הוספות הרמב"ן לפירושו על התורה – בראשית

אדום = הנוסח הקדום (בספרד).    ירוק = הנוסח המעודכן (בא"י).

הציון שההוספה חסרה פירושו שהטקסט מופיע בכת"י בלי ההוספה.

הקדמת הרמב"ן	ועתה דע וראה מה אשיב שואלי דבר בכתיבת פירוש התורה, אבל אתנהג כמנהג הראשונים להניח דעת התלמידים יעפי הגלות והצרות, הקוראים בסדר בשבתות ובמועדים, ולמשוך לבם בפשטים ובקצת דברים נעימים לשומעים וליודעים חן. ואל חנון יחננו ויברכנו ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. ואני הנני מביא בברית נאמנת, והיא הנותנת עצה הוגנת לכל מסתכל בספר זה, לבל יסבור סברא ואל יחשוב מחשבות בדבר מכל הרמזים אשר אני כותב בסתרי התורה, כי אני מודיעו נאמנה שלא יושגו דברי ולא יודעו כלל בשום שכל ובינה, זולתי מפי מקובל חכם, לאזן מקבל מבין. והסברא בהם אולת מחשבה מועלת רבת הנזקים מנועת התועלת. אל יאמן בשו נתעה (איוב ט"ו:ל"א), כי לא תבואהו בסברותיו רק רעה כי ידברו אל י"י סרה, אשר לא יוכלו כפרה, שנאמר: אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח (משלי כ"א:ט"ז), אל יהרסו אל י"י לראות, כי י"י אלהינו אש אוכלה הוא אל קנאות. והוא יראה את רצוייו מתורתו נפלאות. אבל יחזו בפירושינו חידושים בפשטים ובמדרשים ויקחו מוסר מפי רבותינו הקדושים. בגדול ממך אל תדרוש, בחזק ממך בל תחקור, במופלא ממך בל תדע, במכוסה ממך בל תשאל, במה שהורשית התבונן, ואין לך עסק בנסתרות.	ההוספה חסרה: טורינו 11, פרמא 3258 ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 220, לונדון-ויינמן, פריס 224, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223 היפוך בסדר הקטעים: בהמ"ל 1686/1 (הפירוש הקצר) ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות: אפשר שרמב"ן מגיב לפופולריות של סודות הקבלה שבפירושו או לתפוצתו של "הפירוש הקצר".
בראשית א':ח'	וגם זה דעת רבותינו הזכירוהו בבראשית רבה (בראשית רבה ד':ב'), אמרו: כל רבנין אמרין לה בשם רבי חנניה, רבי פינחס, רבי יעקב בר אבין בשם רבי שמואל ברבי נחמן: בשעה שאמר הקב"ה: יהי רקיע בתוך המים (בראשית א':ו') גלדה טיפה האמצעית ונעשו שמים התחתונים ושמי השמים העליונים, ומאמרם זה יתפשט לכידורי הגלגלים שבהם תחתונים ועליונים נקראים: שמי השמים, כדכתיב: הללוהו שמש וירח הללוהו כל כוכבי אור הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל השמים (תהלים קמ"ח:ג'-ד'). אבל השמים הנזכרים בראשון, ששם כסאו של הקב"ה, דכתיב: השמים כסאי (ישעיהו ס"ו:א'), הם הנזכרים בתחלת זה המזמור: הללו את י"י מן השמים הללוהו במרומים הללוהו כל מלאכיו (תהלים קמ"ח:א'-ב'). וזה הלשון נכון בפשט הכתוב, עם מה שיש עוד בשם השמים ובשם הכסא סוד נשגב ונעלם, כי יש שמים לשמים וכסא לכסא, ומזה אומרים החכמים (בבלי ברכות י"ג): כדי לקבל עליו עול מלכות שמים, ואומרים (בבלי ברכות ז'): יראת שמים, והכתוב אמר: די שליטין שמיא (דניאל ד':כ"ג). ויש להם מדרש נפלא במה שכתוב: ואתה תשמע השמים (מלכים א ח':ל"ב), וכל זה יראנו נרמז בפסוק הראשון הזוכה לו. והנה בארו הכתובים כי הנבראים הראשונים הם מאין, והשאר מוצאין מן החומר הראשון הנברא. ואל יקשה עליך מאמר רבי אליעזר הגדול (פרקי דר' אליעזר ג'): שמים מהיכן נבראו, מאור לבושו, וכן הוא בבראשית רבה עוד, כי בעבור שירצו החכמים לעלות החומר הראשון עד תכלית ולעשותו דק מן הדקים, לא יראו שהשמים שהם גוף מתנועע בעל חומר וצורה הם הנבראים מן האין, אבל אור הלבוש הוא הנברא הראשון, ממנו יצא חומר הממש בשמים, ונתן לארץ חומר אחר, ואיננו בדקות הראשון, והוא שלג שתחת כסא הכבוד, כי כסא הכבוד נברא, וממנו היה השלג שתחתיו, וממנו נעשה חומר הארץ, והנה הוא שלישי בבריאה.	ההוספה חסרה: ההוספה מופיעה בטקסט: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, לונדון-ויינמן, פריס 224, טורינו 11, פרמא 3258, לונדון 209, ההוספה מופיעה בגיליון: פרמא 3255, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות: הטקסט אינו קרי בלי ההוספה, וסביר שיש כאן רק השמטת סופר.
בראשית א':ל"א	והנה טוב מאד – הוא הקיום כאשר פירשתי (רמב"ן בראשית א':ד'). וטעם: מאד כטעם ריבוי. והוסיף ביום הזה לאמר כן בעבור שידבר בכלל וימצא רע בקצתו, אמר: כי מאודו טוב. וזהו מאמרם בבראשית רבה (בראשית רבה ט':ה'): והנה טוב מאד – והנה טוב מות. וכן הזכירו (בראשית רבה ט':י"א): זה יצר הרע וזו מדת פורענות. ולזה גם כן נתכוון אנקלוס שאמר בכאן: והא תקין לחדא – יאמר שהוא מתוקן הסדר מאד, כי הרע צריך בקיום הטוב, כענין שכתוב: לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת ג':א'). ויש מפרשים: כי מפני מעלת האדם הוסיף בשבח היצירה בו כי הוא טוב מאד.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, לונדון-ויינמן, קמברידג' 524,1, ירושלים 371, פריס 224, טורינו 11, לונדון 209, פריס 222, בהמ"ל 869/1, מינכן 138, מינכן 362, מוסקבה 903, פטרסבורג 37 ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פרמא 2978, לונדון 211, לונדון 212, ההוספה מופיעה בגיליון: פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות: תוספת תמיכה לפירושו מאונקלוס.
בראשית ב':כ'	ולאדם לא מצא עזר כנגדו – לשון רבינו שלמה: כשהביאן, הביאן לפניו זכר ונקבה, אמר: לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג, מיד: ויפל אלהים תרדמה. ויפה פירש, כי כאשר הכניס פסוקי קריאת השמות בתוך דבר העזר כן יכריח. וקריאת השמות על דעת המפרשים (רש"י ורד"ק) כפשוטו: שיהא לכל אחד שם לעצמו כדי שיהו ידועים ונכרים לתולדותיו בשמות אשר יקרא להם, כי הוא יהיה שמו לעולם. והנה הקב"ה כשרצה לעשות לו העזר, אז הביאן לפניו, כי היה צורך להביאן לו זוגות לקרא שם גם לנקבותיהם, כי מהם שקראם בשם אחד ומהם חלוקים כשור ופרה, ותיש ועז, וכבש ורחל, וזולתם. וכשראה אותם מזֻוגים זה עם זה, נתאוה להם, וכאשר לא מצא בתוכם עזר לעצמו, נעצב ויישן, והאלהים הפיל עליו תרדמה שלא ירגיש בסור צלע מגופו (פרקי דר' אליעזר י"ב). ולפי דעתי: שקריאת השם הוא העזר, והענין כי הקב"ה הביא כל חית השדה וכל עוף השמים לפני אדם, והוא הכיר טבעם וקרא להם שמות, כלומר השם הראוי להם כפי טבעיהם, ובשמות נתבאר הראוי להיות עזר לחברו, כלומר הראוים להוליד זה מזה. ואפילו אם נאמין בשמות שהם בהסכמה לא טבעיות (רמב"ם מורה נבוכים ב':ל'), נאמר שקריאת השמות היא הבדלת המינים, כי עברו לפניו זכר ונקבה, והתבונן בטבעם אי זה מהם עזר לחבירו, כלומר המוליד ממנו, והודיע זה בשמות. כי הבהמה הדקה קרא בשם אחד, שכולן עזר זה לזה בתולדת שיולידו זה מזה, והגסה בשם אחר, והחיה בשם אחר, שלא יולידו מין זה מזה, וכן כולם. ולא מצא בכולן שתהיה בטבעה עזר לו, ותקרא בשמו, כי קריאת השמות היא ההבדלה במינין והפרד כחותם זה מזה, כאשר פרשתי למעלה. ואין הענין שיהיה ביד האדם למצא בהן עזר לו כי בטבעם נבראו, אבל שאם יראה טבעו נאות באחד המינין ויבחר בו היה הקב"ה מתקן טבעו אליו, כאשר עשה בצלע ולא יצטרך לבנותו בנין חדש. וזה טעם: כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו (בראשית ב':י"ט) – כלומר הוא יהיה שמו, שהקב"ה יקיים בו השם ההוא ועל הענין שפירשתי. והנכון בעיני: כי לא היה החפץ לפניו יתברך לקחת צלעו ממנו עד שידע אדם שאין בנבראים עזר לו, ושיתאוה שיהיה לו עזר כמותם, ומפני זה יהיה צריך לקחת ממנו אחת מצלעותיו. וזה טעם: ולאדם לא מצא עזר כנגדו – כלומר: ולשם האדם לא מצא שיהיה ראוי להיות עזר כנגדו ותקרא בשמו, שיוליד ממנו. ואין צרך בכאן לדברי המפרשים (ראב"ע ורד"ק) שאמרו כי יבא בכאן שם במקום הכינוי: ולו, לא מצא עזר כנגדו. כדרך: נשי למך (בראשית ד':כ"ג), ואת יפתח ואת שמואל (שמואל א י"ב:י"א). וזהו שאמר: זאת הפעם (בראשית ב':כ"ג) – כלומר הפעם הזאת מצאתי עזר לי שלא מצאתי עד הנה בשאר המינים, כי היא עצם מעצמי ובשר מבשרי (בראשית ב':כ"ג) וראוי שתקרא בשמי ממש, כי נוליד זה מזה. ובמלת: זאת – סוד יודע מדברינו בפרשת וזאת הברכה אם יברכני צורי להגיע שם, ולכך החזיר: כי מאיש לקחה זאת (בראשית ב':כ"ג), והבן.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, קמברידג' 524,1, ירושלים 371, פריס 224, טורינו 11, לונדון 209, פריס 222, בהמ"ל 870, מינכן 138, מינכן 362, בהמ"ל 206, פטרסבורג 37 ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פרמא 2978, לונדון 211, לונדון 212, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות: השווה לרש"י, ריב"ש, ורד"ק.
בראשית ד':כ"ב	ואחות תובל קין נעמה – כאומר: ונולדה לו אחות ושמה נעמה, וכן: ואחות לוטן תמנע (בראשית ל"ו:כ"ב), ואת מרים אחותם (במדבר כ"ו:נ"ט), ושם אחותו מעכה (דברי הימים א ז':ט"ו). ובבראשית רבה (בראשית רבה כ"ג:ג'): יש מי שאומר אשתו של נח היתה, ולמה קורין אותה נעמה, שהיו מעשיה נאים ונעימים. נתכוונו לומר שהיה לה שם בדורות ההם כי היתה צדקת והולידה צדיקים, ולכן יזכירנה הכתוב. ואם כן, נשאר לקין זכר מעט בעולם. ואם נאמר שאינה האשה שהוליד נח ממנה שלשת בניו, אם כן, אין בזה טעם להזכירה. ומדרש אחר לרבותינו: שהיא האשה היפה מאד, שממנה טעו בני האלהים, והיא הנרמזת בפסוק: ויראו בני האלהים את בנות האדם (בראשית ו':ב'), כמו שהוזכר בפירקי רבי אליעזר הגדול (פרקי דרבי אליעזר כ"ב). ואחרים אמרו: כי היא היתה אשת שמדון אם אשמדאי, וממנה נולדו השדים, כי כן ימצא שמה בכתבי שמושי השדים, והכתוב ירמוז ויקצר בתעלומות כאלה.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, קמברידג' 524,1, ירושלים 371, פריס 224, טורינו 11, פרמא 3258, לונדון 209, בהמ"ל 870, מינכן 138, לונדון 210, מילנו 180, בהמ"ל 206, פריס 219, פטרסבורג 37 ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 2978, לונדון 211, לונדון 212, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: פרמא 3255, פריס 223, פרמא 3119/1 ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות: צ"ע בזהות מדרש זה.
בראשית ו':ד'	הנפלים – לשון רבינו שלמה: על שם שנפלו והפילו העולם, והוא בבראשית רבה (בראשית רבה כ"ו:ז'). ובעלי הלשון אמרו (ראב"ע, רד"ק) שנקראו כן בעבור שיפל לב אדם עליו מפחדם, וכן האימים (בראשית י"ד:ה'). בימים ההם – לשון רבינו שלמה: בימי דור אנוש וגם אחרי כן שראו באבדן דור אנוש שעלה אוקינוס והציף שלישו של עולם ולא נכנעו ללמוד מהם. ור' אברהם פירש: גם אחרי המבול, כי בני ענק היו ממשפחת בני האלהים, ואם כן או תהיינה נשי בני נח מזרעם וידמו להם, או שיודה במאמר (בבלי נדה ס"א) הדורש בעוג שפלט מן המבול, ויוסיף הוא שנמלטו גם אחרים עמו. והנכון בעיני: כי אדם ואשתו יקראו בני האלהים בעבור שהיו מעשה ידיו והוא אביהם, אין להם אב זולתו, והוא הוליד בנים רבים ככתוב: ויולד בנים ובנות (בראשית ה':ד'), והיו האנשים האלה הנולדים ראשונים מאב ואם בשלמות גדולה מן הגובה והחוזק כי נולדו בדמות אביהם, ככתוב בשת: ויולד בדמותו כצלמו (בראשית ה':ג'). ויתכן שהיו כל בני הקדמונים: אדם, שת, אנוש, נקראים בני האלהים, כי היו שלשת האנשים האלה בדמות אלהים, ואז הוחל לעבוד עבודה זרה והוחל לבא באנשים חולש ורפיון. וכך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה כ"ד:ו'): זה ספר תולדות אדם (בראשית ה':א') – ואין הראשונים תולדות. ומה הן, אלהות. בעון קומי אבא כהן ברדלא: אדם שת אנוש (דברי הימים א א':א') ושתק, אמר לון עד כאן בצלם ובדמות, מיכאן ואילך קינן קונטרנין. וכאשר החל האדם לרוב (בראשית ו':א') ונולדו להם הבנות היו אלה בני הראשונים בחזקם, ובתאותם היו בוחרים הנשים הטובות בעלות הקומה והבריאות. וספר בתחלה כי יקחו אותם להם לנשים דרך חמס, ואחרי כן סיפר כי יבאו דרך זנות אל בנות האדם שאינם באותה המעלה, ולא יודע הדבר עד שיולידו להם בנים, ויכירו כי אינם מבני שאר האנשים רק לבני האלהים האלה נולדו שהם גדולים מאד, אבל הם נופלים מאבותם בגובה וכח, כלשון: לא נופל אנכי מכם (איוב י"ב:ג'). והם גבורים – כנגד שאר בני אדם. ואמר שהיה זה בדורות הראשונים אשר היו נקראים בני האלהים, בהיותם בתכלית השלמות שיולידו מבנות האדם נפילים, וגם אחרי כן כי הנפילים עצמם יולידו נפילים מהם. ופירוש אשר מעולם – כי האנשים אחרי המבול כאשר יראו גבורים יזכירו אלה, ויאמרו כבר היו גבורים מאלה לעולמים אשר היו לפנינו, והיו אנשי השם בכל הדורות אחרי כן. וזה פשט הגון בפרשה הזאת, אבל המדרש אשר לרבי אליעזר הגדול בפרקיו (פרקי דרבי אליעזר כ"ב) על המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים, והוזכר בגמרא במסכת יומא (בבלי יומא ס"ז), הוא הנאות בלשון הכתוב יותר מן הכל, אלא שיש צורך להאריך בסוד הענין ההוא.	ההוספה חסרה: בכ"י פולדה 2 (חלק), פריס 220 (חלק), לונדון-ויינמן (חלק), ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 223, ירושלים 371, פריס 224, ההוספה מופיעה בגיליון: לונדון 210 (חלק), ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות: הטקסט אינו קרי בלי ההוספה, וסביר שיש כאן רק השמטת סופר.
בראשית ז':כ"ג	וימח את כל היקום אשר על פני האדמה – אחר שאמר: ויגוע כל בשר (בראשית ז':כ"א), ואמר: כל אשר בחרבה מתו (בראשית ז':כ"ב), הוסיף לאמר: וימח – שנמחו הגופות, ויהיו למים, כענין: ומחה אל מי המרים (במדבר ה':כ"ג), כי היו המים רותחין כדברי רבותינו (בבלי סנהדרין ק"ח). אבל אם כן, יהיו הדגים מתים. ואולי היה כמו שאמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ל"ב:י"א): מכל אשר בחרבה (בראשית ז':כ"ב) – ולא דגים שבים. ויש אומרים אף הן בכלל מאספין, אלא שברחו לאוקינוס. ושני הדעות האלו אפשרים, כי ייתכן שמימי המבול הרותחין יתערבו בימים ויחממו עליוניהם בלבד, והדגים יבאו בעמקי המצולות ויחיו שם. או כדברי יש אומרים, שהיו דגי הימים שבתוך הארץ הקרובים מהם לאוקינוס, בורחים שם בהרגישם רתיחת המים, ונצלו מהם שם. ואפילו אם ימותו כלם, הנה מרבית הדגה באוקינוס היא, ושם לא ירד מבול, כמו שנאמר: ויהי הגשם על הארץ (בראשית ז':י"ב). ומשם יחזרו הדגים אחרי המבול, כי מן הים היו יוצאים כל הימים, ושם הם שבים ללכת. ומכל מקום נצלו הדגים שהרי לא נכנסו מהם בתבה להנצל. ואמר בברית: הנני מקים את בריתי אתכם {וגו'} ואת כל נפש החיה {וגו'} בעוף ובבהמה ובכל חית הארץ אתכם מכל יוצאי התבה (בראשית ט':ט'-י'), ולא הזכיר דגי הים. וימחו מן הארץ – פירשו (ראב"ע) הכפל לומר כי נשכח זכרם, שאין להם זרע. ומה צורך לאמר כן אחר שמתו הכל, אולי מפני העופות ומקצת השרץ לאמר שלא נשאר בהם בצים בכל עץ או תחת הארץ, כי הכל נמוחו. ויתכן שיהיה שיעור הכתוב: וימח את כל היקום אשר על פני האדמה – כי מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים נמוחו מן הארץ, לא נשאר רק נח. ורבותינו דרשו (בבלי סנהדרין ק"ח): וימח – בעולם הזה, וימחו מן הארץ – לעולם הבא, עשו הארץ הנזכרת כאן ארץ החיים, וכבר רמזתי סודה (רמב"ן בראשית א':כ"ו, רמב"ן בראשית ו':י"ג).	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, קמברידג' 524,1, ירושלים 371, פריס 224, טורינו 11, פרמא 3258, לונדון 209, בהמ"ל 870, מינכן 138, מינכן 362, מילנו 180, פריס 219, מוסקבה 903, פטרסבורג 37 ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 2978, לונדון 211, לונדון 212, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: פרמא 3255, פריס 223, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית ט':י"ב (×3)	את קשתי נתתי בענן – זאת אות הברית אשר אני נותן – המשמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן ממעשה בראשית, ועתה ברא י"י חדשה לעשות קשת בשמים ביום ענן. ואמרו בטעם האות הזה כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה, שיראה כאלו מן השמים מורים בו, וישלח חציו ויפיצם לארץ, אבל עשאו בהפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים. וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם. ועוד, שאין לקשת יתר לכונן חצים עליו. ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדת, כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת, וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן כי אמר: את קשתי נתתי בענן ולא אמר: אני נותן בענן, כאשר אמר: זאת אות הברית אשר אני נותן. ומלת קשתי תורה שהיתה לו הקשת תחלה, ולכך נפרש הכתוב: הקשת אשר נתתי בענן מיום הבראה, תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם, שכל זמן שאראנה אזכור כי ברית שלום ביני וביניכם. ואם תבקש מה טעם בקשת להיות אות, הנה הוא כטעם: עד הגל הזה ועדה המצבה (בראשית ל"א:נ"ב), כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה (בראשית כ"א:ל'), כי כל דבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם יקרא אות, וכל הסכמה ברית. וכן במילה אמר: והיה לאות ברית ביני וביניכם (בראשית י"ז:י"א) – בעבור ההסכמה שימולו כל זרע אברהם לעבדו שכם אחד. ובין שתתחדש הקשת עתה, בין שהיתה מעולם בטבע, הטעם באות שבה אחד הוא. ועוד כי כאשר תראה בהפוך הנזכר, יהיה זכר לשלום כאשר כתבנו. אבל יש לרבותינו בפרשה הזאת סוד נעלם. אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ל"ה:ג'): את קשתי נתתי בענן – קשותי, דבר שהוא מוקש לי. אפשר כן, אלא קשין דפריא, והיה בענני ענן על הארץ – רבי יודן בשם ר' יהודה בר' סימון: לאחד שבידו סלת רותח ובקש ליתנו על בנו, ונתנו על עבדו. ושם עוד: והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים – זו מדת הדין של מעלן, ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ – זו מדת הדין של מטה. מדת הדין של מעלן קשה, ומדת הדין של מטה רפה. וכבר ידעת מאמרם (משנה חגיגה ב':א') במסתכל בקשת: כל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם. ואם זכית להבין דבריהם תדע כי פירוש הכתוב כן, את קשתי – שהיא מדת הדין הנתונה בענן בעת הדין תהיה לאות ברית. והיה בענני ענן על הארץ – שלא יאר השם פניו אליה מחטאת יושביה, ונראתה מדת הדין בענן, ואזכר את הברית בזכר הרחמים, ואחמול על הטף אשר בארץ. והנה האות הזה והברית הוא אות המילה והברית שבה, ולשון המקראות נאות מאד לענין. והנה פירשו בין אלהים – מדת הדין של מעלן שהיא הגבורה, ואשר על הארץ – מדת הדין של מטה, שהיא מדה נוחה, מנהגת הארץ עם הרחמים. כי לא אמר: אשר בארץ, רק אשר על הארץ, וכבר רמזתי (רמב"ן בראשית ו':י"ג) סודם בשם הארץ. ורבינו שלמה כתב: בין מדת הדין של מעלה וביניכם, אבל רבותינו לא לכך נתכוונו.	הנוסח הקדום מופיע בטקסט: פולדה 2, לונדון 41386, קמברידג' 524,1, ירושלים 371, פריס 224, טורינו 11, פרמא 3258, לונדון 209, בהמ"ל 869/1, מינכן 362, מוסקבה 903, הנוסח המתוקן מופיע בטקסט: פרמא 3255, פרמא 3535, מינכן 138, התיקונים מופיעים בגיליון: פריס 223, פריס 220 התיקונים מופיעים ברשימות ההוספות: _ הערות: הקבלה לחזקוני, ועיין גם לקח טוב.
בראשית ט':י"ח (×3)	וחם הוא אבי כנען – פירש רבינו שלמה: לפי שהפרשה עסוקה ובאה במשפחתו של נח שקלקל בה חם, ועל ידו נתקלל כנען, ועדין לא כתב תולדות חם, הוצרך לומר: שחם הוא אבי כנען. ור' אברהם אמר: כי חם ראה והגיד לאחיו, וכנען עשה לו רעה לא גלה אותה הכתוב, וזה טעם: את אשר עשה לו בנו הקטן (בראשית ט':כ"ד), כי כנען הוא הקטן לחם, כאשר ימנה אותם: ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען (בראשית י':ו'). והנה עזב ר' אברהם דרכו בפשטי המקרא והחל להנבא שקרים. והנכון בעיני: כי חם הוא הקטן לנח, כאשר פירשתי בראש הסדר (רמב"ן בראשית ו':י'), וכנען הוא הבן הגדול לחם. ואשר אמר: ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען (בראשית י':ו') – אחרי נמכר לעבד עבדים נתן לכל אחיו מעלה עליו. וכאשר אירע המעשה הזה לנח, לא היה לחם זרע זולתי כנען, וזהו טעם: וירא חם אבי כנען (בראשית ט':כ"ב), כי אין לו בן אחר, וכאשר חטא לאביו קלל זרעו. ואם אמר: ארור חם עבד עבדים יהיה, לא יזיק רק לגופו, כי הזרע שכבר נולד לו איננו בכללו, ואולי לא יוליד ולא לקח ממנו נקמתו, כי מי יודע מה יהיה אחריו. על כן קלל הבן שהיה לו, ואם יוליד מאה, די שיקולל בנו הבכור וכל זרעו אתו. והנה החטא שראה חם ערות אביו ולא נהג בו כבוד, שהיה ראוי לו לכסות ערותו והגיד ולכסות קלונו, שלא יגידנו לאחיו, והוא הגיד הדבר לשני אחיו בפני רבים להלעיג עליו. וזה טעם: בחוץ (בראשית ט':כ"ב). וכן תרגם אנקלוס: בשוקא וטעם: וידע את אשר עשה לו (בראשית ט':כ"ד) – שגלה חרפתו לרבים והיה בוש בדבר. ורבותינו הוסיפו עליו חטא (בבלי סנהדרין ע').	ההוספות חסרות: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, טורינו 11, ההוספות מופיעות בטקסט: פרמא 3255, פרמא 3535, מינכן 138, ההוספות מופיעות בגיליון: ההוספות מופיעות ברשימות ההוספות: _ הערות: תוספת תמיכה לפירושו מאונקלוס.
בראשית י':א'	וטעם ויולדו להם בנים אחר המבול – לרמוז כי אף על פי שהיו ראוים לבנים קודם המבול, כי דרך הדורות ההם להוליד כבני ששים, אלו לא נולדו להם גם למאה, רק אחר המבול, כי כבש השם על מעינם שלא יולידו ויאבדו במבול או יצטרך להציל רבים בתבה. וכן עשה לכל המשפחה הזאת, כי למך נתאחר בתולדות נח יותר מכפלים מאבותיו, ונח הרבה מאד, וכבר הוזכר זה בפירוש רבינו שלמה (רש"י בראשית ה':ל"ב) מבראשית רבה (בראשית רבה כ"ו:ב').	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון 41386, קמברידג' 524,1, ירושלים 371, פריס 224, טורינו 11, פרמא 3258, לונדון 209, מוסקבה 903, פטרסבורג 37 ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פרמא 3119, לונדון 211, לונדון 212, מינכן 138, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223 ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535
בראשית י':ה' (×2)	וטעם מאלה נפרדו איי הגוים בארצותם – כי בני יפת יושבי איי הים, והם נפרדים, כל אחד מבניו באי אחד יושב לבדו, וארצותם רחוקות זו מזו, והיא ברכת אביהם שאמר: יפת אלהים ליפת (בראשית ט':כ"ז), שיהיו רבים במרחבי ארץ. אבל בני חם כולם קרובים, יושבי הארצות, ולכן אמר: ויהי גבול הכנעני מצידון וגו' (בראשית י':י"ט), ואמר: בארצותם לגויהם (בראשית י':כ'), וכן בבני שם. וסיפר הכתוב כל אלה כי רצה להודיע יחוס אברהם משם, ותולדות חם להודיע העמים שזכה אברהם בארצם בעון אבותם, ולכן סיפר גם ביפת, והפלגה להודיע סבת שנוי הלשונות ופזורם בקצוי הארץ בזמן מועט אחרי אדם הראשון, ועוד להודיע חסדי השם ושמרו את הברית לנח, כי לא כלה אותם. והרב אמר במורה הנבוכים (רמב"ם מו"נ ג':נ'): כי זה יאמת לשומעים חדוש העולם. וגם זה אמת, כי אברהם אבינו יצוה את בניו ואת ביתו אחריו (בראשית י"ח:י"ט), ויעיד להם על נח ועל בניו שראו המבול והיו בתבה, והנה הוא עד מפי עד בכל ענין המבול, ועד שלישי רביעי על היצירה, כי נח ראה אביו שראה אדם הראשון, ויצחק ויעקב ראו שם העד במבול, ויעקב מגיד כל זה ליורדי מצרים, גם לפרעה ואנשי דורו, והאנשים בכל דור יודעים מאבותם ארבעה וחמשה דורות, מגידים מעשיהם ותולדותם.	הנוסח הקדום מופיע בטקסט: פולדה 2, פריס 220, פריס 224, פריס 222, פרמא 2978, הנוסח המתוקן מופיע בטקסט: פרמא 3255, מינכן 138, לונדון 212, רק התיקון הראשון מופיע בטקסט: רק התיקון השני מופיע בטקסט: התיקונים מופיעים בגיליון: רק התיקון הראשון מופיע בגיליון: רק התיקון השני מופיע בגיליון: פריס 223 (בין השיטין) התיקונים מופיעים ברשימות ההוספות: _ הערות: תיקון טעות
בראשית י':ט"ו	וכנען ילד את צידון בכורו – אלו עשרה עממין בני כנען שנתנו לאברהם אבינו, כי כל זרע כנען נמכר לעבד עולם, והם שנתנם לו, אבל נתחלף השם ברובם בימי אברהם. כי בכאן נכתבו בשם שקראם אביהם ביום הולדם, ואחר שנפרדו בארצותם לגוייהם נקראו בשמות אחרים, אולי העלו להם שם על שם הארץ אשר ישבו בה כי בני מצרים כלם על שם הארץ נקראו כמו שפירשנו (רמב"ן בראשית י':י"ג). וכן שעיר החורי (בראשית ל"ו:כ') – שם העיר שעירה, וכן רבים. או שהולידו הערקי והסיני משפחות ונכרתו מהם, ובניהם היו קיני וקניזי על דרך משל, והיו לראשי בתי אבות, תקרא האומה בשמם כנהוג בשבטי ישראל. והנה קראם בשם שהיה להם בימי אברהם במתנתו. וראיה לדבר כי החוי הנזכר בכאן איננו נזכר במתנתו של אברהם, והוא היה מהם שנאמר: ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחוי והיבוסי שבעה גוים (דברים ז':א'). וכן בכל מקום. וימנה הכנעני עם בניו, ולא ימנה רק עשרה, כי אחד מבניו לא גבר כאחיו ונקרא עם אחיו בשם אביו. ויתכן שהיה צידון בכורו הנקרא כנעני עם אחד מאחיו, שלא היה לגוי. ואל יקשה עליך ארץ פלשתים שהיתה לאברהם כדכתיב: גור בארץ הזאת כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל (בראשית כ"ו:ג'), והם מבני מצרים, כי הכתוב אמר: לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים (יהושע י"ג:ג') כי כבשו מקצת הארץ וישבו בה. ובכאן תראה כי גבול הכנעני מצידון באכה גררה עד עזה (בראשית י':י"ט), ואלה ערי פלשתים. כי אבימלך מלך גרר, ועזה לעזתי היא, וכן: לעזה אחד (שמואל א ו':י"ז) וצידון לפלשתים, כדכתיב: כל צידונים אנכי אורישם מפני בני ישראל רק הפילה בנחלה (יהושע י"ג:ו'), וכתיב: וגם מה אתם לי צור וצידון וכל גלילות פלשת (יואל ד':ד'). ואולי שאר ארץ פלשתים לא היתה לישראל לבד אלו חמשת סרניהם. ודע כי ארץ כנען לגבולותיה מאז היתה לגוי היא ראויה לישראל, והיא חבל נחלתם כמו שנאמר: בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל (דברים ל"ב:ח'), אבל נתנה הקב"ה בעת הפלגה לכנען מפני היותו עבד לשמור אותה לישראל, כאדם המפקיד נכסי בן האדון לעבדו עד שיגדל ויזכה בנכסים ובעבד. ועוד אבאר זה בעזרת השם יתברך (רמב"ן בראשית י"ד:י"ח).	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, קמברידג' 524,1, ירושלים 371, פריס 224, טורינו 11, לונדון 209, בהמ"ל 870, פרמא 2978, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פרמא 3119, לונדון 211, לונדון 212, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית י"א:כ"ח (×5)	על פני תרח אביו בארץ מולדתו – כתב רבינו שלמה כדרך דברי רבותינו (בראשית רבה ל"ח:י"ג): תרח קבל על אברהם בנו לפני נמרוד על שבירת צלמיו והשליכוהו לכבשן. והרן יושב ואומר: אם אברם נוצח אני שלו, ואם נמרוד נוצח אני שלו. וכשנצל אברהם אמרו לו: משל מי אתה. אמר להם: משל אברהם אני. השליכוהו לכבשן ונשרף, וזהו אור כשדים. ומנחם פירש: אור – בקעה, וכן: על כן באורים כבדו י"י (ישעיהו כ"ד:ט"ו), וכן: מאורת צפעוני (ישעיהו י"א:ח'). כל חור ונקע עמוק קרוי אור. והענין שקבלו רבותינו בזה הוא האמת, ואני מבאר אותו. אברהם אבינו לא נולד בארץ כשדים, כי אבותיו בני שם היו, וכשדים וכל ארץ שנער ארצות בני חם. והכתוב אמר: ויגד לאברם העברי (בראשית י"ד:י"ג), לא הכשדי. וכתיב: בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור (יהושע כ"ד:ב') – ומלת מעולם תורה כי משם תולדותם מאז. וכתיב: ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר (יהושע כ"ד:ג'). וראיה לדבר כי נחור בחרן היה, ואם היה מקום תרח אור כשדים בארץ שנער, והכתוב סיפר כי בצאתו מאור כשדים לא לקח אתו רק אברם בנו ולוט בן הרן בן בנו ושרי כלתו, אם כן היה נחור נשאר בארץ כשדים. אבל באמת ארץ מולדתם ארץ ארם, היא בעבר הנהר. והיא מנחלת אבותיו מעולם, שהכתוב אומר בבני שם: ויהי מושבם ממישא בואכה ספרה הר הקדם (בראשית י':ל'), והוא שם כולל כדכתיב: בארצותם לגוייהם (בראשית י':ל"א), וכתוב: מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם (במדבר כ"ג:ז'), והנה הוא ואבותיו מן הארץ ההיא מעולם. ומצינו בתלמוד (בבלי ב"ב צ"א) כי אברהם נחבש בכותא, וזאת העיר איננה בארץ כשדים, כדכתיב: ויבא מלך אשור מבבל ומכותא ומעוה ומחמת (מלכים ב י"ז:כ"ד), וכתיב: ואנשי בבל עשו את סכות בנות ואנשי כות עשו את נרגל (מלכים ב י"ז:ל'). אבל יראה כי היא עיר בעבר הנהר בארץ ארם נהרים, כי חרן שם עיר בארץ ארם נהרים, דכתיב: וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור (בראשית כ"ד:י'), שהיא חרן. ועוד חקרנו וידענו על פי תלמידים רבים שהיו יושבין בארץ ההיא כי כותא עיר גדולה בין חרן ובין אשור, רחוקה ממדינת בבל, ובינה ובין חרן כמו ששה ימים, אבל היא נכללת בעבר הנהר בעבור היותה בין נהרים, בין נהר פרת גבול ארץ ישראל ובין חדקל ההולך קדמת אשור (בראשית ב':י"ד). והנה תרח הוליד בניו הגדולים אברם ונחור בעבר הנהר, ארץ אבותיו, והלך לו עם אברם בנו אל ארץ כשדים, ושם נולד בנו הקטן הרן, ונשאר נחור בנו בעבר הנהר בעיר חרן, או שנולד בעיר ההיא או שנתישב בה מכותא. וזה טעם: בארץ מולדתו באור כשדים כי שם מולדתו של הרן לבדו. והענין הזה המקובל נמצא גם כן בסיפרי קדמוני הגוים, כמו שכתב הרב במורה הנבוכים (רמב"ם מו"נ ג':כ"ט) כי הזכירו בספר עבודת האיכרים המצרית כי אברם, אשר נולד בכותא, חלק על דעת ההמון שהיו עובדי השמש, ונתן המלך אותו בבית הסוהר, והיה עמהם בתוכחות ימים רבים שם. אחר כן פחד המלך שישחית עליו ארצו, ויסיר בני אדם מאמונתם, וגרש אותו אל קצה ארץ כנען אחר שלקח כל הונו. והנה על כל פנים במקום ההוא בארץ כשדים נעשה נס לאברהם אבינו, או נס נסתר שנתן בלב אותו מלך שלא ימיתנו והוציא אותו מבית הסהר שילך לנפשו, או נס מפורסם שהשליכו לכבשן האש וניצל כדברי רבותינו. ואל יפתה אותך ר' אברהם בקושיותיו שאומר שלא סיפר הכתוב זה הפלא, כי עוד אתן לך טעם וראיה בזה וכיוצא בו (רמב"ן בראשית מ"ו:ט"ו). אבל הגוים ההם לא הזכירו זה בספרם לפי שהם חולקים על דעתו, והיו חושבים בנסו שהוא ממעשה הכשפים כענין משה רבינו עם המצרים בתחלת מעשיו. ומפני זה עוד לא הזכיר הכתוב הנס הזה, כי היה צריך להזכיר דברי החולקים עליו כאשר הזכיר דברי חרטומי מצרים, ולא נתבארו דברי אברהם עמהם כאשר נתבארו דברי משה רבינו בסוף. וזהו שאמר הכתוב: אני י"י אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה (בראשית ט"ו:ז') – כי מלת הוצאתיך תלמד על נס, כי לא אמר: אשר לקחתיך מאור כשדים, אבל אמר: הוצאתיך, שהוציא ממסגר אסיר, כמו: אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ':ב'). ואמר: לתת לך את הארץ הזאת לרשתה (בראשית ט"ו:ז'), כי מעת הוציאו אותו מאור כשדים היה הרצון לפניו ית' שיגדלנו ויתן לו את הארץ ההיא. ותרח אביו ואברהם היה בלבם מן היום ההוא שנצל שילכו אל ארץ כנען, להתרחק מארץ כשדים מפחד המלך, כי חרן קרוב להם, ועם אחד ושפה אחת לכולם, כי לשון ארמית לשניהם, ורצו ללכת אל עם אשר לא ישמע לשונו המלך ההוא ועמו. וזהו טעם: ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן (בראשית י"א:ל"א) אשר שם משפחתם ואבותיהם מעולם, וישבו ביניהם ונתעכבו שם ימים רבים. ושם נצטוה אברהם לעשות מה שעלה בדעתו ללכת ארצה כנען, ועזב את אביו ומת שם בחרן ארצו, והוא הלך עם אשתו ולוט בן אחיו לארץ כנען. וזהו שאמר הכתוב: ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען (יהושע כ"ד:ג'), כי בעבר הנהר נצטוה בזה, ומשם לקחו והוליכו בכל ארץ כנען. והנה על דעת רבותינו יהיה אור כשדים כפשוטו, מלשון: חמותי ראיתי אור (ישעיהו מ"ד:ט"ז). ואמר: ויצאו אתם מאור כשדים (בראשית י"א:ל"א) – ותרח לא יצא מן הכבשן, אבל אברם הוא העיקר. או המקום נקרא כן בעבור הנס, כמו: ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה (דברים ט':כ"ב) וזולתם, וירמוז הכתוב כי בצאת אברם מן הכבשן ברחו להם כולם משם. ופירוש באורים כבדו י"י (ישעיהו כ"ד:ט"ו) על דעתי כדבריהם, כי הם ההרים הגבוהים ששם עושין אור ומשיאין משואות להודיע החדשות מהר במרחקים, כאשר אמר: באיי הים שם י"י אלהי ישראל (ישעיהו כ"ד:ט"ו) – והענין שיודיעו בכל העולם הנס והפלא שנעשה להם לכבוד השם. וכן: מאורת צפעוני (ישעיהו י"א:ח') – החור שלו ששם אורו, וחמימותו הגדול, כמו שקורא אותו: שרף. וראיתי במדרש קומי אורי (פסיקתא דרב כהנא כ"א): על כן באורים כבדו י"י (ישעיהו כ"ד:ט"ו) – במה מכבדין אותו, ר' ייבא בר כהנא אמר: באילין פנסיא. הם כגון העששיות שמדליקין בבתי כנסיות בכל מקום אפילו באיי הים לכבוד השם. הרי שהם עושים באורים מלשון אש כפשוטו.	ההוספות חסרות : לונדון 209, פרמא 3258, כל ההוספות חסרות חוץ מן ההוספה הרביעית: פולדה 2, לונדון-ויינמן, קמברידג' 524,1, ירושלים 371, פריס 224, טורינו 11, ההוספות מופיעות בטקסט: פרמא 3255, מינכן 138 ההוספות מופיעות בגיליון: פריס 223, פרמא 3258, ההוספות מופיעות ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות: מידע גיאוגרפי שנתגלה לרמב"ן בהגיעו לא"י. ייתכן שההוספה הרביעית אינה באמת הוספה אלא טעות סופר בלבד.
