באלה וכיוצא בהם להודיע שהם צריכים בקשת רחמים וכפרה, ומשה הוא המזדרז לעשות כן מיד. |
|
| במדבר י"ח:י' | בקדש הקדשים תאכלנו – לימד על קדשי קדשים שאינן נאכלין אלא בעזרה ולזכרי כהונה. לשון רבינו שלמה. ולא הבינותי זה, כי קדש הקדשים איננו מקום אכילת הקרבנות, כי הכתוב אומר בהם: במקום קדוש בחצר אהל מועד (ויקרא ו':ט'), ובקדש הקדשים הוא במקום הארון לפנים מן הפרכת, כמו שכתוב: והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים (שמות כ"ו:ל"ג), וכתיב: ונתת את הכפרת על ארון העדות בקדש הקדשים (שמות כ"ו:ל"ד), ואין שם אכילה ושתיה, שאין נכנס שם אלא כהן גדול ביום הכפורים. וראיתי בסיפרי (ספרי במדבר י"ח:י'): רבי יהודה בן בתירא אומר: הרי גוים שהקיפו את העזרה, מנין לקדשי הקדשים שנאכלים אפילו בהיכל, תלמוד לומר: בקדש הקדשים תאכלנו. והוזכר בגמ' במנחות פר' ראשון (בבלי מנחות ח':-ט'.). הנה ר' יהודה בן בתירא נתעורר בזה והעמיד הכתוב במקום האונס, והזכירו באימה שאמר: נאכלין בהיכל, והראוי שיאמר שנאכלין אפילו לפני לפנים אם הקיפו את ההיכל. ועל דרך הפשט נפרש: בקדש הקדשים תאכלנו – שתאכלנו בקדושת קדש הקדשים, כי אמר תחלה: קדש קדשים הוא לך ולבניך (במדבר י"ח:ט') – שלא תנהגו בהם קדשים קלים, אבל יהיו בידכם קדש קדשים, וחזר ופירש: בקדש הקדשים תאכלנו – שתהיה אכילתך בהם בקדושה חמורה. ולפי שכבר פירש במנחה ובחטאת החומר שיש באכילתן יותר מקדשים קלים במקומן ובזמנן, לא הוצרך להאריך כאן, אלא לומר שיהיו כלם קדש קדשים באכילתן, לא כקדשים קלים. ושמושי הבי"ת רבים, כי בי"ת הכלי, כאשר תחזיק המקום והזמן, כן תחזיק הענין, וכן: בעצבון תאכלנה (בראשית ג':י"ז). |
|
| במדבר י"ט:י"ז (×2) | ונתן עליו מים חיים אל כלי – אין ענינו שיתן האפר בכלי תחלה, ויתן המים על האפר, שהלכה כדברי חכמים (בבלי סוטה ט"ז:): הקדים העפר למים פסול שהמכשיר למעלה |
|
| במדבר כ':ח' (×2) | החטא במשה ואהרן במי מריבה אינו מתפרסם בכתוב. ורבינו שלמה (רש"י במדבר כ':י"ב) פירש: מפני שצוה אותם: ודברתם אל הסלע, ולא אמר: והכיתם, שאלו דברו, היה הקב"ה מתקדש לעיני כל העדה ואומרים: ומה סלע זה שאינו מדבר ולא שומע מקיים דבריו של מקום, קל וחומר אנו. ודברי אגדה הם, אבל לא נתחוורו, כי מאחר שצוה: קח את המטה, יש במשמע שיכה בו, ואלו היה רצונו בדבור בלבד מה המטה הזה בידו. וכן במכות מצרים אומר סתם: והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך (שמות ז':ט"ו) – והוא להכות בו. ולפעמים יאמר: נטה את ידך (שמות ח':א') – ורצונו לומר להכות במטה, כי הכתוב יקצר בדבר הנשמע. ואין הנס בדבור גדול מן מההכאה, כי הכל שוה אצל הסלע. ועוד, למה יאמר בזה: מעלתם בי (דברים ל"ב:נ"א). והצואה בדבור אל הסלע הזה הוא מה שנזכר במעשה, צוה שיאמרו, והיא שומעת, כי השם יוציא מים מן הסלע הזה, כדרך: כי היא שמעה את כל דברי י"י (יהושע כ"ד:כ"ז). וכן עשו, כמו שאמר: ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר וגו' (במדבר כ':י'), והנה הסלע שומעת באמרו כן לכולם. וטענות רבות למפרשים בחטא הזה, כבר סתר בו ר' אברהם דברים רבים מהם. והסוד שרמז בו גם הוא איננו נכון, כי אם משה אבד כונתו בעבור מריבת העם, ולא דברו אל הסלע, ולכן לא יצאו מים בפעם הראשונה, וחזר והכהו פעם שנית בכונה הדבקה בכל, ויצאו המים הנה חטאו בפעם הראשונה, אבל אין ראוי שיאמר בזה: לא האמנתם בי להקדישני (במדבר כ':י"ב) – כי אין כאן חסרון אמנה כלל. והרב רבי משה (רמב"ם שמונה פרקים) סבר בו עוד סברא, אמר: חטאו ע"ה הוא שנטה לצד הרגזנות, באמרו: שמעו נא המורים (במדבר כ':י'), דקדק עליו השם שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס וכל כיוצא בזה. בדין האיש ההוא חלול השם מפני שמתנועותיו כלן ומדבריו היו למדים, והיו מקוים להגיע בהם אל הצלחת העולם הזה והעולם הבא, ואיך יראה עליו הכעס, והוא מן הפעולות הרעות ולא תבא כי אם מתכונה רעה מתכונות הנפש. אבל אמרו בו: מריתם פי (במדבר כ"ז:י"ד) הוא כמו שאבאר, שהוא לא היה מדבר עם סכלים, ולא עם מי שאין לו מעלה, אבל אשה קטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי, כמו שזכרו חכמים (מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט"ו:ב'), וכל מה שיאמר או יעשה יבחנוהו, וכאשר ראוהו שכעס אמרו שהוא עליו השלום אין בו פחיתות מדה ולולי שהיה יודע שהשם כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנו אותו יתברך לא היה כועס, ואנחנו לא מצאנו לשם ית' שכעס בדברו אליו בזה הענין. אבל אמר: קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם. והנה התרנו ספק מספקי התורה שנאמרו בו דברים רבים ונשאל פעמים רבים אי זה חטא חטא, וראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו בו אנחנו, והאמת יראה דרכו. אלו דבריו ז"ל, הוסיף הבל על הבלים, שהכתוב אומר: מריתם פי (במדבר כ"ז:י"ד) – שעברו על דברו, ואמר: לא האמנתם בי (במדבר כ':י"ב) – שלא האמינו בו, אין העונש בעבור שכעס, ויותר היה ראוי שיהיה חטא על משה כשקצף על פקודי החיל (במדבר ל"א:י"ד) בחנם. והכתוב לא סיפר כלל שכעס, כי: שמעו נא המורים (במדבר כ':י') – תוכחת, כדרך: ממרים הייתם עם י"י (דברים ט':כ"ד). ועוד, כי אהרן לא כעס מימיו, כי בשלום ובמישור הלך (מלאכי ב':ו') מעודו. ועוד, שאי איפשר שלא היה כעס גדול מאת השם עליהם בעשותם מריבה עם משה, ובכל