הוספות הרמב"ן לפירושו על התורה – דברים

אדום = הנוסח הקדום (בספרד).    ירוק = הנוסח המעודכן (בא"י).

הציון שההוספה חסרה פירושו שהטקסט מופיע בכת"י בלי ההוספה.

דברים א':כ"ה-ל"ג	ויאמרו טובה הארץ אשר י"י אלהינו נתן לנו – מי הם שאמרו טובתה, יהושע וכלב. לשון רבינו שלמה מסיפרי (ספרי דברים א':כ"ה). ואני תמה, אם כן, מה הטענה הזאת עליהם, וראוי שיאמינו לעשרה יותר מן השנים. אולי טען עליהם כיון שהקב"ה הודיע אתכם שהיא ארץ טובה וגדולי השלוחים והצדיקים שבהם אף הם מעידים כן, היה לכם להאמין כי האחרים מפני מורך לב יאמרו מה שיאמרו. והנכון מה שפירשתי שם (רמב"ן במדבר י"ג:ל"ב) שכולם הודו לפני משה ואהרן וכל העדה, ואמרו: באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה (במדבר י"ג:כ"ז) – והנה כולם בהסכמה אחת בטובת הארץ, אבל בחזקת העמים ההם המסו את לבבם. ואחרי כן בראותם כי יהושע וכלב יחזקו את לבם למלחמה, באו שאר המרגלים אל בני ישראל שלא בפני משה והוציאו דבה על הארץ שהיא אכלת ישביה, וזהו: ותרגנו באהליכם (דברים א':כ"ז). וגם העם לא יזכירו בפני משה זאת הדבה כי יכחישם שלא אמרו כן בתחלה. והודו שהיא טובה וגם זבת חלב ודבש, אבל אמרו למשה: אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו (דברים א':כ"ח). ועל כן יאמר להם משה עתה, אמת הוא כדבריהם שהעם ההוא גדול ורם, אבל השם ילחם לכם ככל אשר עשה עמכם ממצרים ועד הנה. וזה טעם: ובדבר הזה אינכם מאמינים בי"י אלהיכם (דברים א':ל"ב), שאין העכבה אלא ממיעוט אמנה. ואמר עוד: ההולך לפניכם בדרך (דברים א':ל"ג), כי גם היום הזה אתם רואים שהוא המביא אתכם בארץ, כי עננו הולך לפניכם ולא תבאו בארץ אלא אחר הענן, אבל אינכם מאמינים שתהא בו יכולת להורישם. והנה כל הפרשה כפשוטה ומשמעה.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, פריס 222, פריס 224, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
דברים ב':ד'	וטעם אחיכם בני עשו – שיחוס ישראל מן אברהם, וכל זרעו אחים, כי כולם נמולים. וזה טעם: לא תתעב אדומי כי אחיך הוא (דברים כ"ג:ח'). רק בני הפילגשים, ישמעאל ומדין וכל בני קטורה, אינם באחוה מן הכתוב: כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כ"א:י"ב).	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, לונדון-ויינמן, פריס 224, טורינו 11, לונדון 209, מינכן 362, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: מינכן 137 הערות:
דברים ב':כ"ג (×4)	והעוים היושבים בחצרים עד עזה – יאמר כי העוים היושבים בערי החצרים, אשר אין להם חומה סביב, עד עזה – שהוא גבול הכנעני, כמו שנאמר: ויהי גבול הכנעני מצידון באכה גררה עד עזה (בראשית י':י"ט), הכפתורים שיצאו מכפתור השמידום והם יושבים תחתם. והנה הכפתורים שהם מבני מצרים (בראשית י':י"ג-י"ד), ואינם ממתנת אברהם, ארצם היא של ישראל מפני שהכפתורים לכדו אותה מבני כנען. והכתוב שאמר בארץ פלשתים: כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל (בראשית כ"ו:ג') – מן הטעם הזה היה, כי הארץ ההיא היתה מתחלה לבני כנען, ומפני זה הורישו ישראל בימי יהושע חמשת סרני פלשתים, העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים (יהושע י"ג:ג'), שהיו כלם יושבי גבול הכנעני בעזה ובאשקלון ובאשדוד ועקרון, ועל שם מקומם הם נקראים, כי השמידו העוים, שהיו מבני כנען היושבים בגבול הכנעני מצידון באכה גררה עד עזה, וישבו תחתם. וצידון גם הוא לפלשתים, כמו שכתוב: וגם מה אתם לי צור וצידון וכל גלילות פלשת (יואל ד':ד'). ועל דעתי: העוים הם החוים, כי המנהג בכתוב שיחליפו השמות, כאשר אמרנו (רמב"ן דברים ב':י'), בהיותם מורים על ענין אחד, והנחש יעות עצמו בדרך. ובבראשית רבה (בראשית רבה כ"ו:ז'): אמר ר' אלעזר ברבי שמעון שהיו בקיאין בעפרות כנחש, בגלילא צווחין לחויא עויא. ונהגו בו חכמים לקרותו עכנה, ולקרותו חכינא. ואמרו (רות רבה ה':ו'): ויעתר לו וישמע תחנתו (דברי הימים ב ל"ג:י"ג) – ואמר רבי לוי: בערביא צווחין לחתירה עתירא. ואמרו (איכה רבה ב':ב'): איכה יעיב באפו י"י (איכה ב':א') – אמר רבי חמא בר' חנינא איך חייב י"י ברוגזיה, אית אתרא דצווחין לחייבא עיבא. חוקים עוקים. ומורגל הוא בלשון, ומה עייא אומר בדבר זה על רבי חייא. וכן נהגו רבותינו לומר: הסח הדעת, והוא בלשון אחר: היסע הדעת, ובירושלמי לעולם: היסע, ובמשנה: והסיע את לבו מלאכול. וכן אמרו מפרשים בעושו ובאו כל הגוים (יואל ד':י"א), שהוא כמו חושו. ובמכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל שמות י"ב:י"ג): ר' יאשיה אומר: אל תיקרי ופסחתי אלא ופסעתי, שהמקום מדלג על בתי בני ישראל וכו', עשאו מלשון פסיעות בחילוף חי"ת בעי"ן. ועתה השלים להודיענו כל ארץ החוי שאבדה מהם, כי ממנה לעשו והיא אסורה לנו, וממנה לכפתורים ונקח אותה מהם. ובבראשית רבה (בראשית רבה כ"ו:ז') מצאתי: כי העוים הם רפאים, אמרו בפסוק: הנפילים היו בארץ (בראשית ו':ד') – רפאים הם עוים, רפאים שכל מי שרואה אותם לבו רפה כשעוה, עוים שהיו בקיאים בעפרות כנחש וכו'. ועוד אמרו שם (בראשית רבה מ"ד:כ"ג): במתנתו של אברהם, רבי דוסתאי בשם רבי שמואל: לפי שאינו מזכיר כאן חוי, לפיכך הוא מביא רפאים תחתיהם. וכאשר עיינתי בזה מצאתי כי הדבר אמת ויציב ונכון וקיים, כי הששה גויים שירשו ישראל שהזכירם משה רבינו להם, כמו שאמר: ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי שבעה גוים גדולים ועצומים (דברים ז':א'), והששה מאלו נזכרים במתנתו של אברהם, והחוי לא נזכר שם, ועל כל פנים הוא הרפאים או מן קיני קניזי וקדמוני. ורבותינו (בראשית רבה שם) כולם אומרים כי קיני קניזי וקדמוני לא נחלום ישראל, ועתיד להנחילם להם, ובהם נאמר: ואם ירחיב י"י אלהיך את גבולך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך (דברים י"ט:ח'). וכן לא הוזכר בשום מקום שנחלום בימי יהושע. אם כן, הרפאים שנתן לאברהם הוא החוי שהוא הבן הששי לכנען (בראשית י':י"ז), ואביו קרא לו חוי ובימי אברהם כנו לו רפאים.	ההוספות חסרות: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, לונדון-ויינמן, פריס 224, טורינו 11, לונדון 209, מינכן 362, ההוספות מופיעות בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, ההוספות מופיעות בגיליון: ההוספות מופיעות ברשימות ההוספות: _ הערות: ציטוט מתלמוד ירושלמי.
דברים ג':ט'	צידונים יקראו לחרמון שריון – ובמקום אחר הוא אומר: עד הר שיאון הוא חרמון (דברים ד':מ"ח), הרי אלו ארבע שמות, להגיד שבח ארץ ישראל שהיו ארבע מלכויות מתפארות בכך, זה אומר: על שמי יקרא, וזה אומר: על שמי יקרא. לשון רבינו שלמה מדברי אגדה (ספרי דברים י"א:י'). ויתכן שיהיה השבח הזה כך, אבל עיקר הכתוב לומר כי צידונים, בני בכור כנען, יקראו לחרמון שריון בהיותו בידם מלפנים, והאמורי היושב בה עכשיו, אשר מהם ילכדו אותו ישראל, יקראו לו שניר, והוא שלג בלשון כנען, כמו שרבינו שלמה מעיד עליו, וכן תירגם אנקלוס. ובעבור שהוא הר השלג, ומפני הקרירות יהיה חרם, יקרא חרמון, והוא לו שם כנוי, ואולי גם שריון בלשון צידונים שם שיורה על כך, ושם ההר שיאון. והכתוב שאמר: מראש שניר וחרמון (שיר השירים ד':ח') יקראנו בשני כנויין, מראש השלג והחרם, או, טעמו: מראש שניר, ומכל ההר. וכן מה שאמר בדברי הימים: ובני חצי שבט מנשה ישבו בארץ מבשן עד בעל חרמון ושניר והר חרמון המה רבו (דברי הימים א ה':כ"ג), גם כן פירושו: ושניר וכל ההר, שהוא הר חרמון. אבל בעל חרמון (דברי הימים א ה':כ"ג) – עיר או מגדל קראו לו בעל, או שהיה שם נעבד אחד מן הבעלים. ויתכן שאחרי היות ישראל בארץ, הוחלפו השמות קצת, והיה ההר ההוא גדול, וקראו לו לחלק הגבוה אשר בראשו: שניר, ולחלק השני: חרמון. או, הם הרים אחרים קראו להם כן אחר התורה, ורבים הם, וכן: וחרמונים מהר מצער (תהלים מ"ב:ז').	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, לונדון-ויינמן, פריס 224, טורינו 11, לונדון 209, מינכן 362, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
דברים ד':ו'-ח'	ואמר כי בחוקים ובמשפטים תועלות גדולות שהם תפארת לעושיהם מן האדם, ואפילו שונאיהם ישבחו אותם בהם. ועוד, שהם תועלת גדולה שאין כמותה, שהשם יהיה קרוב להם בכל קראם אליו, וגם העמים יתבוננו בזה, וידעו כי החקים נעשים בחכמה ובינה לקרבה אל האלהים וייראו מהם, וזהו שאמר: כי מי גוי גדול. ועוד, שהחקים והמשפטים בעצמם הם צדיקים וישרים וטובים ביישוב העם והמדינות.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
דברים ד':כ"ח	ועבדתם שם אלהים – משאתם עבדים לעובדיהם, אתם עובדים להם. לשון רבינו שלמה. וכבר פרשתי סודו, כי היושב בחוצה לארץ כאלו עובד עבודה זרה ומעשה ידי אדם מלמעלה למטה, כמו שהזכרתי בסדר אחרי מות (רמב"ן ויקרא י"ח:כ"ה). וטעם ולא יאכלון ולא יריחון – לומר שהם אבן דומם כאשר היו מתחלה, אין בהם רוח חיים כלל אפילו כחיי האדם. כי מתחלה אמר: לא יראון ולא ישמעון, לומר שאיננו אלוה ולא יראה בעני עובדיו, ולא ישמע תפלתם ומצרתם לא יושיעם, וחזר ואמר שאפלו חיים גרועים כחיי האדם אין בהם, והנה העושה אותם נכבד מהם. או יהיה טעם הכתוב כנגד כבוד עליון, לומר: אשר לא יראון בצרת עובדיהם, ולא ישמעון תפלתם, ולא יאכלון – שלא תצא אש מלפניהם ותאכל את קרבנותם, ולא יריחון בריח ניחוחיהם, ותפש הכתוב לשון סתם שאין בהם החושים האלו כלל.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
דברים ה':ט"ו	וטעם על כן צוך לעשות את יום השבת – צוך שתעשה כן ביום השבת. כך פירש ר' אברהם. ואיננו נכון, ואנו אומרים בקידוש היום: כי יום זה תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים, כאשר נאמר בו: זכר למעשה בראשית. והרב אמר במורה הנבוכים (רמב"ם מו"נ ב':ל"א) כי המאמר הראשון הוא כבוד היום והדורו, וכאשר אמר: על כן ברך י"י את יום השבת ויקדשהו (שמות כ':י'), ועל זה הזכיר טעם: כי ששת ימים עשה י"י. אבל בכאן יזהיר אותנו לשמור השבת בעבור היותנו עבדים במצרים, עובדים כל הימים על כרחינו, ולא היתה לנו מנוחה, והוא יצוה עתה לשבות ולנוח כדי שנזכור חסדי הבורא עלינו בהוציאו אותנו מעבדות למנוחה. והנה בשבת בכללה שני טעמים, להאמין בחדוש העולם שיש לו אלוה בורא, ולזכור עוד החסד הגדול שעשה עמנו שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו להיות לו לעבדים. גם זה אינו מחוור אצלי כי בהיותנו שובתים ולא נעשה מלאכה ביום השביעי, אין לנו בזה זכרון ליציאת מצרים, ואין לרואה אותנו בטלים מן המלאכה ידיעה בזה, רק היא כשאר כל המצות. אבל יהיה בו זכר למעשה בראשית שנשבות ביום ששבת השם וינפש. והראוי יותר לומר כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול, כאשר פרשתי בדבור הראשון (רמב"ן שמות כ':ב'), על כן אמר בכאן אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החדוש והחפץ והיכולת, תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהיא לך לראיה ולזכות. והנה השבת זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים זכר לשבת, כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית. וזה טעם: על כן צוך י"י אלהיך לעשות את יום השבת. והנה לא פירש כאן טעם השביתה כי ששת ימים עשה י"י וגו' שכבר הוזכר זה פעמים רבות בתורה, אבל אמר בקצרה: ויום השביעי שבת לי"י אלהיך (דברים ה':י"ג), שהוא יתברך שבת בו וינפש. ובאר להם כי מיציאת מצרים ידעו שהוא אמר והיה העולם ושבת ממנו. ועל דרך האמת: נוכל עוד להוסיף בזה כי הדבור הזה בשמור ליראה את השם הנכבד והנורא, ועל כן יצונו שנזכור את היד החזקה והזרוע הנטויה שראינו ביציאת מצרים וממנו לנו היראה, כמו שאמר: וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה י"י במצרים וייראו העם את י"י (שמות י"ד:ל"א) ועל כן צוך י"י אלהיך לעשות את יום השבת, שתהא כנסת ישראל בת זוג לשבת, כנרמז בדברי רבותינו (בראשית רבה י"א:ח') והמשכיל יבין.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
דברים ז':י"ג	וטעם ואהבך – כאשר תעשה המשפטים לאהבת השם, גם הוא יאהוב אותך. ויתכן שיהיה ואהבך יוצא, שיאהיב אותך למשפחות הנשפטים, ולא ישנאך עליהם. וברכך – שלא תאונה אליך רעה בעבור המשפט. והרבך – שלא תמעט באבדן העוברים, אפילו יהיו תמיד או רבים כאנשי עיר הנדחת.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
דברים ז':כ"ב (×2)	לא תוכל כלותם מהר – יבטיח שהשם יכריתם כולם, וישלח בהם את הצרעה להאביד הנשארים והנסתרים, והנה כולם יאבדו. אבל אמר שלא יכלה אותם במלחמה ביום אחד, ולא שיגרשם מן הארץ בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה. והוסיף עוד להבטיח שלא יהיו אלה הנשארים רובם, אבל השם יהומם מהומה גדולה ורובם יאבדו מיד מהר ביד ישראל. וכן אמר: הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך והורשתם והאבדתם מהר (דברים ט':ג') – שיאבדו רובם במהרה, לא שיכלו עד אשר תפרה ונחלת את הארץ. ואמר: ונתן מלכיהם בידיך והאבדת את שמם (דברים ז':כ"ד) – עד שלא יהיה להם שם על פני חוץ, וכל הנצב בפניהם ישמידו. וזה כענין שבא ביהושע: כי מאת י"י היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם (יהושע י"א:כ'), ולא נשאר להם מלך בארץ כי כל מלכיהם נפלו.	ההוספות חסרות: פולדה 2, פריס 220, שתי ההוספות מופיעות בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, רק ההוספה הראשונה מופיעה בטקסט: רק ההוספה השנייה מופיעה בטקסט: שתי ההוספות מופיעות בגיליון: רק ההוספה הראשונה מופיעה בגיליון: רק ההוספה השנייה מופיעה בגיליון: ההוספות מופיעות ברשימות ההוספות: _ הערות:
דברים ח':ז'	וטעם ארץ נחלי מים – שהיא כגן רוה, לא שישקוה מהם ברגל כארץ מצרים, כאשר יאמר עוד: למטר השמים תשתה מים (דברים י"א:י"א). ופירש: כי עיינות ותהומות יוצאים בבקעה וגם בהר, ומשם יזלו בה נחלים. ושיעור הכתוב: עיינות, ועיינות תהומות, כמו: בעזוז עינות תהום (משלי ח':כ"ח), מעיינות תהום רבה (בראשית ז':י"א). והענין: כי יש מן המעיינות שנֺזלים מתמצית לחות ההרים מן הגשמים שנבלעים בתוכם או מן האידים העולים להם, והם שקרא: עיינות, כמו: אל כל מעייני מים (מלכים א י"ח:ה'), למעיינו מים (תהלים קי"ד:ח'). ויש מהם שיוצאים ממקור התהום, והם שקראם: תהומות, כלומר מעיינות תהומות. ואמר כי משניהם בבקעה וגם בהר.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, פריס 224, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
דברים ח':ט'	וטעם אשר אבניה ברזל – כי במקום אשר תחשוב ששם אבניה, תמצא הברזל, כי מעפרה יוקח. ובשרם כי בארץ ישראל מחצב נחשת וברזל שהם צורך גדול ליושבי הארץ, ולא תחסר כל בה, אבל מוצא הכסף והזהב איננו חסרון בארץ. ובתרגום ירושלמי ראיתי: דאבניה ברירן היך פרזלא. רצונו לפרש שהכתוב משבח הארץ שימצאו בה מחצבים מאבנים גדולות, אבנים יקרות, אבני גזית, לבנות מהם בתים וחומות ומגדלים, לא כארץ מצרים וארצות רבות שהם שכני בתי חומר ונעשים ליושביהם קבריהם.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, פריס 224, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: מינכן 137 הערות: מידע גיאוגרפי שנתגלה לרמב"ן בהגיעו לא"י. ציטוט תרגום ירושלמי.
