הוספות הרמב"ן לפירושו על התורה – שמות
| שמות ב':כ"ה | וירא אלהים את בני ישראל – פירש רבי אברהם: כי ראה החמס שהיו מצרים עושים להם בגלוי, וידע אלהים – העשוי להם בסתר. ורבינו שלמה פירש: וידע אלהים – נתן עליהם לב ולא העלים עינו מהם. ונכון הוא על דרך הפשט, כי מתחלה היה מסתיר את פניו מהם והיה לאכול, ועתה שמע אלהים נאקתם וראה אותם, לומר שלא הסתיר פניו עוד מהם, וידע את מכאובם וכל הנעשה להם, ואת כל הצריך להם. וכמוהו: ואתה את עבדך ידעת (דברי הימים א י"ז:י"ח). והאריך הכתוב להזכיר טענות רבות בגאולתם: וישמע אלהים את נאקתם, ויזכור אלהים את בריתו (שמות ב':כ"ד), וירא אלהים, וידע אלהים, כי ידעתי את מכאוביו (שמות ג':ז'). כי אף על פי שנשלם הזמן שנגזר עליהם לא היו ראויים להגאל, כמו שמפורש על ידי יחזקאל (יחזקאל כ':ח'), אלא מפני הצעקה קבל תפלתם ברחמיו. ועל דרך האמת: יש בכתוב הזה סוד גדול מסתרי התורה, לומר כי עלה ענויים למאור פניו וקרב אותם אל הדעת, כענין: בקרב שנים תודיע ברוגז רחם תזכור (חבקוק ג':ב'). ולכן יאריך הכתוב בזה אחרי שאמר כבר וישמע אלהים, ויזכור אלהים. ונתפרש הפסוק הזה ממדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות ע"ו), תבינהו משם. |
|
| שמות י':ב' | וטעם התעללתי – כי אני מצחק בו, שאני מכביד את לבו ועושה בו הנקמות, כטעם: יושב בשמים ישחק י"י ילעג למו (תהלים ב':ד'). והנה עתה הודיע הקב"ה למשה מכת הארבה ושיגיד אותה לפרעה, כי מה טעם: בא אל פרעה אם לא יאמר לו כלום, ולא נזכר רק בדברי משה אל פרעה, כי הכתוב קצר בזה, וכן קצר למעלה במכת הברד שסיפר דברי הקב"ה אל משה: התיצב לפני פרעה ואמרת אליו (שמות ט':י"ג), ולא הזכיר דברי משה אל פרעה כלל, כמו שפרשתי (רמב"ן שמות ט':י"ט), וסבת זה שלא ירצה להאריך בשניהם, ופעם יקצר בזה ופעם בזה. ובאלה שמות רבה (שמות רבה י"ג:ד') ראיתי: ולמען תספר באזני בנך – הודיעו הקדוש ברוך הוא למשה מה מכה יביא עליהם, וכתב אותה משה ברמז. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך – זו מכת הארבה, כמה דתימר: עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם וגו' (יואל א':ג'). |
|
| שמות י':י"ד | ואחריו לא יהיה כן – הכתוב מודיע אותנו מדרך הנבואה שאחריו לא יהיה כן. וכתב רבינו שלמה: ואותו שהיה בימי יואל, שנאמר בו: כמוהו לא נהיה מן העולם (יואל ב':ב'), למדנו שהיה גדול משל משה, אותו של יואל היה על ידי מינים הרבה, שהיו יחד ארבה חסיל ילק וגזם, אבל של משה מין אחד, וכמוהו לא היה ולא נהיה. וקשה עלי מאמר הרב, שהרי כתוב: ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה (תהלים ע"ח:מ"ו), וכתיב: אמר ויבא ארבה וילק ואין מספר (תהלים ק"ה:ל"ד). ואולי יאמר הרב שהיה מין הארבה של משה גדול משל יואל, ושאר המינים של יואל גדולים משל משה. ואלה דברים בטלים. אבל: בכל גבול מצרים נמשך, לפניו לא היה כן בו ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן שם. ויתכן כי בעבור היות ארץ מצרים לחה מאד ביאור, לא יהיה שם ארבה גדול, כי דרכו לבא בשני עצירת המטר, וכאשר הוא מוזכר ביואל (יואל א':כ'). וכתב רבינו חננאל בפירוש התורה שלו: מעת עתרת משה רבינו ועד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים, ואם יפול בארץ ישראל ויבא ויכנס בגבול מצרים אינו אוכל מכל יבול הארץ כלום עד עכשיו. ואומרין כי זה דבר ידוע הוא לכל באי עולם, בא וראה, כי בצפרדעים אמר: רק ביאור תשארנה (שמות ח':ה'), ולפיכך נשארו בו אלתמאסייח עד עכשו, אבל בארבה כתוב: לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים, ועל זה נאמר: שיחו בכל נפלאותיו (תהלים ק"ה:ב'). עד כאן לשון הרב. ודעתי בפשט הכתוב: כי בעבור שמכת הארבה רגילה לבא לפעמים בכל הדורות, ועוד שבאה זאת כדרך המקרים, כי רוח הקדים נשאו, בעבור זה אמר כי היה גדול מאד מכל אשר נהיה במקרה העולם, כי לפניו ואחריו איננו בא כמוהו, ובגדלו ידעו כי מכת האלהים היא שאין רגילות לבא כן באחד הזמנים, וגם אותו של יואל מכה מאת האלהים. |
|
| שמות י':י"ז | וטעם שא נא חטאתי – דרך כבוד למשה, כי הוא אלהים לפרעה (שמות ז':א') וגדול מאד בארץ מצרים (שמות י"א:ג'). והעתירו אל י"י אלהיכם – לשניהם, כי כן יאמר פרעה בכל פעם דרך מוסר, כי יודע פרעה כי משה הוא המעתיר, כי כן אמר לו: למתי אעתיר (שמות ח':ח'), והעתרתי אל י"י (שמות ח':כ"ה), אפרוש כפי אל י"י (שמות ט':כ"ט), כי לא ידבר משה בזה לשון רבים, שלא יוציא שקר מפיו. |
|
| שמות י':כ"ג | וטעם לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו – כי לא היה החשך הזה אפיסת אור השמש שבא שמשם והיה כמו לילה, אבל היה חשך אפלה, כלומר איד עב מאד שירד מן השמים, כי על כן אמר: נטה את ידך על השמים (שמות י':כ"א), להוריד משם חשיכה גדולה נופלת עליהם. והיתה מכבה כל נר, כאשר בכל החפירות העמוקות ובכל מקומות החשך העצום לא יתקיים הנר, וכן העוברים בהרי חשך לא יעמד להם שם הנר ולא האש כלל, ועל כן: לא ראו איש את אחיו ולא קמו, שאלמלא כן היו משתמשים בנרות, וזה שאמר הכתוב: שלח חשך ויחשיך (תהלים ק"ה:כ"ח), כי היה שלוח חשך, לא אפיסת אור היום בלבד. ויתכן עוד שהיה עב מאד מורגש שהיה בו ממש, כדברי רבותינו (שמות רבה י"ד:א'), כאשר יבא בים אוקינוס כעדות ר' אברהם. |
|
| שמות י':כ"ה | גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות – לא אמר משה זה על מנת להעשות, ולא עשה כן כלל, אבל הם דברי חזוק. יאמר כי תכבד מאד יד השם עליו ועל עמו, עד כי גם זבחים ועולות וכל אשר לו יתן בעד נפשו. ובאמת כי כאשר אמר להם: וברכתם גם אותי (שמות י"ב:ל"ב), היה נותן ברצונו כל מקנהו לכפר עליו, אבל לא עלה על דעת משה לעשות זבח רשעים תועבה (משלי כ"א:כ"ז), כי השם חפץ דכאו, לא לכפר עליו, רק להענישו ולנער אותו ואת כל חילו בים. ורבותינו אמרו (מכילתא דרבי ישמעאל שמות י"ב:ל"ב, תנחומא בא ז') כי: כאשר דברתם (שמות י"ב:ל"ב) הוא על מאמרם גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות. אולי רצו לומר שרמז להם לתת ככל אשר אמרו, לא שלקחו ממנו כלל, או זבחים ועולות להם כדי שיצאו, לא להקריבם עליו. וגם זה אינו נכון. |
|
| שמות י"ב:ב' | החדש הזה לכם ראש חדשים – זו מצוה ראשונה שצוה הקב"ה את ישראל על ידי משה, ולכן אמר בארץ מצרים, כי שאר מצות שבתורה היו בהר סיני. או, שבא לומר בארץ מצרים, ולא בעיר מצרים, כמו שאמרו רבותינו (מכילתא דרבי ישמעאל שמות י"ב:א') חוץ לכרך. והיה ראוי שיאמר תחלה: דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר החדש הזה לכם וגמר הפרשה, אבל משה ואהרן הם במקום ישראל, ואמר להם כנגד ישראל לדורותם, וחזר ואמר: דברו אל כל עדת בני ישראל, שיצום במצות שעה לקחת פסח מצרים מבעשור. ולפי מדרשו: לכם – לומר שקדוש החדש צריך בית דין מומחין (בבלי ר"ה כ"ה:) ולכך לא נאמר בתחלה: דברו אל כל עדת בני ישראל, שאין בקידוש החדש אלא משה ואהרן וכיוצא בהם. וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים – שימנו אותו ישראל חדש ראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר. ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר: בחדש השלישי (שמות י"ט:א'), ואומר: ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן (במדבר י':י"א), ובחדש השביעי באחד לחדש וגו' (במדבר כ"ט:א'), וכן כולם. וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותנו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש (שמות כ':ז'), כך הזכירה ביציאת מצרים במנותנו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתנו, שאין המנין לשנה, שהרי תחלת שנותינו מתשרי, דכתיב: וחג האסיף תקופת השנה (שמות ל"ד:כ"ב), וכתיב: בצאת השנה (שמות כ"ג:ט"ז), אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתישרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה, וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לשם שנקרא לו לזכרון גאולתנו. וכבר הזכירו רבותינו זה הענין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר"ה א':ב', בראשית רבה מ"ח:ט'), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מנינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב: לא יאמר עוד חי י"י אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי י"י אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון (ירמיהו ט"ז:י"ד-ט"ו), חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו השם. כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצאו רק בספרי נביאי בבל (זכריה א':ז', עזרא ו':ט"ו, נחמיה א':א') ובמגלת אסתר (אסתר ג':ז'). ולכן אומר הכתוב: בחדש הראשון הוא חדש ניסן (אסתר ג':ז'), כמו הפיל פור הוא הגורל (אסתר ג':ז'). ועוד היום גוים בארץ פרס ומדי כך הם קוראים אותם: ניסן ותשרי וכלם, כמונו. והנה |
|
| שמות י"ב:ח' | ומצות על מרורים יאכלוהו – שיעורו ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ובמצות עם מרורים יאכלוהו. וכן: על מצות ומרורים (במדבר ט':י"א) –עם. וכמוהו: ויבאו האנשים על הנשים (שמות ל"ה:כ"ב), וכן: ראשו על כרעיו ועל קרבו (שמות י"ב:ט'). ולא אמר עם, ללמד שאיננו חובה שיהא כורכן בבת אחת ואוכלן. ויחסר הכתוב בי"ת, כמו: ירחצו מים (שמות ל':כ'), וימת סלד לא בנים (דברי הימים א ב':ל'). ולימד הכתוב שאין מצוה במרורים אלא עם אכילת הבשר, אבל המצות חזר וצוה: בערב תאכלו מצות (שמות י"ב:י"ח), אפילו בפני עצמן, כדעת רבותינו (בבלי פסחים ק"כ.). ויותר נכון שנאמר כי ומצות נמשך למעלה, ואכלו את הבשר ומצות, וחזר וצוה עם מרורים יאכלוהו – לבשר הנזכר. והנה צוה באכילת הבשר ובאכילת המצות, ולא צוה באכילת המרורים, רק אמר שיאכלוהו לבשר עם מרורים, ירמוז שאין במרורים מצוה רק לאכול הבשר עמהם, ובזמן שאין בשר אין במרורים מצוה וגם אינם מעכבים את הבשר, ואם אכל פסח ולא אכל מרורים ידי פסח יצא, כי המצוה בפסח כמו המצוה במצה, כל אחת צואה בפני עצמה. |
|
| שמות י"ב:ט"ז | כל מלאכה לא יעשה בהם – לשון רבינו שלמה: אפילו על ידי אחרים. ולא הבינותי זה, שאם האחרים האלו ישראל, הן עצמן מוזהרים עליה, ואין אני מוזהר במלאכתי שלא תעשה על ידו, אלא שאם מטעה אותו באיסור, מוזהר עליה משום: ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י"ט:י"ד), בין במלאכתו בין במלאכת העושה עצמו. ואם אחרים הללו גוים, אין אנו מוזהרים בתורה על מלאכה של גוי כלל, לא ביום טוב ולא בשבת, אלא שיש בה שבות מדבריהם עם האמירה שלנו, כמו שאמרו אמירה לגוי שבות (בבלי שבת ק"נ.), וזה דבר מבואר בגמרא. אבל במכילתא מצאתי: כל מלאכה לא יעשה בהם – לא תעשה אתה, ולא יעשה חבירך, ולא יעשה גוי מלאכתך אתה אומר לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה גוי מלאכתך, או לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה גוי מלאכתו, תלמוד לומר: ששת ימים תעשה מלאכה (ויקרא כ"ג:ג'), הא לא תעשה אתה, ולא יעשה חבירך, אבל יעשה הגוי מלאכתו, דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר אינו צריך, והלא כבר נאמר: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ':ח'), והרי דברים קל וחומר, ומה שבת חמורה אין אתה מוזהר על מלאכת הגוי כמלאכתך וכו' (מכילתא דרבי ישמעאל שמות י"ב:ט"ז). ע"כ בבריתא זו. ובודאי היא אסמכתא בעלמא שראו לאסור מדבריהם אמירה במלאכת שלנו, וסמכו אותה למקרא הזה, אבל במלאכת הגוי בשלו מותר. ולפי דרכנו למדנו שלא גזרו באמירה לגוי אלא בשלנו, אבל בשלו אומר לגוי ועושה. וכך פירש רבינו שלמה בגמרא מציעאה (רש"י ב"מ צ'.). ושם במכילתא עוד, אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מנין, תלמוד לומר: ושמרתם את היום הזה (שמות י"ב:י"ז), להביא דברים שהן משום שבות, ובריתות כאלה מטעות ואין ראוי לכותבן כפשוטן, שגם זה נראה שהוא אסמכתא בעלמא. ויש לי בזה פירוש נכון, עוד אדבר עליו בעזרת הבורא (רמב"ן ויקרא כ"ג:כ"ד). לכל נפש – אפילו נפש בהמה. יכול אף לגוים, תלמוד לומר לכם, לשון רבינו שלמה. וגם זה אינו כהלכה. אבל לכם – ולא לגוים, לכם – ולא לכלבים. |