הנסיונות במדבר חטאם הגדול כשיאמרו: למה העליתונו ממצרים (במדבר כ':ה', במדבר כ"א:ה') – שירצו להיות עבדים לשונאיהם בעבודת פרך מלהיות עם האלהים כבן העובד את אביו. וכן אמר הכתוב: יען כי מאסתם את י"י אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים (במדבר י"א:כ'). ובפעם הראשונה אמרו פחות מזה: למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא (שמות י"ז:ג'), והיה עליהם קצף גדול ואשמה רבה, כמו שאמר: ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל וגו' (שמות י"ז:ז'). ובכאן כתוב מפורש: המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את י"י (במדבר כ':י"ג), ומה פשע גדול מזה הוי רב את יוצרו, ומשה אמר: גם בי התאנף י"י בגללכם לאמר (דברים א':ל"ז). אם כן, הם חטאו וגרמו כל הרעה הזאת, ובדברי הרב אין להם בכל המעשה הזה חטא ופשע כלל. ומה שאמר לא מצינו לשם יתברך שכעס אבל אמר קח את המטה וגו', דע כי כאשר ישראל צריכין במחייתם דבר, אף על פי שמתלוננים וחוטאים בו, והוא רחום יכפר עון ולא יעיר כל חמתו (תהלים ע"ח:ל"ח), ולא יזכירנה, ויתן להם שאלתם (תהלים ק"ו:ט"ו). וכן במים הראשונים אמר בנחת רוח: עבור לפני העם וגו' (שמות י"ז:ה') אף על פי שהיה שם מסה ומריבה שהזהיר ממנה לדורות (דברים ו':ט"ז). וכן במן: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות ט"ז:ד') – בדרך אהבה וחיבה, אלא שאמר בסוף, בדבור השני: שמעתי את תלונות (שמות ט"ז:י"ב) – והודיע להם חטאם בלבד. אבל כאשר יתלוננו חנם, ישפוך עליהם חמה אפו. ובכאן עוד רמז לקצף הגדול וחיוב מגפה, שנאמר וירא כבוד י"י אליהם (במדבר כ':ו') – שרומז אל הקהל הנזכר, והוא מראה יד י"י ההווה במגפות, כאשר תראה במרגלים, (במדבר י"ד:י') וביום קרח, (במדבר ט"ז:י"ט) וממחרת (במדבר י"ז:ז'). והתמה על הרב שהרי מקרא מלא הוא: ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם (תהלים ק"ו:ל"ב), וימנה הכתוב החטא הזה עם הנסיונות הגדולים שנסו את השם במדבר. והקרוב מן הדברים שנאמרו בזה, והוא טוב לדחות את השואל, הם דברי רבינו חננאל ז"ל שכתב כי החטא הוא אמרם: נוציא לכם מים (במדבר כ':י'), וראוי שיאמרו: יוציא י"י לכם מים, כדרך שאמרו: בתת י"י לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע (שמות ט"ז:ח'), וכן בכל הנסים יודיעום כי השם יעשה עמהם להפליא. ואולי חשבו העם כי משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה. וזהו: לא קדשתם אותי (דברים ל"ב:נ"א). ובמעשה הראשון בצור בחורב אמר: הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב (שמות י"ז:ו'), והיו הזקנים רואים עמוד הענן עומד על הצור, והנס מתפרסם כי מעשה י"י הגדול הוא, אבל בכאן לא ראו דבר, וטעו במאמר משה ואהרן. ויתכן שיאמר בזה: מעלתם בי (דברים ל"ב:נ"א) – כי הנהנה מן ההקדש יקרא מעילה, וכן: מריתם פי (במדבר כ"ז:י"ד) – כי הוא צוה: ודברתם אל הסלע לעיניהם, והטעם בשמי שאתקדש לעיניהם. או, שניתם דברי, מן: ותמר את משפטי (יחזקאל ה':ו'), כי לא צויתי שתאמרו ככה. ויהיה: לא האמנתם בי (במדבר כ':י"ב) – יוצא אל בני ישראל. או, הוא לשון חזוק: לא התחזקתם להקדישני לעיניהם, מן: ואמנה על המשוררים (נחמיה י"א:כ"ג), היתד התקועה במקום נאמן (ישעיהו כ"ב:כ"ה). |
|
| במדבר כ"א:י"ג-י"ח | כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי – היה ארנון שם עיר למואב, והוא בשלם תחום האמורי תחלת גבול מואב, ויושבת על נחלים נוזלים ממנה. ודרך הפשט: בספר מלחמות י"י – כי היו בדורות ההם אנשים חכמים כותבים סיפור המלחמות הגדולות, כי כן בכל הדורות, ובעלי הספרים היו נקראים מושלים, שנושאים בהם משלים ומליצות, והנצחונות הנפלאים בעיניהם מיחסים המלחמות ההם לי"י כי לו המה באמת. והנה גבורת סיחון במואב היתה נפלאת להם, וכתבוה בספר, ואמרו בה מליצות את והב בסופה וגו', ונשאו בה משל: בואו חשבון וגו' (במדבר כ"א:כ"ז). ושם עיר אחת מן הערים שהיו למואב: והב, ואשד הנחלים – מדרון הנחל, כל אשד הנחלים נגרים ונמשכים מן אשדות הפסגה (דברים ג':י"ז), וכן: ההר והנגב והשפלה והאשדות (יהושע י':מ'). בסופה – מן: בסופה ובשערה (נחום א':ג'). והנה כאשר לכד סיחון ערי מואב כתבו המושלים בספר שקראו מלחמות י"י: את והב בסופה, או שכתבו: נלחם י"י את והב בסופה, ואת הנחלים אשר לארנון, ושפל הנחלים אשר נטה למושב ער, ונשען האשד לגבול מואב, את הכל השמיד י"י בסופה ובסערה, כי בא עליהם סיחון פתאום, פרסות סוסיו כצר נחשבו, וגלגליו כסופה. וכן אמרו: כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון (במדבר כ"א:כ"ח). והנה הכתוב מביא ראיה מספר המלחמות כי ארנון הוא גבול מואב, ואסור לישראל, וכל הנחלים והאשדות עד ארנון מותרים להם, כי סיחון לקח ממלך מואב כל ארצו עד ארנון, ולא ארנון בכלל, ונשאר ארנון למואב, והוא יגבול בו, כדכתיב: ולראובני ולגדי נתתי מן הגלעד ועד נחל ארנון תוך הנחל וגבול (דברים ג':ט"ז). וכן אמר יפתח: ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב כי ארנון גבול מואב (שופטים י"א:י"ח). וטעם ומשם בארה – יחזור למעלה לומר כי חנו מעבר ארנון, ומשם נסעו והקיפו בארה, כי לא נכנסו בארנון וממנו והלאה כי הוא גבול מואב הנשאר, וקורא בכאן שם המקום על שם הנס ואין שמו כן במסעים. וטעם וממדבר מתנה – כדברי אנקלוס, והוא לשון קצר יבא בשירות. יאמר כי מן המדבר אשר הוא ארץ ציה וצמאון, המתנה הזאת לנו, ומן המתנה לנחלים, ומן הנחלים לבמות, עד הפסגה הנשקפה על פני הארץ שהיא כלה ילל ישימון, אין בה נחל אחר, ולא מקור נובע זולתי זה. והוא בארה של מרים על דעת רבותינו (במדבר רבה י"ט:כ"ה-כ"ו), או, באר שיצא על פי משה מפי הגבורה, ולא שאלוהו ישראל, והשם אמר לו: אסוף את העם ואתנה להם מים (במדבר כ"א:ט"ז), ונחלים ישטופו ממנה והלכו למרחקים. |