בראשית י"א:ל"ב (×2)	וימת תרח בחרן – כשיצא אברם נשארו משנות תרח הרבה, ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברהם, שלא יהיה הדבר מפורסם לכל, ויאמרו: לא קיים אברהם כבוד אב ואם, שהניחו זקן והלך לו. לפיכך קראו מת. ועוד, שאף בחייהם קרויין מתים. לשון רבינו שלמה. ובראשית רבה (בראשית רבה ל"ט:ז') הוא. ואני תמה על דבריהם, שזה מנהג כל הכתוב לספר חיי האב והולידו הבן ומיתתו, ואחר כן מתחיל בענין הבן. בכל הדורות כך נהגו הכתובים. והנה נח עצמו בימיו של אברהם עודינו חי, ושם בנו כל ימי אברהם הוא חי. ואולי ויתכן שבאו למדרש הזה מפני ששינה הכתוב בתרח סדר הפרשה כולה. כי בשם ותולדותיו כולם לא הזכיר הכתוב מיתה, ולא חזר וכלל השנים, ובכאן חזר ותפש הסדר הראשון שבבעלי השנים הרבים מאדם ועד נח, וכלל: ויהיו כל ימי תרח וימת, והוסיף עוד להזכיר עוד מקום המיתה שהיה בחרן, המקום שהזכיר לאברהם. ולכך דרשו שכל זה כדי שיראה מבלי עיון שהיה אברם שם עמו. ועוד מפני שכבר התחיל בענין אברהם, וסיפר שיצא עם אביו מאור כשדים ללכת ארצה כנען (בראשית י"א:ל"א), יקשה בעיניהם כשלא סדר חייו ומיתתו על הסדר, ויכתוב אותה בזמנה. ואשר אמרו עוד (בראשית רבה ל"ט:ז'): בתחלה אתה דורש שהרשעים בחייהם קרויין מתים, גם כן תמה הוא בעיני, שכבר דרשו (בראשית רבה ל"ד:ד') מפסוק: ואתה תבוא אל אבותיך בשלום (בראשית ט"ו:ט"ו) – בשרו שיש לאביו חלק לעולם הבא. ואולי כונתם שעשה תשובה בשעת מיתה, אבל ימיו היו כולם ברשע, והיה קרוי מת, ולשון רבינו שלמה: לימדך שעשה תרח תשובה. או שמא יש לו חלק לעולם הבא שאמרו חכמים בזכות בנו, והיא הבשורה שהוא לא היה יודע עד שנתבשר בכך בעת שאמר לו: ואתה תבא אל אבותיך בשלום (בראשית ט"ו:ט"ו). וכן מצאתי במדרש (לקח טוב ויקרא ד':ב'): כל העצים כשרים חוץ משל זית ושל גפן, שהשמן והיין קרבין לגבי מזבח, הצילו הפירות האילנות. וכן מצינו באברהם שהציל את תרח, שנאמר: ואתה תבוא אל אבותיך בשלום (בראשית ט"ו:ט"ו).	ההוספות חסרות: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, קמברידג' 524,1, ירושלים 371, פריס 224, טורינו 11, לונדון 209, שתי ההוספות מופיעות בטקסט: פרמא 3255, לונדון 208, מינכן 138, רק ההוספה הראשונה מופיעה בטקסט: רק ההוספה השנייה מופיעה בטקסט: בהמ"ל 870, שתי ההוספות מופיעות בגיליון: פריס 223, רק ההוספה הראשונה מופיעה בגיליון: פרמא 3258, רק ההוספה השנייה מופיעה בגיליון: ההוספות מופיעות ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות: הקבלה למדרש לקח טוב.
בראשית י"ב:ו'	ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם – היא עיר שכם, כי זה שם המקום ההוא, ושכם בן חמור על שם עירו נקרא. וכתב רבינו שלמה: נכנס לתוכה עד מקום שכם להתפלל על בני יעקב כשיבאו מן השדה עצבים. ונכון הוא. ואני מוסיף כי החזיק אברהם במקום ההוא תחלה, וקודם שנתן לו הארץ נרמז לו מזה כי בניו יכבשו המקום תחלה, קודם היותם זוכים בו, וקודם היות עון יושב הארץ שלם להגלותם משם. ולכן אמר: והכנעני אז בארץ. וכאשר נתן לו הקב"ה הארץ במאמר, אז נסע משם ונטה אהל בין בית אל ובין העי, כי הוא המקום אשר כבש יהושע בתחלה. ויתכן שהזכיר הכתוב: והכנעני אז בארץ – להורות על ענין הפרשה, לומר כי אברם בא בארץ כנען ולא הראהו השם הארץ אשר יעדו. ועבר עד מקום שכם, והכנעני הגוי המר והנמהר אז בארץ, ואברם ירא ממנו, ולכן לא בנה מזבח לי"י. ובבואו במקום שכם באילון מורה נראה אליו השם ונתן לו הארץ, וסרה יראתו כי כבר הובטח בארץ אשר אראך, ואז בנה מזבח לי"י לעבדו בפרהסיא. ואילון מורה – זה הוא במקום שכם, ונקרא גם כן אילוני מורה כמו שכתוב: מול הגלגל אצל אלוני מורה (דברים י"א:ל'), ושם הר גריזים והר עיבל בשכם, וקרוב לירדן שבאו שם בתחלת ביאתם לארץ. אבל אילוני ממרא הוא מקום אשר הוא בעיר חברון רחוק מן הירדן. ודע כי בכל מקום שיאמר הכתוב אילוני ממרא, שם ממרא הוא על איש אמורי שהמקום ההוא שלו, כמו שנאמר: והוא שוכן באילוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר וכו' (בראשית י"ד:י"ג). אילון מורה ואילוני מורה נקרא המקום ההוא על שם איש ששמו מורה. אבל זה כנעני הוא מארץ הכנעני היושב בערבה (דברים י"א:ל'). וכשיזכיר הכתוב ממרא סתם הוא שם העיר, כמו שנאמר: ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע היא חברון (בראשית ל"ה:כ"ז), ונאמר: על פני ממרא היא חברון (בראשית כ"ג:י"ט). כי האיש אשר לו אילוני, נקרא על שם העיר, וכן שכם בן חמור (בראשית ל"ד:ב') כשם העיר. ובבראשית רבה (בראשית רבה מ"ב:ח'): על דעתיה דרבי יהודה אתרא הוא דשמיה ממרא, על דעתיה דרבי נחמיה גברא הוא דשמיה ממרא.	ההוספה חסרה: פולדה 2, לונדון-ויינמן, קמברידג' 524,1, ירושלים 371, פריס 224, טורינו 11, לונדון 209, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, מינכן 138, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות: מידע גיאוגרפי שנתגלה לרמב"ן בהגיעו לא"י (עיין בהוספות לבראשית י"ד:ו', י"ד:ט"ו)
בראשית י"ב:י"א	הנה נא ידעתי וגו' אמרי נא אחותי את – לא ידעתי למה פחד ממנה עתה יותר מקודם לכן. ואם נאמר שהיו המצרים שחורים ומכוערים כדברי רבינו שלמה, הנה גם לאבימלך מלך פלשתים אמר כן, גם הוא גם יצחק שהיה דר בארץ ההיא במצות השם. אולי היו בדור ההוא הכנענים שטופים בעבודה זרה וגדורים מן העריות יותר מאנשי ארץ מצרים והפלשתים, ואיננו נכון. ויתכן כי לא היה להם פחד רק בבואם בעיר מושב המלכים, כי היה דרכם להביא למלך האשה היפה מאד ולהרוג את בעלה בעלילה שישימו עליו. והנכון בעיני: כי זה דרכם למו מעת צאתם מחרן, בכל מקום היה אומר: אחותי היא, כי כן אמר: ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי (בראשית כ':י"ג). אבל הכתוב יזכיר זה במקומות אשר יתחדש להם ענין בדבר. והנה זירז אותה עתה באשר צוה לה מתחלה. ויצחק לא פחד בארצו ובעירו, רק בבואו אל ארץ פלשתים אחז דרך אביו. ואמר: למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך – כל ימי היותנו גרים בארץ הזאת עד עבור הרעב, כי אברהם מפני הרעב בא לגור בארץ, ובעבור הרעב ישוב לארץ אשר נצטוה עליה ונתנה השם לו ולזרעו. והיה חושב שיחיו נפשם ברעב ויבא להם ריוח והצלה מאת האלהים לשוב, או שיתכן להם לברוח לארץ כנען בהתיאשם ממנה. וכתב רבינו שלמה: הנה נא ידעתי – מדרש אגדה: עד עכשו לא הכיר בה מתוך צניעותם ועכשו על ידי מעשה. דבר אחר: שעל ידי הדרך אדם מתבזה וזו עמדה ביפיה. ולפי פשוטו: הגיעה השעה שיש לדאג על יפיך, וידעתי זה ימים כי אשה יפת מראה את, ועכשו אנו באין בין בני אדם שחורים, אחיהם של כושיים, ולא הורגלו באשה יפה. ודומה לו: הנה נא אדני סורו נא (בראשית י"ט:ב'). כל זה לשון הרב ז"ל והמדרש, קבלה בענוה שבהם, ונסמך למקרא. אבל אין צורך לכל הדברים האלה, שאין מלת נא מורה על דבר שיתחדש בעת ההיא בלבד, אבל על כל דבר הווה ועומד יאמרו כן, כי הוא רומז על הענין לומר שהוא עתה ככה. הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את – מאז ועד עתה, וכן: הנה נא עצרני י"י מלדת (בראשית ט"ז:ב') – מעודי ועד היום הזה. וכן: הנה נא לי שתי בנות (בראשית י"ט:ח') – כי לא נולדו עתה, וכולם ככה. ויראה מפשט הכתובים: כי שרה לא קבלה עליה לאמר כן, אבל המצרים היו רעים וחטאים מאד, וכאשר ראו אותה ויהללו אותה אל פרעה (בראשית י"ב:ט"ו) לוקחה אל ביתו, ולא שאלו בהם כלל אם היא אשתו או אחותו, והיא שתקה ולא הגידה כי אשתו היא. ואברהם סיפר מעצמו כי אחותו היא, ולכך הטיבו לו בעבורה, וזהו שאמר הכתוב: מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך היא (בראשית י"ב:י"ח) – האשים אותו כי בראותו שיקחו אותה היה לו להגיד לפרעה כי אשתו היא, וחזר והאשים אותו על אומרו אחרי כן לשרים ולבית פרעה כי אחותו היא. ולא האשים את האשה כלל, כי אין ראוי שתכחיש היא את בעלה, והראוי לה שתשתוק.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, קמברידג' 524,1, פריס 224, טורינו 11, לונדון 209, פרמא 2978, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, ירושלים 371, מינכן 138, פריס 222, לונדון 212, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית י"ב:ט"ו	וטעם ויראו אותה שרי פרעה – כי כאשר ראו אותה המצרים אמרו: ראוייה זו לשרים הגדולים, והנה הביאוה אליהם. וגם הם יראו לנפשם מנגוע בה, כי מפני היופי הגדול ידעו כי המלך יחפץ בה מאד. ויהללו אתה – ביניהם, לאמר: ראויה זו למלך, לשון רבינו שלמה. וזה דעת אנקלוס שאמר: ושבחו יתה לות פרעה. או: שהללוה אל המלך עצמו ושלח ולקחה.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, לונדון-ויינמן, קמברידג' 524,1, פריס 224, טורינו 11, לונדון 209, בהמ"ל 870, פרמא 2978, לונדון 212, פריס 222, לונדון 211, ההוספה מופיעה בטקסט: ירושלים 371, לונדון 208, פרמא 3535, מינכן 138, פרמא 3119 ההוספה מופיעה בגיליון: פרמא 3255, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית י"ב:י"ט	וטעם ואקח אותה לי לאשה – שהיה רצונו שתהיה זאת אשתו המולכת, ולא תהיה פילגש לו. והזכיר זה בעבור שיודה לו אם היא אחותו כאשר פירשתי.	ההוספה חסרה: פריס 220, לונדון-ויינמן, קמברידג' 524,1, פריס 224, טורינו 11, לונדון 209, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, ירושלים 371, מינכן 138, פריס 222, לונדון 212, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית י"ג:א'	וטעם הוא ואשתו וכל אשר לו – להודיע שלא גזלו ממנו דבר מכל המתנות הגדולות שנתנו לו בעבור שרה שתהיה למלך, ולא אמרו רמיתנו ומתנה בטעות היא וזה ממעשה הנס.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, קמברידג' 524,1, פריס 224, טורינו 11, פרמא 3258, לונדון 209, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, ירושלים 371, מינכן 138, פריס 222, לונדון 212, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות: מלשון ההוספה משתמע שהיא שייכת לבראשית י"ב:כ'.
בראשית י"ג:ז'	ויהי ריב – כתב רבינו שלמה: לפי שהיו רועיו של לוט מרעין בשדות אחרים והיו רועיו של אברם מוכיחין אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם ולו אין יורש ולוט יורשו ואין זה גזל, והכתוב אומר: והכנעני והפריזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין. ומדרש רבותינו הוא (בראשית רבה מ"א:ה'). ואני תמה כי המתנה שנאמרה לאברהם, לזרעו היתה שנאמר למעלה: לזרעך אתן את הארץ הזאת (בראשית י"ב:ז'), והיאך יירשנו לוט. אולי שמעו הרועים המתנה וטעו, והכתוב אומר כי גם ללוט גם לאברם איננה עתה. ולפי זה, מה שאמר תחלה: כי היה רכושם רב (בראשית י"ג:ו') לאמר כי מפני הרכוש הרב לא ישא אותם הארץ, והוצרכו רועי לוט להכניס מקניהם בשדות שיש להם בעלים וזאת סיבת המריבה. ועל דרך הפשט: היתה המריבה על המרעה כי לא נשא אותם הארץ (בראשית י"ג:ו'), וכאשר היה מקנה אברם רועה באחו היו רועי לוט באים בגבולם ורועים שם. והנה אברם ולוט היו גרים ותושבים בארץ, ופחד אברהם פן ישמעו הכנעני והפרזי יושבי הארץ כובד מקניהם ויגרשום או יכו אותם לפי חרב ויקחו להם מקניהם ורכושם, כי ישיבת הארץ עתה להם ולא לאברהם. וזה טעם: והכנעני והפרזי כי הזכיר שהיו עמים רבים יושבים בארץ ההיא ולהם ולמקניהם אין מספר, ולא ישא הארץ אותם ואת אברם ולוט, וממלת אז יראה לי כי העמים היו בארץ בימים ההם יושבי אהל ומקנה, נאספים מקצתם אל עיר אחת ורועים שם שנה ושתים ונוסעים משם אל גבול אחר אשר לא רעו אותו, וכן יעשו תמיד כמנהג בני קדר. והכנעני והפרזי היו אז בארץ הנגב ובשנה האחרת יבואו שם היבוסי והאמורי חליפות.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, קמברידג' 524,1, פריס 224, טורינו 11, פרמא 3258, לונדון 209, בהמ"ל 870, לונדון 212, פריס 222, לונדון 211, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, ירושלים 371, פרמא 2978, פרמא 3119, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות: מידע מא"י על בני קדר.
בראשית י"ג:י"ב	וטעם ישב בארץ כנען – בשאר ארץ כנען כולה, שלא יעמד במקום אחד אבל בכל ארץ כנען יגור. ולוט נתיישב במקום אחד ממנה בערי הככר כי ערי הככר מכלל ארץ כנען הם. וטעם בערי הככר – פעם בזו ופעם בזו מפני כובד המקנה. וזהו טעם: ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן (בראשית י"ג:י"א) – כי התנה עם אברהם שלא יבא בכל הככר.	ההוספה חסרה: ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פולדה 2, פריס 220, פריס 223, לונדון-ויינמן, קמברידג' 524,1, ירושלים 371, פריס 224, טורינו 11, פרמא 3258, לונדון 209, מינכן 138, פריס 222, לונדון 212, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות: לפי הממצא בכתבי היד, אפשר שיש כאן רק השמטת סופר ולא הוספה.
בראשית י"ד:ו'	איל פארן – כתרגומו: מישר פארן. ואני אומר שאין איל לשון מישור, אלא מישור של פארן: איל שמו, ושל ממרא: אילוני שמו, ושל ירדן: ככר שמו, ושל שטים: אבל שמו, וכולם מתורגמין: מישרא, וכל אחד שמו עליו. לשון רבינו שלמה. ואלו היה כן, היה אנקלוס מתרגם בשמם: אילא דפארן, אילוני דממרא, כמנהגו בשמות. ומי הזכיר לו במקומות הרבים ההם המישור המה כולם או הרים הגבוהים, וממרא שם האיש אחי ענר ואשכול, בעלי ברית אברם (בראשית י"ד:י"ג), והמקום ההוא שלו, כמו שאמר: אילוני ממרא האמורי (בראשית י"ד:י"ג) כאשר פירשתי (רמב"ן בראשית י"ב:ו'). אבל איל פארן – מקום אילים: כי יבשו מאילים אשר חמדתם (ישעיהו א':כ"ט), ו'אילוני' – מקום אשלים: כאלה וכאלון (ישעיהו ו':י"ג), אלונים מבשן (יחזקאל כ"ז:ו'), והנהוג בהם להיותם נטועים במישור לפני המדינות, להיות לעיר כמו מגרש, וכן תרגם 'אלון בכות' (בראשית ל"ה:ח') – מישר בכיתא, ושם איננו שם העצם למקום רק הוא שם לאלון הנטוע שם כמו שמפורש: תחת האלון (בראשית ל"ה:ח'), אלא שהוא רודף הענין לא המלות. והתרגום הירושלמי אמר ב'איל פארן' ו'אילוני ממרא' – מישרא כדברי אנקלוס, ואמר ב'אלון בכות' – בלוט בכיתא, כי 'אלון בכות' אצלו שם לאילן לא למקום. ואנקלוס סבר שהוא שם למקום כי היו בו אלונים רבים, כמו 'אילוני ממרא' ולכך אמר: האלון, והנה כולם שמות תאר. אבל 'ככר הירדן' – לשון מישור ממש הוא, כן יקרא בלשון הקדש המקום שהנהרות מתפשטין בהם במרוצת המים הנגרים השוטפים שם. ולכן אמר: ואל תעמד בכל הככר ההרה המלט (בראשית י"ט:י"ז), וכן: כר נרחב (ישעיהו ל':כ"ג), לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר (תהלים ס"ה:י"ד). פעמים יכפלו המלה, ופעמים יסירו הכפל כמו: בת עין (תהלים י"ז:ח') וזולתם רבים. ויקראו גם כן השלוחים המהירים בשם הזה: לכרי ולרצים (מלכים ב י"א:ד'), שרי המאות ואת הכרי (מלכים ב י"א:י"ט), וכן: בכרכרות (ישעיהו ס"ו:כ') – שם לגמלים המריצים שהזכירום בתלמוד (בבלי מכות ה'): גמלא פרחא, וממנו: מכרכר, כפולים. ואבל השטים (במדבר ל"ג:מ"ט) וכן: אבל מחולה (שופטים ז':כ"ב) שתרגמו אותם: מישר, הוא המקום הנחרב אין בו נטע ולא בנין, כי הלשון אצלם לשון חרבן ושממה, כמו: ויאבל חיל וחומה (איכה ב':ח'), אבל תירוש אומללה גפן (ישעיהו כ"ד:ז').	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, קמברידג' 524,1, ירושלים 371, טורינו 11, לונדון 209, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, מינכן 138, פריס 222, לונדון 212, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות: ציטוט תרגום ירושלמי. עיין בהוספות לבר' י"ב:ו', י"ד:ט"ו.
בראשית י"ד:ט"ו	ויחלק עליהם לילה – כתב רבינו שלמה: לפי פשוטו, כדרך הרודפים שמתפלגין אחר בורחיהם כשבורחין זה לכאן וזה לכאן. לילה – כלומר לאחר שחשיכה לא נמנע מלרדפם. והנכון כי רדף אותם ביום עד דן עם כל מחנהו, וכאשר חשך עליהם בלילה ולא היה רואה אי זה דרך אשר יברחו בה, חלק עמו ועבדיו לשנים או שלשה ראשים, ולקח החלק האחד עמו ורדפו אחריהם בכל הדרכים, והכום עד חובה אשר משמאל לדמשק, וחזר מרדוף אחריהם. ושיעורו: ויחלק עליהם הוא ועבדיו לילה. וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק – ידוע כי מרחק רב בין אילוני מורה אשר הוא בתחלת ארץ ישראל בעבר הירדן ושם הר גריזים והר עיבל מן אלוני ממרא אשר בחברון (בראשית י"ג:י"ח) בארץ יהודה לדמשק אשר הוא חוצה לארץ. אם כן, רדף אחריהם ימים רבים עד הוציאו אותם מכל הארץ, כי הם אל בבל ארצם היו חוזרין. או שהיה נס גדול כאשר דרשו רבותינו (בראשית רבה מ"ג:ג'): באורח ברגליו לא יבא (ישעיהו מ"א:ג').	הנוסח הקדום מופיע בטקסט: פרמא 3255, פולדה 2, פריס 223, פריס 220, טורינו 11, פרמא 3119/1, מילנו 180 הנוסח המתוקן מופיע בטקסט: פרמא 3535, מינכן 138, לונדון 210, התיקון בגיליון: התיקון ברשימות ההוספות: _ הערות: טעות גיאוגרפית שתוקנה – עיין לעיל בהוספות לבר' י"ב:ו', י"ד:ו'.
בראשית י"ד:י"ח (×2)	ומלכי צדק מלך שלם – היא ירושלם, כענין שנאמר: ויהי בשלם סוכו (תהלים ע"ו:ג'). ומלכה יקרא גם בימי יהושע 'אדני צדק' (יהושע י':א'), כי מאז ידעו הגוים כי המקום ההוא מבחר המקומות באמצע הישוב, או שידעו מעלתו בקבלה שהוא מכוון כנגד בית המקדש של מעלה ששם שכינתו של הקב"ה, שנקראת צדק. ובבראשית רבה (בראשית רבה מ"ג:ו'): המקום הזה מצדק את יושביו, ומלכי צדק אדני צדק נקראת ירושלם צדק, שנאמר: צדק ילין בה (ישעיהו א':כ"א). והוא כהן לאל עליון – להודיע כי אברהם לא היה נותן מעשר לכהן לאלהים אחרים, אבל מפני שידע בו שהוא כהן לאל עליון נתן לו המעשר לכבוד השם. והרמז לאברהם מזה כי שם יהיה בית אלהים, ושם יוציא זרעו המעשר והתרומה, ושם יברכו את י"י. ועל דעת רבותינו (בבלי נדרים ל"ב:) שאומרים כי מלכי צדק הוא שם בן נח, הלך מארצו לירושלם לעבוד שם את י"י והיה להם לכהן לאל עליון, כי הוא אחי אביהם הנכבד כי ירושלם מגבול הכנעני היא מעולם. ורבינו שלמה כתב למעלה (רש"י בראשית י"ב:ו'): והכנעני אז בארץ – היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם זקנו של אברהם שלזרעו של שם נפלה כשחלק נח לבניו את הארץ, שנאמר: ומלכי צדק מלך שלם. ואין זה נכון כי גבול הכנעני מצידון (בראשית י':י"ט) יכלול כל ארץ ישראל, וגבול בני שם במזרח ממישא, רחוק מארץ ישראל. אבל אם חלק נח לבניו הארצות, ונתן לשם ארץ ישראל, היה זה כמחלק נכסיו על פיו (משנה ב"ב ח':ה') וישבו בה בני כנען עד אשר ינחיל אותה השם לזרע אוהבו כאשר הזכרתי כבר (רמב"ן בראשית י':ט"ו). והוא כהן לאל עליון – בעבור היות בכל העמים כהנים משרתים למלאכים הנקראים אלים, כענין שנאמר: מי כמוכה באלים (שמות ט"ו:י"א), יקרא הקב"ה אל עליון, וענינו התקיף הגבוה על כל גבוהים, כמו: יש לאל ידי (בראשית ל"א:כ"ט). ומלכי צדק לא הזכיר השם אבל אברהם אמר י"י אל עליון (בראשית י"ד:כ"ב).	ההוספות חסרות: פרמא 3255, פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, קמברידג' 524,1, ירושלים 371, טורינו 11, לונדון 209, לונדון 208, שתי ההוספות מופיעות בטקסט: דפוס רומא, דפוס נפולי, רק ההוספה הראשונה מופיעה בטקסט: פריס 223, פרמא 3258, בהמ"ל 870, פרמא 2978, לונדון 212, פריס 222, לונדון 211, בהמ"ל 869/1, מינכן 138, פרמא 3119/1, לונדון 210, מינכן 362, מילנו 180, אוקספורד 239, דפוס ליסבון, רק ההוספה השנייה מופיעה בטקסט: שתי ההוספות מופיעות בגיליון: רק ההוספה הראשונה מופיעה בגיליון: פריס 223, פרמא 3258, רק ההוספה השנייה מופיעה בגיליון: ההוספות מופיעות ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית ט"ו:ה'	ויוצא אותו החוצה – לפי פשוטו, הוציאו מאהלו אל החוץ לראות הכוכבים. ולפי מדרשו, אמר לו: צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם – אין לו בן, אברהם – יש לו בן. שרי לא תלד, שרה תלד. לשון רבינו שלמה. והנה אברם הוליד את ישמעאל? אבל פירוש המדרש כי אברם מבקש בן יורש אותו, כמו שאמר: והנה בן ביתי יורש אותי (בראשית ט"ו:ג'). והקדוש ברוך הוא אמר לו: לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך (בראשית ט"ו:ד'), וצא מן האצטגנינות שלך – אברם אינו מוליד בן ליורשו, אבל אברהם מוליד בן ליורשו. ויתכן שהיה האצטגנינות על זווגם, שאברם ושרי לא יולידו זה מזה, ואברהם ושרה יולידו. אבל כפי דעתי, שרה תוספת במדרש, לומר שהיה כן גם בשרה, אבל הקדוש ברוך הוא לא הבטיחו עתה בשרה, וגם בעת נבואת המילה עדין היה אברהם מסתפק בשרה שתלד.	ההוספה חסרה: פריס 220, לונדון-ויינמן, פרמא 3258, לונדון 209, פרמא 2978, לונדון 212, פריס 222, לונדון 211, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, לונדון 208, פרמא 3119, לונדון 210 ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית ט"ו:ט'	עגלה משלשת ועז משולשת – פירש ר' אברהם: בת שלש שנים, אבל אנקלוס אמר והוא הנכון כי שלש, וכן הדבר, כי בת שלש לא תקרא עגלה, כמו ששנינו (משנה פרה א':א'): וחכמים אומרים עגלה בת שתים פרה בת שלש. ורמז לו כי שלשה קרבנות מהן יקריבו לפניו זרעו, העולה והחטאת והשלמים, כי האשם כחטאת הוא, אין ביניהם לבד השם. ויתכן שיהיה טעם: משולשת שיביא אותן רצופות, ויהיה כל מין לבד, וכן: כי משולשות הנה (יחזקאל מ"ב:ו') – שהיו הלשכות העליונות והתיכונות והתחתונות.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, לונדון 209, ההוספה מופיעה בטקסט: לונדון 208, פרמא 3535, פרמא 2978, פריס 222, מינכן 138, ההוספה מופיעה בגיליון: פרמא 3255, פריס 223, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית ט"ו:י"ג	כי גר יהיה זרעך – זה מקרא מסורס, ושיעורו: כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה ועבדום וענו אותם, ולא פירש כמה ימי העבדות והענוי. והרבה מקראות מסורסות מזו יש בכתוב, וכן: בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי (בראשית ל"ט:י"ז), וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף (בראשית מ"א:נ"ז), כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי (שמות י"ב:ט"ו), וכן: ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו אשר עשו לו ידיו להשתחוות לחפור פרות ולעטלפים (ישעיהו ב':כ'), לכו שמעו ואספרה כל יראי אלהים אשר עשה לנפשי (תהלים ס"ו:ט"ז), וכן: לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל (הושע ח':ב'), והיו לי אמר י"י צבאות ליום אשר אני עושה סגולה וחמלתי עליהם (מלאכי ג':י"ז). ורבים כן. וענין הכתוב: אף על פי שאני אומר לך: לזרעך נתתי את הארץ הזאת (בראשית ט"ו:י"ח), ידוע תדע כי טרם תתי אותה להם יהיו גרים בארץ לא להם ארבע מאות שנה וגם יעבדום וענו אותם. ור' אברהם אמר: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בעבדות וענוי עד קץ ארבע מאות שנה מן היום הזה. ואם כן, הודיעו קץ הגאולה ולא הודיעו כמה ימי הגלות. גם הוא נכון.	ההוספה חסרה: פולדה 2 (חסר רק הפסוק מתהלים), פריס 220, לונדון-ויינמן, קמברידג' 524,1, ירושלים 371, פריס 224, טורינו 11, פרמא 3258, לונדון 209, פרמא 3535, בהמ"ל 870 (חסר רק הפסוק מתהלים), פרמא 2978 (חסר רק הפסוק מתהלים), לונדון 212, מילנו 180 ההוספה מופיעה בטקסט: לונדון 208, פריס 222, לונדון 211, מינכן 138, פרמא 3119, ההוספה מופיעה בגיליון: פרמא 3255, פריס 223, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית ט"ו:י"ז	והנה תנור עשן ולפיד אש – ראה כאלו תנור עשן כולו, ובתוכו לפיד אש בוערה. כענין: ענן גדול ואש מתלקחת (יחזקאל א':ד'). והעשן הוא הענן והערפל הנזכר במתן התורה (דברים ד':י"א), ולפיד האש בתוכו הוא האש האמור שם: ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד':ל"ו). וכתוב: ומראה כבוד י"י כאש אוכלת וגו' (שמות כ"ד:י"ז). והנה השכינה עברה בין הבתרים, והוא הברית אשר היתה אתו מעולם. וזה טעם: כרת י"י את אברם ברית (בראשית ט"ו:י"ח) כי הקב"ה בעצמו העביר ברית בין הבתרים והמשכיל יבין.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, בהמ"ל 870, פרמא 2978, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, לונדון 211, לונדון 212 ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית ט"ו:י"ח	ביום ההוא כרת י"י את אברם ברית לאמר וגו' – והנה הקב"ה הבטיח את אברהם במתנת הארץ פעמים רבים וכולם לצרך ענין. בבואו בארץ מתחלה אמר לו: לזרעך אתן את הארץ הזאת (בראשית י"ב:ז'), ולא ביאר מתנתו כי אין במשמע רק במה שהלך בארץ עד מקום שכם עד אילון מורה (בראשית י"ב:ו'). ואחרי כן כשרבו זכיותיו בארץ, הוסיף לו: שא נא עיניך וראה צפונה ונגבה וקדמה וימה (בראשית י"ג:י"ד), כי יתן לו כל הארצות ההן בכללן. ואין הטעם: אשר אתה רואה (בראשית י"ג:ט"ו) – בעיניך, כי ראות האדם איננו למרחק, רק שיתן לו לכל מראה עיניו הרוחות, או שהראהו כל ארץ ישראל כאשר היה במשה רבינו. והוסיף לו בברכה השנית הזאת עוד: ולזרעך עד עולם (בראשית י"ג:ט"ו), ושירבה זרעו כעפר הארץ. ובפעם השלישית ביאר לו תחומי הארץ, והזכיר לו כל העמים עשרה אומות, והוסיף לכרות לו ברית עליהן שלא יגרום החטא. וכאשר צוהו על המילה, אמר לו: לאחזת עולם (בראשית י"ז:ח') – לאמר שאם יגלו ממנה עוד ישובו וינחלוה. והוסיף: והייתי להם לאלהים (בראשית י"ז:ח') – שהוא בכבודו ינהיג אותם ולא יהיו בממשלת כוכב ומזל או שר משרי מעלה כאשר יתבאר עוד בתורה (ויקרא י"ח:כ"ה). ואמר הכתוב בפעם הראשונה: לזרעך אתן (בראשית י"ב:ז') בלשון עתיד, וכן בשנית כי עד הנה לא נתנה אליו כולה, ולפיכך אמר לו: אתננה (בראשית י"ג:ט"ו), אבל בשלישית בשעת הברית אמר: לזרעך נתתי – לאמר שיכרות לו ברית על המתנה שכבר נתן לו, וכן בעת המילה כשאמר: לאחוזת עולם (בראשית י"ז:ח'), אמר לו: ונתתי לך בעתיד. ורבינו שלמה כתב: לזרעך נתתי אמירת הגבוה, כמי שהיא עשויה. ואין צורך במקום הזה.	ההוספה חסרה: פולדה 2, טורינו 11, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פרמא 3535, מינכן 138, פרמא 3119, לונדון 210, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית ט"ז:ב'	וישמע אברם לקול שרי – לא אמר הכתוב: ויעש כן, אבל אמר: כי שמע לקול שרי, ירמוז כי אף על פי שאברם מתאוה מאד לבנים לא עשה כן בלא רשות שרי, וגם עתה לא נתכוון שיבנה הוא מהגר ויהיה זרעו ממנה, אבל כל כונתו לעשות רצון שרה שתבנה ממנה, שיהיה לה נחת רוח בבני שפחתה, או זכות שתזכה היא לבנים בעבור כן כדברי רבותינו (בראשית רבה ע"א:ז'). ואמר עוד: ותקח שרי – להודיע שלא מהר אברהם לדבר עד שלקחה שרי ונתנה בחיקו. והזכיר הכתוב: שרי אשת אברם ולאברם אישה – לרמוז כי שרה לא נתיאשה מאברם, ולא הרחיקה עצמה מאצלו כי היא אשתו והוא אישה, אבל רצתה שתהיה גם הגר אשתו, ולכך אמר: לו לאשה – שלא תהיה כפילגש, רק כאשה נשואה לו. וכל זה מוסר שרה והכבוד שהיא נוהגת בבעלה.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, בהמ"ל 870, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פרמא 2978, פריס 222, לונדון 212, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית ט"ז:י"א	וקראת שמו ישמעאל – הודיע המלאך להגר שיהיה שמו ישמעאל, כדרך: הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו (מלכים א י"ג:ב'). ואמר לה שהיא תקראנו כן, ותזכר כי שמע אלהים אל עניה. ואברם מעצמו קרא שמו כן, שישמע אל ויעננו, או ששרת עליו רוח הקדש כדברי רבינו שלמה, וקרא אותו ישמעאל כי שמע אלהים אל עני אמו כדברי המלאך. והנכון בעיני כי המלאך צוה להגר שתקראנו כן, והיא יראה בעבור היותה פילגש לקרא שם לבן אדניה, וגלתה אליו הענין, ואברם קיים דבר השם. אבל לא הוצרך הכתוב להאריך בזה.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פרמא 2978, לונדון 212, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית ט"ז:י"ב	פרא אדם – לשון רבינו שלמה: אוהב מדברות לצוד חיות, כמו שכתוב: וישב במדבר ויהי רבה קשת (בראשית כ"א:כ'). ידו בכל – ליסטיס, ויד כל בו – הכל שונאין אותו ומתגרין בו. והנכון: כי פרא אדם סמוך, שיהיה איש פרא לימוד מדבר, יצא בפעלו משחר לטרף ויטרוף הכל והכל יטרפוהו, והענין על זרעו שיגדל וישכנו כפראים במדבר ויהיו להם מלחמות רבות עם כל העמים. ור' אברהם אמר: ידו בכל – שינצח מתחלה כל הגוים, ואחר כן יד כל בו – שינוצח בסוף, ועל פני כל אחיו – בני קטורה, ישכן – שיגדל זרעו מהם.	ההוספה חסרה: פרמא 3255, פולדה 2, פריס 219, פריס 220, פריס 221, פריס 223, פריס 224 ההוספה מופיעה בטקסט: פריס 222, דפוס ליסבון, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות: בדפוס ליסבון ובטור הארוך הגרסא היא "ויהיו" במקום "וישכנו". השוו להוספה בבראשית י"ג:ז'.