|
| שמות י"ב:ל' | כי אין בית אשר אין שם מת – כתב רבינו שלמה: היה שם בכור, מת. אין שם בכור, גדול הבית מת, שקרוי בכור, שנאמר: גם אני בכור אתנהו (תהלים פ"ט:כ"ז). דבר אחר: מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים פנויים, והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם חמשה בכורות לאשה אחת, וכל אחד בכור לאביו. ועל דרך הפשט: הבכורות שמתו במצרים בכורי פטר רחם היו, ועל כן קדש תחתיהם כל בכור פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה (שמות י"ג:ב'). והיה בכור פרעה היושב על כסאו פטר רחם לאמו, וכן מנהג המלכים לקחת הגבירה המולכת בתולה, כענין שנאמר באחשורוש (אסתר ב':ג'). אבל על דעת רבותינו נתרץ שהכה במצרים כל בכוריהם, כלומר בכור האב ראשית אונו, ובכור האם פטר רחם, וגם גדול הבית, ולא רצה לקדש תחתיהם בישראל רק בכור האם, שהוא ידוע ומפורסם יותר, ובבהמה לא יודע כלל רק בכור האם, ובחר מכולם המין ההוא. וכדמות ראיה לזה: ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם (תהלים ע"ח:נ"א), כי על הזכר יאמר כן. |
|
| שמות י"ב:מ"ג | ויאמר י"י אל משה ואל אהרן זאת חוקת הפסח – בארבעה עשר בניסן נאמרה פרשה זו. לשון רבינו שלמה. וכן הדבר, שהרי כתוב בסופה: ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה י"י (שמות י"ב:נ'), ללמד עליהם שנמולו הם ועבדיהם. ואם כן היה, בדין להקדים הפרשה הזאת קודם: ויהי בחצי הלילה (שמות י"ב:כ"ט). אבל הטעם, כי פרשת החדש הזה לכם (שמות י"ב:ב') נאמרה בראש חדש, ובו ביום מיד עשה משה שליחותו: ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם (שמות י"ב:כ"א) – צוה אותם בחקת הפסח והבטיחם שיגאלו בליל חמשה עשר. והם האמינו: ויקוד העם וישתחוו (שמות י"ב:כ"ז). וסמך הכתוב לזה: ויהי בחצי הלילה, לומר שקיים להם הבטחתם, וכשהשלים זה, חזר לענין ראשון להשלים חקת הפסח. והוסיפה זאת הפרשה מצות רבות, אסור בן נכר וערל, והוצאה מן הבית, ושבירת עצם, ופסח הגר, והן מצות מיד ולדורות. והשלים בה כי עשו בני ישראל כל זה, ועשו כאשר צוה י"י. ואמר בכאן: כל בני ישראל, לבאר שלא היה בהם אחד עובר את פי י"י בכל אלה ובכל אשר צוה בדיני הפסח בכל הפרשיות הנזכרות. ור' אברהם אמר כי זאת הפרשה בפסח דורות נאמרה אחרי פסח מצרים, ואמר: ויעשו בני ישראל (שמות י"ב:נ') – על פסח מדבר שעשו בשנה השנית, ונכתב בכאן עם הצוואה, כדרך: ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת (שמות ט"ז:ל"ד). וזה שבוש, כי לא נצטוו בכל הפרשיות האלו אלא בפסח מצרים ובפסחי הארץ כמו שנאמר למעלה: והיה כי תבאו אל הארץ וגו' (שמות י"ב:כ"ה), אבל פסח מדבר מצוה שנצטוו בה באותו הפרק. כל בן נכר – שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, ואחד גוי ואחד ישראל משמע. לשון רבינו שלמה ממכילתא. והכתוב לא הוצרך אלא לישראל. וכן תרגם אנקלוס: כל בר ישראל דישתמד, שהתנכר לאחיו ולאביו שבשמים במעשיו הרעים. והוא משומד שהזכירו חכמים בכל מקום, ופירושו מנוכר, ושיעורו משומדע, מלשון: ואשתמודע יוסף לאחוהי ואינון לא אשתמודעוהי (אונקלוס בראשית מ"ב:ח'), וחסרו העי"ן, כמו שהבליעוה במלות רבות, ואמרו מדם במקום מדעם, דור קטי – דור קטוע (בבלי כתובות י':), בקי, בקיע (בבלי סנהדרין ה':). |
|
| שמות י"ג:ה' | והיה כי יביאך י"י אל ארץ הכנעני – אף על פי שלא מנה אלא חמשה עממין, כל שבעה עממים במשמע, שכולם בכלל הכנעני הם, ואחת מן המשפחות שלא נקרא לה אלא כנעני. לשון רבינו שלמה. ובאמת שהם בכלל כנעני שהם בניו כולם, ולכך כשאמר: והיה כי יביאך י"י אל ארץ הכנעני (שמות י"ג:י"א), יכלול בו את כולם. וכן אומר הכתוב בכל מקום: ארץ כנען. אבל בכאן אין טעם שיזכיר רובם, ויניח מקצתם בכלל כנעני. ודעת רבותינו: שהיתה ארץ חמשה עממים הללו זבת חלב ודבש, ולא היה כן ארץ השנים הנשארים, ולכך יבשר אותם בארץ הזאת. כך שנינו בסיפרי (ספרי דברים כ"ו:ט') לענין הבכורים: ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ אשר היא זבת חלב ודבש (דברים כ"ו:ט'), מה ארץ זבת חלב ודבש האמורה להלן (שמות י"ג:ה') ארץ חמשה עממין אף ארץ זבת חלב ודבש האמורה בכאן ארץ חמשה עממין. רבי יוסי אומר אין מביאין בכורים מעבר לירדן שאינה זבת חלב ודבש. הרי מיעטו ארץ שני העממין מן הבכורים לפי שאינה ארץ זבת חלב ודבש, ור' יוסי מיעט אף עבר הירדן שהיתה של אמורי לפי שגם היא אינה זבת חלב ודבש, והאמורי המוזכר כאן הוא אותו שבארץ ישראל עצמה. וכענין הזה שנוי במכילתא בפרשה הזאת. ועוד שנו בסיפרי (ספרי דברים י"ח:ב') ונחלה לא יהיה לו – זו נחלת חמשה עממין. בקרב אחיו – זו נחלת שני עממין. הפרישו בפני עצמן חמשה עממין הללו, לפי שהם עיקר הארץ שבה הבטיחם שהיא זבת חלב ודבש. ורבינו שלמה בפרשת שופטים ושוטרים נתקשה בזו הבריתא. ועל הדעת הזו, הכתוב למעלה: אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש (שמות ג':ח'), הוסיף שם את הפריזי בעבור "ארץ טובה ורחבה", לא בעבור "זבת חלב ודבש". והם הששה גוים הנזכרים בכל מקום, כי הגרגשי פינה ולא נזכר בתורה רק בפסוק: ונשל גוים רבים מפניך וגו' (דברים ז':א'), ולכן אמר רבים. וכן כתוב: כי החרם תחרימם החתי והאמורי והכנעני והפרזי החוי והיבוסי (דברים כ':י"ז), ולא הזכיר הגרגשי, ירמוז כי לא יבא עמהם במלחמה ויפנה מפניהם. ויהושע אמר: והורש יוריש מפניכם את הכנעני ואת החתי ואת החוי ואת הפרזי ואת הגרגשי והאמורי והיבוסי (יהושע ג':י'), כי כל השבעה הוריש מפניהם. |
|
| שמות י"ג:כ"א | וי"י הולך לפניהם יומם – כבר אמרו שכל מקום שנאמר וי"י – הוא ובית דינו (בראשית רבה נ"א:ב'), הקב"ה עמהם ביום ובית דינו בלילה. אם כן, פירוש הכתוב: שהשם שוכן בתוך הענן והולך הוא לפניהם ביום בעמוד הענן, ובלילה בית דינו שוכן בתוך עמוד האש להאיר להם, כטעם: אשר עין בעין נראה אתה י"י ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה (במדבר י"ד:י"ד). וראיתי בואלה שמות רבה: כי לא בחפזון תצאו, כי הולך לפניכם י"י (ישעיהו נ"ב:י"ב) – לשעבר אני ובית דיני הייתי מהלך לפניכם, שנאמר וי"י הלך לפניהם יומם – אני ובית דיני, אבל לעתיד לבא אני לבדי, שנאמר: כי הולך לפניכם י"י ומאספכם וגו' (שמות רבה י"ט:ו'). וסוד המדרש הזה כאשר הזכרתי, כי בגאולה הראשונה היה הקב"ה עמהם ביום ובית דינו עמהם בלילה, אבל לעתיד לבא תתעלה מדת דינו ברחמים, ויהיה הולך לפניהם, השם המיוחד, כי אלהי יעקב מאסף אותם עמו, ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה (תהלים קל"ט:י"ב), כי הכל במדת רחמים מיוחדת. ור' אברהם אמר כי הכתוב ידבר כלשון בני אדם, בעבור כי כח השם ושלוחו הולך עם ישראל, כדרך: מוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעיהו ס"ג:י"ב). והאמת שהוא כדרך: מוליך לימין משה זרוע תפארתו, אבל לא כאשר יבין ר' אברהם ממנו, וכתיב: כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת (ישעיהו ס"ג:י"ד). |
|
| שמות י"ד:י'-י"ב | וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל י"י, ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו – איננו נראה כי בני אדם הצועקים אל י"י להושיעם יבעטו בישועה אשר עשה להם ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם. אבל הנכון שנפרש שהם כתות, והכתוב יספר כל מה שעשו כלם. אמר כי הכת האחת צועקת אל י"י, והאחרת מכחשת בנביאו ואינה בוחרת בישועה הנעשת להם, ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם. ועל זאת כתוב: וימרו על ים בים סוף (תהלים ק"ו:ז'), ולכך יחזיר הכתוב בני ישראל פעם אחרת: ויצעקו בני ישראל אל י"י, כי הטובים בהם צעקו אל י"י והנשארים מרו בדברו. ולכך אמר אחרי כן: וייראו העם את י"י ויאמינו בי"י ובמשה עבדו (שמות י"ד ל"א) – לא אמר: וירא ישראל את היד הגדולה וייראו ישראל את י"י ויאמינו, אבל אמר: העם, כי 'בני ישראל' שם ליחידים, ו'העם' שם להמון. וכן: וילונו העם (שמות ט"ו:כ"ד). וכך הזכירו רבותינו: ויחל העם (במדבר כ"ה:א') – כל מקום שנאמר 'העם' לשון גנאי הוא, וכל מקום שנאמר 'ישראל' לשון שבח הוא (במדבר רבה כ':כ"ג). והנה לא אמרו: לקחתנו למות במלחמה, אבל לקחתנו למות במדבר, וממותנו במדבר, כי טרם יראו המלחמה לא היו חפצים לצאת אל המדבר פן ימותו שם ברעב ובצמא. ויתכן שאמרו לו כן בצאתם בעודם בארץ מצרים, כאשר הסב אותם אלהים דרך המדבר ים סוף. או שאמרו לו מתחלה: אנה נצא, אם דרך פלשתים ילחמו בנו, ואם דרך המדבר טוב לנו לעבוד את מצרים ממותנו שם. ואיפשר עוד לומר כי היו העם מאמינים בי"י ומתפללים אליו להצילם, אבל במשה נכנס ספק בלבם פן יוציאם למשול עליהם, ואף על פי שראו האותות והמופתים חשבו שעשה אותם בדרך חכמה או שהשם הביא עליהם המכות ברשעת הגוים, כי אלו חפץ השם ביציאתם לא היה פרעה רודף אחריהם. ואנקלוס תרגם בכאן ויצעקו – וצעיקו, עשאו ענין תרעומת, לומר שלא התפללו אבל היו מתרעמים לפניו על שהוציאם ממצרים, כלשון: ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה (שמות ה':ט"ו), וכמוהו: ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים (נחמיה ה':א') – מתרעמים עליהם בקול גדול ובצעקה. ובמכלתא (מכילתא דרבי ישמעאל שמות י"ד:י'): ויצעקו – תפשו להם אומנות אבותיהם, ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים – מאחר שנתנו שאור בעיסה, באו להם אצל משה, אמרו לו: הלא זה הדבר וכו'. ושאור שבעיסה הוא יצר הרע. ודעתם לומר כי מתחלה צעקו אל השם לתת בלב פרעה לשוב מאחריהם, וכאשר ראו שלא היה חוזר אבל היה נוסע וקרב אליהם, אז אמרו לא נתקבלה תפלתנו, ונכנסה בלבם מחשבה רעה להרהר אחרי משה כאשר בתחלה. |
|