|
| במדבר כ"א:כ"ו-כ"ח | כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא – כלומר עתה כאשר נלחמו בו ישראל עירו של סיחון מלך האמורי היתה, כלומר עיר מושב המלך, כי הוא נלחם במלך מואב הראשון אשר מלך עליהם לפני מלֺך מלך. או, הראשון – קודם לבלק שהוא מלך למואב בעת ההיא (במדבר כ"ב:ד'). ויקח סיחון את כל ארצו מידו עד ארנון וחשבון בתחלת גבול הכבוש, על כן תחשב לאמורי, ולא הוזהרו ישראל על ארץ מואב ובני עמון, רק על הארץ אשר היא בידם בעת הצואה. והביא הכתוב ראיה כי חשבון עיר סיחון היא, כי המושלים יאמרו: בואו חשבון, כי בעת שנלחם סיחון במלך מואב לכד תחלה עיר חשבון ונחרבה העיר, אחרי כן בנה אותה לבית מלכות. וזה טעם: אשר יושב בחשבון (במדבר כ"א:ל"ד). וכן נאמר בספר יהושע: סיחון מלך האמורי אשר מלך בחשבון (יהושע י"ג:י'). והיו המושלים אומרים לאמורי: בואו חשבון ותשבו בה תבנה ותכונן אחרי חורבנה עיר סיחון אשר המלך עליה. ואחר שישב סיחון בחשבון, אסף שם את חילו וילכוד מגבול מואב עד ארנון, וארנון בכלל. על כן יאמרו המושלים: כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון אשר יושב בה ואכלה ער מואב ובעלי הבמות אשר בארנון – שלכד סיחון ממואב עד ארנון. וכל במות הארץ ובעלי הבמות כענין: ובמות עולם למורשה (יחזקאל ל"ו:ב') ולקח עוד מבני עמון, מארנון ועד היבוק, כמו שנאמר ביהושע: ויתן משה למטה גד, יעזר וכל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון עד ערוער (יהושע י"ג:כ"ד-כ"ה), והיא הארץ שהיה מלך בני עמון תובע ליפתח, כמו שאמר: כי לקח ישראל את ארצי מארנון ועד היבוק ומן המדבר עד הירדן (שופטים י"א:י"ג, שופטים י"א:כ"ב). |
|
| במדבר כ"ב:כ"ג (×2) | ותרא האתון את מלאך י"י – מלאכי השם השכלים הנבדלים לא יראו לחוש העינים, כי אינם גוף נתפש במראה. וכאשר יראו לנביאים או לאנשי רוח הקודש כדניאל, ישיגו אותם במראות הנפש המשכלת, כאשר תגיע למעלת הנבואה או למדרגה שתחתיה, אבל שיושגו לעיני בהמה אי איפשר. על כן תוכל לפרש: ותרא האתון – כי הרגישה בדבר מפחיד אותה מלעבור, והוא המלאך אשר יצא לשטן, כענין: ולבי ראה הרבה חכמה ודעת (קהלת א':ט"ז) – שיאמר על ההשגה לא על הראות. וכאשר אירע בה הנס ושם לה הבורא הדבור, אמרה לבלעם: ההסכן הסכנתי לעשות לך כה (במדבר כ"ב:ל') אבל לא ידעה למה עשתה עתה כן, כי לאונסה נעשה בה כך, ולפיכך לא אמרה לו: הנה מלאך השם עומד לנגדי וחרבו שלופה בידו, כי לא עלתה השגתה לדעת זה כלל. ואמר: ותרא את מלאך י"י וחרבו שלופה בידו – לא שתראה חרב אף כי מלאך, אבל ירמוז הכתוב כי מפני היות המלאך נכון להכות בהם, חרדה חרדה גדולה, נדמה לה כאלו באים לשחוט אותה. ואם נאמר כי המלאכים הנראים בדמות אנושי כאשר הזכרתי בפרשת וירא (רמב"ן בראשית י"ח:ב') יושגו אף לעיני הבהמות, אם כן, איך לא יראנו בלעם, ולא הֻכה בסנורים. אבל יתכן שהוסיף בהשגת עיניה מי שהוסיף בה הדבור, וראתה כאדם. ולא הזכיר בה הכתוב: ויגל השם עיני האתון כאשר הזכיר באדניה, כי הענין כולו באתון נס גדול כבריאה חדשה בנבראים בין השמשות, אינו נקרא גלוי עינים בלבד. אבל רבותינו (משנה אבות ה':מ"ו) לא יזכירו בנסים רק פתיחת פיה. וטעם הנס הזה להראות לבלעם מי שם פה לאדם או מי ישום אלם (שמות ד':י"א), להודיעו כי השם פותח פי הנאלמים, וכל שכן שיאלם (ברצונו) פי המדברים, גם ישים בפיהם דברים לדבר כרצונו, כי הכל בידו, ולהזהירו שלא ילך אחר נחש וקסם ויקללם בהם כי מנחש וקוסם היה. |
|
| במדבר כ"ב:מ"א | ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם – היה מעלה אותו במקום אשר יראנו כדי שיתכוין אליו בקללתו, ולא תפרד נפשו מהם, כי אלה מכחות הנפש להיות דבקה בעת הראייה כידוע מענין החכמים (בבלי ב"ק קי"ז): דלי לי גבינאי דבעינא למחזייה דלי ליה יהב ביה עיניה ונח נפשיה. והגיד הכתוב שלא ראה כל המחנה, כי היו חונים ארבעה דגלים לארבע רוחות השמים. ובפעם השנית אמר לו בלק: אפס קצהו תראה וכולו לא תראה (במדבר כ"ג:י"ג), כלומר גם בפעם הזאת לא תראהו כולו גם הוא הדבר המונע ממך קללתם, אבל קבנו לי משם אם תוכל, כי אין לי מקום להראותו כולו משם. חשב בלק אולי יש באחת הקצוות דגל אנשים צדיקים וטובים אשר אין השם חפץ דכאו. ויתכן עוד לפרש כי בפעם הראשון ראהו כלו, כי במות בעל מקום גבוה, וראו שניהם משם קצה העם, ובנו שם המזבחות (במדבר כ"ג:א'), והלך בלעם אל ראש הגבעה אשר בהר ההוא וירא את כולו, וזה טעם: וילך שפי (במדבר כ"ג:ג') – שהלך אל שפי שבו, כדברי ר' אברהם. |
|