דברים ט':ג'	וטעם הוא ישמידם והוא יכניעם – כמו: הוא יכניעם והוא ישמידם. ענין שפלות, מן: הראית כי נכנע אחאב מלפני (מלכים א כ"א:כ"ט), או: אז יכנע לבבם הערל (ויקרא כ"ו:מ"א), וכן כולם. והטעם כי היו העמים ההם יראים מאד מישראל, ובלב רגז ורוח שפלה ורפיון ידים היו יוצאים אליהם למלחמה, כמו שאמר: ויהי כשמוע כל מלכי האמרי {וגו'} וכל מלכי הכנעני {וגו'} וימס לבבם ולא היה בם {עוד} רוח מפני בני ישראל (יהושע ה':א'). ויתכן כי הוא ישמידם ירמוז אל גוים גדולים, ויכניעם – ירמוז אל בני ענקים, כי עם כל תקפם וגבהם נכנע לבם יותר משאר העם, ולא יצאו למלחמה כלל, אבל היו נחבאים בהרים ובערים הבצורות, כמו שאמר: ויבא יהושע בעת ההיא ויכרת את הענקים מן ההר מן חברון ומן דביר {מן ענב} ומכל הר יהודה ומכל הר ישראל עם עריהם החרימם יהושע (יהושע י"א:כ"א) – כלומר בעריהם. וכן: וילך יהודה אל חברון ויכו את ששי ואת אחימן ואת תלמי (שופטים א':י').	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, פריס 224, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: מינכן 137 הערות:
דברים י':א'	בעת ההיא אמר י"י אלי פסל לך – אחר שהתנפלתי לפני י"י את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה נתרצה אלי שיכתוב לוחות שניות. אבל היו הראשונות מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים, ובאלו צוה אותי שיהיו מחצב ידי והמכתב יהיה כמכתב הראשון באצבע אלהים. וטעם: ועשית לך ארון עץ – שתשים הלוחות בתוכו בעת שתרד. והיה הארון הזה כולו עץ הוא, והמכסה אשר עליו מלמעלה כמנהג בכל הארונות, היו הלוחות שם עד שנעשה המשכן, ואז עשו הארון המצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב טהור. ולא אמר לו כן בלוחות הראשונות לפי שהיה גלוי לפניו שישברם. וטעם: ויהיו שם כאשר צוני י"י (דברים י':ה') – שהיו שם עד שנעשה המשכן שצוני: ונתת את הכפרת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך (שמות כ"ה:כ"א). וזהו הטוב והישר בפסוקים האלה. וכתב רבינו שלמה: ולא זהו ארון שעשה בצלאל, שהרי לא נתעסק במשכן אלא לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה משכן ואחר כך ארון וכלים. נמצא זה אחר היה. וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה, ואותו שעשה בצלאל לא יצא במלחמה אלא בימי עלי ונענשו עליו ונשבה. זה לשון הרב, ודברי אגדה הם שמצא בתנחומא בפרק. ויש לשאול: ואחר שהוציא משם הלוחות ונתנם בארון שעשה בצלאל מה היה בזה, ולמה הוא יוצא עמהם במלחמה. ואומרים ששברי לוחות היו שם וכן באגדה. אבל דברי יחיד הם, כך שנינו במסכת שקלים (ירושלמי שקלים ו':א'): תניא רבי יהודה בר' אלעאי אומר: שני ארונות היו עם ישראל במדבר, אחד שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו וכו' ורבנין אמרי ארון אחד היה, פעם אחת יצא בימי עלי ונשבה. ודעת רבותינו בכל מקום בתלמוד (בבלי ברכות ח', בבלי ב"ב י"ד) אינו כן הוא אלא לוחות ושברי לוחות מונחין בארון. ועוד אנה יעמוד הארון הזה עם הלוחות הראשונות כל ימי המדבר, כי במשכן בבית קדשי הקדשים לאחר הפרכת אין שם שני ארונות. וכן שלמה לא הכניס במקדש לבית קדשי הקדשים אלא ארון אחד (מלכים א ח':ו'-ט'). אבל הארון הזה של משה כשנעשה ארונו של בצלאל גנזוהו כדין תשמישי קדושה. וזהו הנכון על דעת רבותינו. כי על דרך הפשט יתכן כי ועשית לך ארון עץ – ירמוז לארון שעשה בצלאל. וזה כי מתחלה נצטוה משה על המשכן וכליו והיתה המצוה הראשונה שם: ועשו ארון עצי שטים (שמות כ"ה:י'), כי היא עיקר הכונה בכל המשכן, להיות השם יושב הכרובים. ואחרי כן עשו את העגל, וכאשר נתרצה השם למשה ואמר לו שיכתוב על הלוחות האלו כמכתב הראשון, צוהו בקצרה שיעשה ללוחות האלה ארון עץ, הוא המצווה בו ללוחות הראשונות. והנה הזכיר לו המצוה הראשונה שבענין המשכן ושהכל תלוי בה, ומזה למד משה לעשות כל המשכן וכליו כאשר נצטוה מתחלה. ויהיה פירוש: ויהיו שם כאשר צוני י"י (דברים י':ה') – שהיו שם לעד לעולם כאשר צוהו י"י מתחלה: ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ונועדתי לך שם ודברתי אתך (שמות כ"ה:כ"א-כ"ב). והנה ברדתו, הניח הלוחות באהל מועד עד שיעשה הארון והמשכן, כי אלו לא שיבר הלוחות הראשונות, באהל יהיו עד עשות בצלאל הארון. וכן שברי לוחות על כרחנו שם היו כי לא החזירם עמו להר. וכראיה לזה שלא הזכיר משה זו הצואה בסדר כי תשא, כי שם הזכיר ארון בצלאל בפירוש, וכאן לא הזכיר המשכן וכליו כי הם הרואים אותו, ולפיכך הזכיר זה בקצרה. ואל יקשה בעיניך שאמר: ואעש ארון עצי שטים ואפסול שני לוחות אבנים (דברים י':ג'), כי השלים ענין הארון כאחד, כי הנה צוהו השם: פסל לך, ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ – שיעלה תחלה בלוחות, ואחרי כן יעשה ארון עץ, אבל האריך לומר: ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון (דברים י':ב'), לומר שיהיו כראשונות במכתב, וראוי שיהיו בארון המצווה בראשונות, שאועד שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי. ולכך השלים: ואעש ארון (דברים י':ג') – להשלים המצוה והמעשה בקצרה, ואחרי כן שב להאריך במוקדם. וטעם: ואפן וארד מן ההר ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי (דברים י':ה') – שעשיתיו ברדתי, ויהיו שם – לעד, כאשר צוני י"י – להיות כבודו שוכן בתוך בני ישראל.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: מינכן 137 הערות: ציטוט מתלמוד ירושלמי.
דברים י"א:ד'	אשר הציף את מי ים סוף ויאבדם י"י – לא הבינותי טעם עד היום הזה, כי כל המתים בים אובדן עולם הם אובדים. ויתכן שהוא חוזר לסוסיו ולרכבו, שאבד סוס ורכב ממצרים בכל הדור ההוא, כי כל סוס ורכב וכל פרש אשר במצרים הוציא עמו ואבדו כולם, והיתה ממלכה שפלה בלא רכב וסוס וחיל ועיזוז. ור' אברהם אמר: שלא קמו עוד בניהם תחתיהם להיות כמותם. רצונו לומר כי השם איבד הרודפים בים ואבד במצרים זרעם ולא נשאר להם שם ושאר, כי הם הרשיעו יותר מכל מצרים לרדוף אחרי גאולי י"י, אבל זה לא נזכר בתורה.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: מינכן 137 הערות: השווה ריב"ש.
דברים י"א:כ"ט	ונתת את הברכה על הר גריזים – כתרגומו: מברכיא, את המברכים. על הר גריזים – לשון רבינו שלמה. ואיננו כן כפי פשוטו, כי עדיין לא צוה במברכים. אלא פירושו: כי אנכי נותן לפניכם דרך ברכה ודרך קללה. וטעם: לפניכם (דברים י"א:כ"ו) – שתבררו לכם מהן מה שתרצו, והודיע שתהיה לכם הברכה כאשר תעשו המצות, והקללה אם לא תקימו אותן. וזה כאשר אמר עוד: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו' (דברים ל':ט"ו). ואחר כך אמר בכאן שיתנו הברכה הזאת אשר הוא אומר להם על הר גרזים, והקללה על הר עיבל, והנה היא נתינה בפה. וכן: ונתן אותם על ראש השעיר (ויקרא ט"ז:כ"א) כדברי ר' אברהם. והנה אמר בכאן בדרך האזהרה שיתנו הברכה על הר גרזים לברך את העם אם ישמעו אל מצות י"י, והקללה על הר עיבל לאמר: ארור אשר לא ישמע אל המצות ויסור מן הדרך אשר צוה השם. והיה איפשר שיתנו כל השבטים הברכה וכולם הקללה, או שיאמרו הלוים הכל, או איש אחד משמיע לכולם. ואחר כן שב לבאר שם: אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים, ואלה יעמדו על הקללה, ואמר: וענו הלויים (דברים כ"ז:י"ב-י"ד), ופירש כל הענין. כי בכאן מפני אזהרתו אשר אמר: ראה נתתי וגו', הזכיר מקצת המצוה, וחזר לבאר אותה במקומה. ויתכן שהיה הר גריזים לדרום שהוא הימין, והר עיבל לצפון, כי מצפון תפתח הרעה (ירמיהו א':י"ד).	ההוספה חסרה: מילנו 180, לונדון 208, פרמא 3535, בהמ"ל 869 ההוספה מופיעה בטקסט: פריס 222, מינכן 137, פולדה 2, פריס 220, פריס 223, לונדון-ויינמן, פריס 224, קמברידג' 524,2, טורינו 11, לונדון 209, מינכן 362, פרמא 2978, בהמ"ל 870, ירושלים 371, המבורג 51, לונדון 211, לונדון 212, דפוס ליסבון ההוספה מופיעה בגיליון: פרמא 3255, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות: על פי הממצא בכתבי היד, ייתכן שמשפט זה הוא מהרובד המקורי של הפירוש, ורמב"ן מחק אותו כשהגיע לא"י. וצ"ע.
דברים י"ב:כ"ב (×2)	אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו – הוא כמו שיפרש: הטמא והטהור יחדו, כי מפני שצוה במדבר שלא יאכלו בקר וצאן רק בזבחי שלמים, ומוזהר בהם: כי הנפש אשר תאכל מזבח השלמים אשר לי"י וטומאתו עליו ונכרתה (ויקרא ז':כ'), אמר בכאן שיאכל בכל אות נפשו בחולין, ושיאכלנו עם הטמא בקערה אחת, כאשר הם אוכלים במדבר הצבי והאיל שאינו קרב על המזבח. ואין הטעם בכצבי וכאיל – שיאכל חלב החולין כאשר יאכל חלב הצבי והאיל, כי לא יזכיר רק האיכות: כענין שאתם אוכלין הצבי והאיל תאכלו הבשר אשר תזבחו בכל מקום, ולא אמר: כל אשר יאכל בצבי ובאיל יאכל בו. ולכך יפרש בכל מקום: הטמא והטהור יחדו יאכלנו כצבי וכאיל (דברים י"ב:כ"ב, ט"ו:כ"ב), ולא יאמר בשום מקום: יאכלנו כצבי וכאיל בלבד, כדי שלא יהא גם החלב בכלל. וטעם אך – אזהרה מפני כי מתחלה היה אסור לאכול רק השלמים השחוטין במשכן, ועתה כשהתיר לשחוט ולאכול בשעריך בכל אות נפשך יהיה במשמע שיאכל אפילו חולין וגם קדשים כאשר בראשונה שיקריבם שם בבמה, ועל כן הזהיר: אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו – שלא תקריב ממנו לא חלב ולא דם, ולא תנהג בהם דרך קדשים, ולא תזהיר מהם הטמאים כלל. והוצרך להזכיר: רק הדם לא תאכלו (דברים י"ב:ט"ז) מפני טעמים רבים כי מתחלה שאמר באיסור הדם: ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם (ויקרא י"ז:י"א), והיה במשמע הזה שהדם שאינו מכפר בבהמה לא יאסר, על כן הוצרך לאוסרו בביאור. אבל בחלב לא הזכיר באיסורו כן, ואין כל הקרב מן האמורין אסור, ולא כל שאינו קרב מותר, כאשר כתבתי במקומו (רמב"ן ויקרא ג':ט'). ועוד, כי כיון שצוה בכאן שנשחוט והזהיר שנאכל באיכות הצבי והאיל, היה במשמע שנכסה הדם כאשר צונו בצבי ובאיל (ויקרא י"ז:י"ג), ועל כל פנים הוצרך להתיר שנשפוך הדם כמים בלא כסוי. וזה טעם: על הארץ (דברים י"ב:כ"ד), לא בארץ, שיכסנו בעפר. וכיון שהוצרך להזכיר היתר הדם, הקדים לבאר איסורו. ועוד, נתירא הכתוב שלא ידונו בדם בעבור כי במדבר בעת שהיו כל בקרם וצאנם שלמים היה הבשר אסור עד שיזרק הדם על המזבח, כי כן הדין בקרבנות, והנה הדם בהם מעכב באכילת הבשר, וצוה מן הצבי והאיל בעבור שאינם קרבים שנכסה את דמם בעפר, וכן מן העוף, בעבור שאין העוף קרב לשלמים, ואם כן היה מחוייב בבקר של בשר תאוה שנכסה אותו או שנאכלהו עם הבשר בנחירה, ולא יראה על פני השדה, כי ראוי היה שיהא מותר לאכלו בפני עצמו ממה שישפכנו על הארץ, שלא יזבחו את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם. על כן אמר שיזבח הבקר והצאן, ולא יאכל הדם עם הבשר בנחירה או באבר מן החי, וישפוך הדם על הארץ, ולא יחוש לו, אבל לא יאכלנו לא בפני עצמו ולא עם הבשר בנחירה ולא באבר מן החי. ומן הטעם הזה הוצרך להזכיר כן פעם אחרת בבכור בעל מום (דברים ט"ו:כ"ג) מפני שהיה מתחלה הדם למזבח, והוצרך עתה לומר כשהוא בעל מום שלא ינהגו קדושה בדמו, וגם לא היתר, אבל ישפכנו כמים ולא יאכלנו. והנראה בעיני בטעם הענין הזה כי מתחלה בהיותם במדבר יליל ישימון ושעירים ירקדו שם, והיו כולם יוצאי מצרים הרגילים בהם, אסר להראות הדם על פני השדה ולזבוח כלל, רק לפני משכן י"י, להרחיק אותם מן החטא ההוא. אבל בבואם בארץ, והוצרך להתיר בשר תאוה מפני הרחק המקום, לא חשש אם ישפכו בביתם דם הבקר והצאן על הארץ. אבל בדם החיה ועוף אשר יצוד בשדה וביער, והמנהג לשחטם שם ולהביאם שחוטים אל הבית, השאיר המצוה כאשר היתה לכסות דמם בעפר שלא יקריבנו לשעירים. ומדרש רבותינו (ספרי דברים י"ב:כ"ג) ברק חזק לבלתי אכל הדם (דברים י"ב:כ"ג), ולא תאכלנו למען ייטב לך (דברים י"ב:כ"ה), מדרש יפה ונאות ללשון הכתוב: שהיו להוטים אחריו מאד על כן הוצרך לכל האזהרות האלה, וכל שכן שהוצרך להזכיר איסורו אף על פי שלא הזכיר איסור החלב. ובאמת שדבר רבותינו בזה מספיק לטעם רבוי האזהרות שהכתוב מזהיר ממנו. אבל הלשון שאמר: רק חזק לבלתי אכול הדם, איננו מתיישב לי בכל זה, כי מה חוזק ואומץ יש בהזהר מן הדם, והראוי שיאמר לחומרו: השמר לך לבלתי אכול הדם. ומצינו לשון חוזק במצות שאמר הקב"ה ליהושע: רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי (יהושע א':ז'), וכן אמר יהושע לישראל: וחזקתם מאד לשמור לעשות ככל הכתוב בתורת משה (יהושע כ"ג:ו'). וזה כלל במצות כולן, ולשמור ירמוז ללא תעשה, ולעשות ירמוז למצות עשה. אבל במצוה אחת לא נמצא כן, ומה צורך לחזוק בשב ואל תעשה ממצות לא תעשה אחת. אבל נראה לי כי הזכיר בה חזוק מפני הענין אשר ממנו: דבקו בדם במצרים, כי היו זובחים את זבחיהם לשעירים תמיד, כמו שכתוב: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם (ויקרא י"ז:ז'), וכתיב: יזבחו לשדים לא אלוה (דברים ל"ב:י"ז). והיתה העבודה ההיא באכילה מן הדם, כי היו מקבצין הדם לשדים והם אוכלים עליו וממנו, כאלו הם קרואים לשדים לאכול על שולחן השדים ההם ומתחברים עמהם. וכבר נזכר זה בספר מורה הנבוכים (רמב"ם מו"נ ג':מ"ו). ולא שיהיה זה עיקר טעם איסור הדם, כי הכתוב מפרש טעמו: כי הדם הוא הנפש, כאשר פרשתי בסדר אחרי מות (ויקרא י"ז:י"א), אבל מזה היו שטופין בו והיו רדופין אחריו מאד. והנה היו מתנבאים בו ומגידים עתידות, ולכך בא הכתוב והזהיר שאם ישמע מאוכלי הדם דבר עתיד ובא האות והמופת לא יפתה לבו, אבל יחזיק בתומתו ובאמונת השם ית'. ואל יאכל מן הדם בשום ענין, ואל יכסה המעשה ההוא בשום ענין, מדבריהם לא יירא ומפניהם אל יחת, כי הבל המה מעשה תעתועים, הזהיר בכאן כענין המוזהר בנביא השקר מפני הטעאתו.	ההוספות חסרות: פולדה 2, פריס 220, שתי ההוספות מופיעות בטקסט: לונדון 211, לונדון 212, דפוס ליסבון רק ההוספה הראשונה מופיעה בטקסט: לוצקי 870 רק ההוספה השנייה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, שתי ההוספות מופיעות בגיליון: רק ההוספה הראשונה מופיעה בגיליון: פרמא 3255, רק ההוספה השנייה מופיעה בגיליון: ההוספה השנייה מופיעה ברשימות ההוספות: מינכן 137 הערות:
דברים י"ג:ב' (×3)	כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום – יקראנו הכתוב נביא על פי עצמו, שיאמר הוא: השם דבר עמי בהקיץ ואני נביאו שלוח לכם שתעשו כן. ויתכן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת, כי בנפשות בקצת האנשים כח נבואי ידעו בו עתידות, לא ידע האיש ההוא מאין יבא לו, אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר: ככה יהיה לעתיד בדבר פלוני. ויקראו לו הפילוסופים: כֵהׅין, ולא ידעו סיבת הענין, אך הדבר נתאמת לעיני רואים. אולי הנפש, בחידושה, תדבק בשכל נבדל תתכוין בו. והאיש הזה יקרא נביא, כי מתנבא הוא, ועל כן יבא האות והמופת אשר יאמר. ונתן אליך אות או מופת – ענין אות הוא סימן על דבר שיהיה אחרי כן בדמיונו, כענין שנאמר: איש על דגלו באותות (במדבר ב':ב'). כי כשיאמר הנביא: דבר פלוני עתיד להיות לדמיון שיהיה אחריו כך, יקרא אות, כמו שנאמר: לכן יתן י"י הוא לכם אות (ישעיהו ז':י"ד) שהאל עמנו, משם בן אשת הנביא. והמלה נגזרת מן: אתה. והמופת – יאמר על דבר מחודש שיעשה לפנינו בשנוי טבעו של עולם, כענין שנאמר: לדרוש המופת אשר היה בארץ (דברי הימים ב ל"ב:ל"א), ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש (יואל ג':ג'). והיא מלה מקוצרת: מופלית, כמו: כל שרית ישראל (דברי הימים א י"ב:ל"ט). וישאילהו הלשון לדבר שהוא חוץ מן המנהג, כמו שאמר: והיה יחזקאל לכם למופת (יחזקאל כ"ד:כ"ד), ואמר: ותדבר ולא תאלם עוד והיית להם למופת (יחזקאל כ"ד:כ"ז), כי מעשיו פלא בעיני הרואים, כדרך: ותרד פלאים (איכה א':ט'). וכן: אתיא ותמהיא, אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין (דניאל ג':ל"ב-ל"ג) – האותות והמופתים, כי הפלא והתמה ענין אחד. והיו ביציאת מצרים אותות, והם הדברים שיאמר להם מתחלה: למחר יהיה האות הזה (שמות ח':י"ט), והיו שם מופתים, שיעשו בחידוש בלי שיקדימו להודיע בו. וכן: מה אות כי אעלה בית י"י (ישעיהו ל"ח:כ"ב), שיקדים להודיעו, ואמר באות ההוא בעצמו: לדרוש את המופת אשר היה בארץ (דברי הימים ב ל"ב:ל"א) – לדעת החידוש ההוא איך נתחדש אצלם. וכן המטה אשר נהפך לנחש קראו: אות, כאשר הודיע בו לישראל (שמות ד':י"ז), וקראו: מופת כאשר עשאו לפני פרעה לחידוש (שמות ד':כ"א). וכן: כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף שלש שנים אות ומופת על מצרים ועל כוש (ישעיהו כ':ג') – כי היה בדבר אות מגיד על מה שיאתה, ופלא במנהג שילך הנביא ככה. אם כן, פירוש ונתן אליך אות או מופת שיאמר: אני הנביא השלוח אליכם שתעבדו עבודה זרה פלונית, וזה לכם האות, כי למחר יבוא הארבה החסיל והגזם, או יתן להם מופת, שישליך לפניהם מטה ויהי לתנין. ובסיפרי (ספרי במדבר ו':ג') אמרו: אות הוא מופת ומופת הוא אות, אלא שדברה תורה שתי לשונות. אולי כונתם לומר שאין חלוק בין שניהם בדינם, ודי היה להזכיר האחד, אלא שרצתה התורה להפליג בענין, ולהזכיר כל הלשונות לומר כל אות ואות שיתן אליך, מכל אותות שבעולם. והאיש הזה שיקרא עצמו נביא ויצוה לעבוד עבודה זרה, על דרך הפשט נביא העבודה זרה הוא, שיאמר: צלם פעור שלחני אליכם שהוא האלהים, ויצוה שתעבדוהו בכך וכך, והוא שאמר בו הכתוב עוד: ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת (דברים י"ח:כ') – כי כל מתנבא בשם אלהים אחרים לעבוד אותם יתנבא כי הם לו לאלהיו, והזכירו שם עם נביאי השקר. אבל העולה מדברי רבותינו (בבלי סנהדרין צ'.), כי זה הנביא הנזכר בכאן מתנבא בשם י"י, יאמר:השם הנכבד שלחני שתעבדו לפעור כי הוא השותף עמו במעשה בראשית, או שהוא גדול מכל האלהים לפניו ורוצה שיעבדו אליו. והם ז"ל הזכירו כי אפילו יאמר שיעבדו לעבודה זרה אפילו שעה אחת בלבד, כגון שיאמר: עבדו לפעור היום הזה בלבד ותצליחו בדבר פלוני, כי כן הרצון לפני השם הנכבד, הוא חייב מיתה, וגם כן הוא זה כפשוטו של מקרא. והנה צוה הכתוב שלא נשמע למתנבא בשם י"י לעבוד עבודה זרה כלל, ולא נביט באותות ובמופתים שיעשה, והזכיר הטעם: מפני שאנחנו ידענו מיציאת מצרים, שהוא מעשה ממש, לא חזיון ולא מראה, כי לי"י הארץ, הוא המחדש והחפץ והיכול ואין אלהים מלבדו. וידענו ממעמד הר סיני, כי הוא פנים בפנים צוה אותנו ללכת בדרך הזה, שלא נעבוד זולתו כלל וכבודו לאחר לא נתן, וזה טעם: אשר צוך י"י אלהיך (דברים י"ג:ו'). והנה, דבר סרה על י"י (דברים י"ג:ו') – שלא צוהו ככה מעולם, או סרה דבר על כבודו, שאין ראוי לעבוד לאל אחר.	ההוספות חסרות: פולדה 2, פריס 220, פרמא 3255 (הוספה 3), ההוספות מופיעות בטקסט: פריס 222, ההוספות מופיעות בגיליון: פרמא 3255 (הוספות 2,1), ההוספות מופיעות ברשימות ההוספות: _ הערות:
דברים י"ד:כ"ב	עשר תעשר – גם זו מצוה שיבאר, כי אמר: וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לי"י הוא קדש לי"י (ויקרא כ"ז:ל'), ואמר: ואם גאול יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו (ויקרא כ"ז:ל"א). ואין זה מעשר הלויים, כי בו נאמר: ואכלתם אותו בכל מקום (במדבר י"ח:ל"א), והוא חולין, ומה טעם לפדיונו. ועתה ביאר כי הוא יחייב לעשר כל תבואת זרעך, ושיאכל אותו הוא עצמו ובניו לפני השם, למען תלמד ליראה את השם, כי הכהנים והשופטים העומדים שם לפני השם שהם מורי התורה ילמדוהו יראתו, ויורוהו התורה והמצוה. ופירש בטעם הפדיון אשר הזכיר שם, בעבור כי לפעמים יהיה המעשר הרבה כי יברכך השם, והדרך יהיה רב ממנו, וטוב לפדותו בכסף, ולהעלות שם כסף הפדיום. ולא הזכיר החומש שכבר הוזכר. וטעם היוצא השדה – וכל היוצא השדה, כאשר אמר: מזרע הארץ מפרי העץ (ויקרא כ"ז:ל'), וטעמו: היוצא מן השדה. ואין הכונה בכל תבואת זרעך – שיעשר התבואה בכל אשר יזרע, ולא כל היוצא מן השדה שנה שנה, אבל טעם הכתוב שיעשר במינין המחוייבין במעשר כל תבואתו וכל היוצא בהן מן השדה. יזהיר שלא יעשר מן הבא בידו מהם המקצת, ויפטור לו המקצת, אבל יעשר בין המדות שזרע, בין הניתוסף עליהם, הכל באמונה. ואחרי כן הזכיר המינין המחוייבין להתעשר: מעשר דגנך תירושך ויצהרך. וכן יזכיר בכל מקום: לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך (דברים י"ב:י"ז), וכן בפרשת מתנות כהונה: כל חלב דגן וכל חלב תירוש ויצהר ראשיתם אשר יתנו לי"י (במדבר י"ח:י"ב), כי אלו בלבד הם חייבין בתרומה ובמעשרות מן התורה. וכן מה שאמר הכתוב: וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לי"י הוא (ויקרא כ"ז:ל') – לא יצוה שיעשר כל זרע הארץ וכל פרי העץ, אבל טעמו: כל אשר תעשר מזרע הארץ ומפרי העץ, שהוא דגן תירוש ויצהר, יהיה לי"י. וכלשון הזה כתב רבינו שלמה (רש"י ויקרא כ"ז:ל'): מזרע הארץ – דגן, ומפרי העץ – תירֺש ויצהר. ויקצר הכתוב שם, כי איננו מקום המצוה לחייב שיעשר, אבל הוא מצוה שיהיה המעשר קדש לי"י עד שיפדה בתוספת החומש. אבל המצווה בתרומה ובמעשרות בכל מקום הם דגן תירוש ויצהר. ופירוש דגן בלשון הקודש – חמשת המינין הידועים בתבואה, ופירוש תירוש – היין החדש אשר ישיקו היקבים, ויצהרך – השמן אשר בהם. ואין מין אחר בזרעים ובפירות האילן חייבין מן התורה כלל, לא בתרומה ולא במעשרות. ויש בריתות שנויות בתורת כהנים (ספרא ויקרא י"ב:ט') ובסיפרי (ספרי דברים י"ד:כ"ב) לאסמכתות, והן מטעות, אבל הדבר המתבאר בגמרא מן התלמוד הבבלי והירושלמי (ירושלמי חלה ד':ד'), והוא פשוטו של מקרא כך הוא, שאפילו זתים וענבים מעשר שלהם אינו מן התורה, עד שיעשו תירוש ויצהר, ותהיה בזה נזהר שכבר טעו בו מגדולי המחברים (רמב"ם הלכות תרומות ב':א'). וטעם שנה שנה – שיעשר אותו שתי שנים זו אחר זו, כפי קבלת רבותינו (בבלי ר"ה י"ב:). ואחר כן פירש כי מקצה השלש שנים תוציא מעשר תבואתך של השנה ההיא ותאכילהו לעניים, לומר כי השנה השלישית של מעשר עני הוא. ואמר: תוציא והנחת בשעריך (דברים י"ד:כ"ח) – ללמד על הביעור. ושוב יבאר אותו בפרשת כי תכלה לעשר (דברים כ"ו:י"ב). ומדרש חכמים (תנחומא ראה י"ח) בלשון עשר תעשר – עשר – בשביל שתתעשר, תעשר – שלא תתחסר. רמז למפרשי ימים להוציא אחד מעשרה לעמלי תורה.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: מינכן 137 הערות:
דברים ט"ו:א'	מקץ שבע שנים תעשה שמטה – הנכון בעיני שיזהיר על שנת השבע עצמה, שנעשה אותה שמטה בחריש ובקציר, כמו שאמר: והשביעית תשמטנה ונטשתה (שמות כ"ג:י"א). וזה טעם: תעשה שמטה – שתשבות, כדרך: לעשות את יום השבת (דברים ה':י"ד). וקיצר באיסורי הזריעה והזמירה שכבר הזכירם בביאור (ויקרא כ"ה:ד'), אבל הוסיף לבאר כי היא שמטה לי"י גם בהשמטת כספים. וזה טעם: כי קרא שמטה לי"י – שהיא שבת לי"י, וכל המעשים ישבותו. וכבר רמזתי סודה (רמב"ן ויקרא כ"ה:ב'). וטעם מקץ – אמר ר' אברהם: בתחלת השנה. וכן אמרו המדקדקים כלם, כי הראש והסוף יקראו קצה, שכל דבר יש לו שני קצוות, וכענין שכתוב: מן הקצה אל הקצה (שמות כ"ו:כ"ח), על שני קצותיו (שמות כ"ה:י"ט), על ארבע קצותיו (שמות כ"ז:ד'). ואין דברם נכונים אצלי, כי ראש שבע שנים הוא השנה הראשונה, והוא הקצה שנקרא בהם ראש. ואלו אמר הכתוב: מקץ השנה השביעית, היה דברם נכון. ועל דעת רבותינו (ספרי דברים ט"ו:א'): מקץ – מסוף השבע, ולא דבר הכתוב אלא בשמטת כספים. יאמר: מסוף כל שבע שנים הנמנים לכם, תעשו שמטה, שישמוט כל בעל משה ידו, ולכך אמרו (בבלי ערכין כ"ח) שאין שביעית משמטת כספים אלא בסופה. וכן לדעתם: מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות (דברים ל"א:י') – בסוף השבע. אלא שהקץ הנזכר בכאן הוא מיד, והקץ הנזכר שם מופלג, שהרי פירש במועד שנת השמטה בחג הסוכות. והנה טעם שניהם: מתכלית. יאמר בכאן: מתכלית שבע שנים תעשה שמטה, ושם יאמר גם כן כאשר תכלינה שבע שנים במועד שנת השמטה תעשה הקהל. ועל דרך הפשט יראה לי כי לשון הכתוב כפשוטו הוא ברור ומתוקן, כי קץ הוא סוף, וכן תרגומו. והמספרים וכל דבר יש להם ראש וסוף, וראשם וסופם בהם, ותאמר בעשרות כי האחד ראש המספר והעשירי סופו. אם כן: קץ שבע שנים – שנת השבע שהוא סוף המספר ההוא, ובשמטת הארץ הכתוב מדבר כאשר פרשתי למעלה. וטעם: מקץ, כמו: כרוב אחד מקצה מזה (שמות כ"ה:י"ט), והוא כמו: בקץ שבע שנים תעשה שמטה, שתשבות בו. וכן: מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים (ירמיהו ל"ד:י"ד) – פירושו: בשנה השביעית שהוא סוף המספר, והוא דומה למה שכתוב שבתורה: ובשביעית יצא לחפשי חנם (שמות כ"א:ב'). וכן: ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך (דברים ט"ו:י"ב). כי בעבור שאמר: ועבדך שש שנים לא הוצרך לפרש רק כי בשנה השביעית יפטר. והנה על הדרך הזה היה נראה כי פירוש הכתוב האחר: מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות (דברים ל"א:י') – שיהיה כמו כן בשנת הקץ בחג הסוכות, שבו בראש אותה שנה שנאסרנו בה לחרוש ולזרוע, שהיא שנת השמטה. אבל לא נוכל לומר כן, כי רבותינו (בבלי סוטה מ"א) קבלו וראו שהיה ההקהל בחג הסוכות של השנה השמינית, שהיא השנה שאחר השמטה. ועל כן אמרו המפרשים כי פירוש: במועד שנת השמטה – במועד השנה הראשונה של מנין השמטה. וזה איננו נכון כי לא תקרא בכתוב: שנת השמטה, רק שנת השבתון, השנה השביעית שהיא שמטה לי"י. וכן: שנת היובל. ורבותינו עצמם דקדקו בכך שאמרו (בבלי ערכין כ"ד): מי כתיב בשנת היובל, משנת היובל כתיב, שנה שאחר היובל. אבל כך אני אומר: כי הקץ והסוף יאמרו בכתוב על אחרית כל דבר, ופעמים הם בו, ופעמים אחריו, חוץ ממנו: ומקצה אחיו (בראשית מ"ז:ב'), מקצה בחוברת (שמות כ"ו:ד'), ומקצתם יעמדו לפני המלך (דניאל א':ה'), מקצות כנפיו אל קצות כנפיו (מלכים א ו':כ"ד) – כולם אחרית בדבר המוזכר ממנו, הוא בתוכו. קץ כל בשר בא לפני (בראשית ו':י"ג), ובא עד קצו ואין עוזר לו (דניאל י"א:מ"ה), בא הקץ (יחזקאל ז':ב'), קץ בא (יחזקאל ז':ו') – כולם תכלית הדבר הנזכר והוא אחריו, שנקצץ ונחתך. וכן הענין בלשון הסוף: טוב ללכת אל בית אבל באשר הוא סוף כל האדם (קהלת ז':ב') – אחריו שכבר מת, מן ספו תמו מן בלהות (תהלים ע"ג:י"ט), את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף (קהלת ג':י"א) – במעשה עצמו. ובלשונם (בבלי ב"ב י"ג): כדי עמוד בתחלתו וכדי היקף בסופו. ויהיה פירוש הכתוב: מתכלית שבע שנים בחשבון שנת השמטה בחג הסוכות, הבא אחרי השבע, תעשה הקהל. ושלא יראה שיהיו שבע שנים למנין אחר, הזכיר שיהיו השבע בזמן השמטה. וכן: כי אקח מועד (תהלים ע"ה:ג') – זמן. וכן כל המועדים זמנים. והנה הקץ הזה אחרי המספר, כאשר פירש: בחג הסוכות, ומקץ שבע שנים תעשה שמטה – מכלל המספר. ולא הוצרך הכתוב להאריך ולבאר זה שכבר פירש ששנת השבע היא שנת השמטה, ויהיה קץ רחב בשמטת כל השנה כמו שפרשתי על דרך הפשט. ויתכן לומר כי הכתוב מונה תחלת שנה מחג הסוכות כמו שאמר: וחג האסיף תקופת השנה (שמות ל"ד:כ"ב), ואמר: וחג האסיף בצאת השנה (שמות כ"ג:ט"ז). אם כן, יהיה: מקץ שבע שנים – בסוף וחוץ ממנו בסמוך. ואמר: במועד שנת השמטה – להיות חשבון השבע בשמטות, כמו שפרשתי, לא שתגיע השמטה עד החג הזה. וראיתי לאחד מן המחברים שכתב: מלמד שמוסיפין מחול על הקדש והשמטה היתה נוהגת עד חג הסוכות של שנה שמינית, וזה דבר מוכרח בתלמוד (בבלי ר"ה י"ב) בראיות גמורות שאיננו אמת. ואיפשר לומר כי מה שאמרו רבותינו במקץ שבע שנים תעשה שמטה שאין משמטת כספים אלא בסופה, שהוא מדרש מפני שלא אמר: השנה השביעית תעשה שמטה, ירמוז כי בקץ השבע יהיה שמטה יותר מן ההתחלה, ורצונם בקץ הזה חוץ ממנו. ויכול אדם לתבוע חובו ביום אחרון של שנת השמטה. ולא תשמוט עד הלילה, שכך מצינו בתוספתא (תוספתא שביעית ח':י"א) שכותבין פרוזבול ערב ר"ה של מוצאי שביעית. ורבותינו דרשו: מקץ – שאין משמטת כספים אלא בסופה כי בעבור שלא אמר השנה השביעית תעשה שמטה, ירמוז כי בקץ השבע יהיה שמטה יותר מן ההתחלה.	הנוסח הקדום מופיע בטקסט: פרמא 3255, פולדה 2, פריס 220, הנוסח המתוקן מופיע בטקסט: פריס 222, הנוסח המתוקן מופיע בגיליון: פרמא 3255, הנוסח המתוקן מופיע ברשימות ההוספות: מינכן 137 הערות: הקבלה למדרש לקח טוב.