| שמות ט"ו:י' | נשפת ברוחך – אמר ר' אברהם: מגזרת נשף, כי בנשף הביא רוח שהטביעה אותם. ורבינו שלמה פירש: לשון הפחה: וגם נשף בהם ויבשו (ישעיהו מ':כ"ד). ויפה פירש. ודעתי עוד שענינו כמו בבי"ת, נשבת ברוחך, מלשון: כי רוח י"י נשבה בו (ישעיהו מ':ז'), ישב רוחו יזלו מים (תהלים קמ"ז:י"ח). כי שתי האותיות האלה ישמשו בענין אחד, וכן: על גפי מרומי קרת (משלי ט':ג') – על גבי, אם בגפו יבא בגפו יצא (שמות כ"א:ג'), וכן: ורכוש להם יבזור (דניאל י"א:כ"ד), בזר עמים (תהלים ס"ח:ל"א) – לשון פזור. וכן בשמות יחליפו אותם, שובך (שמואל ב י':ט"ז) ושופך (דברי הימים א י"ט:ט"ז). ולרבותינו במשנה (משנה פאה ו':א'): הבקר לעניים הבקר, כמו: הפקר, ומן עבשו פרודות (יואל א':י"ז) יאמרו: עפוש (בבלי פסחים ז'.), ואומרים: בן פקועה (בבלי חולין ס"ט) במקום בן בקועה, מפני שנבקעה ומצאו שם בן תשעה חי. וכן על דעתי: הכפישני באפר (איכה ג':ט"ז) – כמו הכבישני, מלשון וכבשוה (בראשית א':כ"ח), יכבוש עונותינו (מיכה ז':י"ט). ובלשונם עוד מדה כפושה (בבלי יבמות ק"ז:), כמו כבושה. וענין הכתוב: כי ברוח אפך העזה והקשה נערמו מי הים, ונשבת ברוחך אשר אתה מנהג הים וכסמו ים, וזהו: וישב הים לפנות בקר לאיתנו (שמות י"ד:כ"ז), כי שב בו לנהוג בו הרוח כאשר יעשה באיתנו בשוא גליו. וטעם צללו כעופרת – שבאו במצולות כמו העופרת. והזכיר בזה בשירה פעמים: כמו אבן (שמות ט"ו:ה'), כעופרת, כי גם זה להם מיד י"י, שהיו בהם אנשים רבים יודעים לשחות והיו קרוב ליבשה, אף כי רוכבי הסוסים כולם היו ראויים להנצל כי הסוסים שטים הרבה על פני המים, וכן תפשי המגנים נצלים בימים, ובכאן לא נמלט להם אחד. וזהו טעם: וינער י"י את מצרים (שמות י"ד:כ"ז), שהיה השם מגביהם ברוחו הקשה ומפילם בים, מלשון: וינערו רשעים ממנה (איוב ל"ח:י"ג), והיה החסון לנעורת (ישעיהו א':ל"א), מה שמפיץ ומפיל מן הפשתן המתקן אותו. |
|
| שמות ט"ו:י"ד-ט"ז | שמעו עמים ירגזון – יאמר, כאשר שמעו העמים, ירגזון מתגרת ידך, וחיל אחז יושבי פלשת בעת ששמעו. ויתכן שיאמר כי כבר שמעו העמים כל אשר עשה השם בארץ מצרים וירגזון תמיד מן המחלה אשר שם בהם, ויתפלל שתפול עליהם עוד אימה ופחד שלא יצאו לקראת ישראל למלחמה. ואמר ר' אברהם כי תפול עליהם שב אל פלשת אדום ומואב, לא אל כנען, וזהו שאמר: עד יעבור עמך, כי עליהם עברו טרם באם אל ארץ כנען, ולא נלחמו עמהם. ואם יצא אדֺם לקראתו בעם כבד וביד חזקה (במדבר כ':כ'), לבל יעברו בארצו, לא נלחם בהם, ולולי כי נפל עליהם אימתה ופחד חפצים היו להלחם בם משנאתם אותם. ולא הזכיר עמון, כי מואב ועמון כגוי אחד הם. ויתכן שגם על הכנעני נפל פחדם ולא נלחם בהם עד עברם, כי הכנעני מלך ערד יושב הנגב (במדבר כ"א:א') איננו כנעני ביחוסו, כדעת רבותינו (במדבר רבה י"ט:כ', תנחומא חוקת י"ח). |
|
| שמות ט"ו:י"ט | כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו – אמר ר"א שגם זה מן השירה, כי היו משוררים ואומרים: כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וישב י"י עליהם את מי הים בעוד בני ישראל הולכים ביבשה בתוך הים, והוא נס בתוך נס. ואיננו כלשון השירה והנבואות. אבל פירושו: אז ישיר משה, כי בא סוס פרעה בים ביום ההוא מיד, לא מיום המחרת או אחרי כן. או טעמו: אז, כאשר בא סוס פרעה בים, והשיב עליהם השם מי הים בעוד בני ישראל הולכים ביבשה בתוכו – להגיד כי בלכתם בתוכו ביבשה אמרו השירה. ואמר עוד, כי אז לקחה מרים הנביאה את התוף בידה וענתה להם הפסוק הראשון של השירה שתענינה כן אחרי משה וישראל. |
|
| שמות י"ז:ט"ז | כי יד על כס יה – ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו כס ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקב"ה שאין הכסא שלם ואין השם שלם עד שימחה שמו של עמלק בן עשו, ומשנמחה שמו יהי השם מלא והכסא שלם, שנאמר: האויב תמו חרבות לנצח (תהלים ט':ז') – זהו עשו, שנאמר: ועברתו שמרה נצח (עמוס א':י"א), אבד זכרם המה (תהלים ט':ז'), מה כתיב אחריו: וי"י לעולם ישב (תהלים ט':ח'), הרי השם מלא, כונן למשפט כסאו (תהלים ט':ח'), הרי הכסא שלם. לשון רבינו שלמה. ומדרש חכמים הוא (תנחומא כי תצא י"א). ויש מפרשים כי כאשר תהיה יד על כסא השם תהיה מלחמה לי"י בעמלק, וכן תהיה מדור לדור. והענין, כי כאשר יהיה מלך בישראל יושב על כסא י"י וגם זה הדרך מדרשו בגמרא שאמרו כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לי"י בעמלק הוי להעמיד להם מלך תחלה ואין כס יה אלא מלך שנאמר: וישב שלמה על כסא י"י וגו' (דברי הימים א כ"ט:כ"ג), כדאיתא בפרק כהן גדול (בבלי סנהדרין כ':), והוא פשט נכון במקרא הזה. ועל דרך האמת: כי היד אשר על כס יה, והיא מלחמה לי"י, הויה בעמלק מדור דור, כי מדת הדין של מעלן תהיה בו למחותו לעולם מדור לדור. ומדרש חכמים (תנחומא כי תצא ט"ו) בשם המלא ובכסא השלם ירמוז לזה. וטעם העונש שנענש עמלק יותר מכל העמים, בעבור כי כל העמים שמעו וירגזון (שמות ט"ו:י"ד), ופלשת אדום ומואב ויושבי כנען נמוגו מפני פחד י"י ומהדר גאונו, ועמלק בא ממרחק כמתגבר על השם, ולכך אמר בו: ולא ירא אלהים (דברים כ"ה:י"ח), ועוד כי הוא נין עשו וקרוב לנו, עובר מתעבר על ריב לא לו. |
|
| שמות כ':י"ב | לא תרצח לא תנאף לא תגנוב – אמר: הנה צויתיך להודות שאני בורא הכל בלב ובמעשה, ולכבד האבות בעבור שהם משתתפים ביצירה, אם כן השמר פן תחבל מעשה ידי ותשפוך דם האדם אשר בראתי לכבודי ולהודות לי בכל אלה. ולא תנאף – אשת רעך, כי תחבל ענין כבוד האבות לכפור באמת ולהודות בשקר, כי לא ידעו את אביהם ויתנו כבודם לאחר, כאשר יעשו עובדי עבודה זרה, אומרים לעץ אבי אתה (ירמיהו ב':כ"ז), ולא ידעו אביהם שבראם מאין. ואחר כן הזהיר לא תגנוב – נפש, כי הוא כמו כן גורם כזאת. וכן סדר המצות בחומרן ועונשן כך הוא: אחר עבודה זרה שפיכות דמים, ואחרי כן גלוי עריות, ואחר זה הזכיר גנבת נפש ועדות שקר והגזל. ומי שלא יחמוד לא יזיק לעולם לחברו. והנה השלים כל מה שאדם חייב בשל חבירו. ואחר כך יבאר המשפטים בפרט, כי המתחייב לחברו במשפט מן המשפטים אם לא יחמוד ולא יתאוה למה שאינו שלו ישלם מה שעליו. ואמר ר"א (ראב"ע שמות כ':א') כי אחז הכתוב דרך ארץ לאמר תחלה בית רעך, כי המשכיל יקדים להיות לו בית ואחרי כן יקח אשה להביאה אל ביתו, ואחר כן יקנו עבד ואמה. ובמשנה תורה הזכיר האשה תחלה, כי הבחורים יתאוו לשאת אשה תחלה. או שחמדת האשה האיסור הגדול שבהם. והנה עשרת הדברות חמשה בכבוד הבורא יתברך וחמשה לטובת האדם, כי כבד את אביך – כבוד האל, כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה, ונשארו חמשה לאדם בצרכו וטובתו. והנה הזכיר בקצת הדברות גמולם, ובקצתם לא הזכירו, כי בדבור השני אמר: כי אנכי י"י אלהיך אל קנא פוקד וגו', בשלישי: כי לא ינקה, ובחמישי: למען יאריכון ימיך, ולא הזכיר באחרים עונש או שכר. והיה זה כי החמשה דברים האחרונים טובת האדם הם, והנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. אבל בעבודה זרה צריך אזהרת עונש לחומר הגדול שבה, ושהיא לכבוד הבורא. והנראה אלי כי אמר: אל קנא, על לא יהיה לך, ואמר: ועושה חסד, על אנכי, כי העונש יבא על מצות לא תעשה, והשכר על מצות עשה. וקבלת מלכות האל ואזהרת עבודת זולתו ענין אחד, והשלים הדבר ואחר כך הזכיר לא תעשה על העובד, והבטיח בשכר על העושה. והזהיר בשבועת שוא בעונש: לא ינקה. ולא הזכיר בשבת גמול כלל, לא אמר על המחלל עונש הכרת או עונש אחר זולתו, ולא הזכיר שכר על השומר שבת מחללו, מפני שהשבת נכלל בשתי המצות הראשונות, כי השומר שבת מעיד על מעשה בראשית ומודה במצות אנכי, והמחללו מכחיש במעשה בראשית ומודה בקדמות העולם להכחיש במצות אנכי, והנה הוא בכלל 'אל קנא פוקד', ובכלל 'ועושה חסד'. ובדבור החמשי בכבוד האבות הזכיר שכר כי היא מצות עשה. והנראה במכתב הלחות שהיו חמשה הראשונים בלוח אחד שהם כבוד השם כאשר הזכרתי, והחמשה השניים בלוח אחד, שיהיו חמש כנגד חמש, כענין שהזכירו בספר יצירה: עשר ספירות בלי מה כמספר עשר אצבעות, חמש כנגד חמש, וברית יחיד מכוונת באמצע. ומזה יתברר לך למה היו שנים, כי עד כבד את אביך הוא כנגד תורה שבכתב, ומשם ואילך כנגד תורה שבעל פה. ונראה שלזה רמזו רבותינו ז"ל שאמרו: שני לוחות כנגד שמים וארץ, כנגד חתן וכלה, וכנגד שני שושבינין וכנגד שני עולמים (תנחומא עקב י'). וכל זה רמז אחד, והמשכיל יבין. |
|
| שמות כ':ט"ו (×2) | ואל ידבר עמנו אלהים – השגיח הרב במורה הנבוכים (רמב"ם מורה הנבוכים ב':ל"ג) באנקלוס שתרגם ואל ידבר עמנו אלהים – ולא יתמלל עמנא מן קדם י"י, ולא עשה כן בשאר המקומות, כי תרגם: וידבר אלהים את כל הדברים האלה (שמות כ':א') – ומליל י"י, וכן בכל מקום, וידבר י"י אל משה – ומליל י"י. והטעם אצלו, כי הדבור הראשון אף על פי ששמעוהו כל ישראל אין מעלתם בו כמעלת משה רבינו. ואם כן כדעתו למה תרגם: כי מן השמים דברתי עמכם (שמות כ':י"ח) – מלילית עמכון, והיה לו לומר: איתמלל מן קדמי עמכון, וכן במשנה תורה: את הדברים האלה דבר י"י אל כל קהלכם (דברים ה':י"ח), תרגם אותו: מליל י"י, וכן: אמרו הם ואת קולו שמענו (דברים ה':כ'), ותרגם: ית קל מימריה שמענא יומא דין חזינא ארי ימלל י"י עם אינשא, וכן: פנים בפנים דבר י"י עמכם (דברים ה':ד') – מליל י"י. ועוד, שהרי תרגם: והאלהים יעננו בקול (שמות י"ט:י"ט) – ומן קדם י"י מתעני ליה בקל. וכבר בא בלשון התורה כן במשה עצמו: וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז':פ"ט), ותרגומו: מתמלל, וכן: ירד עמוד הענן, ודבר עם משה (שמות ל"ג:ט') – ומתמלל. אבל הטעם לאנקלוס מבואר, שלא נאמר בכל מתן תורה דבור השם אל ישראל רק מתוך האש, ומן האש שמעו, והוא מה שהשיגו הם. וכן: מן השמים (שמות כ':י"ח) – על דרך האמת, מתוך השמים. והוא מתוך האש בשוה, וכבר נתבאר ענינו (רמב"ן שמות י"ט:כ'). והנה כשראה אנקלוס בכאן: ואל ידבר עמנו אלהים, שלא הוזכר בו מחיצה, לא ראה לתרגם בו: ולא ימלל עמנא י"י, ואין בלשונו כנוי למלת אלהים, ולכך שלל בכאן מהם הדבור ממש. ומן המופלא בחכמת אנקלוס שלא הזכיר במעמד הר סיני: יקרא די"י או מימרא די"י, ותרגם: הא אנא מתגלי לך (שמות י"ט:ט'), יתגלי י"י לעיני כל עמא על טורא דסיני (שמות י"ט:י"א), דאיתגלי עלוהי י"י (שמות י"ט:י"ח), ואיתגלי י"י על טורא דסיני (שמות י"ט:כ'), ולא תרגם: ואיתגלי יקרא די"י כאשר הוא מתרגם תחלה הר האלהים (שמות ג':א'): טורא דאיתגלי עלוהי יקרא די"י. כן עשה בכל מקום שהוזכר השם המיוחד בירידה הזאת, אבל כאשר יזכיר הכתוב אלהים תרגם: לקראת האלהים (שמות י"ט:י"ז) – לקדמות מימרא די"י, ותרגם: בא האלהים (שמות כ':י"ז) – איתגלי לכון יקרא די"י, ולא אמר: איתגלי לכון י"י, דתמן יקרא די"י (שמות כ':י"ח), וכן אמר: ומן קדם י"י מתעני ליה בקל (שמות י"ט:י"ט). ומה שתרגם: את כל הדברים האלה דבר י"י עמכם (דברים ה':י"ח) – מליל י"י עמכון, טעמו מפני שנאמר: פנים בפנים (דברים ה':ד'), והמשכיל יבין. וכל זה מבואר מפורש למי שישכיל דברינו המפורשים למעלה (רמב"ן שמות י"ט:כ'). וכן ראיתי בנוסחאות מדוקדקות: ויעל משה אל הר האלהים (שמות כ"ד:י"ג) – וסליק משה לטורא די"י, כי אחרי מתן תורה יאמר כן, וכתיב: ויסעו מהר י"י (במדבר י':ל"ג), תרגמו: ונטלו מטורא דה'. |
|