בראשית י"ז:א'	אל שדי – שני שמות, כל אחד תאר בעצמו. ופירוש אל – תקיף, מלשון: אילי מואב (שמות ט"ו:ט"ו). ופירוש שדי – אמר רבינו שלמה: שיש די באלהותי לכל בריה. ובספר מורה הנבוכים (רמב"ם מורה נבוכים א':ס"ג) פירש הרב: כלומר שאינו צריך במציאות מה שנמצא, ולא בקיום מציאותו לזולתו, אבל מציאותו תספיק בעצמה. ור' אברהם פירשו בשם הנגיד ז"ל: מגזרת שודד, כלומר מנצח ומשודד מערכות השמים. וזהו הנכון, כי הוא מדת הגבורה מנהגת העולם שיאמרו בה החכמים (בראשית רבה ל"ה:ד'): מדת הדין של מטה. וטעם להזכיר עתה זה השם כי בו יעשו הנסים הנסתרים לצדיקים, להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב ולפדותם במלחמה מידי חרב, ככל הנסים הנעשים לאברהם ולאבות, וככל הבאים בתורה בפרשת אם בחקותי, ובפרשת והיה כי תבא בברכות ובקללות, שכולם נסים הם, כי אין מן הטבע שיבאו הגשמים בעתם בעבדנו האלהים, ולא שיהיו השמים כברזל כאשר נזרע בשנה השביעית. וכן כל היעדים שבתורה, אבל כולם נסים ובכולם תתנצח מערכת המזלות, אלא שאין בהם שינוי ממנהגו של עולם כנסים הנעשים על ידי משה רבינו בעשר המכות ובקריעת הים והמן והבאר וזולתם שהם מופתים משנים הטבע בפרסום, והם שיעשו בשם המיוחד אשר הגיד לו. ולכן אמר עתה לאברהם אבינו כי הוא התקיף המנצח, שיגבר על מזלו, ויוליד, ויהיה ברית בינו ובין זרעו לעולם שיהיה חלק י"י עמו (דברים ל"ב:ט'), וברצונו ינהיגם, לא יהיו תחת ממשלת כוכב ומזל. ודע וראה כי אברהם אבינו לא הזכיר בדבריו שם יו"ד י"י, רק בצרוף השם הכתוב אל"ף דל"ת, או בצירוף אל עליון עמו, ויזכיר בעניניו אלהים, וכן יאמר: י"י אלהי השמים (בראשית כ"ד:ז'), ואמר: י"י יראה (בראשית כ"ב:י"ד) על מקום המקדש העתיד. ויעקב יזכיר תמיד: אל שדי (בראשית מ"ג:י"ד), ומשה רבינו לא יזכיר כן לעולם. ואם תזכה תבין זה כולו ממה שאמרו במסכת יבמות (בבלי יבמות מ"ט): כל הנביאים נסתכלו באיספקלריא שאינה מאירה, ולפיכך אמר ישעיה: ואראה את י"י (ישעיהו ו':א'), ומשה נסתכל באספקלריא המאירה, ולפיכך אמר: כי לא יראני האדם וחי (שמות ל"ג:כ'), כי ואראה את י"י כתוב באל"ף דל"ת. ועוד אזכיר זה בפרשת וארא (שמות ו':ב') אם יראה אלהים בעיני (שמואל ב ט"ז:י"ב). התהלך לפני – ללכת בדרך אשר אורה אותך, כטעם: אחרי י"י אלהיכם תלכו ואותו תיראו (דברים י"ג:ה'). כי המצוה לאחוז דרכו קודם שיורנו יאמר: התהלך לפני, והבא אחרי הצואה יאמר: אחרי י"י תלכו, והענין בשניהם ללכת אחרי השם לירוא ממנו לבדו ולעשות מה שיצוה. והיה תמים – מצוה אחרת עוד בענין הזה, כטעם: תמים תהיה עם י"י אלהיך (דברים י"ח:י"ג) אחרי אזהרת: לא ימצא בך קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וגו' (דברים י"ח:י'). והענין בשניהם שיאמין בלבו כי הקב"ה לבדו הוא בעל היכולת בתחלה ובסוף, הוא היכול לעשות ולבטל ולא ישמע אל מעוננים ואל קוסמים או למנחש ומכשף, ולא יאמין שיבאו דבריהם על כל פנים, אבל יגזור בלבו שהכל ביד עליון העליונים שהוא 'אל' והוא 'שדי' עושה טובה שלא היה במזל, ומביא רעה בהיות המזל טוב ויפה, כפי שיתהלך האדם לפניו: מפר אותות בדים וקוסמים יהולל (ישעיהו מ"ד:כ"ה). וזהו מה שאמרו (בבלי שבת קנו): צא מאיצטגנינות שלך וכו'. ורבינו שלמה פירש: והיה תמים – היה שלם בכל הנסיונות. ור' אברהם אמר שלא ישאל למה המילה, והוא כטעם: יהי לבי תמים ביראתך (תהלים קי"ט:פ') למען לא אחטא לך (תהלים קי"ט:י"א). והנכון מה שפרשתי.	ההוספה חסרה: פולדה 2, טורינו 11, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פרמא 3535, פרמא 3119, לונדון 210, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית י"ח:א'	וירא אליו – לשון רבינו שלמה: לבקר את החולה. אמר רבי חמא ברבי חנינא יום שלישי למילה היה, ובא הקב"ה ושאל לו. והנה שלשה אנשים – המלאכים שבאו אליו בדמות אנשים. שלשה אנשים – אחד לבשר את שרה, ואחד לרפאת את אברהם, ואחד להפוך את סדום. ורפאל שריפא את אברהם, הלך משם להציל את לוט, שאין זה שתי שליחיות כי היה במקום אחר ונצטוה בו אחר כן, או ששתיהן להצלה. ויאכלו (בראשית י"ח:ח') – נראו כמי שאכלו. ובספר מורה הנבוכים (רמב"ם מורה נבוכים ב':מ"ב) נאמר כי הפרשה כלל ופרט. אמר הכתוב תחלה כי נראה אליו השם במראות הנבואה, ואיך היתה המראה הזאת: כי נשא עיניו במראה והנה שלשה אנשים נצבים עליו, ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך – זה סיפור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם, הגדול שבהם. ואם במראה לא נראו אליו רק אנשים אוכלים בשר, איך אמר: וירא אליו י"י, כי הנה לא נראה לו השם לא במראה ולא במחשבה, וככה לא נמצא בכל הנבואות. והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות, ולא עשה אברהם בן בקר, וגם לא צחקה שרה, רק הכל מראה. ואם כן, בא החלום הזה ברב ענין כחלומות השקר כי מה תועלת להראות בו כל זה. וכן אמר בענין: ויאבק איש עמו (בראשית ל"ב:כ"ה) – שהכל מראה, ולא ידעתי למה היה צולע על ירכו (בראשית ל"ב:ל"ב) בהקיץ, ולמה אמר: כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי (בראשית ל"ב:ל"א), כי הנביאים לא יפחדו שימותו מפני מראות הנבואה. וכבר ראה מראה גדולה ונכבדת מזאת, כי גם השם הנכבד ראה פעמים רבות במראה הנבואה (בראשית כ"ח:י"ג). והנה לפי דעתו זאת, יצטרך לומר כן בענין לוט, כי לא באו המלאכים אל ביתו ולא אפה להם מצות ויאכלו, אבל הכל היה מראה. ואם יעלה את לוט למעלת מראה הנבואה איך יהיו אנשי סדום הרעים והחטאים נביאים, או מי הגיד להם שבאו אנשים אל ביתו. ואם הכל מראות נבואתו של לוט, יהיה: ויאיצו המלאכים, קום קח את אשתך, ויאמר המלט על נפשך, והנה נשאתי פניך (בראשית י"ט:ט"ו-כ"א), וכל הפרשה כולה מראה, וישאר לוט בסדום. אבל יחשב שהיו המעשים נעשים מאליהן, והמאמרים בכל דבר ודבר מראה. ואלה דברים סותרים הכתוב, אסור לשמעם אף כי להאמין בהם. ובאמת כי בכל מקום שהוזכר בכתוב ראית מלאך, או דבור מלאך, הוא במראה או בחלום, כי הרגשים לא ישיגו המלאכים, אבל לא מראות נבואה, כי המשיג לראיית מלאך או דבורו איננו נביא, שאין הדבר כמו שהרב גוזר (רמב"ם מורה נבוכים ב':ל"ד, רמב"ם הלכות יסודי התורה ז':ו'), כי כל נביא זולתי משה רבינו נבואתו על ידי מלאך. וכבר אמרו (בבלי מגילה ג') בדניאל: אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא, וכן לא נכתב ספרו בסיפרי הנביאים, מפני שהיה ענינו עם גבריאל אף על פי שהוא נראה אליו ומדבר עמו בהקיץ, כמו שנאמר במראה של בית שני: ועוד אני מדבר בתפלה והאיש גבריאל וגו' (דניאל ט':כ"א), וכן המראה של קץ הגאולה (דניאל י':ד') בהקיץ היתה, בלכתו עם חביריו על יד הנהר. ואין הגר המצרית מכלל הנביאות, וברור הוא גם כן שלא היה ענינה בת קול כמו שחשב הרב (רמב"ם מורה נבוכים ב':ל"ד). והכתוב חלק נבואת משה רבינו מנבואת האבות, כמו שאמר: וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי (שמות ו':ג') – וזה שם משמות הקדש לבורא, איננו כנוי למלאך. ורבותינו עוד למדו על החלוק שביניהם ואמרו (ויקרא רבה א':י"ד): מה בין משה לכל הנביאים, רבנן אמרי: כל הנביאים ראו מתוך אספקלריא שאינה מצוחצחת, הדא הוא דכתיב ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה (הושע י"ב:י"א), ומשה ראה מתוך אספקלריא מצוחצחת, הדא הוא דכתיב: ותמונת י"י יביט (במדבר י"ב:ח'), כמו שמפורש בויקרא רבה, ובמקומות אחרים (בבלי יבמות מ"ט). ולא נתנו בשום מקום נבואתם למלאך. ואל תשומם בעבור שכתוב: גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר י"י (מלכים א י"ג:י"ח) לאמר וגו' כי פירושו: גם אני נביא כמוך ויודע אני שהמלאך שדבר אלי בדבר י"י הוא, וזו מדרגה ממדרגות הנבואה, כאשר אמר איש האלהים: כי כן צוה אותי בדבר י"י (מלכים א י"ג:ט'), ואמר: כי דבר אלי בדבר י"י (מלכים א י"ג:י"ז). וכבר אמרו רבותינו (במדבר רבה כ':ג') בענין בלעם שאמר: ועתה אם רע בעיניך אשובה לי (במדבר כ"ב:ל"ד), אני לא הלכתי עד שאמר לי הקב"ה: קום לך אתם (במדבר כ"ב:כ'), ואתה אומר שאחזור, כך אומנותו, לא כך אמר לאברהם להקריב את בנו ואחר כך: ויקרא מלאך י"י אל אברהם ויאמר אל תשלח ידך (בראשית כ"ב:י"ב), למוד הוא לומר דבר ומלאך מחזירו וכו'. הנה החכמים מתעוררים לומר שאין הנבואה בדבור הראשון שהזכיר בו השם שוה לדבור השני שאמר בו שהוא על ידי מלאך, אלא שהוא דרך בנביאים שיצוה בנבואה ויבטל הצואה במלאך, כי הנביא יודע כי דבר י"י הוא. ובתחלת ויקרא רבה (ויקרא רבה א':ט') אמרו: ויקרא אל משה (ויקרא א':א') – לא כאברהם, באברהם כתיב: ויקרא מלאך י"י אל אברהם שנית מן השמים (בראשית כ"ב:ט"ו), המלאך קורא והדבור מדבר. ברם, הכא אמר הקב"ה: אני הוא הקורא ואני הוא המדבר, כלומר שלא היה אברהם משיג בנבואה עד הכינו נפשו בתחלה להשגת מלאך, ויעלה מן המדרגה ההיא למעלת דבור הנבואה, אבל משה מוכן לנבואה בכל עת. הנה בכל מקום יתעוררו החכמים להודיענו כי ראיית המלאך איננה נבואה, ואין הרואים מלאכים והמדברים עמם מכלל הנביאים כאשר הזכרתי בדניאל, אבל היא מראה, תקרא: גלוי עינים, כמו: ויגל י"י את עיני בלעם וירא את מלאך י"י (במדבר כ"ב:ל"א), וכן: ויתפלל אלישע ויאמר י"י פקח נא את עיניו ויראה (מלכים ב ו':י"ז). אבל במקום שיזכיר המלאכים בשם אנשים, כענין הפרשה הזאת ופרשת לוט, וכן: ויאבק איש עמו (בראשית ל"ב:כ"ה) וכן: וימצאהו איש (בראשית ל"ז:ט"ו) על דעת רבותינו (תנחומא וישב ב') הוא כבוד נברא במלאכים, יקרא אצל היודעים: המלבוש, יושג לעיני בשר בזכי הנפשות כחסידים ובני הנביאים, ולא אוכל לפרש. והמקום אשר תמצא בו ראיית השם ודבור מלאך, או ראיית מלאך ודבור השם ככתוב בדברי משה רבינו בתחלת נבואתו (שמות ג':ב'-ד'), ובדברי זכריה (זכריה ג':א'-ב'), עוד אגלה בו דברי אלהים חיים ברמיזות (רמב"ן שמות ג':ב'). וענין ויאכלו (בראשית י"ח:ח') – אמרו חכמים (בראשית רבה מ"ח:י"ד) ראשון ראשון מסתלק, וענין ההסתלקות תבין אותו מדבר מנוח אם תזכה אליו. והנה פירוש הפרשה הזאת: אחרי שאמר כי בעצם היום הזה נמול אברהם (בראשית י"ז:כ"ו), אמר שנראה אליו השם בהיותו חולה במילתו יושב ומתקרר בפתח אהלו מפני חום היום אשר יחלישנו, והזכיר זה להודיע שלא היה מתכוין לנבואה, לא נופל על פניו ולא מתפלל, ואף על פי כן באה אליו המראה הזאת. ואמר באילוני ממרא – להודיע המקום אשר בו נמול. וזה גלוי השכינה אליו למעלה וכבוד לו, כענין שבא במשכן: ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד י"י אל כל העם (ויקרא ט':כ"ג), כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראיית שכינה. ואין גלוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצוה או לדבור כלל, אלא גמול במצוה הנעשית כבר, ולהודיע כי רצה האלהים את מעשיהם כענין שנאמר: אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך (תהלים י"ז:ט"ו), וכן ביעקב אמר: ויפגעו בו מלאכי אלהים (בראשית ל"ב:ב'), ואין שם דבור ולא שחדשו בו דבר, רק שזכה לראיית מלאכי עליון וידע כי מעשיו רצויים. וכן היה לאברהם בראיית השכינה זכות והבטחה, וכן אמרו (מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט"ו:ב') ביורדי הים שאמרו: זה אלי ואנוהו (שמות ט"ו:ב') – ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, היה זכות להם בעת הנס הגדול שהאמינו בי"י ובמשה עבדו. ופעמים יבא בשעת הקצף: ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד י"י נראה באהל מועד אל כל בני ישראל (במדבר י"ד:י') ויהיה זה להגין על עבדיו הצדיקים ולכבודם. ואל תחוש להפסק הפרשה כי הענין מחובר ולכך אמר: וירא אליו י"י, ולא אמר: וירא י"י אל אברהם. אבל בפרשה רצה לסדר הכבוד הנעשה לו בעת שעשה המילה, ואמר כי נגלית עליו השכינה ושלח אליו מלאכיו לבשר את אשתו וגם להציל את לוט אחיו בעבורו, כי אברהם נתבשר בבן מפי השכינה כבר, ושרה מפי המלאך שדבר עם אברהם כדי שתשמע שרה, כמו שאמר: ושרה שומעת (בראשית י"ח:י'). וזו כונתם שאמרו (בבלי סוטה י"ד): לבקר את החולה, שלא היה לדבור אלא לכבוד לו. ועוד אמרו (בראשית רבה מ"ח:ד'): מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ':כ') – ומה אם זה שבנה מזבח לשמי הריני נגלה עליו ומברכו, אברהם שמל עצמו לשמי על אחת כמה וכמה. ושמא יכונו בזה עוד לומר שהיה לו במראה השכינה רפוי למחלת המילה, כי כן ראוי להיות, כדכתיב: באור פני מלך חיים (משלי ט"ז:ט"ו). וטעם נצבים עליו – שהיו עומדים לנגדו מסתכלים, כלשון: הנצב על הקוצרים (רות ב':ה'), משרי הנצבים (מלכים א ה':ל'). ולפי שהוא יושב והם היו עומדים ורואים בו, אמר: עליו, וזה טעם: וירא וירץ לקראתם, כי כאשר ראה אותם עומדים נגדו ולא היו הולכים לדרכם, רץ לקראתם להביאם אל ביתו. וטעם מפתח האהל – להגיד שהיה עדיין יושב שם אחרי הסתלק ממנו מראה השכינה. ויתכן שיהיה עליו – על האהל שהיו קרובים אליו מן הצד האחר, שלא כנגד הפתח, והיו נצבים שם ולא היו מתקרבין אל אברהם, כטעם: חונים על הים (שמות י"ד:ט').	ההוספה חסרה: לונדון-ויינמן, ירושלים 371, פריס 224, טורינו 11, לונדון 209, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פולדה 2, לונדון 208, פרמא 3535, מינכן 138, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית י"ח:י"ח	ואברהם היו יהיה – מדרש אגדה: זכר צדיק לברכה, הואיל והזכירו ברכו. ופשוטו של מקרא: וכי ממנו אני מעלים, והלא חביב לפני להיות לגוי גדול ועצום. לשון רבינו שלמה. והנכון: כי השם יתברך דבר בכבוד אברהם. אמר: הנה הוא עתיד להיות לגוי גדול ועצום, ויהיה זכרו בזרעו ובכל גויי הארץ לברכה, לכן לא אכסה ממנו, כי יאמרו הדורות הבאים איך כסה ממנו, או איך נתאכזר הצדיק על שכיניו החונים עליו ולא ריחם ולא התפלל עליהם כלל. והגלוי אליו טוב ויפה, כי ידעתי בו שהוא מכיר ויודע שאני י"י אוהב צדקה ומשפט, כלומר שאני עושה משפט רק בצדקה, ולכן יצוה את בניו וביתו אחריו לאחוז דרכי, והנה אם בדרך צדקה ומשפט יפטרו יתפלל לפני להניחם, וטוב הדבר, ואם חייבין הם לגמרי, גם הוא יחפוץ במשפטם, ולכן ראוי שיבא בסוד י"י.	ההוספה חסרה: לונדון-ויינמן, קמברידג' 524,1, ירושלים 371, פריס 224, טורינו 11, לונדון 209, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פולדה 2, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית י"ט:ב'	הנה נא אדני – לשון רבינו שלמה: הנה נא אתם אדונים לי אחר שעברתם עלי. והנכון, שהוא לשון תחנה, אדני, הנה נא בית עבדכם סורו נא אלי. ומלת סורו כמו: סורה שבה פה (רות ד':א'), סורה אדני סורה אלי אל תירא (שופטים ד':י"ח). וטעם והשכמתם והלכתם לדרככם – להגיד להם שלא יתעכבו בעיר אחר הבקר, כי יודע היה בענין אנשי העיר ורשעם, אבל היה חושב כי באור הבקר יעשוה. או שראה אותם כהולכי ארחות, לא יתעכבו בעיר, ואמר: והשכמתם והלכתם לדרככם אם תרצו.	ההוספה חסרה: פולדה 2, לונדון-ויינמן, לונדון 209, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פרמא 2978, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות: השווה ריב"ש.
בראשית י"ט:ג'	ויפצר בם מאד – היה ללוט זכות בהפצירו בהם, והיה לו חפץ טוב בהכנסת אורחים, והיו ממאנים כדי לזכותו, ולכן שמעו לו בסוף, כי מתחלה לא היו רוצים לבא לביתו כי אינו צדיק תמים. ורבותינו אמרו: מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול (בבלי בבא מציעא פ"ז.), ואם כן יהיה כדרך מוסר בני אדם.	ההוספה חסרה: פולדה 2, לונדון-ויינמן, לונדון 209, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, לונדון 208, פרמא 2978, פרמא 3535, מינכן 138, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית י"ט:ה' (×2)	ונדעה אותם – כונתם לכלות את הרגל מביניהם, כדברי רבותינו (בבלי סנהדרין ק"ט). כי חשבו שבעבור טובת ארצם שהיא כגן י"י יבאו בהם רבים, והם היו מואסי הצדקה. אבל לוט בעשרו ובממונו בא אליהם, או שבקש מהם רשות, או שקבלוהו לכבוד אברהם. והכתוב מעיד שזאת כונתם, שנאמר: הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה (יחזקאל ט"ז:מ"ט). ומה שאמר: רעים וחטאים לי"י מאד (בראשית י"ג:י"ג) – שהיו מכעיסים ומורדים בשלותם ובענוי האביונים, והוא מה שאמר: ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי (יחזקאל ט"ז:נ'). ועל דעת רבותינו (בבלי סנהדרין ק"ט), היו בהם כל מדות רעות, אבל נגמר דינם על אותו העון מפני שלא החזיקו יד עני ואביון, כי היו תדירין באותו עון יותר מכולם. וגם, כי כל העמים עושין צדקה עם רעיהם ועם ענייהם, לא היה בכל הגוים כסדום לאכזריות. ודע כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת י"י ואינה סובלת אנשי תועבות, וכאשר תקיא את הגוי כלו מפני תועבותם הקדימה וקאה את העם הזה שהיו רעים וחטאים מכולם לשמים ולבריות, ושממו עליה השמים והארץ, והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם, מפני שבעבור טובה נתגאו. וראה הקב"ה שיהיה לאות לבני מרי לישראל העתידים לירשה, כאשר התרה בהן: גפרית ומלח שרפה כל ארצה כמהפכת אלהים סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך י"י באפו ובחמתו (דברים כ"ט:כ"ב). כי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא עשה בהם ככה, אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל, כי שם היכל י"י. ועוד אני עתיד לבאר זה בסדר אחרי מות (רמב"ן ויקרא י"ח:כ"ד) אם יחייני הממית והמחיה.	ההוספות חסרות: פולדה 2, לונדון-ויינמן, פרמא 3258, שתי ההוספות מופיעות בטקסט: פרמא 3255, מינכן 138, רק ההוספה הראשונה מופיעה בטקסט: רק ההוספה השנייה מופיעה בטקסט: פריס 222, שתי ההוספות מופיעות בגיליון: פריס 223, פריס 220, רק ההוספה הראשונה מופיעה בגיליון: רק ההוספה השנייה מופיעה בגיליון: ההוספה השנייה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות: ההפנייה בסוף ההוספה היא לקטע שאינו מתועד כהוספה, ולכאורה היא מוכיחה שרמב"ן כתב הוספה זו כבר בספרד ולפני שכתב את פירושו לפרשת אחרי מות.
בראשית י"ט:ח'	אוציאה נא אתהן אליכם – מתוך שבחו של האיש הזה באנו לידי גנותו, שהיה טורח מאד על אכסניא שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו, אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו אין זה כי אם רוע לב, שלא היה ענין הזמה בנשים מרוחק בעיניו, ולא היה עושה לבנותיו חמס גדול כפי דעתו. לכך אמרו רבותינו (תנחומא וירא י"ב): בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו, והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן. אמר לו הקב"ה: לעצמך אתה משמרן. והנה לוט היה מתיירא עליהם, כי היה חושב שהם אנשים, אבל כאשר הכו בסנורים את אנשי העיר, ואמרו לו: כי משחיתים אנחנו את המקום הזה וישלחנו י"י לשחתה (בראשית י"ט:י"ג), אז הכיר בהם, והאמין לעשות ככל אשר צוו. ודע והבן כי ענין פילגש בגבעה (שופטים י"ט) אף על פי שהוא נדמה לענין הזה, איננו כמוהו לרוע, כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם, אבל היו שטופי זמה ורצו גם במשכב האיש האורח, וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה. והאיש הזקן שאמר להם: הנה בתי הבתולה ופילגשהו, אוציאה נא אותם ועשו להם כטוב בעיניכם (שופטים י"ט:כ"ד), יודע היה שלא יחפצו בבתו, ולא יעשו עמה רעה, ועל כן לא אבו לשמוע לו, וכאשר הוציא את פילגשו לבדה שתקו ממנו. והאיש בעל הבית, גם האורח, כולם חפצים להציל את האיש בפילגשו, כי פילגש היתה לא אשת איש, וכבר זנתה עליו. ובפרץ ההוא עוד לא היו בו כל אנשי העיר כאשר היו בסדום, שנאמר בו: מנער ועד זקן כל העם מקצה (בראשית י"ט:ד'), אבל בגבעה נאמר: והנה אנשי העיר אנשי בליעל (שופטים י"ט:כ"ב) – מקצתם שהיו שרים ותקיפים בעיר, כמו שאמר האיש: ויקומו עלי בעלי הגבעה (שופטים כ':ה'), ועל כן לא מיחו האחרים בידם. והנה פנות כל העם מכל שבטי ישראל (שופטים כ':ב') רצו לעשות גדר גדול בדבר להמית אותם שנאמר: ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם (שופטים כ':י"ג), ודבר ברור הוא שלא היו חייבים מיתה בדין התורה, שלא עשו מעשה זולתי ענוי הפילגש הזונה, ולא נתכוונו במיתה שלה, וגם לא מתה בידם, וישלחוה כעלות השחר והלכה מאתם לבית אדניה ואחר כך מתה. אולי נחלשה מרוב הביאות, ונתקררה בפתח עד האור ומתה שם. אבל מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה גדולה כאנשי סדום, ראו השבטים לעשות סייג לתורה שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל, כמו שאמרו: ונבערה רעה מישראל (שופטים כ':י"ג). וזה הדין הוא ממה שאמרו רבותינו (בבלי סנהדרין מ"ו): בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה. ושבט בנימין לא נסכמו בדבר זה שלא היה בהם חיוב מיתה בעינוי הפילגש, ואולי הקפידו עוד בני בנימין על שלא שלחו להם מתחלה, ועשו ההסכמה שלא מדעתם. ולפי דעתי: שזה ענשם של ישראל להנגף בתחלה, מפני שלא היתה המלחמה נעשית מן הדין, והגדר עצמו על שבט בנימין היה מוטל לעשותו, ולא עליהם, שמצוה על השבט לדון את שבטו (ספרי דברים קמ"ד). והנה שתי הכתות ראויות להענש, כי בנימין מרשיע שאינו חושש ליסר הרעים ולא לגעור בהם כלל, וישראל עושין מלחמה שלא מן הדין, וגם את פי י"י לא שאלו בזה, אבל אמרו: מי יעלה לנו בתחלה למלחמה על בני בנימין (שופטים כ':י"ח), כי מעצמם הוסכמו במלחמה על כל פנים, וכן לא שאלו בענין הנצוח: אם תתנם בידי, כי בטחו בזרוע בשר שהיו רבים מאד, כי עתה כמותם עשרה פעמים ויותר. ולא שאלו אלא: מי יעלה לנו בתחלה (שופטים כ':י"ח) והוא כמו גורל ביניהם. אולי היה כל שבט אומר: לא אעלה אני תחלה, או היה אומר: אני ראשון, והקב"ה השיב כפי שאלתם: יהודה בתחלה (שופטים כ':י"ח) לאמר כי יהודה הוא בראש לעולם, כי ביהודה בחר י"י לנגיד (דברי הימים א כ"ח:ד'). ולכך לא אמר: יהודה יעלה, כשאר המקומות, כי לא הרשה אותם, אבל לא מנעם, ולא אמר להם: לא תעלו ולא תלחמו, מפני ענשו של בנימין. והנה הלך השם עם שניהם בקרי, והניחם למקרים, ובני בנימין היו גבורים ועריהם בצורות והשחיתו בישראל הבוטחים בזרוע בשר, הוסיף עונש על ענשם כי די היה להם להבריח ישראל מן הגבעה, והם הכו בהם למשחית איבת עולם, והפילו מהם עם רב כ"ב אלפים. והנה ישראל כאשר הוכו מכה רבה, נודעה להם שגגתם, כי עשו מלחמה עם אחיהם שלא ברשות גבוה, ושלא כדין התורה, ועל כן שאלו ביום השני: האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי (שופטים כ':כ"ג), והזכירו האחוה עתה לשאול אם היא אוסרת עליהם המלחמה. והשם הרשם עתה ביום השני, ואמר עלו אליו (שופטים כ':כ"ג), כי עתה מותר להם לדרוש דם אחיהם השפוך, והם לא שאלו בענין הנצוח, כי עדיין היו בוטחים ברובם לנצח על כל פנים. והשם לא באר להם רק כי המלחמה מותרת להם ומפני שעדיין לא נתכפר ענשם הראשון, נפלו מהם גם ביום השני י"ח אלפים. וביום השלישי גזרו תענית ויצומו ויבכו לפני י"י, והקריבו עולות לכפר על הרהורי לבם אשר בטחו בזרֺעם, והקריבו שלמים והם שלמי תודה כי ראו עצמם כאלו כולם פליטים מחרב בנימין, וזה משפט כל הנמלטים להקריב תודה, כענין שנאמר: ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה (תהלים ק"ז:כ"ב) וכתוב: ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי ואזבחה באהלו זבחי תרועה אשירה ואזמרה לי"י (תהלים כ"ז:ו'). והנה היו בשני הימים המתים מישראל ארבעים אלף, ומבנימן נפלו בסוף כ"ה אלף אנשי חיל ומעיר מתום עד כל הנמצא (שופטים כ':מ"ח) רבים. ויתכן שיהיו ט"ו אלף בין אנשים ונשים וטף, והיו עונש שתי הכתות בשוה. ומה נכבד דבר רבותינו (בבלי סנהדרין ק"ג) שהיה קצף בפסלו של מיכה. אמר הקב"ה: בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם, לומר בכבודי לא מחיתם – במחוייבי מיתה ופושטים ידם בעיקר. בכבוד בשר ודם מחיתם יותר משורת הדין, ועל כן סכל עצת שתי הכתות ואמץ את לבבם, ולא זכרו ברית אחים. ואחר מעשה נתחרטו כמו שנאמר: ויבא העם בית אל וישבו העם עד הערב לפני האלהים ויבכו בכי גדול ויאמרו למה י"י אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד (שופטים כ"א:ב'-ג') כי הכירו טעותם וענשם. והנה בדרך גררא פירשנו ענין מסותם ואיננו מבואר והזכרנו סבותיו.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220 (סימן לגיליון), לונדון-ויינמן, בהמ"ל 870, בהמ"ל 869/1, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פרמא 2978, פריס 222, לונדון 211, פרמא 3119, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות: דיון ארוך בסיפור מנ"ך.