דברים ט"ו:י"א	כי לא יחדל אביון מקרב הארץ – מפרשים אמרו: שלא יחדל האביון באחד מכל הזמנים, כי לעולם יהיה אביון בארץ, שגלוי היה לפניו שלא יעשו מה שאמר להם: כי לא יהיה בך אביון אם שמוע תשמע בקול י"י אלהיך לשמור לעשות את כל המצוה (דברים ט"ו:ד'-ה'). ואיננו נכון לדעתי, כי התורה תרמוז במה שעתיד להיות, אבל לא תתנבא עליהם בפירוש שלא יקיימו התורה ויצוה מצוה בעברם על המצות לעולם, וחלילה רק בדרך אזהרה יזכיר הדבר. והנכון, שיאמר כי לא יחדל אביון – שיהיה נמנע ולא ימצא עוד לעולם, והזכיר זה בעבור שהבטיח שלא יהיה בהם אביון בשמרם כל המצות, אמר אבל ידעתי כי לא יהיו כל הדורות כל ימי עולם שומרים כל המצות עד שלא נצטרך כלל לצוות על האביון, כי אולי בקצת הימים ימצא אביון, ואני מצוך עליו אם ימצא. ואמר מקרב הארץ – לרמוז על כל היישוב, כי ההבטחה שלא יהיה בנו אביון: בארץ אשר י"י אלהינו נותן לנו נחלה (דברים ט"ו:ד') אם נקיים שם כל המצות. ועתה אמר כי יתכן שימצא אביון באחד מן הזמנים, ובאחד המקומות בארץ אשר תשב בה. כי טעם: בארצך – כטעם: בכל מושבותיכם (במדבר ל"ה:כ"ט), בארץ ובחוצה לארץ. וטעם: ולאביונך בארצך – כאומר: לאחיך העני, ולכל אביוני ארצך, כי בעבור שהמצוה בישראל יזכיר אחיך, ויצטרך לפרש אחיך וכל אביוני ארצך לצוות על כלל ישראל. ומדרשו (ספרי דברים ט"ו:ז') להקדים הקודם.	הנוסח הקדום מופיע בטקסט: פרמא 3255, פולדה 2, פריס 220, הנוסח המתוקן מופיע בטקסט: פריס 222, הנוסח המתוקן מופיע בגיליון: פרמא 3255, הנוסח המתוקן מופיע ברשימות ההוספות: _ הערות:
דברים ט"ז:ב'	וטעם וזבחת פסח לי"י אלהיך צאן ובקר – על דרך הפשט, כמו: שור שה כשבים (דברים י"ד:ד'), ראובן שמעון לוי (שמות א':ב'), וזבחת פסח לי"י אלהיך וצאן ובקר. לכך לא אמר: וזבחת פסח לי"י אלהיך מן הצאן ומן הבקר, כאשר יאמר בכל מקום: מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (ויקרא א':ב'), ואם מן הצאן עולה קרבנו (ויקרא א':י'), אם מן הבקר הוא מקריב (שם ג':א'), אבל יצוה בכאן בפסח – והוא השה שהזכיר כבר, וצאן ובקר – אילים ועיזים ובני בקר לחוג חגיגה ביום הזה, כאשר יצוה בשבועות ובסוכות, שיאמר: ועשית חג שבועות לי"י אלהיך מסת נדבת ידך (דברים ט"ז:י') – שיביא בקר וצאן לשלמים כאשר תשיג ידו. וכן אמר בסוכות: שבעת ימים תחוג לי"י אלהיך וגו' (דברים ט"ז:ט"ו), ובסוף כלל את שלשתם. ודומה לזה: בראשון בארבעה עשר יום לחדש יהיה לכם הפסח חג שבעת ימים מצות יאכל (יחזקאל מ"ה:כ"א), ופירושו וחג שבעת ימים. וכן מצינו בפסח יאשיהו שאמר צאן ובקר: כבשים ובני עזים הכל לפסחים, ובקר שלשת אלפים (דברי הימים ב ל"ה:ז'), ואחר כן אמר: ויבשלו הפסח באש כמשפט והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות ויריצו לכל בני העם (דברי הימים ב ל"ה:י"ג) – הנה פירש כי כבשים ובני עזים היו לפסחים, לא עזים עצמן ולא בקר, כדכתיב: שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים (שמות י"ב:ה'), ופירש כי הבקר אשר הזכיר היו שלשת אלפים והיו קדשים אשר בשלו בסירות להריץ לפני העם לאכל לשבעה, כענין החגיגה שקבלו רבותינו (בבלי פסחים ע').	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, ההוספה מופיעה בטקסט: פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: פרמא 3255, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
דברים ט"ז:י"ח	צוה בתורה: עד האלהים יבא דבר שניהם (שמות כ"ב:ח'), ונתן בפלילים (שמות כ"א:כ"ב). אם כן, מצוה שיהיו לישראל פלילים. וביאר בכאן שישימו השופטים בכל עריהם כאשר יתן להם השם הארץ, כי בחוצה לארץ אינם חייבים למנות להם בית דין, אבל כאשר יצעק המעוות יעמדו עליו הראויים לשפוט ובמשפטיהם ישפטוהו, או יעלה לארץ בזמנה ושם ישפטוהו במקום המשפט. והוסיף בכאן שוטרים – והם שיהיו נוגשים בדבר המשפט. ולפי זה, אין ישראל שבחוצה לארץ מצווים למנות להם דיינין בעיירות. וכן כתב הרב ר' משה (רמב"ם הלכות סנהדרין א':ב'). אבל במסכת מכות (בבלי מכות ז') שנו: והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם (במדבר ל"ה:כ"ט) – מלמד שהסנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, אם כן למה נאמר: שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, אלא בארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, בחוצה לארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך, ואין אתה מושיב בכל עיר ועיר. ונראה מזה שחייבים למנות סנהדרין בחוצה לארץ ולא בכל עיר ועיר כארץ ישראל, אלא פלכים פלכים. אם כן, המצוה הזאת נוהגת בכל זמן בדיני ממונות ובדברים הנידונים בחוצה לארץ, אבל בזמן הזה לאחר שבטלה הסמיכה, כיון שכל המשפטים בטלים מן התורה, דכתיב: לפניהם (שמות כ"א:א') – ולא לפני הדיוטות, ואנן הדיוטות אנן, ואין הדיינין בחוצה לארץ אלא תקנה דשליחותיהו עבדינן (בבלי גיטין פ"ח), אין אנו חייבין במצות מנוי שופטים מן התורה כלל. וטעם לשבטיך – מוסב על: תתן לך, מלמד שמושיבין בית דין בכל שבט ושבט, ובכל עיר ועיר. לשון רבינו שלמה, וכן הוא בגמרא בסנהדרין (בבלי סנהדרין ט"ז). ולא ידעתי פירוש דבר זה, כי כיון שמנינו בית דין בכל עיר, הרי בתי דינין רבים לכל שבט ושבט. אולי לומר שאם היתה עיר אחת לשני שבטים, (כירושלם שיש בה ליהודה ובנימין,) שנושיב בה שני בתי דינין. וכך העלו בפרק חלק (בבלי סנהדרין קי"א) שחולקין עיר אחת לשני שבטים, וכן ירושלם היתה ליהודה ובנימין. ויתכן לפרש שחייב הכתוב למנות בית דין על כל השבט, והוא ישפוט את כולם, ואחריהם נמנה בית דין בכל עיר ועיר, שישפוט את העיר. ואף על פי שכולם שוים במנין, שהם עשרים ושלשה בדיני נפשות ושלשה בדיני ממונות, אבל הגדולים שבהם בחכמה יתמנו על כל השבט, ותחתיהם לכל עיר ועיר. ואין בעלי הדין יכולין לכוף זה את זה לדון אלא בפני בית דין שבעירם, לא בפני בית דין שבעיר אחרת, ואפילו היו שני בעלי הדין בעיר אחרת, יכול לומר נלך לפני בית דין שבעירנו, אבל בית דין השבט יכול לכוף כל אנשי שבטו לדון לפניו, ואפילו היו הנדונים בעירם יכול לומר לבית דין הגדול של שבט אזילנא, וכן אם נסתפקו בתי דינין של העיירות יבאו לפני בית דין הגדול של שבט וישאלו. כדרך שסנהדרי גדולה ממונה על כל בתי דינין של כל ישראל, כך יהא בית דין אחד ממונה על כל שבט ושבט. ואם הוצרכו לתקן ולגזור דבר על שבט שלהם, גוזרין ומתקנין, והיא לשבט כגזרת סנהדרי גדולה לכל ישראל. וזה הבית דין הוא המוזכר במסכת הוריות (בבלי הוריות ה') ששנינו בו: הורו בית דין של אחד מן השבטים ועשה אותו שבט על פיהם, אותו השבט חייב ושאר השבטים פטורים וכו'. ועל דרך הפשט, שיעור הכתוב: שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך, יאמר שיתנו שופטים לשבטיהם, והם ישפטו בכל שעריהם, שופטי השבט ישפוט כל שעריו.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, ההוספה מופיעה בטקסט: פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: פרמא 3255, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
דברים ט"ז:כ"א	לא תטע לך אשרה – כל אילן הנטוע על פתחי בית אלהים יקרא אשרה, אולי בעבור שהוא שם דרך מראה אותו לעם יקרא כן, מלשון: תמוך אשורי במעגלותיך (תהלים י"ז:ה'). יזהיר הכתוב שלא יטע אילן אצל מזבח השם לנוי ויחשוב שהוא כבוד והדר למזבח השם. ואסר אותו בעבור שהוא מנהג עובדי עבודה זרה לטעת אילנות בפתחי בתי עבודה זרה שלהם. וכענין שנאמר להלן: והרסת את מזבח הבעל ואת האשרה אשר עליו תכרת (שופטים ו':כ"ה). ורבינו שלמה כתב: לא תטע לך אשרה – לחייבו עליה משעת נטיעתה, ואפילו לא עבדה עובר בלא תעשה על נטיעתה. ולא תטע כל עץ אצל מזבח י"י אלהיך – אזהרה לנוטע ולבונה בהר הבית. ואם כן, יאמר: לא תטע לך אשרה וכל עץ אצל מזבח השם אלהיך. אבל הבונה בהר הבית אסמכתא מדבריהם, כי הכתוב לא אסר אלא הנטיעה: לא תטע לך אשרה ולא תטע לך כל עץ אצל מזבח י"י אלהיך.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, פריס 224, ההוספה מופיעה בטקסט: פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: פרמא 3255, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות: השווה רשב"ם, ריב"ש, וחזקוני.
דברים י"ח:ט'	לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם – גם זו מצוה מבוארת, שכבר אמר: וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו (ויקרא י"ח:ג'), ועתה יזכיר מעשיהם ויאמר שהם תועבה לפני השם, והזכיר מעביר בנו ובתו באש, והוא מין ממיני הכישוף על דרך הפשט, או המולך על דעת רבותינו (בבלי סנהדרין ס"ד), והוא האמת כמו שפרשתי במקומו (רמב"ן ויקרא י"ח:כ"א). והזכיר מכשף – שם כלל לכל הכשפים, וחובר חבר ושואל אוב וידעוני – והם פרטים בכישוף, ואסר אותם גם לשואל ודורש אל המתים באוב עצמו, ובכל ענין שידרוש אליהם. והזכיר קוסם קסמים – והוא מחשבה בעתידות בכלל, מלשון: קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו (משלי ט"ז:י'), כמו שאמר: בלעם בן בעור הקוסם (יהושע י"ג:כ"ב), והיה מנחש כמו שנאמר בו: ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים (במדבר כ"ד:א'), וכתוב: קסמי נא לי באוב (שמואל א כ"ח:ח'). והזכיר בפרט מעונן – והוא היודע בעננים, ומנחש – המביט בעופות בכנפיהם או בצפצוף, כענין שכתוב: כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר (קהלת י':כ'). והוא לשון נגזר מן: חשתי ולא התמהמהתי (תהלים קי"ט:ס'), שכל מה שימהר להודיע בעתיד קודם היותו יקרא נחש, כלומר נחיש ונקדים לדעת. ואמר הכתוב: כי תועבת י"י כל עושה אלה, ולא אמר: עושה כל אלה, כי הכתוב ידבר על רובם, כי המעונן והמנחש אינה תועבה, ולא הוריש הכנענים בעבורם, כי כל בני אדם יתאוו לדעת עתידות למו ומתעסקים בחכמות רבות כאלה לדעתם. ועתה דע והבן בעניני הכשפים: כי הבורא יתברך, כאשר ברא הכל מאין, עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה מהן, נתן כח הארץ וכל אשר עליה בכוכבים ובמזלות לפי הנהגתם ומבטם בהם, כאשר הוא מנוסה בחכמת האצטגנינות. ועשה עוד על הכוכבים ועל המזלות מנהיגים מלאכים ושרים, שהם נפש להם, והנה הנהגתם מעת היותם עד לעולם ועד גזרת עליון אשר שם להם. אבל היה מנפלאותיו העצומות ששם בכח המנהיגים העליונים דרכי תמורות וכֺחות להמיר הנהגת אשר למטה מהם, שאם יהיה מבט הכוכבים בפניו אשר כנגד הארץ טובה או רעה לארץ או לעם או לאיש, ימירו אותם הפנים העליונים עליו להפך במבט עצמו, כענין שאמרו תמורת עונג נגע. ועשה כן להיות הוא יתעלה שמו: מהשנא עדניא וזימניא (דניאל ב':כ"א) קורא למי הים לעשות בהם כרצונו, והופך לבקר צלמות מבלי שנוי טבעו של עולם, ושיעשו הכוכבים והמזלות מהלכם כסדרן. ועל כן אמר בעל ספר הלבנה החכם בנגרמונסייא כשהלבנה, והיא נקראת גלגל העולם, בראש טלה על דרך משל, ויהיה פניו מול פלוני, תעשה תמונה לדבר פלוני ויוחק בה שם השעה ושם המלאך הממונה עליה מן השמות ההם הנזכרים באותו הספר, ותעשה הקטרה פלונית בענין כך וכך, ויהיה המבט עליה לרעה, לנתוש ולנתוץ להאביד ולהרוס. וכאשר תהיה הלבנה במזל פלוני ובמבט פלוני תעשה תמונה והקטרה לענין פלוני לכל טובה, לבנות ולנטוע. והנה גם זה הנהגת הלבנה וכח מנהיגיה, אבל ההנהגה הפשוטה אשר במהלכה הוא חפץ הבורא יתברך אשר שם בהם מאז, וזו הפך. וזה סוד הכשפים וכחם שאמרו בהם (בבלי חולין ז') שהם מכחישים פמליא של מעלה, לומר שהם הפך הכחות הפשוטים והם הכחשה לפמליא בצד מן הצדדין. ועל כן ראוי שתאסור אותם התורה, שיונח העולם למנהגו ואל טבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו ית'. וגם זה מטעמי איסור הכלאים כי יבואו מן ההרכבות צומחים יעשו פעולות נכריות יולידו שינויים ממנהגו של עולם לרע או לטוב, מלבד שהם עצמן שנוי ביצירה כמו שפרשתי כבר (רמב"ן ויקרא י"ט:י"ט). ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה, ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים. ורבותינו גם כן יודו בהם, כמו שאמרו בואלה שמות רבה (ויקרא רבה ל"ב:ב') כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י':כ') – זה העורב וחכמת הטיארין. העופות בלשון ערב: טאיר, וחכמי העופות יקראו: טיארין. ועוד מוזכר מזה הענין בגמרא (בבלי גיטין מ"ה). אבל יש לענין הזה סוד וכבר הודענו (רמב"ן שמות כ':ד', רמב"ן ויקרא י"ח:כ"ה) כי יש למזלות שרים ינהיגו אותם, והם הנפשות לכידורי הגלגלים ושרי זנב הטלה הקרובים לארץ, והם נקראים נגידי התלי יודיעו העתידות, ומהם נעשים סימנים בעופות שבהם יודיעו עתידות, ולא לזמן גדול ולעתידות רחוקות יגידו, רק בעתידות הקרובות לבא יודיעו מהם בקול העוף, בקראו בקול מר על מת ומהם בפרישת כנפיו, והוא שאמר יוליך את הקול למגידים בקולם, ובעל כנפים לרומזים בכנפיהם. וכל זה איננו תועבה בעמים אבל חכמה תחשב להם. וכן אמרו (במדבר רבה י"ט:ג'): ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם (מלכים א ה':י') – מה היתה חכמתן של בני קדם, שהיו יודעין וערומים בטייר. וכן יאמר הכתוב: כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים (ישעיהו ב':ו'). והנה שלמה למד זה בכלל חכמותיו, והידיעה היא הבנת הצפצוף והערמה לסבור ענין בפרישת הכנפים. וכאשר כלל הכתוב המעוננים והקוסמים עם התועבות הנזכרות, חזר ופירש: כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו (דברים י"ח:י"ד), כי היא חכמתם לדעת הבאות, ואתה לא כן נתן לך י"י אלהיך (דברים י"ח:י"ד) – יאמר הנה אסר לך השם המעשים האלה הנזכרים בעבור שהם תועבות לפניו, ובגללם הוריש הגוים מפניך, ואסר לך הנחשים והקסמים בעבור שעשה לך מעלה גדולה לתתך עליון על כל גויי הארץ, שיקים בקרבך נביא ויתן דבריו בפיו, ואתה תשמע ממנו מה יפעל אל, ולא תצטרך אתה בעתידות אל קוסם ומנחש שיקבלו אותם מן הכוכבים או מן השפלים בשרי מעלה, שאין כל דבריהם אמת ולא יודיעו בכל הצריך, אבל הנבואה תודיע חפץ השם ולא יפל דבר מכל דבריה, והוא שיפרש: הוא הדבר אשר לא דברו י"י (דברים י"ח:כ"ב). והנה אתה חלק השם וסגולתו שומע עצתו מפיו, והם חלק המזלות הולכים אחריהם. וזה טעם: לא כן נתן לך י"י אלהיך (דברים י"ח:י"ד) – שלא נתן לך כאשר נתן להם, כטעם: אשר חלק י"י אלהיך לכל העמים (דברים ד':י"ט) כאשר פרשתי (רמב"ן ויקרא י"ח:כ"ה). ובסיפרי (ספרי דברים י"ח:י"ד) אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו – שמא תאמר להם יש במה לשאל, ולי אין לי, תלמוד לומר: ואתה לא כן נתן לך י"י אלהיך. והנה זו ראיה לכל מה שפירשנו כי הנחשים שורש דבר נמצא בם, ולכן היה לישראל טענה במניעה מהם.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: מינכן 137 הערות: ציטוט יחידי בפירוש של ספר הלבנה.