| במדבר כ"ה:ה' (×2) | הרגו איש אנשיו – כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים. ודייני ישראל שבע רבוא ושמונת אלפים וכו' כדאיתא בסנהדרין (בבלי סנהדרין י"ח). לשון רבינו שלמה. ולא הבינותי זה שיהיו הנצמדים שנדונו רבים מחמשה עשר רבוא, רובע ישראל. וחלילה, שאין דיני נפשות בדיין אחד, אלא בסנהדרין של עשרים ושלשה, ועדיין יהיו מרובים, ואין החסרון בחומש הפקודים (במדבר כ"ו:נ"א) כל כך, וכל הנצמדים מתו, כדכתיב: כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו י"י אלהיך מקרבך (דברים ד':ג'). אבל פירוש: איש אנשיו – שיהרגו השופטים כל הנצמדים, כל בית דין ובית דין ידין את שבטו ואת אלפו, כדכתיב: ואקח את ראשי שבטיכם ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושוטרים לשבטיכם (דברים א':ט"ו). אחרי כן מצאתיה בגמרא ירושלמי בפרק חלק (ירושלמי סנהדרין י':ב') כך: וכמה הן כל שפטי ישראל, שבע ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות. אמר לון: כל חד מנכון יקטול תרין, נמצאו ההרוגים חמש עשרה רבוא ושמונת אלפים ומאתים. אם כן, נאמר לדעתם שנתרבו ישראל בין מנין למנין הרבה מאד. והנכון בעיני בענין הפרשה: כי מתחלה נאמר: ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף י"י בישראל (במדבר כ"ה:ג'), כי יצא הקצף מלפניו החל הנגף, והשם ברחמיו אמר למשה שישפטו השֺפטים ויתלו הנצמדים, ולא יספה האף צדיק עם רשע, ומשה צוה כן לשופטים. וכאשר נאספו כל העדה פתח אהל מועד לעשות כדבר משה, ועוד הנגף הווה בהם, והנה העז השמעוני הזה, ויקרב אל אחיו את המדינית (במדבר כ"ה:ו') למרוד במשה ובשופטים, ולעשות כן בפרהסיא, כי נשיא וגדול היה, ורבים עוזרים לו. או, כמו שאמרו רבותינו (בבלי סנהדרין פ"ב) שאמרו לו שבטו: אנו נדונים מיתה, ואתה שותק. והנה התחילו משה והשופטים לבכות, ויעמוד פינחס ויפלל ותעצר המגפה (תהלים ק"ו:ל') ולא נדון אחד מכל העם ביד השפטים, כי השם אמר: והוקע אותם וישב חרון אף י"י מישראל (במדבר כ"ה:ד'), וכבר שב אפו. ולכך לא הזכיר הכתוב: ויעשו כן שופטי ישראל. ויתכן שתהיה כונת האגדה הנזכרת לומר שהיו ההרוגים לפי המצוה יותר מחמש עשרה רבוא, לומר שהיו החוטאים רבים אבל חסך עליהם ענין פינחס, והנה נשארו מן הנצמדים, והקב"ה השמידם אחרי כן טרם עברם את הירדן, וזהו שכתוב: כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו י"י אלהיך מקרבך ואתם הדבקים בי"י אלהיכם חיים כלכם היום (דברים ד':ג'-ד'). |
|
| במדבר כ"ו:מ"ב | וטעם אלה משפחות דן למשפחותם – כי היו לשוחם בנים, עשו משפחות נקראות בשם אבי המשפחה, אבל היו כולם מתייחסות אל שוחם הראש, והיו נקראות אליו בשמו, כאמרך: לדניאל משפחת דניאל השוחמי, ליחזקאל משפחת יחזקאל השוחמי, והנה הן משפחות רבות, משפחה אחת אצל השוחמי, ולכן ייחס את כולן אליו. ועל דעת האומרים כי ליורדי מצרים יתיחסו, היו משפחות רבות נקראות בשם אבותם שנולדו במצרים, ובכאן לא היה מיחס אותם אלא לשוחמי כי הוא יורד מצרים לבדו. |
|
| במדבר כ"ו:נ"ד (×5) | לרב תרבו נחלתו – לשבט מרובה באכלוסין נתנו חלק רב, ואף על פי שלא היו החלקים שוים, שהרי לפי רבוי השבט חלקו החולקין, לא עשו אלא על ידי גורל והגורל על פי רוח הקדש. לשון רבינו שלמה. ומדרש רבותינו בכתוב הזה אינו כן, אלא אמ' בסיפרי (ספרי במדבר כ"ו:נ"ד) לרב תרבו נחלתו – הרי שיצאו עמו עשרה ממצרים ובכניסתן לארץ נמצאו חמשה וכו'. וכן בגמרא מפורש שאין משמעותו אצל חכמים לחלק בין שבט לשבט כלל, כמו שאמרו (בבלי בבא בתרא קי"ז): בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים, היינו דכתיב: לרב תרבו נחלתו וכו'. ועוד, שכבר כתבתי בסדר ויחי יעקב (רמב"ן בראשית מ"ח:ו') כי בגמרא בפרק יש נוחלין (בבלי ב"ב קכ"ב) העלו בפירוש שלא נתחלקה לקרקפתא דגברי, אלא לשבטים נתחלקה, שנים עשר חלקים שוים עשו ממנה, ונטל כל שבט החלק שיצא לו הגורל עליו. וזהו מה שצווחו בני יוסף שאמרו: מדוע נתת לי גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב (יהושע י"ז:י"ד), ולא הוסיף להם יהושע כלום, אבל אמר לו: עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים (יהושע י"ז:ט"ו), לומר שיתפשו להם מן הארץ שלא נכבשה להם, וירחיבו בה את גבולם. וזהו שאמר: לשמות מטות אבותם ינחלו, בין רב למעט (במדבר כ"ו:נ"ה-נ"ו) – שיקחו כל המטות בשוה, בין שהוא מרובה באכלוסין או ממועט בהן. ויהיה פירוש לרב תרבו נחלתו – באנשי השבט עצמו. או כפי מדרשו שנתחלקה ליוצאי מצרים, הרי שיצאו עמו עשרה בנים ממצרים ובכניסתן לארץ נמצאו חמשה, קורא אני עליו: לרב תרבו, כלומר שאם מתו אותם עשרה שהיו בני עשרים שנה ביציאתן ממצרים, ונולדו להם חמשה בנים במדבר, או שהיו טפלים ונעשו בני עשרים, קורא אני עליו: לרב תרבו, כלומר לרב ביציאת מצרים תרבו, אף על פי שהוא עכשיו ממועט, הרי שיצאו עמו חמשה ובכניסתן לארץ נמצאו עשרה קורא אני עליו למעט תמעיטו, כדאיתא בסיפרי. אבל ראיתי שם דקתני לפי פקודיו – מגיד שלא נתחלקה ארץ ישראל אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא. וכן הוא אומר: וידברו בני יוסף את יהושע לאמר מדוע נתת לי גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני י"י (יהושע י"ז:י"ד), מה הוא אומר: ויאמר אליו יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך בארץ הפרזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים (יהושע י"ז:ט"ו). זהו לשון הבריתא הזו, ונראה ממנה שנתחלקה הארץ לגולגלותם כדברי הרב, אבל לפי הגמרא משבשתא היא. ועוד, שאם כן מה יצעקו בני יוסף, והלא נתן להם לפי מנינם המרובה כשאר כל השבטים. ולפי דעתי: יש בבריתא הזו קצור, והוא ממה שאמרו בגמרא (בבלי ב"ב קי"ח): דמשום טפלים דנפישי להו צווחו בני יוסף. וביאור הענין כי בני יוסף כשני שבטים נטלו, בני אפרים חלק אחד ובני מנשה