בראשית י"ט:ל"ב	וטעם ונחיה מאבינו זרע – באולי, כי אמרו נעשה אנחנו המעשה הראוי לנו כי ירחם האלהים ונוליד זכר ונקבה ויתקיים העולם מהם, כי עולם חסד יבנה (תהלים פ"ט:ג'), ולא לחנם הצילנו השם. והנה היו צנועות ולא רצו לאמר לאביהן שישא אותן, כי בן נח מותר בבתו (בבלי סנהדרין נ"ח). או שהיה הדבר מכוער מאד בעיני הדורות ההם, ולא נעשה כן מעולם, וכן רבותינו בהגדות מגנים את לוט מאד (בבלי נזיר כ"ג).	ההוספה חסרה: לונדון-ויינמן, פרמא 3258, בהמ"ל 869/1, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פרמא 2978, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית כ':ב'	ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא – לא היה זה כמו במצרים, כי שם בבואם מצרימה ויראו המצרים את האשה (בראשית י"ב:י"ד), ויהללו אותה אל (בראשית י"ב:ט"ו) השרים ואל המלך כי אנשי זמה הם. אבל המלך הזה תם וישר, גם אנשיו טובים, רק אברהם חשד אותם, והיה אומר לכל: אחותי היא. וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה – הנה זה פלא שהיתה שרה אחרי בלותה יפה עד מאד יקחוה המלכים, כי בהלקחה אל פרעה אם היתה בת ששים וחמש איפשר שהיה עליה תארה, אבל אחרי בלותה וחדל ממנה ארח, פלא הוא. ואולי חזרה לנערותה כאשר בשרה המלאך, מיד כדברי רבותינו (בבלי ב"מ פ"ז).	ההוספה חסרה: לונדון-ויינמן, פרמא 3258, בהמ"ל 869/1, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פרמא 2978, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית כ':י"ב	וגם אמנה אחותי בת אבי היא – לא ידעתי טעם להתנצלות הזה, כי גם אם אמת הדבר שהיתה אחותו ואשתו, וברצותם באשה אמר להם אחותי היא להטעותם בדבר, כבר חטא בהם להביא עליהם חטאה גדולה, ואין חילוק והפרש בין שהדבר אמת או שקר. ואולי מפני שאמר אבימלך: מה ראית כי עשית את הדבר הזה (בראשית כ':י'), לומר: מה ראית בי חטא או רשע שפחדת ועשית כן, כי אני לא נסיתי לקחת נשים מבעליהן, אז ענה אברהם: אני לא ידעתי אתכם, אך חשבתי אולי אין יראת אלהים במקום הזה (בראשית כ':י"א) כי רוב מקומות העולם אין בהם יראת אלהים, ולכן מעת צאתי מארצי ולכתי בעמים כאיש תועה ולא ידעתי אל אי זה מקום נבא, התניתי עמה לאמר כן בכל מקום, כי הדבר אמת, וחשבתי לי בו הצלת נפש, ולא החלותי בדבר זה בבואי בארצכם כי לא ראיתי בכם עון אשר חטא. וגם אמנה אחותי בת אבי – טענה אמר: אני, לפי דרכי אמרתי כן, שהוא אמת, וחשבתי אם אולי יחפצו בה ישאלוני אם היא גם אשתי. וכיון שלקחוה עבדיך ולא שאלוני דבר, אמרתי אין גם במקום הזה יראת אלהים והחרשתי. ויתכן שהיה התנאי הזה דברו עמה בבואם במצרים, אף על פי שאמר: כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי (בראשית כ':י"ג), או שחזר וזרז אותה שם במצרים בשעת מעשה כאשר פרשתי (רמב"ן בראשית י"ב:י"א). ודעת ר' אברהם כי כל אלה דברים לדחות את אבימלך.	ההוספה חסרה: פולדה 2, לונדון-ויינמן, פרמא 3258, בהמ"ל 869/1, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פרמא 2978, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, פריס 220, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית כ"א:י"א	על אודות בנו – שיצא לתרבות רעה. ופשוטו: על שאומרת לו לשלחו. זה לשון רבינו שלמה. והנכון בעיני: כי הכתוב סיפר בכבוד אברהם, ואמר שלא היה הדבר רע מאד בעיניו מפני חשק פילגשו וחפצו בה, ואלו אמרה לו שתגרש האמה בלבד היה עושה כרצון שרה, אבל מפני בנו חרה לו מאד ולא רצה לשמוע אליה, והקב"ה אמר לו שלא ירע בעיניו על הנער ולא על האמה כלל, וישמע לקול שרה כי ביצחק לבדו יקרא שמו, וישמעאל לא יקרא לו זרע. אבל יברכהו ומפני שהיה אברהם מפחד עליו שלא יקראנו אסון בשלחו אותו ממנו, אמר כי ישימנו לגוי גדול ויברכנו מפני שהוא זרעו באמת.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 224, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, מינכן 138, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, פריס 220, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית כ"א:י"ז	באשר הוא שם – לפי מעשים שהוא עכשיו הוא נדון, ולא לפי מעשים שהוא עתיד לעשות, לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגין וכו'. לשון רבינו שלמה מדברי רבותינו. והנכון בעיני בדרך הפשט, שיאמר כי שמע אלהים אל קול הנער במקום אשר הוא שם, הודיע אותה שלא יצטרך ללכת משם, כי במקום ההוא ירוה צמאו מיד. ואמר לה: קומי שאי את הנער אחרי שתותו כי לגוי גדול אשימנו. וכמוהו: באשר כרע שם נפל שדוד (שופטים ה':כ"ז), ובאשר חללים שם הוא (איוב ל"ט:ל') – ירמוז למקום.	ההוספה חסרה: פולדה 2, לונדון-ויינמן, בהמ"ל 869/1, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, לונדון 209, פרמא 2978, פרמא 3119, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית כ"ג:ב'	ויבא אברהם – לשון רבינו שלמה: מבאר שבע. ואין זה לומר שהיה עומד שם ממה שכתוב: וישב אברהם בבאר שבע (בראשית כ"ב:י"ט), כי איך תהיה שרה בחברון. אבל הכונה לומר שהלך שם כיום לצרכו, ושמע במיתת שרה ובא משם לספוד ולבכות. ולשון רבותינו (בראשית רבה נ"ח:ה'): מהר המוריה בא, וכן הוא לפי המדרש שכתבו הרב (רש"י בראשית כ"ג:ב') ששמעה בעקידה ופרחה נשמתה. והנראה בעקידה שהיתה הצואה בה בבאר שבע, כי שם היה דר ושם חזר, כי כן כתוב בתחלה: ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם י"י אל עולם (בראשית כ"א:ל"ג), ואמר: ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים (בראשית כ"א:ל"ד), והוא גרותו בבאר שבע שהוא בארץ פלשתים, ושם נצטוה בעקידה. ועל כן עשה בדרך שלשה ימים, שארץ פלשתים רחוקה מירושלם, שאילו חברון בהר יהודה הוא, כי כן כתוב (יהושע כ':ז'), וקרוב לירושלם. ובשובו מן העקידה לבאר שבע חזר, כמו שנאמר: וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדו אל באר שבע וישב אברהם בבאר שבע (בראשית כ"ב:י"ט), להורות שנתעכב שם וישב בו שנים. ואם כן, לא מתה שרה באותו הזמן כי לא היה אברהם דר בבאר שבע ושרה דרה בחברון. וכן נראה כי יצחק נולד בבאר שבע, כי כתוב תחלה: ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר (בראשית כ':א'), ואבימלך אמר אליו: הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב (בראשית כ':ט"ו), ונתישב שם בארץ ההיא בבאר שבע, שכן כתוב: ויהי בעת ההיא ויאמר אבימלך ופיכול שר צבאו אל אברהם לאמר (בראשית כ"א:כ"ב), ואין כתוב שהלכו אליו מגרר, ויכרתו שם הברית בבאר שבע. וכן תראה כי הגר, כשהוציאו אותה מבית אברהם ביום הגמל את יצחק, הלכה במדבר באר שבע (בראשית כ"א:י"ד) ששם היו דרים. אבל אחר ימים רבים נסע מארץ פלשתים ובא לחברון ונפטרה שם הצדקת. אבל לפי מדרשו צריכין אנו לומר כי אברהם ושרה בזמן העקידה היו דרים בחברון, ושם נצטוה. ומה שאמר: ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וגו' (בראשית כ"ב:ד') – כי לא נגלה לו ההר חמד אלהים עד היום השלישי, והיה בשני הימים הולך בסביבי ירושלם ולא היה הרצון להראות לו. ואברהם אחר העקידה לא שב למקומו לחברון, אבל הלך תחלה אל באר שבע מקום האשל שלו לתת הודאה על נסו, ושם שמע במיתת שרה ובא. ומי שאמר מהר המוריה בא, ומי שאמר מבאר שבע, הכל טעם אחד. ולפי זה, מה שאמר הכתוב: וישב אברהם בבאר שבע (בראשית כ"ב:י"ט) יהיה ענינו כי בשובו מן העקידה בא אל באר שבע, ומשם הלך לקבור את שרה, אחר הקבורה מיד חזר לבאר שבע ונתישב שם שנים, והשלים הכתוב ענין באר שבע כאחד ואחרי כן סיפר בקבורה. ושם בבאר שבע נשא יצחק את רבקה, כמו שאמר: והוא יושב בארץ הנגב (בראשית כ"ד:ס"ב) וזה דעת כל המפרשים, כי אברהם היה במקום אחר ובא משם. ולפי דעתי: כי היה לשרה אהל, שם עומדת ואמהותיה לפניה, וכן כתוב: באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות (בראשית ל"א:ל"ג). והנה שרה מתה באהל שלה, ונכנס אברהם באהל עם אחוזת מרעיו לספוד אותה. או שיהיה לשון: ויבא אברהם – לאמר שנתעורר אברהם להספד הזה והתחיל לעשותו, כי כל מתעורר ומתחיל במלאכה יקרא: בא אליה. וזה לשון מורגל בדברי חכמים, כמו ששנינו בתמיד (משנה תמיד ד':ג'): בא לו לגרה והניח בה שתי צלעות מכאן, בא לו לדופן השמאלית, בא לו לעוקץ, ואמרם (בבלי בכורות כ'): אני לא באתי לידי המדה הזו. וכן בכתוב: בא בשכרו (שמות כ"ב:י"ד) – שבא למלאכה ההיא ועשה אותה בעבור שכרו. ולא יתכן בעיני שבא מעיר אחרת אל חברון, שאלו היה כן היה מזכיר אותו המקום, והיה הכתוב מפרש: וישמע אברהם ויבא ממקום פלוני.	ההוספה חסרה: לונדון-ויינמן, קמברידג' 524,1, ירושלים 371, פריס 224, טורינו 11, פרמא 3258, בהמ"ל 870, בהמ"ל 869/1, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, לונדון 209, פרמא 2978, פריס 222, פרמא 3119, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות: מידע גיאוגרפי שנתגלה לרמב"ן בהגיעו לא"י.
בראשית כ"ג:י"א	וטעם לעיני בני עמי – לאמר הנה כל העם הנה, והם היודעים ועדים, ואל תחוש לכפירה או לחזרה, וקבור מתך שם – מעתה כי שלך היא ולא אוכל לשוב. ואברהם לא עשה כן, כי גם אחרי שפרע הכסף מלא, החזיק תחלה בשדה ובמערה והקימוה ברשותו לעיני בני העיר וכל באי שער העיר הסוחרים והגרים שנמצאו שם, ואחר כך קבר אותה.	ההוספה חסרה: פולדה 2, לונדון-ויינמן, פריס 224, טורינו 11, פרמא 3258, בהמ"ל 869/1, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פרמא 2978, לונדון 209, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, פריס 220, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית כ"ג:י"ט (×2)	וטעם ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה היא חברון בארץ כנען – כי שב לבאר השדה והמקום והארץ בעבור כי כל הפרשה הזכירה בני חת ועפרון החתי, ולפיכך הזכיר בסוף כי היא בארץ כנען אשר היא ארץ ישראל. וכן אמר בתחלת הפרשה: בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען (בראשית כ"ג:ב') וכל זה לבאר כי הצדקת מתה בארץ ישראל, ושם נקברה, כי החתים ממשפחות כנען. ולפי דעתי: כי טעם הכתובים אינו אלא להזכיר כי היא ארץ כנען לא ארץ פלשתים, כי מפני שאמר: ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים (בראשית כ"א:ל"ד), וכל מסעיו בארץ ההיא בגרר ונחל גרר ובאר שבע, ומשם לחברון, ומחברון לשם, על כן הזכיר כי חברון היא בארץ הכנעני היושב בהר ההוא לא בארץ פלשתים הנזכרת לאברהם. והוסיף בסוף להודיע המערה שהיא בשדה המכפלה על פני ממרא שזה השם הנודע אליה. ונכתבה זאת הפרשה להודיע חסדי השם עם אברהם, שהוא נשיא אלהים בארץ אשר בא לגור שם, והיחיד וכל העם היו קוראים אותו: אדוני, והוא לא אמר להם כן שהיה שר וגדול, וגם בחייו קיים לו: ואגדלה שמך והיה ברכה (בראשית י"ב:ב'), ואשתו מתה ונקברה בנחלת י"י. ועוד כי רצה להודיענו מקום קבורת האבות באשר אנחנו חייבין לכבד מקום קברות אבותינו הקדושים. ורבותינו אמרו (בבלי ב"ב ט"ז.) שגם זה מן הנסיונות של אברהם שבקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה אותו. ולא ידעתי טעם לדברי ר' אברהם שאמר להודיע מעלת ארץ ישראל לחיים ולמתים, ועוד לקיים דבר השם להיות לו נחלה, כי מה מעלה לארץ בזה, וכי יוליכנה אל ארץ אחרת לקברה? ודבר השם לאברהם על כל הארץ היה ונתקיים רק בזרעו.	ההוספות חסרות: לונדון-ויינמן, קמברידג' 524,1, ירושלים 371, פריס 224, טורינו 11, פרמא 3258, בהמ"ל 869/1, שתי ההוספות מופיעות בטקסט: פרמא 3255, מינכן 138, רק ההוספה הראשונה מופיעה בטקסט: רק ההוספה השנייה מופיעה בטקסט: שתי ההוספות מופיעות בגיליון: פריס 223, פריס 220, רק ההוספה הראשונה מופיעה בגיליון: פולדה 2, רק ההוספה השנייה מופיעה בגיליון: ההוספה הראשונה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית כ"ד:א' (×2)	ואברהם זקן בא בימים – חזר הכתוב לאמר כן להודיע הסבה שבעבורה השביע את עבדו. ואמר כי ראה עצמו זקן מאד, וחשב בלבו אם ישלח לארץ מולדתו, אולי טרם יחזור השליח ילך לו אל בית עולמו, ולכן השביע את עבדו אשר ילך יצחק אחרי עצתו, כי הוא המושל בכל אשר לו (בראשית כ"ד:ב'), שלא יקח לו אשה מבנות כנען. ובבראשית רבה (בראשית רבה מ"ח:ט"ז) אמרו: כאן זקנה שיש בה לחלוחית, ולהלן זקנה שאין בה לחלוחית. ירצו לפרש כי באים בימים מתחילין בימי הזקנה, כי באים מורה על זמן עומד, כמו: הבאים בשערים האלה (ירמיהו ז':ב'). וכאן אמר שהיה זקן מאד, שכבר בא בימים, כמו: בא אחיך במרמה (בראשית כ"ז:ל"ה). ברך את אברהם בכל – בעושר ונכסים, וכבוד, ואורך ימים, ובנים, וזאת כל חמדת האדם (אבן עזרא). והזכיר הכתוב זה לאמר שהיה שלם בכל, לא חסר דבר זולתי שיראה בנים לבניו שינחלו מעלתו וכבודו, ולכן התאוה לזה. ולרבותינו בזה ענין נפלא, אמרו: (בבלי ב"ב ט"ז:) וי"י ברך את אברהם בכל – רבי מאיר אומר שלא היתה לו בת, רבי יהודה אומר בת היתה לו, אחרים אומרים בת היתה לו ובכל שמה. דרש רבי מאיר שלא היתה לו בת לאברהם וזו לו לברכה, כי לא היה יכול להשיאה רק לבני כנען הארורים, ואם ישלחנה לארצו גם כן תעבוד שם עבודה זרה כמותם כי האשה ברשות בעלה, ואברהם לא ירצה שיצא זרעו כשר משרה חוצה לארץ, ואף כי יעבוד עבודה זרה. ורבי יהודה דרש כי בת היתה לו, דאפילו ברתא לא חסריה רחמנא (בבלי ב"ב קמ"א.), והיא הברכה בכל, כי היה לו כל אשר יחמדו האנשים, לא חסר דבר. ובאו אחרים והזכירו שם הבת. ובאמת שאין הכונה לאחרים והמחלוקת להם עם רבי יהודה להודיע אותנו שם הבת הזאת בלבד, וחלילה להם שיוציאו ברכתו של אברהם שהיא גדולה וכללית לענין זה שיאמר הכתוב כי ברך אותו השם בבת אחת ששמה בכל. אבל אחרים חדשו בפירוש הכתוב הזה ענין עמוק מאד, ודרשו בזה סוד מסודות התורה, ואמרו כי בכל תרמוז על ענין גדול, והוא שיש בהקב"ה מדה שתקרא כל, מפני שהוא יסוד הכל, ובה נאמר: אני י"י עושה כל (ישעיהו מ"ד:כ"ד), והוא שנאמר: ויתרון ארץ בכל היא (קהלת ה':ח') – יאמר כי יתרון הארץ וטובה הגדול השופע על כל באי עולם בעבור כי בכל היא, והיא המדה השמינית מי"ג מדות. ומדה אחרת תקרא בת נאצלת ממנה, ובה הוא מנהיג את הכל, והיא בית דינו של הקב"ה הנרמז במלת וי"י בכל מקום (בראשית רבה נ"א:ב'), והיא שנקראת כלה בספר שיר השירים בעבור שהיא כלולה מן הכל, והיא שחכמים מכנים את שמה כנסת ישראל במקומות רבים בעבור שהיא כניסת הכל. והמדה הזאת היתה לאברהם כבת, כי הוא איש החסד ויתנהג בזו, ולכך אמרו אחרים כי אין הברכה הזאת שנתברך בכל רומזת על שהוליד בת משרה אשתו או שלא הוליד בת משרה אשתו, אבל היא אומרת ענין גדול שברך אותו במדה שהיא בתוך מדת הכל, ולכן תקרא גם היא כל, כלשון: כי שמי בקרבו (שמות כ"ג:כ"א). והנה הוא מבורך בשמים ובארץ, ולכך אמר: בי"י אלהי השמים ואלהי הארץ (בראשית כ"ד:ג'). והענין הזה נמצא לרבותינו רמוז בהגדות במקומות רבים כענין שאמרו במדרש חזית (שיר השירים ג':כ"א): שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבי אליעזר ברבי יוסי: איפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו (שיר השירים ג':י"א), אמר לו: הן, אמר לו: היאך, אמר לו: משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה בתי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, לא זז מחבבה עד שקורא אותה אמי, כך בתחלה חיבב הקב"ה את ישראל וקראן בתי, הדא הוא דכתיב: שמעי בת וראי (תהלים מ"ה:י"א), לא זז מחבבן עד שקראן אחותי, שנאמר: פתחי לי אחותי רעיתי (שיר השירים ה':ב'), לא זז מחבבן עד שקראן אמי, שנאמר: הקשיבו אלי עמי ולאומי (ישעיהו נ"א:ד') – לאמי כתיב. עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו, אמר לו: אלו לא באתי אלא לשמוע דבר זה מפיך דיי. ומבואר זה במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה, אמרו בפסוק: אני י"י עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי (ישעיהו מ"ד:כ"ד) – אני כשנטעתי אילן זה להשתעשע בו כל העולם, ורקעתי בו הכל, וקראתי שמו כל, שהכל תלוי בו והכל ממנו יוצא, והכל צריכין לו ובו צופין ולו מחכין, ומשם פורחין נשמות. לבדי הייתי כשעשיתי אותו, ולא יגדל עליו מלאך לאמר אני קדמתי לך, גם בעת שרקעתי ארצי שבה נטעתי ושרשתי אילן זה, ושמחתים ביחד ושמחתי בהם מי אתי שגליתי לו סודי זה. עד כאן. ועוד שם מבואר: מאי ברוגז רחם תזכור (חבקוק ג':ב') – אמר בעת שחטאו לך בניך ותכעס עליהם, רחם תזכור. ומאי רחם תזכור, זכור אותו שאמר: ארחמך י"י חזקי (תהלים י"ח:ב'), ונתת לו המדה הזאת שהיא שכינתן של ישראל, וזכור בנו שירשה ונתת לו המדה הזאת שהיא שכינתן של ישראל, דכתיב: וי"י נתן חכמה לשלמה (מלכים א ה':כ"ו), וזכור אביהם אברהם דכתיב: זרע אברהם אוהבי (ישעיהו מ"א:ח'), ובקרב שנים תודיע (חבקוק ג':ב'), ומהיכן היתה בת לאברהם, הן דכתיב: וי"י ברך את אברהם בכל, וכתיב: כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו (ישעיהו מ"ג:ז'), ההיא ברכה היתה בתו או לא היתה אלא אמו, הן בתו היתה. משל למלך שהיה לו עבד שלם תמים לפניו ונסהו בכמה נסיונות ועמד בכולן, אמר המלך: מה אתן לעבד זה או מה אעשה לו, אלא אצונו לאחי הגדול ליעצו ולשמרו ולכבדו. חזר העבד עם אחיו הגדול ולמד מדותיו, אהבו האח וקראו אוהבי דכתיב: זרע אברהם אוהבי (ישעיהו מ"א:ח'). אמר: מה אתן לו או מה אעשה לו, הנה כלי נאה עשיתי ובו מרגליות נאות ואין כמותן והן סגולת המלכים, אתננה לו ויזכה במקומי, הדא הוא דכתיב: וי"י ברך את אברהם בכל. עד כאן. ואם תבין מה שכתבתי תבין מאמר הנשים הארורות שאמרו: ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים ולהסך לה נסכים חסרנו כל (ירמיהו מ"ד:י"ח) ולמה נכתבה המלה חסרת האל"ף, ותשכיל ותבין דברים רבים סתומים בתורה ובמקרא, ואלו ידע זה המתהדר בסודותיו תאלמנה שפתיו מהלעיג על דברי רבותינו, ולכן כתבתי זה לסכור פי הדוברים על הצדיקים עתק.	ההוספות חסרות: פולדה 2, לונדון-ויינמן, פרמא 3258, בהמ"ל 869/1, שתי ההוספות מופיעות בטקסט: פרמא 3255, לונדון 208, פרמא 2978, רק ההוספה הראשונה מופיעה בטקסט: רק ההוספה השנייה מופיעה בטקסט: שתי ההוספות מופיעות בגיליון: פריס 223, פריס 220, רק ההוספה הראשונה מופיעה בגיליון: רק ההוספה השנייה מופיעה בגיליון: ההוספות מופיעות ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית כ"ד:ח'	ונקית משבועתי זאת – לא הרשה אותו לקחת לו אשה מבנות כנען אבל שיהיה הוא פטור, וי"י הטוב בעיניו יעשה. ורבינו שלמה כתב: וקח לו אשה מבנות ענר אשכל וממרא, ואם כנענים הם חלילה לו. ובאמת שהם מזרע כנען שהכתוב אומר: ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר (בראשית י"ד:י"ג) ובבראשית רבה (בראשית רבה נ"ט:ח') אמרו: באשר לא תקח אשה וגו' (בראשית כ"ד:ג') – הזהירו בבנות ענר אשכול וממרא, כי עליהם אמר: אשר אנכי יושב בקרבו (בראשית כ"ד:ג'), כי הוא לא היה יושב בכל הכנעני כי עמים רבים היו, אבל הזהיר על אלה בעלי בריתו, וכל שכן על האחרים. אבל ונקית משבועתי – שיהיה הוא הפטור. ואברהם הוא היודע ביצחק הצדיק שישמע לאביו, ושיזהר בהן וילך לו אל ישמעאל או אל לוט ויתר העמים. ויתכן כי משבועתי זאת – רמז למה שאמר: ולקחת אשה לבני משם (בראשית כ"ד:ז'), כי אולי היתה השבועה על הכל, ולא ירמוז לאשר אמר לו: לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני (בראשית כ"ד:ג'), וזה טעם זאת. ולכך אמר העבד: ואפנה על ימין או על שמאל (בראשית כ"ד:מ"ט), ולא אמר: אשובה לי.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, פרמא 3258, בהמ"ל 869/1, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פרמא 3535, לונדון 212, מינכן 138, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית כ"ד:ס"ז	ויביאה יצחק האהלה שרה אמו – חסר הנסמך, וכמוהו רבים. וטעם הכתוב, כי יספר בכבוד שנהג יצחק באמו כי מעת שמתה שרה לא נטו אהלה, כי אמרו לא תבא אשה אחרת אל אהל הגבירה הנכבדת. וכאשר באה רבקה הביאה אל האהל ההוא לכבודה ושם לקחה. וזה טעם: ויאהבה וינחם – ירמוז שהיה מצטער מאד על אמו ורחק ממנו מנחם עד שנחם באשתו באהבתו אותה, כי מה טעם שיזכיר הכתוב אהבת האיש באשתו. ואנקלוס פירש ויביאה יצחק האהלה והנה היא שרה אמו, ולכך הזכיר האהבה כי מפני צדקתה וכשרון מעשיה אהבה ונחם בה. וכך הזכיר בבראשית רבה (בראשית רבה ס':ט"ז): עד שלא מתה שרה היתה ברכה מצויה בעיסה.	ההוספה חסרה: פולדה 2, לונדון-ויינמן, פרמא 3258, פרמא 2978, בהמ"ל 869/1, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, לונדון 212, פרמא 3119, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, פריס 220, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית כ"ה:י"ט	אמר הכתוב: ואלה תולדות יצחק בן אברהם – על עשו ויעקב בניו האמורין למטה. והזכיר איך היתה ילידתם: אברהם הוליד את יצחק. לשון רבינו שלמה: על ידי שכתב הכתוב יצחק בן אברהם, הוזקק לומר: אברהם הוליד את יצחק לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, לכך צר הקב"ה קלסתיר פניו דומה לאברהם, שיאמרו הכל: אברהם הוליד את יצחק. ור' אברהם אמר עוד שטעם הוליד – גדל ורבה, כמו: יולדו על ברכי יוסף (בראשית נ':כ"ג), כמו שאמר: וישלחם מעל יצחק בנו (בראשית כ"ה:ו'). והנכון בעיני: כי חזר עתה והחל באב היחס, כי המנהג בכתוב לחזור באנשי המעלה אל ראש היחוס. וכן בדברי הימים כתוב: בני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם וארפכשד ילד את שלח (דברי הימים א א':י"ז-י"ח), וכאשר השלים חזר ואמר: שם ארפכשד שלח (דברי הימים א א':כ"ד) עד אברם הוא אברהם (דברי הימים א א':כ"ז). וכן ביחוס בנימין חזר למפרע וחזר והחל: ונר הוליד את קיש וקיש הוליד את שאול (דברי הימים א ח':ל"ג). אף כאן: אברהם הוליד את יצחק, ויצחק הוליד את יעקב כאשר יזכיר. וחזר לספר זה בעבור שאמר: ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם (בראשית כ"ה:י"ב), שאם אמר גם כן: ואלה תולדות יצחק בן אברהם בלבד, הנה השוה שניהם ביחוס ובמעלה, ואף כי הקדים הבכור, ועל כן אמר ועוד שהיה ראוי שיתחיל באברהם ויאמר: ואלה תולדות אברהם, אבל לא רצה לעשות כן שלא ימנה ישמעאל ובני קטורה, ולכך חזר והתחיל אברהם הוליד את יצחק, לומר כי הוא לבדו תולדותיו וכאלו לא הוליד אחר יחשב, כמו שנאמר לו: כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כ"א:י"ב). ולכך אמר למעלה גם כן: אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם (בראשית כ"ה:י"ב) – לכבוד יצחק, לומר שאין אלו תולדות היחס לאברהם רק הם בני האמה, וכמו שאמר: וגם את בן האמה לגוי אשימנו (בראשית כ"א:י"ג). וכן עשה הכתוב אף בדברי הימים כי אמר מתחלה: בני אברהם יצחק וישמעאל (דברי הימים א א':כ"ח), ואלה תולדותם בכור ישמעאל נביות (דברי הימים א א':כ"ט), והזכיר: ובני קטורה פילגש אברהם ילדה את זמרן וגו' (דברי הימים א א':ל"ב), והיה ראוי שיאמר: בני יצחק, וחזר והחל: ויולד אברהם את יצחק בני יצחק עשו ויעקב (דברי הימים א א':ל"ד).	ההוספה חסרה: לונדון-ויינמן, פרמא 3258, בהמ"ל 869/1, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פרמא 2978, מינכן 138, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית כ"ו:ה'	וישמור משמרתי – לשון רבינו שלמה: בקולי – כשניסיתי אותו, משמרתי – גזרות להרחקה כגון שניות לעריות ושבות לשבת, מצותי – מצות שאלו לא נכתבו דין הוא שיכתבו, כגון גזל ושפיכות דמים, חקותי – דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם, כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא המלך גזר חוקו על עבדיו, ותורותי – להביא תורה שבעל פה הלכה למשה מסיני. ואם כן, יהיה כל זה בנוי על דעת שהיה אברהם מקיים ומשמר את התורה עד שלא ניתנה. וכך אמרו (בראשית רבה צ"ה:ג') בפסוק: ויתן להם יוסף עגלות (בראשית מ"ה:כ"א), שפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה שהיה עוסק בתורה כשם שהיו אבותיו. ועד עכשו לא ניתנה תורה, והרי כתוב וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי, ושם אמרו: שהיה משמר אפילו דקדוקי תורה והיה מלמד לבניו וכו'. ויש לשאול: אם כן, איך הקים יעקב מצבה (בראשית כ"ח:י"ח), ונשא שתי אחיות, וכדעת רבותינו (בראשית רבה ע"ד:י"א) ארבע, ועמרם נשא דודתו (שמות ו':כ'), ומשה רבינו הקים שתים עשרה מצבה (שמות כ"ד:ד'). והיאך איפשר שיהיו נוהגים היתר בתורה במה שאסר אברהם אביהם על עצמו, וקבע לו השם שכר על הדבר, והוא יצוה את בניו ואת ביתו אחריו (בראשית י"ח:י"ט) ללכת בדרכיו. וביעקב דרשו (בראשית רבה ע"ט:ו'): ששמר את השבת וקבע תחומין. ואיפשר שיהיה זה בשבת מפני שהיא שקולה ככל התורה כולה (ירושלמי ברכות א':ה') שהיא מעידה על מעשה בראשית. ואולי נאמר משמרתי – שניות לעריות של בני נח, ומצותי – גזל ושפיכות דמים, חוקותי – אבר מן החי וכלאים של הרבעת בהמה והרכבת אילן, ותורותי – דינין ואיסורי עבודה זרה, שאלו כולן נצטוו בהן בני נח, והוא השומר והעושה רצון בוראו, ומשמר אפילו דקדוקין וחומרות במצות שלהם. וכמו שהזכירו עבודה זרה דאברהם אבינו ארבע מאות פירקי הות (בבלי ע"ז י"ד). ודרשו במאה שערים שאמדוה למעשרות (בראשית רבה ס"ד:ו'), כי היו האבות נדיבי עמים לתת מעשרות לעניים או לכהני י"י כגון שם ועבר ותלמידיהם, כענין: והוא כהן לאל עליון (בראשית י"ד:י"ח). והנראה אלי בדעת רבותינו: שלמד אברהם אבינו כל התורה כולה ברוח הקדש, ועסק בה ובטעמי מצותיה וסודותיה, ושימר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה, ושמירתו אותה היה בארץ בלבד. ויעקב בחוצה לארץ נשא האחיות, וכן עמרם. כי המצות משפט אלהי הארץ הן, אף על פי שהוזהרנו בחובת הגוף בכל מקום (בבלי קדושין ל"ו), וכבר רמזו רבותינו הסוד הזה (ספרא ויקרא כ"ה:ל"ח), ואני אעירך בו בעזרת השם (רמב"ן ויקרא י"ח:כ"ה, רמב"ן דברים י"א:י"ח). והמצבה מצוה שנתחדשה בזמן ידוע, כמו שדרשו (ספרי דברים ט"ז:כ"ב) באשר שנא י"י אלהיך (דברים ט"ז:כ"ב) – ששנאה אחרי היותה אהובה בימי האבות. וביוסף דרשו (בראשית רבה צ"ב:ד') שהיה משמר את השבת אפילו במצרים, מפני שהוא שקול כנגד כל המצות לפי שהוא עדות על חדוש העולם. והיה עושה כן ללמד לבניו אמונת בריאת העולם, להוציא מלבם כונת עבודה זרה ודעות המצרים, וזאת כונתם. ועל דרך הפשט תאמר: שיהיה משמרתי – אמונת האלהות, שהאמין בשם המיוחד ושמר זה משמרת בלבו, וחלק בה על עובדי עבודה זרה, וקרא בשם י"י להשיב רבים לעבודתו. מצותי – ככל אשר צוהו בלך לך מארצך, ועולת בנו, וגרישת האמה ואת בנה. חוקותי – ללכת בדרכי השם להיות חנון ורחום עושה צדקה ומשפט ולצוות את בניו ואת ביתו בהם. ותורותי – המילה בעצמו ובניו ועבדיו, ומצות בני נח כולם, שהם תורה להם.	ההוספה חסרה: פריס 220, לונדון-ויינמן, פרמא 3258, בהמ"ל 869/1, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פרמא 2978, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית כ"ו:כ"ט	אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך – יאמר: אם תעשה עמנו רעה כמו שאנחנו לא נגענוך, אתה עתה ברוך י"י, ואין לאל ידינו לעשות עמך רע, אבל ישתנה העת בעבור החמס שאתה עושה ותצטרך לשוב אל ארצנו ונשיב לך גמול. וטעם לא נגענוך – שלא נפתה לבנו על אשתך ליגע באחד מכם, כלשון: הנוגע באיש הזה ובאשתו (בראשית כ"ו:י"א), ועשינו עמך רק טוב – לשמור כל אשר לך בצוותינו את העם להשמר מכם, ונשלחך בשלום – כי גם בקנאתינו בך לא לקחנו מכל העושר אשר עשית עמנו, ושלחנוך עם כל אשר לך בשלום. וענין הרעה הזאת אשר פחדו ממנו, איננו נראה שיירא מלך פלשתים שלא יבא עליו יצחק למלחמה, אבל הבטיחם אברהם: לו ולנינו ולנכדו (בראשית כ"א:כ"ג), ועתה אמרו בלבם בעבור שהפרנו אנחנו את בריתנו עם יצחק ושלחנוהו מעלינו, גם הוא יפר בריתו עמנו ויגרשו זרעו את זרענו מן הארץ. ולכן עשו עמו ברית חדשה והתנצלו לאמר לו שלא הפרו הברית הראשונה שלא עשו עמו רק טוב. וזה טעם: תהי נא אלה בינותינו (בראשית כ"ו:כ"ח) – שנבא עתה עמך באלה להחרים על כל מי שיעבור על הברית, כטעם: לעברך בברית י"י אלהיך ובאלתו (דברים כ"ט:י"א). ויתכן שהיה אברהם גדול מאד ורב כח, שהיו בביתו שלש מאות איש שולף חרב, ולו בעלי ברית רבים, והוא גם בן חיל אשר לבו כלב האריה ורדף ארבעה מלכים גבורים מאד ונצחם, וכאשר ראו הצלחתו כי היא מאת האלהים, פחד ממנו מלך פלשתים פן יכבוש ממנו מלכותו ונקל זאת ממלחמת ארבעת המלכים. אולי שמע עוד דבר השם שנתן לו הארץ, ולכן בא עמו בברית והשביעו פן תשקור לי ולניני ולנכדי (בראשית כ"א:כ"ג) כי היה שקר אם ימרוד על המלך, וחשב כי איפשר שיחיה אברהם עד מלוך נכדו, וכמעשה אבות עשו בנים כי היה יצחק גדול כאביו ופחד המלך פן ילחם בו בגרשו אותו מארצו.	ההוספה חסרה: לונדון-ויינמן, פרמא 3258, בהמ"ל 869/1, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, לונדון 208, פרמא 2978, מינכן 138, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית כ"ז:ד'	בעבור תברכך נפשי – היה בדעתו לברך אותו שיזכה הוא בברכת אברהם לנחול את הארץ, ולהיות הוא בעל הברית לאלהים כי הוא הבכור. ונראה שלא הגידה לו רבקה מעולם הנבואה אשר אמר י"י לה: ורב יעבוד צעיר (בראשית כ"ה:כ"ג), כי איך היה יצחק עובר את פי י"י והיא לא תצלח. אולי עשתה כן והנה מתחלה לא הגידה לו דרך מוסר וצניעות כי: ותלך לדרוש את י"י (בראשית כ"ה:כ"ב) – שהלכה בלא רשות יצחק, או שאמרה: אין אנכי צריכה להגיד נבואה לנביא כי הוא גדול מן המגיד לי, ועתה לא רצתה לאמר לו כך הוגד לי מאת השם טרם לדתי, כי אמרה באהבתו אותו לא יברך יעקב ויניח הכל בידי שמים, והיא ידעה כי בסבת זה יתברך יעקב מפיו בלב שלם ונפש חפצה. או, הם סבות מאת י"י כדי שיתברך יעקב וגם עשו בברכת החרב, ולו לבדו נתכנו עלילות.	ההוספה חסרה: פריס 220, לונדון-ויינמן, פרמא 3258, בהמ"ל 869/1, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פרמא 2978, מינכן 138, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית כ"ז:מ"ב	וטעם ותשלח ותקרא ליעקב – כי היה יעקב במקום אחר איננו באהל אביו ואמו, כי מתחבא היה מפני עשו אחיו שהיה צועק עליו והיה מתבייש ממנו או מתפחד. מתנחם לך להרגך – מתנחם הוא על הברכות בהריגתך. לשון רבינו שלמה. ופשוטו: מתנחם בך. וכן: כי בוחר אתה לבן ישי (שמואל א כ':ל'), והחזיק לו (שמואל ב ט"ו:ה'), ורבים. או פירושו: מתנחם עליך כמו: וישאלו אנשי המקום לאשתו (בראשית כ"ו:ז'), ויפל לאפיו (שמואל א כ':מ"א), כי כן צוה לו המלך (אסתר ג':ב'). אבל אנקלוס אמר: כמין לך – אורב לך. ונראה מדעתו כי טעם מתנחם לך – שמראה עצמו מנוחם לך על ענין הברכות, וכאלו אינו מקפיד בהן, והוא מארב כדי שלא תשתמר ממנו. ותרגם הענין לא הלשון.	ההוספה חסרה: לונדון-ויינמן, בהמ"ל 869/1, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פרמא 2978, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית כ"ט:ט'	וטעם כי רועה היא – להגיד כי אין לצאן לבן רועה אחר זולתה. כי לה לבדה מסר אביה העדר, והיא לבדה רועה אותם כל הימים, לא תלך בהם לאה אחותה כלל, ולא היה ענינם כבנות יתרו, שהיו שבע בנות וכולן רועות כאחת, כמו שאמר: ותבאנה ותדלינה (שמות ב':ט"ז). ואולי בעבור כי עיני לאה רכות, היה השמש מזיק לה, או בעבור שהיתה לאה גדולה ראויה לאיש וחשש לה אביה. אבל יתרו נכבד במקומו וכהן הארץ, וייראו מגשת אל בנותיו. או שהיה לבן צנוע ממנו, כי משפחת אברהם כשרה וצנועה, ורחל היתה קטנה ואין לחוש בה, וזה ענין: וישק יעקב לרחל (בראשית כ"ט:י"א). או הוא כדברי ר' אברהם (ראב"ע בראשית כ"ז:כ"ז), כי נשיקה בלמ"ד איננה בפה, רק נשק אותה על ראשה או על כתפה.	ההוספה חסרה: לונדון-ויינמן, ירושלים 371, פריס 224, טורינו 11, פרמא 3258, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, מינכן 138, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, פריס 220, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות: מקביל לריב"ש בר' כ"ט:י"ז וחזקוני (ששאב מריב"ש).