| שמות כ':כ"א | כי חרבך הנפת עליה – לאסור בהם נגיעת הברזל, כמו שנאמר: אבנים שלמות תבנה את מזבח י"י אלהיך (דברים כ"ז:ו'), לא תניף עליהן ברזל (דברים כ"ז:ה'). והזכיר כאן הברזל בלשון חרב, כי כל כלי ברזל אשר בהם פיות כורתות יקראו חרב. יאמר בסייף: ויעש לו אהוד חרב ולה שתי פיות (שופטים ג':ט"ז), ובאיזמל: קח לך חרב חדה (יחזקאל ה':א'), ויאמר בכשיל וכֵלַפוֺת אשר יסתרו בו הבנין: ומגדלותיך יתץ בחרבותיו (יחזקאל כ"ו:ט'), וכן זה המסתת אבנים יקראנו חרב. וטעם המצוה בדברי רבותינו: להדור מצוה שלא יונף המקצר על המאריך (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ':כ"א). ור' אברהם אמר: שלא ישאר הנפסל מן האבן באשפתות והמקצת בנוי במזבח השם. או שלא ילקח ממנה לעשות מזבח לעבודה זרה כי עובדיה יעשו כן, אולי יצליחו. והרב אמר במורה הנבוכים שהיא הרחקה, שלא יבאו לעשות בהן צורה ותהיה אבן משכית, כי היה כן מנהג עובדי עבודה זרה (רמב"ם מורה נבוכים ג':מ"ה). ואני אומר כי טעם המצוה, בעבור היות הברזל חרב והוא המחריב העולם, ולכן נקרא כך. והנה עשו אשר שנאו השם הוא היורש החרב, שאמר לו: ועל חרבך תחיה (בראשית כ"ז:מ'), והחרב הוא כחו בשמים ובארץ, כי במאדים ובמזלות החרב והדם יצליח, ובהם תראה גבורתו, ולכן לא יובא בית י"י. וזהו הטעם שהזכירו הכתוב בפירוש, אמר: לא תבנה אתהן גזית – כי בהניפך עליהם שום ברזל לעשותם כן הנפת עליה חרבך המרצח ומרבה חללים וחללת אותה. ומפני זה והנה שלמה הוסיף במצוה שלא נשמע כל כלי ברזל בבית בהבנותו (מלכים א ו':ז'), אף על פי שהיה מותר, שכך שנינו במכילתא לא תבנה אתהן גזית – בו אי אתה בונה, אבל אתה בונה בהיכל ובקדשי הקדשים, ומה אני מקיים: ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו – בבית אינו נשמע אבל בחוץ נשמע (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ':כ"א). והיה הענין הזה, שהיו עוקרין האבנים מהרריהן בכלי ברזל ומסתתין שם בברזל, כאשר יכרתו גם כן בברזל העצים והברושים אשר היו בבית, וכן כתוב: ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית (מלכים א ה':ל"א). וכאשר יביאו אותן אל הבית לבנות הקירות לא יתקנו אותן בברזל ולא יניפו אותו עליהן כלל כדרך הבונים. וזהו שאמר: אבן שלימה מסע נבנה (מלכים א ו':ז') – לא שהיא שלימה לגמרי, רק שהיא שלימה שאין בה פגם כדי שתחגור בה צפורן, אבל היא חלקה ושוה. ופירוש מסע – שהיא גדולה כאשר הסיעו אותה מן ההר, לא יחלקו הסלע לאבנים מרובות כמנהג הבונים, ולא יתקנו אותה בכאן, ולא יושיבוה במקבות והגרזן כמנהג כל בנין אחר, כי לא רצה שלמה שישמע בכל הר הבית קול ברזל. וכל זה להרחיק הברזל ממנו, וזה כדעת רבי ירמיה במסכת סוטה (בבלי סוטה מ"ח:). אבל כדעת רבי יהודה אבני גזית בביתו שם אותן, לא בבית המקדש. ועל דעתו פירוש המקרא: ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית (מלכים א ה':ל"א) – כלומר שהסיעו גם אבני גזית והם לביתו. וכן נראה בפשט הכתוב כי החצר עשה אבני גזית, דכתיב: ויבן את החצר שלשה טורי גזית (מלכים א ו':ל"ו), ולא החמיר רק בהיכל ובדביר. וכל זה ריחוק הברזל מן הקדש. והברזל אשר הקדיש דוד שלא נחקר משקלו (דברי הימים א כ"ב:י"ד), לעשות ממנו כלים, לכרות העצים, ולחצוב האבנים היה. |
|
| שמות כ"א:ד' | אם אדניו יתן לו אשה – בכנענית הכתוב מדבר. או אינו אלא ישראלית, ת"ל האשה וילדיה תהיה לאדניה, הא בכנענית הכתוב מדבר. זה לשון בריתא השנויה במכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ"א:ד'). וכתב רבינו שלמה שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש, ואפילו לפני שש אם הביאה סימנין, שנאמר: כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה (דברים ט"ו:י"ב). ואין זה מכוון כהוגן, כי אם נאמר שהיא בישראלית, לא במוכר את בתו לאמה שיוצאה בסימנין, כי היאך יתננה לו אדניו והוא אין בידו למוסרה לשום אדם אחר. וכן הראיה שאמר, שאף היא יוצאה בשש אינה אלא לדבריו שכתב במוכר עצמו שאינו נמכר אלא לשש, והם בתלמוד דברי יחיד (בבלי קידושין י"ד:), והלכה במוכר עצמו שנמכר לשש ויותר על שש. ואם כן, אין אשה יוצאה בשש אלא כשמכרה אביה. אבל מה שאמרו: הא בכנענית הכתוב מדבר, מפני שאמר האשה וילדיה תהיה לאדניה – שהולדים בכנענית לאדון, שולד שפחה ונכרית כמוה (בבלי קידושין ס"ו:), אבל בישראלית אפילו היתה עבריה גדולה שמכרה עצמה, בניה של אב הן. |
|
| שמות כ"א:ט'-י' | כמשפט הבנות יעשה לה – על דרך הפשט יתכן שיאמר שאם ייעדנה הקונה לבנו, והוא השידוך שישדכנה לו, כי היעוד לשון זימון הוא, מן: המועד אשר יעדו (שמואל ב כ':ה'), כמשפט אשר יעשה האדם לבנותיו יעשה לה, שיתן לה משלו כמוהר הבתולות. וצוה בזה כאשר צוה בהענקה, והכל חסד מאתו יתעלה. ועל דרך רבותינו, והוא האמת, כמשפט הבנות – אשר ישיאו אותן האבות, יעשה לה הבן. ופירש משפטן: כי אם יקח אחרת, שארה כסותה ועונתה – של זו לא יגרע, ואין צרך לאמר אם לא ישא אחרת, כי דבר הכתוב בהווה. ופירש רבינו שלמה: שארה – מזונות, כסותה – כמשמעה, עונתה – תשמיש. וכן אמר אנקלוס: זיונה. ובגמרא (בבלי כתובות מ"ז:) אמרו על מי שאמר כך: והאי תנא סבר מזונות דאוריתא, דתניא שארה – אלו מזונות, וכן הוא אומר: וימטר עליהם כעפר שאר וגו' (תהלים ע"ח:כ"ז). והמובן בסוגית הגמרא שהם דברי יחיד, והלכה מזוני תקינו לה רבנן. וגם על דרך הפשט למה יזכיר במזונות שאר, שהוא הבשר, והראוי שיזכיר לחמה, כי על הלחם יחיה האדם, ובו יהיה החיוב. וחשב ר"א לתקן זה, ופירש שארה מזון, שיעמיד שארה שהוא בשרה. ואין בזה טעם שיאמר הכתוב לא יגרע הבעל בשרה. ולכך אני אומר כי פירוש שאר בכל מקום בשר הדבק והקרוב לבשרו של האדם, נגזר מלשון שארית, כלומר שאר בשרו, מלבד בשר גופו, ויקראו הקרובים שאר: אל כל שאר בשרו (ויקרא י"ח:ו'), שארה הנה (ויקרא י"ח:י"ז), כענין: אך עצמי ובשרי אתה (בראשית כ"ט:י"ד), ויאכל חצי בשרו (במדבר י"ב:י"ב). וכן: שם ושאר ונין ונכד (ישעיהו י"ד:כ"ב) – זרעו הקרוב אליו. וכן: בכלות בשרך ושארך (משלי ה':י"א) – עצמך ובניך, שהם הבשר הקרוב לך. ויקרא הבשר הנאכל שאר: וימטר עליהם כעפר שאר (תהלים ע"ח:כ"ז) – כי הבשר הנאכל ידבק באוכל ויחזור לבשרו. ויתכן שיהיה מזה בכלות בשרך ושארך (משלי ה':י"א) – בשר גופך ושאר הבשר הנעשה מן המאכל יכלה ולא יהיה בך לבשר. ותקרא האשה שאר לבעל, כמו שדרשו (בבלי יבמות כ"ב:): כי אם לשארו – זו אשתו, והוא מן הענין שאמר: ודבק באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב':כ"ד). והנה שארה – קירוב בשרה. וכסותה – כסות מטתה, כמו שאמר: כי היא כסותה לבדה במה ישכב (שמות כ"ב:כ"ו). ועונתה – הוא עתה שיבא אליה לעת דודים. ואם יהיה פירוש שאר כמו בשר כדברי המפרשים (רש"י תהלים ע"ח:כ"ז), ונאמר כי: אל כל שאר בשרו (ויקרא י"ח:ו') – כמו בשר בשרו, כענין: כי אחינו בשרנו הוא (בראשית ל"ז:כ"ז). גם כן נפרש שארה לא יגרע – שלא ימנע ממנה בשרה, כלומר הבשר הראוי לה, והוא בשר הבעל אשר הוא עמה לבשר אחד. וענין הכתוב: שאם יקח אחרת, קירוב בשרה של זו, וכסות מטתה, ועת דדיה לא יגרע ממנה, כי כן משפט הבנות. והטעם, שלא תהיה האחרת יושבת לו על מטה כבודה והיו שם לבשר אחד, וזאת עמו כפילגש ישכב עמה בדרך מקרה ועל הארץ כבא אל אשה זונה. אולי יאמר לאמה קניתיה ופלגש תהיה בביתי ולכך מנעו הכתוב מזה. וכך אמרו חכמים (בבלי כתובות מ"ח.): שארה – זו קירוב בשר, שלא ינהג בה כמנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן. וזה פירוש נכון, כי דרך הכתוב בכל מקום להזכיר המשכב בלשון נקי ובקצור, ולכן אמר באלו ברמז שארה כסותה ועונתה, על שלשת הענינים אשר לאדם עם אשתו בחבורן, ויבא זה כהוגן על דין ההלכה, ויהיו המזונות ומלבושי האשה תקנה מדבריהם. |
|
| שמות כ"א:ט"ז | ונמצא בידו – שראוהו עדים שגנבו ומכרו ונמצא בידו קודם המכירה. לשון רבינו שלמה. ולא הבינותי זה, אם ללמד שיראוהו עדים בידו קודם המכירה, וכי תעלה על דעתך שיהא זה נהרג עליו עד שיראו עדים שגנב ומכר. ודי במה שאמר וגונב איש ומכרו, והמציאה בידו איננה ראיה גמורה. אבל הכתוב הזה בא ללמד על מה ששנינו: הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו (בבלי סנהדרין פ"ה:), ואמר בבריתא: גנבו ולא מכרו, מכרו ועדין הוא ברשותו, פטור. והענין ללמד שדינו כדין שאר הגנבים בממון, שאם טבח ומכר ברשות הבעלים פטור, ואם הגביהו או הוציאו מרשות הבעלים חייב (בבלי ב"ק ע"ט.). וכן זה, צריך שיביא הנגנב לרשותו, וכן אם הגביה הנער על כתיפו ומכרו לאחר חייב הוא, דהא קרינא ביה: ונמצא בידו, ולא תהא חצרו קונה בו יותר מידו. וכן מה שאמרו: מכרו ועדיין הוא ברשותו, שלא הוציאו הלוקח מרשותו כלל, ואף על פי שנתן בו מעות, כיון שלא הוציאו משם פטור. ולא ידעתי אם לומר שצריך קניין כמשפט הקניות שימשכנו מרשות המוכר לסימטא או שיגביהנו, או היא גזרת הכתוב בנפש לומר שאפילו נגמר המכר ביניהן וקנה בהגבהה או במשיכה בחצר של שניהם יהיה פטור עד שיצא מרשותו לרשות הלוקח. וכן נראה. ורבינו שלמה פירש שם בפירושיו בגמרא (רש"י סנהדרין פ"ה:) ועדיין הוא ברשותו של נגנב עצמו ופטור, מפני שאין כאן גנבה כלל. ואם כן, לא נתחדש כאן דבר, אלא כמשפט גנבי ממון. ועל כל ענין שיעור הכתוב: וגונב איש ונמצא בידו ומכרו מות יומת. ויתכן שיהיה עוד כסדרו, ונמצא בידו – של לוקח, שאם גנב את הנפש והביאו לביתו והביא שם הלוקח ומכרו לו ולא הוציאו הלוקח משם, אינו חייב שלא נגמר המכר ביניהן, או אפילו בשנגמר המכר יפטר, כמו שכתבתי. |
|
| שמות כ"א:י"ח | באבן או באגרוף – על לשון רבותינו אגרוף הוא היד שיקבצו האצבעות לתוך הכף להכות בה, כמו שאומרין: בעלי אגרופין (בבלי קידושין ע"ו:), אגרופו של בן אבטיח (משנה כלים י"ז:י"ב), וכן: באגרוף רשע (ישעיהו נ"ח:ד') – יד רשע המכה. והזכיר הכתוב שתי הכאות, אחת קשה והיא האבן, ואחת קלה לא תמית על הרוב, לומר כי בשתיהן צריך אומד וחובשין אותו. ואם ימות זה כגון שהכהו על נפשו, רוצח הוא מות יומת, ואם לא ימות ישלם שבת ורפוי. ובמכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ"א:י"ח): רבי נתן אומר הקיש אבן לאגרוף ואגרוף לאבן, מה האבן שיש בה כדי להמית אף אגרוף שיהיה בו כדי להמית. ומה אגרוף בידוע אף אבן בידוע, הא אם נתערבה באבנים אחרות הרי זה פטור. לומר שאם נתערבה באבנים אחרות משערין את הקלה שבהן, ואם אין בה כדי להמית פוטרין אותו. ואחרים אמרו (ראב"ע פירוש ראשון) כי אגרוף רגב עפר, מלשון: עבשו פרודות תחת מגרפותיהם (יואל א':י"ז), והאל"ף כאל"ף אזרוע (ירמיהו ל"ב:כ"א), והוא דעת אנקלוס שאמר: בכורמיזא. והזכיר את אלה גם כן, לאמר כי גם ברגב יומת אם הכהו במקום שיש בו כדי להמית, וזה להבדיל החרב מהם שאין צריך אומד כמו שהזכירו חכמים (בבלי סנהדרין ע"ו:). |
|
| שמות כ"א:כ"ט (×2) | וגם בעליו יומת – קבלו חכמים (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ"א:כ"ט, בבלי סנהדרין ט"ו:) שהיא מיתה בידי שמים, וכמוהו: והזר הקרב יומת (במדבר י"ח:ז'), ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כ"ב:ט'). וראיתי שלא בא בתורה בחייבי מיתות בית דין 'יומת' בלבד, אבל 'מות יומת' נאמר בכולן. ואין טענה מומכה אדם יומת (ויקרא כ"ד:כ"א), ולא משבת (שמות ל"ה:ב') ונביא המסית (דברים י"ג:ו'), שכבר פירש בהם במקום אחר. ולא ידעתי טעם לתרגומו של אנקלוס שאמר: יתקטיל, ואולי ירצה לומר כי ראוי היה שיהרג אלא שיש עליו כופר, או רצה לפרש שאמר הכתוב: וגם בעליו יומת – כאשר מת האיש המנוגח, כי יומו יבא, או במלחמה ירד ונספה, לא ינקה י"י אותו. רצה ללמד שהוא חייב בידי שמים למות ביד הורג, לא מיתת עצמו, כענין: והרגתי אתכם בחרב (שמות כ"ב:כ"ג). ואמר עוד באנקלוס בפסוק: והזר הקרב יומת (במדבר י"ח:ז') יתקטיל, כי היה סובר כדברי רבי עקיבא שאמר: הזר ששמש במקדש רבי עקיבא אומר בחנק (בבלי סנהדרין פ"א:). |
|