חלק אחד, כי כן כתוב (יהושע י"ד:ד'). ואין אחד משבטיהם והכתוב שאמר: מדוע נתת לנו גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב (יהושע י"ז:י"ד), לדברי הכל אי איפשר שישאר בנגלה מפשוטו, כי אם חלק להם הארץ לגולגלותם, כדברי רבינו שלמה, הנה לקחו דים, וכמו שהם עם רב לקחו חלק רב. ואם לשבטים אי איפשר שלא נתן להם יהושע חלק בכורתם, שלא היה עובר על צואת יעקב, וגם הקב"ה צוה בתורה לשבטי אפרים ומנשה. ועוד כתוב מפורש כי שני גורלות נתן להם, דכתיב: ויהי גבול בני אפרים למשפחותם (יהושע ט"ז:ה'), וזאת נחלת בני אפרים למשפחותם (יהושע ט"ז:ח'), ובבני מנשה: ויהי הגורל לבני מנשה (יהושע י"ז:א'), ויהי גבול מנשה (יהושע י"ז:ז') ככל הנאמר בשאר השבטים. אבל אמרם: גורל אחד וחבל אחד (יהושע י"ז:י"ד) – לומר כל מה שנתת לשנינו ראוי לאחד בגורלו, והזכירו זה הלשון לפי שיהושע הפיל תחלה גורל אחד לשניהם, שנאמר: ויצא הגורל לבני יוסף מירדן יריחו וגו' עד והיו תוצאותיו ימה (יהושע ט"ז:א'-ג'), ושם נאמר: וינחלו בני יוסף מנשה ואפרים (יהושע ט"ז:ד'), כלומר שנחלו שניהם בגורל הזה, ואחרי כן חלק אותו הגורל בין שניהם בגורל, כמו שאמר שם: ויהי גבול בני אפרים וגו' (יהושע ט"ז:ה'), וכתיב: ויהי הגורל לבני מנשה וגו' (יהושע י"ז:א'). על כן אמרו: הנה הגורל האחד הראשון ראוי לכל אחד משנינו, כי עם רב אנחנו, ומדוע חלקת אותו אחרי כן לשני חלקים, והיתה הטענה מפני הטפלים שנתרבו בהם על דרך הגמרא. ולפי דרך הפשט נראה לי כי הצוחה הזאת היתה של בני מנשה, אלא שבאו לפניו שני השבטים יחד. וכן: ויגשו בני יהודה אל יהושע {בגלגל} ויאמר אליו כלב בן יפונה (יהושע י"ד:ו') – הדין לאחד וכל השבט יתרעם עמו. והיתה הטענה לבני מנשה מפני שאין בכל השבטים מי שהשאיר ערים רבות וגדולות לכנעני כאשר השאיר מנשה שלשת הנפת (יהושע י"ז:י"א), תלתא פלכין, וראיה לדבר כי לאחר שכתוב: ולא יכלו בני מנשה להוריש את הערים האלה (יהושע י"ז:י"ב), שם כתוב: וידברו בני יוסף (יהושע י"ז:י"ד), כי מתחלה לא נתרעמו עד שעשו עמהם מלחמה ולא יכלו להם. ויתכן שזה טעם: גורל אחד וחבל אחד (יהושע י"ז:י"ד) – אמרו מפני שהפלת לשנינו תחלה גורל אחד, נפל חבלנו יחד, ואירע חלק שנינו במקום הזה הקשה, ואלו עשית לנו שני גורלות כנהוג בכל שני שבטים היה יוצא במקום אחר שהוא נוח לכבוש. ואמר להם יהושע שאם יעלו ביער הפרזי והרפאים יבררו להם שם כל מה שירצו, וירחיבו את גבולם (יהושע י"ז:ט"ו), וחזרו הם ובארו דבריהם ואמרו לו: גם ההר לא יספיק לנו כי רכב ברזל בכל הכנעני שנתת לנו בארץ העמק (יהושע י"ז:ט"ז). ואז אמר להם יהושע כי לא יתן להם בהר גורל אחד, אבל יהיה להם ההר כולו, והיער הגדול ששם, ויבררו להם ממנו כל צרכם, ויהיו להם כל תוצאות גבולי ההר, ויורישו משם הכנעני כי רכב ברזל לו והוא חזק (יהושע י"ז:י"ז-י"ח) ואין שאר השבטים חפצים בו, אבל הם שני האחים שהם עם רב וכח גדול להם, הם יעזרו זה את זה והם יירשוהו. וסוף דבר שלא שמע אליהם ולא הוסיף להם כלום, כי כן הדין. והנה הצרך הרחיב דברינו בענין הזה ועוד כתבנוהו בראיות בפרשת ויחי יעקב. והכלל, כי הדין שהעלו בגמרא הוא אמת ובו ראוי לפרש המקראות ועוד הכרחנו הענין בראיות בפרשת ויחי יעקב. והנה פירוש הפרשה: לאלה הנזכרים למשפחות תחלק הארץ בנחלה במספר שמות (במדבר כ"ו:נ"ג) שיתנו לכל זכר לגולגלותם חלקו, לרב תרבה נחלתו, שיחלקו ארץ ראובן לארבעה חלקים, למשפחת החנוכי הרבה, על דרך משל, נרבה נחלתו, ולמשפחת הפלואי המועטת נמעיט. כי איש לפי פקודי המשפחה יותן נחלתו, ותטול כל המשפחה במקום אחד. ומן הטעם הזה מנאם כאן למשפחות. ולפיכך הזכירו חכמים (ספרא ויקרא כ"ה:א') חלקו למשפחות ולא חלקו לבית אבות עדיין חלקו לבית אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את שלו וכו'. |
|
| במדבר כ"ו:נ"ט | וטעם אשר ילדה אותה ללוי במצרים – על דרך הפשט: לפי שכל בני יעקב עם כל בניהם ובנותיהם באו למצרים, ואין בהם מי שהוליד אחרי כן שם זולתי לוי שהוליד אם הבנים שמחה, כי אחר השם לידתה כי לא הגיע הקץ, כאשר פרשתי כבר (בראשית מ"ו:ט"ו). |
|
| במדבר כ"ז:ג' | והוא לא היה – לפי שבאות לומר: בחטאו מת, נזקקו לומר לא בחטא מתלוננים ולא בעדת קרח שהצו על הקב"ה, אלא בחטאו לבדו, לא החטיא אחרים עמו. לשון רבינו שלמה. ולא פירש למה היו באות לומר: בחטאו מת, אלא שתאמרנה: אבינו מת במדבר ובנים לא היו לו, כי כן הראוי להאמר. אבל על דעת רבותינו (בבלי ב"ב קי"ח) הוצרכו לומר שלא היה בעדת קרח לפי שעדת קרח לא היה להם חלק בארץ, וכן למתלוננים שבעדת קרח, כי נשמע זה בעם מבית דינו של משה. וכך פירש ר' אברהם ואמר: חשבו הבנות כי לא יירשו הנועדים על י"י. ודעתי על דרך הפשט: שאמרו ככה בעבור כי חשבו שמשה רבינו היה שונא עדת קרח יותר מכל החטאים אשר מתו במדבר, שהם הקמים כנגדו והכופרים בכל מעשיו, וחשבו אולי בשנאתו אותם יאמר אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו, יזכר עון אבותם אל י"י (תהלים ק"ט:י"ב-י"ד). על כן הודיעוהו שאינו מהם, ורמזו עוד שאינו במתי המגפות, אבל מת במדבר על מטתו. וטעם: כי בחטאו מת – אמרו מת במדבר בעונו שלא זכה ליכנס לארץ, או כדברי רבי יהודה הלוי המשורר ז"ל שפירש שהוא דבק עם: ובנים לא היו לו, כאשר יאמר היום: בעונות אירע כך וכך. |
|
