EN/HEע/E

Concerns Regarding the Monarchy

Sources

Bereshit 17:6בראשית י״ז:ו׳

And I will make thee exceeding fruitful, and I will make nations of thee, and kings shall come out of thee.

וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ.

Bereshit 35:10-11בראשית ל״ה:י׳-י״א

(10) And God said unto him: 'Thy name is Jacob: thy name shall not be called any more Jacob, but Israel shall be thy name'; and He called his name Israel. (11) And God said unto him: 'I am God Almighty. Be fruitful and multiply; a nation and a company of nations shall be of thee, and kings shall come out of thy loins;

(י) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל. (יא) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ.

Devarim 11:10-17דברים י״א:י׳-י״ז

(10) For the land, whither thou goest in to possess it, is not as the land of Egypt, from whence ye came out, where thou didst sow thy seed, and didst water it with thy foot, as a garden of herbs; (11) but the land, whither ye go over to possess it, is a land of hills and valleys, and drinketh water as the rain of heaven cometh down; (12) a land which the Lord thy God careth for; the eyes of the Lord thy God are always upon it, from the beginning of the year even unto the end of the year. (13) And it shall come to pass, if ye shall hearken diligently unto My commandments which I command you this day, to love the Lord your God, and to serve Him with all your heart and with all your soul, (14) that I will give the rain of your land in its season, the former rain and the latter rain, that thou mayest gather in thy corn, and thy wine, and thine oil. (15) And I will give grass in thy fields for thy cattle, and thou shalt eat and be satisfied. (16) Take heed to yourselves, lest your heart be deceived, and ye turn aside, and serve other gods, and worship them; (17) and the anger of the Lord be kindled against you, and He shut up the heaven, so that there shall be no rain, and the ground shall not yield her fruit; and ye perish quickly from off the good land which the Lord giveth you.

(י) כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. (יא) וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. (יב) אֶרֶץ אֲשֶׁר י"י אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי י"י אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. (יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת י"י אֱלֹהֵיכֶם וּלְעׇבְדוֹ בְּכׇל לְבַבְכֶם וּבְכׇל נַפְשְׁכֶם. (יד) וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. (טו) וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. (טז) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. (יז) וְחָרָה אַף י"י בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר י"י נֹתֵן לָכֶם.

Devarim 16:18-20דברים ט״ז:י״ח-כ׳

(18) Judges and officers shalt thou make thee in all thy gates, which the Lordthy God giveth thee, tribe by tribe; and they shall judge the people with righteous judgment. (19) Thou shalt not wrest judgment; thou shalt not respect persons; neither shalt thou take a gift; for a gift doth blind the eyes of the wise, and pervert the words of the righteous. (20) Justice, justice shalt thou follow, that thou mayest live, and inherit the land which the Lord thy God giveth thee.

(יח) שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכׇל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר י"י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. (יט) לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. (כ) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר י"י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

Devarim 17:14-20דברים י״ז:י״ד-כ׳

(14) When thou art come unto the land which the Lord thy God giveth thee, and shalt possess it, and shalt dwell therein; and shalt say: 'I will set a king over me, like all the nations that are round about me'; (15) thou shalt in any wise set him king over thee, whom the Lord thy God shall choose; one from among thy brethren shaltthou set king over thee; thou mayest not put a foreigner over thee, who is not thy brother. (16) Only he shall not multiply horses to himself, nor cause the people to return to Egypt, to the end that he should multiply horses; forasmuch as the Lord hath said unto you: 'Ye shall henceforth return no more that way.' (17) Neither shall he multiply wives to himself, that his heart turn not away; neither shall he greatly multiply to himself silver and gold. (18) And it shall be, when he sitteth upon the throne of his kingdom, that he shall write him a copy of this law in a book, out of that which is before the priests the Levites. (19) And it shall be with him, and he shall read therein all the days of his life; that he may learn to fear the Lord his God, to keep all the words of this law and these statutes, to do them; (20) that his heart be not lifted up above his brethren, and that he turn not aside from the commandment, to the right hand, or to the left; to the end that he may prolong his days in his kingdom, he and his children, in the midst of Israel.

(יד) כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר י"י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכׇל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. (טו) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר י"י אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נׇכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא. (טז) רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַי"י אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. (יז) וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. (יח) וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. (יט) וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כׇּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת י"י אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. (כ) לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.

Shofetim 8:22-23שופטים ח׳:כ״ב-כ״ג

(22) Then the men of Israel said unto Gideon: 'Rule thou over us, both thou, and thy son, and thy son's son also; for thou hast saved us out of the hand of Midian.' (23) And Gideon said unto them: 'I will not rule over you, neither shall my son rule over you; the Lord shall rule over you.'

(כב) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל גִּדְעוֹן מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן. (כג) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם י"י יִמְשֹׁל בָּכֶם.

Shofetim 21:25שופטים כ״א:כ״ה

In those days there was no king in Israel; every man did that which was right in his own eyes.

בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה.

Shemuel I 8שמואל א׳ ח׳

(1) And it came to pass, when Samuel was old, that he made his sons judges over Israel. (2) Now the name of his first-born was Joel; and the name of his second, Abijah; they were judges in Beer-sheba. (3) And his sons walked not in his ways, but turned aside after lucre, and took bribes, and perverted justice. (4) Then all the elders of Israel gathered themselves together, and came to Samuel unto Ramah. (5) And they said unto him: 'Behold, thou art old, and thy sons walk not in thy ways; now make us a king to judge us like all the nations.' (6) But the thing displeased Samuel, when they said: 'Give us a king to judge us.' And Samuel prayed unto the Lord. (7) And the Lord said unto Samuel: 'Hearken unto the voice of the people in all that they say unto thee; for they have not rejected thee, but they have rejected Me, that I should not be king over them. (8) According to all the works which they have done since the day that I brought them up out of Egypt even unto this day, in that they have forsaken Me, and served other gods, so do they also unto thee. (9) Now therefore hearken unto their voice; howbeit thou shalt earnestly forewarn them, and shalt declare unto them the manner of the king that shall reign over them.' (10) And Samuel told all the words of the Lord unto the people that asked of him a king. (11) And he said: 'This will be the manner of the king that shall reign over you: he will take your sons, and appoint them unto him, for his chariots, and to be his horsemen; and they shall run before his chariots. (12) And he will appoint them unto him for captains of thousands, and captains of fifties; and to plow his ground, and to reap his harvest, and to make his instruments of war, and the instruments of his chariots. (13) And he will take your daughters to be perfumers, and to be cooks, and to be bakers. (14) And he will take your fields, and your vineyards, and your oliveyards, even the best of them, and give them to his servants. (15) And he will take the tenth of your seed, and of your vineyards, and give to his officers, and to his servants. (16) And he will take your men-servants, and your maid-servants, and your goodliest young men, and your asses, and put them to his work. (17) He will take the tenth of your flocks; and ye shall be his servants. (18) And ye shall cry out in that day because of your king whom ye shall have chosen you; and the Lord will not answer you in that day.' (19) But the people refused to hearken unto the voice of Samuel; and they said: 'Nay; but there shall be a king over us; (20) that we also may be like all the nations; and that our king may judge us, and go out before us, and fight our battles.' (21) And Samuel heard all the words of the people, and he spoke them in the ears of the Lord. (22) And the Lord said to Samuel: 'Hearken unto their voice, and make them a king.' And Samuel said unto the men of Israel: 'Go ye every man unto his city.'

(א) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל. (ב) וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע. (ג) וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט. (ד) וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה. (ה) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשׇׁפְטֵנוּ כְּכׇל הַגּוֹיִם. (ו) וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשׇׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל י"י. (ז) וַיֹּאמֶר י"י אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם. (ח) כְּכׇל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אוֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים כֵּן הֵמָּה עֹשִׂים גַּם לָךְ. (ט) וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם אַךְ כִּי הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם. (י) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵת כׇּל דִּבְרֵי י"י אֶל הָעָם הַשֹּׁאֲלִים מֵאִתּוֹ מֶלֶךְ. (יא) וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. (יב) וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. (יג) וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת. (יד) וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו. (טו) וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו. (טז) וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ. (יז) צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים. (יח) וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא יַעֲנֶה י"י אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא. (יט) וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ. (כ) וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכׇל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ. (כא) וַיִּשְׁמַע שְׁמוּאֵל אֵת כׇּל דִּבְרֵי הָעָם וַיְדַבְּרֵם בְּאׇזְנֵי י"י. (כב) וַיֹּאמֶר י"י אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹלָם וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לְכוּ אִישׁ לְעִירוֹ.

Shemuel I 10:18-20שמואל א׳ י׳:י״ח-כ׳

(18) And he said unto the children of Israel: 'Thus saith the Lord, the God of Israel: I brought up Israel out of Egypt, and I delivered you out of the hand of the Egyptians, and out of the hand of all the kingdoms that oppressed you. (19) But ye have this day rejected your God, who Himself saveth you out of all your calamities and your distresses; and ye have said unto Him: Nay, but set a king over us. Now therefore present yourselves before the Lord by your tribes, and by your thousands.' (20) So Samuel brought all the tribes of Israel near, and the tribe of Benjamin was taken.

(יח) וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וָאַצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כׇּל הַמַּמְלָכוֹת הַלֹּחֲצִים אֶתְכֶם. (יט) וְאַתֶּם הַיּוֹם מְאַסְתֶּם אֶת אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוּא מוֹשִׁיעַ לָכֶם מִכׇּל רָעוֹתֵיכֶם וְצָרֹתֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לוֹ כִּי מֶלֶךְ תָּשִׂים עָלֵינוּ וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ לִפְנֵי י"י לְשִׁבְטֵיכֶם וּלְאַלְפֵיכֶם. (כ) וַיַּקְרֵב שְׁמוּאֵל אֵת כׇּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט בִּנְיָמִן.