בראשית כ"ט:כ"א-כ"ז	כי מלאו ימי – שאמרה לי אמי, ועוד מלאו ימי – הריני בן פ"ד שנה ואימתי אעמיד י"ב שבטים. לשון רבינו שלמה. מלא שבוע זאת (בראשית כ"ט:כ"ז) – דבק הוא בחטף, שבוע של זאת, והן שבעת ימי המשתה. גם זה לשון רבינו שלמה. ואם כן למה לא פירש הרב מלאו ימי על שני העבודה והתנאי ששלמו כדברי אנקלוס, והוא משמעות הכתוב באמת. ובשביל הימים שאמרה לו אמו, גם מפני זקנתו, לא יתן לו לבן בתו קודם זמנו אשר התנו שניהם, ודי שיקיים תנאו. וכדברי אנקלוס הוא שנצטרך לפרש מלא שבוע זאת (בראשית כ"ט:כ"ז) על המשתה, כי ימי העבודה שלמים היו כאשר אמר לו יעקב. וכן אמר ר' אברהם. ואני לא ידעתי, כי שבעת ימי המשתה תקנת משה רבינו לישראל (ירושלמי כתובות א':א'). ואולי נאמר שנהגו בהם מתחלה נכבדי האומות כענין באבלות, דכתיב: ויעש לאביו אבל שבעת ימים (בראשית נ':י'), ומה שלמדו בכאן בירושלמי (ירושלמי מו"ק א':ז') ובבראשית רבה (בראשית רבה ע':י"ט) שאין מערבין שמחה בשמחה סמך בעלמא ממנהגי הקדמונים קודם התורה, אבל בגמרא שלנו בפרק משקין (בבלי מו"ק ט') לא למדוה מכאן ודרשוה מויעש שלמה את החג וגו' (מלכים א ח':ס"ה). ויתכן לומר כי זה היה מחלוף משכורתו עשרת מונים (בראשית ל"א:מ"א), כי יעקב אמר לו מתחלה כי מלאו הימים, ולבן שתק ונתן לו לאה, ואחרי כן אמר לו לבן: מלא שבוע זאת (בראשית כ"ט:כ"ז) כי עדיין לא מלאו ימי עבודת לאה וקודם זמני נתתיה לך, ויעקב שמע אליו וימלא אותם כדברי לבן כי מה יוכל לעשות והוא ברחל יחפוץ. ולכן לא אמר הכתוב מתחלה: ויהי במלאת הימים ויאמר יעקב וגו'. ועוד יתכן לומר כי כאשר היו בשנה השביעית אמר יעקב ללבן: הבה את אשתי כי מלאו ימי – שזאת שנת מלאות הימים, וכן: זקן עם מלא ימים (ירמיהו ו':י"א) – הוא אשר הגיע לשנת סופו, וכן: עד יום מלאת ימי מלואיכם (ויקרא ח':ל"ג) – עד היום השביעי שבו ימלאו ימי המלואים. או שאמר: מלאו בעבור שהיו קרובים להמלא וחשובים כמלאים, וכמוהו רבים. וכן בסדר האחר: בצאת נפשה כי מתה (בראשית ל"ה:י"ח) – בהיותה קרובה לכך וחשובה כאלו מתה. וזה טעם ואבואה אליה – כלומר לא שתתן אותה ואלכה, אבל שאשאנה ואשלים מעט הימים אשר עלי כי מעתה לא תירא ממני שאעזבך. ורבותינו עשו מדרש (בראשית רבה ע':י"ח) בלשון ואבואה אליה בעבור שאיננו דרך מוסר להזכיר כן אף כי בצדיקים, אבל הכונה היא מה שאמרתי, ואחרי כן אמר לו לבן: מלא שבוע השנים של לאה זאת כי אולי בעבור שעברתי על דעתך לא תשלים אותן, או כדי שיהיה ידוע מתי התחילו ימי עבודת רחל, ואז אתן לך האחרת בעבודה אשר תעבוד עמדי לאחר הנשואין.	ההוספה חסרה: פרמא 3255, לונדון-ויינמן, פרמא 3258, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 2978, בהמ"ל 869, פרמא 3119, לונדון 210, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית כ"ט:ל"א	כי שנואה לאה – כי מאשר רמתה את אחותה הנה לאה רמתה באחותה גם ביעקב, כי אם נאמר שנהגה כבוד באביה שאחז בה והכניסה אליו ואל תמר בו, היה לה להגיד או לרמוז כי היא לאה, אף כי היתה מתנכרת כל הלילה ולפיכך לא הכירה עד שראה אותה בבקר, ולכן שנאה יעקב. והאלהים יודע כי להנשא אל הצדיק עשתה כן וריחם עליה. וכן אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ע"א:ב'): כיון שראה יעקב מעשים שרמתה לאה באחותה נתן דעתו לגרשה, וכיון שפקדה הקב"ה בבנים אמר לאמן של אלו אני מגרש. וזה טעם: וירא י"י – כי חמל עליה שלא יעזבנה. ויש אומרים (רד"ק בראשית כ"ט:ל'-ל"א) כי שתי נשים שהאחת אהובה מאד תקרא השניה שנואה כנגדה, כמו שאמר: ויאהב גם את רחל מלאה (בראשית כ"ט:ל'), לא ששנאה, והיתה בושה בדבר וראה אלהים את עניה.	הנוסח הקדום מופיע בטקסט: פרמא 3255, פריס 220, לונדון-ויינמן, פרמא 3258, הנוסח המתוקן מופיע בטקסט: פרמא 2978, מינכן 138, פרמא 3119, לונדון 210, התיקון מופיע בגיליון: פולדה 2, פריס 223, התיקון מופיע ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות: אפשר שמקום ההוספה הוא בסוף פסוק ל' כמו ברשימות בכת"י לונדון 208 ופרמא 3535.
בראשית ל':ט'	ותרא לאה כי עמדה מלדת – לא ידעתי מה המעשה הזה ללאה ולמה נתנה שפחתה לבעלה והיא לא היתה עקרה שתבנה ממנה, ואין דרך הנשים להרבות נשים לבעליהן, אבל נצטרך לומר כי נביאות היו (בראשית רבה ע"ב:ו') יודעות שעתיד יעקב להעמיד י"ב שבטים ורצתה שיהיו רב הבנים לה ממנה או משפחתה שהיא ברשותה, ולא תתגבר אחותה עליה בבנים, ולכך אמרה: נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי (בראשית ל':י"ח). וכן יעקב בעבור זה שמע אליה שיעמיד בנים רבים כי ידע כן כדברי רבותינו (בראשית רבה ס"ח:י"א). ויתכן כי מדעתם שנתנה הארץ לזרעם, ואברהם ויצחק לא הרבו בנים, היה חפץ ליעקב בנשים רבות להרבות זרעו לנחול את הארץ כי דור רביעי ישובו הנה (בראשית ט"ו:ט"ז). ולאה רצתה ליתן לו שפחתה שלא ישא נכרית.	ההוספה חסרה: ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, לונדון-ויינמן, ירושלים 371, טורינו 11, פריס 220 (בשיבוש), פריס 224, פרמא 3258, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות: על רקע תפוצת ההוספה בכתבי היד, ייתכן שמדובר רק בהשמטת סופרים, ולא בהוספה
בראשית ל':כ'	זבדני אלהים אותי זבד טוב – לא מצאו למלה הזאת מוצא בלשון הקדש. ויתכן שנאמר שהיא מלה מורכבת: זה בד, כמלת מדוע, ומלת בגד (בראשית ל':י"א) בכתיבה, והסגול והפתח מומרים במקומות רבים וכל שכן במלות המורכבות. וכן מלת צלמות, ומלת בלעדי. ויצאה מלשון בדים: בדי עצי שטים (שמות כ"ה:י"ג), ותעש בדים ותשלח פארות (יחזקאל י"ז:ו'), כי ענפי האילן הגסים נקראים כן והשאילוה לבנים: יאכל בדיו בכור מות (איוב י"ח:י"ג), לא כן בדיו (ישעיהו ט"ז:ו'). ולכן אמרה לאה כי עשה לה האלהים זה הבן בד טוב, להיות בעלה מתלונן בצלו, כי יזבלני – יתלונן בצלי, וכן: בנה בניתי בית זבול לך (מלכים א ח':י"ג) – בית להתלונן בצלו, ולכבוד עליון יאמר כן, כמו שאמר: הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי (מלכים א ח':כ"ז). וכן: שמש ירח עמד זבולה (חבקוק ג':י"א) – עמד במקום שיתלונן בו, כמו שאמר: לשמש שם אהל בהם (תהלים י"ט:ה'). ואנקלוס תרגם זבד טוב: חולק טב, ולא הבינותי סברתו עד שראיתי בתרגום הירושלמי: זווד יתי מימרא די"י זוודין טבין, ולמדתי שעשו המלה כאלו כתובה בו"ו, וטפלו אותה אל הלשון הארמית שמתרגמין צדה: זוודין (בראשית מ"ב:כ"ה). אמרה שהבן הזה עשאו השם לה צדה טובה וחלק טוב, כי בעלה יהיה עיקר דירתו עמה לרוב בניה ותתפרנס עמו בטוב לו. והו"ו והבי"ת ישתוו בלשוננו במקומות, כמו: תאוה ותאבה (תהלים קי"ט:כ'), גוי נתתי למכים (ישעיהו נ':ו'), כמו על גבי חרשו חורשים (תהלים קכ"ט:ג'), וכן: לקצבי הרים ירדתי (יונה ב':ז') – כמו לקצוי, וכן לפרבר למערב ארבעה (דברי הימים א כ"ו:י"ח) – יאמרו ממנו פרוור, דכתיב: אל לשכת נתן מלך הסריס אשר בפרוורים (מלכים ב כ"ג:י"א), ופירוש שניהם מה שהוא מקיר החומה לחוצה. ומגרש לערים (במדבר ל"ה:ב') תרגום ירושלמי: ופרוור, וכן תרגום יונתן מגרשות (יחזקאל כ"ז:כ"ח). ובמשנה: מלא תרווד – תרבד (משנה נדיר ז':ב'), בטבלה שאין לה לבזבז (בבלי פסחים מ"ח:) – במקומות שונין ממנו: לזבז (משנה כלים ב':ג') ובמקומות שונין ממנו: לזויז, איצטבא (בבלי פסחים י"א) – איצטוא (בבלי עירובין ע"ז:), וכן כיוצא בהן הרבה, ונהגו בירושלמי (ירושלמי כלאים ה':כ"ט) אביר בבי"ת במקום ו"ו, שאינם מקפידים בכך.	ההוספה חסרה: פרמא 3255, פולדה 2, לונדון-ויינמן, קמברידג' 524,1, ירושלים 371, פריס 224, טורינו 11, פרמא 3258, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3535, פרמא 2978, פרמא 3119, בהמ"ל 869, בהמ"ל 870, לונדון 210, לונדון 211, פריס 222, לונדון 212, מינכן 138, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, פריס 220, לונדון 208, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות: ציטוט תרגום ירושלמי.
בראשית ל"א:כ"ד	וטעם אל לבן הארמי – להגיד כי אף על פי שהוא ארמי והוא ואנשי מקומו אנשי תרפים ועוננים כפלשתים (ישעיהו ב':ו') בא אליו חלום הנבואה לכבוד הצדיק וכן: ויגנב יעקב את לב לבן הארמי (בראשית ל"א:כ') – אף על פי שהוא הארמי הקוסם בעל התרפים. מטוב עד רע – כל טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים, לשון רבינו שלמה. ופשוטו: השמר לך פן תדבר עמו לעשות לו טובה אם ישוב עמך מדרכו, או פן תפחידנו לעשות לו רעה אם לא יבא עמך, כי אני צויתיו לשוב אל ארצו.	ההוספה חסרה: פרמא 3255, פולדה 2, פריס 223, ההוספה מופיעה בטקסט: מינכן 138, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 220, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית ל"א:ל"ה	אל יחר בעיני אדני כי לא אוכל לקום מפניך – לא הבינותי מה התנצלות זה, וכי הנשים אשר להם הארח לא יקומו ולא יעמודו. אולי אמרה כי ראשה ואבריה כבדים עליה והיא חולה בבוא הארח כי כן דרכן, וכל שכן במועטות הלידה כרחל שדמיהן מועטין והארח כבד עליהן מאד. והנכון בעיני כי היו הנדות בימי הקדמונים מרוחקות מאד כי כן שמן מעולם: נדות – לרחוקן, כי לא יקרבו אל אדם ולא ידברו בו כי ידעו הקדמונים בחכמתן כי הבלן מזיק גם מבטן מוליד גנאי ועושה רושם רע כאשר בארו הפילוסופים. עוד אני עתיד להזכיר נסיונם בזה (רמב"ן ויקרא י"ח:י"ט). והיו יושבות בדד באהל לא יכנס בו אדם, וכמו שהזכירו רבותינו בבריתא של מסכת נדה: תלמיד אסור לשאול בשלמה של נדה, רבי נחמיה אומר: אפילו הדיבור שיוצא מפיה טמא הוא, אמר רבי יוחנן: אסור לאדם להלך אחר הנדה ולדרוס את עפרה שהוא טמא כמת, כך עפרה של נדה טמא ואסור ליהנות במעשה ידיה. ולכך אמרה רחל: ראויה הייתי לקום מפני אדני לנשק ידיו, אבל דרך נשים לי ולא אוכל להתקרב אליך וגם לא אוכל ללכת באהל כלל, שלא תדרוך עפר רגלי, והוא החריש ממנה ולא ענה אותה כי לא היו מספרים עמהן כלל מפני שדיבורה טמא.	ההוספה חסרה: פולדה 2, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 220, לונדון-ויינמן, פריס 224, ירושלים 371, טורינו 11, פרמא 3258, לונדון 209, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות: על רקע תפוצת ההוספה בכתבי היד, ייתכן שמדובר רק בהשמטת סופרים, ולא בהוספה
בראשית ל"ב:ו'	ואשלחה להגיד לאדני – להודיע שאני בא אליך למצא חן בעיניך – שאני שלם עמך ומבקש אהבתך. לשון רבינו שלמה. רצה לומר שאיננו מוסב למעלה, אבל יאמר: ואשלחה להגיד לאדני כי אני בא למצוא חן בעיניך ולעשות ככל אשר יצוה אדני. ויותר נכון שיוסב למעלה: ואשלחה להגיד לאדני שיש לי עושר ונכסים וכבוד לעשות בו חפצך ורצונך. ירמוז שישלח לו דורון מהם, או שיקח הוא משלו מה שיחפוץ. וכן אמר: מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי ויאמר למצוא חן בעיני אדני (בראשית ל"ג:ח'). ודע כי כל הכבוד הזה שהיה יעקב עושה לאחיו בפחדתו לאמר: אדני ועבדך, בעבור כי המנהג בצעיר לתת מעלה וכבוד אל הבכור כאלו הוא אביו, כאשר רמזה לנו גם התורה לרבות אחיך הגדול. והנה יעקב לקח בכורתו וברכתו, ועשו שוטם אותו עליהם, ועתה היה מראה לו כאלו אין המכירה ההיא אצלו כלום, וכי הוא נוהג בו כבכור ואב להוציא המשטמה מלבו.	ההוספה חסרה: לונדון-ויינמן, קמברידג' 524,1, פרמא 3258, בהמ"ל 869/1, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פרמא 2978, פריס 222, מינכן 138, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית ל"ב:ז'	וישובו המלאכים אל יעקב לאמר – השלוחים האלה עשו שליחותם, אבל לא סיפר הכתוב זה כי אין צורך. וטעם: וגם הולך לקראתך – לאמר: כאשר אתה הולך לקראתו, גם הוא הולך לקראתך, ומהר תפגשו זה בזה.	ההוספה חסרה: פרמא 3255, פולדה 2, פריס 223, לונדון-ויינמן, קמברידג' 524,1, פרמא 3258, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3535, פרמא 2978, פרמא 3119, פריס 222, לונדון 210, לונדון 211, לונדון 212, בהמ"ל 869, בהמ"ל 870, מינכן 138, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 220, לונדון 208, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית ל"ב:ח'	ויירא יעקב מאד – בעבור שאמרו לו כי יצא עשו מארצו והוא בא לקראת יעקב, ועוד שלקח עמו אנשים רבים ארבע מאות, היה ירא לנפשו מאד, כי אמר: לא לקח כל אלה רק להלחם בי. והנראה בעיני בענין הזה כי עשו לא קבל השלוחים כהוגן ולא השגיח עליהם. אולי לא באו לפניו, כי לא נתן להם רשות שיבאו לפניו וידברו עמו כלל, כי היה הכתוב מספר ששאל להם: מה שלום אחי, ומה ענינו וענין ביתו ובניו, וקראו לי בשלומו, ואמרו לו כי אני הולך לראותו, והם היו מגידים כן ליעקב. והכתוב לא סיפר שיאמרו השלוחים דבר בשם עשו, אבל עברתו שמרה בלבו, ולעשות לו תועה היה הולך בחיל הזה. והנה השלוחים חקרו במחנה, וידעו כי הוא הולך לקראת יעקב. וזה טעם: וגם (בראשית ל"ב:ז'), כי אמרו: באנו אל אחיך אל עשו (בראשית ל"ב:ז'), ולא ענה אותנו דבר, ולא שלח לך דברי שלום, וגם הולך לקראתך (בראשית ל"ב:ז') באדרע וחיל. ולכך נוסף לו פחד על פחדתו, ויירא מאד ויצר לו. וכך אמרו רבותינו (בראשית רבה ע"ה:ז') בשלוחים: כי הכירו בו שנאה, אמרו: באנו אל אחיך אל עשו (בראשית ל"ב:ז') – אתה נוהג בו כאח והוא נוהג עמך כעשו. אבל בסוף כאשר ראה הכבוד הגדול שעשה לו יעקב, ואשר השפיל עצמו לפניו שהשתחוה ארצה שבע פעמים (בראשית ל"ג:ג') מרחוק עד גשתו אליו, נכמרו רחמיו וחשב כי הוא מודה בבכורתו וגדולתו עליו כאשר פירשתי (רמב"ן בראשית ל"ב:ה'), התנחם בזה, כי הלבבות לי"י המה, אל כל אשר יחפץ יטה אותם.	ההוספה חסרה: לונדון-ויינמן, קמברידג' 524,1, בהמ"ל 869/1, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פרמא 2978, פריס 222, מינכן 138, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית ל"ב:כ"ה (×2)	ויותר יעקב לבדו – שכח פכים קטנים וחזר עליהם. לשון רבינו שלמה. ועל דרך הפשט: ויקחם ויעבירם את הנחל – העבירם עמו, ויעבר את אשר לו – בצווי, כי חזר וצוה שיעברו לפניו ונשאר הוא אחריהם. ויאבק – ויתעפר, כך פרשו מנחם: לשון אבק, שמעלין אבק ברגליהם. ולי נראה לשון ויתקשר, ולשון ארמי הוא: בתר דאביקו ביה (בבלי סנהדרין ס"ג), ואביק ליה מיבק (בבלי מנחות מ"ב). זה לשון רבינו שלמה. ואביקה בלשון חכמים: חביקה, שימשו בה הרבה: אבקתא אית בה (בבלי מכות כ"ג), דרגש עיולי ואפוקי באבקתא (בבלי נדרים נ"ו), וכן אבוקה בלשונם חבוקה בעבור היותה מעצים דקים חגורים וקשורים יחד, כי הח"ת תכבד בלשונם והקלו אותה לאל"ף, ופעמים רבים יבליעו הח"ת: מסותא (בבלי ב"מ ו') במקום מסחותא (בבלי קדושין ל"ג), תותך (בבלי חולין ז') במקום תחותך (בבלי זבחים נ"ד), אסיתא – חסירתא (בבלי שבת ע"ז). ואיפשר שיהיה ויאבק – כמו ויחבק, מלשון: ויחבקהו (בראשית ל"ג:ד'), כי אולי כן הלשון. ומצינו ברודים אמוצים (זכריה ו':ג') – כמו חמוצים, מלשון: חמוץ בגדים (ישעיהו ס"ג:א'). ואמרו המפרשים (רד"ק) כי וארוזים במרכולתך (יחזקאל כ"ז:כ"ד) כמו וחרוזים, מן: צוארך בחרוזים (שיר השירים א':י') וכן אמרו במלת ותאלצהו (שופטים ט"ז:ט"ז) שהוא כמו ותחלצהו, מהופך מן: ותלחצהו. ושמא הוא דעת אנקלוס שאמר: ואשתדל. וכן תרגם כי יפתה (שמות כ"ב:ט"ו) – ארי ישדל, יחבק וינשק, שהוא דרך הפתוי. או שלא נזדמן לו לשון ועשאו ענין תחבולה, כי כל השתדלות תחבולה וצידוד ענין. ובבראשית רבה (בראשית רבה ע"ז:ג'): מי נתמלא אבק האיש שהיה עמו, כדברי מנחם, והוא הנכון.	ההוספה חסרה: פרמא 3255, פולדה 2, פריס 220, שתי ההוספות מופיעות בטקסט: מינכן 138, פריס 222, רק ההוספה הראשונה מופיעה בטקסט: רק ההוספה השנייה מופיעה בטקסט: שתי ההוספות מופיעות בגיליון: פריס 223, רק ההוספה הראשונה מופיעה בגיליון: רק ההוספה השנייה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית ל"ג:ח'	מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי – הנה עבדי יעקב עשו כאשר צוה אותם, ולא רצה לקבל מהם, ועתה אמר לו או שהוא בגאותו ועברתו לא דבר עמהם ולא שאלם למי אתה ואנה תלך, והם יראו מגשת אליו, ואמר עתה: מי לך כל המחנה הזה, כי חשב שהם של יעקב מדברי המלאכים הראשונים. או שאלה השלוחים הגידו כן במחנה עשו, שאין אדם אחר בדרך ההוא שיהיה לו כן, וטעם: מי לך כל המחנה הזה – כלומר מי זה לך שתשלח לו כל אלה, כלומר מי הוא הגדול אצלך שתשלח לו כל אלה, והוא ענהו: למצוא חן בעיני אדני – כי אתה הוא הגדול והאדון בעיני.	ההוספה חסרה: פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית ל"ג:י'	כי על כן ראיתי פניך – אמר לו: תקח מנחתי מידי בעבור שראיתי פניך שהם לי כראות פני אלהים, והייתי רצוי לך, מלשון: יהי רצוי אחיו (דברים ל"ג:כ"ד), רוצה י"י את יראיו (תהלים קמ"ז:י"א) ותרצני – בקבלת המנחה, כאשר האלהים רוצה את יראיו בקבלת מנחתם וקרבנם, כענין: ונרצה לו (ויקרא א':ד'), עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי (ישעיהו נ"ו:ז'), מלשון: יהי רצוי אחיו (דברים ל"ג:כ"ד) ואור פניך כי רציתם (תהלים מ"ד:ד'), כי רצו עבדיך את אבניה (תהלים ק"ב:ט"ו) – כלם ענין חפץ וחשק באדם. ורבינו שלמה כתב: על שנתרצית למחול לי על סורחני, ותרצני – נתפייסת לי. וכבר אמרתי (רמב"ן בראשית ל"ב:כ"א) שאינו טוב שיהיה לו מזכיר עון.	הנוסח הקדום מופיע בטקסט: פרמא 3255, פריס 220, פרמא 3258, הנוסח המתוקן מופיע בטקסט: פרמא 3119, לונדון 212, מינכן 138, התיקון בגיליון: פולדה 2, פריס 223, לונדון 208, התיקון ברשימת ההוספות: _ הערות: שינוי עמדה. השווה ריב"ש.
בראשית ל"ד:י"ב	מהר ומתן – מהר – כתובה, שהוא הדבר הניתן לבתולה, כדכתיב: כמהר הבתולות (שמות כ"ב:ט"ז), והם סבלונות שהבחורים שולחין לבתולות כאשר ישאו אותן. ומתן – מגדנות או כסף וזהב לאביה ולאחיה. ובבראשית רבה (בראשית רבה פ':ז') אמרו: מהר – פראנון, מתן פרא פראנון, והם כתובה ונכסי מלוג בלשון ירושלמי. כלומר שיתן לה הוא משלו נכסים שיהיו שלה כנכסי בית אביה, ויהיו אצלו כנכסי מלוג. וטעם הפיוס הזה כדי שיתנו אותה לו לאשה ברצון, כי הנערה לא היתה מתרצה אליו וצועקת ובוכה תמיד. וזה טעם: וידבר על לב (בראשית ל"ד:ג') הנערה (בראשית ל"ד:ג'), ולכך אמר: קח לי את הילדה הזאת לאשה (בראשית ל"ד:ד'), שכבר היא בביתו ובידו. ולא יירא מאחיה כי הוא נשיא הארץ, ואיך יגזלוה ממנו להוציאה מביתו. והחשק הגדול לשכם כי היתה הנערה יפת תואר מאד, אבל לא סיפר הכתוב ביופיה כאשר עשה בשרה ורבקה וברחל כי לא ירצה להזכיר יפיה בהיותו אליה למכשול עון, ובשבח הצדיקות דבר הכתוב ולא בזו, וכן לא הזכיר מה נעשה בה אחר כן. ועל דרך הפשט: עמדה עם אחיה צרורה באלמנות חיות, כי היתה טמאה בעיניהם כדכתיב: אשר טמא את דינה אחותם (בראשית ל"ד:י"ג). ורבותינו נחלקו בה (בראשית רבה פ':י"א), והקרוב דברי האומר נטלה שמעון וקברה בארץ כנען, והוא כמו שאמרנו שהיתה עמו בביתו כאלמנה, וירדה עמהם למצרים ושם מתה ונקברה בארץ. וקבורתה ידועה עד היום בקבלה, והיא בעיר ארבאל עם קבר נתאי הארבלי. ויתכן שהעלה שמעון עצמותיה לחמלה עליה, או שהעלו אותם ישראל עם עצמות אחיה כל השבטים, כאשר הזכירו רבותינו (בראשית רבה ק':י"א).	הנוסח הקדום מופיע בטקסט: פריס 224, פריס 219 הנוסח המתוקן מופיע בטקסט: פרמא 3255, פריס 221, פריס 223, פריס 222, התיקון מופיע בגיליון: פריס 220, ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית ל"ד:י"ג	ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה – הנה חמור ושכם אל אביה ואל אחיה דברו (בראשית ל"ד:י"א), אבל הזקן לא ענה אותם דבר כי בניו ידברו במקומו בענין הזה לכבודו, כי בעבור היות הדבר להם לקלון לא ירצו שיפתח פיו לדבר בו כלל. ויש כאן שאלה, שהדבר נראה כי ברצון אביהם ובעצתו ענו, כי לפניו היו והוא היודע מענם כי במרמה ידברו, ואם כן, למה כעס. ועוד, שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא את בתו לכנעני אשר טמא אותה. והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה, ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה, והאב ארר אפם להם לבדם. והתשובה כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים יבאו ביום השלישי בהיותם נואשים ויקחו את בתם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם. ושמעון ולוי רצו להנקם מהם והרגו כל העיר. ויתכן שהיה הכעס ליעקב שאירר אפם על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו. וזהו מה שאמר הכתוב: ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם – כי כולם הסכימו לדבר לו במרמה בעבור הנבלה שעשה להם. ורבים ישאלו ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי. והרב השיב בספר שופטים (רמב"ם הלכות מלכים ט':י"ד) ואמר שבני נח מצווים על הדינין, והוא להושיב דיינין בכל פלך ופלך לדון בשבע מצות שלהן, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות נהרג בסייף. ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגו, הרי זה הרואה יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה. שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו, ולא דנוהו. ואין דברים הללו נכונים בעיני, שאם כן, היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם, ואם פחד מהם למה כעס על בניו ואירר אפם אחר כמה זמנים, וענש אותם וחלקם והפיצם, והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלהים והצילם. ועל דעתי: הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחברו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהם, כענין הדינין שנצטוו ישראל. ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חברו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהם. ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל. ואם לא עשו כן אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם, ולא אמרו (בבלי סנהדרין נ"ז) אלא אזהרה שלהן זו היא מיתתן, ולא תקרא אזהרה אלא המניעה בלאו. וכן דרך הגמרא בסנהדרין (בבלי סנהדרין נ"ט). ובירושלמי אמרו בדינין של בני נח: הטה דינו נהרג, לוקח שוחד נהרג. בדיני ישראל כל דין שאתה יודע שאתה שלם ממנו אי אתה רשאי לברוח ממנו, וכל שאתה יודע שאי אתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו, אבל בדיניהם אף על פי שאתה יודע שאתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו. נראה מכאן, שרשאי הגוי לאמר לבעלי הדין: איני נזקק לכם, כי תוספת הוא בישראל: לא תגורו מפני איש (דברים א':י"ז), אל תכניס דבריך מפני איש (בבלי סנהדרין ו'), וכל שכן שלא יהרג כשלא יעשה עצמו קצין שוטר ומושל לשפוט את אדוניו. ומה יבקש בהן הרב חיוב, וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלי עריות ועושים כל תועבות השם היו? והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות: על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן וגו' (דברים י"ב:ב'), לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם (דברים י"ח:ט'), ובגלוי עריות כתיב: כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם (ויקרא י"ח:כ"ז). אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין. אבל ענין שכם: כי בני יעקב בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים, רצו להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם וסרים אל משמעתו, ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה להחניף לאדוניהם. ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה, שנאמר: עכרתם אותי להבאישני (בראשית ל"ד:ל'), ושם אירר אפם כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו: וישבנו אתכם והיינו לעם אחד (בראשית ל"ד:ט"ז), והם היו בוחרים בהם, ובטחו בדברם, ואולי ישובו אל י"י, והרגו אותם חנם כי לא הרעו להם כלל. וזהו שאמר: כלי חמס מכרותיהם (בראשית מ"ט:ה'). ואם נאמין בספר מלחמות בני יעקב, בא להם פחד אביהם כי נאספו שכני שכם ועשו עמהם שלש מלחמות גדולות, ולולי אביהם שחגר גם הוא כלי מלחמתו ונלחם בהם, היו בסכנה כאשר יספר בספר ההוא. ורבותינו (בראשית רבה פ':י') הזכירו מזה בפירוש: אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (בראשית מ"ח:כ"ב). אמרו: נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, חגר יעקב כלי מלחמה כנגדן, כמו שכתב רבינו שלמה שם. אבל הכתוב יקצר בזה כי היה נס נסתר, כי אנשים גבורים היו וכאלו זרועם הושיעה למו, כאשר קיצר הכתוב בענין אברהם באור כשדים, ולא הזכיר מלחמת עשו עם החורי כלל. אבל הזכיר בכאן כי היה חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא נאספו כולם לרדוף אחרי בני יעקב (בראשית ל"ה:ה'), כי היו נופלים עליהם כחול אשר על שפת הים לרוב. וזה טעם: חתת אלהים (בראשית ל"ה:ה') – כי נפלה עליהם אימתה ופחד מן הגבורה אשר ראו במלחמה. ולכך אמ': ויבא יעקב לוזה הוא וכל העם אשר עמו (בראשית ל"ה:ו') – להודיע שלא נפקד מהם ולא מעבדיהם איש במלחמה.	ההוספה חסרה: טורינו 11, פרמא 3258 (סימן לגיליון), ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות: ציטוט מתלמוד ירושלמי (שאינו לפנינו).