| במדבר ל':א' | ויאמר משה אל בני ישראל – להפסיק הענין, דברי רבי ישמעאל. לפי שעד כאן דבריו של מקום ופרשת נדרים מתחלת בדבורו של משה, הוצרך להפסיק הענין לומר שחזר משה ואמרה לפרשה זו לישראל, שאם לא כן יש במשמע שלא אמר להם זו אלא בפרשת נדרים התחיל דבריו. לשון רבינו שלמה. ולא הבינותי זה, שכך כתוב: וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל (ויקרא כ"א:כ"ד) בסוף פרשת המומין, ואמר בסוף פרשת המועדות: וידבר משה את מועדי י"י אל בני ישראל (ויקרא כ"ג:מ"ד). אבל כפי פשוטו, בא הכתוב לומר כי אף על פי שהפרשה הזו בתורת הקרבנות, לא ייחד בה אהרן ובניו כאשר הוא בפרשיות שבתורת כהנים, אבל אמר אל כל בני ישראל יחדו ככל אשר צוה י"י את משה, בין בדין שביתת המלאכה, בין בתמידין ובמוספין ובנדרים ונדבות, כי כן נאמר לו: צו את בני ישראל (במדבר כ"ח:ב'). והטעם: מפני שהמצוה לאחר ביאתם בארץ והיא אזהרה לישראל כולם שישמרו במועדם התמידין והמוספין ויקריבו הנדרים והנדבות. ועוד, כי עיקר המצוה להיות הימים נזכרים ונעשים לשבות בהם מכל מלאכת עבודה. והפרשה הזאת שוה עם פרשת המועדים שבתורת כהנים (ויקרא כ"ג), שם נאמר בתחלה: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם (ויקרא כ"ג:ב'), ובסוף: וידבר משה את מועדי י"י אל בני ישראל (ויקרא כ"ג:מ"ד). ובכאן ככה בתחלה: צו את בני ישראל ואמרת אלהם (במדבר כ"ח:ב'), ובסוף: וידבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה י"י, ולא הזכיר: מועדי י"י, בעבור שהוזכרו בכאן בפרשה דברים אחרים שאינן במועדי י"י, כגון תמידי החול ומוספי השבת וראשי חדשים. והמדרש שדרש בו רבי ישמעאל מפני שאין הכתוב צריך לומר במשה שאמר לבני ישראל ככל אשר צוה אותו השם, ואין הדרך בתורה שיאמר כן בכל פרשה ופרשה. ולכך ידרשו בוידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל (ויקרא כ"א:כ"ד) – הזהיר אהרן על ידי הבנים, ואת הבנים על ידי ישראל, ואת ישראל זה על ידי זה (ספרא ויקרא כ"א:כ"ד). ובפרשת המועדות עשו מדרשים רבים (ספרא ויקרא כ"ג:מ"ד): מלמד שהיה משה אומר להם לישראל הלכות הפסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות החג בחג, בלשון שהוא שומע בו הוא אומר להם לישראל, כל הפרשיות נאמרו בענין אחד. ר' יוסי הגלילי אומר: מועדי י"י נאמרו, ולא נאמרה שבת בראשית עמהם. בן עזאי אומר: מועדי י"י נאמרו, ולא נאמרה פרשת נדרים עמהם. רבי אומר: מה תלמוד לומר וידבר משה את מועדי י"י אל בני ישראל (ויקרא כ"ג:מ"ד), לפי שלא למדנו אלא על הפסח ועל התמיד שידחו את השבת, שנאמר בהם: במועדו, ושאר קרבנות צבור לא למדנו, תלמוד לומר: אלה תעשו לי"י במועדיכם (במדבר כ"ט:ל"ט), לעֺמר ולקרב עמו ולשתי הלחם ולקרב עמהם לא שמענו, וכשהוא אומר: וידבר משה את מועדי י"י אל בני ישראל (ויקרא כ"ג:מ"ד) קבע מועד לכולם. עד כאן בתורת כהנים. ואיפשר לומר כי מדרשו של ר' ישמעאל שאמר: להפסיק הענין, הוא מדרשו של בן עזאי שאמר: מועדי י"י נאמרו ולא נאמרה פרשת נדרים עמהם, לומר שאין דין המועדות כדין פרשת הנדרים שנאמרה אל ראשי המטות, לומר שיחיד מומחה מתיר את הנדר, וכן שלשה הדיוטות, אבל המועדות צריכין קידוש בית דין משלשה מומחין כמו שמפורש בבבא בתרא (בבלי בבא בתרא קכ"א). דרש בן עזאי החילוק הזה שביניהם ממיעוט מועדי י"י, ודרשו רבי ישמעאל מן הכתוב היתר הזה, שלא בא אלא להפסיק ענין המועדות מענין הנדרים. שניהם אמרו דבר אחד, ומשמעות דורשין איכא ביניהו. והנכון בעיני: כי אין כונתו אלא לומר שאם השלים פרשת המועדות באלה תעשו לי"י במועדיכם (במדבר כ"ט:ל"ט), ויתחיל: וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה י"י (במדבר ל':ב'), היה באפשר שיחזיר הכתוב למעלה לומר שדבר משה אל ראשי המטות זה הדבר אשר צוה י"י בתמידים ובמוספים הנזכרים, ולא יהיה: אל ראשי המטות נדרש לפניו על פרשת הנדרים, ולפיכך הפסיק וסיים בפרשה של מועדות: ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה י"י את משה, ויתחיל בפרשת הנדרים שדבר משה אל ראשי המטות: זה הדבר אשר צוה י"י. וזהו האמת שכך פירוש להפסיק הענין במקומות רבים בסיפרא ובסיפרי. וכבר הזכיר רבינו שלמה (רש"י במדבר ל"א:י"ז) מה שאמרו שם בסיפרי (ספרי במדבר ל"א:מ"ה): הרוגו (במדבר ל"א:י"ז) למה נאמר, להפסיק הענין, דברי רבי ישמעאל. שאם קורא אני: הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר וכל הטף בנשים (במדבר ל"א:י"ז-י"ח), איני יודע באיזה ענין הכתוב מדבר, לכך נאמר: הרוגו (במדבר ל"א:י"ז) להפסיק הענין, דברי רבי ישמעאל. וכן במקומות אחרים בתורת כהנים. |
|
| במדבר ל':ג' (×3) | ידור נדר – האומר הרי עלי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני. יכול אפילו שיאכל נבלה, קורא אני עליו: ככל היוצא מפיו יעשה, תלמוד לומר: לאסור איסר – לאסור את המותר, ולא להתיר את האסור. לשון רבינו שלמה. ולשון סיפרי (ספרי במדבר ל':ג') אינו כן, אלא שנו על לאסור איסר – יכול אפילו נשבע לאכול נבלות וטרפות שקצים ורמשים, קורא אני עליו: ככל היוצא מפיו יעשה, תלמוד לומר: לאסור איסר על נפשו – לאסור את המותר, ולא להתיר את האסור. הזכירו הדבר הזה בשבועות, והרב החליפו לנדרים. ולפי דעתי: שלא נזהר, שהרי אמרו (בבלי נדרים ב') בנדרים דהוא איסור חפצא עליה, ולפיכך אינן חלין על דבר שאין בו ממש, כגון: נדר עלי שלא אדבר עמך, או שלא אלך, או שלא אישן, וכיוצא בהן. וכיון שהדבר כן, נראים הדברים שאפילו בדבר הרשות, אם אמר: נדר עלי שאוכל