| שמות כ"ב:כ"ח (×2) | מלאתך ודמעך לא תאחר – מצינו מלאה בזרע: פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע (דברים כ"ב:ט'), ועוד: כמלאה מן היקב (במדבר י"ח:כ"ז) – התירוש והיצהר, כענין שנאמר: והשיקו היקבים תירוש ויצהר (יואל ב':כ"ד). והנראה לי בלשון הזה כי יקרא פרי השדה והכרם תבואה בעבור שיביאו אותה כאחת אל הבתים, ותקרא גם כן אסיף: אוסף בלי יבא (ישעיהו ל"ב:י'), וחג האסיף (שמות כ"ג:ט"ז), ולכך תקרא מלאה, כי לאוסף הדבר וקבוצו יקראו מלוי: אשר יקרא עליו מלא רועים (ישעיהו ל"א:ד'), קראו אחריך מלא (ירמיהו י"ב:ו'), יחד עלי יתמלאון (איוב ט"ז:י') – יאספו ויבאו, וכן: וזרעו יהיה מלא הגוים (בראשית מ"ח:י"ט) – קבוץ ורבוי עמים. ועוד יתכן שתקרא מלאה, בכנוי לברכה, שימלאו הגרנות בר והיקבים תירוש ויצהר, ומלא ידו קוצר וחצנו מעמר ובוצר, כי כאשר תקולל חלקתם יאמרו: יהיו כחציר גגות שקדמת שלף יבש שלא מלא כפו קוצר וחצנו מעמר (תהלים קכ"ט:ו'-ז'), והמתברכת יקראו מלאה. ויהיה דמעך רמז לתירוש ויצהר, מושאל מן דמעת העין, בעבור שידמה ברדתו טיפות, או שכל טיפות היורדות שמם דמעה: ותרד עיני דמעה (ירמיהו י"ג:י"ז) – טיפות מים, ואיננו שם לבכי בלבד. וענין הכתוב, כי כאשר תאסוף פרי השדה וימלאו הגרנות בר, ותדרך הנסחטים שתזל דמעתם, והשיקו היקבים תירוש ויצהר, לא תאחרם בידך, כי בראשיתם תתנם לי, כמו שאמר: ראשית דגנך תירושך ויצהרך (דברים י"ח:ד'). ועל דעת רבותינו (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ"ב:כ"ח): לא תאחר – שלא תאחר המוקדם, ולא פירש איזהו, כי בכאן יזכיר המצות בדרך כלל, ואחר כן יבארם. והם סדרו בכורים ותרומה ומעשר ראשון ושני, מטעמים שדרשו בהם, כמו ששנינו (משנה תרומות ג':ז'): ומניין שיקדמו בכורים לתרומה, זה קרוי תרומה וראשית וזה קרוי תרומה וראשית, אלא יקדמו הבכורים שהם בכורים לכל, ותרומה לראשון שהיא ראשית, מעשר ראשון לשני שיש בו ראשית. ואנקלוס אמר: בכורך ודמעך. ופירש רבינו שלמה: מלאתך – חובה המוטלת עליך כשתתמלא תבואתך ותתבשל והם בכורים. ודמעך – היא תרומה, ואיני יודע מהו לשון דמע. וכן במכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ"ב:כ"ח): מלאתך – אלו בכורים הניטלין מן המלא, ודמעך – זו תרומה. ואולי כאשר יקראו לדעתם במקום הזה הבכורים מלאה בעבור שניטלין מן המלא, יקראו התרומה דמעה בעבור שיביאו אותה תירוש ויצהר, לא פרי. והזכיר שני המינין ממנה לרמוז כי דינה להפרישה תירוש ויצהר, אין חיוב להקדימה בענבים וזתים, והנה לא יזכיר המצות בכאן רק ברמז, כאומר הזהר במצות האלה אשר אצוך היום, וכמו שאמר: ושמתי לך מקום (שמות כ"א:י"ג), שהיה זה לכותבם לאלו המצות בספר הברית אשר יזכיר בפרשה האחרת (שמות כ"ד:ז'), ועוד יחזור ויבארם כולם במקום כל אחת. |
|
| שמות כ"ד:א' (×4) | ואל משה אמר וגו' – פרשה זו קודם עשרת הדברות בארבעה בסיון נאמרה לו. לשון רבינו שלמה. ויאמר י"י אל משה עלה אלי ההרה והיה שם (שמות כ"ד:י"ב) – לאחר מתן תורה נאמר לו כן, גם אלו דבריו ז"ל. ואין הפרשיות באות כסדרן ולא כמשמען כלל. ועוד כתוב: ויבא משה ויספר לעם את כל דברי י"י ואת כל המשפטים (שמות כ"ד:ג'), שהם המשפטים האלה הכתובים למעלה, שאמר בהם: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כ"א:א'), כי איננו נכון שיהיה על המשפטים שנצטוו בני נח ושנאמרו להם במרה שכבר שמעו וידעו אותם. ולא יאמר 'ויספר' אלא בחדשות אשר יגיד. וכבר היטיב לראות ר"א שפירש הענין כסדרו, ואמר כי עד הנה ספר הברית. והנה הפרשיות כולן באות כהוגן, שאחר מתן תורה מיד בו ביום אמר השם אל משה: כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (שמות כ':י"ח), והתחיל לחזור ולהזהיר על עבודה זרה: לא תעשון אתי וגו' (שמות כ':י"ט), וצוה אותו: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כ"א:א'), וכל המצות הבאות אחרי כן, והשלים באזהרת עבודה זרה שימצאו בארץ ובעובדיה (שמות כ"ג:ל'-ל"ג), ואמר לו אחרי צוותך זה להם: עלה אל י"י אתה ואהרן. והזכירה הפרשה כי משה עשה כמצות השם ובא אל המחנה: ויספר לעם את כל דברי י"י (שמות כ"ד:ג') כאשר צוה אותו: כה תאמר אל בני ישראל וגו' (שמות כ':י"ח), ואת כל המשפטים כאשר צוהו: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כ"א:א'), וקבלו הכל בשמחה ואמרו: כל אשר דבר י"י נעשה (שמות כ"ד:ג'). והטעם, כל הדברים האלה אשר דבר לך השם נעשה, כי מאמינים אנחנו בדבריך, כמו שסיפר במשנה תורה: ואת תדבר אלינו את כל אשר יאמר י"י אלהינו אלינו ושמענו ועשינו (דברים ה':כ"ג). ואז ואחרי שהשלים מעשיו עמהם הוצרך למלאות דבר השם שאמר לו: עלה אל י"י אתה ואהרן וגו', והוא שאמר: ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא וגו' (שמות כ"ד:ט'). ואמר לו השם פעם שנית: עלה אלי ההרה והיה שם (שמות כ"ד:י"ב) – הודיעו שיתעכב שם ימים בקבלת הלוחות והתורה. ועשה עוד מה שצוה ונגש משה לבדו אל י"י (שמות כ"ד:ב'), והוא שאמר: ויבא משה בתוך הענן וגו' (שמות כ"ד:י"ח). והנה מעשה הברית ביום המחרת למתן תורה, ובו היתה העליה שעלה משה אל ההר, וממנה נתעכב שם ארבעים יום. והוא שפירש הכתוב: ויקרא אל משה ביום השביעי וגו' (שמות כ"ד:ט"ז), ונאמר: ויבא משה בתוך הענן וכו' (שמות כ"ד:י"ח). וכל זה מתוקן ומבואר. וראיתי במכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל שמות י"ט:י') שנחלקו בדבר, יש שאמרו שהיה קודם מתן תורה בחמישי, ואמר להם הרי אתם קשורים תפוסין וענובין, מחר בואו וקבלו עליכם את כל המצות. ורבי יוסי בר' יהודה אמר בו ביום נעשו כל המעשים, כלומר בו ביום לאחר מתן תורה נעשו המעשים של סיפור העם וכתיבת ספר הברית, הכל כמו שפירשנו. ולזה שומעין שאמר כהלכה. וטעם ואל משה אמר – בעבור שהיו עד כאן המצות והמשפטים אל בני ישראל, אמר עתה שהיה זה המאמר אל משה שהיא מצוה שיעשנה הוא בעצמו, כי צוה אותו אחר שתשים לפניהם המצות והמשפטים ותכרות עמהם הברית עלה אתה אלי, ולכך עשה המצוה הראשונה בששי, והשכים בשביעי בבקר וכרת עליה הברית, ואחר כן עלה אל ההר ההוא והנקראים, על הדרך אשר נצטוו. וטעם עלה אל י"י – על דרך הפשט יזכיר שם במקום הכנוי, כמו: נשי למך (בראשית ד':כ"ג), ואת יפתח ואת שמואל (שמואל א י"ב:י"א), וכן: והאר פניך על מקדשך השמם למען י"י (דניאל ט':י"ז). אבל בתלמוד (בבלי סנהדרין ל"ח:) שאלו: עלה אלי מיבעי ליה, ובכאן אמרו: זה מטטרון ששמו כשם רבו. כלומר ואל משה אמר השם הנזכר בתחלת הענין, ויאמר י"י אל משה: עלה אל מטטרון שנקרא בשמי י"י. והטעם, עלה אל מקום הכבוד אשר שם המלאך הגדול, והכונה כי משה יבא בתוך הענן אשר שם כבוד י"י ולא יבא אל השם המיוחד, כי לא יראני האדם וחי (שמות ל"ג:כ'). ואין כונת רבותינו כלל במה שכתב רבינו שלמה למעלה (רש"י שמות כ"ג:כ"א), גם במסכת סנהדרין (רש"י סנהדרין ל"ח:) הפך הרב הענין. וכבר הזכרתי (רמב"ן שמות י"ב:י"ב) כונתם בשם הזה, וכל דבריהם אמת, אלא שדברו בהגדה ההיא כמסתיר פנים, כי ר' אדית לא גלה למין ההוא השואל ענין מטטרון הגדול וסודו, וחלילה, אבל הזכיר לו כי על מלאך מורה דרך בעולם התחתון הכתוב הזה מדבר, ולפיכך אמר לו דאפילו בפרונקא לא קבילניה, דכתיב: אם אין פניך הולכים (שמות ל"ג:ט"ו), שאנו לא קבלנו שליח בלתי השם הנכבד וכבר פירשתי (רמב"ן שמות כ':ב') סוד הפנים וכל הענין בביאור למשכילים בו במתן התורה. |
|
| שמות כ"ד:ג' | ויבא משה ויספר לעם – היה משה בעת הדבור הנזכר כולו במקום אשר נגש בו אל הערפל אשר שם האלהים (שמות כ':י"ז), ועתה בא אל מקום רחוק משם שהיו בו העם בשעת מתן תורה, וספר להם כל מה שנצטוה, ושמעו בקולו. ולא אמר בכאן 'וירד', כי כלם בתחתית ההר היו, לא בראשו ששם כבוד השם, אלא שמשה היה קרוב אל מקום הערפל, והם עמדו מרחוק בשעת הדברות, כאשר פרשתי (רמב"ן שמות י"ט:י"ט). וכאשר נפרד משה ממקומו והחל לבא אל העם קרבו אליו כל ראשי שבטיהם וזקניהם אל מקום מעמד הכהנים הנגשים אל י"י, ואמרו לו: ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים (דברים ה':כ"א), קרב אתה ושמע וכו' (דברים ה':כ"ג), כי היו סבורים שידבר להם השם הנכבד כל המצות כאשר דבר להם עשרת הדברים, ומשה בא עמהם אל מקום העם וסיפר לכולם את כל דברי י"י, כי רצון הקב"ה כך הוא שילמדם שאר התורה על ידי משה, והם שמחו וקבלו כל הדברים אשר דבר י"י נעשה ונשמע אליך במצותיו, ואז נתן להם רשות שובו לכם לאהליכם (דברים ה':כ"ו), כאשר פרשתי למעלה (רמב"ן שמות כ"ד:א'). ועל דעת רבותינו שאומרים לזכות: הקדימו נעשה לנשמע, טעמו שאמרו הנה מעתה אנחנו מקבלים לעשות ולקיים כל מה שיצוה, יאמר מה שירצה ויגזור מה שיחפוץ, כי נעשה הכל מיד בשמענו אותו בין ממנו ית' בין מפיך אתה, הכל מקובל עלינו בין קל בין חמור, העמק שאלה או הגבה למעלה. |
|
| שמות כ"ד:י"ב | ויאמר י"י אל משה עלה אלי ההרה – היא המצוה שאמר לו מאמש עלה אל י"י, ונגש משה לבדו אל י"י (שמות כ"ד:א'-ב'), ועתה ביום השביעי הוסיף לו לאמר: והיה שם ואתנה לך, שיתעכב בהר עד כי יתן אליו לוחות האבן והתורה והמצוה. ואשר כתבתי – יחזור על הלוחות, ולהורותם – על התורה והמצוה. ושיעור הכתוב: ואתנה לך את לוחות האבן אשר כתבתי, והתורה והמצוה להורותם, שכל שש מאות ושלש עשרה מצות נתן לו, והוא כאשר אמר במשנה תורה: ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם (דברים ה':כ"ז). ורבינו שלמה כתב: אשר כתבתי בתוך לחות האבנים להורותם – שכל שש מאות ושלש עשרה מצות בתוך עשרת הדברות הם. ור' אברהם אמר: התורה – הדבור הראשון והשני, והמצוה – השמונה הנזכרים. ואינו כלום, כי הכתוב במשנה תורה: ואדברה אליך (דברים ה':כ"ז), יעיד כי על כל המצות כולן ידבר. ועל דעת רבותינו (דברים רבה ג':י"ב) יתכן שיהיה רמז שהיתה כל התורה כתובה לפניו קודם שנברא העולם, כאשר הזכרתי בתחלת ספר בראשית (רמב"ן בראשית הקדמה). |
|
| שמות כ"ז:כ'-כ"א | אמר הכתוב בכאן ואתה תצוה – בעבור שאמר במשכן תמיד: ועשית, והוא בצווי, אמר בכאן: ואתה בעצמך תצוה להם שיקחו אליך שמן המאור, כי אין להם דרך לעשות אותו במדבר רק אם היה אצלם משמרת. והנשיאים הביאוהו (שמות ל"ה:כ"ז-כ"ח). וטעם אליך – שיובא לפניו, והוא יראנו אם הוא זך וכתית, וכן: צו את בני ישראל ויקחו אליך (ויקרא כ"ד:ב'). וטעם מאת בני ישראל – שיקחו אליך השמן מאת בני ישראל – מאשר ימצא בידם, כמו שאמר: מאת כל איש אשר ידבנו לבו (שמות כ"ה:ב'). וכן אמר: ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך (שמות כ"ח:א') – כי אתה בעצמך תקראם ותבשרם במעלה הזאת. ועשית להם בגדי קדש (שמות כ"ח:ב') – בצווי לחכמים העושים במלאכה, כדרך כל מלאכות התבנית. וכן: ואתה תדבר אל כל חכמי לב (שמות כ"ח:ג') – שידבר עמהם הוא עצמו, כי הוא יכיר את חכמתם וידע המלאכה הראויה להמסר לכל אחד מהם. ובעבור שאמר: ואתה הקרב ועשית, הוצרך לפרש: ואתה תדבר אל כל חכמי לב, כי בצווי יעשו הבגדים כשאר המלאכה אשר יאמר בה: ראה קראתי בשם וגו' (שמות ל"א:ב'). להעלות נר תמיד – כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר: עולת תמיד (במדבר כ"ח:ו'), ואינה אלא מיום ליום. וכן במנחת חבתים נאמר תמיד (ויקרא ו':י"ג), ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב. אבל תמיד האמור בלחם הפנים (שמות כ"ה:ל') הוא משבת לשבת. לשון רבינו שלמה. ומדרש רבותינו אינו כן, אלא כך שנינו בסיפרי (ספרי במדבר ח':ב'): יאירו שבעת הנרות (במדבר ח':ב') – שומע אני שיהו דולקים לעולם, ת"ל מערב עד בקר (ויקרא כ"ד:ג'). אי מערב עד בקר, יכול שיהו דולקים מערב עד בקר ויכבם, ת"ל יאירו שבעת הנרות. הא כיצד, יאירו שבעת הנרות מערב עד בקר. לפני י"י תמיד (ויקרא כ"ד:ד') – שיהא נר מערבי תדיר, שממנו מדליקין את המנורה בין הערבים. ובתורת כהנים נמי כך אמרו (ספרא ויקרא כ"ד:ב'): להעלות נר תמיד, שיהא נר מערבי תדיר. וקתני התם, מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה, דאפילו ביום נמי מדליק נר מערבי לפי שהוא תמיד לעולם. ובמסכת תמיד שנינו כך (משנה תמיד ג':ט'): מי שזכה בדשון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחים דולקים מדשן את השאר ומניח את אלו דולקין במקומן מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקים ואחר כך מדשן את השאר. וסתם משנה זו שנויה כדברי רבי (בבלי מנחות צ"ח:) שאמר בנרות: מזרח ומערב היו מונחין, ולדעתו נר מערבי הוא השני, ונקרא מערבי לפי שהוא מערבי לראשון, ולפי שהוא צריך להדליק נר מערבי לקיים בו: לפני י"י תמיד, צריך להדליק המזרחי, שאין השני נקרא מערבי עד שיהא זה מזרחי אצלו. אבל לדברי האומר (בבלי מנחות צ"ח:): צפון ודרום, נר מערבי הוא האמצעי שבגופה של מנורה, והוא לבדו מדליק בבקר. ועל הכלל, לפני י"י תמיד – בנר מערבי, שהוא דולק תמיד ביום ובלילה. |