דברים כ':ח'	ויספו השוטרים מי האיש הירא – על דעת רבי יוסי הגלילי (בבלי סוטה מ"ד): כאשר הבטיח הכהן שהשם יושיעם ולא יפקד מהם איש, ראוי שיבטחו בו הצדיקים, ויזהירו השוטרים את היראים מעבירות שבידם, ולכך תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואשה לכסות על האחרים שחוזרין בשביל העבירות, ויהיה טעם: פן ימות – שהוא יחשוב בלבו כן, וינוס. ועל דעת רבי עקיבא הוא כמשמעו, כי מי שיירא אחר הבטחת הכהן איננו בוטח בשם כראוי, ולא יעשה לו הנס. וטעם: ורך הלבב – שאין בטבעו לראות מכת חרב והרג. כי הירא הוא אשר לא יבטח ויחזיר אותו מפני מיעוט בטחונו, ורך הלבב מפני חולש טבעו כי ינוס או יתעלף. ואמרו בירושלמי (ירושלמי סוטה ח':ט') שכולם צריכים להביא ראיה לדבריהם, כלומר שיביאו עדים על הבית ועל הכרם והאשה לפני שר הצבא, ואז יתן לו רשות לחזור. וכן אמרו לדעת רבי יוסי הגלילי, שצריך להביא ראיה על העבירה שבידו, ולולי כן היו מרבית העם חוזרים בטענות שקר. אבל לדברי רבי עקיבא, ברכות הלב שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה, אמרו שאינו צריך להביא ראיה שעדיו עמו.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: מינכן 137 הערות: ציטוט מתלמוד ירושלמי.
דברים כ"א:י"א	אשת יפת תאר – דבר הכתוב בהווה. ובסיפרי (ספרי דברים כ"א:י"א): מנין אפילו כעורה, תלמוד לומר: וחשקת בה, אף על פי שאינה יפת תואר. ור' אברהם אמר: יפת תואר בעיניו. והנה הוא דבק עם וראית. והזכיר הכתוב וחשקת בה – שלא יתירנה לו רק מפני החשק בהיות יצרו מתגבר עליו, אבל מוצא בעצמו שאין לו חשק בבעילתה, אלא שהוא רוצה לקחת לו אשה, לא ישא לזו. וכך אמרו בסיפרי (ספרי דברים כ"א:י"א): ולקחת לך לאשה – שלא תאמר: הרי זו לאבא, הרי זו לאחי. ובגמרא (בבלי קידושין כ"ב.): שלא יקח שתי נשים, אחת לו ואחת לבנו, אחת לו ואחת לאביו. והאסור באותה של בנו אפילו לבדה.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: מינכן 137 הערות: השווה ריב"ש כ"א:י'.
דברים כ"א:י"ב (×2)	ועשתה את צפרניה – תגדלם כדי שתתנוול. לשון רבינו שלמה, כדברי רבי עקיבא (בבלי יבמות מ"ח), וכן פירש אנקלוס. והנה לדעתם יהיה ועשתה את צפרניה כמו: ועשת את התבואה (ויקרא כ"ה:כ"א), כי הצמיחה תקרא עשייה. אבל בסיפרי (ספרי דברים כ"א:י"ב) אמרו ראיה לדברי רבי אליעזר: לא עשה רגליו ולא עשה שפמו (שמואל ב י"ט:כ"ה), והיא ראיה גדולה. לכך אני אומר כי כל אלה משפטי אבלות, והכל נמשך אל: ובכתה את אביה ואת אמה. וצוה שתגלח את ראשה כדרך האבילות, כענין: ויגז את ראשו (איוב א':כ') באיוב, וכן: גזי נזרך (ירמיהו ז':כ"ט). וכן קציצת הצפרנים אבילות כגלוח הראש. ואמר: והסירה את שמלת שביה מעליה, כלומר ותלבש בגדי אבל, וישבה בביתך כאלמנה, לא תצא כלל, ובכתה את אביה ואת אמה, ותעשה כל זה ירח ימים, כי כן דרך האבלים. ועל דעת רבותינו (ספרי דברים כ"א:י"ב) שאומרים שהכל לכער את יפיה, צוה שתסיר הבגדים הנאים מעליה, שהגוים ארורים הם בנותיהם מתקשטות במלחמה כדי להזנות אחרים תחתיהן, ותגלח את ראשה שהוא ניוול גדול, ותקוץ הצפרנים כי מנהג הנשים לגדל אותן ולצבעם במיני הפוך והצבעונים, ויקרא הכתוב הקציצה – עשייה, בעבור כי שער הרגלים והשפם גם הצפרנים לגדלם יקצצו אותם. והנראה בעיני כי הוא לשון מקוצר, הרגילו לקצר בדבר המובן, וטעמו: לא עשה רגליו ואת שפמו, המעשה הנעשה בהם, ירמוז לגלוח שער הרגלים והשפם, או לרחיצת הרגלים עצמן. וכן דעת יונתן בן עוזיאל שאמר: לא שטף ית רגליה ולא ספר שפמיה. וכן ועשתה את צפרניה – מעשה הצפרנים. והמפרשים (רש"י בראשית א':ז') אמרו כי טעם עשייה – תקון, כמו: וימהר לעשות אותו (בראשית י"ח:ז') והטעם בפרשה הזו מפני שהיא מתגיירת בעל כרחה, ואין שואלין אותה אם תחפוץ לעזוב דתה ולהתיהד כאשר נעשה בגרים, אבל יאמר לה הבעל שתשמור תורת ישראל בעל כרחה, ותעזוב יראתה. וזה טעם: ובכתה את אביה ואת אמה – כי תעזוב את עמה ואת אלהיה. והוא מדרשו של רבי עקיבא: אין אביה אלא עבודה זרה, כענין שנאמר: אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילידתנו (ירמיהו ב':כ"ז). והכלל כי היא מתאבלת על עזבה את דתה ותהיה לעם אחר. ויתכן שבית דין מטבילין אותה בעל כרחה כמו שעושין בעבדים, ומפני שאינה מתיהדת כמשפט, הרחיק אותה הכתוב כל הזמן הזה. וטעם האבילות והבכי על דעת רבותינו שתתנוול, אולי יעבור חשקו ממנה. ור' אברהם אמר כי נתנה לה התורה זמן כמשפט הבוכים על מת לכבוד אביה ואמה שמתו במלחמה. והרב אמר במורה הנבוכים (רמב"ם מו"נ ג':מ"א) לחמלה עליה שתמצא מנוח לנפשה, כי יש לעצבים מנוחה והשקט בבכייתם ואבלם, ובזמן ההוא לא יכריחנה להניח דתה ולא יבעלנה. ועל דעתי: אין הפנאי לחמול עליה, רק שיעקר שם עבודה זרה מפיה ומלבה, ולכבות עוד גחלת הנדוד והפירוד מאביה ומאמה ומעמיה, שאין הגון לשכב עם אשה אנוסה ומתאבלת, כמו שהזכירו רבותינו (בבלי נדרים כ') בממזרים בני גרושת הלב, וכל שכן זאת הצועקת בלבה לאלהיה להצילה ולהשיבה אל עמה ואל אלהיה. והנה כאשר יודיעוה שנכריחנה לעזוב את עמה ומולדתה ותתיהד, נאמר לה תתנחמי על אביך ועל אמך ועל ארץ מולדתך כי לא תוסיפי לראותם עוד עד עולם, אבל תהי אשה לאדניך כדת משה ויהודית. והנה אז נתן לה זמן שתבכה ותתאבל כמשפט המתאבלים, להשכיח ממנה צערה ותשוקתה, כי בכל עצב יהיה מותר וניחום אחרי כן. והנה בזמן הזה לקחה עצה בנפשה על הגירות, ונעקר קצת מלבה עבודה זרה שלה ועמה ומולדתה, כי נחמה עליהם, ודבקה באיש הזה שידעה כי תהיה אליו והורגלה עמו. ולכך אמר הכתוב: והבאתה אל תוך ביתיך. ודרשו (ספרי דברים כ"א:י"ב): ולא לבית אחר. וכן: וישבה בביתך – שתשב כל הזמן הזה בבית שהוא משתמש בו, אולי תחפוץ ותתרצה בגירות. ועל הכלל כי זה כולו בעבור ההכרח, אבל אם רצתה להתגייר בחפץ נפשה בבית דין כמשפט, הרי היא מותרת מיד גם לו גם לאביו ולאחיו. וכך אמרו בפרק החולץ (בבלי יבמות מ"ז:) ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים – במה דברים אמורים? בשלא קבלה עליה, אבל קבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד. ואיפשר כי בכל השבויות במלחמה נעשה כתורה הזאת, כי מפני היראה תאמרנה להתגייר. ואמר: ושלחתה לנפשה – שתעשה כרצונה ולא נכריחנה לשמור דת יהודית. כי המתגיירת ברצון נכריח אותה לשמור התורה, ואם תחלל השבת תסקל, ואם תאכל החזיר תלקה, כדין ישראל המשתמד. וגם זו, אם הודית בפיה בגירות בלא הכרח, לא נשלח אותה לנפשה, שאפילו נחשוב שהיה גירותה מפני היראה דינה כישראלית גמורה, שכבר העלינו (בבלי יבמות כ"ד) הלכה: כלם גרים הן. ואחר כן תבא אליה ובעלתה – אמרו בסיפרי (ספרי דברים כ"א:י"ג) אין לך בה אלא מצות בעילה. נתכוונו לומר שאין קדושי כסף ושטר תופסין בה, וגם הבעילה לא לשם קידושין היא, שדינה עדיין כגוייה שאין קידושין תופסין בה, אלא שיתיר לו הכתוב בעילתה. ומפני שאמר: והיתה לך לאשה, יורה שהיא אשתו גמורה, ואם זנתה תחתיו תדון כאשת איש. וכך אמרו בגמרא במסכת קידושין (בבלי קידושין כ"ב): ולקחת לך לאשה (דברים כ"א:י"א) – ליקוחין יש לך בה. כלומר, אחר המעשים הללו. ובסיפרי (ספרי דברים כ"א:י"ג): והיתה לך לאשה – כענין שנאמר: שארה כסותה ועונתה לא יגרע (שמות כ"א:י'). אם כן היא אשתו לגמרי, כי התורה הקנתה אותה לו. ועל דרך הפשט: יראה שאסור לבעול אותה עד שיעשה לה כל התורה הזאת, וזה טעם: ואחר כן תבא אליה ובעלתה. ומה שאמר: וחשקת בה ולקחת לך לאשה – שיקחנה להיות לו לאשה אחר המעשים האלה אשר יצוה. וכן: ואקח אותה לי לאשה (בראשית י"ב:י"ט). אבל בגמרא במסכת קידושין (בבלי קידושין כ"א) אמרו שהוא מותר לבא עליה ביאה ראשונה, וזהו ולקחת לך לאשה. וידרשו (בבלי קידושין כ"ב): והבאתה אל תוך ביתך – מלמד שלא ילחצנה במלחמה, יחברו אותו למעלה: ולקחת לך לאשה כשתביאנה אל תוך ביתך. והנה הוא שובה אותה במלחמה, ומביאה אל ביתו ואל עירו ובועל אותה לשבור את לבו הזונה, ואחרי הביאה הראשונה תאסר עליו עד שיעשה לה כל התורה הזאת. וזה דרך הגמרא במקומות רבים. אבל ראיתי בירושלמי במסכת סנהדרין (ירושלמי מכות ב':ו'): רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן תרין מלין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן, אתון אמרין בשם רב יפת תואר לא הותר בה אלא בעילה ראשונה בלבד, ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא בעילה שנייה אלא לאחר כל המעשים הללו, ואחר כן תבא אליה ובעלתה – אחר כל המעשים האלו, וזהו משמעותו של מקרא.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, שתי ההוספות מופיעות בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, רק ההוספה הראשונה מופיעה בטקסט: רק ההוספה השנייה מופיעה בטקסט: שתי ההוספות מופיעות בגיליון: רק ההוספה הראשונה מופיעה בגיליון: רק ההוספה השנייה מופיעה בגיליון: ההוספות מופיעות ברשימות ההוספות: ההוספות מופיעות ברשימות ההוספות: מינכן 137 הערות: השווה ריב"ש וחזקוני. רמב"ן חוזר בו.
דברים כ"א:י"ד	ושלחתה לנפשה – אמרו בסיפרי (ספרי דברים כ"א:י"ד) ולא לבית אביה, ולא ידעתי אם לומר שהיא יהודית ואין מניחין אותה לעזוב תורת ישראל ולשוב אל עמה ואל אלהיה, או לומר שלא ישלחנה הוא לבית אביה על ידי שלוחיו, כי יסייע ידי עוברי עבירה, אבל הוא יוציאנה מביתו לגור באשר תמצא, כי אולי תשאר בארץ ישראל ותלך אחרי הבחורים ותנשא לאחד מהם. והנה כיון שהכתוב אומר שישלחנה לנפשה ומזהיר שלא ימכרנה בכסף ולא יתעמר בה כשפחה, נלמוד שאינה צריכה ממנו גט, אבל הכתוב עושה אותה אשת איש בהיותה עמו, וכאשר ישנא אותה ישלחנה כאנוסה. ויתכן, כי טעם הכתוב לאמר שאם יבעלנה ויחפוץ בה תהיה לו לאשה, אבל אם יבעלנה ולא תהיה ערבה עליו ולא יחפוץ בה, כענין אמנון עם תמר (שמואל ב י"ג:ט"ו), ישלחנה לנפשה, והכל תלוי בבעילה הזאת. כי אם אחרי בעילתה תעמוד עמו ימים ויבא עליה, אם יחזור וישנא אותה כאיש אשר ישנא את אשתו, כבר נעשית אשתו והנה היא יהודית ומתגרשת בגט. לא תתעמר בה – כמו והתעמר בו ומכרו (דברים כ"ד:ז'), ועשאן אנקלוס לשון סחורה. ורבותינו בסיפרי ובגמרא (בבלי סנהדרין פ"ה) יעשו אותם לשון שמוש. והנה היא אזהרה שלא ישתמש בה כשפחה כלל, ואם נשתמש בה לוקה. והנראה בעיני בפשוטו, כי הוא כמו: לא תתאמר בה, מלשון: יתאמרו כל פועלי און (תהלים צ"ד:ד'), וכן: האמרת היום (דברים כ"ו:י"ז),: ובכבודם תתימרו (ישעיהו ס"א:ו'), בחלוף האל"ף ביו"ד, וכולם רוממות וגדולה. האמרת היום (דברים כ"ו:י"ז) – רוממת וגדלת אותו להיות לך לאלהים. האמירך היום (דברים כ"ו:י"ח) – רומם וגדל אותך על כל העמים להיות לו לעם סגולה. וכולם נגזרו מן: בראש אמיר (ישעיהו י"ז:ו'). יאמר: לא תתרומם ולא תתגדל בה להיות אתה אדניה למכרה ולהשתמש בה כשפחה. וכן יקראו בערבי אדון – אמיר. ושמוש העי"ן והאל"ף כאחד מורגל בלשון, פדעהו מרדת שחת (איוב ל"ג:כ"ד) – פדאהו, כמו שפרשתי במלת פתע (במדבר י"ב:ד'), וכן: מעשה צעצועים (דברי הימים ב ג':י') כמו באל"ף, מן: הצאצאים והצפיעות (ישעיהו כ"ב:כ"ד) – הבנים והבנות, כי כרובים – כרביא, ובלשון חכמים עומדות – אומדות, בקיאין – בקיעין, עדין – אדין, עורכי הדיינין – ארכי, עריס – אריס. ושנינו (בבלי שבת ע"ו): חלב כדי גמיעה, ושאלו בגמרא: גמיעה או גמיאה, הגמיאיני נא מעט מים (בראשית כ"ד:י"ז), ואעפ"כ אומרים ממנו: מגמע ובולע, וגומע ופולט, אבל מגמע ובולע (בבלי שבת קי"א.) ובמשנת מסכת כלים (משנה כתב יד קאופמן כלים ט':ז') ובתוספתא שונין מרדא במקום מרדע, ואין מקפידין כלל בחילוף שתי האותיות הללו, וכן במקומות רבים. ורבינו שלמה כתב לא תתעמר בה – לא תשתמש בה, לשון פרסי קורין לעבדות ושמוש – עמירא, מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי זאת. וזה אמת, שכך ראיתי בירושלמי: תמן צווחין לפעלא טבא עמירא, בפרק אמר רבי עקיבא (ירושלמי שבת ט':א'), ובפרק כל הצלמים (בבלי ע"ז ג':ו'), ומורגל הוא אף בלשון ארמי, כמו שכתוב במגלת שושן (ספר יהודית א':ו'-י"א): ושדר מלכא דאתור על כולהון עמוריא דנינוה, ועל כל דעמרין על יד ימא ועל עמור דכרמלא ודגלעד, ואהפיכו פיתגמא דנבוכדנצר כולהון עמוריא דארעא ולא דחילו מיניה. וכן במקומות הרבה בספר ההוא יקראו יושבי הארץ עמורי ארעא, כלומר הנעבדים לארץ והמשתמשים בה. או שצוה מלך אשור על אנשי המלחמה והם הנקראים: עבדי הארץ, כי הם הנעבדים למלך בכל מלחמותיו, הם אנשי מלחמתו ופרשיו, כלשון: עבדו את כדרלעומר (בראשית י"ד:ד'), ועבדו בו גוים רבים (ירמיהו כ"ז:ז'). תחת אשר עניתה – אמרו בסיפרי (ספרי דברים כ"א:י"ד): אפילו לאחר מעשה יחידי, והוא מה שהזכרנו (רמב"ן דברים כ"א:י"ג), שהם סבורים שמותר לבא עליה ביאה ראשונה מיד שהביאה לתוך ביתו, ומאותה שעה הוא מוזהר עליה בעמור ובמכירה.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
דברים כ"א:י"ח	בן סורר ומורה – על דעת רבותינו (בבלי סנהדרין ס"ח) איננו קטן, שהקטן פטור מכל עונשין שבתורה, ומכל המצות, אבל הוא המביא שתי שערות. והנה יש עליו שני עונשין, האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם, והשני שהוא זולל וסובא, עובר על מה שנצטוינו: קדושים תהיו (ויקרא י"ט:ב'), ונאמר עוד: ואותו תעבודו ובו תדבקון (דברים י"ג:ה'), כאשר פרשתי (רמב"ן דברים ו':י"ג), ושנצטוינו לדעת השם בכל דרכינו, וזולל וסובא לא ידעו דרך י"י. ועל הכלל אין בו עתה חטא מות, ועל שם סופו הוא נדון, כמו שהזכירו רבותינו (בבלי סנהדרין ע"א). וזה טעם: וכל ישראל ישמעו וייראו (דברים כ"א:כ"א), כי לא הומת בגדל חטאו אלא ליסר בו את הרבים, ושלא יהיה תקלה לאחרים. וכן דרך הכתוב שיזכיר כן כאשר יומתו לגדר, כדי שיהיה במיתתם תקנה לאחרים, כי הזכיר כן בזקן ממרא (דברים י"ז:י"ג), לפי שאין בהוראתו חטא שיהיה ראוי למות בו, רק הוא להסיר המחלוקת מן התורה כאשר פרשתי שם (רמב"ן דברים י"ז:י"א). וכן בעדים זוממין (דברים י"ט:כ') שנהרגין ולא הרגו, וכן הזכיר במסית (דברים י"ג:י"ב) לפי שהוא נהרג בדבורו הרע בלבד, אף על פי שלא עבד הניסת עבודה זרה, ולא שמע אליו, אבל מיתתו ליסר הנשארים. וגם זו מצוה מחודשת, או מבוארת מכבד את אביך ואת אמך (שמות כ':י"א), ואיש אמו ואביו תיראו (ויקרא י"ט:ג').	ההוספה חסרה: ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535 הערות: השווה ריב"ש.
דברים כ"ב:ו'	כי יקרא קן צפור לפניך – גם זו מצוה מבוארת, מן: אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כ"ב:כ"ח). כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם. או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין, אף על פי שהתיר השחיטה, והנה ההֺרג האם והבנים ביום אחד, או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף, כאלו יכרית במין ההוא. וכתב הרב במורה הנבוכים (רמב"ם מו"נ ג':מ"ח) כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד כדי להזהר שלא ישחוט הבן בעיני האם, כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור, אבל הוא מפעולות כח המחשבה המצואה בבהמות כאשר היא מצואה באדם. ואם כן, אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו, אבל הכל הרחקה. ויותר נכון בעבור שלא נתאכזר. ואמר הרב: ואל תשיב עלי ממאמר החכמים (בבלי ברכות ל"ג): האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, כי זהו אחת משתי סברות, סברת מי שיראה כי אין טעם למצות אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקים בסברא השנית שיהיה בכל המצות טעם. והוקשה עליו עוד שמצא בבראשית רבה (בראשית רבה מ"ד:א'): וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, הא לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, שנאמר: כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל':ה'). וזה הענין שגזר הרב במצות שיש להם טעם מבואר הוא מאד, כי בכל אחת טעם ותועלת ותקון לאדם מלבד שכרן מאת המצוה בהן יתברך. וכבר ארז"ל (בבלי סנהדרין כ"א) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו', ודרשו (בבלי פסחים קי"ט): ולמכסה עתיק (ישעיהו כ"ג:י"ח) – זה המגלה דברים שכסה עתיק יומיא, ומאי ניהו, טעמי תורה. וכבר דרשו בפרה אדומה (במדבר רבה י"ט:ג'-ד') שאמר שלמה: על הכל עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז':כ"ג). ואמר ר' יוסי בר' חנינא אמר לו הקב"ה למשה: לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחר – חקה, דכתיב: והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון (זכריה י"ד:ו'), יקפאון כתיב, דברים המכוסין מכם בעולם הזה עתידים להיות צופים לעולם הבא, כהדין סמיא דצפי, דכתיב: והולכתי עורים בדרך לא ידעו (ישעיהו מ"ב:ט"ז), וכתיב, אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים (ישעיהו מ"ב:ט"ז) – שכבר עשיתים לר' עקיבא. הנה ביארו שאין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עורון בשכלנו, ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהן לחכמי ישראל. וכאלה רבות בדבריהם ובתורה ובמקרא דברים רבים מודיעים כן, והרב הזכיר מהן. אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב כפי דעתי ענין אחר להם, שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו ית', אבל התועלת באדם עצמו, למנוע ממנו נזק, או אמונה רעה, או מדה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך, לדעת את י"י. וזהו לצרוף בהן – שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם אבל להוציא ממנו כל סיג. וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה, ולהודיענו האמת ולזכרו תמיד. ולשון זו האגדה עצמה בילמדנו (תנחומא שמיני ח') בפרשת זאת החיה: וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל, או נוחר ואוכל, כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו, או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות, אם חכמת חכמת לך (משלי ט':י"ב), הא לא ניתנו המצות אלא לצרף את הבריות, שנאמר: אמרות י"י אמרות טהורות (תהלים י"ב:ז'), ונאמר: כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל':ה'), למה שיהא מגין עליך. הנה מפורש בכאן שבאו לומר שאין התועלת אליו ית' שיצטרך לאורה כמחושב מן המנורה, ושיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטורת, כנראה מפשוטיהם, ואפילו הזכר לנפלאותיו שצוה לעשות לזכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית אין התועלת לו, רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויים להיותו מגין עלינו. כי כבודנו וספורנו בתהלותיו מאפס ותוהו נחשבו לו. והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף לומר שכולן לנו ולא להקב"ה, לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצואר יותר מן העורף או הנחור, אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה. והביא ראיה אחרת: או מה איכפת לו להקב"ה בין אוכל טהרות, והם המאכלים המותרים, לאוכל טמאות, והם המאכלים האסורים, שאמרה בהם התורה: טמאים המה לכם (ויקרא י"א:כ"ח), ורמז שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת. ואמר: אם חכמת חכמת לך (משלי ט':י"ב), הזכירו כי המצות המעשיות, כגון שחיטת הצואר, ללמדנו המדות הטובות והמצות הגזורות במינין לזקק את נפשותינו, וכמו שאמרה תורה: ולא תטמאו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא (ויקרא כ':כ"ה). אם כן, כולן לתועלתנו בלבד. וזה כמו שאמר אליהוא: אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו (איוב ל"ה:ו'), ואמר: או מה מידך יקח (איוב ל"ה:ז'). וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו. ושאלו בירושלמי בנדרים (ירושלמי נדרים ט':א') אם פותחין לאדם בכבוד המקום בדברים שבינו לבין המקום, והשיבו על השאלה הזאת, אי זהו כבוד המקום, כגון סוכה שאיני עושה, לולב שאיני עושה, תפילין שאיני נותן, והייני כבוד המקום, משמע דלנפשיה הוא דקא מהני, כהדא: אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח, אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו. הנה ביארו שאפילו הלולב והסוכה והתפילין שצוה בהן שיהו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך י"י ממצרים, אינן לכבוד השם יתברך אבל לרחם על נפשותינו. וכבר סדרו לנו בתפלת יום הכפורים: אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך, וכן אמר בתורה: לטוב לך (דברים י':י"ג) כאשר פרשתי (רמב"ן דברים י':י"ב). וכן: ויצונו י"י לעשות את החקים האלה, לטוב לנו כל הימים (דברים ו':כ"ד). והכונה בכולם: לטוב לנו, ולא לו יתברך ויתעלה. אבל כל מה שנצטוינו שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות. וכן מה שאמרו (בבלי ברכות ל"ג:): לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזרות, לומר: שלא חס האל על קן צפור, ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה. אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר, כי האכזריות תתפשט בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השוורים הגדולים והיחמורים, שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזריים מאד. ומפני זה אמרו (בבלי קידושין פ"ב) טוב שבטבחים שותפו של עמלק. והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינם רחמים עליהם, אבל גזרות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות. וכן יקראו הם כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה גזרות, כמו שאמרו (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ':ב') במשל המלך נכנס למדינה, אמרו לו עבדיו: גזור עליהם גזירות, אמר להם: כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות. כך אמר הקב"ה: קבלתם מלכותי, אנכי י"י אלהיך (שמות כ':ב'), קבלו גזירותי: לא יהיה לך וכו' (שמות כ':ב'). אבל במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בשלוח הקן מדרש שיש במצוה סוד. אמר רבי רחמאי, מאי דכתיב: שלח תשלח את האם, ולא אמר את האב, אלא שלח תשלח את האם בכבוד אותה שנקראת אם העולם, דכתיב: כי אם לבינה תקרא (משלי ב':ג'). מאי ואת הבנים תקח לך – אמר רבי רחמאי אותן בנים שגדלה, ומאי נינהו, שבעת ימי הסוכות, והייני שבעת ימי השבוע וכו' והנה המצוה רומזת לענין גדול, ולכך שכרה מרובה: למען ייטב לך והארכת ימים.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, ההוספה מופיעה בטקסט: פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: פרמא 3255, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
דברים כ"ב:כ"ב	ומתו גם שניהם – להוציא מעשה חדודים שאין האשה נהנית מהן, גם – לרבות הבאים אחריהם. לשון רבינו שלמה. ולא הבינותי מהו, וכי בתולה היא זו שנמעט או נצטרך לרבות הבאים אחריהם, מה לי ראשון מה לי שני ושלישי, ועוד היה לו לומר: הבאים אחריו. ובנוסחאות שלנו בסיפרי (ספרי דברים כ"ב:כ"ב): שניהם – ולא העושים מעשה חדודין. כשהוא אומר גם שניהם – לרבות הבאים מאחֺריהם, והיא ביאה שלא כדרכה ושלא כדרכו, וריבה אותה הכתוב בכאן. וכל העריות למדות מזו. ועל דרך הפשט: גם שניהם – האיש הפושע שחטא יותר שהוא התובע והמפתה והעושה מעשה, וגם האשה. והזכיר זה בכתוב, ופירשו: גם שניהם – האיש השוכב וגם האשה. וכן דרך הכתובים לתלות החטא באיש, כאשר פירשתי (רמב"ן ויקרא כ':י"ז) בערות אחיו גלה ערירים יהיו (ויקרא כ':כ"א). ויש אומרים כי וטעם: האיש השוכב עם האשה והאשה תוספת ביאור, כמו: יביאה את תרומת י"י (שמות ל"ה:ה'), אותו את נבוכדנצר (ירמיהו כ"ז:ח'). ובסיפרי (ספרי דברים כ"ב:כ"ב) האיש השוכב עם האשה – אף על פי שהיא קטנה, והאשה – אף על פי שנבעלה לקטן. אם כן, טעמו: גם שניהם – גם כל אחד מהם, האיש או האשה המגיע מהם לחיוב.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: מינכן 137 הערות:
דברים כ"ג:ה'	על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים – מצינו: אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער (דברים ב':כ"ח-כ"ט). ורבים אמרו שהם לא קדמו אותם אבל ישראל קנו מהם. וזה הבל, כי די למחנה שימכרו להם כאשר ירצו לקנות. ועוד, כי ישראל לא באו בגבול מואב, והמואבים הוציאו להם לחם ומים בכסף, והכתוב יספר שעשו המואבים כאשר עשו בני עשו, ולמה ירחיק המואבי לעולם בעבור זה, ולא יתעב בו האדומי. ור' אברהם אמר (ראב"ע דברים ב':כ"ט) כי טעם: כאשר עשו לי בני עשו והמואבים (דברים ב':כ"ח-כ"ט) על: אעברה בארצך בדרך (דברים ב':כ"ז), אבל לא מכרו להם לחם ומים, כי הם עברו בהר שעיר ובער, רק מלך אדום לא הניחם לעבור דרך מדינתו אשר הוא יושב בה, והוא מה שאמר: לא תעבר בי (במדבר כ':י"ח). גם זה הבל, כי הם שלחו אל אדום: אעברה בארצך וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו (במדבר כ':כ"א) – והנה לא נכנסו כלל בגבול אדום. וכן כתוב: ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבוב את ארץ אדום (במדבר כ"א:ד') – כי הוצרכו לשוב לאחור דרך ים סוף מהר ההר שהוא על גבול ארץ אדום, ולא באו בארץ אדום עצמה כלל. ויפתח אמר בביאור: כי בעלותם ממצרים וילך ישראל במדבר עד ים סוף ויבא קדשה, וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר אעברה נא בארצך ולא שמע מלך אדום וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה וישב ישראל בקדש, וילך במדבר ויסב את ארץ אדום ואת ארץ מואב, ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב (שופטים י"א:ט"ז-י"ח) – הנה זה מפורש שלא באו כלל אל ארץ אדום, ולא בארץ מואב, ואלו באו שם היו מוכרין להם, כי אין המנהג לנותן רשות לעם הצבא לעבור בארצו שלא ימכור להם לחם ומים. והנראה אלי כי הכתוב ירחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואמותם מן החרב והשבי, ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה (בראשית י"ט:כ"ט), והיו חייבים לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה. האחד שכר עליו בלעם בן בעור, והם המואבים, והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו, כמו שכתוב: אתה עובר היום את גבול מואב את ער וקרבת מול בני עמון (דברים ב':י"ח-י"ט). והנה הכתוב הזהירם: אל תצורם ואל תתגר בם (דברים ב':י"ט), והם לא קדמו אותם כלל, כי היה הכתוב אומר: כאשר עשו לי בני עשו והמואבים והעמונים, אבל לא הזכיר עמון, שלא קדמו אותם. והנה עמון הרשיע בזה יותר מכולם, כי בני עשו והמואבים כאשר ידעו שהוזהרו ישראל שלא יתגרו בהם, הוציאו להם לחם ומים חוץ לגבולם, ועמון לא אבה לעשות כן. וזה טעם: קדמו, שלא יצאו לקראתכם בלחם ובמים כאשר עשו האחרים. ולכך הקדים הכתוב: עמוני, והקדים להזכיר פשעו על דבר אשר לא קדמו אתכם, ואחרי כן הזכיר מואב וחטאתו. ורבותינו דרשו (בבלי יבמות ע"ו): עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית, מפני שהאיש דרכו לקדם, ואין האשה דרכה לקדם שתוציא מזון חוץ לגבול הארץ. וכן הזכירו בירושלמי (ירושלמי יבמות ח':ג') ובמגלת רות רבתי (רות רבתי ד':ח') מפני שדרך האיש לשכור ואין דרך האשה לשכור.	ההוספה חסרה: מינכן 137, פולדה 2 ההוספה מופיעה בטקסט: פריס 222, דפוס ליסבון ההוספה מופיעה בגיליון: פרמא 3255 ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות: גישה לספרות חדשה
דברים כ"ג:ז'	לא תדרוש שלומם – מכלל שנאמר: עמך ישב בקרבך (דברים כ"ג:י"ז) יכול אף זה כן, תלמוד לומר: לא תדרוש שלומם. לשון רבינו שלמה. והמדרש הזה בסיפרי (ספרי דברים כ"ג:ז') מטובתם – מכלל שנאמר שם: בטוב לו לא תוננו (דברים כ"ג:י"ז) – הוציא את אלו מאותה טובה. אבל לא תדרוש שלומם נדרש שם בסיפרי לפי שנאמר: כי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום (דברים כ':י'), יכול אף עמון ומואב כן, תלמוד לומר: לא תדרוש שלומם, וכן בתנחומא (תנחומא (בובר) פינחס הוספה ה'). והנראה אלי: כי מלחמת עמון ומואב אסרה הכתוב עלינו לדורות, והכתוב שאמר: אל תתגרו בם (דברים ב':ט',י"ט) אינה מצוה לשעה בלבד, אבל היא מצות לא תעשה לדורות. זהו שאמר: כי לבני לוט נתתיה ירושה (דברים ב':י"ט), והנה ארצם להם לעולם כי היא נחלה שהנחילם השם ית'. אם כן, הכתוב שאמר: לא תדרוש שלומם יצוה אם נלחם עליהם בעיר שכבשו הם מן העמים, שלא נקרא להם לשלום, וכן אם יבאו הם להלחם בארצנו מותר לנו לרדוף אחריהם ולכבוש מהם המדינות, להכות יושבי הערים שעשו עמנו הרעה, כמו שעשה יפתח: ויכם מערוער עד בואך מנית עשרים עיר (שופטים י"א:ל"ג), וכן יעשה דוד לכל ערי בני עמון (שמואל ב י"ב:ל"א) בעבור שהם פרצו הגדר תחלה ונלחמו בו, ואז לא נצטרך לקרוא בשלומם, ונכה בנלחמים בנו כל עיר מתים והנשים והטף אם נרצה. ואמרו במדרש רבה (במדבר רבה כ"א:ו'): והכיתם כל עיר מבצר וכל עץ טוב תפילו וכל מעייני מים תסתומו (מלכים ב ג':י"ט) – אמרו לו: הכתוב אומר: לא תשחית את עצה (דברים כ':י"ט), ואתה אומר כן. אמר להם: על כל האומות צוה, וזו קלה ובזויה היא, שנאמר: ונקל זאת בעיני י"י ונתן מואב בידכם (מלכים ב ג':י"ח), שנאמר: לא תדרוש שלומם וטובתם – אלו אילנות טובות. וכל זה להזיקם ולצערם, אבל הארץ תשאר למשפחה ההיא, שהיא נחלה שהנחילם השם. וזה הענין מוזכר באגדות בבראשית רבה (בראשית רבה ע"ד:י"ג) ובמדרש תלים (מדרש תהלים ס':א'). ועל דרך הפשט טעם: לא תדרוש שלומם וטובתם – כאומר: אף על פי שהם בני משפחתכם, ואברהם אביכם אהב את אביהם כאח לו יונק שדי אמו, לא תהיו אתם לו כאחים דורשי שלום וטובה, כי הם הפרו ברית האחוה ותהיה מופרת לעולם. והנה השם שמר לבני לוט זכות אביהם, שליוה את נביאו בדרך אשר שלחו י"י, ולכך הנחילם מנחלת אברהם. והעניש את בניו בחטאם שלא ידבקו בישראל. וכן המצרים הרחיקם שלשה דורות מפני רשעם אשר עשו עמנו רעות רבות וצרות, אבל לא יתעב אותם לעולם בעבור שהיינו גרים בארצם, ונמלטנו עמהם בימי הרעב בכבוד שעשו לאבינו, והמליכו עליהם ממנו קצין ומושל. וכן עשה עם אדום, שמר להם זכות אבות שהיו מזרע הקדש, והרחיקם שלשה דורות בעבור שיצאו לקראתנו בחרב, ולא זכרו ברית אחים. והקבלה מן רבותינו (בבלי יבמות ע"ח) כי אין דור שלישי מימי משה, אבל כאשר יתגייר אחד מהם, יבא הדור השלישי שלו בקהל י"י.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: מינכן 137 הערות:
דברים כ"ג:י"ט (×2)	הזונות יעשו בנדה שלהן מצות, חושבות לכפר על חטאתן, כמו שיזכירו רבותינו (ויקרא רבה ג':א') במשל שלהן: גייפא בתפוחייא ומפלגא לבאישיא. ולכך אסרה תורה אתננן לכל נדר, כי עתה יוסיפו לחטוא בהן. וכן ענין מחיר כלב, בעבור כי הצדים בכלבים ושומרי החומות יגדלו כלבים עזי נפש מזיקים את הרבים, וידרו במחיריהם להיות כופר לנפשם. וכן המנהג עד היום בפרשים אנשי הציד, שיעמידו צורת כלביהם בשעוה לפני עבודה זרה שלהם רבים מהם בכל בית עבודה זרה שיצליחו בהם. והמפרשים אמרו מפני שהוא דרך בזיון. ואמר גם שניהם – לרבות שנוייהם, כגון חטים ועשאתן סלת. לשון רבינו שלמה. אבל בגמרא (בבלי בבא קמא ס"ה:) אמרו שבית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין, אלא הם ולא ולדותיהן, הם ולא שנוייהם. וטעם: גם שניהם – בעבור שהאחד באמת תועבה גדולה, והוא האתנן, כי בו נעשתה תועבת הזמה, אמר שגם שניהם יתעב י"י. וכמוהו: מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת י"י גם שניהם (משלי י"ז:ט"ו) – יתלה הקטן בגדול. וכן: ומתו גם שניהם (דברים כ"ב:כ"ב), כמו שפירשתי (רמב"ן דברים כ"ב:כ"ב). או טעמו, בעבור שהזכיר כבר פסולי הקרבן במומין, ואמר בהם: לא תזבח לי"י אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת י"י אלהיך הוא (דברים י"ז:א'), הוסיף בכאן לומר כי גם האתנן והמחיר, שגופם תמים, גם הם תועבת י"י אלהיך כמותם, והוא הנכון. וכן: אזן שמעת ועין רֺאה י"י עשה גם שניהם (משלי כ':י"ב) – ירמוז לאדם בכללו, יאמר שהשם יצר את האדם ועשה גם אלו בו. וכן: אבן ואבן איפה ואיפה תועבת י"י גם שניהם (משלי כ':י') – ירמוז לגוזל וחומס וכל עושק, שהם תועבות גדולות מאלה, ולא יזכירם.	ההוספות חסרות: פולדה 2, פריס 220, שתי ההוספות מופיעות בטקסט: פריס 222, רק ההוספה הראשונה מופיעה בטקסט: רק ההוספה השנייה מופיעה בטקסט: שתי ההוספות מופיעות בגיליון: פרמא 3255, רק ההוספה הראשונה מופיעה בגיליון: רק ההוספה השנייה מופיעה בגיליון: ההוספות מופיעות ברשימות ההוספות: _ הערות:
רמב"ן דברים כ"ו:ב'	טעם ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך – שתקח מראשית כל הפרי אשר תביא אל הבית מארצך אשר י"י אלהיך נותן לך. יצוה שיפריש הפרי בשדה, ויקרא עליו שם, ויביאנו לביתו, וישים אותו בכלי ראוי להוליכו לבית הבחירה. ולא נתן הכתוב שיעור בהם, אלא אפילו גרגיר אחד מכל המין ההוא פוטר כל השדה, כדין התרומה, שחטה אחת מן התורה פוטרת את הכרי. אבל חכמים צוו בשניהם להפריש אחד מששים. כך מפורש בירושלמי (ירושלמי ביכורים ג':א'). והלכת אל המקום אשר יבחר י"י אלהיך – כפי פשוטו: יזהיר שלא תקריב בכורים באחד משעריך משנבחר הבית, כי כמו שהזהיר בשחוטי חוץ בקרבנות, כן יזהיר בבכורים. אבל חובת הבכורים לאחר שכבשו וחלקו מיד, כדברי רבינו שלמה (רש"י דברים כ"ו:א'). ובסיפרי (ספרי דברים כ"ו:ב'): והלכת אל המקום אשר יבחר י"י אלהיך לשכן שמו שם – זה שילה ובית עולמים. ושמא יאמרו כי הבמות אסורות בשני הזמנים האלו, אבל גם בנב וגבעון יקריבו בכורים, אבל בבמת יחיד אינן קרבין, דמזבח כתיב. ואולי ממה שכתוב: ראשית בכורי אדמתך תביא בית י"י אלהיך (שמות כ"ג:י"ט) – לא קרבו באהל ומשכן אלא בשילה שהיה שם בית אבנים ובבית העולמים.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 224, פריס 220, פריס 223 ההוספה מופיעה בטקסט: פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: פרמא 3255, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות: ציטוט תלמוד ירושלמי. הטקסט הנוסף מופיע בפריס 222, דפוס ליסבון.
דברים כ"ו:ט"ו	אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו – לתת לנו וקיימת ארץ זבת חלב ודבש. לשון רבינו שלמה. ואם כן, שיעור הכתוב: ואת האדמה אשר נתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כאשר נשבעת לאבותינו. ור' אברהם אמר כי טעמו להיותה כן תמיד, כלומר: וברך את האדמה אשר נתת לנו להיותה ארץ זבת חלב ודבש. ואין צורך בכל זה, כי בכלל הדבור או השבועה הנתינה, אומר אדם לחבירו: נשבעת לי שדה שלך, אמרת לי מנה. וכן: כאשר דבר י"י אלהי אבותיך לך ארץ זבת חלב ודבש (דברים ו':ג'). וכבר פרשתיו (רמב"ן דברים ו':ג'). וכן: ויתן לו בית ולחם אמר לו וארץ נתן לו (מלכים א י"א:י"ח). ולא יקשה בעיניך בכאן כי לא נזכר בשבועת האבות ארץ זבת חלב ודבש, כי מאחר אשר הארץ בעת ההיא זבת חלב ודבש הנה נשבע להם בארץ זבת חלב ודבש. או אבותינו – יוצאי מצרים, שנאמר להם: אל ארץ זבת חלב ודבש (שמות ג':ח'), כענין: וירעו לנו מצרים ולאבותינו (במדבר כ':ט"ו).	ההוספה חסרה: פולדה 2, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות: מופיע בכמעט כל עדי הנוסח ואפשר שיש בפולדה 2 השמטת סופר.
דברים כ"ז:כ'	וטעם כי גלה כנף אביו – דרך כבוד לאב. כי בתורה הזכיר: ערות אביו גלה (ויקרא כ':י"א), וכן הזכיר באשת אחיו ואשת אחי אביו ערותם, כי שם יחייב עונש גדול, מיתה או כרת, והוצרך לנבל הרעה אשר עשו, על כן הזכיר בהם הערוה. אבל בכאן, להיותו לאלה די להזכיר כי גלה כנף אביו, כי בגלוי כנף האב בלבד מחוייב קללה, כי מקלה כבודו, ומקלה כבוד אביו ארור. וכן: לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו (דברים כ"ג:א') – דרך כבוד, שלא יקרב אליה, כי אין ראוי לגלות כנפו אשר פירש על אשה דרך חופה, כטעם: ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה (רות ג':ט'), ולא כדברי מי שמרבה בו אנוסת אביו (בבלי יבמות צ"ז).	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: מינכן 137 הערות:
דברים כ"ז:כ"ו	אשר לא יקים את דברי התורה הזאת – כאן כלל את כל התורה כולה, וקבלוה עליהם באלה ובשבועה. לשון רבינו שלמה. ולפי דעתי: כי הקבלה הזאת שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת, ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר, והעובר עליהן יענש, ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור. אבל אם עבר על אחת מהן כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו, או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה, איננו בחרם הזה, כי לא אמר הכתוב: אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת, אבל אמר: אשר לא יקים לעשות, כטעם: קיימו וקבלו היהודים עליהם (אסתר ט':כ"ז). והנה הוא חרם המורדים והכופרים. ובירושלמי בסוטה (ירושלמי סוטה ז':ד') ראיתי: אשר לא יקים – וכי יש תורה נופלת, רבי שמעון בן יקים אומר: זה החזן, רבי שמעון בן חלפתא אומר: זה בית דין שלמטן, דמר רב הונא רב יהודה בשם שמואל על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר: עלי להקים. רבי אסא בשם רבי תנחום בר חייא: למד ולימד ושמר ועשה והיתה ספיקא בידו להחזיק, ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור. ידרשו בהקמה הזאת בית המלך והנשיאות, שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זה ארור. וזה קרוב לענין שפירשנו. ואמרו על דרך אגדה: זה החזן בשעה שאינו מקים ספרי תורה להעמידן כתקנן שלא יפולו. ולי נראה על החזן שאינו מקים ספר התורה על הצבור להראות פני כתבו לכל, כמו שמפורש במסכת סופרים (מסכת סופרים י"ד) שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל האנשים והנשים לראות הכתב ולכרוע ולומר: זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל (דברים ד':מ"ד). וכן נהגו.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, לונדון-ויינמן, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
דברים כ"ח:מ"ב	הצלצל – על דעת רבינו שלמה מין ממיני הארבה. ואם כן, ראוי היה שיצרף אותו עם פסוקי הארבה והתולעת (דברים כ"ח:ל"ח-ל"ט). ויותר נראה שיהיה הצלצל שם למחנה האויב. אמר: בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך (דברים כ"ח:מ"א) – לעבוד אותך ולכלכל את שיבתך, כי ילכו בשבי לפני אויב. וכל עצך ופרי אדמתך אשר לא ישאו לך פירות, כאשר הזכיר, יירש האויב הבא עליך, כי בשנה שיבאו עליך יתנו להם חילם והם יאכלום. ויקרא החיל: צלצל בעבור שישמיעו קול מלחמה במחנה וקול שופר ורעם שרים ותרועה, מלשון: צלצלי שמע וצלצלי תרועה (תהלים ק"נ:ה'), ובמנענעים ובצלצלים (שמואל ב ו':ה'), וכן: ארץ צלצל כנפים (ישעיהו י"ח:א') – ארץ המשמעת צלצול כנפיה, שהולכת למרחקים כאשר ידאה הנשר. ובגמרא (בבלי ב"ק קט"ז): ונטלוה מסיקין. מאן דתני מסיקין לא משתבש, דכתיב: יירש הצלצל, ומתרגמינן יחסניניה סקאה. ומאן דתני מציקין לא משתבש, דכתיב: במצור ובמצוק (דברים כ"ח:נ"ה), כי הוא אצלם שם למביאי האדם במצור ובמצוק. ודע כי התוכחות במארה ובמהומה ובמגערת ובדבר והעץ ופרי האדמה ושאר כל התוכחות הן כולם עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה, אבל אחרי הגלות לא יקלל אותם רק לעבוד שם אלהים אחרים עץ ואבן. אבל פעמים שיחזור להוכיח בארץ כאשר אמר: יולך י"י אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן (דברים כ"ח:ל"ו) – והוא הגלות שגלינו לרומי, על לכת אגריפס המלך שם. ואחרי כן ישוב ויאמר: זרע רב תוציא השדה וגו' (דברים כ"ח:ל"ח). ואלה התוכחות בהיותם בארץ, כי כן יאמר אחריו: ונסחתם מעל האדמה (דברים כ"ח:ס"ג) – שהוא הגלות. ועל דעתי: גם זה מרמיזותיו, אמר: יולך י"י אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת (דברים כ"ח:ל"ו) – על לכת אגריפס המלך לרומי. גם יתכן שירמוז למלך אחר קודם לאגריפס, הוא אריסתובלוס שתפשו שר צבא רומי ויוליכוהו שמה בנחושתים, והיו למשל ולשנינה בכל העמים שהיו תמהים על גבורתם אשר מעולם, איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה. ואחרי כן בא אגריפס שנית עם שליח מלך רומי בארץ וכבש בארץ יהודה מדינות גדולות, ואז נתקיים מה שאמר: ועבדת את אויביך אשר ישלחנו י"י בך ברעב ובצמא וגו' (דברים כ"ח:מ"ח), ואמר: ישא י"י עליך גוי מרחוק (דברים כ"ח:מ"ט), כי באו אספסיינוס וטיטוס בנו עם חיל גדול מרומיים בארץ ולכדו כל ערי יהודה הבצורות, והצרו להם מאד כאשר ידוע בספרים, שלכדו גם חומת ירושלם ולא נשאר רק בית המקדש וחומת העזרה, והיו אוכלים בשר בניהם ובנותיהם, וכאשר נלכדה גם היא אז נתקיים: ונסחתם מעל האדמה (דברים כ"ח:ס"ג). ואז שבו הרומיים לארצם ובידם גלות ירושלם, וביד עמים רבים אשר אתם מיון ומצרים וארם ויתר עמים רבים, ונתקיים: והפיצך י"י בכל העמים וגו' (דברים כ"ח:ס"ד). והכתובים הבאים אחרי כן ענשם בגלות. וכן: והיו חייך תלאים לך מנגד (דברים כ"ח:ס"ו) – מפני פחדתנו בגלות ביד העמים הגוזרים עלינו גזירות תמיד. והנכון שהוא רמז לדורות ההם שהיו בזמן חורבן הבית השני, כי היו מתנכלים להם להאבידם לגמרי, על כן אחריו: והשיבך י"י מצרים באניות (דברים כ"ח:ס"ח), שהיה זה כאשר כלו להוציאם מן הארץ. ורבותינו אמרו (פתיחתא דאסתר רבה) ולמה למצרים, לפי שכעור ורע לעבד כשהוא חוזר לרבו הראשון. אם כן, הזכיר מצרים דרך תוכחת. אבל אחרי היותנו בגליות ובארצות אויבנו לא נתקללו מעשה ידינו, ולא אלפינו ועשתרות צאננו, ולא כרמינו וזיתנו ואשר נזרע בשדה, אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא, או בטוב מהם, שרחמיו עלינו כי ישיבתנו בגלות היא בהבטחה שאמר לנו: ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני י"י אלהיהם (ויקרא כ"ו:מ"ד). וכבר פרשתי בסדר אם בחקותי (רמב"ן ויקרא כ"ו:ט"ז) סוד הברית הזאת, וכי הוא על זמן גלותינו היום ביד החיה הרביעית, ואחרי כן יבטיח בגאולה ממנו. והנה הסתכלנו בענשי עבודה זרה, והוזכרו בתורה במקומות הרבה, ומהם מה שאמר תחלה: כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל וגו' (דברים ד:כ"ה) – וזו אזהרה בישראל אם יעבדו עבודה זרה אחרי עמדם בארץ ימים רבים ויהיו ישנים בה. והעונש על זה: העידותי בכם היום (דברים ד':כ"ו) עד: והפיץ י"י אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר (דברים ד':כ"ז), ושם אמר: ועבדתם שם אלהים אחרים מעשה ידי אדם (דברים ד':כ"ח), והבטיח: ובקשתם משם את י"י אלהיך ומצאת וגו' (דברים ד':כ"ט). וזה נתקיים בהם כאשר הזכרתי ופרשתי כבר. ובפרשה אחרת אמר: והיה כי יביאך י"י אלהיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך וגו', לא תלכו אחרי אלהים אחרים מאלהי העמים אשר סביבותיכם (דברים ו':י'-י"ד). והעונש: כי אל קנא י"י אלהיך בקרבך פן יחרה אף י"י אלהיך בך והשמידך מעל פני האדמה (דברים ו':ט"ו) – זו אזהרה לבאי הארץ, אם דבקו בעבודה זרה מיד, ושכחו האל המוציאם ממצרים וילכו אחרי עבודה זרה. וזה לא עשו ישראל ככה, ולא בא להם העונש כן. ולשון הכתוב מורה בכך שהיא אזהרה, לא רמז דבר שעתיד לבא, כמו שאמר: פן יחרה אף י"י (דברים ו':ט"ו) – כלומר: יש לך ליראה מזה. פרשה שלישית: השמר לך פן תשכח את י"י אלהיך לבלתי שמור מצותיו וגו' (דברים ח':י"א), ואמר: ורם לבבך ושכחת את י"י אלהיך המוציאך מארץ מצרים... המוליכך במדבר הגדול והנורא (דברים ח':י"ד-ט"ו) וכולה פרשה, ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את י"י אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל (דברים ח': י"ז-י"ח). ואמר בכאן: והיה אם שכח תשכח את י"י אלהיך והלכת אחרי אלהים אחרים ועבדתם והשתחוית להם העידותי בכם היום (דברים ח':י"ט) – וזה גם כן אזהרה לבאי הארץ, אם שכחו השם הנכבד וכפרו שלא הוציאם הוא ממצרים ולא עשה עמהם דבר, אלא בכחם עשו הכל כי גבורים הם, ולכך יעבדו עבודה זרה לרצונם. והעונש בזה – להכריתם לגמרי: כגוים אשר י"י מאביד מפניכם כן תאבדון (דברים ח':כ'), ויורה לשון הכתוב שהוא מתרה בהם פן יעשו כן בזמן בּאם בארץ קודם שיתישנו בה, טרם הכריתם כל העמים שבארץ, על כן אמר: כגוים אשר י"י מאביד מפניכם כן תאבדון – שהיה בעת אבדן העמים, ומזהיר שיסיר ידו מהאביד העמים ויאבד את ישראל כהם. וזה גם כן לא עשו ישראל כך, ולא בא עליהם כזאת. ובפעם הרביעית הזהיר ופירש ואמר: והיה אם לא תשמע בקול י"י אלהיך לשמור לעשות כל מצותיו וחוקותיו, ובאו עליך כל הקללות האלה וגו' (דברים כ"ח:ט"ו), וכל דברי הברית, והבטחה גדולה בסוף: והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה, והשבות אל לבבך, ושבת עד י"י אלהיך, ושב י"י אלהיך את שבותך ורחמך (דברים ל':א'-ג'), וגמר הפרשה. וזאת אזהרה ורמז לגלותנו זה ולגאולה השלמה שנגאל ממנו. והפרשה חמישית – אזהרה כדרך נבואה מתקיימת: ויאמר י"י אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם וגו', וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו וגו' (דברים ל"א:ט"ז, כ"א), וזאת התראה שנתקיימה כולה כפשוטה וכמשמעה.	ההוספה חסרה: פולדה 2, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: מינכן 137 הערות:
דברים כ"ט:י"ח	ופירוש למען ספות הרוה את הצמאה – להוסיף השבעה עם המתאוה, כי נפש שבעה תקרא רוה, כענין: ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו (ירמיהו ל"א:י"ג), והיתה נפשם כגן רוה (ירמיהו ל"א:י"א), והמתאוה תקרא צמאה: צמאה לך נפשי (תהלים ס"ג:ב'). והטעם: כי נפש האדם הרוה, שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה, כאשר תבא בלבו קצת תאוה והוא ימלא תאותו, אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה, ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה. כי המתאוה לזמת הנשים היפות כשיהיה שטוף בזמתן תבואהו תאוה לבוא על הזכור ועל הבהמה וכיוצא בזה משאר התאוות, וכענין שהזכירו חכמים (בבלי סוכה נ"ב): משביעו רעב מרעיבו שבע. ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו שהוא אם ימלא נפשו בתאות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להן, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו ולאשר השביע נפשו בו. ולפי שהזכיר: שרש פורה (דברים כ"ט:י"ז), אמר כלשון הזה, כי יוסיף השרש ההוא כפתו אשר היא רוה ורעננה עם הצמאה ותשובנה כולן צמאות.	ההוספה חסרה: פולדה 2, לונדון 208, פרמא 3535, ההוספה מופיעה בטקסט: פריס 222, פריס 223, פריס 220, לונדון-ויינמן, פריס 224, קמברידג' 524,2, מינכן 137 ההוספה מופיעה בגיליון: פרמא 3255, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות: על פי הממצא בכתב היד, ייתכן שיש כאן רק השמטה ע"י הדומות.
דברים ל"ב:י"ט	מכעס בניו ובנותיו – הזכיר הכתוב הבנות בכאן שלא כמנהג, כאשר אמר למעלה: לא בניו (דברים ל"ב:ה'), וכן בכל מקום יזכיר הבנים, והבנות הן בכלל. אבל זה מרמיזותיו כי יהיה בדור החורבן רשע הנשים ופשעיהן גדול מאד להכעיסו, כי היו נצמדות לעבודה זרה ביותר, והן שמפתות גם את האנשים לעבדה כאשר מפורש בדברי ירמיהו: ויענו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלהים אחרים וכל הנשים העומדות קהל גדול (ירמיהו מ"ד:ט"ו), והן שהעזו פניהן בנביא לאמר לו: עשה נעשה לקטר למלאכת השמים (ירמיהו מ"ד:י"ז). ושם כתוב: להכעיסני במעשה ידיכם לקטר למלאכת השמים וגו' (ירמיהו מ"ד:ח', והשוו ירמיהו ז':י"ח), וכתיב עוד שם: השכחתם את רעות אבותיכם ואת רעות מלכי יהודה ואת רעות נשיו ואת רעותיכם ואת רעות נשיכם (ירמיהו מ"ד:ט'), וביחזקאל נאמר: עוד תשוב תראה תועבות גדולות אשר המה עושים ויבא אותי אל פתח שער בית י"י, והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז (יחזקאל ח':י"ג-י"ד).	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, פריס 224, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: מינכן 137 הערות:
דברים ל"ג:ד'	תורה צוה לנו משה – הטעם: שישא תמיד, ויאמר: תורה צוה לנו משה, והיא תהיה מורשה לקהלת יעקב, כי לדורות עולם כל בני יעקב יירשוה וישמרו אותה כי לא תשכח מפי זרעו. ורבותינו דרשו (תנחומא ויקהל ח') שלא אמר מורשה בית יעקב או זרע יעקב, ואמר: קהלת, לרמוז שיקהלו רבים עליהם ותהיה התורה מורשה לעולם ליעקב ולכל הנקהלים עליו, הם הגרים הנלוים אל י"י לשרתו, ונספחו על בית יעקב ונקראים כולם קהלתו.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, פריס 224, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535, מינכן 137 הערות:
דברים ל"ג:ו'	יחי ראובן ואל ימות – אמר ר' אברהם כי החל מראובן כי הוא הבכור, ולא הזכיר שמעון בעבור עון פעור כי העובדים היו שמעונים, ומספרם לעד, גם נשיאם נהרג. וכן דעת רבינו שלמה והמפרשים. וכפי דעתי: אין במספרם ראיה בעבור כי עדיין יחסרו שלשה עשר אלף ויותר מלבד המתים במגפה, וגם משאר השבטים יחסרו קצת, כי בני גד חסרו חמשת אלפים ובני אפרים שמונת אלפים. ועוד, כי הכתוב שאומר: ויצמד ישראל לבעל פעור (במדבר כ"ה:ג'), ואמר: קח את כל ראשי העם (במדבר כ"ה:ד') – נראה שהיו בהם מכל השבטים, וכל דייניהם ישפטו בם. וכן אמר: ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי (במדבר כ"ה:י"א). ואל תשיב עלי מדבר עכן, שאמר: חטא ישראל (יהושע ז':י"א) – כי שם לא נתגלה החוטא ויזכירם סתם. וכן המוכה איננו ראיה, כי היה נשיא בית אב בהם, לא נשיא השבט, והנועדים על י"י בעדת קרח גדולים ונכבדים ממנו, שהיו נשיאי עדה, ולא הלכו כל שבטיהם אחריהם. והמזמור הזכיר ענין דתן ואבירם בשמם: תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם (תהלים ק"ו:י"ז), והזכיר: ויצמדו לבעל פעור (תהלים ק"ו:כ"ח) עם: וימאסו בארץ חמדה (תהלים ק"ו:כ"ד) לכלל העם. וחלילה שימנע משה מלברך את שמעון ולא ימחה שבט מישראל, שכבר כלו הנצמדים לבעל פעור, כמו שאמר: כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו י"י אלהיך מקרבך (דברים ד':ג'). ואלה הנשארים כולם כתוב בהם: ואתם הדבקים בי"י אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד':ד'), ולמה לא יברכם, והנה כולם עשו העגל וחטאו במרגלים ונתכפר להם, וברכם. וראיתי במדרש רבה (במדבר רבה כ"א:ח'): ששה משפחות נחסרו על הזנות בעצת בלעם ומונה משפחת אהד לשמעון וחמשה מבני בנימין, והנה לדעתם בנימין חטא יותר משמעון באותו החטא והוא בכלל הברכה. והנכון בעיני: כי הכתוב לא ימנה בשבטי ישראל רק שנים עשר, וכך אמר בברכת יעקב: כל אלה שבטי ישראל שנים עשר (בראשית מ"ט:כ"ח). והנה יעקב הזכיר בניו השנים עשר, והזכיר יוסף בשבט אחד. ומשה ראה להזכיר ביוסף שני שבטים, כמו שאמר: והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה (דברים ל"ג:י"ז), והיה זה בעבור שני דברים: האחד כי אחר שצוה הקדוש ברוך הוא ועשאם שני שבטים בחנוכת המזבח ובדגלים ובנחלת הארץ הנה הוא צריך למנותם שנים בברכתם, ועוד שהזכיר יהושע המנחילם את הארץ והוא מאפרים הקטן, והוצרך להזכיר אחיו הגדול ממנו. והנה רצה לברך את לוי כי מברכתו יתברכו כל ישראל, שיהיו קרבנותיו לרצון להם לפני י"י. והוצרך להשאיר אחד מן השבטים, שאינם נמנין בשום מקום רק שנים עשר כנגד שנים עשר מזלות ברקיע, ושנים עשר חדשים בשנה, ושנים עשר גבולי אלכסונים שאמרו במדרש שהן הן זרועות עולם, וכמו שהזכירו חכמים במסכת ברכות (בבלי ברכות ל"ב): אמר הקב"ה לנביא לך ואמור לכנסת ישראל בתי, שנים עשר מזלות בראתי ברקיע כנגד שנים עשר שבטים וכו'. וכן בהר גרזים והר עיבל שמנה לוי, ולא נזכר שם יוסף לשני שבטים. וכן תראה בחלוקי יחזקאל (יחזקאל מ"ח:ד'-ה') שמנה בחלוקת הארץ יוסף לשני שבטים, ולא הזכיר לוי, וכשמנה תוצאות העיר הזכיר שער לוי אחד (יחזקאל מ"ח:ל"א) ולא מנה שבט יוסף לשני שבטים, אבל אמר: שער יוסף אחד (יחזקאל מ"ח:ל"ב), כי לעולם לא ימנו שבטי ישראל רק שנים עשר. וכבר זכרתי זה בסדר ויקח קרח (רמב"ן במדבר י"ז:י"ז). והנה השאיר שמעון שלא היה שבטו גדול, ולא היתה בו ברכת יעקב אביהם מרובה, אבל חלקם ביעקב והפיצם בישראל (בראשית מ"ט:ז'). והנה יתברכו גם הם מברכת שאר השבטים אשר המה בתוכם.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, פריס 224, פריס 223, מינכן 137 ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, פריס 222, דפוס ליסבון ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות: אפשר שיש כאן רק השמטה ע"י הדומות.
דברים ל"ג:כ"ה (×3)	ברזל ונחשת מנעליך – היה אשר בסוף ארץ ישראל, כמו שכתוב בו: ופגע בכרמל הימה (יהושע י"ט:כ"ו), וכתיב: והיו תוצאותיו הימה (יהושע י"ט:כ"ט), ונאמר בו: אשר לא הוריש את יושבי עכו (שופטים א':ל"א) שהוא על ים הגדול, כמו שאמרו (בראשית רבה כ"ג:ז'): בראשונה עלה עד עכו, ובשנייה עד יפו. ואם כן, הנה ארצו מנעול ארץ ישראל, ולכך אמר: ברזל ונחשת מנעליך – שיהיו לו דלתות נחושה ובריחי ברזל, וכל הארץ נעולה בהם. והוא רמז שישמור השם כל הארץ מאויב ומתנקם. או לומר שלא יבאו זרים לשלול השמן כי לכל הארץ יובא מארצו באניות סוחר. וכימיך דבאך – הנראה לי במלה הזאת שהיא כמו זבאך, כי האותיות האלה יתחלפו תמיד. יאמר: שבתה מדהבה (ישעיהו י"ד:ד') – במקום מזהבה. וכל הארמית כן בכל לשון זביחה, וכן כל לשון זכירה וכן זהב (בראשית ב':י"א), זקן (ויקרא כ"א:ה'), זנב (שופטים ט"ו:ד'), זרה הלאה (במדבר י"ז:ב') ורבים כן. ובלשון זיבה עצמה, זב וזבה וכל לשונם יתחלפו לדל"ת, כן: ואמר ימי נזעכו (איוב י"ז:א') – במקום נדעכו, וכן: זחלתי ואירא (איוב ל"ב:ו') – כמו דחלתי. ויאמר הכתוב: וכימיך יהיה זבאך, שתהיה ארצך זבת השמן הנזכר, ואתה תהיה טובל בו רגליך כל ימיך עד עולם. גם איפשר ונכון הוא מה שפירשו בו שהוא הפוך מן דאבון נפש (דברים כ"ח:ס"ה), ויקרא ימי הזקנה דאבונו כי הם ימי הרעה והצער, ויקרא זמן הבחרות: ימיו, כי הם שלו לשמוח בהם ולהיטיב לבו. והנה הטעם: וכימי ילדותך תהיה זקנתך. וזה רמז שתתקיים שלותו וכבודו עוד כל ימי הארץ. וראיתי בתרגום ירושלמי: וכיומי עולימתהון כיומי שיבתהון, הוא הדבר שפירשתי.	ההוספות חסרות: פריס 220, פריס 224, פריס 223 ההוספות מופיעות בטקסט: פרמא 3255, ההוספות מופיעות בגיליון: ההוספה השלישית מופיעה ברשימות ההוספות: מינכן 137 הערות: ציטוט תרגום ירושלמי.
דברים ל"ד:י"א	וטעם לכל האותות והמופתים – דבק עם: ולא קם נביא עוד בישראל כמשה (דברים ל"ד:י') לכל האותות. או יאמר שידעו השם פנים אל פנים באותות ובמופתים שכולם נעשו בשמו הגדול, כמו שאמר: ויוציאך בפניו בכחו הגדול (דברים ד':ל"ז). וכבר פירשתי (רמב"ן דברים י"ג:ב') כי האותות הם הדברים שהזהיר בהם בתחלה: למחר יהיה האות הזה (שמות ח':י"ט), ויאמר על כל הדבר שיקדים הנביא לאמר כך יבא ויאתה לעתיד. והמופתים הם הדברים שיעשו בשנוי התולדות, כמטה אשר נהפך לנחש (שמות ז':ט'). והנה גם לשאר הנביאים נעשו אותות ומופתים כאליהו ואלישע שעשו מופתים רבים, אבל ההפלגה למשה רבינו בהם. אמרו במדרש: כל הנביאים כולן היו עושין נסים על ידי תפלה, כחמה ליהושע, ובן הצרפית, ועצירת גשמים לאליהו, ובן השונמית לאלישע, אבל משה מיד היה עושה. ואין המדרש הזה ברור. והרב אמר במורה הנבוכים (רמב"ם מו"נ ב':ל"ה) כי ההפלגה למשה הוא מה שאמר: לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו ולעיני כל ישראל – כי היו לעיני החולקים עליו והמסכימים עמו, אבל שאר הנביאים יעשו אותם ליחידים מבני אדם, כענין שנאמר: ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע (מלכים ב ח':ד'). ואיננו נכון בעיני, כי עצירת הגשמים לאליהו העצירה והביאה נתפרסמו מאד, וגם היה בגזרה ממנו: חי י"י אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי (מלכים א י"ז:א'). ובהמשך הענין שלש שנים נתגלה מאד ובגוים נשמע, וכתוב: אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדני שם וגו' (מלכים א י"ח:י'). וסוף הענין ההוא מפורסם ומגולה לעיני החֺלקים עליו והמסכימים עמו במעמד אחד, כדכתיב: שלח קבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל ארבע מאות (מלכים א י"ח:י"ט). וכן עמידת השמש ליהושע היה באמת לעיני כל ישראל, וראו אותה כל מלכי כנען הנלחמים בו והנשארים. ורבותינו (בבלי ע"ז כ"ה) יזכירו בו שראו אותו מסוף העולם ועד סופו, והכתוב מפליג בו מאד: ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע י"י בקול איש (יהושע י':י"ד). ובקיעת הירדן כקריעת ים סוף לא נעשה ליחידים, רק לכל ישראל. וכתיב בה עוד: ויהי כשמוע כל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי הכנעני אשר הוביש י"י את מי הירדן (יהושע ה':א'). אבל לפי פשוטו של מקרא הכל קשור ומחובר. יאמר שלא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו השם פנים אל פנים ולעשות אותות ומופתים ויד חזקה ומורא גדול כמשה. ואם עשו מקצת מהם לא הגיעו לרובם, ולא למעלה הגדולה שבהם, כי לא היה כיום סיני לפניו ואחריו. וכן לא הגיעו אותות הנביאים לזמן הגדול אשר הגיע הוא עליו השלום, כי אות המן תמידי ארבעים שנה, ועמוד האש והענן גם הבאר והשלו על דעת רבותינו (בבלי תענית ט'), ולכתם המדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון ולא חסרו דבר. ועל דרך האמת: יאמר כי אותותיו ומופתיו של משה היו בפנים אל פנים כאשר פירשתי (רמב"ן דברים ל"ד:י').	ההוספה חסרה: פריס 220, פריס 224, ההוספה מופיעה בטקסט: פרמא 3255, ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: מינכן 137 הערות:
דברים סיום	ונשלמו חמשה הספרים האל אשר קצרה בהם חכמת אגור ואיתיאל, ואלפי ברכות והודאות לאל, אשר גמלני כרחמיו וכרוב חסדיו ויבא אשר לבי שואל, והוא למען שמו יואל, ובא לציון גואל, ובמהרה בימינו יעמוד מיכאל, לבנות הבית והאריאל, ויקיים מקרא שכתוב על ידי יחזקאל: וידעו הגוים כי אני י"י מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם (יחזקאל ל"ז:כ"ח). וברוך י"י אלהי ישראל מן העולם ועד העולם אמן ואמן. מצאתי במדרש משלי: בשעה שבקשו סנהדרין למנות שלמה עם שלשה מלכים וארבעה הדיוטות, עמדה שכינה לפני הקב"ה ואמרה: רבונו של עולם, חזית איש מהיר במלאכתו וכו' (משלי כ"ב:כ"ט). ובגמרא דידן בפרק חלק (בבלי סנהדרין ק"ד:), באתה דמות דיוקנו של אביו ונשטחה לפניהם וכו', ובירושלמי (ירושלמי סנהדרין י':ב') בא דוד ונשתטח לפניהם, וכולם לדבר אחד נתכונו, לומר שהקב"ה יוצא ובא לו ממדה למדה, יוצא ממדת הדין ובא לו למדת רחמים, והיא מדתו של דוד, כמו שאמרו בקדוש החדש: דוד מלך ישראל חי וקיים. והמשכיל יבין.	ההוספה חסרה: פרמא 3255, פולדה 2, פריס 219, פריס 222, פריס 223, דפוס ליסבון ההוספה מופיעה בטקסט: לונדון 209, רומא 44, דפוס רומא ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות: ציטוט יחידי בפירוש של מדרש משלי. ציטוט מתלמוד ירושלמי. מופיע עם ההערה על מטבע השקל בפריס 221. עיין בסוף ספר מאירת עינים לר' יצחק דמן עכו "וראיתי לבאר בו המדרש שכתב הרמב"ן ז"ל באחרית ימיו בארץ הצבי בעיר עכו ת"ו בתשלום פירושי התורה אשר חברו ואע"פ שאינו מעניין הספר וז"ל 'מצאתי במדרש משלי...'".
הערת רמב"ן על מטבע השקל	ברכני השם עד כה שזכיתי ובאתי לעכה ומצאתי שם ביד זקני הארץ מטבע כסף מפותח פתוחי חותם, מצדו האחד כעין מקל שקד ומצדו השני כעין צלוחית, ובשני הצדדים סביב כתב מפותח באר היטב. והראו הכתב לכותיים וקראוהו מיד, כי הוא כתב עברי אשר נשאר לכותיים כמו שמוזכר בסנהדרין, וקראו מן הצד האחד שקל השקלים, ומן הצד השני ירושלים הקדושה. ואומרים כי הצורות מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, והצורה השני צנצנת המן. ושקלנו אותה בשלחנות ומשקלה עשרה כסף אסטרלינש, והם חצי האוקיא שהזכירה רבינו שלמה. וכן ראיתי מן המטבע ההוא בצורות ההן ובכתיבה ההיא חצי משקלה, והוא חצי השקל שהיו שוקלים לקרבנות. והנה נסתייעו דברי רבינו שלמה סיוע גדול, כי כפי דברי רבינו הגדול והגאונים הפרוטה חצי חכ"ה והדינר חכ"ה, והם אמרו שהם צ"ו שעורות, והרי הוא הדינר שקורין בעכו ביזאנד שארדינט שכך הוא שיעורו בכיוון, והוא הוא הששדינג שהזכירו הגאונים שהלעוזות בלעגי שפתם אומרים כן, וכך קורין לבזנאד דינר צורי, וכך כותבין בכתובות שלהן דינרי צורי, כי בצור הקרובה לעכו היו מטביעין אותן. ומשקל הדינר הזה שלושה איסטטלינש, נמצא הסלע י"ב איסטליניש לפי דבריהם, ואינן אלא עשרה כדברי רש"י. ולמדנו שהגוים הללו הוסיפו עליהן שתות, אולי החתיכות הקטנות הנשקלות בבוזאנד הם תוספת, וגופו בעצמו עשרים גרעיני חרוב.	ההוספה חסרה: ההוספה מופיעה בטקסט: ההוספה מופיעה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות: לא נתווסף לפירוש עצמו, אך עיין ר"י אלבו בספר העיקרים ג':ט"ז שהביא מתוכן ההערה והוסיף "ואלו הם הדברים שהגיה בסוף פירושו וששלח מארץ ישראל, ויתבאר מהם שהכתב שבידינו היום אינו כתב עברי". ועיין בתיקון הרמב"ן לשמ' ל':י"ג.