היום או שאוכל ככר זה, אינו נדר, שאין הדבר חל על החפץ כלל, אלא עליו שיעשה. ולא הוזכרו נדרים בגמרא בקום ועשה כלל, ואל תשיבני נדרי וכן 'לאסור את המותר ולא להתיר את האסור', אין ראוי להזכירו בנדרים, לפי שהם חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, והאומר בנדר סוכה שאני עושה, תפילין שאני מניח, אסור ואף על פי שעובר על מצות עשה. וכן המדיר את אשתו מתשמיש המטה אסור (בבלי נדרים י"ד) אף על פי שמבטל מצות לא תעשה. וכך הם חלים בקיום לא תעשה, כגון שנדר שלא לאכול נבלה ממה ששנינו (בבלי נדרים י"ז) יש נדר בתוך נדר וכו', נמצא שהנדר חל לאסור את האסור, ולהתיר לעצמו שלא יעשה מה שהוא אסור לו לעבור עליו, אלא שאינן חלים לעבור בידים על לא תעשה. אבל השבועות אינן כלל אלא לאסור את המותר, אינן נוהגות בדבר מצוה כלל, לא בבטול מצות לא תעשה ולא בקיומו, ולא בביטול מצות עשה, כגון שבועה שלא אעשה סוכה ושלא אניח תפילין. ואפילו בקיום מצות עשה אינן חלות, שאלו נשבע לקיים את המצוה ולא קיים אינו מתחייב בה משום שבועה, ולא מלקות, ולא קרבן, אלא דשרי ליה לזרוזי נפשיה (בבלי נדרים ח'), דכתיב: נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך (תהלים קי"ט:ק"ו). ומפני כן, בשבועות בלבד הוא נדרש לאסור איסר על נפשו. והלכות גדולות הן הבקי ימצאם במקומותם. וטעם ידור נדר לי"י – איננו כמו: אשר נשבע לי"י (תהלים קל"ב:ב'), כי הוא כמו: וישבע לו (בראשית כ"ד:ט') – שנשבע אליו לצרכו, אבל בשבועה יאמר: ובשמו תשבע (דברים ו':י"ג), ואשביעך בי"י (בראשית כ"ד:ג'), כאשר נשבעתי לך בי"י אלהי ישראל לאמר כי שלמה בנך ימלוך אחרי (מלכים א א':ל'), השבעה לי באלהים הנה (בראשית כ"א:כ"ג). אבל בנדר לא יאמר: בי"י, אלא: לי"י, וכבר רמזו חכמים טעם הדבר בסיפרי (במדבר ל':ג'), אמרו: מה הפרש בין נדרים לשבועות, בנדרים כנודר בחיי המלך, בשבועות כנשבע במלך עצמו, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: חי י"י וחי נפשך אם אעזבך (מלכים ב ד':ל'). והסוד כי השבועה מלשון שבעה, כי בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה (משלי ט':א'), והנדר בתבונה ראשית דרכו קדם מפעליו (משלי ח':כ"ב). נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים, ולפיכך חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, והנה כל נדר לי"י וכל הנשבע בו. |
|
| במדבר ל"א:ב' | נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף – נגזר על משה שלא לעבור את הירדן, אבל מעבר הירדן עשה כל מצות ישראל – נצח שני מלכי האמורי הגדולים, וחלק את ארצם בנחלה, והוא ראוי שיעשה הנקמה בשונאי י"י, ואין על יהושע רק מצות הארץ. ועוד שחלק לו הקב"ה כבוד שיראה וישמח צדיק כי חזה נקם, וזה טעם: אחר תאסף אל עמך. ומשה חלק כבוד לפנחס שהתחיל במצוה ועליו לגומרה, ועשאו משוח מלחמה זו. ואין ראוי שילך אלעזר כי הוא הכהן הגדול. |
|
| במדבר ל"א:ו' | וישלח אותם משה אלף למטה – לא שלח שם כל עם הצבא ואף על פי שהיו המדינים עם רב והערים בצורות גדולות מאד. והטעם כי הנכשלים בבנות מדין היו רבים, ואינם ראויים לנקמת י"י, על כן בחרו אנשים צדיקים וידועים לשבטיהם. והנה משה לא צוה אותם מה יעשו, רק אמר להם: לתת נקמת י"י במדין (במדבר ל"א:ג'), וחשב שלא ישאירו בהם פליט ושריד כנקמת עמלק או כנקמת שבעה עממים, וכשראה שהשאירו הנשים והטף והבהמה קצף על הנשים היודעות משכב זכר, כי ראוי לפקודי החיל להרגן תחלת כל דבר גם לנקמה גם לדין התורה: ואת הבהמה תהרוגו (ויקרא כ':ט"ו), וכיון שראה שהעם חפץ בשלל, מחל על הטף בנשים ועל השלל. ויתכן עוד שנאמר כי משה נצטוה: צרור את המדינים (במדבר כ"ה:י"ז), ונקום נקמת בני ישראל (במדבר ל"א:ב'), ושלח שם מועטים להכות בערי הפרזי, וכל עץ טוב להפיל, וכל מעייני מים לסתום, וכל חלקה טובה להכאיב, כמנהג השוללים, ולא צוה להם דבר רק להנקם כאשר תמצא ידם. והשם אשר לו המלחמות נתן מדין ומלכיהם ועריהם בידם, ועל כן קצף על הנשים היודעות משכב זכר לא על דבר אחר, וצוה בטף הזכרים לנקמה. והנה קצף על פקודי החיל, וחלק כבוד לפנחס כי השם נתן לו את בריתו שלום (במדבר כ"ה:י"ב). ושנינו בסיפרי (ספרי במדבר ל"א:ט"ו): אמר לו פינחס: כשם שפקדתנו כן עשינו. ולא ידעתי מהו, שלא פקד אותם דבר בכתוב, ואלו פקד אותם ועשו היאך יכעוס, ואם פקד אותם חלילה שיעבור פנחס על מצותו, כי שאול אבד מלכותו על זה (שמואל א ט"ו:י"א). אבל היה הענין כמו שאמרתי, שפקדם לתת נקמת י"י במדין (במדבר ל"א:ג'), ואמר פינחס נקמה גדולה עשינו בהם. ואיפשר לפרש שאמר לו: כשם שפקדתנו מהר סיני בדין התורה: כי תצור אל עיר וגו' (דברים כ':י'-י"ח), כך עשינו בהם. ומשה קצף על הנשים הגדולות בעבור: הן הנה היו לבני ישראל (במדבר ל"א:ט"ז), והוסיף: כל זכר בטף (במדבר ל"א:י"ז) בעבור הנקמה. |
|