|
| שמות כ"ח:מ"א | והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו – אותן הכתובים בהם. לשון רבינו שלמה. וטעם אתו, שביום אחד ילבישם כולם וימשחם. ומשחת אותם ומלאת את ידם – כל מלוי ידים לשון חינוך, כשהוא נכנס להיות מוחזק בו מאותו היום והלאה, לשון רבינו שלמה. ולא הבינותי בדבריו היאך יבא לשון מלוי ידים לחנוכת כל דבר. ומה שאמר הרב כי בלשון לעז, כשממנין אדם על פקודת דבר נותן השליט בית יד של עור שקורין גנט, ועל אותו בית יד הוא מחזיקו בדבר, והוא מלוי ידים, ולא ידעתי אם ירצה הרב לומר שעל שם הבית יד יקרא החנוך מלוי ידים, ויביא ראיה מן השוטים. ודע כי הענין ההוא להם יצא מן התורה שהוא אצלם קנין החליפין של בועז, וכך מתורגם להם: שלף איש נעלו ונתן לרעהו (רות ד':ז') – ששולף הגנט שלו, והם אומרים שהגואל נתן לבועז, וזה מנהגם הוזכר בסיפרי חכמיהם. והנה דברינו בדברי הבאי. והנכון בלשון מלוי ידים בתורה שהוא לשון שלימות, כלשון: כי מלאו ימי (בראשית כ"ט:כ"א), ובמלאת הימים האלה (אסתר א':ה'), עד יום מלאת (ויקרא ח':ל"ג) – בהשלימם, וכן: בכסף מלא (בראשית כ"ג:ט') – מחיר שלם. והטעם, כי הזר אשר לא תשיג ידו בטהרתו להקריב קרבן או לעבוד עבודת המלכות הנה ידו חסרה בעבודה ההיא, וכאשר יכשר לעשות כן הנה שלימה ידו, ראויה לכל העבודות והמלאכות. וכן: מלאו ידכם היום (שמות ל"ב:כ"ט) – כי עתה ידיכם מלאה בכל עבודת השם, כי איש בבנו ובאחיו עבדתם אותו, או שירמוז להם כי בזכות זה יהיו נבחרים לעבוד עבודת השם במשכן, כמו שאמר: בעת ההיא הבדיל י"י את שבט הלוי (דברים י':ח'). ודוד המלך אמר לישראל בנדבת הבית: ועוד ברצותי בבית אלהי יש לי סגלה זהב וכסף נתתי לבית אלהי (דברי הימים א כ"ט:ג'), ואמר להם: ומי מתנדב למלאת ידו היום לי"י (דברי הימים א כ"ט:ה') – כי בהתנדבם לבנין הבית תהיה ידם שלימה בכל הקרבנות ובכל העבודות, כי אין עבודת ישראל להקב"ה שלימה אלא בבית המקדש. וכן: איל המלואים בפרשה (שמות כ"ט:כ"ב) שמילואי הכהנים בו, כי החטאת והעולה לכפר, וזה למלאת ידם בהקרבה. ומצאתי בתרגום ירושלמי שתרגם איל המלואים: דאשלמותא (תרגום המיוחס ליונתן ויקרא ח':כ"ב), וכן תרגם בכולם דאשלמותא, אבל אנקלוס רדף הענין ולא הקפיד בלשון, כמנהגו במקומות רבים. ויש מפרשים: ומלאת את ידם וכהנו לי – שימלא ידם מן הקרבנות, וכן: החפץ ימלא את ידו (מלכים א י"ג:ל"ג) – שיקריב מהן כרצונו מלא ידיו. והנכון מה שפירשתי. ופירוש החפץ ימלא את ידו ויהי כהני במות (מלכים א י"ג:ל"ג) – שיביא מלואים לו בקרבן כאשר בדא מלבו לחנכו, ואחרי כן יהיה כהן לבמות, כי בדומה לדרכי התורה יעשו. |
|
| שמות ל':י"ג | מחצית השקל בשקל הקדש – קבע לו משה רבינו מטבע כסף בישראל, כי מלך גדול היה, וקראו לאותו מטבע 'שקל' בעבור שכל המטבע במשקל שלם, אין בו פחת ולא כסף סיגים. ובעבור שמשקלי הערכין (ויקרא כ"ז:כ"ה) ופדיון הבכור (במדבר י"ח:ט"ז) במטבע ההוא שהם קדש, וכן כל שקלי המשכן (שמות ל"ח:כ"ד) וכן כל כסף קצוב האמור בתורה (דברים כ"ב:כ"ט), יקרא לו הכתוב: שקל הקדש. וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קורין לשון התורה 'לשון הקדש', שהוא כן מפני שדברי התורה והנבואה וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. והנה הוא הלשון שהקב"ה יתברך שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו: אנכי ולא יהיה לך ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו הקדושים: אל, אלהים, צבאות, ושדי, ויו"ד ה"א, והשם הגדול המיוחד, ובו ברא עולמו (בראשית רבה י"ח:ו'), וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא: מיכאל וגבריאל בלשון ההוא, ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ: אברהם יצחק יעקב ושלמה וזולתם. והרב אמר במורה הנבוכים (רמב"ם מורה נבוכים ג':ח') אל תחשוב שנקרא לשוננו לשון הקדש לגאותנו או לטעותינו, אבל הוא כי זאת הלשון קדושה לא ימצאו בה שמות לאבר הבעילה בזכר או בנקבה, ולא לטיפה ולא לשתן ולצואה רק בכנוי, ואל יטעה אותך 'שגל' (תהלים מ"ה:י'), כי הוא שם אשה המזומנת למשכב, ואמרו: ישגלנה (דברים כ"ח:ל') על פי מה שנכתב עליו, ופירושו: יקח אשה לפילגש. והנה אין צורך לטעם הזה, כי הדבר ברור שהלשון קדש קדשים הוא כמו שפירשתי, והטעם שהזכיר על דעתי איננו אמת, כי מה שיכנו ישגלנה – ישכבנה, יורה כי משגל שם עצם לבעילה, וכן יכנו: לאכול את חוריהם (מלכים ב י"ח:כ"ז), כי הוא שם מגונה. ואם מפני טעמו של הרב, היו קורין לו: 'לשון נקייה', כענין ששנינו (בבלי סנהדרין ס"ח:) עד שיקיף זקן התחתון ולא העליון אלא שדברו חכמים בלשון נקייה, ואמרו: כי אם הלחם אשר הוא אוכל (בראשית ל"ט:ו') – לשון נקי (בראשית רבה פ"ו:ז'), וכן במקומות רבים. ופירש הכתוב כי השקל הוא עשרים גרה של כסף, ותרגם אנקלוס: מעין, כי הגרה אצלו שם למטבע הנקרא בלשון ארמית מעה, וכן תרגם יונתן: לאגורת כסף – למעה דכסף (תרגום יונתן שמואל א ב':ל"ו), וכן אמר בשקל הקדש – סילעא, כי כן שם המטבע בארמית, ושיעורו ידוע בתלמוד (בבלי קידושין י"א). וכתב רבינו שלמה שהשקל משקלו ארבעה זהובים, שהוא חצי אוקיא למשקל הישר של קלוניא (רש"י שמות כ"א:ל"ב). מצא הרב מפורש בגמרא (בבלי ב"מ ל"ד:) שהסלע הוא ארבעה דינרין, וקבל במשקל הדינרין שהוא כמשקל הזהובים. וכן כתב בפירושיו בגמרא בבבא קמא (רש"י ב"ק ל"ו: "כסף צורי"): הדינר משקלו זהוב, וכך קורין בקוסטנטינא הזהוב דינר. וכל זה אמת הוא, אבל שיער הרב בזהובים הנמצאים בדורו וגם בדורינו, והם כמשקל חצי האוקיא שהזכיר, ואיננו כן, כי מלכי הגוים פחתו הזהובים, וכבר מצינו בדברי בעל הלכות גדולות והגאונים הראשונים כי הדינר הנזכר בכל מקום בתלמוד הוא דינר ששדנג, ודע כי שקלי התורה הם הסלעים האלו שכל סלע מהם ארבעה דינרין, אבל שקל המוזכר בדברי חכמים, כגון ששנינו (בבלי שבועות מ"ג): שקל הלויתני עליו וסלע היה שוה, סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, הוא שני דינרין, חצי הסלע. וטעם זה, מפני שהעם קורין שקלים לחצי הסלעים שהיו שוקלים בכל שנה, וכן הורגל בלשון חכמים במשנה, ועל כן אומר אדם לחברו שקל הלויתני, כלומר המשקל שישראל שוקלין. ויתכן שעשו בזמן בית שני מטבע של כסף של ב' דינרין כדי שיהא מצוי לתת לגזבר ההקדש ולא יצטרכו לקלבון, וקראו לזה המטבע שקל, והיו קורין לשקל של משה שהוא שקל מן התורה סלע כתרגומו. ויש אומרין כי הטעם ממה שאמרו (בבלי בכורות ה'.) מנה של קדש כפול היה, וכן כל המטבעות. ואינו נכון, כי שקלי עבד ואונס ומפתה אינם של קדש. |
|
| שמות ל':כ"ג (×3) | מר דרור חמש מאות – הסכימו המפרשים, והרב רבי משה (רמב"ם הלכות כלי המקדש א':ב') מכללם, כי המור הוא הנקרא מוסך. ור"א השיב כי איננו בושם אף על פי שריחו טוב. ואולי בעבור זה הפרידו הכתוב מן הבשמים. והוא הקשה כי כתוב: אריתי מורי (שיר השירים ה':א'), שהוא דבר מלוקט, ואומרין המביאין אותו כי הוא נעשה בגרון הצבי. ועוד מן הכתוב: וידי נטפו מר (שיר השירים ה':ה'). ואולי כן הוא בהיותו לח. ויתכן שיאמר: אריתי בעבור שהוא דם נצרר בבטן החיה הדומה לצבי הידועה בארץ הודו, ובלכתה בין השיחים בימי החום הגדול מגרדת בנפח ההוא, והדם יוצא צרור ולוקטים אותו מן האחו ואמר וידי נטפו מור, כי הכתוב ידמה ריחו כאלו ידיו תטופנה בריח ההוא נטפי מים. ואחרים אמרו איך יכנס בקטרת ובשמן הקדש דם חיה טמאה. גם זו אינה קושיא, כי הלחות ההוא הנאסף בה מרוב הדם ויזוב ממנה בחייה אין בו לא טומאה ולא מיאוס. ופירשו (ראב"ע פירוש ראשון) דרור מלשון: וקראתם דרור (ויקרא כ"ה:י') – שיהיה חפשי מן הזיוף והתערובת, ואולי נאמר שהצריך הכתוב להיותו חפשי, לומר שיוקח מן הצבי ההוא בהיותו חפשי מתהלך בין ערוגות הבשמים ומתענג כרצונו, כי כאשר ילכד ויעמוד ברשות אדם לא יעשה מור כי אם מעט ואיננו מבושם. וזה דבר ברור. ועם כל זה הנראה אלי מדברי רבותינו שאין המור מוסך, שהם אמרו במדרש חזית (שיר השירים רבה ד':י"ד): מור – אינמרנון, והמוסך אף בלשון חכמים כך שמו – מוסך, כמו שאמרו בברכות: חוץ ממוסך מפני שהוא מין חיה (בבלי ברכות מ"ג), וכן שם בירושלמי: בר ממוסכין (ירושלמי ברכות ו':ו'), וכתב בעל הערוך כי גם כן שמו בלשון יון. ועוד אמרו במדרש חזית: צרור המור דודי לי – זה אברהם, מה המור הזה ראש לכל מיני הבשמים, כך אברהם ראש לכל הצדיקים, מה המור הזה אין מפיח אלא באור, כך אברהם לא נודעו מעשיו עד שהושלך לכבשן האש, מה המור הזה כל מי שלוקטו ידיו מתמרמרות, כך אברהם ממרר עצמו ומסגף עצמו ביסורין (שיר השירים רבה א':נ"ח). והנה המוסך ריחו מפיח בלא אור. ועוד שנינו (משנה מקואות ט':ה'): אלו חוצצין בכלים הזפת והמור וכו', על המרדעת, רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. וקתני: זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ, וכל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ (משנה מקואות ט':ז'). ואין המוסך דבר נדבק כזפת שיחוץ, ואם שמא מתקנין אותו בענין שידבק בכלים, אינו מקפיד עליו שיחוץ אפילו על המרדעת. ותרגום מור ואהלות קציעות כל בגדותיך (תהלים מ"ה:ט') – מירא ואקסיליאן וקציעתא. והקרוב שהוא הנקרא כן בלשון ערבי 'מור', שיש ממנו מינין, מור אחמר ואביץ, ובו מקטירין, וריחו מפיח באור ביותר והנה כל הלשונות עברית וארמית וגם הערביים שוות בו. ובלשון אגדה פרסיית או יונית נקרא אנמרנון קרוב לזה, וגם בלשון רומיים נקרא מירא. ולהשואת הלשונות בו נראה שהוא המין ההוא, והוא יחשב בסמים. ומה שאמרו שהוא ראש לכל הבשמים (שיר השירים רבה ג':ו') – שהזכירתו תורה בראשם, או שהוא בהקטרות משובח מכולם. ואיפשר שימצא עוד במיניו בעל ריח מבושם ביותר והוא הנקרא דרור, והלוקטו לזה ידיו מתמרמרות שהוא מר כלענה. ושנו בסיפרא (ספרא ויקרא ה':כ'-כ"ב): דברים שאי איפשר לדעתם, כגון המערב מים ביין, קומוס במור, כי זה מזייפין אותו בקומוס הנקרא צמג אלערבי שהוא נדמה לו. ולכך אמר מור דרור, שיהיה נקי מן הזיוף שמזייפין אותו תמיד. ויתכן כי לשון דרור בכל מקום נקיות, וכן: וקראתם דרור בארץ לכל יושביה (ויקרא כ"ה:י') – שיהיו כל בעלי הארץ נקיים מעבדות ומכל שעבוד בגופם ובארצותם, כלשון: ובעל השור נקי (שמות כ"א:כ"ח). ומה שאמר הכתוב: וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר (שיר השירים ה':ה'), יתכן שיהיה שיעורו: וידי נטפו שמן מור, כי המנהג לסוך בו גם הידים לעדן ולרכך אותם, כדכתיב: ששה חדשים בשמן המור (אסתר ב':י"ב). ופירשו בו: שמן זית שלא הביא שליש (בבלי מגילה י"ג), מפני שמשיר את השער ומעדן את הבשר. והענין, כי השמן הזה מתקנין אותו במור, ונקרא כן, וזה טעם: נטפו. ואני סבור שהוא אינמרנון המוזכר במדרש (שיר השירים רבה ד':י"ד), שכך קורין בירושלמי (ירושלמי דמאי א':ג') שמן ורד ורדינון, וכן דרך השמות בשמנים בלשונות הגוים. גם וקנמן בשם מחציתו – לפי שהקנמון קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריח וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הוצרך לומר קנמון בשם מן הטוב. לשון רבינו שלמה. והרב רבי משה אמר שהוא קשר סליכה (פירוש המשניות לרמב"ם כריתות א':א'), ואחרים אמרו שהוא העץ הטוב הנקרא עודטייב. ואינו כדברי כולם, שהרי אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ס"ה:י"ג) ובמדרש חזית (שיר השירים רבה ד':י"ד) קנמון היה גדל בארץ ישראל והיו עזים וצבאים אוכלים ממנו, והנה הוא כעשב השדה ירעו אותו הצאן. ולפי דעתי הוא התבן המבושם הנקרא בערבי אדכר, ובלשון הרומים אשקיננט והוא בשם חשוב, והוא בלעז: פאייקא דמיקא, והוא מרעה לגמלים במקומו. ורבינו בעל ההלכות כתב בפסחים (רי"ף פסחים כ"ה:): קנמון וסנבל שדומין לתבן. והקדה ידועה מלשון הארמית שהיא קציעה, וכן בערבי. |