Shemuel I 12שמואל א׳ י״ב

(1) And Samuel said unto all Israel: 'Behold, I have hearkened unto your voice in all that ye said unto me, and have made a king over you. (2) And now, behold, the king walketh before you; and I am old and gray-headed; and, behold, my sons are with you; and I have walked before you from my youth unto this day. (3) Here I am; witness against me before the Lord, and before His anointed: whose ox have I taken? or whose ass have I taken? or whom have I defrauded? or whom have I oppressed? or of whose hand have I taken a ransom to blind mine eyes therewith? and I will restore it you.' (4) And they said: 'Thou hast not defrauded us, nor oppressed us, neither hast thou taken aught of any man's hand.' (5) And he said unto them: 'The Lord is witness against you, and His anointed is witness this day, that ye have not found aught in my hand.' And they said: 'He is witness.' (6) And Samuel said unto the people: 'It is the Lord that made Moses and Aaron, and that brought your fathers up out of the land of Egypt. (7) Now therefore stand still, that I may plead with you before the Lord concerning all the righteous acts of the Lord, which He did to you and to yourfathers. (8) When Jacob was come into Egypt, then your fathers cried unto the Lord, and the Lord sent Moses and Aaron, who brought forth your fathers out of Egypt, and they were made to dwell in this place. (9) But they forgot the Lord their God, and He gave them over into the hand of Sisera, captain of the host of Hazor, and into the hand of the Philistines, and into the hand of the king of Moab, and they fought against them. (10) And they cried unto the Lord, and said: We have sinned, because we have forsaken the Lord, and have served the Baalim and the Ashtaroth; but now deliver us out of the hand of our enemies, and we will serve Thee. (11) And the Lord sent Jerubbaal, and Bedan, and Jephthah, and Samuel, and delivered you out of the hand of your enemies on every side, and ye dwelt in safety. (12) And when ye saw that Nahash the king of the children of Ammon came against you, ye said unto me: Nay, but a king shall reign over us; when the Lord your God was your king. (13) Now therefore behold the king whom ye have chosen, and whom ye have asked for; and, behold, the Lord hath set a king over you. (14) If ye will fear the Lord, and serve Him, and hearken unto His voice, and not rebel against the commandment of the Lord, and both ye and also the king that reigneth over you be followers of the Lord your God—; (15) but if ye will not hearken unto the voice of the Lord, but rebel against the commandment of the Lord, then shall the hand of the Lord be against you, and against your fathers. (16) Now therefore stand still and see this great thing, which the Lord will do before your eyes. (17) Is it not wheat harvest to-day? I will call unto the Lord, that He may send thunder and rain; and ye shall know and see that your wickedness is great, which ye have done in the sight of the Lord, in asking you a king.' (18) So Samuel called unto the Lord; and the Lord sent thunder and rain that day; and all the people greatly feared the Lord and Samuel. (19) And all the people said unto Samuel: 'Pray for thy servants unto the Lord thy God, that we die not; for we have added unto all our sins this evil, to ask us a king.' (20) And Samuel said unto the people: 'Fear not; ye have indeed done all this evil; yet turn not aside from following the Lord, but serve the Lord with all your heart; (21) and turn ye not aside; for then should ye go after vain things which cannot profit nor deliver, for they are vain. (22) For the Lord will not forsake His people for His great name's sake; because it hath pleased the Lord to make you a people unto Himself. (23) Moreover as for me, far be it from me that I should sin against the Lord in ceasing to pray for you; but I will instruct you in the good and the right way. (24) Only fear the Lord, and serve Him in truth with all your heart; for consider how great things He hath done for you. (25) But if ye shall still do wickedly, ye shall be swept away, both ye and your king.'

(א) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כׇּל יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ. (ב) וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (ג) הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד י"י וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם. (ד) וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה. (ה) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד י"י בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה וַיֹּאמֶר עֵד. (ו) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם י"י אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת אֲבֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ז) וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם לִפְנֵי י"י אֵת כׇּל צִדְקוֹת י"י אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם וְאֶת אֲבוֹתֵיכֶם. (ח) כַּאֲשֶׁר בָּא יַעֲקֹב מִצְרָיִם וַיִּזְעֲקוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֶל י"י וַיִּשְׁלַח י"י אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַיּוֹצִיאוּ אֶת אֲבֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַיֹּשִׁבוּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. (ט) וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת י"י אֱלֹהֵיהֶם וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא שַׂר צְבָא חָצוֹר וּבְיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֲמוּ בָּם. (י) וַיִּזְעֲקוּ אֶל י"י [וַיֹּאמְרוּ] (ויאמר) חָטָאנוּ כִּי עָזַבְנוּ אֶת י"י וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְעַתָּה הַצִּילֵנוּ מִיַּד אֹיְבֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ. (יא) וַיִּשְׁלַח י"י אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח. (יב) וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַי"י אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם. (יג) וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם וְהִנֵּה נָתַן י"י עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ. (יד) אִם תִּירְאוּ אֶת י"י וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלוֹ וְלֹא תַמְרוּ אֶת פִּי י"י וִהְיִתֶם גַּם אַתֶּם וְגַם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם אַחַר י"י אֱלֹהֵיכֶם. (טו) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל י"י וּמְרִיתֶם אֶת פִּי י"י וְהָיְתָה יַד י"י בָּכֶם וּבַאֲבֹתֵיכֶם. (טז) גַּם עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר י"י עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם. (יז) הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל י"י וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי י"י לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ. (יח) וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל י"י וַיִּתֵּן י"י קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כׇל הָעָם מְאֹד אֶת י"י וְאֶת שְׁמוּאֵל. (יט) וַיֹּאמְרוּ כׇל הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ אֶל י"י אֱלֹהֶיךָ וְאַל נָמוּת כִּי יָסַפְנוּ עַל כׇּל חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ. (כ) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כׇּל הָרָעָה הַזֹּאת אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי י"י וַעֲבַדְתֶּם אֶת י"י בְּכׇל לְבַבְכֶם. (כא) וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה. (כב) כִּי לֹא יִטֹּשׁ י"י אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל י"י לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם. (כג) גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַי"י מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה. (כד) אַךְ יְראוּ אֶת י"י וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכׇל לְבַבְכֶם כִּי רְאוּ אֵת אֲשֶׁר הִגְדִּל עִמָּכֶם. (כה) וְאִם הָרֵעַ תָּרֵעוּ גַּם אַתֶּם גַּם מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ.

Hoshea 13:10-11הושע י״ג:י׳-י״א

(י) אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא וְיוֹשִׁיעֲךָ בְּכָל עָרֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ תְּנָה לִּי מֶלֶךְ וְשָׂרִים. (יא) אֶתֶּן לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי.

Sifre Devarim 156ספרי דברים קנ״ו

ואמרת אשימה עלי מלך, רבי נהוריי אומר הרי זה דבר גניי לישראל שנאמר כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם אמר רבי יהודה והלא מצוה מן התורה לשאול להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך, למה נענשו בימי שמואל לפי שהקדימו על ידם. ככל הגוים אשר סביבותי, רבי נהוריי אומר לא בקשו להם מלך אלא להעבידם עבודה זרה שנאמר (שמואל א' ח':כ') והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתינו.

Bavli Sanhedrin 20bתלמוד בבלי סנהדרין כ׳:

אמר רב יהודה אמר שמואל כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו רב אמר לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם שנאמר {דברים י"ז:ט"ו} שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך כתנאי ר' יוסי אומר כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו ר' יהודה אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך וכן היה רבי יהודה אומר ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה רבי נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן שנאמר {דברים י"ז:י"ד} ואמרת אשימה עלי מלך וגו' תניא ר"א אומר זקנים שבדור כהוגן שאלו שנאמר {שמואל א ח':ו'} תנה לנו מלך לשפטנו אבל עמי הארץ שבהן קלקלו שנאמר {שמואל א ח':כ'} והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו

Rashi Shemuel I 8:6רש״י שמואל א׳ ח׳:ו׳

וירע הדבר – לפי שאמרו לשפטנו ככל הגוים.

Rashi Sanhedrin 20bרש״י סנהדרין כ׳:

עמי הארץ קלקלו – דאילו זקנים שאלוהו לשופטם ולרדות הסרבנים שבהם אבל עמי הארץ תלו עליו מלחמותיהם שאמרו ויצא בראשינו ונלחם את מלחמתנו.

Rashbam Shemot 16:4רשב״ם שמות ט״ז:ד׳

ויצא THE PEOPLE SHALL GO OUT AND GATHER EACH DAY THAT DAY'S PORTION: Even if they attempt to gather more, once they arrive home they will find that they have only THAT DAY'S PORTION, as it is written (vs. 18) "When they measured it by the `omer, [he who had gathered much had no excess ...] they had gathered as much as they needed to eat." למען אנסנו THAT I MAY TEST THEM: "Since every day their eyes are turned to Me for their sustenance, as a result they will believe in Me and follow My laws." This idea is explained explicitly in the Torah portion Vehayah `eqev, on the verse (Deut. 8:3) "He subjected you to the hardship of hunger ...."

ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו – אף אם יתכוונו ללקוט הרבה לא ימצאו בבתים אלא דבר {יום} ביומו, כדכתיב: וימודו בעומר וגו' איש לפי אכלו לקטו. למען אנסנו – מתוך שבכל יום ויום עיניהם תלויות למזונותיהם אלי, מתוך כך יאמינו בי וילכו בתורותי, כמו שמפורש בפרשת והיה עקב ויענך וירעיבך {וגו'} (דברים ח':ג').

Rambam Hilkhot Melakhim 1:2רמב״ם הלכות מלכים א׳:ב׳

מִנּוּי מֶלֶךְ קוֹדֵם לְמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ט"ו:א') אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ (שמואל א ט"ו:ג') עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק. וְהַכְרָתַת זֶרַע עֲמָלֵק קוֹדֶמֶת לְבִנְיַן הַבַּיִת. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ז':א') וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו (שמואל ב ז':ב') וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וְגוֹ'. מֵאַחַר שֶׁהֲקָמַת מֶלֶךְ מִצְוָה לָמָּה לֹא רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁשָּׁאֲלוּ מֶלֶךְ מִשְּׁמוּאֵל. לְפִי שֶׁשָּׁאֲלוּ בְּתַרְעֹמֶת. וְלֹא שָׁאֲלוּ לְקַיֵּם הַמִּצְוָה אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁקָּצוּ בִּשְׁמוּאֵל הַנָּבִיא. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ח':ז') כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ וְגוֹ':

Radak Shemuel I 8:5, 8, 20רד״ק שמואל א׳ ח׳:ה׳, ח׳, כ׳

(ה) אתה זקנת – ואין אתה יכול לשפטנו כמו שעשית עד היום ובניך ששמת לנו שופטים, לא הלכו בדרכיך. שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים – אמרו רבותינו ז"ל: ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: למנות עליהם מלך ולמחות זרע עמלק ולבנות בית הבחירה, אם כן למה היה הדבר רע בעיני ה'? לפי שבתרעומת שאלו אותו ולא לשם מצווה, כי אילו אמרו: תנה לנו מלך שישפטנו ביושר ובאמונה לא היה הדבר רע בעיני שמואל, שהרי הכתוב מעיד כי בניו לא היו שופטים ישרים, או אילו אמרו: נבא לפניך ותשפטנו אתה כל ימי חייך אחר שאין אתה יכול לחזר על המקומות היו אומרים טוב, או אם אמרו נמנה בעצתך מלך עלינו אחר שאתה זקנת והמלך ישפטנו ויוכיחנו ויהיה מוראו עלינו לשמור דרך ה', זו השאלה הייתה טובה, אבל כשאמרו שימה לנו מלך זה היה רע ומיעוט ביטחון בהשם. ועוד שאמרו: ככל הגוים והם לא היו צריכים ככל הגוים, אם היו שומרים דרך ה' כי הוא לוחם את מלחמותם והם אמרו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו, לפיכך אמר הקב"ה לשמואל: לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם, ואין כונתם שימאסו אותך למשפט כי אינם רוצים מלך בדבר המשפט לבד, כי די היה להם בך כל ימי חייך אבל עתה כשמצאו עילה לשאול שופט שאלו מלך ואותי מאסו ממלוך עליהם וסלקו בטחונם ממני. ובדברי חז"ל מחלוקת מהם אמרו: למה נענשו? על שהקדימו ככל הגוים. ומהם אמרו: לא בקשו להם מלך אלא להעבידם ע"ז, שנאמר: שימה וגו' והיינו אנחנו ככל הגוים. ומהם אמרו: זקנים שבהם כהוגן שאלו שנאמר שימה עלינו מלך לשפטנו ועמי הארץ שבהם קלקלו, שנאמר: והיינו גם אנחנו ככל הגוים. (ח) גם לך – פירוש עמך, כלומר אעפ"י שאתה עמהם ויצאת לפניהם במלחמותיהם והצליחו עד אשר השלמת להם אויביהם, עד אשר לא הוצרכו למלחמה כי השיבותם על הדרך הטובה, אעפ"כ עתה מרדו בי גם עמך לשאול להם מלך, מה שלא היו צריכים כי אין להם מלחמה כי אם מלחמת נחש מלך בני עמון. (כ) ושפטנו מלכנו – בדברי הדיינין, או פירושו יקח משפטינו מיד אויבינו, כמו: שפטני ה' וריבה ריבי. וכן תרגם יונתן: ויתפרע לנא.