| במדבר ל"א:י"ט | אתם ושביכם – שיחטאו השבי בגדיהם הנוגעים בחלל, וכל בגד וכל כלי עור אשר בידם כדין ישראל, שלא יטמאו את העם בבגדיהם ובכליהם. כל הורג נפש וכל נוגע בחלל – ר' מאיר אומר בהורגו בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר, ולימדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת כאלו נגע במת עצמו, יכול אפילו זרק בו חץ והרגו, תלמוד לומר: וכל נוגע בחלל, הקיש הורג לנוגע, מה נוגע על ידי חיבורו אף הורג על ידי חיבורו. לשון רבינו שלמה. ולא נתכוונו דבריו אצלי, שאם הרגו בדבר המקבל טומאה של כלי שטף, אין האדם מטמא טומאת שבעה, ולא צריך הזאה לפי שהכלי אב לטומאה והאדם ראשון, ואם בכלי ברזל, כבר למדנו (בבלי פסחים י"ד:): לחרב שהוא כחלל להטמא טומאת שבעה. ואם סבר הרב שכיון שנגע בכלי בעוד שהוא מחובר במת, יטמא אותו כמת עצמו, טומאה בחיבורין מדרבנן היא בחיבורי כלים במת, כמו שמפורש במסכת נזירות בפרק שלשה מינין (בבלי נזיר מ"ב:). ולשונם בסיפרי כך הוא (ספרי במדבר י"ט:ט"ז): רבי מאיר אומר בהורגו בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר, שמטמא בהיסט, או אפילו זרק בו חץ והרגו, תלמוד לומר וכו'. ופירושה: שבא רבי מאיר ללמוד מכאן שהמת מטמא במשא, ואם הרגו במקל יד וברומח אפילו אין בו ברזל, ונשאו בהם בשעה שמת, מטמא אותו במשא טומאת שבעה. ולא נתכוון בדבר המקבל טומאה לכלי קיבול, אלא בדבר שהאדם מקבל בו טומאה מן המת עצמו כגון המשא. ורישא דבריתא התם (ספרי במדבר י"ט:ט"ז): מנין שמטמא בהיסט, אמרת קל וחומר, מה נבלה קלה הרי היא מטמאה בהיסט, מת חמור לא דין הוא שמטמא בהיסט, אי מה להלן טומאת ערב אף כאן טומאת ערב, אמרו מקום שמגעו טומאת שבעה היסטו טומאת שבעה, מקום שמגעו טומאת ערב היסטו טומאת ערב, רבי מאיר אומר וכו'. ומכאן יתברר פירושה שהיא לענין שאמרנו. הביא תנא קמא משא המת מן הקל וחומר, ואפילו לטומאת שבעה דלית ליה דיו, והביאו רבי מאיר מן הכתוב הזה דאית ליה דיו ולא אתי בק"ו, כדאיתא בבבא קמא בפרק כיצד הרגל (בבלי ב"ק כ"ד). |
|
| במדבר ל"ג:נ"ה | לשכים בעיניכם – ליתדות המנקרות עיניכם. תרגום של יתדות: שכים. ולצנינים – פותרים בו הפותרים לשון משוכת חדק (משלי ט"ו:י"ט), הסובבת אתכם לסגור ולכלוא אתכם מאין יוצא ובא. לשון רבינו שלמה. והנה ברור הוא כי שכים – קוצים חדים, מלשון: הסר משוכתו (ישעיהו ה':ה'), הנני שך את דרכך (הושע ב':ח'), הלא אתה שכת בעדו (איוב א':י'), ושמת שכין בלועך (משלי כ"ג:ב') – דבר חד מקוץ או מברזל. ולצנינים – גם כן סילון ממאיר, מלשון: ואל מצנים יקחהו (איוב ה':ה'), צנים פחים בדרך עקש (משלי כ"ב:ה') שחסרו אות הכפל. אבל הכונה בשכים בעיניכם – כמו: כי השוחד יעור פקחים (שמות כ"ג:ח'), וכן: ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י"ט:י"ד) על דעת רבותינו (ספרא ויקרא י"ט:י"ד). יאמר כי ינקרו עיניכם להטעות אתכם, ולא תראו ולא תבינו, וילמדו אתכם לעשות ככל תועבותיהם ולעבוד את אלהיהם, כמו שאמר: לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם (שמות כ"ג:ל"ג). ואחר שיהיו שכים בעיניכם ויטעו אתכם לשוב מאחרי, יהיו צנינים בצדיכם – שיכאיבו ויצערו אתכם לשלול ולבוז אתכם. ואחר כך: וצררו אתכם – שילחמו בכם ויביאו אתכם במצור, ואני אגלה אתכם מפניהם גלות שלימה, כי כאשר דמיתי לעשות להם על ידיכם, שיגלו כלם מן הארץ ולא תותירו מהם שם, ולא שמעתם בקולי, כן אעשה לכם, ולא אשאיר מכם בארץ גם אחד. וכענין הזה אמר יהושע: והיו לכם לפח ולמוקש ולשוטט בצדיכם ולצנינים בעיניכם עד אבדכם מעל האדמה (יהושע כ"ג:י"ג). אמר פח ומוקש – בטעות אשר יטעו אתכם, כמו: כי תעבד את אלהיהם כי יהיה לך למוקש (שמות כ"ג:ל"ג). ולשוטט בצדיכם – שייסרו אתכם בשוטים, לשלול ולבוז, ולהכאיב מאד. ולצנינם בעיניכם – הוא עורון עיני הלב, לטעות עוד אחרי אלהיהם עד אבדם מעל הארץ, כעניין: פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו (ישעיהו ו':י'). |
|
| במדבר ל"ה:י"ד | את שלש הערים – ואף על פי שבארץ כנען תשעת המטות וכאן אינן אלא שנים, השוה מנין ערי מקלט שלהם, דבגלעד נפישי רוצחין, דכתיב: גלעד קרית פועלי און עקובה מדם (הושע ו':ח'), לשון רבינו שלמה מדברי רבותינו (בבלי מכות ט'). ואף על פי שאין המקלט אלא בשוגגים היו שופכי דמים במרמה ומראים עצמם כשוגגים, והוצרך להרבות להם ערי מקלט לקלוט את כולם, שלא נודע מי המזיד. ואם כן צוה הקב"ה זה על העתיד, על דרך: וקם העם הזה וזנה (דברים ל"א:ט"ז), או שיאמרו שהיה אויר ארץ הגלעד מגדל רוצחים מאז היתה לגוי. ואני תמה, כי על דעת רבותינו (בבלי מכות י') הכתוב שאמר: ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר (במדבר ל"ה:ו') – כולם למקלט צוה בהן, והנה היו מהם בארץ כנען ל"ו ערים, ובעבר הירדן שש, וכולן קולטות לדעת רבותינו. והנה היו המקלטים לכל ארץ ישראל ביושר והשויה, כי ארבע ערי מקלט יגיעו לשבט, גם חשב שבט מנשה בארץ כנען מפני שרובו שם היה. ואולי בערי המועדה ריבה השם בעבר הירדן לכבוד משה שיבדיל הוא חציין, אבל בכללם במדה ובמנין היו. ועל דרך הפשט נראה בעיני כי ארץ עבר הירדן היתה גדולה מאד, כי הם שני מלכי האמורי הגדולים, שהמקראות מפליגים בהם, ואף כי עמון ומואב טהרו בהם, ומלכי ארץ כנען מלכי עיירות, כל מושל עיר יקראו לו מלך, כאשר אתה רואה: מלך ירושלם אחד מלך חברון אחד (יהושע י"ב:י'), וביניהם מהלך חצי יום. וכן הזכירו חכמים (שמות רבה ל"ב:ב'): בין בית אל לעי ארבעת מילין, לזו מלך ולזו מלך. ויתכן שכך היה המנהג בדורות ההם, כי כל אדון עיר יקרא מלך. או, היה לכבוד ארץ ישראל כמדרש רבותינו. מכל מקום לא היו מלכי ארצות רק מלכי עיר ועיר, וכן כתוב: שבעים מלכים בהונות ידיהם ורגליהם מקוצצים היו מלקטים תחת שולחני (שופטים א':ז'). והנה היתה עבר הירדן גדולה מאד, ראויה לשלש ערי מקלט ככל ארץ ישראל מן הירדן והלאה, והיו אלה השש ערים לבדן קולטות, והארבעים ושתים למגרשי הלוים לא למקלט. |
|