בראשית ל"ה:ט"ז	כברת הארץ – מנחם פירש: לשון כביר, מהלך רב. ואגדה (בראשית רבה פ"ב:ז'): בזמן שהארץ חלולה ככברה, שהניר מצוי, והסתו עבר, ועדין השרב לא בא. ואין זה פשוטו של מקרא, שהרי בנעמן מצינו: וילך מאתו כברת ארץ (מלכים ב ה':י"ט). ואומר אני שהוא שם מדת קרקע. לשון רבינו שלמה. והנכון מה שחשב בו ר' דוד קמחי, כי הכ"ף לדמיון ואיננה שרשית. ומוצא המלה מן: היו לברות למו (איכה ד':י'), ותברני לחם (שמואל ב י"ג:ה') – ענין אכילה מועטת בבקר. ופירושה שיעור מהלך ארץ מן הבקר עד לעת האוכל, כי כן ישערו כל הולכי דרך. זה כתבתי תחלה, ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלם, שבח לאל הטוב והמיטיב, ראיתי בעיני שאין ממצבת רחל לבית לחם אפילו מיל, והנה הוכחש הפירוש הזה, גם דברי מנחם. אבל הוא שם מדה בארץ כדברי רבינו שלמה, ואין בו תאר רק הסכמה כרוב השמות, והכ"ף לשמוש שלא נמדד בכיוון. ואם יהיה השם הזה מתואר, יתכן שיהיה ברת, כמו בת, מלשון: מה ברי ומה בר בטני (משלי ל"א:ב'), והוא שם למדה הקטנה שימדדו הולכי ארחות, כמו למיל היום. ואמר לה בת ארץ, כי המדה כמו בת לפרסה, או למדה אחרת ידועה בימים ההם. וכן ראיתי שאין הקבורה ברמה, ולא קרוב לה. אבל הרמה אשר לבנימן רחוק ממנה כארבע פרסאות, והרמה אשר בהר אפרים (שמואל א א':א') רחוקה ממנה יותר משני ימים. על כן אני אומר שהכתוב שאומר: קול ברמה נשמע (ירמיהו ל"א:י"ד) – מליצה כדרך משל, לאמר שהיתה רחל צועקת בקול גדול ומספד מר עד שנשמע הקול למרחוק ברמה שהיא לבנה לבנימן כי איננו שם, והיא חרבה מהם. לא נאמר בכתוב: ברמה רחל מבכה, אבל אמר כי שם נשמע הקול. ונראה בעיני כי קברה יעקב בדרך, ולא הכניסה לעיר בית לחם הקרובה שם, לפי שצפה ברוח הקדש שבית לחם אפרתה יהיה ליהודה, ולא רצה לקברה רק בגבול בנה בנימן, והדרך אשר המצבה בה קרובה לבית אל בגבול בנימן. וכך אמרו בסיפרי (ספרי דברים ל"ג:י"ב): בחלקו של בנימן מתה, כדאיתה בפרשת וזאת הברכה. וראיתי ליונתן בן עוזיאל שהוא מרגיש בזה ואמר: קל ברום עלמא אישתמע, ותרגם כל הכתוב על כנסת ישראל.	ההוספה חסרה: ההוספה מופיעה בטקסט: פריס 220, לונדון-ויינמן, ירושלים 371, פריס 224, טורינו 11, פרמא 3119, פרמא 3258, פרמא 3535, לונדון 208, לונדון 209, לונדון 210, לונדון 211, לונדון 212, פריס 222, בהמ"ל 869, בהמ"ל 870, ההוספה מופיעה בגיליון: פרמא 3255, פולדה 2, פריס 223, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות: מידע גיאוגרפי שנתגלה לרמב"ן בהגיעו לא"י. השווה ריב"ש בראשית מ"ח:ז'. בפירוש הרמב"ן הקצר ההוספה מופיעה בבר' מ"ח:ז'. ועיין בתיקון רמב"ן לנוסח שם.
בראשית ל"ה:י"ח (×2)	בן אוני – בן צערי. בנימין – נראה בעיני: לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען, שהיא בנגב כשאדם בא מארם נהרים, כמו שאמר: בנגב בארץ כנען (במדבר ל"ג:מ'), הלוך ונסוע הנגבה (בראשית י"ב:ט'). בנימין – בן ימין, לשון: צפון וימין אתה בראתם (תהלים פ"ט:י"ג). ולפיכך הוא מלא. לשון רבינו שלמה. ולא הבינותי זה שתהא ארץ ישראל דרומית לארם נהרים, שהרי ארם מזרחית לארץ ישראל, כדכתיב: וילך ארצה בני קדם (בראשית כ"ט:א'), וכתיב: מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם (במדבר כ"ג:ז'), ויעקב עבר את הירדן שהוא למזרחה של ארץ ישראל, והיה חוזר דרך אדום שהוא בדרום ארץ ישראל, נמצא ארם מזרחית דרומית לארץ ישראל וארץ ישראל לצפונה. אבל אם נולד בתחום בית לחם אפרתה שהוא בארץ יהודה כדכתיב: בית לחם יהודה (שופטים י"ט:ב'), וכתיב: ואתה בית לחם אפרתה צעיר להיות באלפי יהודה (מיכה ה':א'), הנה הוא בדרומה של ארץ ישראל. ורבותינו אמרו שנקברה ברמה, ואם היא הרמה שבהר והנה בין בית אל ובין בית לחם אפרת נולד. ואם המקום בהר אפרים הרי הוא בצפונה של ארץ ישראל, כדכתיב: יהודה יעמד על גבולו מנגב ובני יוסף יעמדו על גבולם מצפון (יהושע י"ח:ה'). ואם היא הרמה אשר לבנימן בחלקו של בנימן גם כן איננה בדרום, דכתיב: ויהי להם הגבול לפאת צפונה (יהושע י"ח:י"ב). וכן אמרו בסיפרי: בחלקו של בנימין מתה שנאמר וכולה כדאיתא בסיפרי בפרשת וזאת הברכה. ומכל מקום אין טעם לקרותו בן דרום. והנכון בעיני: כי אמו קראתו בן אוני ורצתה לומר בן אבלי, מלחם אונים (הושע ט':ד'), לא אכלתי באוני (דברים כ"ו:י"ד), ואביו עשה מן אוני – הכח, מלשון: ראשית אוני (בראשית מ"ט:ג'), ולאין אונים (ישעיהו מ':כ"ט), ולכן קרא אותו: בנימין – בן הכח כי החוזק הוא בימין ולכן קראו בן הכח או בן החוזק. כי הימין בו הגבורה וההצלחה כענין: לב חכם לימינו (קהלת י':ב'), ימינך תמצא לכל אויביך (תהלים כ"א:ט'), ימין י"י רוממה (תהלים קי"ח:ט"ז). רצה להיות קורא אותו בשם שקראתו אמו, כי כן כל בניו בשם שקראו אותם אמותם יקראו, והנה תרגם אותו לטובה ולגבורה. וראיתי בבראשית רבה (בראשית רבה פ"ב:ט'): בן אוני – בן צערי, ואביו קרא לו בנימן – בלשון הקדש. ולא ידעתי מהו כי הכל לשון הקדש, וכן שם כל בניו לשון קדש הוא, אבל רמזו למה שאמרתי שתרגם הלשון לטובה.	הנוסח הקדום מופיע בטקסט: פרמא 3255, פריס 223, פרמא 3258, לונדון 208, פרמא 3535, בהמ"ל 870, פריס 222, לונדון 211, בהמ"ל 869/1, מילנו 180 הנוסח המתוקן מופיע בטקסט: מינכן 138, פרמא 2978, פרמא 3119 התיקונים מופיעים בגיליון: פולדה 2, פריס 220, הנוסח הקדום מופיע בגיליון: פרמא 3119, התיקונים מופיעים ברשימת ההוספות: _ הערות: שינוי עמדה.
בראשית ל"ז:ג'	כי בן זקונים הוא לו – שנולד לו לעת זקנתו. ואנקלוס תרגם: בר חכים הוא ליה, שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו. דבר אחר: שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. לשון רבינו שלמה. וכן אמר ר' אברהם: כי בן זקונים שהולידו לזקוניו והוא בן תשעים ואחת שנה, וגם אחיו בנימין קראו ילד זקונים קטן (בראשית מ"ד:כ'). ואיננו נכון בעיני, כי הכתוב אמר שאהב את יוסף מכל בניו בעבור שהוא בן זקונים, וגם כל בניו נולדו לו לזקוניו, והנה יששכר וזבולון אינם גדולים מיוסף רק כשנה או שנתים. והנראה בעיני: כי מנהג הזקנים שיקח אחד מבניו הקטנים להיות עמו לשרתו, והוא נשען על ידו תמיד לא יפרד ממנו, והוא נקרא לו בן זקוניו בעבור שישרת לזקוניו. והנה לקח יעקב את יוסף לדבר הזה והיה עמו תמיד, ועל כן לא ילך עם הצאן ברעותם במקום רחוק. ואנקלוס שאמר 'בר חכים', ירצה לומר שהיה בן דעת וחכם בעיני אביו, וטעמו כטעם זקנים. ותרגם בילד זקונים בר סבתין, כי לא אמר הכתוב בכאן 'כי בן זקונים היה', אבל אמר הוא לו שהיה כן בעיניו. וזאת כונתם באמרם כל מה שלמד משם ועבר מסר לו (בראשית רבה פ"ד:ח'), לומר שמסר לו חכמות וסתרי תורה ומצאו משכיל ובעל סוד בהם, כאלו היה זקן ורב ימים.	ההוספה חסרה: פריס 224, ירושלים 371, טורינו 11, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, לונדון 208, מינכן 138, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית ל"ז:י'	ויספר אל אביו – ספר החלום הזה לאביו ולא הראשון, כי הוא עצמו המכיר בפתרונו, כי השמש ירמוז לאביו והוא גער בו. וטעם ואל אחיו – פעם שנית, כי ספר אותו לאביו בפני אחיו והוא גער בו לשכך חמתם מעליו. וטעם ואמר מה החלום הזה אשר חלמת – כמו מה אדם ותדעהו (תהלים קמ"ד:ג'), כלומר מה החלום הזה איננו כלום שתגידנו, כי אינם אלא דברים בטלים. או טעם הגערה לומר, איך נשאך לבך לחלום החלום הזה, אין זה כי אם גובה לב ונערות שיעלו דברים כאלה על לבבך, כענין שנאמר: בחלומות רעיונך על משכבך סליקו (דניאל ב':כ"ט), וכתיב: והרהורין על משכבי (דניאל ד':ב'). הבא נבא אני ואמך – והלא אמך כבר מתה, והוא לא היה יודע שהדברים מגיעין לבלהה שגדלתו כאמו. ורבותינו (בבלי ברכות נ"ה) למדו מכאן: שאין חלום בלא דברים בטלים. ויעקב נתכוון להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו, בכך אמר לו כשם שאי איפשר באמך כך בשאר בטל. לשון רבינו שלמה. ולפי דעתי: כי בעת שירד יעקב למצרים כבר מתה בלהה גם זלפה, כי הכתוב אמר בספור שבעים נפש מלבד נשי בני יעקב (בראשית מ"ו:כ"ו), ולא הזכיר 'מלבד נשיו ונשי בניו'. ואם תאמר כי בעבור היותן פילגשים לא רצה לומר 'לבד מנשי בני יעקב ופילגשיו', הנה כתוב: נשי אביו (בראשית ל"ז:ב'). ורחוק הוא שיהיה הירח רמז לפילגשו, אבל ענין החלום כי השמש רמז ליעקב והירח רמז לנות ביתו וכל נשיו שבהן היו תולדותיו. ירמוז כי כל תולדותיהן ישתחוו לו, והם כל שבעים נפש יוצאי ירכו כי כולם השתחוו בבואם אליו, ואחד עשר כוכבים – אחיו אשר השתחוו לו בפני עצמן טרם בא אביהם, כדכתיב ויבא יוסף הביתה {וגו'} וישתחוו לו אפים ארצה (בראשית מ"ג:כ"ו).	ההוספה חסרה: פריס 224, פריס 219 ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פולדה 2, פריס 223, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 220, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית ל"ז:ט"ו	וימצאהו איש והנה תועה בשדה – יאמר כי הוא תועה מן הדרך ולא היה יודע אנה ילך, ונכנס בשדה כי במקום המרעה היה מבקש אותם. ויאריך הכתוב בזה, להגיד כי סבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו, ולהודיענו עוד כי הגזרה אמת, החריצות שקר, כי זמן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו לידם. ולזה נתכוונו רבותינו (בראשית רבה פ"ד:י"ד) באמרם כי האישים האלה מלאכים, שלא על חנם היה כל הספור הזה, אלא להודיענו כי עצת י"י היא תקום.	ההוספה חסרה: פריס 224, ירושלים 371, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, לונדון 208, מינכן 138, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית ל"ז:כ"ב	אל תשפכו דם – אמר להם הנה הייתי סובל לכם כאשר חשבתם להמית אותו בנכליכם, כי גם אני שנאתיו ורציתי שיומת על ידי אחרים, אבל אתם אל תהיו שופכים דם בידיכם חלילה לכם. והכונה לראובן בכל זה היתה להצילו להשיבו אל אביו, והכתוב סיפר מה שאמר להם ראובן ושמעו אליו, אבל דברים אחרים אמר להם מתחלה שלא קבלו ממנו, כמו שאמר: הלא דברתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם (בראשית מ"ב:כ"ב). וכאשר ראה שלא שמעו לעזבו, אמר להם אם כן אל תשפכו דם בידיכם, ולא אמר 'דמו' כי הראה עצמו שלא יאמר כן לאהבתו רק שלא יהיו כשופכי דמים, לימד אותם שאין עונש הגורם כענש השופך דם בידיו. וטעם אל הבור הזה אשר במדבר – לאמר הנה הבור הזה עמוק ולא יוכל לצאת ממנו, והוא במדבר ואם יצעק אין מושיע לו כי אין עובר עליו. וסיפר הכתוב כי היה רק ואין בו מים, שאם היה בו מים לא יטביעו אותו, שכבר נמנעו משפוך דמו. והבור רק אין בו מים – כתב רבינו שלמה: ממשמע שנאמר והבור רק איני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. לשון רבינו שלמה מדברי רבותינו (בבלי שבת כ"ב). ואם כן היו הנחשים והעקרבים בחורי הבור, או שהיה עמוק ולא ידעו כן, שאלו היו רואים אותם ולא יזיקו ליוסף היה הדבר ברור להם שנעשה לו נס גדול ושהוא צדיק גמור, וידעו כי זכותו תצילנו מכל רע ואיך יגעו במשיח השם אשר הוא חפץ בו ומצילו, וכענין שנאמר אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלני כל קביל די קדמוהי זכו השתכחת לי (דניאל ו':כ"ג), אבל הם לא ידעו בדבר. ועל דרך הפשט: יאמר והבור רק אין בו מים (בראשית ל"ז:כ"ד) כלל, שגם אם היו בו מים מעט יקרא כן, וכן כי מת אתה ולא תחיה (מלכים ב כ':א') כלל בשום פנים, והכל באור וחזוק.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 224, ירושלים 371, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, לונדון 208, פרמא 2978, מינכן 138, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות: השווה ריב"ש.
בראשית ל"ז:כ"ה	והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד – כאשר נשאו עיניהם וראו מרחוק אנשים באים מדרך גלעד. הכירו כי ארחת ישמעאלים היא בגמלים, וידעו כי למצרים ילכו כי מגלעד יובאו הצרי והנכאת ולמצרים היה דרכם להוליך אותו. ולכן אמר להם יהודה הנה האנשים האלה מארץ מרחק והולכים אל ארץ רחוקה נמכרנו להם כי לא יודע הדבר, וכאשר קרבו להם מצאו כי היו בעלי הסחורה אשר להם הנכאת והצרי, אנשים מדינים סוחרים ששכרו הגמלים מן הישמעאלים, ומכרו את יוסף למדינים שקנו אותו לסחור בו, כי אורחת הישמעאלים משכירי הגמלים לא יקנו הם סחורה לעצמם. ואמר וימכרו את יוסף לישמעאלים (בראשית ל"ז:כ"ח), כי להם מכרו אותו שהם מוליכים הסחורה למצרים, וזה טעם מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה (בראשית ל"ט:א') כי היה בידם, אבל המדינים היו בעליו והם סחרו בו, והוא שאמר והמדנים מכרו אותו אל מצרים (בראשית ל"ז:ל"ו). וכל מעשה בכתוב פעם יספר אותו במושל המצוה בו ופעם בשליח שיעשנו בידיו, כענין: את כל מעשה י"י הגדול אשר עשה (דברים י"א:ז'), וכתוב אחר: אשר עשה משה לעיני כל ישראל (דברים ל"ד:י"ב), וכן אמר: ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה (מלכים א ז':נ"א), וחירם עשאה כדכתיב: ויבא אל המלך שלמה ויעש את כל מלאכתו (מלכים א ז':י"ד), וביוסף עצמו אמר ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה (בראשית ל"ט:כ"ב), נותן המעשה לשנים: למצוה בו ולעושה אותו. ור' אברהם אמר (ראב"ע בראשית ל"ז:כ"ח): כי המדינים יקראו ישמעאלים כאשר אמר הכתוב על מלכי מדין כי ישמעאלים הם (שופטים ח':כ"ד). ואיננו כאשר חשב, כי הכתוב שאמר: כי נזמי זהב להם כי ישמעאלים הם (שופטים ח':כ"ד), ירמוז על בני קדם שהמלחמה ההיא להם היתה, דכתיב וכל מדין ועמלק ובני קדם נאספו יחדו (שופטים ו':ל"ג), ובני קדם הם ישמעאלים כי על כל בני הפילגשים אשר לאברהם אמר וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם (בראשית כ"ה:ו'). גם יתכן שהיו המלכים ישמעאלים והמלכו על מדין, כי למה יקראו מדין על שם ישמעאל אחיהם. והנכון בפשט הכתוב ביוסף מה שאמרנו בו, אבל רבותינו אמרו שנמכר פעמים רבות (בראשית רבה פ"ד:כ').	ההוספה חסרה: פריס 220, לונדון 209, לונדון 208, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פרמא 3535, פרמא 2978, מינכן 138, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית ל"ז:ל"ב	וישלחו את כתנת הפסים ויביאו אל אביהם – בצווי. או: ויביאו – השלוחים המביאים, כי שלחו אותה ועודם בדותן, ואמרו: זאת מצאנו הכר נא. או ששלחוה אל חברון לבית האחד מהן ובבואם הכניסוה לבית אביהם ואמרו אליו: זאת מצאנו. וכל זה להתנכר בענין, כי אם שתקו היה חושד אותם לאמר אתם הרגתם אותו כי ידע קנאתם בו. ויש מפרשים: וישלחו – שתקעו בה השלח לקרעה במקומות כדמות שני חיות, מלשון בשלח יעבורו (איוב ל"ו:י"ב). וטעם הפסים – כי שלחו אותה שיכירנה בפסים אשר עשה לו.	ההוספה חסרה: קמברידג' 524,1, פריס 224, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פרמא 3535, פרמא 2978, מינכן 138, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית ל"ח:ב' (×2)	בת איש כנעני – אמר אנקלוס: תגרא, כלומר איש סוחר שבא לגור בארץ בסחורתו, ודעתו לומר כי בני יעקב ישתמרו מלישא כנעניות כאשר צוה אביהם יצחק גם אברהם, וכך הזכירו בגמרא במסכת פסחים (בבלי פסחים נ'), והיו נשיהם מצריות עמניות ומואביות ומיחוסי בני ישמעאל ובני קטורה, ולכך ייחד הכתוב על שאול בן שמעון שנאמר: ושאול בן הכנענית (בראשית מ"ו:י') כי הוא לבדו בהם, וגם שם דרשו שהיא דינה שנבעלה לכנעני (בראשית רבה פ':י"א). ורבותינו נחלקו בדבר: רבי יהודה אומר תאומות נולדו עם השבטים ונשאום, רבי נחמיה אומר כנעניות היו (בראשית רבה פ"ד:כ"א). ויתכן שלא הקפיד רבי נחמיה ביחוסן, שלא נתכוון אלא לומר שנשאו מנשי ארץ כנען, אבל היו מן הגרים והתושבים הבאים מכל הארצות או עמונית ומואבית ומיתר העמים, כי לא נתכוון רק לחלוק על רבי יהודה שלא נשאו אחיותיהם, שאחותו מן האם אסורה לבני נח (בבלי סנהדרין נ"ח). ולדעת רבי יהודה, יצטרכו בני לאה לשאת תאומות ששה האחרים, והם ישאו שלהם, או שלא יודה ר' נחמיה בתאומות כלל, ולא היתה לו בת זולתי דינה כמשמע הכתוב. ועל דרך סברא, איננו נכון שישאו כולם כנעניות שיהיו בנוחלי הארץ מזרע כנען העבד הארור כמו מזרעו של אברהם, והכתוב צוה להחרימו ולא תהיה לו שארית ופליטה. ועל כל פנים זה האיש תגר, כי למה יצטרך הכתוב לאמר כי הוא כנעני ביחוסו, כל אנשי הארץ ההיא כנעניים הם מן הפריזי ומן החוי ומן היבוסי ואחיהם כי לכנען יתייחסו כלם, ועדלם בארץ כנען היא. והראוי היה שיאמר ויקח שם יהודה אשה ושמה כך כאשר הזכיר שמות הנשים בתמר ונשי עשו וזולתן (בראשית כ"ו:ל"ד, ל"ח:ו'). אבל פירשו בו שהוא תגר, שאינו מן הארץ שהיתה לחוי או לאמורי, וזה טעם וירא שם יהודה בת איש כנעני כי בעבור אביה נשאה. והכתוב שאמר בני יהודה ער ואונן ושלה שלשה נולדו לו מבת שוע הכנענית (דברי הימים א ב':ג'), בעבור היותה בת האיש הנקרא כנעני תקרא כן, כי האיש ההוא יקרא להם הסוחר כי הוא ידוע ומובהק בסחורתו אשר בעבורה גר שם. ור' אברהם אמר (בראשית מ"ו:י'): כי בעבור היות האשה הזאת כנענית ועבר על דעת אבותיו היו בניה רעים ומתו, ולכן הזכירו הכתוב, ושאול לבדו הזכיר שהיה בן כנענית, כי לא הוצרך שם להזכיר כן בשלה. ואם כן יהיה טעם וירא שם יהודה לומר שראה אותה וחשק בה, כענין וירא שם אשה בתמנתה דשמשון (שופטים י"ד:א'). ובפרשת ויחי יעקב כתב רבינו שלמה (רש"י בראשית נ':י"ג): וישאו אותו בניו ולא בני בניו שכך צום אל יטענו במטתי אחד מבניכם לפי שהם מבנות כנען (במדבר רבה ב':ח'), ויהיה זה לפי ששאול בן שמעון ושלה בן יהודה היו מבנות כנען ולכן הוציא את כולם. אבל בנוסחאות שלנו בבראשית רבה מצינו בכולן אחד מבני בניכם שיש בהם מבנות כנען, וכן תמר היתה בת אחד מן הגרים בארץ לא בת איש כנעני ביחוסו, כי חלילה שיהיה אדוננו דוד ומשיח צדקנו שיגלה לנו במהרה מזרע כנען העבד המקולל. ורבותינו אמרו (בראשית רבה פ"ה:י') בתמר: שהיתה בתו של שם, והוא כהן לאל עליון (בראשית י"ד:י"ח).	ההוספות חסרות: פולדה 2, קמברידג' 524,1, פרמא 3258, לונדון 209 (חלק ב), לונדון 208 (חלק ב), שתי ההוספות מופיעות בטקסט: פרמא 3255, פרמא 3535, פרמא 2978, מינכן 138, רק ההוספה הראשונה מופיעה בטקסט: לונדון 208, לונדון 209 רק ההוספה השנייה מופיעה בטקסט: שתי ההוספות מופיעות בגיליון: פריס 223, פריס 220, רק ההוספה הראשונה מופיעה בגיליון: רק ההוספה השנייה מופיעה בגיליון: לונדון 208 ההוספות מופיעות ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית ל"ח:ז'	ויהי ער בכור יהודה רע בעיני י"י – לא הזכיר הכתוב פשעו כאשר עשה באחיו, אבל אמר כי בחטאו מת להודיע שלא היה זה בענש יהודה על מכירת יוסף, כי ההצלה עמדה על המכירה, ולא היה בבית האבות שכול זולתי זה שהיה רע בעיני השם כי זרע צדיקים יבורך. ועל כן היה יעקב מתאבל על בנו ימים רבים וימאן להתנחם (בראשית ל"ז:ל"ד), שהיה הדבר בעיניו עונש גדול לו מלבד אהבתו אותו.	ההוספה חסרה: פריס 224, ירושלים 371, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, מינכן 138, לונדון 208, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית ל"ח:י"א	וטעם שבי אלמנה בית אביך – שתנהגי אלמנותיך שם עד יגדל שלה, רמז לה התאבלי ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן (שמואל ב י"ד:ב') כאשה חגורת שק על בעל נעוריה עד יגדל שלה וייבם אותך, כי כן המנהג במתיבמת, כי היוצאת וחפצה להנשא לאיש זר לובשת בגדי אבל ימים מעט כפי המנהג ומתנחמת ולובשת שנים ותכס בצעיף ותתעלף (בראשית ל"ח:י"ד) עד שתנשא לאיש. כי אמר – כלומר דוחה היה אותה בקש, כי לא היה בדעתו להשיאה לו, כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו, כי מוחזקת היא שימותו אנשיה, לשון רבינו שלמה. ולא ידעתי למה יתבייש יהודה המושל בדורו מן האשה הזאת, ולא יאמר אליה לכי לשלום מביתי, ולמה יטעה אותה והיא אסורה לשלה, כמו שאמרו (בבלי יבמות ס"ד): בנשואין בתרי זמני הויא חזקה? ועוד, כי בהיותו מקפיד על זנוניה לחייב אותה שריפה, נראה שהיה חפץ בה להיותה בביתו, ורחוק הוא שלא שמע יהודה כי בניו חטאו וישלחם ביד פשעם, ואין לתמר בהם חטא. והנכון בעיני: שהיה שלה ראוי ליבם, אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער, פן יחטא בה כאחיו אשר מתו בנעוריהם, כי נערים היו אין לאחד מהם שתים עשרה שנה, וכאשר יגדל וישמע למוסר אביו אז יתננה לו לאשה. וכאשר המתינה ימים, וראתה כי גדל שלה בעיניה והוא עודנו נער לאביו כי אין לו עשר שנים, והיה ממתין לו עוד, אז מהרה תמר ברב תאותה להוליד מזרע הקדש ועשתה המעשה הזה.	ההוספה חסרה: לונדון-ויינמן, ירושלים 371, טורינו 11, פרמא 3258, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פרמא 3535, מינכן 138, בהמ"ל 869, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 220, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית ל"ט:י'	וטעם לשכב אצלה – כדברי ר' אברהם: אפילו שישכב אצלה בסמוך היא בבגדה והוא בבגדו או להיות עמה לדבר שיחות, כי לא מצאנו אצלה על המשגל, רק עמה או אותה: שכבה עמי, אם שכב ישכב איש אותה (ויקרא ט"ו:כ"ד), והנשים תשכבנה (זכריה י"ד:ב').	ההוספה חסרה: פריס 220, לונדון-ויינמן, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פרמא 3535, מינכן 138, בהמ"ל 869, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית מ':ז'	וישאל את סריסי פרעה אשר אתו במשמר בית אדניו – היה ראוי שיאמר הכתוב וישאל אותם לאמר, אבל האריך כי רצה לספר בשבח יוסף שהיה נער עבד, ושאל לשני שרים גדולים והם בבית אדניו אשר שנא אתו, והיה יכול כל אחד לצוות לשאת את ראשו מעליו, ולא פחד מהם מלשאול אותם ולאמר להם דעתו בפתרון, כי בטח בחכמתו שאלו נמלט שר האופים היה תולה אותו.	ההוספה חסרה: לונדון-ויינמן, קמברידג' 524,1, ירושלים 371, פריס 224, טורינו 11, פרמא 3258, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פרמא 3535, מינכן 138, בהמ"ל 869, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 220, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית מ':ט"ז	סלי חורי – סלים של נסרים קלופים עשויים חורים חורים, זה לשון רבינו שלמה. והגאון ז"ל רב סעדיה פירש: סלי לחם לבן כלחם המלך, מלשון ולא עתה פניו יחורו (ישעיהו כ"ט:כ"ב), מן הארמית שתאמר ללבן חיור, והוא הנכון. כי היה בכל הסלים מלחם המלך, ובסל העליון מכל מיני מאכל פרעה שיהיה מעשה אופה. ולשון רבותינו במשנה פתין גריסין וחורי (משנה ביצה ב':ו'). ואמרו בירושלמי: רבנין שמעין לה מן הדא והנה שלשה סלי חורי על ראשי (ירושלמי ביצה ב':ו').	ההוספה חסרה: פריס 220, פריס 224, פריס 219 ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, פרמא 2978, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2 (גליון באמצע העמוד), פריס 223 ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות: ציטוט מתלמוד ירושלמי.