Ramban Beresehit 49:10רמב״ן בראשית מ״ט:י׳

וענין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקדוש ברוך הוא, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים, ונתן להם מלכות שעה. ולזה רמז הכתוב שאמר אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי (הושע יג יא), שנתנו לו שלא ברצונו, ולכן לקחו בעברתו, שנהרג הוא ובניו ונפסקה ממנו המלכות. והיה כל זה מפני שהיה שמואל שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי ה' ומושיע אותם, ולא היה להם לשאול מלך בימיו, כמו שאמר להם וה' אלהיכם מלככם (ש"א יב יב), והקב"ה אמר לו לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם (שם ח ז), ולפיכך לא נתן להם מלכות של קיימא. ומה שאמר הכתוב (שם יג יג) נסכלת לא שמרת את מצות ה' אלהיך אשר צוך כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם, שאם לא חטא היה לזרעו מלכות בישראל, לא על כלם. וזה טעם אל ישראל. אולי היה מולך על שבטי אמו, על בנימן ואפרים ומנשה, כי יהודה ואפרים כשני עממים נחשבים בישראל, או היה מלך תחת יד מלך יהודה.

Ramban Devarim 17:16:14רמב״ן דברים י״ז:ט״ז:י״ד

לא ירבה לו סוסים – אלא כדי מרכבתו כדי שלא ישיב את העם מצרימה שהסוסים באים משם שנאמר (מלכים א י':כ"ט) ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף לשון רש"י והוקשה לי בזה כי אמרו בירושלמי בסוף סנהדרין (סוף פ"י) לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה לפרקמטיא ולכבוש הארץ ואם ישלח המלך ויקנה משם הסוסים והרכב סחורה היא זו ומותר ויתכן שדרך הכתוב כי הזהיר לא ירבה לו סוסים אפילו מארצו ומארץ שנער או בדרך סחורה המותרת שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאוד אבל יהיה מבטחו בשם אלהיו ואחר כך הזהיר על המלך שלא ישיב את העם מצרימה שיהיו לו שם מעבדיו ומעמו שרי מקנה יושבים בערי הרכב למען הרבות סוס כענין שנאמר בשלמה (מלכים א ט':י"ט) ואת כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה ואת ערי הרכב וגו' וכן היו לו במצרים כמו שאמר (שם י':כ"ח) ומוצא הסוסים אשר לשלמה ממצרים ומקוה סחרי המלך וגו' שלא היה אדם רשאי להוציא ממצרים סוסים שלא ברשות מלך מצרים והיו נותנים לו מכס מהם ונתן פרעה לשלמה מוצא הסוסים לומר שיוציא הוא כרצונו והוא שיתן הרשות לאשר ירצה ויהא המכס שלו והיו לו שם הסוחרים עומדים במצרים קונים הסוסים כולם ושולחים אל אדוניהם כרצונו ומוכרים האחרים לשאר מלכי הארץ והוא שאמר (שם פסוק כ"ט) וכן לכל מלכי החתים ולכל מלכי ארם בידם יוציאו כלומר על ידי סוחרי שלמה יוציאו אותם ולו יתנו המכס וטעם רק לומר אף על פי שתשים עליך מלך ככל הגוים אשר סביבותיך רק לא יהיה כמלכיהם שלא ירבה סוסים כאשר יעשו הם שכל חפצם במלכים למען הרבות להם סוסים ופרשים וטעם וה' אמר לכם כי השם אומר לכם שלא תוסיפון לשוב בדרך מצרים וכן כאשר צוך ה' אלהיך (לעיל ה':ט"ז) שהוא מצוה אותך כן או "אמר לכם" שאמר לי כן לצוות אתכם כדרך ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה וגו' (שמות י"א:ד') ועל דרך רבותינו (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א) כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות י"ד:י"ג) מצוה ומשה הזכיר וה' אמר לכם שלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד וכבר פירשתיו (שם) וטעם המצות הזאת מפני שהיו המצרים והכנענים רעים וחטאים לה' מאד כמו שאמר (ויקרא י"ח:ג') כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו' והנה רצה ה' שלא ילמדו ישראל ממעשיהם והכרית בכנענים כל נשמה (להלן כ':ט"ז) ואמר (שמות כ"ג:ל"ג) לא ישבו בארצך והזהיר במצרים שלא נשב אנחנו שם בארצם.

R. Yosef ibn Kaspi Shemuel I 8:6ר׳ יוסף אבן כספי שמואל א׳ ח׳:ו׳

וירע הדבר – מבואר בתורת משה הקדושה כי צונו השם על ידו בכונה ראשונה למנות שופטים בכל שערנו, ולמנות מלך מצוה ג"כ כענין הקרבן, ואמר הנביא ואתן לך מלך באפי (הושע י"ג:י"א), ואיך שיהיה אין ראוי לפי התורה שיהיה לעמנו מלך לשופטם, ובאור זה יותר ימצא בגביע.

Ralbag Devarim 17:14-15רלב״ג דברים י״ז:י״ד-ט״ז

(יד) כי תבא אל הארץ [אשר ה' וגו'] – הנה הודיעה התורה העתיד להיות לישראל, והוא שאחר ירושה וישיבה ישתדלו להשים עליהם מלך ככל הגוים אשר סביבותיהם, שמלכם שופט אותם. ולזה סמך (משה) זאת הפרשה לפרשת סנהדרי גדולה. וכן היה הענין, שהרי אמרו ישראל לשמואל שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים; והיינו גם אנחנו [ככל הגוים ושפטנו מלכנו [ויצא לפנינו] ונלחם את מלחמותינו](וגו'). והוא מבואר שמזה הענין ימשך הפסד התורה בכללה, כי התורה התחכמה אל שיהיו שם תמיד ראויים להוראה לבאר משפטי התורה וחקיה ומצותיה בכללם, והם יעמידו התורה וישמרוה (מהפסד)[מההפסד], אך כשיהיה זה הענין מסור למלך לא ישאר שם מי שיעמיד התורה. ולזה השגיחה התורה בזה (האופן)[באופן] שהשגיחה (בזקן)[בענין זקן] (ממרה)[ממרא], והשתדלה שעם היות להם מלך ימשכו לדברי התורה, לא לזולתם, כמו שיתבאר מדברינו בביאור זאת הפרשה. (טו) שום תשים עליך מלך – היא מצות עשה, עם התנאים שזכר אחר זה, והוא שיהיה זה המלך אשר יבחר ה' בו, רוצה לומר על (ידי)[יד] נביאו, כמו הענין בשאול שבחרו ה' יתעלה על ידי שמואל, כדי (שמה) שיבחרהו ראוי להתנהג לפי התורה. מקרב אחיך תשים עליך מלך – רוצה לומר כשהיה שלא יהיה שם נביא, ותבחר אתה המלך שימלוך עליך, הנה תחוייב למנותו מקרב אחיך, כדי (שיתנהג)[שיהיה מתנהג] בדרכי התורה אשר גדל בה, ומנוי המלך יהיה על (ידי)[יד] בית דין הגדול, כי להם הדברים הכוללים לכל ישראל. והנה אמר מלך, (ולא)[לא] מלכה, כי הנשים דעתן קלה ולא תאות (להם)[להן] המלוכה. לא תוכל לתת עליך איש נכרי [אשר לא אחיך הוא](וגו') – הזהיר מנתינת איש נכרי על ישראל, שלא ידיחם ויביאם לעבור על דברי (תורה)[התורה], ואף על פי שהיה גר [ ] ממשפחת גרים, אלא אם היתה אמו מישראל, שאפילו נתעברה מגוי הרי הבן הוא אחינו, רוצה לומר שהוא ישראל, כמו שבארנו במה שקדם.

Ralbag Shemuel I 8:4רלב״ג שמואל א׳ ח׳:ד׳

והנה נתקבצו כל זקני ישראל ובאו לשמואל הרמתה ואמרו לו שישים להם מלך לשפטם ככל הגוים והנה טעו בזה כי ישראל אינם באופן שישפט להם המלך לפי מה שירצה כמו הענין במלכי הע"א שמיסדים לעמם נימוסים כאשר יעלה על רוחם ולזה אמרה התורה שאם יאמרו ישראל שישימו עליהם מלך ככל הגוים אשר סביבותיהם שלא יוכלו לשים עליהם כי אם מאחיהם שהם נקשרים לקיים התורה ועל פי התורה ינהיגום לא בנימוסים אחרים ולזה צותה התורה שיכתוב לו המלך ס"ת אחר זולת הספר שהיה לו כשהיה הדיוט והיה עמו תמיד וקרא בו כל ימי חייו כדי שתהיה הנהגתו לעם ע"פ התורה ולזאת הסבה היה רע בעיני שמואל כאשר בקשו ישראל זאת הבקשה ולזה הודיע להם בסוף הענין כי אין לישראל מלך זולת הש"י וגם הש"י אמר לשמואל כי בקשתם היתה לסור מדרכי התורה ולזה אמר כי אותי מאסו ממלוך עליהם והנה בסוף הענין היו מלכיהם סבה להתעות ישראל ולהסירם מעל ה' עד שהביאו לגלות מעל אדמתם כמו שנתבאר מירבעם בן נבט וחבריו ולזה רצה הש"י להרחיקם מזה מפני התכלית הרע שהיה עתיד להמשך מזה וצוה מפני זה את שמואל להגיד לישראל את משפט המלך כדי שיסורו מזה בסבת הקושי אשר יהיה לעם לסבול כל אלו הדברים שזכר שיהיה מושל המלך עליהם עד שיהיו לו לעבדים.