|
| שמות ל':ל"ד (×3) | קח לך סמים – אמרו בדרך הפשט, כי פירושו: קח לך סמים הם נטף ושחלת וחלבנה, אלה הסמים, ולבונה זכה עמהם. ואינו נכון להחזיר פעם אחרת סמים, כי אין הדרך בכתוב לשנות מה שהזכיר רק בהפסיקו הענין באריכות, או בדברים שהם כן תמיד. והאמת כדברי רבותינו (בבלי כריתות ו':) כי הם סמים אחרים. וכתב רבינו שלמה סמים, שנים, נטף ושחלת וחלבנה הרי חמשה, סמים לרבות עוד כמו אלו, הרי עשרה, ולבונה הרי אחת עשרה. ויש לתמוה, ולמה לא יזכירם הכתוב. ואולי יאמר הכתוב: קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה, סמים רבים, ולבונה זכה, ולא יקפיד רק באלה הארבעה, כי בהם ענן עשן הקטרת עולה, רק צוה שיתן עמהם סמים רבים אשר להן ריח טוב, כדי שיהיה בתימרות עשנו מבושם. וכן לא פירש המשקל וכמה יקטיר ממנה, כי לא הקפיד רק שיהיו אלה הארבעה בשוה, ושיוסיף עמהם עוד סמים טובים להקטיר. והטעם, כי כאשר אמר בשמן שיעשה אותו כמשפט מעשה הרקחים, ולא לימד על מעשהו, רק סמך עליהם, כן אמר בזה, שיקח מאלה ארבעה סמים במשקל שוה ויוסיף עמהם סמים ויעשה מכולם קטורת מרוקח כמעשה הרוקחים בסמים הידועים להם שהם טובים עם אלה, ובעשייה אשר הם עושים, ויתן ממנה לפני העדות כדי שתעלה תמרתו כמנהג המוגמרות לפני המלכים. וכן קצר בעשייה (שמות ל"ח:כ"ט), ולא הזכיר אותה כהזכירו האחרים כולם. וכזה אמרו בגמרא: אמר ריש לקיש, מה לשון קטרת, דבר שמוקטר ועולה (בבלי כריתות ו':), כי לא צוה בה בתורה רק בדברים שקוטרים ועולין על דרך מעשה הרוקחים. ואולי ויתכן עוד כי לשון סמים ובשמים לשון אחד הוא, כמו שהזכרתי (רמב"ן שמות כ"ה:ו'), ואלה השלשה אשר הזכיר אינם סמים, כי הנטף והחלבנה – שרפים, והשחלת – צפורן, יוצא מן הים. ואמר הכתוב: קח לך סמים הנזכרים, ונטף ושחלת וחלבנה, וסמים עוד, ולבונה זכה, ותעשה קטרת מרוקח כמעשה הרוקחים. כי הסמים הנזכרים למעלה (שמות ל':כ"ג) בשמן, מר דרור וקנמון וקדה נכנסין בקטרת, וקנה בשם על דעתי הוא הקליפה שהזכירו בה חכמים, והוא דראציני בלשון ערבי, וכן בלשון הגמרא (בבלי שבת ס"ה:), והוא קנה כדמות הקנים. והסמים שצוה להוסיף הן: שבולת נרד וכרכום והקושט לפי מה ששנו חכמים, ואולי אין קפידא בכתוב אלא באלה התשעה שהזכיר, אבל במה שכפל להוסיף בו עוד סמים לא יקפיד רק בבשום שיעשה קטרת מרוקח. וקצר במעשהו ובמשקלי האחרים מפני שצוה שיעשנו כמעשה רוקח. ונראה לי שבחרו חכמים באלה השלשה, מפני שהוזכרו בשיר השירים: נרד וכרכם ואהלות (שיר השירים ד':י"ד) – והוא הקוסט יקראנו בלשון רבים, מפני שהוא שני מינין המתוק והמר. והנה הזכיר שם קנה וקנמון ולבונה ומור עם אלה השלשה, ואמר עם כל ראשי בשמים להביא הקדה, והנה הם כל סמי הקטרת. והזכיר תחלה: כפרים עם נרדים (שיר השירים ד':י"ג), להביא נטף ושחלת וחלבנה שהם שרפים, כי כפרים מן: וכפרת אותה (בראשית ו':י"ד), שרף נדבק. והמתרגם הירושלמי אמר ואהלות – אקסי לאלואוון, והוא העץ הטוב הנקרא בלשון רומי לינגא לובין, כי אקסי עץ בארמית, לאלואן כשמו, ובלשון יון נקרא כן ממש אקסי לואין, וכן שמו בערבי: אלעיד טייב. אבל אנקלוס תירגם כאהלים נטע י"י (במדבר כ"ד:ו') כבושמיא, לא ייחד לו שם. |
|
| שמות ל"א:י' | ואת בגדי השרד – לא ידעתי למה לא צוה תחלה לעשות הבגדים האלה, כאשר עשה בכל מלאכת המשכן ובבגדי אהרן ובניו, כי היה ראוי שיאמר לו: ועשית בגד כליל תכלת לכסות בו הארון ובגד ארגמן לכסות בו המזבח ובגד תולעת שני לכסות בו השולחן, ועתה כאשר יצוה על העושים יכלול אותם עם שאר המלאכה. ואולי לא היתה בהם קפידא, ויעשו אותם כרצונם בגדי שרד ממין אחד לבדו, והם עשו מן התכלת והארגמן ותולעת השני, ולא רצו בשש כי איננו נכבד כמותם. ואחרי שנעשו כן רצה השם שיהיה התכלת לארון, והארגמן למזבח, והשני לשלחן, ולכן הספיק להם הצואה בקצרה כאשר צוה על העושים, כי לדעתם יעשו בגדי השרד. ואיננו הגון שיהיה בגד המכסה עשוי נקבים נקבים כדברי רבינו שלמה, אבל הוא מלשון שריד, בעבור היותם מין אחד, כדברי ר"א. כתבתי זה הענין לפי שיטת רבינו שלמה, וכל זה איננו שוה לי, כי מה טעם שיאמר השם למשה ויעשו בגדי הקלע או בגדי השרידה בלי שיבאר לו כמה יהיו, שנים או מאה, וכמה ארכם וכמה רחבם, ולמה יעשו, ואין הענין כלל מובן בדבור הזה. ועוד, שמזכיר אותם לעולם קודם בגדי אהרן. ועוד, מה טעם: לשרת בקדש (שמות ל"ט:א'), כי זה ירמוז על עבודת הקרבנות בקדש, כמו שאמר: או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש (שמות כ"ח:מ"ג), וכן: אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש (שמות כ"ט:ל') – לא על עבודת חוץ ומסע. ועוד, כי כתוב: ועשו את כל אשר צויתיך, את אהל מועד וכו', ואת בגדי השרד (שמות ל"א:ו'-י'), עד: ואת קטרת הסמים ככל אשר צויתיך יעשו (שמות ל"א:י"א), ולא צוה אותו תחלה על בגדי השרד כלל. והעולה מדברי רבותינו, כי בגדי השרד הם בגדי כהונה עצמם, ונזכר זה בגמרא במסכת יומא (בבלי יומא ע"ב). ואם כן, הנכון שנפרש בגדי השרד – בגדי הייחוד, כלומר בגדים שיתיחד בלבישתם אחד העם הגדול מאחיו, מן: ובשרידים אשר י"י קורא (יואל ג':ה'), השרידים אשר שרדו מהם (יהושע י':כ'), מן: פליט ושריד (ירמיהו מ"ד:י"ד). וירמוז לבגדי אהרן, ויקראם כן, שלא ילבשם רק יחיד בדורו, אהרן בחייו, ואחריו: הכהן הגדול אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים (ויקרא כ"א:י'). והכתוב יזכיר בגדי אהרן לעולם דרך כבוד, כמו שאמר: לכבוד ולתפארת (שמות כ"ח:ב'), בגדי קדש (שמות כ"ח:ד'), וציץ הזהב נזר הקדש (ויקרא ח':ט'), ועל כן יקראם בגדי השרד – בגדי מלכות. וזה טעם: את בגדי השרד לשרת בקדש את בגדי הקדש לאהרן הכהן (שמות ל"ה:י"ט), כי שב לבאר. וכן נאמר בפרשת ויביאו את המשכן (שמות ל"ט:מ"א). ומה שאמר בכאן בפרשת ראה קראתי: ואת בגדי השרד ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן, טעמו שהם בגדי שתי מעלות, בגדי השרד ובגדי הקדש, להגיד שלא ילבשם רק אחד העם לשרת בקדש, ומפני שלא הזכיר בכאן לשרת בקדש, הוסיף לבאר שהם בגדי שרד ובגדי קדש. ועוד באו כמה ווי"ן יתירות בכתוב. ופירוש: ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקדש (שמות ל"ט:א') – שהוא מבאר אלה פקודי המשכן, ונתן חשבון בזהב ובכסף ובנחשת כמה הביאו ישראל, ומה עשו בהן, בעבור חשיבותן, ואח"כ אמר כי מן התכלת והארגמן ותולעת השני אשר הובא להם עשו בגדי שרד, לא הוסיף ולא גרע. ולא הזכיר השש, כי איננו חשוב. ואולי הביאו ממנו הרבה והותיר. ושב לבאר: ויעשו את בגדי הקדש אשר לאהרן כאשר צוה י"י את משה, ויעש את האפוד (שמות ל"ט:א'). וגמר הענין. |
|
| שמות ל"א:י"ג | אך את שבתותי תשמורו – אף על פי שתהיו רדופין בזריזות המלאכה אל תדחה שבת מפניה. כל אכין ורקין מיעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן. לשון רבינו שלמה. ולא נתכוון אצלי, כי לפי מדרש רבותינו באכין ורקין ימעט בשמירת השבת, כי המיעוטין אצלם בכל מקום ימעטו בדבר המצווה בו, ואם תדרוש המיעוט בענין מלאכת המשכן יהיה מותר לעשותה בשבת. אבל המיעוט הזה למילה או לפיקוח נפש וכיוצא בהן שהן דוחין אותו. וכך אמרו במסכת יומא (ירושלמי יומא ח':ה'): מנין שספק נפשות דוחה את השבת, אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: אך את שבתותי תשמורו – מיעוט. ומלאכת המשכן שאינה דוחה שבת, מפני שהזהיר בה בכאן. ועל דרך הפשט הוא כן יאמר: תעשו מלאכת אהל מועד, אבל שבתותי תשמורו לעולם. ובתורת כהנים: יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת, תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני י"י (ספרא ויקרא י"ט:ל'). וטעם שבתותי, בעבור כי שבתות השנה רבים. ועל דרך האמת: צוה בכאן בזכור ושמור כאשר רמזתי בסודם (רמב"ן שמות כ':ז'), וזה טעם שבתותי. ואמר בשניהם: כי אות היא, שהם ביני וביניכם לדעת. ואמר: ושמרתם (שמות ל"א:י"ד) בשבת, וחייב במחלליה כרת, כי הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת י"ב:ז'), וזו תכרת משם. ואמר: ביום השביעי שהוא שבת שבתון קדש לי"י (שמות ל"א:ט"ו), בעבור שהוא יסוד עולם. והזכיר בשבת שהיא ברית עולם (שמות ל"א:ט"ז), וחזר ואמר: ביני ובין בני ישראל (שמות ל"א:י"ז) – אות היא השבת ביום השביעי, והטעם, שהיום אות, והשבת היא לעולם. וזה טעם: שבת וינפש (שמות ל"א:י"ז), והוא נשמה יתירה (בבלי ביצה ט"ז.) הבאה מיסוד עולם אשר בידו נפש כל חי (איוב י"ב:י'). והנה הפרשה מבוארת. וכבר רמזתי ענינה בעשרת הדברות (רמב"ן שמות ל"א:כ"ח). והמשכיל יבין. |
|
| שמות ל"ב:א' | אשר ילכו לפנינו – אלוהות הרבה אוו להם. כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים – והיה מורה לנו דרך נעלה בה. עתה צריכין אנו לאלוהות הרבה אשר ילכו לפנינו. לשון רבינו שלמה. ואין לשונו מכוון. אבל הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו, כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, ושהוא בכחו עשה להם האותות והמופתים, ומה טעם שיאמרו כיון שהלך משה ממנו נעשה אלהים. ועוד, כי בפירוש אמרו: אלהים אשר ילכו לפנינו, לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא. אבל היו מבקשין משה אחר. אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים ע"פ י"י ביד משה (במדבר ט':כ"ג), הנה אבד ממנו, נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ע"פ י"י בידו. וזה טעם הזכירם: האיש אשר העלנו, לא האל אשר העלם, כי יצטרכו לאיש האלהים. וכן תוכל להבין זה מתשובת אהרן אל משה רבינו: מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה (שמות ל"ב:כ"א), והיתה תשובתו: ויאמרו לי קום עשה לנו אלהים וגו', ואמר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש (שמות ל"ב:כ"ג-כ"ד), והנה אהרן מתנצל למשה ואמר לו: אל יחר אף אדני (שמות ל"ב:כ"ב), והוא כמוסיף על חטאתו פשע, שאומר כי הם בקשו ממנו עבודה זרה ועשאה להם בידיו, ולמה לא יחר אפו, ומה חטאה גדולה מזו. אבל הענין כמו שאמרתי, שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה ויקבלו עבודת אלהותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם, וזהו התנצלותו של אהרן, טען כי לא אמרו לי רק שאעשה להם אלהים אשר ילכו לפניהם במקומך אדני, שלא ידעו מה היה לך, אם תשוב אם לא, ולכן הם צריכים למי שיורה להם דרכם כל זמן שלא תהיה אתה עמהם, ואם אולי תשוב יעזבוהו וילכו אחריך כבראשונה. וכן היה הדבר, כיון שראו העם את משה מיד הניחו את העגל ובעטו בו, שהניחו לו לשורפו ולזרות עפרו על פני המים, ולא היה מהם חולק עליו כלל. וכן תראה שלא הוכיחם, ולא אמר להם כלום, אבל בבואו במחנה וירא את העגל ומחולות ברחו ממנו, והוא לקח את העגל וישרף אותו וישק אותו להם ולא מאנו כלל. ואלו היה להם לאלהים, אין דרך שיניח אדם מלכו ואלהיו לשריפת אש, הן ישרוף את תועבותיהם לעיניהם ולא יסקלונו. והנה אהרן הוא אשר הוציא את הצורה הזאת, כי הם לא אמרו לו מה יעשה, שור או כשב או עז וזולתם, וזהו מאמר החכמים שאמרו: מלמד שאוו לאלוהות הרבה (בבלי סנהדרין ס"ג.), כי הם לא ידעו במה יבחרו ואיזה הטוב להם. והכונה לאהרן היתה, מפני שישראל היו במדבר חורב שממה, והחרבן ושוממות עולם יבאו מן הצפון, כדכתיב: מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ (ירמיהו א':י"ד), שאין הכונה במלך בבל בלבד, כאשר יראה מן הנגלה בכתוב, אבל מן השמאל תבא מדת הדין לעולם להשיב על כל יושבי הארץ כרעתם. והנה במעשה המרכבה אמר: פני שור מהשמאל לארבעתם (יחזקאל א':י'). ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החורבן כי שם כחו הגדול, ובהיותם עובדים שם לאל יערה רוח ממרום, כאשר נאצל על משה. וזהו שאמר: חג לי"י מחר (שמות ל"ב:ה'), שיהיו העבודה והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם יכונו אל ענינה. ורבותינו למדו אותנו הענין הזה, והם שגלו סודו, אמרו (שמות רבה ג':ב', מ"ב:ה'): ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג':ז') – אמר לו הקב"ה למשה, משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי, ואני רואה היאך מתבוננים בי שאני יוצא בקרובין שלי שאתן להם את התורה, שנאמר: רכב אלהים רבותים אלפי שנאן (תהלים ס"ח:י"ח), ושומטין אחד מן טטראמולין שלי, שכתוב: ופני שור מהשמאל (יחזקאל א':י'), ומכעיסין אותי בו. טטראמולין – ארבע פרדות, טטרא בלשון יון – ארבע, כמו שאמרו (בבלי נזיר ח':) טטרגין ארבע. מולין – פרדות, כמו: מוליאות של בית רבי (בבלי שבת נ"ב.). משל לארבע חיות הנושאות המרכבה. ובויקרא רבה: שאמר אהרן מתוך שאני בונה אותו אני בונה אותו לשמו של הקב"ה, שנאמר: ויקרא אהרן ויאמר חג לי"י מחר (שמות ל"ב:ה'), חג לעגל מחר אין כתוב כאן, אלא לי"י (ויקרא רבה י':ג'). ור' אברהם אמר: כי במקום הזה אלהים כבוד חונה בצורת גויה. ואם תשים לבך אל המסע הראשון (שמות י"ד:י"ט) תבין זה. ואיננו נכון בעיני, שלא נעשה העגל במלאכת חכמת המזלות להיות בצורתו חונה כבוד או הדיבר, רק שיעשו הצורה לכוין בעבודתם אל ענינה. וכבר פירשתי (רמב"ן שמות י"ד:י"ט) סוד המסע הראשון, וחלילה שרצה אהרן להדמות אליו, רק ממנו יקח שיהיה מסעם מצד המדה ההיא. והמשכיל יבין. |
|
| שמות ל"ב:כ' | ויזר על פני המים וישק את בני ישראל – אחר שהיה דק לעפר זרקו על פני מי הנחל היורד מן ההר והשקה אותם מאותן המים. ואיפשר שהזהב השרוף שאיננו נתך, אבל הוא שרוף, ונטחן עד אשר דק, כאשר הזכיר ר"א, קל הוא על פני מים, על כן היה צף והשקהו להם. או היה זורה אותו על הנחל מעט מעט, ושואב ומשקה להם טרם ישקע. או שיהיה ממעשה הנסים. והנה רצה לבזות מעשיהם, והנה טחן האלוה שלהם והכניסו בבטנם שיוציאוהו ברעי ובצואה, כענין שנאמר: תזרם כמו דוה צא תאמר לו (ישעיהו ל':כ"ב). ועל דעת רבותינו: עוד נתכוון לבדקם כסוטות וצבתה בטנם ונפלה יריכם (בבלי ע"ז מ"ד.), והוא האמת. |
|
| שמות ל"ב:כ"ז | ואמר: אלהי ישראל – בעבור שחשבו עושי העגל לזבח לאלהי ישראל, והנה מדת הדין פוגעת בהם בעבור שקצצו בנטיעות. ועוד, כי המשפט לאלהים הוא (דברים א':י"ז). ומפני זה אמר בלויים: כי הבדיל אלהי ישראל אתכם (במדבר ט"ז:ט'), כי העבודה לאלהי ישראל, ולשמו נבדלו בזכות הזאת. שימו איש חרבו על ירכו – היו עובדי העגל רבים ולא יוכלו להביאם בבית דין, על כן צוה לכל בני לוי לחגור חרבם, על דרך מה שאמרו רבותינו (בבלי סנהדרין מ"ה:) שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו. והנה זאת הוראת שעה לקידוש השם, שלא היתה בהם התראה, כי מי התרה בהם, אבל היו בני לוי מכירים באלו ההרוגים שהם היו עובדיו. ועל דעת האומר (בבלי יומא ס"ו:) עדים והתראה בידי אדם, כמו שכתב רבינו שלמה (שמות ל"ב:כ'), נאמר שצוה אותם לחגור חרבם לתפוש אותם ולהביאם לפני משה או הסנהדרין, ואשר מצאוהו בעדים והתראה הרגוהו בסקילה כמשפט עובדי עבודה זרה, או שהיתה מיתתם בסייף כעיר הנדחת. והנה כל בני לוי היו לי"י ומתרים בעם שלא ישתחוו לו ולא יזבחו לו, כי אהרן לא צוה לחוג בלתי לי"י לבדו כאשר פרשתי. והנכון כדברי האומר (בבלי יומא ס"ו) זבח וקיטר בסייף, גפף ונשק במיתה, שמח בלבו בהדרוקן, כדאיתא במסכת יומא. והנה הכל מעשה שעה, כי אין מגפף ומנשק במיתה לדורות (בבלי סנהדרין ס':). וטעם והרגו איש את אחיו – שלא תחמלו ולא תכסו על אח ורע וקרוב. וטעם כה אמר י"י אלהי ישראל – איננו ממצות: זובח לאלהים יחרם (שמות כ"ב:י"ט), כי אין אלה חייבין מיתה מן הדין, אבל היא מצוה שנאמרה למשה מפי השכינה ולא נכתבה. כי כאשר נחם השם הנכבד על הרעה, צוה אותו כיון שאינך רוצה שאכלה אותם, תהרוג אתה את עובדיו בסייף, כדרך: קח את כל ראשי העם והוקע אותם לי"י נגד השמש וישוב חרון אף י"י מישראל (במדבר כ"ה:ד'). והנה זאת המצוה כמצות: כה אמר י"י (שמות י"א:ד'), לקטו ממנו (שמות ט"ז:ט"ז), מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם (שמות ט"ז:ל"ב). וכבר הזכרתי (רמב"ן שמות י':ב') כיוצא בהם. |
|
| שמות ל"ג:י"א | ומשרתו יהושע בן נון נער – כתב ר"א: חיה יהושע מאה ועשר שנים, וחכמים אמרו: כי שבע שנים כבש ושבע שנים חלק (בבלי זבחים קי"ח:), אם כן בן חמשים ושש שנה היה, ואיך יקראהו הכתוב נער, וככה פירושו: ומשרתו יהושע בן נון שירות נער. ועל דעתי: דרך לשון הקדש שיקרא כל משרת נער, כי בעל השררה הנכבד הוא האיש, והמשרת לו יקרא נער. וכן: גחזי נערו (מלכים ב ד':י"ב), יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (שמואל ב ב':י"ד), וכן עשרה נערים נושאי כלי יואב (שמואל ב י"ח:ט"ו) – כי יואב לא ימסור כליו רק לאנשים גבורי חיל שיעמדו על ידו. וכתיב: ולשנים האנשים המרגלים אמר יהושע (יהושע ו':כ"ב), וכתיב: ויבאו הנערים המרגלים וגו' (יהושע ו':כ"ג), מפני שהיו משרתי העדה, מרגלים להם. וכן רבים, וכן: נערי המלך משרתיו (אסתר ב':ב') – ביאור שהם האנשים העומדים לפני המלך משרתי גופו, לא משרתי החצר. ואם כן, יאמר: ומשרתו יהושע בן נון משרת תמיד שלא ימוש מתוך האהל. וטעם בן נון – בא בחרק תמורת סגול, וכן: דברי אגור בן יקה (משלי ל':א'), שבן לילה היה ובן לילה אבד (יונה ד':י'), אם בן הכות הרשע (דברים כ"ה:ב'). ועם כל זה אני תמה מדוע לא נמלט בשם הצדיק הזה אחד שיבא כמנהג. ואני חושב שנהגו לקרותו כן לכבוד, כי היה הגדול שבתלמידי משה רבינו ויקראו לו: בינון, כלומר הנבון, כי אין נבון וחכם כמוהו. או יהיה ענינו: יהושע שהבינה מוליד, יעשו נון מלשון: לפני שמש ינון שמו (תהלים ע"ב:י"ז). |
|
| שמות ל"ח:ח' | במראות הצובאות – בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו, והיה משה מואס בהן מפני שעשויין ליצר הרע. אמר לו הקב"ה: אלו חביבין מן הכל שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים וכו', ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות מן המים שבו לאשה שקנא לה בעלה ונסתרה. לשון רבינו שלמה. והטעם במדרש הזה שבכל מלאכת המשכן קבלו התכשיטין מן הנשים, כדכתיב: ויבאו האנשים על הנשים (שמות ל"ה:כ"ב), והביאו חח ונזם וטבעת וכומז (שמות ל"ה:כ"ב), והכומז כפי מדרשו (בבלי שבת ס"ד.): יותר נמאס. אבל שם נתערבה כל הנדבה, אבל שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא היה משה בוחר בכך עד שנאמר לו כן מפי הגבורה. ולא ידעתי איך יתפרש לפי זה אשר צבאו פתח אהל מועד. ואולי יאמר שהביאו הנשים הנדבה ההיא אל אהל משה, שקראו אהל מועד, והוא בעצמו קבל מהן על פי הדיבר, כי אהל המשכן לא נעשה עדיין. ואנקלוס תירגם: דאתייאן לצלאה לתרע משכן זימנא. נוטים דבריו לדברי ר' אברהם שאמר שהיו הנשים האלה עובדות השם, וסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, ובאות כל יום ויום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות. ויתכן עוד שנאמר בדרך הפשט שעשה הכיור וכנו ממראות הנשים אשר באו מהן צבא גדול, ונאספו אל פתח אהל מועד לתת מראותיהן בנדבת לבן, והיה נחשת המראות נחשת קלל ממורט ויפה מאד, ועל כן ייחדו אותו מתחלה לכלי הזה, והנשים בראותן כן נאספות ובאות צבאות צבאות לתת כולן מראותיהן להעשות בהן כל הכיור וכנו. וגם נכון הוא שיתכונו בכך מתחלה מפני ענין הסוטה, והן קבלו כן בשמחה והתנדבו לתת בו כל מראותיהן. |
|
| שמות מ':ל"ה | ואמר: כי לא יכול משה לבא אל אהל מועד, אפילו אל הפתח, מפני שהענן היה מכסה אותו ולא היה רשאי לבא בתוך הענן. ועוד, כי המשכן מלא כבוד י"י ואיך יכנס בו. והטעם, שלא יבא שם בלא רשות, אבל יקראנו ויבא בתוך הענן כאשר עשה בהר סיני: ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן (שמות כ"ד:ט"ז), ואמר: ויבא משה בתוך הענן (שמות כ"ד:י"ח). ועל דרך הפשט, בעבור שאמר: וידבר י"י אליו מאהל מועד (ויקרא א':א') לא נכנס משה במשכן, אבל קרא אותו מאהל מועד ועמד פתח האהל וידבר<cn>השוו ללשון הפסוק בשמות ל"ג:ט'.</cn> אליו. ורבותינו אמרו (ספרא ויקרא הקדמה): כתוב אחד אומר: ולא יכול משה לבא אל אהל מועד, וכתוב אחד אומר: ובבא משה אל אהל מועד (במדבר ז':פ"ט), הכריע כי שכן עליו הענן. כי לדעתם: ובבא משה אל אהל מועד (במדבר ז':פ"ט) – שיבא שם בלא קריאה מדעתו, או מפני שאמר שם: וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת (במדבר ז':פ"ט) נראה להם שהיה משה עומד בתוך האהל לפני הכפרת, וכל עת היות כבוד השם מלא את המשכן לא נכנס משה בתוכו ולכך יאמרו שהיה זה לאחר שנסתלק הענן, כלומר שנסתלק מתוך ויתכן שהכתוב שאמר פעם אחרת וכבוד י"י מלא את המשכן – ירמוז אל הכבוד השוכן בקרבו. |
|
| חרוזי סיום | והנה נשלם ספר הגאלה אשר י"י אלהי ישראל בא בו לבני ישראל עם קרובו, הושיעו מיד שונאו וגאלו מיד אויבו ואליו יבא באלפי שנאן ורכב ריבוא, לתת לו תורת אמת להנחיל יש את אוהבו בנה בית זבול לשכון שכינתו על כרובו, ומקדש למקדש שהמלך במסיבו. וברוך י"י החפץ שלום עבדו, אשר עד הנה עזרו לבא המחדש נעוריו בשיבו, המשביע בתורתו רעבו וינקהו דבש וחלבו, כי הכין כל לבבו ולשמו יברך בקרו וערבו, ברוך שאכלנו משלו וחיינו בטובו. |
|