בראשית מ"א:ל"ח	וטעם הנמצא כזה – בעבור שהיה עברי והם שנואי נפש המצריים, לא יאכלו מגעם ולא יתחברו עמהם כי טמאים הם אצלם, על כן לא רצה למנותו משנה בלא רשותם. ולכך אמר להם שלא ימצאו מצרי כמוהו כי רוח אלהים בו, ואחרי שהודו אמר ליוסף אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת, הנה מאשר היה הפתרון טוב ונכון בעיני פרעה ובעיני עבדיו היה בעיניהם כאלו כבר בא הכל כאשר פתר להם. ויתכן שירמוז את כל זאת – גם למה שספר לו שר המשקים. וכמוהו: ויספר ללבן את כל הדברים האלה (בראשית כ"ט:י"ג), הברכות הנזכרות קודם. לכן אמר אחר שהודיע אלהים אותך את כל החכמה הגדולה הזאת לפתר כל החלומות הנעלמים והסתומים, ולא יפל דבר מכל דבריך, אין נבון וחכם בכל ענין כמוך וראוי אתה לנהוג שררה ומלכות ולהיות לי למשנה.	ההוספה חסרה: פריס 224, ירושלים 371, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית מ"א:מ"ה	צפנת פענח – אמר ר' אברהם: אם היא מלה מצרית לא ידענו פירושה, ואם מתורגמת לא ידענו שם יוסף. ועל דעת הראשונים שאומרים: 'המפענח נעלמים', יתכן שקרא לו שם נכבד בלשון ארצו, כי שאל לו או שהיה המלך יודע שפת ארץ כנען הקרובה אליו. וענינו צפונה מגלה. וכן בתו קראה שם משה רבינו כלשון עמו: מן משיתיהו (שמות ב':י'). ואל תשומם בעבור שקראוהו ספרי המצרים מוניוס, כי ישנו השמות ללשון מובן או מורגל להם כאשר יעשה התרגום בקצתם, כגון: בין קדש ובין שור (בראשית כ':א') – בין רקם ובין חגרא, וכן בהרבה מקומות מן השמות. ובקצתם לא ישנה דבר כאשר עשה לסיחון מלך חשבון ובעוג מלך הבשן וזולתם הרבה וזה לפי מה שהיו נקראים בלשון ארמית בדורו וכן עשו הנוצרים וכל המעתיקים. בת פוטיפרע כהן און – הוא פוטיפר, ונקרא פוטיפרע על שם שנסתרס מאליו לפי שלקח יוסף למשכב זכור. לשון רבינו שלמה, והוא מדרש רבותינו (בבלי סוטה י"ג). והוצרך ממנו רבינו שלמה (רש"י בראשית מ"ז:כ"ב) לומר כי כל כהן משרת לאלהות, חוץ מזה שהוא לשון גדולה, שהרי שר הטבחים היה, וכן כהן מדין (שמות ג':א'). ואני אומר: כי לדברי רבותינו היה פוטיפר שר לפרעה, וכאשר נסתרס בגופו והכירו בו וקראוהו פוטיפרע, נתבייש בדבר, ופירש משררתו והכניס עצמו בבית עבודה זרה ונעשה כומר לעבודה זרה, כי כן מנהג הנכבדים. ואיפשר שהיה און שם לאלוהו. וכן כהן מדין (שמות ג':א') – כומר, כמו שאמרו (בבלי סנהדרין פ"ב) ביתרו שהיה מפטם עגלים לעבודה זרה. והאמת: כי לשון כהונה שירות, אבל לא לאלהות בלבד, כי הנה ובני דוד כהנים היו (שמואל ב ח':י"ח), ובמקומו בדברי הימים: ובני דוד הראשונים ליד המלך (דברי הימים א י"ח:י"ז). וכן: מוליך כהנים שולל (איוב י"ב:י"ט) – שרים משרתי המלכים. וכן: יכהן פאר (ישעיהו ס"א:י') יתלבש פאר ככהן העובד, שיעשו לו בגדים שלא כשאר העם לכבוד ולתפארת (שמות כ"ח:ב'). וכן: ומיודעיו וכהניו (מלכים ב י':י"א) – ראשי משרתיו.	ההוספה חסרה: פריס 224, פריס 219 ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פולדה 2, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, פריס 220 ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: הערות:
בראשית מ"ב:ט' (×3)	ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם – עליהם, וידע שנתקיימו, שהרי השתחוו לו. לשון רבינו שלמה. והנכון בעיני ולפי דעתי שהדבר בהפך כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו, זכר כל החלומות אשר חלם להם, ואמר בלבו עתה יתקיימו כלם, על כן וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת, כי ידע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחלה, מן החלום הראשון: והנה אנחנו מאלמים אלומים (בראשית ל"ז:ז'), כי "אנחנו" ירמוז לכל אחיו אחד עשר, ופעם שנייה ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים (בראשית ל"ז:ט'), מן החלום השני, וכיון שלא ראה בנימן עמהם חשב זאת התחבולה שיעליל אותם כדי שיביאו גם את בנימין אחיו אליו, לקיים החלום הראשון תחלה ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם, ולאמר מהרו ועלו אל אבי וישלח העגלות, כאשר עשה בפעם השנית, כי היה אביו בא מיד בלא ספק. ואחרי שנתקיים החלום הראשון. הגיד להם לקיים החלום השני. ולולי כן, היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו, ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת, איך לא יחמול על שיבת אביו. אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת. גם הענין השני שעשה להם בגביע לא שתהיה כונתו לצערם, אבל חשד אולי יש להם שנאה בבנימין, שיקנאו אותו באהבת אביהם כקנאתם בו, או שמא הרגיש בנימין שהיתה ידם ביוסף, ונולדה ביניהם קטטה ושנאה, ועל כן לא רצה שילך בנימין עמהם, אולי ישלחו בו ידם, עד בדקו אותם באהבתו. ולזה נתכונו רבותינו באמרם בבראשית רבה (בראשית רבה צ"ג:ט'): אמר רבי חייא בר' אבא כל הדברים שאתה קורא שדבר יהודה בפני אחיו, עד שאתה מגיע ולא יכול יוסף להתאפק (בראשית מ"ה:א'), היה בו פיוס ליוסף, פיוס לאחיו, פיוס לבנימין. פיוס ליוסף – ראה היאך נותן נפשו על בניה של רחל וכו'. לכך אני אומר שכל הענינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות, כי יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים והיה פקיד נגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים, ואלו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו. ויקר פדיון נפשו ויפדנו ברב ממון, אבל היה רואה כי השתחוית אחיו לו וגם אביו וכל זרעו אתו אי איפשר להיות בארצם, והיה מקוה להיותה שם במצרים בראותו הצלחתו הגדולה שם, וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה, שנתברר לו כי יבאו כולם שמה ויתקיימו כל חלומותיו. גם החלום האחר שאמר: ואחד עשר כוכבים משתחוים לי (בראשית ל"ז:ט'), וזה טעם: וירדו אחי יוסף עשרה (בראשית מ"ב:ג'), כי החלום הראשון היה אל אחיו העשרה, כי בהם אמר: ויגד אתו לאחיו ויוסיפו עוד שנא אותו (בראשית ל"ז:ה'), ולהם אמר: והנה אנחנו מאלמים אלומים (בראשית ל"ז:ז'). והנה בנימן איננו בכלל הזה, ועתה נתקיים החלום הראשון בהשתחויתם אליו. והחלום השני הזה לא יוכל להתקיים עד בא בנימן גם אביו. ויאמר אליהם מרגלים אתם – העלילה הזאת יצטרך להיות בה טעם או אמתלא, כי מה עשו להיות אומר להם ככה, וכל הארץ באו אליו והם בתוך הבאים, כמו שאמר: ויבאו בני ישראל לשבור בתוך הבאים כי היה הרעב בארץ כנען (בראשית מ"ב:ה'). ואולי ראה אותם אנשי תואר ונכבדים לבושי מכלול כולם, ואמר להם אין דרך אנשים נכבדים ככם לבא לשבור אוכל כי עבדים רבים לכם. ויתכן שהיו בתחלת הבאים מארץ כנען, וזה טעם: ויבאו בני ישראל לשבור בתוך הבאים כי היה הרעב בארץ כנען (בראשית מ"ב:ה'), כי עתה באו משם הראשונים. ויאמר להם יוסף מרגלים אתם כי מארץ כנען לא בא אלי אדם לשבור אכל, וזה טעם מאין באתם (בראשית מ"ב:ז'), שאמר להם בתחלה.	הנוסח הקדום מופיע בטקסט: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, הנוסח המתוקן מופיע בטקסט: פרמא 3255, לונדון 208, פריס 222, התיקונים מופיעים בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, הנוסח הקדום מופיע בגיליון: פרמא 3255, התיקונים מופיעים ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות: אפשר שהתוודעותו בא"י לשאלת ר"י בכור שור בר' ל"ז:כ"ו (למה לא שלח יוסף אל אביו) השפיעה על רמב"ן.
בראשית מ"ב:ל"ד	ואת הארץ תסחרו – שנו לו מפני השלום, כדי שישמע אליהם לשלח אתם בנימין, כי ברצונם מיד היו חוזרין לולי שאמר לא ילך בני עמכם. וכך אמרו לו: אחיכם האחד הניחו אתי (בראשית מ"ב:ל"ג), ולא הגידו לו מאסרם ולא מאסר שמעון. ויתכן שאמר להם יוסף: ואת הארץ תסחרו ולא ספרו הכתוב. וטעמו שתביאו סחורה כרצונכם לקנות התבואה, ולא אקח מכם מכס בסחורתכם כי איטיב לכם תחת בשתכם וכן: שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו (בראשית מ"ג:ז'), התנצלות לאביהם, או, כאשר אמרו לו: כולנו בני איש אחד נחנו (בראשית מ"ב:י"א), אמר להם: לא כי באמת ערות הארץ באתם לראות (בראשית מ"ב:י"ב), והגידו לי אם אביכם חי ואם יש לכם עוד אח, כי אחקור עליכם ואדע מה אתם. ואז ענו: שנים עשר אחים אנחנו בני איש אחד (בראשית מ"ב:י"ג), והוא בארץ כנען היום כי עודנו חי, והקטן עמו, והאחד איננו. והוא מה שאמר יהודה: אדני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח (בראשית מ"ד:י"ט). וכן במקומות רבים יקצר במעשה או בספור כאשר הזכרתי (בראשית כ"ד:כ"ב, ל"א:ז'). ורבינו שלמה כתב תסחרו – תסבבו, וכל לשון סחורה וסוחרים על שם שמסבבין אחר פרקמטיא. נראה שרצה הרב להזהר מזה שלא אמרו אלא שיהו רשאין לסבב הארץ ולשבור בר כרצונם תמיד. ולא פירש כן: שבו וסחרוה (בראשית ל"ד:י'), ויסחרו אותה (בראשית ל"ד:כ"א).	ההוספה חסרה: פריס 219, פרמא 3258 ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פולדה 2, פריס 220, פריס 223, פריס 224, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: הערות: על רקע תפוצת ההוספה בכתבי היד, ייתכן שמדובר רק בהשמטת סופרים, ולא בהוספה
בראשית מ"ג:כ'	בי אדוני – לשון בעיא ותחנונים, הוא ובלשון ארמי בייא בייא. לשון רבינו שלמה. וזה דבר זר מאד לסומכו אל מלת לשון סורסי, ואינה דומה אליה, כי בייא כולה מלה, לא תשתנה ולא יאמר ממנה בי. ועוד, שהמלה ההיא אינה לשון בעיא ותחנונים כמו שאמר הרב, אבל היא לשון צעקה ותרעומת על שבר ועל עוות דבר, כגון מלת אבוי בלשון קדש. והיא ידועה בלשון ערב, ירגילו אותה בקינותיהם כולם בפתחות הבי"ת. ובלשון יון בייא בבי"ת רפה בשוא, יאמרו אותה על הדוחק והצער. ובבראשית רבה בסדר בראשית (בראשית רבה י"ב:י'): מהו סלו לרוכב בערבות ביה שמו (תהלים ס"ח:ה'), אין לך כל מקום ומקום שאין לו ממונה על בייה שלו, אגריקוס במדינה ממונה על בייה שלו, אגבנוס במדינה ממונה על בייה שלו, כך מי ממונה על ביה של עולמו – הקב"ה. רוצה לומר, שבכל מקום יש ממונה על הצעקה ועל העוות, והקב"ה הוא ממונה על צעקת העשוקים בעולם הצועקים על בייא. ועוד לפנינו בפרשת ויגש אליו (בראשית רבה צ"ג:ו'): אמר לו יהודה: בייא אתה מעביר עלינו, משכך אמרת לנו ואשימה עיני עליו (בראשית מ"ד:כ"א), זו היא השמת עין. ובפרשת ויהי בשלח (שמות רבה כ':י'): שמא אני מעביר בייא על בריה, ובפרשת וישמע יתרו (שמות רבה כ"ז:ט'): נתמנה אדם ונטל טלית כל טורח צבור עליו, אם ראה אדם מעביר בייה על חברו או עובר עבירה, ולא מיחה בו, הוא נענש עליו, ובפרשת אשה כי תזריע: צווח אני בייא עליכון. וכן במקומות הרבה. ואנקלוס שתרגם בי אדני בבעו רבוני, לא שהוציא מלת בי מן בבעו, אבל רדף הענין שהוא בא בכל מקום בענין הבקשה. ור' אברהם אמר כי בי אדני דרך קצרה בלשון הקדש, והוא כמו בי אני אדני העון (שמואל א כ"ה:כ"ד), והטעם עשה בי מה שתרצה ותשמעני. ואם כן, נכון הוא שיאמר אדם בי אחי, או בי שמעני, ולא מצאתי שתבא מלת בי רק עם אדני, או עם השם הנכבד הנכתב באל"ף דל"ת שגם הוא לשון אדון. ולכן אני אומר שפירושו: בי – בעצמי אתה אדון ומושל. ובאו שני כנויים לחזוק, כמו: ולי אני עבדך (מלכים א א':כ"ו), בי אני אדני (שמואל א כ"ה:כ"ד) המלך. ודומה לזה: כי בי בעזרך (הושע י"ג:ט'), כי בי עזרך – כי בעזרך אני.	ההוספה חסרה: פרמא 3258, פריס 219, פטרסבורג 37 ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, לונדון 208, פרמא 3535, לונדון 211, בהמ"ל 869, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית מ"ד:י"ח	טעם ידבר נא עבדך דבר – לאמר כי דברים מועטים ידבר, לא יהיו עליו לטרח. והנכון בעיני: כי דבר הוא התמורה אשר יחלה פניו להחליף בנימין אחיו בו, כי לא יבקש ממנו דבר אחר ושאר דבריו פיוס ובקשה לזה. ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה – יאמר אל יחר אפך בי על דברי לפניך. כי כמוך כפרעה – ובמורא גדול אני מדבר לפניך, כאלו אני מדבר לפני פרעה.	ההוספה חסרה: פריס 224, ירושלים 371, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, לונדון 211, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית מ"ה:א'	ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו – לא יכול לסבול שיהו המצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם. לשון רבינו שלמה. ור' אברהם אמר: להתאפק – לסבול. לכל הנצבים עליו – טעמו: עד שיצאו כל הנצבים עליו. והוצרך לקרא להוציאם. אבל אנקלוס תרגם: לאיתחסנא – להתחזק, וכן: ואתאפק ואעלה העולה (שמואל א י"ג:י"ב), וכן כל לשון התאפקות בכל מקום – חזוק. והנכון בעיני: שהיו שם מבית פרעה ומן המצריים אנשים רבים יחלו פניו למחול לבנימין, כי נכמרו רחמיהם על תחנוני יהודה, ולא יכול יוסף להתחזק לכולם. ויקרא לעבדיו הוציאו כל איש נכרי מעלי כי אדבר עמהם, ויצאו מעליו. ובצאתם, נתן את קולו בבכי וישמעו מצרים ואנשי בית פרעה המוצאים מעליו, כי עודם בחצר החיצונה. ויתכן כי פירוש הנצבים עליו – משרתיו העומדים לפניו, כמו הנער הנצב על הקוצרים (רות ב':ו'), שרי הנצבים (מלכים א ה':ל'), להתיצב על י"י (איוב א':ו'). וטעם ויקרא: שהרים קולו בכעס, ואמר למשרתיו הוציאו כל איש מעלי בלתי האנשים האלה. והטעם בהוצאה שהוציאם משם שלא ישמעו בהזכירו להם המכירה, כי תהיה להם, גם אליו, למכשול, שיאמרו עבדי פרעה ומצרים אלה אנשי בוגדות, לא יגורו בארצנו, ולא ידרכו בארמנותינו, באחיהם גם באביהם בגדו, מה יעשו במלך ובעמו, וגם ביוסף לא יאמינו עוד.	ההוספה חסרה: פרמא 3258, פריס 219, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, לונדון 211, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית מ"ה:י"ב	כי פי המדבר אליכם – בלשון הקדש, בלא מליץ, זה דעת המפרשים (רש"י, ראב"ע, רד"ק), והוא תרגום אנקלוס. ויתכן שאמר להם כך לאמתלא ולפיוס, כי איננה ראיה שידבר אדם אחד במצרים בלשון הקדש, כי על דעתי הוא שפת כנען. כי אברהם לא הביאו מאור כשדים ומחרן כי ארמית היא, והגל הזה (בראשית ל"א:מ"ז-מ"ח) עד, ואיננו לשון לאיש אחד לבדו, אבל הוא שפת ארץ כנען ורבים במצרים יודעים אותו, כי קרוב הוא, ואף כי המושל, שדרך המלכים והמושלים לדעת הלשונות. וכמו שתראה בנבוכדנצר שאמר בלשון הקדש: חלום חלמתי ותפעם רוחי לדעת את החלום (דניאל ב':ג'), בעבור שהיו שם חרטומים ואשפים ומכשפים וכשדים מלשונות רבים ומישראל, וכולם יבינו אותו, והם ענו לו בלשון ארמית, וידברו הכשדים למלך ארמית כי הם היו הקרובים אליו היושבים ראשונה במלכות, ולהם היה הרשות לדבר אל המלך. ועוד כי כאשר בא יוסף משם למצרים יבאו רבים. ויותר היה להם ראיה בהזכירו שמו וענין המכירה: אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה (בראשית מ"ה:ד'). והנכון בעיני: כי יאמר והנה עיניכם ועיני אחי בנימין רואות כי אני המושל והאדון לכל מצרים המגיד לכם מפי כי אני אחיכם, ומצוה להוריד אבי אלי לכלכלו. אם כן, תגידו לאבי את כל הכבוד ואת כל אשר ראיתם בעיניכם, ותמהרו להורידו אלי, כי הדברים אמת ויש בי כח להצילו ולחיותו ברעב. והוא כמו: כי פי אני דברתי, ובגמרא במסכת מגלה (בבלי מגילה ט"ז): אמרו כפי כן לבי.	ההוספה חסרה: פרמא 3255, פולדה 2, פריס 223, לונדון-ויינמן, ירושלים 371, פריס 224, פרמא 3258, לונדון 208, פרמא 3535, לונדון 211, בהמ"ל 869/1, פרמא 3119/1, לונדון 210, מילנו 180, בהמ"ל 206, אוקספורד 239, פריס 219, מוסקבה 903, פטרסבורג 37 ההוספה מופיעה בטקסט: פריס 222, לונדון 212, בהמ"ל 870, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 220, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית מ"ה:י"א	ואמר: פן תורש אתה וביתך – דרך כבוד. כי לאחיו אמר כי למחיה שלחני אלהים לפניכם (בראשית מ"ה:ה') ולשום לכם שארית, שהיו מתים ולא ישאר להם שארית, אבל לאביו לא רצה לאמר כן ואמר שאם תתעכב בארץ כנען תורש, כי אני לא אוכל לשלח לארץ כנען לחם רב מגנזי המלך, כי יחשדו אותי שאני מוכרו שם לעשות לי שם אוצרות כסף ולשוב אל ארצי ואל מולדתי, וכבואכם וידעו כי אתם אבי ואחי יתן לי המלך רשות.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 219, מוסקבה 903, פטרסבורג 37 ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, לונדון 208, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, לונדון 211, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית מ"ה:כ"ו	ויפג לבו – נחלף לבו והלך מלהאמין, לא היה לבו פונה אל הדברים, לשון מפיגין טעמן בלשון משנה (בבלי ביצה י"ד), וכמו: מאין הפוגות (איכה ג':מ"ט), וריחו לא נמר (ירמיהו מ"ח:י"א), מתורגם וריחיה לא פג. לשון רבינו שלמה. ואיננו נכון, כי לשון פוגה – ביטול ושביתה, כמו: אל תתני פוגת לך (איכה ב':י"ח), וכן: עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות (איכה ג':מ"ט), שנגרה תמיד מאין שביתה והפסק, וכן: על כן תפוג תורה (חבקוק א':ד'), תבטל ותפסק. וכן: מפיגין טעמן – שמפזרין אותו ומתבטל. וגם זה ויפג לבו – שנתבטל לבו ופסקה נשימתו, כי פסקה תנועת הלב והיה כמת. וזה הענין ידוע בבא השמחה פתאום, והוזכר בספרי הרפואות, כי יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח שיתעלפו רבים מהם בבא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום, והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף, ויאפס הלב בהתקררו, והנה נפל הזקן כמת. ואמר כי לא האמין להם – להגיד שעמד זמן גדול מן היום והוא שוכב דומם בעבור שלא האמין להם, כי הידוע בעלוף הזה שיצעקו לו, וירגילו אותו בשמחה ההיא עד שתקבע בו בנחת, וזה טעם: וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות (בראשית מ"ה:כ"ז), כי היו צועקים באזניו דברי יוסף, ומביאין לפניו העגלות, ואז שב רוחו אליו וחזרה נשמתו וחיה. וזהו: ותחי רוח יעקב אביהם (בראשית מ"ה:כ"ז). ואנקלוס שאמר: ושרת רוח קודשא, בעבור שהדבר אמת הוסיף זה, ודרש כן ממלת רוח, שלא אמר "ויחי יעקב אביהם", ועשאו מענין: רוח י"י אלהים עלי (ישעיהו ס"א:א'), ועתה י"י אלהים שלחני ורוחו (ישעיהו מ"ח:ט"ז), איש אשר רוח בו (במדבר כ"ז:י"ח).	ההוספה חסרה: ההוספה מופיעה בטקסט לאחר "תבטל ותפסק": לונדון 209, בהמ"ל 870, לונדון 212, פריס 222, דפוס ליסבון, (בדפוס שעוועל היא מופיעה לאחר "מאין שביתה והפסק") ההוספה מופיעה בטקסט בסוף הפסוק לאחר "איש אשר רוח בו": פרמא 3255, פולדה 2, לונדון-ויינמן, פריס 224, טורינו 11, פרמא 3258, לונדון 208, פרמא 3535, לונדון 211, בהמ"ל 869, פרמא 3119, לונדון 210, לוצקי 206, דפוס רומא, ההוספה מופיעה בגיליון סמוך ל"תבטל ותפסק" ומופיע בטקסט גם בסוף הפסוק: פריס 220 ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות: המיקום השונה של ההוספות בכתבי יד מעלה את הסבירות שמדובר כאן בהוספה.
בראשית מ"ו:א' (×3)	ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק – חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם. לשון רבינו שלמה. ואיננו מספיק, שהראוי לומר לאלהי אבותיו בלי שייחד אדם, כמו שאמר: האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק (בראשית מ"ח:ט"ו), ובתפלתו אמר: אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק (בראשית ל"ב:י'), או יאמר: ויזבח זבחים לי"י, כמו שאומר באברהם (בראשית י"ב:ז'): ויבן מזבח לי"י, ומה צרך לפרש בו יותר. אבל הפסוק הזה יש בו סוד יגלו אותו לנו שם בבראשית רבה (בראשית רבה צ"ד:ה'), כי כאשר בא יעקב לרדת מצרימה ראה כי הגלות תתחיל בו ובזרעו, ופחד ממנו וזבח זבחים רבים לפחד אביו יצחק, שלא תהא מידת הדין מתוחה כנגדו. ועשה זה בבאר שבע שהוא בית תפלה לאבותיו, ומשם נטל רשות בלכתו לחרן. ואמר הכתוב זבחים להודיע שלא היו עולות כאבותיו כי אברהם עולות הקריב. ורבותינו אמרו (בבלי זבחים קטז) לא הקריבו בני נח שלמים, עולות הקריבו. ובנח כתוב מפורש: ויעל עולות במזבח (בראשית ח':כ'), אבל יעקב, מפני פחד י"י, הקריב שלמים להשלים אליו כל המדות, כמו שדרשו (ספרא ויקרא ט"ז:א'): שלמים שמטילין שלום בעולם. והנה היתה תחלת כונתו במדת הגבורה שהיא הקרובה אליו, וזהו הטעם שהזכירו בבראשית רבה (בראשית רבה צ"ד:ה') שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו. והוא הטעם שאמרו שם בלשון אחר: בתחלה שואלין בשלום התלמיד ואחר כך שואלין בשלום הרב. וראיתי במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר קלה) כלשון הזה: וישבע יעקב בפחד אביו יצחק (בראשית ל"א:נ"ג) וכי יש אדם שישבע כך באמונת פחד אביו, אלא עדיין לא נתן ליעקב כח ונשבע בכח שנתן לאביו, שנאמר: וישבע יעקב בפחד אביו יצחק (בראשית ל"א:נ"ג). ומאי נינהו הוא דכתיב ביה: ותפל אש י"י ותאכל את העולה (מלכים א י"ח:ל"ח), וכתיב: כי י"י אלהיך אש אכלה הוא וגו' (דברים ד':כ"ד). עד כאן במדרש. ומדבריהם נלמוד, שמפני כן לא אמר ויזבח זבחים לי"י, לפי שעתה כבר זכה יעקב בחלקו, שנאמר: תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם (מיכה ז':כ'), והוצרך לפרש, והנה בזכות הקרבנות נראה אליו אלהי יצחק אביו במראות הלילה במדת הדין רפה, זהו שאמר אלהים: במראות הלילה, והוא מה שאמר: אנכי האל אלהי אביך (בראשית מ"ו:ג'), כי הוא האל בית אל אשר אמר לו בחרן: אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה (בראשית ל"א:י"ג). והוא אלהי אביך, הוא השם והיא המדה והבטיחו שלא יירא במצרים, כי יזכה בדינו ויגאל אחר ענוי. וזהו טעם: ואנכי אעלך גם עלה (בראשית מ"ו:ד'). וכתב הרב במורה הנבוכים (מורה נבוכים א':כ"ז) כי תרגום אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה (בראשית מ"ו:ד') – אנא איחות עמך ואנא אסקינך. ונפלא הרב בזה על דעת אנקלוס, ואמר כי אנקלוס שם כל מאדו להרחיק הגשמות בכל ספור אשר בתורה, וכל אשר ימצא מאלו השמות המורים על מין ממיני התנועה, ישים ענין התנועה לכבוד נברא או לשמירה מהאל. ומתרגם וירד י"י (שמות י"ט:כ'): ואיתגלי י"י, ארדה נא ואראה (בראשית י"ח:כ"א): איתגלי כען ואיחזי. ואם כן, למה תרגם כאן: אנא איחות. ופירש הרב כי בעבור שאמר בתחלת הענין: ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה (בראשית מ"ו:ב'), לא היה קשה לאנקלוס לספר המאמר כאשר נאמר במראות הלילה, כי הוא ספור אמירה לא סיפור מעשה שהיה. כי יש הפרש גדול בין מה שיאמר בחלום או במראות הלילה, ובין מה שיאמר במחזה ובמראה, ובין מה שיאמר בדבר מוחלט: ויהי דבר י"י אלי לאמר, או: ויאמר י"י אלי לאמר (דברים ב':ב'), אלו דבריו. וכן אמר (מורה נבוכים א':מ"ז): שהרחיק אנקלוס השמיעה בכל מקום, וישים פירושה הגעת הדבר ההוא לבורא, או קבול תפלה. ויתרגם שמיע קדם י"י (בראשית כ"ט:ל"ג), וקבלא איקביל קבילתיה (שמות כ"ב:כ"ב). ואם כן הדבר כדברי הרב, למה יברח אנקלוס מן התנועה, וירחיק השמיעה גם כן מיראתו שתורה על גשמות, ולא יברח מן האמירה ומן הדבור ולא מן הקריאה בשום מקום, בין בחלום, בין במראה, בין במאמר מוחלט. כי בכולן יתרגם: ואמר י"י, ומליל י"י, וקרא י"י למשה, והיא גם היא תורה על גשמות. והיה לו לתרגם: ויתאמר מן קדם י"י, או: ואמר יקרא די"י, או: ויתרעי י"י, כפי הראוי בענין, כמו שפירש הרב בדבור ובאמירה (מורה נבוכים א':ס"ד). ולמה ירחיק השמיעה, ולא ירחיק הראיה, שתרגם אותה: וחזא י"י. ואשר אמר הרב (מורה נבוכים א':מ"ז): כי יורה על ענין השגת שכל כאשר יורה על השגת העין, כל שכן שהוא זה בשמיעה. כי היא תאמר על ההשגה בשכל וברצון ברוב מקומות, כמו: וישמע אברם לקול שרי (בראשית ט"ז:ב'), שמע קול תחנוני (תהלים כ"ח:ב'), גם כי תרבו תפלה אינני שומע (ישעיהו א':ט"ו), הנה שמוע מזבח טוב (שמואל א ט"ו:כ"ב), והיה אם שמע תשמע בקול י"י אלהיך (דברים כ"ח:א'), וכן לב שומע (מלכים א ג':ט'), וכן רובם. והנה אנקלוס לא היה לו לירוא מן השמיעה, שלא תורה רק על קבלת דבר והרצון בו, ולא ברח מן הראיה בשום מקום, אבל תרגם אותה כפשוטה בכל מקום שהדבר מושג בראייה בלבד, אבל כאשר איננו מושג בראות בלבד והוא צריך השגחה והתבוננות, יתרגם כפי הראוי בו, כאשר אמר: כי ראה י"י בעניי (בראשית כ"ט:ל"ב), ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג':ז'), וירא אלהים את בני ישראל (שמות ב':כ"ה) שאין הראייה בהם שיראה את גופם, אבל שישגיח בענינם וידע אותו. וזה דרכו בכל התורה, לא כטעם שעלה בדעת הרב, ונשתבש בידו. רצה בזה למה שאמר פרק מ"ח (מורה נבוכים א':מ"ח): וירא ה' כי רבה רעת (בראשית ו':ה'), והשני מקומות האחרים (בראשית ו':י"ב, בראשית כ"ט:ל"א) שתרגם אותם: וחזא אליו, ולא השלים אותו. ובלשון העברה כנה אנקלוס ותרגם ויעבר י"י על פניו (שמות ל"ד:ו') – ואעבר י"י שכינתיה על אפוהי, שיהיה הדבר העובר נברא לדעתו. ולא יזכיר לשון תנועה בבורא כפי מה שהזכיר הרב, ואם כן, איך תרגם י"י אלהיך הוא עובר לפניך (דברים ל"א:ג') – י"י אלהך הוא עבר קדמך, והנה זה מין תנועה בספור מעשה, ולא יירא ממנו אנקלוס. וכן בפסוק וירא ישראל את היד הגדולה (שמות י"ד:ל"א) תרגם בו: וחזא ישראל ית גבורת ידא רבתא, טיפל בו הגבורה מפני לשון אשר עשה, והשאיר בו ידא רבתא, ולא היה ירא ומתפחד מן היד, ולא יכנה אותה כלל. וכן נהג בתרגום כתובים באצבע אלהים (שמות ל"א:י"ח) – באצבעא די"י. ומה שתירץ בו הרב (מורה נבוכים א':ס"ה), כי ישים אנקלוס האצבע כלי נברא אשר פתח הלוחות בחפץ הבורא, איננו אמת, כי הנה מימינו אש דת למו (דברים ל"ג:ב') כתב: ימיניה, ולא פחד מן הימין הכותבת שתורה על גשמות, וכן מן האצבע. ועוד תרגם (אונקלוס שמות ט"ו:י"ב): ארימת ימינך, ואמר (אונקלוס שמות ט"ו:ו'): ימינך י"י תברת שנאה, ואמר (אונקלוס שמות ט"ו:ח'): ובמימר פומך, ותרגם: ידך החזקה (דברים ג':כ"ד) – ית ידך תקיפא, ואמר (אונקלוס דברים ד':ל"ד): בידא תקיפא ובדרעא מרממא, וכן: ותאחז במשפט ידי (דברים ל"ב:מ"א) – ותתקיף בדינא ידי, וכן תרגם (אונקלוס דברים י"א:י"ב): תדירא עיני י"י אלהך בה מרישא דשתא. והנה ביעקב כתיב בתחלת הענין: ויחלום והנה סולם מוצב ארצה (בראשית כ"ח:י"ב), ופחד אנקלוס ממנו ותרגם: והא יקרא די"י מעתד עילוהי, ולא תרגם: והא י"י בעבור שהוא בחלום. ותרגם: והנה אנכי עמך (בראשית כ"ח:ט"ו): והא מימרי בסעדך, ולא אמר: והא אנא עמך, כמו שתרגם: אנא איחות עמך, ואף על פי שהוא ספור דבר שנאמר בחלום, כמוהו בשוה. ותרגם: ואנכי אהיה עם פיך (שמות ד':י"ב) – ואנא אהא עם פומך, ואמר בויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות (שמות ג':י"ב) – ארי יהא מימרי עמך. ועוד נזהר אנקלוס בחלומות, ותרגם: ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה (בראשית כ':ג'), ויבא אלהים אל לבן בחלום הלילה (בראשית ל"א:כ"ד) – ואתא מימר מן קדם י"י. ואם תאמר שחשש שלא תהא הביאה קודמת לחלום, ויחשוב בה שהיא ממש, הנה בשלמה כתיב: בגבעון נראה י"י אל שלמה בחלום הלילה (מלכים א ג':ה'), ותרגם יונתן בן עזיאל אותו: איתגלי י"י לשלמה. ואם הדבר נאמר בחלום יספרו אותו כאשר נאמר בחלום ההוא, ולא יקשה עליהם אף על פי שהוא מאמר יורה על הגשמות, כי היותו בחלום יתרץ להם שאינו ממש, גם כן הדבר שיאמר כי הוא נראה בחלום ראוי שיספרו אותו באשר הוא, כי מה שנאמר בו שהוא בחלום הלילה ילמד שאינו ממש, אבל הוא חלום שנדמה לו ממנו כן. ואל תחשוב שהיה זה ליונתן בן עזיאל מפני שלא יאמר בארמית לשון ראיה בחלומות, כי וארא בחלומי (בראשית מ"א:כ"ב) מתורגם: וחזית, ובנבוכדנצר חזה הוית (דניאל ב':ל"א). וכן תרגם אנקלוס: לא עלינו תלונותיכם כי על י"י (שמות ט"ז:ח'): אלהין על מימרא די"י, ואין כאן יראה ופחד מן הגשמות. וכן: וידבר העם באלהים ובמשה (במדבר כ"א:ה'): ואיתרעם עמא על מימרא די"י, וכן ביני וביניכם (בראשית ט':י"ב), ובין אלהים ובין כל נפש חיה (בראשית ט':ט"ז) – בין מימרי (בראשית ט':י"ב), ומימרא די"י (בראשית ט':ט"ז), וכיוצא בהן הרבה. וכן תרגם: יצף י"י (בראשית ל"א:מ"ט) – יסך מימרא די"י, אלהים עד (בראשית ל"א:נ') – מימרא די"י סהיד, ואין לו בהן יראת הגשמות. וגם אין למימרא ענין בכאן שיאמר בו שיצפה ויעיד, וכן השבעה לי באלהים (בראשית כ"א:כ"ג) – קיים לי במימרא די"י, ואין הנשבעים מזכירין אני נשבע במאמר אלהים, וכיוצא באלו רבים לאנקלוס. וסודם ידוע למשכילים. וכן בלשון עמידה אמר הרב (מורה נבוכים א':כ"ז): ששם יונתן בן עזיאל כונתו לפרש בו קיום, ולכך תרגם ועמדו רגליו (זכריה י"ד:ד'): ואיתגלי גבורתיה, וכן יתרגם כל דבר עסק ותנועה גבורתא. והנה אנקלוס לא יתירא מלשון עמידה, ותרגם הנני עומד לפניך שם על הצור (שמות י"ז:ו'): הא אנא קאים קדמך תמן על טינרא. ומה שאמר הרב (מורה נבוכים א':כ"ז): כי אנקלוס ישים ענין התנועה גלוי השכינה והראות כבוד נברא. הנה אנקלוס מן הכבוד יברח מלתת בו כלשונות האלה, ויתרגם וירא כבוד י"י אל כל העדה (במדבר ט"ז:י"ט): ואיתגלי יקרא די"י, כמו שיאמר ואיתגלי י"י (שמות י"ט:כ') ולא יתרגם: ואיתחזי יקרא די"י. וכן תרגם במלאכים (שמות ג':ב') ואתגלי. ואם ידבר אנקלוס במלאכים ובכבוד נברא בעניני הגשמות כמו שאמר הרב (מורה נבוכים א':כ"ו), היה ראוי שלא יתירא מן הראיה שיראם האדם, ויתרגם בהן ואתחזי, כמו שעשה: כי ראיתי אלהים פנים אל פנים (בראשית ל"ב:ל"א): ארי חזיתי מלאכיא די"י. וחס ושלום שיהיה הדבר הנקרא שכינה כבוד נברא, חוץ מהשם הנכבד ית', כאשר חשב הרב כאן ובפרקים רבים מספרו. והוא תרגם: אם אין פניך הולכים (שמות ל"ג:ט"ו): אם לית שכינתך מהלכא ביננא, ומשה לא יחפוץ בלכת עמו כבוד נברא, שכבר אמר לו: הנה מלאכי ילך לפניך (שמות ל"ב:ל"ד), ולא היה מתרצה בכך, אבל היה מבקש שילך עמו האל בעצמו ובכבודו (שמות ל"ג:י"ד). וכן אחר ששמע השם בקולו ואמר לו: גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה (שמות ל"ג:י"ז), אמר משה: ילך נא אדני בקרבנו (שמות ל"ד:ט'): יהך כען שכינתא די"י ביננא. וכן תרגם: לא תוכל לראות את פני (שמות ל"ג:כ'): לא תיכול למיחזי אפי שכינתי ארי לא יחזינני אינשא, ואמר יונתן בן עזיאל (יחזקאל ג':י"ב): בריך יקרא די"י מאתר בית שכנתיה. ואם הכבוד הזה ירצה בו הכתוב עצם הבורא ואימתו, ויהיה כמו: הראני נא את כבודך (שמות ל"ג:י"ח), שפירש בו הרב כן (מורה נבוכים א':נ"ג,ס"ג), הנה הזכיר בו אתר ובית ושכינה. ואם יאמר שהוא כבוד נברא כדעתו של הרב בוכבוד י"י מלא את המשכן (שמות מ':ל"ה) וזולתו, איך יקבעו בו ברוך והמברך ומתפלל לכבוד נברא כעובד עבודה זרה. ובדברי רבותינו דברים רבים יורו על שם השכינה שהוא האל ית'. אבל הענינים האלה לאנקלוס ויונתן בן עזיאל דברים ידועים בקבלה וסודם ליודעים חן. ובמעמד הר סיני יתרגם אנקלוס כל מלת אלהים הנזכרת בפרשה: יקרא או מימרא די"י, וכאשר תזכיר הפרשה השם המיוחד, לא יאמר כן. והכל בהשגחה ובחכמה ממנו. ועוד אזכיר זה בע"ה ית' (רמב"ן שמות כ':ט"ו). ומה שתרגם אנקלוס: וידבר אלהים את כל הדברים האלה (שמות כ':א') – ומליל י"י, טעמו בזה משום שנאמר פנים בפנים דבר י"י אל כל קהלכם (דברים ה':ד',י"ח) והמשכיל יבין. אבל מה שאמר כאן: אנא איחות עמך, רצה לרמוז בו מה שאמרו (מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט"ו:ב'): גלו למצרים שכינה עמהם, שנאמר: אנכי ארד עמך מצרימה (בראשית מ"ו:ד'), גלו לעילם שכינה עמהם, שנאמר: ושמתי כסאי בעילם (ירמיהו מ"ט:ל"ח). והנה האמירה והירידה שוים, כמו שפירשתי למעלה, ולא היה יכול לתרגם אלא כן בשום פנים כאשר רמזתי. אבל שם ביעקב לא יתכן לתרגם: והא אנא עמך, בעבור כי שם כתיב: והנה י"י נצב עליו (בראשית כ"ח:י"ג), והמשכיל יבין. ומפני שמצא אנקלוס שאינו כפשוטו ממש, ברח ממנו ועשאו ענין עזר בלבד, ואמר: מימרי בסעדך, ולא אמר: ממרי עמך, כמו שאמר במשה (שמות ג':י"ב). והאל יראנו נפלאות מתורתו.	ההוספות חסרות: פרמא 3255, פולדה 2, פריס 220, פריס 222, דפוס ליסבון, כל ההוספות מופיעות בטקסט: דפוס נפולי רק חלק מן ההוספה הראשונה (רק המלים "ולא השלים אותו") והשנייה מופיעים בטקסט: לוצקי 206, דפוס רומא, רק חלק מן ההוספה הראשונה (רק המלים "ולא השלים אותו") מופיע בטקסט: מינכן 138, רק ההוספה השנייה מופיעה בטקסט: שתי ההוספות (אך רק המלים "ולא השלים אותו" בהוספה הראשונה) מופיעות בגיליון: פריס 223, ההוספות מופיעות ברשימות ההוספות: _ הערות: ניתן לדון במשפט המבאר שמופיע רק בדפוס נפולי, האם הוא נובע מרמב"ן עצמו.