Derashot HaRan 11דרשות הר״ן י״א

וזה היה חטאם של ישראל בדבר המלוכה אשר שאלו, והוא ענין נתקשו בו הרבה מן הראשונים, כי אחרי שהיו מצווים להקים עליהם מלך, כמו שנאמר (דברים י"ז:י"ד) כי תבא אל הארץ וגו' ואמרת אשימה עלי מלך, ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין כ':ב') שהיא אחת משלש מצות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ, אם כן מה פשעם ומה חטאתם כששאלוהו. אבל על דעתי הוא כך, שהם רצו שעיקר המשפט במה שבין אדם לחבירו יהיה נמשך מצד המלכות, והוא אומרו (ש"א ח':ד'-ה') ויתקבצו כל זקני ישראל ויבואו אל שמואל הרמתה ויאמרו אליו הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים, ופירושו אצלי הוא כך, שהם ראו שמה שצריך לסידור המדיני, יהיה מתוקן כשימשך מצד המלכות, משימשך מצד השופט, ולכן אמרו הנה זקנת ולא תוכל לשפוט עוד, ובניך אינם ראוים שיחול בנו השפע האלהי על ידיהם, כי אינם הולכים בדרכיך, ולכן ראוי שיהיה לנו מלך, ושיהיה משפטנו על פיו, והוא אמרם שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים. והם שגו בזה הרבה, כי בני שמואל, עם היות שלא היו חסידים כאביהם, מכל מקום לא היו מעוותי משפט, כמו שאמרו בפרק במה בהמה יוצאה (שבת נ"ה:ב'-נ"ו:א') אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה, שנאמר (ש"א ח':א'-ג') ויהי כי זקן שמואל וכו' ולא הלכו בניו בדרכיו, בדרכיו הוא דלא הלכו הא מחטי לא חטאו, אלא מה אני מקיים ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט (שם), שלא עשו כמעשה אביהם, שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודנם בעריהם, שנאמר (ש"א ז':ט"ז) וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל, והם לא עשו כן אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהם ולסופריהם. וכיון שלא היו מעוותי משפט, ימשך מצד שפטם את ישראל כפי התורה, שיחול ענין האלהי בהם. אלא שישראל נטו בעת ההיא יותר לתיקון קיבוצם המדיני. ואילו שאלו להם מלך בסתם שיאמרו שימה לנו מלך, או שיבקשוהו לסיבת תיקון מלחמותיהם, לא ימצא להם בדבר הזה עון (אשר) [או] חטא, אבל מצוה, אך היה חטאתם באמרם שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים, שרצו שיהיו משפטיהם נמשכים מצד המלכות, לא מצד שופטי התורה. ויורה על זה מה שכתוב אחריו (שם ו') וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו, לא אמר כאשר אמרו תנה לנו מלך בלבד, כי לולי אמרו כן לא היה רע בעיניו, אבל מה שהוקשה לו, באשר אמרו לשפטנו. ומפני זה אמר ה' לשמואל לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם (שם ז'), כי הם בוחרים בתיקון ענינם הטבעי, משיחול בהם ענין האלהי. וכשהוכיחם שמואל, לא נעתקו מכונתם, אבל היטיבו מעט שאלתם לומר כי אינם שואלים המלך מצד המשפט לבד, אבל מצד תיקון מלחמותיהם. והוא אמרם (שם כ') והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו. ולכן הוכיחם שמואל ואמר (שם י"ב:ט"ז-י"ז) גם עתה התיצבו וראו את הדבר הגדול הזה אשר ה' עושה לעיניכם הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר, ופירושו הוא, דעו שגגתכם אשר בחרתם במה שיראה בעיניכם מתוקן סידור עניניכם הטבעי, שאינו כן. אבל הדבק בענין האלהי, משנה ענין הטבעי כרצונו, כי הנה קציר חטים היום, איננו ראוי לגשם ומטר כפי ענינו הטבעי, אבל מצד הענין האלהי הדבק בי, אקרא אל ה', ויתן קולות ומטר. ולכן היה ראוי לכם לבחור יותר במה שיחול ממנו הענין האלהי בכם, והוא משפט השופטים שכתוב בם ושפטו את העם משפט צדק, יותר ממשפטי המלכות אשר יעשה כרצונו.

Abarbanel Shemuel I 8:4-6אברבנאל שמואל א׳ ח׳:ד׳-ו׳

... והנה שמעתי בשם דון פאוילו האגמון אשר היה בבור"גוש דעת חמישי בזה, והוא שמנוי המלכים אפשר שיהיה באחד משני פנים, אם שיהיה מלך נכנע למשפטי התורה והמצות, ואם שיהיה מלך בהחלט לעשות המשפטים והתורות כרצונו, כמו שהיו מלכי האומות מקדם קדמתא ושהם יעשו החוקים והם ישמרו אותם כרצונם והנה המין הראשון הוא הנאות ועליו צותה התור (דברים י"ז:י"ד) ואמרת אשימה עלי מלך שום תשים עליך מלך, וצוהו בשמירת התורה והמצות כמו שאמר (שם י"ח:י"ט) וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו', וקרא בו וגו' לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, ואמנם המין השני הוא המזיק מאד, כי המלך מפאת היכולת המוחלט המסור בידו לא ישמור הצדק והמשפט האמיתי בכל הדברים ויעשה כל אשר ירצה ומי יאמר לו מה תעשה? והנה בני ישראל בשאלם מלך לא שאלוהו מהמין הראשון הנאות כי אם מהמין השני המזיק, וזהו אמרם והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו, רוצה לומר שיהיה המלך יכול בהחלט ועשה המשפט כאשר עם לבבו כענין מלכי האומות שהם עושים הדתות ומניחים הנימוסים, ולפי שהם שאלו מלך כזה האופן ביחוד חרה אף שמואל והאל יתברך אמר לא אותך מאסו כי אם אותי מאסו ממלוך עליהם, לפי שהיו פורקים מהם עול התורה והמצות והיו בוחרים מלך שישפוט כפי העולה על רוחו, ומפני זה צוהו יתברך שיגיד לעם את משפט המלך והוא המשפט אשר יוכל לעשות המלך הבלתי נכנע לשום דת...

Sforno Devarim 17:14ספורנו דברים י״ז:י״ד

אשימה עלי מלך ככל הגויים, a monarch whose authority will be transferred from him to his biological heir after his death throughout the generations. This is quite different from judges, each of whom is appointed for his lifetime, with his heirs having absolutely no claim to succeed their father. The people were commanded to appoint such a hereditary position of king after they had conquered and settled in the land of Israel, the principal reason being to ensure that the Jewish people would not be like a flock without a shepherd, (Moses’ words in Numbers 27,17.) The fact is that God disapproved of a hereditary type of monarchy such as is customary among the gentile nations, so that He stipulated that if the people insisted on appointing a king who would start a dynasty, the initial king had to be approved not only by the people but by God’s representative on God’s behalf, as we know from Samuel I 8,18. The restrictions in appointing the original king were designed to ensure that such a king could not lead the people away from God’s Torah; on the contrary, they are meant for the people to see in him a shining example of Torah-observance, which in turn would inspire their own piety. Seeing that when the people asked Samuel for a king their purpose was far from what the Torah had legislated having a king for, the people were suitably punished as per the verse in Samuel I 8,18 that we referred to earlier. The prophet Hoseah 13,11 describes God granting the people’s wish as stemming from the fact that He was angry at them. Summing up, we may view the permission to appoint a king as being in the same category as the permission for a soldier to marry a physically attractive prisoner of war. God, the master psychologist, knows that sometimes in order to become wise enough to appreciate the Torah’s prohibitions, an individual, or even a whole nation, must find this out by having chosen in their own wisdom to ignore the Torah’s preferences. David’s experiences with his son Avshalom, born to such a prisoner of war whom he married because he was initially physically attracted to her, bears this out. In fact, his experience with his son Adoniah was not much better. (compare Tanchuma Ki Teytze, section 1).

אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם – שֶׁתִּהְיֶה הַמַּלְכוּת לוֹ וּלְזַרְעוֹ. לא כְּעִנְיַן הַשּׁוֹפְטִים שֶׁהָיָה הַשּׁוֹפֵט מוֹלֵךְ הוּא בִּלְבַד, אֲבָל לא זַרְעוֹ אַחֲרָיו. וְעַל מִנּוּי שׁוֹפֵט לְמֶלֶךְ בְּזֶה הָאפֶן נִצְטַוּוּ בְּבִיאָתָם לָאָרֶץ, כְּאָמְרוֹ "וְלא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רוֹעֶה" (במדבר כ"ז:י"ז). אָמְנָם שֶׁיִּהְיֶה הַמֶּלֶךְ כְּמַלְכֵי הַגּוֹיִים מַחֲזִיק בַּמַּלְכוּת הוּא וְזַרְעוֹ נִמְאָס אֵצֶל הָאֵל יִתְבָּרַךְ. אֲבָל צִוָּה שֶׁכַּאֲשֶׁר יַקְשׁוּ עָרְפָּם לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ בָּזֶה הָאפֶן, לא יִבְחֲרוּ אֶלָּא אָדָם כָּשֵׁר שֶׁיִּבְחַר בּוֹ ה' (פסוק ט"ו), וְלא יַעֲבִיר יִשְׂרָאֵל עַל דָּת, וְשֶׁלּא יִהְיֶה אִישׁ נָכְרִי (שם), אַף עַל פִּי שֶׁיִּהְיֶה אָדָם כָּשֵׁר, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּהְיֶה גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה. וְכַאֲשֶׁר חָטְאוּ בִּשְׁאֵלַת הַמֶּלֶךְ שֶׁיִּמְלךְ הוּא וְזַרְעוֹ "כְּכָל הַגּוֹיִם" (שמואל א ח':ה'), הָיָה הָענֶשׁ עֲלֵיהֶם בְּתַקָּלוֹת הַקּוֹרות לֶהָמוֹן בִּשְׁבִיל הַמֶּלֶךְ, כְּאָמְרוֹ "וּצְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִפְּנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם, וְלא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא" (שם שם פסוק י"ח), וּכְאָמְרוֹ "אֶתֵּן לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי, וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי" (הושע י"ג:י"א). וְהָיָה הָרְשׁוּת בְּמִנּוּי הַמֶּלֶךְ כְּמוֹ שֶׁהָיָה הָרְשׁוּת בִּיפַת תּאַר, אֲשֶׁר רָמַז שֶׁסּוֹפו לִשְׂנאתָהּ וּלְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, כְּמוֹ שֶׁקָּרָה לְדָוִד בִּדְבַר אַבְשָׁלוֹם.

Minchah Belulah Devarim 17:14מנחה בלולה דברים י״ז:י״ד

לא היתרו למנות מלך אלא אחר כיבוש וחילוק, כדי שלא יתפארו שהארץ נכבשה לפניהם בכח מלכם ובזרוע ידם ככל יתר מלכי הגויים.

Or HaChayyim Devarim 17:14אור החיים דברים י״ז:י״ד

כי תבא וגו' ואמרת וגו' שום תשים וגו' – מאומרו כי תבא וגו' ואמרת משמע כי לא מצות ה' עליהם למלוך מלך אלא אם יאמרו הרשות בידם, וממה שגמר אומר שום תשים שיעור הלשון מוכיח שמצות ה' היא להמליך עליהם מלך. ונראה שכוונת הכתובים היא על זה הדרך לפי שיש במינוי המלך ב' גדרים, א' שיהיה המבטח בו להנהיג המלחמות בעוצם חכמתו ולצאת כגבור ביום קרב כסדר מלכי האומות, וזה הוא דבר שנאוי בעיני ה' כי סדר מלכי האומות לא ילכו בהם אחרי כשרון המעשה אלא אחרי תועליות החושיות הגם שלא ימצא בו דבר טוב מהמושכל, גם ישימו בו כסלם ותקותם ומן ה' יסור לבבם, וגדר ב' הוא לכבוד ולתפארת ישראל וכדי שה' יעשה בזכותו כדרך שהיה ה' מושיע ישראל ביד השופטים וביד מלכי ישראל הכשרים, וצא ולמד מדוד המלך וכו', ודבר זה הוא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. ולזה בא דברו הטוב כאן ואמר כי תבא וגו' ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים וגו' וזה גדר הראשון שזכרנו, וגמר אומר שום תשים וגו' פירוש לא יקום הדבר הרע הזה, אלא המשימות שתשים הוא על זה הדרך אשר יבחר ה' אלהיך בו, ואמרו רבותינו ז"ל (בתוספתא סנהדרין פ"ג) וז"ל אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי ב"ד של ע' זקנים ועל פי נביא וכו' ע"כ, ומלך המתמנה בסדר זה אינו כסדר מלך המתמנה על הגוים כמו שבא בדבריהם ככל הגוים. וכפי זה מאמר שום תשים היא מצוה ושלילת גדר שכנגד תנאיה, ולזה נתחכם ה' להקדים מאמר ואמרת אשימה וגו' להעירך את אשר יכוין אליו לשלול אותו במאמר שום תשים וגו', שזולת זה לא הייתי מבין שאוסר לשום מלך ככל הגוים, והגם שיאמרו אשר יבחר אין מובן שבא לאסור ככל הגוים ויהיה זה וזה, ולא חש להבין במאמר שום תשים שהוא רשות מכפל שום תשים. ותמצא שה' הקפיד על ישראל כששאלו בימי שמואל לתת להם מלך (ש"א ח'), והענין קשה למה יקפיד ה' עליהם והלא לו יהיה שכונת ה' בפסוק זה לרשות ולא למצוה סוף סוף הרשות נתונה, וכפי מה שכתבנו יש מקום לה' להקפיד על הדבר כיון שצוה ה' עליהם לבל יאמרו לשום מלך ככל הגוים כמו שפירשנו ושאלו המלך ואמרו (ש"א ח' ה') לשפטינו ככל הגוים לזה הקפיד ה', אבל אם היו שואלים להם מלך כרצונו יתברך לא לכח ולגבורה כדרך הגוים היו מקיימין מצות עשה. וראיתי בסנהדרין פרק כהן גדול (כ'.) שנחלקו רבותינו ז"ל וז"ל רבי יהודה אומר ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה רבי נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך וגו' ע"כ, ודברינו עולין לדברי ר' יהודה ולא לדברי ר' נהוראי, והגם שהלכה כרבי יהודה וכן פסק רמב"ם בפ"א מהלכות מלכים אף על פי כן צריך ליישב הכתוב לסברת רבי נהוראי שפשט אומרו שום תשים יגיד שמצות ה' לשום מלך. ואפשר לומר כי אם ישראל יהיו כשרים ולא ישאלו מלך והיה ה' למלך עליהם כדרך אומרו (ש"א י"ב) וה' אלהיכם מלככם, גם ה' יחפוץ להיות מלך ישראל הוא לבדו, אבל אם ישראל יכנסו בגדר שאלה שחפצים במלך עליהם אז מצות המלך עליהם לעשותו כאומרו שום תשים, ולזה לא אמר הכתוב שום תשים אלא אחר מאמר ואמרת אשימה וגו', וכפי זה אפילו אליבא דרבי נהוראי יפרש שום תשים מצוה אחר שיאמרו אשימה וגו'.

Shadal Devarim 17:14שד״ל דברים י״ז:י״ד

אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי – יש לשאול מה בין מלך ושופט, ולמה השופט נזכר למעלה כדבר מצוי וטבעי בישראל, והמלך נזכר כאן כדבר חדש וזר בישראל, ולקוח ממנהג שאר אומות? ונראה לי כי ההבדל העצמי בין זה לזה הוא כי השופט לא היתה שררתו ירושה לזרעו אחריו, אבל במות השופט היו בוחרים מקרב העם שופט אחר, יהיה מאיזו משפחה שיהיה, כמו שמצאנו בשופטי ישראל, שהיו אחר יהושע. אבל הממלכה היתה ירושה מאב לבן, כמו שכתוב כאן למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו, ולפיכך כשהעמידו את אבימלך לראש אחרי מות אביו גדעון כתוב (שופטים ט':ו') וימליכו את אבימלך למלך, וכן כשאמרו לגדעון (שם {ח':}כ"ב) משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך, היתה כוונתם שלא יהיה כשאר השופטים, אך יהיה מלך ככל המלכים. ומהחלוף הזה שבין שופט למלך נמשך עוד חלוף אחר ביניהם, והוא שהמלך אשר נולד ונתגדל בבית המלך, ומנעוריו ידע שהוא עתיד למלוך, וגם זרעו עתיד למלוך, היה נוהג בגדולה וכבוד ורבנות ככל משפט המלך המפורש בשמואל (א' ח'{:י"א-י"ז}). ולפיכך הוצרכה {ה}תורה להזהירו שלא ירבה לו סוסים ונשים וכסף וזהב. וכל זה לא היה מצוי בשופט שנולד ונתגדל בין ההמון, והיה יודע שאין גדולתו עוברת לבניו אחריו. והנה התורה לא צותה הקמת המלך וגם לא הרחיקה אותה, כי הכל תלוי במעמד האומה, יש זמן שהעם כדאי להתנהג בעצת זקניו וכהניו ושופטיו, ויש זמן שהוא צריך למנהיג יחיד, יש זמן שהוא צריך לשופט (אֵלֶקְטִיף), ויש זמן שהוא צריך לממלכה מאב לבן, והתורה הניחה הדבר לבחירת האומה, ואמרה כשתראו הצורך להעמיד עליכם מלך, תעמידוהו מקרב אחיכם, רק לא ירבה לו וכו' והיה כשבתו וכו'. והנה בימי שמואל ראו כל העם כי הוא היה זקן ובניו לא היו הולכים בדרכיו, ויטו אחרי הבצע ויקחו שחד ויטו משפט {שמואל א' ח':ג'}, והיה אפשר להם לבקש משמואל שיעמיד להם שופט אחר שיהיה ממלא מקומו, ולא יהיה כבניו. אבל כבר נשתנו הדורות, וידעו זקני ישראל כי לפי מעמד העם בימים ההם ושינוי המדות שהיה גובר באומה, ואהבת ההנאות והכבוד המדומה (אטיציזמוס), היתה האומה צריכה למלך שיהיה לו ולבניו עושר וכבוד. לפיכך נתקבצו כל זקני ישראל אל שמואל ובקשו ממנו שישים להם מלך לשפטם ככל הגוים, ולא היה בדבריהם שום רע, כי לא דברו אלא כדברי התורה כאן ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי. אבל הסיבה אשר הביאה את זקני ישראל לשאול כזאת היא היתה דבר רע. והוא שינוי פנימי בדרכי האומה שלא היתה האומה כדאי להתנהג תחת שופט שאין לו עושר ומרכבה ופרשים, וזהו כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם {שמואל א ח':ז'}, כי מה שאמרו הזקנים היא ראיה שהעם כבר נטה מדרכי ה' ופנה אל רהבים ואל הכבוד המדומה. ורלב"ג (בשמואל) והמעמר (כאן) חשבו שחטאו הזקנים במלת לשפטנו (שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים, {שמואל א ח':ה'}), שהיתה כוונתם שהמלך ישים משפטים וחקים ככל הישר בעיניו; וזה איננו כלל משמעות מלת לשפטנו, אבל שרש שפט נאמר על גזירת הדיין האומר פלוני זכאי ופלוני חייב (וכמו שמצאנו במלכי יהודה וישראל, שהיו בעלי הריב באים לפניהם לדין), ונאמר על היציאה למלחמה להציל האומה מיד אויביה, וכמו שהיו השופטים שעמדו אחר יהושע, אבל קביעת החקים והתורות לא היתה מעולם מלאכת השופט. ולדעתי זקני ישראל לא חטאו כלל, אבל העם כבר החל להשתנות, והיו צריכים למלך, כמו שראתה התורה האלהית מאז בימי משה. {כי תבא – ואמרת אשימה עלי מלך – נראה שלא היה בימים ההם מלך ולא יורש עצר מאב לבן, והנה אחרי שיתיצבו בארץ והיה כל אחד תחת גפנו ותחת תאנתו, יתפרד קשר האומה, וכל משפחה וכל שבט יתן לבבו לאחוזת נחלתו ולא יתנו לב על הכלל, כמו שהיה בימי השופטים, ע"כ קרוב הדבר שיבינו משכילי העם כי א"א להם לעמוד בשופט נבחר (elettivo) כי אולי לא יסכימו השבטים כולם בדבר, ומהעדר ההסכמה ישארו בלא שופט, או תהיה מלחמה בין השבטים, או לא ישמעו אל השופט, ע"כ יאמרו ראוי לנו שנשים עלינו מלך קבוע במשפחה אחת. וזה טעם ככל הגוים אשר סביבותי שיש להם משפחת מלכים. והנה התורה לא תתעב שימת מלך, אבל מצוה היא כדברי רז"ל כשיראו עצמם צריכים לכך; ואעפ"כ אולי חטאו בימי שמואל, כי אחר שישבו כמה דורות בלי מלך, לא (היה) הצרך הוא המביאם לשאול להם מלך אבל תאות הכבוד המדומה. ואם מפני שבניו של שמואל לא הלכו בדרכיו, הנה היה להם לומר תנה לנו שופט במקומך, כי גם המלך אשר יתן להם מי יאמר שיהיו כל צאצאיו כמוהו? והנה זה ענין כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו {שמואל א ח':ז'}, אין המיאוס מחמת רוע הנהגתך, אבל הם מואסים בהנהגה אשר על פי ה', אשר כל תכליתה הצלחת האומה, ולא תפנה אל רהבים וכבוד כזב, ובו היו חפצים. והגביר כ' גבריאל צבי טריאסטי הביא סיוע לדבר ואמר כי שמואל שראה כוונתם ביאר להם משפט המלך, להודיעם איך יכבד עליהם משא הכבוד המדומה ההוא, והם לא אמרו א"כ לא נחפוץ במלך, אבל אמרו כי מלך ימלוך עלינו, הודו בכל מה שאמר להם, כי זה היה רצונם – והנה מלך ככל הגוים אשר סביבותי, אין ענינו אלא מלך מאב לבן; אבל והָיִינו ככל הגוים זה מורה הדעת ובקשת הכבוד המדומה ולא הטוב האמיתי.}

Malbim Shemuel I 8:6מלבי״ם שמואל א׳ ח׳:ו׳

השאלות (ו עד סוף הפרשה) מה היה הקצף על שאלת המלך והיא אחת ממצות התורה, שום תשים עליך מלך? ומ"ש חז"ל ששאלוהו שלא בעונתו, כי המצוה הוא לאחר מלחמת עמלק, צריך לבאר מדוע יהיה כן? ועוד א"כ למה מלא שאלתם? וכ"ש שיפלא מ"ש חז"ל שבקשו לעבוד ע"ז, למה ימשיל זה לענין ע"ז? ומ"ש לשפטנו ככל הגוים דומה למ"ש ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים? ומ"ש וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו היל"ל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים, שזה היה עקר החטא? ומ"ש שמע בקול וכו' כי לא אותך מאסו כי אם אותי, הלא כ"ש שראו שלא ישמע להם למאוס את ה'? ולמה כפל שנית ועתה שמע בקולם? והנה בסימן י"ב הרבה להוכיחם על שאלת המלך, ולמה צוהו ה' למלאות רצונם? ולמה צותה התורה להקים להם מלך, אחר שיהיה זה חטא ועון? ולמה הוסיף למשוח את דוד אח"כ, ולבנות לו בית מלכות לדור דורים? ומ"ש והגדת להם את משפט המלך יפלא מאד, הלא התורה אמרה לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה, ואיך יעשוק ויגזול את עמו בחפצו ונתן לעבדיו ויקרא זה משפט המלך? ומש"כ שנית וימאנו העם וכו' ויאמרו וכו' והיינו גם אנחנו ככל הגוים וכו', הלא הוסיפו חטא על פשע וה' אמר שמע בקולם? ולמה הוסיפו אח"כ שילחם מלחמותם שלא הזכירו בתחלה? ולמה דבר שמואל זאת שנית באזני ה'?: וירע הדבר. המפרשים נבוכו בזה מדוע רע הדבר בעיני שמואל ובעיני ה', והלא הכתוב אומר (דברים יז, יד - טו) כי תבא אל הארץ וירשתה וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו, וחז"ל אמרו מפני ששאלוהו בתרעומת, וששאלוהו שלא בעונתו, ואמרו (סנהדרין כ ב) זקנים כהוגן שאלו ועמי הארץ קלקלו, ואמרו שהיה שאלתם לעבוד לע"ז. וכפי המבואר אצלי היה חטאתם משלשה פנים, א] שהגם שהתורה צותה או התירה להקים להם מלך (כי פליגי בזה ר"י ור"נ (סנהדרין שם) אם הקמת מלך רשות או חובה), הכתוב התנה בזה ואמר כי תבא אל הארץ וירשתה וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך, ר"ל כי הקמת המלך הכרחי אל הקיבוץ, ונצרך מאד. וכמ"ש החוקרים שיחוס המלך בקיבוץ המדיני כיחוס הלב בגוף הבע"ח אשר לו לב, וכיחוס המציאות אל הסבה הראשונה יתעלה, ויאמרו שהמלכות יקיים ג' דברים, א] האחדות והעדר השתוף, ב] ההתמדה והעדר החילוף, ג] היכולת המוחלט. אמנם כל זה להעמים אשר על פני האדמה המתנהגים כפי תהלוכות הטבע, וכן לישראל בעת סר צלם והיתה הנהגתם תחת מסבות המקרה והטבע אז מן ההכרח שיקימו עליהם מלך ללחום מלחמותם ולהשיב מלחמה שערה, לא כן בעת הפלה ה' אותם מכל העמים וינהגם תחת שבט השגחתו הפרטיית וילך מלכם לפניהם וה' בראשם, לא היה להם צורך למלך, וכמ"ש (להלן יב, יב) ותאמרו כי מלך ימלוך עלינו וה' אלהיכם מלככם. ולכן אמר כי בעוד שתירש ותשב את הארץ שבעת ההיא עבר ה' לפניהם בקדש ועשה בקרבם נפלאות והיה כל ענינם בדרך הנס והפלא לא היה להם רשות להקים להם מלך אחר ולמעול במלכות שמים, רק אחר ירושה וישיבה שאז היו עתים שעזבם המלך ה' צבאות והיו ככל העמים תחת הנהגת הטבע, אז רשות או מצוה בידם להקים להם מלך ככל העמים אשר סביבותיהם, אחר שהיו כמוהם תחת יד הטבע צריכים הם למנהיג יועיל להם כפי ההנהגה המדינית. ולפ"ז הנה בעוד שמואל חי, אשר דבקה בו ההשגחה האלהית ועליו בשמים הרעים ה' בקול גדול על פלשתים, וכמו שאמר (שם, יז) הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר, לא היה להם לעזוב הנהגה זו ההשגחיית ולהסתופף בצל בשר, רק היה להם לשאול מאתו שיסיר את בניו מהיות שופטים ושהוא בעצמו ינהיג את העם כמקדם. וזה מסכים עם דברי חז"ל ששאלוהו שלא בעונתו, כי בחיי שמואל לא היה להם לשאול כזאת. ב] פגמו בזה בכבוד שמואל, שאם היו שואלים את המלך בעבור המלחמה לבד לצאת לקראת נשק וללחום מלחמותם, לא היה בזה כל כך בוז וקלון לשמואל, אבל הם אמרו תנה לנו מלך לשפטנו, שמורה כי מצאו עולתה במשפטיו עד שמבקשים שופט אחר טוב ממנו, ויעיזו בפניו לאמר כי רוצים להעבירו מהיות שופט ולבחור אחר תחתיו, וכדי בזיון וקצף לקדוש ה' אשר עשה משפט וצדקה לכל עמו. וזאת הורע בעיניו ביחוד, כמ"ש וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו. וזה מסכים עם דברי האומר ששאלוהו בתרעומת, כי התרעמו בזה על הנהגת הנביא ומשפטיו עם ישראל. ג] הנה מינוי המלכים יהיה באחד משני פנים, אם שיהיה מלך נכנע למשפטי התורה והמצות כמו שהיו מלכי ישראל הצדיקים מקדם ומלכי העמים בעלי הדת בזמננו, ואם שיהיה מלך מושל על התורות והדתות לעשות המשפטים והתורות כאות נפשו, כמו שהיו מלכי העמים בימי קדם שהם עשו תורות ומשפטים וישנו אותם כרצונם. והנה התורה הזהירה על המלך שישמור את התורה והמצוה, כמו שכתב (דברים יז, יח - כ) והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו וכו' לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול, הרי לא היה לו רשות לחדש תורה ולשנות דבר ממשפטי התורה. והנה מה שאמרו ישראל תנה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים, הוא מאמר בעל שני פנים, כי יש לפרש שהכוונה תנה לנו מלך ככל הגוים לשפטנו, שאז הדמיון ככל הגוים מוסב על שימת המלך וזה דומה למה שכתוב בתורה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי, ומ"ש לשפטנו הוא שישפטם כפי חוקי התורה, ובזה לא היתה שאלתם רעה מצד עצמה כי התורה התירה להם זאת ואמרה שום תשים עליך מלך, רק שהיה בזה בוז וקלון לשמואל, כאילו יאמרו שמשפטי שמואל לא נאותו בעיניהם כי אינם מכוונים כפי הצדק והמשפט התוריי ומבקשים במקומו שופט טוב ממנו. ויש לפרש שכוונו לשפטנו ככל הגוים, ר"ל שלא ישפטם כפי משפטי התורה רק כמלכי שכיניהם שהם גוזרים הדתות ומניחים הנמוסים, ובזה לא פגעו בכבוד שמואל מצד שהוא שופט ע"פ משפטי התורה, כי הודו שלא מצאו בו עול מזה הצד ושהוא שופט בצדק כפי התורה, ולא אותו מאסו, רק שאינם רוצים במשפטי התורה ולא בשפוט השופט ע"פ חקותיה, והוא מרי נגד ה' ותורתו לא נגד שמואל, כמ"ש (שמות יו, ח) לא עלינו תלונותיכם כי אם על ה'. והנה שמואל דנם לכף זכות, והבין מדבריהם הפי' הראשון, שעקר שאלתם תנה לנו מלך לשפטנו ר"ל כמשפטי התורה, והורע בעיניו רק מצד כבודו, כי השפילוהו שמשפטיו אינם טובים וישרים כפי התורה. וז"ש וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו.

Netziv Devarim 17:14נצי״ב דברים י״ז:י״ד

ואמרת וגו' – אין הפירוש 'אמירה' כמשמעו בפה, אלא כלשון "ואמרת אוכלה בשר" (לעיל יב,כ) וכדומה. אכן לפי לשון זה היה במשמע שאין זו מצוה במוחלט למנות מלך אלא רשות, כמו "ואמרת אוכלה בשר וגו'", והרי ידוע בדברי חז"ל דמצוה למנות מלך, וא"כ למאי כתיב "ואמרת וגו'". ונראה, דמשום דהנהגת המדינה משתנית אם מתנהגת ע"פ דעת מלוכה או ע"פ דעת העם ונבחריהם. ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט. ודבר זה אי אפשר לעשות ע"פ הכרח מצות עשה, שהרי בענין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצות עשה. משום הכי אי אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך ע"פ שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון, או אז מצות עשה לסנהדרין למנות מלך. והא ודאי אי אפשר לפרש שאין בו מצות עשה כלל אלא כמו (לעיל יב,כ) "ואמרת אוכלה בשר... וזבחת מבקרך וגו'" שאינו אלא לאו הבא מכלל עשה שלא לאכול בלי שחיטה, הכי נמי נימא דהכי פירושו, "שום תשים עליך מלך אשר יבחר וגו'" — דוקא "אשר יבחר". אי אפשר לפרש הכי, דאם כן מאי איריא "וירשתה וישבת בה" ולא קודם, הא אפילו קודם ירושה שרי לעשות מלך, שהרי יהושע היה כמו מלך כמו שכתב הרמב"ם הלכות מלכים (א,ג. ג,ח) יע"ש, וכן הוא בסנהדרין (טז,א), אלא על כרחך מצוה היא, ומ"מ אין סנהדרין מצווין עד שיאמרו העם שרוצין בהנהגת מלך. ומשום הכי כל משך שלש מאות שנה שהיה המשכן נבחר בשילה לא היה מלך, והיינו משום שלא היה בזה הסכמת העם. ככל הגוים אשר סביבותי – לא לענין משפטים מיירי, דזה אסור לנו מלצאת ממשפטי התורה, ומשום הכי הקפיד הקב"ה על ישראל בימי שמואל כשאמרו (שמואל א ח,ה) "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים" וגו'". וגם לא לענין מלחמה עם אומות העולם, שגם זה הקפיד הקב"ה ואמר לשמואל (שם פסוק ז') "לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם", פירוש, לא כוונו לענין משפטים שנוגע לשמואל, אלא לענין מלחמה, שהיו בכל ימי השופטים בלי משגיח קבוע על צרכי הכלל בענין מלחמה עם אומות העולם, עד בוא דבר ה' ע"י שופט, אך המה רצו שיהיה מלך משגיח על זה, ועל זה הקפיד הקב"ה. אלא פירוש מקרא דילן ככל הגוים אשר סביבותי היינו לענין הנהגת המדינה, וכמו שכתבתי, דבזה משתנים דעות בני אדם היאך מתנהג יותר בטוב, ומשום הכי נדרש להסכמת המדינה לאמר "אשימה וגו'".

Hoil Moshe Shemuel I 8:5-6הואיל משה שמואל א׳ ח׳:ה'-ו'

(ה) מלך לשפטנו – ההפרש בין מלך ושופט הוא כי המלך יש לו ממשלה בלתי מוגבלת על העם לעשות בו כטוב בעיניו, וכן הוא אומר ביחזקאל: ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלך עליכם (יחזקאל כ':ל״ג), וממשלתו תעבור לבניו אחריו, ומי יודע אם יהיו כולם צדיקים ונבונים וגבורי חיל כאביהם. והשופט לא ימשול על העם כ״א ברצונם וממשלתו לא תעבור לבניו. וישראל שאלו מלך לשפטם, ר״ל שיקרא בשם מלך להעביר מלכותו לבניו למען היות ככל הגוים, ולא יאמר הלא עם בזוי וקטן הם שאפילו מלך אין להם, והם לא יניחו שיכביד עולו עליהם רק ינהלם במישרים כשופט ולא כמלך. וה' אמר לשמואל העד תעיד בהם את משפט המלך אשר ימלוך עליהם ולא ישפטם, יעשה כחפצו ולא כחפצם. והדבר רע בעיני שמואל, כי בראותם שבניו לא הלכו בדרכיו לא היה להם לשאול מלך, כי אולי יהיו גם בניו כבני שמואל ועלי נוטים מדרכי אביהם. עתה ששאלוהו נראה ברור שמאסו בו ובבני משפחתו, ואכתוב עוד ע"ז אי"ה על פסוק: ובני הנם אתכם (שמואל א י"ב:ב'). (ו) ויתפלל שמואל – היה סבור שיחרה אף ה' על עמו על כי היו כפויי טובה ומאסו בו ובבניו והתפלל עליהם, רק ה' השיבו: לא אתך מאסו, כלו' רע בעיניך כי מאסו בך אחרי שפטך אותם בצדק כמה שנים, הלא ראית כי פעמים רבות מאסו גם בי אחר שהרביתי טובותי עמהם, דיו לעבד שיהיה כרבו, וה' לא חשב לישראל לחטא מה ששאלו עליהם מלך שכן הורשו מן התורה: שום תשים עליך מלך (דברים י"ז:ט"ז), רק מקרב אחיך תשים עליך מלך ולא תמליך עליך איש זר, והם שאלו מלכם מן ה' ומן נביאו. ויקשו ע"ז דברי שמואל בסי' י"ב: ודעו וראו כי רעתכם רבה בעיני ה' וגו' (שמואל א י"ב:י"ז), ואולי כונתו: רעתכם רבה בעיני ה' כי הייתם כפויי טובה עמי, ותחלת דבריו מורים כי כן הוא, והראיה למה שאמרתי שה' לא חשבה לישראל כמרד נגדו הוא שמסיים: כן המה עושים גם לך (שמואל א ח':ח'), א"כ נגד שמואל חטאו לא נגד ה'.

Hoil Moshe Shemuel I 12:2הואיל משה שמואל א׳ י"ב:ב'

הנם אתכם – מלות אלו קשות להולמן לולא שנאמר שחרה מאד לשמואל בראותו בני ישראל נושאים עול בני עלי כמה שנים אעפ"י שיודעים היו שגלוי לאביהם משפטם הרע ולא כהה בם, ובניו כאשר לא הלכו בדרכיו תכף ומיד מאסו בהם, ולא באו אל שמואל בהחלה לומר לו שיעיין על מעשיהם ויגער בם ואם לא ישמעו אז ימאסום, וזה היה נראה כחושדים גם את שמואל אולי גם ידו עם ידם והוא משענתם, זהו שאמר להם: ובני הנם אתכם – כלו' הייתם יכולים לנסותם עוד טרם תגרשום מהיות שופטים עליכם, ואני הייתי מבחין על מעשיהם, או שמא חשדתם גם בי? הנו ענו בי וגו' (שמואל א י"ב:ג').

R. David Zvi Hoffmann Devarim 17 Introductionר׳ דוד צבי הופמן דברים י״ז הקדמה

(הקדמה) פרשת המלך המבקרים די וויטי, בליק, ריהם ואחרים טוענים, כי חס ושלום לא נאמרה פרשה זו על ידי משה רבינו, ואלה טענותיהם: 1) אין זה מתקבל על הדעת, כי בימי משה רבינו נאמרה פרשה המתייחסת לתקופה מאוחרת יותר. 2) לפי דעתם אינה תואמת התחוקה המלכותית לתורה ואינה מבוססת במערכת השלטון התיאוקראטי שבישראל. 3) לפי השקפתם כאילו מוכיחה ההיסטוריה שלא היתה קיימת מצות מינוי המלך, כי א) במשך כל תקופת השופטים לא העלו ישראל על דעתם לקיים מצוה זאת. ב) כאשר בקשו ישראל למנות להם מלך בימי שמואל, ראה הנביא בזה חטא גדול והרבה להתנגד לכך. ג) גם העם אינו מזכיר את מצות התורה, ובשעה שכתב שמואל את משפט המלוכה על ספר, כמו שכתוב בשמואל א י, טו, לא התייחס כלל למצות התורה. על הטענה הראשונה מיותר הוא להשיב. יוצאת היא מההנחה שהמצוות שניתנו בימי משה לא ניתנו אלא עד כמה שהוצרכו לאותו דור; סתירה להשקפה זו הננו מוצאים כמעט בכל דף של התורה וגם השכל הישר יודה בכך, כי מחוקק אינו מצווה חוקיו לזמנו בלבד, אלא מתחשב הוא בכל מיני מצבים עתידים אפשריים. על אחת כמה וכמה, התורה שניתנה מפי הגבורה. גם הטענה השניה, כאילו תחוקה מלכותית אינה תואמת את השלטון התיאוקראטי של התורה, נסתרת מכמה מקומות שבתורה. בבראשית יז, ו מבטיח הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה: "ומלכים ממך יצאו", ושם לה, יא נשנית הבטחה זאת ליעקב אבינו ע"ה: "ומלכים מחלציך יצאו". בברכתו של יעקב אבינו ע"ה נזכר שבחו של שבט יהודה, כי ממנו יצאו מלכים אשר תחת שלטונם יגיעו ישראל לשיא הגדולה (בראשית מט, ח ולהלן). כבר הוכחנו במקום אחר, כי ה"נשיא" הנזכר בשמות כב, כז (ונשיא בעמך לא תאור) ובויקרא ד, כב (אשר נשיא יחטא) הוא המלך. גם בלעם, הנביא שבאומות, מבשר (במדבר כד, יז): "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל וגו", וכבר הסכימו רוב המפרשים שהכוונה לדוד המלך ע"ה. הרי מצאנו כי אף באותן פרשיות שבתורה, שאף המבקרים מודים בעתיקותו, מפאר הכתוב את המלכות, אם כן מנין להם שאין היא מתאימה לתחוקתו של משה רבינו ע"ה? בכל אופן, הראשונים אשר תיארו את תחוקתו של משה רבינו, לא ראו סתירה בין תורת משה לבין שלטון מלכותי, ואף אנו נאמר, כי לא די בכך שאין ביניהם סתירה, אלא אדרבא יש בתורה נטיה לכך, אמנם רק בתנאים מסויימים, אשר מתוכם נלמד להשיב גם על הטענה השלישית (שמתוך ההיסטוריה). הפרשה העיקרית שהננו דנים בה, היא בשמואל א פרק ח, המספרת לנו כי בני ישראל בקשו משמואל למנות מלך, והדבר היה רע מאד בעיניו. המבקרים מרחיקים לכת עד כדי לומר, שגם שמואל וגם בני ישראל לא ידעו על פרשת המלך שבתורה ואף לא על הבטחתו של הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו. ראשית כל הננו מעירים, כי פרשת המלך (דברים יז, יד) מתחילה במלים: "כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי", זאת אומרת, שהפרשה מדברת בזמן שהארץ לא נכבשה ולא נתחלקה עדיין, דהיינו בזמנו של משה רבינו. מתוך כך "מוכרחים" המבקרים לטעון, שכאילו רק תלו פרשה זאת במשה; אבל אף לפי דעתם היו חייבים להביא על טענה שכזאת הוכחות הרבה יותר חזקות מאלה שנזכרו עד כאן, אשר אין בהן ממש כלל וכלל. אילו היה שמואל מתנגד ברצינות לשלטון המלכותי כשלעצמו ולא היה רואה שום אפשרות להתאימו לשלטון התיאוקראטי, אם כן היתה זאת סתירה לא רק עם התורה, אלא אף עם ספר שמואל עצמו, או שספר שמואל־א יסתור את עצמו. בשמואל־א ב, י נאמרה נבואת חנה: "ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו", זאת אומרת שהיא מדברת על מלך הנבחר ונמשח על פי הגבורה "מלכו־משיחו". עוד מצאנו, כי איש האלקים אמר לעלי: "והקימותי לי כהן נאמן והתהלך לפני משיחי כל הימים" (שמואל א ב, לה). ובכן כיצד יתכן שבספר שמואל־א חנה ואיש האלקים מדברים על משיח ה', אם מצד שני היה שמואל הנביא רואה בעצם שלטון המלך דבר המתנגד לרצון השי"ת והתורה? לאמיתו של דבר לא התנגד שמואל לשלטון המלכות כשלעצמו, אלא להלך הרוח שגילה העם בשעת דרישתו את המלך ולהבנתו המוטעית בנוגע לתפקידו של המלך. על פי תורתנו הקדושה אינו דומה תפקידו של מלך ישראל לתפקידם של מלכי אומות העולם, כי גם תפקיד עמנו הקדוש אינו דומה לתפקידם של אומות העולם, והמלך הוא נציג כל העם. על כן אמרה התורה, שאין למנות מלך אלא אחרי כיבוש הארץ וחלוקתה. תחילה "וירשתה וישבתה בה" ואחרי כן "שום תשים עליך מלך", רק אז הנך רשאי למנות לך מלך. זאת אומרת, שאין זה מתפקידו של המלך לכבוש ארצות, כי אין זה תפקיד העם הקדוש להיות עם כובש. גם אין זה מתפקידו של מלך ישראל לחוקק חוקים, אלא "וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו'", הוא חייב להכיר בתורה בתור חוק יחידי. גם אין צורך למנות לשם הגנת הארץ, שכן אם ילכו ישראל בדרכי ה' הובטחו בתורה שהשי"ת ישמור אותם, ואם לאו חס ושלום, אף המלך לא יעזור להם כלום, כמו שאמר שמואל: "גם אתם גם מלככם תספו". זאת אומרת, כי תפקידו של מלך ישראל אינו אלא להקים את הדת על תלה, להרביץ תורה בישראל, ומתוך היותו נציג העם ומתוך שכל כחות העם עומדים לרשותו, עליו להנחות את העם לקראת מטרתו. עכשו נתבונן לשם איזו מטרה דרשו בני ישראל מלך משמואל, ואיך מתייחסת דרישה זאת כלפי מצות תורתנו הקדושה. בפרק ח נאמר, כי העילה לדרישת המלך היה אי־הצדק של בני שמואל. אבל אם כן היה די להם לדרוש שופטים אחרים ואין ספק כי שמואל היה מסכים לכך. אם כן הדבר ברור, כי התנהגותם של בני שמואל לא היתה אלא תואנה, כדי להציג את דרישתם בגלוי. הגורם האמיתי לבקשת המלכות הוא הרבה יותר עמוק והוא מושרש במצב המדיני של אותה התקופה. כשפורצת מלחמה בין שתי מדינות, גורם אמנם מאורע מסויים להתלקחות האיבה; אבל שום אדם בעל דעה ישרה לא יראה במאורע בודד זה את הגורם האמיתי למלחמה. אם נרצה לעמוד על הגורם האמיתי לבקשת המלכות, אין אנו צריכים לחוד חידה. הדבר נאמר להדיא במקרא. אחרי שנתמנה שאול למלך, אסף שמואל את כל העם הגלגל (פרק יב) והוכיח אותם על חטאיהם. ואלה דבריו: "כאשר בא יעקב מצרים ויזעקו אבותיכם אל ה' וישלח ה' את משה ואת אהרן ויוציאו את אבותיכם ממצרים ויושיבום במקום הזה. וישכחו את ה' אלקיהם וימכור אותם ביד סיסרא שר צבא חצור וביד פלשתים וביד מלך מואב וילחמו בם. ויזעקו אל ה' ויאמרו חטאנו כי עזבנו את ה' ונעבוד את הבעלים ואת העשתרות ועתה הצילנו מיד אויבינו ונעבדך. וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ויצל אתכם מיד אויביכם מסביב ותשבו בטח. ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם ותאמרו לי לא כי מלך ימלוך עלינו וה' אלקיכם מלככם ". אלה הם דברי שמואל. והרי לפנינו הטעם האמיתי לבקשת המלך, כי אויביהם הציקו להם. עד עכשיו, כאשר היו במצב כזה, התבוננו תמיד כי חטאיהם גרמו לכך והבינו כי איו הצלתם אלא בתשובה שלימה אל ה'. לא כן עכשיו. הם אמרו "לא!", אין רצוננו לבקש את הצלתנו אצל השי"ת כמו שעשינו עד עכשיו, "כי מלך ימלוך עלינו!", אין הצלתנו אלא על ידי מנהיג נראה לעינים, מלך בשר ודם. מכאן נבין היטב את דברי רבותינו בספרי לדברים יז, יד: "לא בקשו להם מלך אלא להעבידם עבודה זרה שנאמר והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו". נמצינו למדים, כי לא בקשת המלכות כשלעצמה היה החטא ששמואל הוכיחם עליו, אלא הלך הרוח שבדבר, חוסר האמונה בקדוש ברוך הוא. אחרי שהעם זועזע על ידי הנסים מן השמים, הודה על חטאו ובקש משמואל להתפלל עבורם אל הקדוש ברוך הוא, אין שמואל משתדל כלל להניע את העם לביטול המלכות ולהחזרת התחוקה הקודמת. הוא מסתפק בכך, שהעם שינה את דעתו, ורק מוכיח אותו לירא את ה' ולעבדו בכל לב. המתבונן היטב בפרק ח שבשמואל־א, ימצא, שגם שם נרמזה העובדה כמו ששמואל פירש אותה אחרי כן להדיא. בתחילה אמרו בני ישראל: "תנה לנו מלך לשפטנו." דרישה זאת מופנית כלפי שמואל ובניו. "וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו לו תנה לנו מלך לשפטנו". כאשר התפלל אל ה' גילה לו הקדוש ברוך הוא את הגורם האמיתי של דרישתם: "כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם". כיון ששמואל תיאר לעם את התנהגותם של המלכים באופן כזה, שהוצרכו להודות שמוטב לסבול את אי־הצדק של בני שמואל מלסבול רודנותו של מלך, אז גילו את כוונתם להדיא ואמרו: "והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו". עכשו נבוא לטענת הטוענים שכאילו שמואל והעם לא ידעו חס ושלום את פרשת המלך שבתורה ונוכיח להם כי שקר בימינם. כבר העובדא שבבקשם מלך פנו תחילה אל שמואל ולא בחרו ומינו להם את המלך בעצמם, מראה שידעו את מצות התורה, האומרת שיש למנות מלך "אשר יבחר ה' אלקיך בו". אף על פי שכבר היו קטני אמנה, עדיין לא עזבו אח השי"ת במדה כזאת כמו הדורות שלאחריהם, אשר עליהם נאמר בהושע ח, ד: "הם המליכו ולא ממני השירו ולא ידעתי". הם נתכוונו לקיים את מצות התורה כמשמעה ולא רצו למנות להם מלך אלא אותה האישיות אשר הנביא יציע אותה בשם ה'. בדרישתם השתמשו בלשון התורה ממש. הם אמרו (ח, ה): "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים", כמו שנאמר בתורה: "אשימה עלי מלך ככל הגוים". כאשר הציג שמואל את שאול המשוח לפני העם, אמר: "הראיתם אשר בחר בו ה'", כמו שנאמר בתורה: "שום וגו' אשר יבחר ה' וגו'". אם כן, כיון שכל מינוי המלך נעשה כמצות התורה, אין אנו צריכים להשיב כבר על הטענה, מפני מה לא הזכיר העם בדרישתו לשמואל את הפרשה שבתורה. וכי מי יאמר לנו שלא עשו כן, וכי שמואל לא השיב להם בטענות נכוחות, כגון אלה שהזכרנו למעלה, שהתורה מתכוונת במצותה למטרה אחרת ממה שהעם מתכוון לה כעת? ודאי לא נכתב בכתוב כל הויכוח שהיה אז בין העם לבין שמואל; אבל מן הכתוב ח, יט מוכח שהתקיים ויכוח ממושך על הענין וכי העם קרא בסופו של דבר: "לא! (כלומר, אין רצוננו לשמוע בקולך) כי מלך ימלוך עלינו!" עכשו נוכיח גם מדברי הנביאים אותה השקפה, שהסברנו לשם השוואת מצות התורה עם המסופר בספר שמואל. הושע הנביא מוכיח במקומות רבים את מלכי ישראל. בפרק יג, י־יא נאמר: "אהי מלכך איסוא ויושיעך בכל עריך ושופטיך אשר אמרת תנה לי מלך ושרים. אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי". הרי כאן התאמה גמורה עם דברי שמואל הנביא, בהוכיחו את ישראל על דרישתם למנות להם מלך. אם כן אולי יעלה על הדעת, ששלטון המלכות כשלעצמו הוא חטא וכי הושע הנביא יוכיח את ישראל ויתבע מהם לחזור לתחוקה הריפובליקנית הקודמת. אבל לא! אדרבא! אמנם הוא מתאר את ראשית התיקון במצב עליו נאמר: "כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר" (ג, ד). אבל התיקון הסופי הוא: "אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם" (שם, ה). וזאת היא גם מצות התורה, בתחילה לבקש את ה'. ואחר כך מלך כמו דוד. אולם בזמנו של שמואל התכוון העם למנות להם מלך בשר ודם, שיעמוד להם במקומו של הקב"ה, וממנו לבדו ציפו לתשועה מיד שונא. כן מצאנו בכל דברי הנביאים, בעמוס, מיכה, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, זכריה ועוד, שניבאו לעתיד, כי המלך המשיח שמזרע בית דוד ימלוך על ישראל וינהיגם ברוח ה'. לא זו בלבד שאין כל טענה נגד קדמות פרשת המלך, אלא דוקא במצוה זאת אפשר להראות שנאמרה על ידי משה רבינו ע"ה. בפסוק טז נאמר: "רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד". מכמה צדדים (הנגסטנברג, קייל, שטוידליין ועוד) כבר העירו בצדק על כך, כי מחוקק מאוחר לא היה מנמק בנימוק זה את איסור ריבוי הסוסים. החשש שמא ישיב המלך את העם מצרימה, היה מבוסס בימי משה וזמן קצר אחריו, אבל לא בתקופת המלכים המאוחרת. כאן בדו להם המבקרים מלבם תירוצים קלושים שונים, כמו שיתבאר במבוא. בנוגע לפרשת המלך והפרשה שבספר שמואל, השוה במיוחד פירושו של דון יצחק אברבנאל לספר שמואל; רש"ר הירש בישורון ד עמוד 127 והלאה; הנגסטנברג, בייטרגה 3, 246 ; קייל ושולץ בפירושיהם.

R. David Zvi Hoffmann Devarim 17:14ר׳ דוד צבי הופמן דברים י״ז:י״ד

(יד-טו) פרשת מינוי השופטים אין לה כל הקדמה, ולעומתה לפרשת מינוי המלך הוקדמו המלים "כי תבוא אל הארץ וגו'", ללמדנו שחובת מינוי המלך היא רק לאחר ירושה וישיבה, דהיינו לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה. אין ישראל רשאים למנות להם מלך לצורך כיבוש הארץ, ואפילו לא לצורך חלוקת הארץ, שהרי הכל צריך להעשות על פי ה' ממש; רק לאחר "וירשתה וישבתה בה", דהיינו לאחר שנכבשה כל הארץ ונתחלקה לשבטים, באותה שעה שעליה אמרה התורה בדברים יב, י והלאה שהשי"ת יבחר בו מקום לשכן שמו שם, רק אז יכולים ישראל למנות להם מלך, ואז יבחר השי"ת באיש המתאים. בסנהדרין כ, ב לימדונו רבותינו: "שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה, ואיני יודע איזה מהן תחילה. כשהוא אומר (שמות יז, טז) כי יד על כס י־ה מלחמה לה' בעמלק, הוי אומר להעמיד להם מלך תחילה, ואין כסא אלא מלך וכו'. ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחילה או להכרית זרעו של עמלק תחילה. כשהוא אומר (דברים יב, י) והניח לכם מכל אויביכם וגו' הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחילה, וכן בדוד הוא אומר וכו' וכו'". אלה הם דברי רבי יוסי האומר, שמינוי המלך מצוה היא. אבל רבי נהוראי חולק עליו ומפרש תיבת "ואמרת" שנאמרה כאן בנבואה לעתיד. כלומר, התורה מגידה לנו מראש, שבזמנו של שמואל יעזבו ישראל את השי"ת וידרשו להם מלך בשר ודם ככל הגוים. אף על פי שדרישתם של ישראל אינה כהוגן, צוותה התורה את פרטי המצוה, למנוע את הגדלת הרע. אמנם כבר בארנו, שתורת ה' אינה מתנגדת למלכות, וגם הסברנו את הטעם בגללו התנגד שמואל לדרישת העם. לפי זה, הביטוי "ככל הגוים" שנאמר כאן, לא נאמר בתור תוכחה (כדברי רבי נהוראי), אלא שהוא מסביר את הגורם שהביא את ישראל לדרישה זאת. ישראל רואים שכל העמים אשר סביבותיהם עומדים תחת ממשלת מלכים. אדום (במדבר כ, יד), מואב (שם כב, ד), עמון (שופטים יא, יב), ארם נהרים (שופטים ג, ח), ועוד. בכל העמים האלה המלך משמש כנציג העם, המנהיג אותם לקראת מטרותיהם. מן ההכרח שמחזה זה יעורר בישראל את המחשבה, שגם הם ימנו להם מלך, שינהיג אותם לקראת מטרתם הם, דהיינו קיום רצון ה' ומצוות תורתו הקדושה. אבל הקב"ה לא צוה בתור חובה ללא תנאי ומוחלטת שישראל ימנו להם מלך, אלא רק כאשר ירגיש העם את הצורך בכך. אם העם הוא חזק למדי ללכת בדרכי השי"ת אף בלי מנהיג בשר ודם, אץ לו צורך במלך, שהרי "ה' אלקיבם מלככם", כלומר ה' הוא המלך שכל אחד מישראל מקיים כלפיו "שויתי ה' לנגדי תמיד" ומכוון את מעשיו כאילו הוא עומד לפני המלך. אבל במקרה שהעם הוא חלש והוא מרגיש צורך למנות לו מלך שיאחד אותו וינהיג אותו לקראת מטרתו, אז "שום תשים וגו'", לא רק רשות היא אלא חובה למנות להם מלך, אבל "מלך ולא מלכה", ועוד "אשר יבחר ה' אלקיך בו" על פי נביא (הבוחר או מאשר את בחירת העם), ועוד "מקרב אחיך וגו'". לכאורה "מקרב אחיך וגו'" מיותר הוא, אחרי שנאמר "אשר יבחר ה' אלקיך בו"; אך אם נפרש "אשר יבחר" — כדרך שפירשנו בנוגע למקום הנבחר — שבחירתו תאושר על ידי הקב"ה, מובן למה פירש לנו הכתוב כי נצטווינו למנות לנו לכתחילה רק איש מקרב אחינו, מפני שאיש נכרי לא יבחר בו ה' ולא יסכים על בחירתו ועדיין יש לפרש מפני מה הוצרכה התורה להזהיר באופן מיוחד שלא למנות איש נכרי בתור מלך. כנראה מתוך זה, שאצל מקצת העמים שבסביבה נהגו למנות בתור מלך איש נכרי. נראים הדברים, כי כמה ממלכי אדום שנמנו בבראשית לו, לא והלאה היו נכרים לעמם, וכן בלק מלך מואב כפי הנראה מתוך במדבר כב, ה היה גם הוא נכרי. יתכן שראשי השבטים העדיפו למנות איש נכרי בתור מלך, כדי שלא יצטרכו לבכר אחד מתוכם, מפני קנאת איש מרעהו. לא כן בישראל. כאן לא היה חשש של קנאה כלפי האח, שהרי לא נתמנה בתור מלך אלא האיש הנבחר על פי ה' ולא היה מקום להתנגד לבחירה זו. על כן יש להבין את המשפטים "אשר יבחר וגו'" ו"מקרב אחיך וגו'" כקשורים זה בזה. הראשון מנמק את השני.