בראשית מ"ו:ב'	ויאמר יעקב יעקב – אחר שאמר לו השם: לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך (בראשית ל"ה:י'), היה ראוי שיקראנו בשם הנכבד ההוא, וכן הוא נזכר בפרשה הזאת שלשה פעמים. אבל קראו יעקב לרמוז כי עתה לא ישור עם אלהים ועם אנשים ויוכל, אבל יהיה בבית עבדים עד שיעלנו גם עלה, כי הגלות התחיל בו מעתה. וזה טעם: ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו (בראשית מ"ו:ח'), כי בשם בני ישראל יבואו שמה, כי יפרו הבנים וירבו ויגדל שמם וכבודם, אבל יעקב הוא עתה ברדתו שם. והזכיר הכתוב ער ואונן עם שמות בני ישראל הבאים מצרימה לסוד ידוע מדברינו שכתבנו כבר (רמב"ן בראשית ל"ח:ח'), והמשכיל יבין זה וטעם כל הפסוק. וכן הזכירם בפקודים: בני יהודה ער ואונן וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני יהודה למשפחותם (במדבר כ"ו:י"ט-כ'), ובדברי הימים מנאם במספר, אמר: בני יהודה ער ואונן ושלה שלשה יולד לו מבת שוע הכנענית, ותמר כלתו ילדה לו את פרץ ואת זרח כל בני יהודה חמשה (דברי הימים א ב':ג'-ד').	ההוספה חסרה: פרמא 3258, לונדון 211, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, לונדון 209, מינכן 138, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית מ"ו:ט"ו	שלשים ושלש – ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים ושתים, זו יוכבד שנולדה בכניסתן לעיר, שנאמר: אשר ילדה אותה ללוי במצרים (במדבר כ"ו:נ"ט). לידתה במצרים ואין הורתה במצרים, זו היא שיטת רבותינו (בבלי סוטה י"ב). ור' אברהם השיב ואמר כי זה תמה, אם כן למה לא הזכיר הכתוב הפלא שנעשה עמה שהולידה משה והיא בת מאה ושלשים שנה, ולמה הזכיר דבר שרה שהיתה בת תשעים. ולא די לנו זה הצער עד שעשו הפיטנים פיוטים ביום שמחת תורה: יוכבד אמי אחרי התנחמי, והנה היא בת מאתים וחמשים שנה. וכי אחיה חיה כך וכך שנים דרך הגדה או דברי יחיד, אלו דבריו. והנה פן יהיה חכם בעיניו בסתירת דברי רבותינו, אני צריך לענות אליו. ואומר, כי על כל פנים, יהיה בדבר יוכבד פלא גדול מן הנסים הנסתרים שהם יסוד התורה, כי היא בת לוי עצמו, לא מתיחסת אליו. כמו שכתוב: אשר ילדה אותה ללוי במצרים (במדבר כ"ו:נ"ט), ועוד כתוב: את יוכבד דודתו (שמות ו':כ'). והנה, אם נאמר כי הוליד אותה בבחרותו כאשר הוליד כל בניו, והיתה לידתה אחרי רדתו למצרים מעט, הנה היא בלדת משה זקנה מאד כמנין שאמרו רבותינו או קרוב לו. ואם נאמר שנולדה לו אחרי שבתו במצרים ימים רבים, והנה נחשוב שהוליד אותה אחר רדתו למצרים חמשים ושבע שנה, והוא יהיה בן מאה שנה, כי ברדתו היה בן מ"ג, והנה יהיו בזה שני פלאים: כי יהיה הוא זקן כאברהם, אשר הזכיר הכתוב: הלבן מאה שנה יולד (בראשית י"ז:י"ז), וכתיב: ואדני זקן (בראשית י"ח:י"ב), ותהיה היא זקנה בלדת משה בת ע"ג שנה. ואם נאחר עוד לידתה לסוף ימי לוי, הנה יהיה פלא גדול משל אברהם. אבל אומר לך דבר שהוא אמת וברור בתורה, כי הנסים הנעשים על פי נביא שיתנבא כן מתחלה, או מלאך נגלה במלאכות השם, יזכירם הכתוב, והנעשים מאליהם לעזור צדיק או להכרית רשע, לא יזכירו בתורה או בנביאים. וזה זהב רותח מוצק בפי החכם הזה, ממה שהשיב על רבותינו בענין פינחס (ראב"ע במדבר כ"ה:י"ב), וזולתו במקומות הרבה, ולמה יזכירם הכתוב, וכל יסודות התורה בנסים נסתרים היא, ועם התורה אין בכל ענינו רק נסים לא טבע ומנהג, שהרי יעדי התורה כולה אותות ומופתים. כי לא יכרת וימות בטבע הבא על אחת מן העריות, או האוכל חלב, ולא יהיו השמים כברזל בטבעם מפני זרענו בשנה השביעית. וכן כל יעדי התורה בטובות ההן, וכל הצלחת הצדיקים בצדקתם, וכל תפלות דוד מלכנו וכל תפלותינו נסים ונפלאות. אלא שאין בהם שנוי מפורסם בטבעו של עולם, כאשר הזכרתי זה כבר (בראשית י"ז:א'), ועוד אפרשנו בעזרת השם (רמב"ן שמות ו':ב', רמב"ן ויקרא כ"ו:י"א). והנה אתן לך עד נאמן על מה שאמרתי. ידענו כי מעת בא ישראל לארץ עד לדת אדוננו דוד היה כשלש מאות ושבעים שנה. והימים האלה יתחלקו לארבע דורות: שלמון ובעז ועובד וישי, ויגיע לכל אחד מהם צ"ג שנה, והנה כולם זקנים קרוב לאברהם, והיו מולידים כל אחד בשנת מותו, שלא כדרך כל הארץ, כי אין החיים בזמנם מאה שנה, ואם הוליד אחד מהם בבחורותיו כמנהג, יהיו האחרים זקנים מאד יותר מאברהם. ויהי בהם הפלא גדול יתר מאד, כי ימי האדם בדור אברהם ארוכים מאד, ובשנות דוד חזרו למחציתם. ואולי היו יותר, כי איפשר שהיו לשלמון ימים רבים בבואם לארץ, ולכן נתנו אנשי הקבלה, והם חכמי אמת, לעובד ימים רבים. והוא נס נסתר נעשה לאבי המלוכה, בן הצדקת הבאה לחסות תחת כנפי השכינה. וכן יזכירו באמו ארך ימים רבים. וכבר פרשתי כי הפלא באברהם איננו כאשר יחשוב החכם הנזכר וזולתו מבעלי המקרא, כי אברהם הוליד את יצחק טרם מותו שבעים וחמש שנה, והנה לא עברו עליו שני חלקים בימיו. והאנשים בכל דור, אין הזקנה בהם עד עבור עליהם שלשת חלקי ימותם, כאשר יחשבו הרופאים: הילדות והבחרות והאישות והזקנה. ובדורות האלה אשר הימים בהם כשבעים שנה, לא יחשבו לו הרופאים זוקן עד אחרי ששים. ועוד, כי אברהם הוליד בנים רבים אחרי ארבעים שנה מלדת יצחק, ויהיה הפלא כפלי כפלים. ואם נאמר שהחזירו האל לימי בחורותיו, יקשה עליו כי לא הזכיר הכתוב הפלא הגדול הזה, והוא נס גלוי ומפורסם בהפך מן הטבע. ומן הידוע כי האנשים בדור הזה, מהם שיולידו בזקנתם עד מלאת שבעים שנה או שמונים שנה ויותר, כפי התקומם בהם הלחות לפי טבעם. גם הנשים אין להם זמן, וכל עוד היות להם הארח, תלדנה. רק התמה באברהם ושרה, כאשר פרשתי שם, מפני שלא הולידו בנעוריהם, ועתה יולידו זה מזה. ועוד בשרה היה פלא, כי חדל ממנה ארח כנשים, ואחרי כן לא תלדנה. והנה אם יהיו ימי יוכבד כימי אביה, ותתקיים בה הלחות עד קרוב לזקנתה כמשפט הנשים, אינו פלא אם תוליד בזמן אשר נתנו לה רבותינו, מפני שרצה האלהים לגאול את ישראל על ידי האחים האלה, ולא הגיע הקץ איחר לידתם ימים רבים עד כי זקנה אמם. ולא יפלא מי"י כל דבר. כתב רבינו שלמה, ולדברי האומר תאומות נולדו עם השבטים, צריכין אנו לומר שמתו קודם ירידתם למצרים, שהרי לא נמנו כאן. ואין צרך לזה, שהרי אמרו (בראשית רבה פ"ד:כ"א): רבי יהודה אומר לאחיותיהם נשאו השבטים, והנה היו אלה התאומות נשי בניו. והכתוב אמר עליהן: מלבד נשי בני יעקב (בראשית מ"ו:כ"ו). ורבי יהודה מזה הכתוב אמר כן, כי מה טעם לאמר מלבד נשי בני יעקב הכנעניות, אחרי שאמר יוצאי ירכו. רק בעבור היות נשי בניו גם הן מיוצאי ירכו יאמר כן. אבל לא פירסם אותם בכאן, כאשר לא הזכירן בעת לדתן עם השבטים. ועוד, כי לא הזכיר הנה רק אשר יולידו ויתרבו במצרים, להודיע הנס הגדול הנעשה ברבוי העצום אשר רבו במצרים. והם בזה שבעים נפש, ונשיהם לא ימנו, כי האיש עם אשתו הוא אחד.	ההוספה חסרה: פרמא 3255, פולדה 2, ההוספה מופיעה בטקסט: מינכן 138, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, פריס 220, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית מ"ז:ל"א	השבעה לי וישבע לו – לא היה יעקב חושד בבנו הצדיק, האהוב לו, שימרה על מצותו ועל הדבר אשר הבטיחו: אנכי אעשה כדבריך (בראשית מ"ז:ל'). אבל עשה כן לחזק הענין בעיני פרעה, אולי לא יתן לו רשות להפרד ממנו, ויאמר לו: שלח אחיך ועבדיך ויעלוהו שם. או שיחפץ פרעה שיקבר הנביא בארצו לכבוד להם ולזכות. ולכן השביעו, כי לא יהיה נכון להעבירו על שבועתו, וגם יוסף ישתדל יותר בענין מפני השבועה. וכן היה הדבר, כמו שאמר: וקבור את אביך כאשר השביעך (בראשית נ':ו').	ההוספה חסרה: פריס 224, ירושלים 371, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, מינכן 138, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, לונדון 211, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות:
בראשית מ"ח:ו' (×3)	ומולדתך אשר הולדת אחריהם – אם תוליד עוד, לא יהיו במנין בני אלא בתוך שבטי אפרים ומנשה יהיו נכללין, ולא יהיה להם שם כשאר השבטים לענין הנחלה. ואף על פי שנתחלקה ארץ ישראל למנין גולגלותם, כדכתיב: לרב תרבה נחלתו (במדבר כ"ו:נ"ד), וכל איש נטל בשוה חוץ מן הבכורות, מכל מקום לא נקראו שבטים אלא אלו. לשון רבינו שלמה. ואיננו נכון, שאם כן אין הבכורה ליוסף אלא לענין הכבוד בלבד, שיקראו בניו שבטים, והכתוב אומר בנחלתם. ובגמרא אמרו: לנחלה הקשתים לראובן ושמעון ולא לדבר אחר וכו' כדאיתא בהוריות. והזכירו רבותינו בכל מקום (בבלי ב"ב קכ"ג) שהיה יוסף בכור לנחלה, וירש פי שנים כאחד כמשפט כל בכור, ולא היתה בכורתו להקרא שבטים בלבד כדברי הרב. ומזה נלמוד עוד, שלא חלקו הארץ לכל שבטי ישראל לגולגלותם, שאם כן מה הבכורה הזאת בירושה. ואם נאמר שנתנו לכל אחד ואחד מבני יוסף פי שנים כאחד מכל אישי שאר השבטים, לא הוזכר זה בכתוב כלל, ולא מצינו ליעקב שיתן בכורה ליוסף, אלא שאמר בכאן: כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מ"ח:ה'), ומזה אמר הכתוב: נתנה בכורתו ליוסף בן ישראל (דברי הימים א ה':א'). אם כן היו לגמרי כשני שבטים, והיא בכורתו, וכך הם דברי חכמים בכל מקום (בבלי ב"ב קכ"ג). אבל הענין איננו כלל כמו שאמר הרב. שארץ ישראל לשבטים נתחלקה, שנים עשר חלקים שוים עשו ממנה, ונטל שבט שמעון הממועט שבהם כשבט יהודה שמרובה באכלוסין, ונטלו אפרים ומנשה כראובן ושמעון בשוה. וכך העלו בגמרא בפרק יש נוחלין (בבלי ב"ב קכ"ג), וכתיב: תתנחלו הארץ לשני עשר שבטי ישראל יוסף חבלים (יחזקאל מ"ז:י"ג), וכן אמר אנקלוס: תרין שבטין יפקון מבנוהי יקבלון חולקא ואחסנתא (אונקלוס בראשית מ"ט:כ"ב), שיהיו שוים בקבלת הנחלה, וטעם חולקא – חלק בכור, ואחסנתא – ירושת הפשוט. ומה שאמר הכתוב: לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט (במדבר כ"ו:נ"ד), לענין בתי אבות הנזכרים בפרשה דבר הכתוב. שהשבט מחלק חלקו לבתי אבות של יוצאי מצרים, ובית אב מרובה נותנין לו חלק גדול, ובית אב ממועט נותנין לו חלק קטן. ומתים יורשין החיים כדמפורש בספרי (ספרי במדבר כ"ו:נ"ג). ורבינו שלמה הזכירו בפרשת פנחס (רש"י במדבר כ"ו:נ"ה). והכלל בענין יוסף שהיה בכור לנחלה, ואם חלקו ישראל את הארץ לשבטים בשוה כמוזכר בגמרא (בבלי ב"ב קכ"א), נתנו לו כראובן ושמעון בשוה, ואם נאמר שחלקוה לגולגלותם, כנגלה מן הכתוב, נתנו להם כפלים במספרם, חלק פשוט כדין שאר האנשים, וחלק שני בכורה לו. ויהיה טעם: כראובן ושמעון (בראשית מ"ח:ה') – כפלים במספרם. אבל שיהיה יוסף כשאר השבטים בנחלה, ותהיה הבכורה להקרא שני שבטים כמאמר הרב, זה דבר שאי איפשר בשום פנים.	ההוספות חסרות: פולדה 2, פריס 220, לונדון 211, פריס 219, כל ההוספות מופיעות בטקסט: מינכן 138, רק ההוספה הראשונה והשלישית מופיעות בטקסט: פריס 222, רק ההוספה הראשונה מופיעה בטקסט: לונדון 211, רק ההוספה השלישית מופיעה בטקסט: פרמא 3255, כל ההוספות מופיעות בגיליון: פריס 223, רק ההוספה הראשונה מופיעה בגיליון: רק ההוספה השלישית מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה השלישית מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות: עיין בהוספות לבמדבר כ"ו:נ"ד ובהפנייה שם לפירושו כאן.
בראשית מ"ח:ז' (×2)	כתוב בפירוש רבינו שלמה: ואקברה שם – ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ. ולא ידעתי מהו, וכי בחוצה לארץ נקברה, חס ושלום! שהרי בארץ מתה, ושם נקברה, כמו שנאמר כאן בפירוש: מתה עלי רחל בארץ כנען, ושם כתוב עוד מפורש: ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען הוא בית אל (בראשית ל"ה:ו'), וכתיב: ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת הארץ לבא אפרתה (בראשית ל"ה:ט"ז), ומתה בדרך בין בית אל ובין בית לחם אפרתה ואקברה שם ברמה, והיא מארץ בארץ ישראל. ואקברה שם – וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדבר קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאתה על קברה ובקשה רחמים עליהם, שנאמר: קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה (ירמיהו ל"א:י"ד), והקב"ה משיבה: יש שכר לפעולתך, ושבו בנים לגבולם (ירמיהו ל"א:ט"ו-ט"ז). לשון רבינו שלמה. וצריך על כל פנים שיהיה רמז במקרא לטעם הזה שאמרו באגדה זו, ושמא זה הוא מה שאמר הכתוב מתה עלי רחל בדרך ואקברה שם בדרך, כלומר בדרך אשר יעברו בה בניה מתה, ושם קברתיה לטובתם, כי היא לא מתה בדרך, רק ברמה שהיא עיר בארץ בנימין, ושם נקברה, אבל בדרך של עתיד מתה. והכתוב לא יפרש בעתידות, רק ירמוז בהם. ועל דרך הפשט: גם כן אמר לו כן כמתנצל, שלא יחר ליוסף בראות חפצו בקבורת המערה על שלא קבר אמו שם, וכאשר קבר שם את לאה. ולכך אמר לו כי מתה בארץ כנען, ולא נקברה בחוצה לארץ, כאשר תהיה קבורת מצרים ליעקב. ומתה בדרך, בפתע פתאום, ולא יכול לקברה שם, כי איך יעזוב את בניו ואת מקנהו בדרך וילך מהרה עמה למערת המכפלה, ואיה הרופאים והרפואות לחנוט אותה. וזהו טעם: עלי. ואף על פי שמערת המכפלה אינה רחוקה משם רק כחצי יום, היה יעקב כבד מאד במקנה הגדול ובני בית, ולא יגיעו שם רק בימים רבים. וכן עשה בדרך ההוא ימים רבים עד באו אל אביו. ושנו חכמים: ולא של נשים לעולם מפני הכבוד (בבלי מועד קטן כ"ז.). ואני סבור שהיו אלה דברי התנצלות. וגם יוסף יודע שמתה בדרך, ונקברה בארץ, וכבוד עשה לה במותה. אבל הכונה ליעקב שלא הוליך אותה למערה, כדי שלא יקבור שם שתי אחיות, כי יבוש מאבותיו, ולאה היא הנשאת לו בהיתר ראשונה, ורחל באהבתו אותה ובנדר אשר נדר לה לקחה.	הנוסח הקדום מופיע בטקסט: פרמא 3255, פולדה 2, פריס 223, פריס 220, פריס 224, פריס 222, פריס 219, פרמא 3258, הנוסח המתוקן מופיע בטקסט: פריס 221, בהמ"ל 869/1, דפוס רומא, רק החלק הראשון של הנוסח המתוקן מופיע בטקסט: מינכן 138 (והנוסח הקדום מופיע שם בגיליון), דפוס ליסבון, החלק השני של הנוסח הקדום מופיע בין השיטין: פריס 221 התיקונים מופיעים ברשימת ההוספות: _ הערות: עיין בתיקון רמב"ן לבר' ל"ה:י"ח. הטקסט המקורי בפריס 221 משקף את הנוסח המתוקן לאחר שהגיע רמב"ן לא"י, ואפשר שהמגיה לא שם לב לכך והוסיף את הנוסח הקדום. ברוב עדי נוסח של "פירוש רמב"ן הקצר", ההוספה של רמב"ן (מבר' ל"ה:ט"ז) על מיקום קבר רחל מופיעה כאן.
בראשית מ"ח:כ"ב	ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך – אחרי שבירך את בני יוסף ועשאם שני שבטים, חזר אל יוסף ואמר לו: הנה אנכי מת, והיה אלהים עמכם (בראשית מ"ח:כ"א) בגלות להציל אתכם מכל צרה, ותפרו ותרבו מאד, וישיב אתכם אל ארץ אבותיכם לנחול אותה, ואני כבר נתתי לך בארץ ההיא החלק האחד אשר בידי לתתו, והוא חלק הבכורה להיותך בו יותר על אחיך, ליום שלקחתי אותו מיד האמורי בחרבי ובקשתי. וזה כולו פיוס ליוסף ואהבתו אותו, כי הודיעו שנתן לו הבכורה, להיות בניו מעתה מתברכים להעשות שני שבטים ושיהיו שני שבטים בדגלי המדבר וחנוכת הנשיאים, וגם החלק אשר לו בנחלה נתן לו שיזכה בו כאשר יכבשו הארץ בחרב ובקשת ובמלחמה. והנה אמר לו: עשיתי עמך ככל הטובה שיכלתי לעשות לך, לעת שהייתי יכול לעשותה, כי אין ברשות יעקב בארץ רק שכם אחד, שאין בידו לגזול מאחד מבניו את נחלתו, רק הבכורה היתה לו לתת אותה לטוב בעיניו, והנה נתן אותה אליו. וטעם: מיד האמורי כי ישראל לקחו הארץ תחלה מיד האמורי, כי סיחון ועוג היו שני מלכי האמורי, והמלחמה הראשונה והגדולה שהיתה להם בכבוש הארץ היתה לבניו של יוסף עם האמורי, היא מלחמת יהושע עמם, ובם נעשה הנס הגדול כדכתיב: אז ידבר יהושע לי"י ביום תת י"י את האמורי לפני בני ישראל וגו' (יהושע י':י"ב). ומיד האמורי היה חלק ונחלה לבני יוסף, כמו שכתוב: וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה ויורש את האמורי אשר בה (במדבר ל"ב:ל"ט). וגם בני אפרים נחלו בגבול האמורי כמו שכתוב: ויואל האמורי לשבת בהר חרס באילון ובשעלבים ותכבד יד בית יוסף ויהיו למס (שופטים א':ל"ה). וטעם: בחרבי ובקשתי כי הארץ לא תכבש להם רק בחרב ובקשת, ירמוז למה שאמר הכתוב: לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת י"י היתה לחזק לבם לקראת ישראל למלחמה למען החרימם (יהושע י"א:י"ט-כ'), וייחס החרב והקשת אליו, כי זכותו היא העושה עמם מלחמה, והוא הנלחם להם לא הם עצמם, וכענין שאמר הכתוב: כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם (תהלים מ"ד:ד'), וזהו בזכות האבות. כי על דרך האמת: ימינך – לאברהם, וזרועך – ליצחק, ואור פניך – ליעקב. וקרוב אלי עוד: שעשה יעקב כדרך שיעשו הנביאים, נטה ידו בחרב כנגד ארץ האמורי, וזרק שם חצים להיותה נכבשת לבניו, כענין שעשה אלישע: וישם ידיו על ידי המלך ויאמר אלישע ירה ויור (מלכים ב י"ג:ט"ז-י"ז). ואף על פי שלא סיפר הכתוב כן ירמזנו בפסוק הזה. ויתכן שזה טעם אמרו: לקחתי כי מאז לוקחה הארץ לפניו.	ההוספה חסרה: פרמא 3255, פריס 220, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3535, פריס 222, מינכן 138, לונדון 209, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פרמא 3258, לונדון 208, לונדון 211, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית מ"ט:ד'	פחז כמים אל תותר – פחז, שם דבר. מן: אנשים רקים ופוחזים (שופטים ט':ד'), רקים ונמהרי לב קלי הדעת. ורבותינו משתמשים בו תדיר: נסתכלתי בבואה שלי ופחז יצרי עלי (בבלי נדרים ט'), כלומר קפץ יצרי עלי. ואמרו עוד: אפיחזיהו הוא דקא מגלי (בבלי נדרים ט'), כלומר קלות דעתם, עמא פחיזא דאקדמיה פומיה לאודניה עדין בפחזותיכו קימיתו (בבלי שבת פ"ח), נמהרים קלי דעת. ויתכן שהוא הפוך מן חפזון. יאמר: שטף הבא כמים אל תותר בו, כי עלית משכבי אביך בפחזותך וקלות דעתך, אז חללת אותם כאשר יצועי עלה הפחז שלך שהוא כמים העולים ושוטפים. וזה כלשון הכתוב במים: הנה י"י מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים ועלה על כל אפיקיו והלך על כל גדותיו וחלף ביהודה שטף ועבר (ישעיהו ח':ז'-ח'). ורבותינו אמרו: אז חללת יצועי עלה – שכינה שדרכו לעלות על יצועי (שבת נה), והכתוב אומר: ובחללו יצועי אביו (דברי הימים א ה':א'), שהיצוע הוא המחולל. ואולי יכנה אותו שם, ואם בדרך כנוי יתכן שיהיה העולה יעקב עצמו, כלשון: אם אעלה על ערש יצועי (תהלים קל"ב:ג'), ויאמר: אז חללת אותי, רק דבר בנסתר דרך כבוד. וכן: בחללו יצועי אביו (דברי הימים א ה':א') כנוי: בחללו העולה על יצועי אביו. ומן הכתוב הזה כפי פשוטו נראה כמו שפירשתי בסדר וישלח (רמב"ן בראשית ל"ה:כ"ב), כי ראובן נתכוון לפסול את בלהה מאביו כדי שלא תלד לו עוד בנים וימעטו בכורתו. על כן אמר לו שהוא פחיזות וקלות דעת שיחשוב להרויח בו, ולא יבא לו ממנו יתרון רק הפסד.	ההוספה חסרה: פרמא 3255, פולדה 2, פריס 220, פריס 219, מוסקבה 903, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3535, פריס 222, מינכן 138, לונדון 209, ההוספה מופיעה בגיליון: פריס 223, פרמא 3258, לונדון 208, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
בראשית מ"ט:י' (×4)	לא יסור שבט מיהודה – אין ענינו שלא יסור לעולם, כי כתוב: יולך י"י אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך (דברים כ"ח:ל"ו), והנה הם ומלכם בגולה, אין להם עוד שם מלך ושרים, וימים רבים אין מלך בישראל, והנביא לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום עוון בעבור שימלוך עליהם יהודה. אבל ענינו: שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו. וכן לא יסור מחוקק מבין רגליו, שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך ממנו יהיה, כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל, ולו חותם המלכות, עד כי יבא בנו ולו יקהת כל העמים – לעשות בכולם כרצונו, וזהו המשיח, כי השבט ירמוז לדוד שהוא המלך הראשון אשר לו שבט מלכות, ושילה הוא בנו אשר לו יקהת עמים. ולא יתכן מאמר ר' אברהם, שיהיה שילה דוד, כי לא היה ליהודה שבט קודם דוד, כי אף על פי ששבטו נכבד ונוסע בתחלה, אין שבט רק למלך ומושל, כדכתיב: שבט מישור שבט מלכותך (תהלים מ"ה:ז'), שבט מושלים (ישעיהו י"ד:ה'), שבט למשול (יחזקאל י"ט:י"ד). והכתוב הזה רומז כי יעקב המליך שבט יהודה על אחיו, והוריש ליהודה הממשלה על ישראל, והוא מה שאמר דוד: כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבית אבי בי רצה להמליך על כל ישראל (דברי הימים א כ"ח:ד'). ואמר לא יסור לרמוז כי ימלוך שבט אחר על ישראל, אבל מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות, לא יסור ממנו אל שבט אחר. וזהו שנאמר: כי י"י אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל {לעולם} לו ולבניו ברית מלח (דברי הימים ב י"ג:ה'). וענין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקדוש ברוך הוא, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים, ונתן להם מלכות שעה. ולזה רמז הכתוב שאמר: אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי (הושע י"ג:י"א), שלא נתנו לו לרצונו, ולכן לקחו בעברתו, שנהרג הוא ובניו ונפסק ממנו המלכות. והיה כל זה מפני שהיה שמואל שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי י"י ומושיע אותם, ולא היה להם לשאול מלך בימיו, כמו שאמר להם: וי"י אלהיכם מלככם (שמואל א י"ב:י"ב). והשם אמר לו: לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם (שמואל א ח':ז'), ולפיכך לא נתן להם מלכות של קיימה. ומה שאמר הכתוב: נסכלת לא שמרת את מצות י"י כי עתה הכין י"י ממלכתך אל ישראל עד עולם (שמואל א י"ג:י"ג), שאם לא חטא היה לזרעו מלכות בישראל, לא על כלם, וזה טעם: אל ישראל, אולי היה מולך על שבטי אמו, על בנימין ואפרים ומנשה, כי יהודה ואפרים כשני עממין נחשבין בישראל, או היה מלך תחת מלך יהודה. ולפי דעתי, היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה, והם היו סומכין להם על דבר אחיה הנביא שמשח לירבעם ואמר: ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים (מלכים א י"א:ל"ט), וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך, ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה, עברו על צואת הזקן ונענשו בהם, וכמו שאמר הושע: הם המליכו ולא ממני (הושע ח':ד'). וזה היה עונש החשמונים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו תורה ומצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסיד המולכים זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם, נפלו ביד אויביהם בחרב, והגיע העונש בסוף למה שאמרו ז"ל: כל דאמר מבית חשמונאי קא אתינא עבדא הוא (בבלי בבא בתרא ג'.), שנכרתו כולם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא אבדו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום. ואיפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים, ונצטוו: תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם (במדבר י"ח:ז'), ולא היה להם למלוך רק לעבוד את עבודת י"י. וראיתי בירושלמי במסכת הוריות (ירושלמי הוריות ג':ב'): אין מושחין מלכים כהנים. ר' יהודה ענתוריא על שם לא יסור שבט מיהודה. אמר רבי חייא בר' בא למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל (דברים י"ז:כ'), מה כתיב בתריה לא יהיה לכהנים הלוים (דברים י"ח:א'). הנה, שנו בכאן שאין מושחין מלכים מן הכהנים בני אהרן. ופירשו תחלה שהוא לכבוד יהודה, שאין השררה סרה מן השבט ההוא. לפיכך, אף על פי שישראל מקימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה, אין מושחין אותן שלא יהיה עליהם הוד מלכות אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו. והזכירו הכהנים, שאף על פי שהם בעצמם ראויים למשיחה, אין מושחין אותם לשם מלכות, וכל שכן שאר השבטים, וכמו שאמרו בגמרא (בבלי הוריות י"א) שאין מושחין אלא מלכי בית דוד. ורבי חייא בר אבא פירש, שהוא מנוע מן התורה שלא יהיה לכהנים הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה (דברים י"ח:א') במלכות, והוא דבר ראוי והגון.	ההוספות חסרות: פריס 220, פרמא 3258, מוסקבה 903, ההוספות מופיעות בטקסט: מינכן 138, פריס 222, ההוספה הראשונה והרביעית מופיעות בטקסט: פרמא 3255, ההוספות מופיעות בגיליון: פולדה 2, פריס 223, ההוספה הראשונה והרביעית מופיעות ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות: דיון ארוך בסיפור מנ"ך. ציטוט מתלמוד ירושלמי.
בראשית מ"ט:י"ט	גד גדוד יגודנו – פירש רבינו שלמה על דרך אנקלוס: יתנבא כי גדוד יגוד ממנו, ואותו הגדוד יגוד על עקבו, שיחזור בדרך אשר בא בו לשלום אל ארצו. והנכון: שיהיה כמו: לעלות לעם יגודנו (חבקוק ג':ט"ז). יאמר כי גדוד יגודנו תמיד, שיהיה לו מלחמות רבות. ופשט גדוד עליו בארצו, והוא יגוד אותו על עקבו, שיתגבר עליו וירדף אותו, והם ישובו על עקב בשתם. שבח אותם בגבורה וניצוח כל הבאים עליהם למלחמה. וזה כענין ברכת משה רבינו בהם: ברוך מרחיב גד כלביא שכן (דברים ל"ג:כ') – כי בעבור שירש ארץ רחבת ידים וגדולה מאד, והיא בעבר הירדן, היו באים עליהם תמיד גדודי עמון ומואב שכניו הרעים התובעים בנחלה, ופושטים עליהם, והוא כלביא שכן על טרפו, מקולם לא יירא, ומהמונם לא יחת. וזה פירוש נאה למדתיו מן הירושלמי שאמרו במסכת סוטה (ירושלמי סוטה ח':י'): גד גדוד יגודנו גיסא אתי מגייסתא והוא מגייס לה. יאמר כי הגייס יבא לאסוף חיל ולגייס עליו, והוא יגוד עליהם ויבא גדודיו בארצם. ואולי ירמוז הנביא על מלחמת יפתח הגלעדי עם בני עמון, כי בני גד יירשו כל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון (יהושע י"ג:כ"ה), והיו בני עמון באים תמיד ונלחמים באנשי גלעד, והוא במעט עבר עליהם והכה אותם ואת עריהם מכה רבה מאד (שופטים י"א:ל"ג), והיה הענין ההוא נס גדול הזכירו הנביא כאשר הזכיר דבר שמשון.	ההוספה חסרה: פריס 224, ירושלים 371, מוסקבה 903, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, מינכן 138, ההוספה מופיעה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, בהמ"ל 206, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות: ציטוט מתלמוד ירושלמי.
בראשית מ"ט:ל"ג	ויגוע ויאסף – ומיתה לא נאמרה בו. ואמרו רבותינו: יעקב אבינו לא מת (בבלי תענית ה). לשון רבינו שלמה. ולדעת רבותינו, הרי יעקב הזכיר מיתה בעצמו: הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם (בראשית מ"ח:כ"א), ואולי לא ידע בנפשו, או שלא רצה לתת כבוד לשמו. וכן: ויראו אחי יוסף כי מת אביהם (בראשית נ':ט"ו), כי להם מת הוא, או שלא ידעו הם בזה כלל. וענין המדרש הזה כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים, וזו תחופף עליו כל היום, לובשת לבושה השני, שלא יפשטנה ערומה כיעקב, או תתלבש לעתים מזומנות. ויובן הענין הזה במסכת שבת (בבלי שבת קנ"ב) ובמסכת כתובות (בבלי כתובות ק"ג.).	ההוספה חסרה: פריס 220, לונדון-ויינמן, קמברידג' 524,1, ירושלים 371, פריס 224, טורינו 11, פרמא 3535, מילנו 180, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3258, פרמא 3535, פריס 222, מינכן 138, לונדון 209, ההוספה מופיעה בגיליון: פרמא 3255, פולדה 2, פריס 223, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות: