EN/HEע/E

David's Counting of the Nation

Sources

Shemot 30:11-16שמות ל׳:י״א-ט״ז

(11) And the Lord spoke unto Moses, saying: (12) 'When thou takest the sum of the children of Israel, according to their number, then shall they give every man a ransom for his soul unto the Lord, when thou numberest them; that there be no plague among them, when thou numberest them. (13) This they shall give, every one that passeth among them that are numbered, half a shekel after the shekel of the sanctuary — the shekel is twenty gerahs — half a shekel for an offering to the Lord. (14) Every one that passeth among them that are numbered, from twenty years old and upward, shall give the offering of the Lord. (15) The rich shall not give more, and the poor shall not give less, than the half shekel, when they give the offering of the Lord, to make atonement for your souls. (16) And thou shalt take the atonement money from the children of Israel, and shalt appoint it for the service of the tent of meeting, that it may be a memorial for the children of Israel before the Lord, to make atonement for your souls.'

(יא) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַי"י בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. (יג) זֶה יִתְּנוּ כׇּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַי"י. (יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת י"י. (טו) הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת י"י לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. (טז) וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי י"י לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.

Bemidbar 1:1-4במדבר א׳:א׳-ד׳

(1) Hashem spoke to Moses in the wilderness of Sinai, in the Tent of Meeting, on the first day of the second month, in the second year after they had come out of the land of Egypt, saying, (2) “Take a census of all the congregation of the children of Israel, by their families, by their fathers’ houses, according to the number of the names, every male, one by one; (3) from twenty years old and upward, all who are able to go out to war in Israel. You and Aaron shall number them by their divisions. (4) With you there shall be a man of every tribe; everyone head of his fathers’ house.

(א) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. (ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כׇּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. (ג) מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כׇּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן. (ד) וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא.

Bemidbar 26:1-2במדבר כ״ו:א׳-ב׳

(1) It happened after the plague, that Hashem spoke to Moses and to Eleazar the son of Aaron the priest, saying, (2) “Take a census of all the congregation of the children of Israel, from twenty years old and upward, by their fathers’ houses, all who are able to go forth to war in Israel.”

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר. (ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כׇּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל.

Bemidbar 31:48-54במדבר ל״א:מ״ח-נ״ד

(48) The officers who were over the thousands of the army, the captains of thousands, and the captains of hundreds, came near to Moses; (49) and they said to Moses, “Your servants have taken the sum of the men of war who are under our command, and there lacks not one man of us. (50) We have brought Hashem’s offering, what every man has gotten, of jewels of gold, armlets, and bracelets, signet rings, earrings, and necklaces, to make atonement for our souls before Hashem.” (51) Moses and Eleazar the priest took their gold, even all worked jewels. (52) All the gold of the wave offering that they offered up to Hashem, of the captains of thousands, and of the captains of hundreds, was sixteen thousand seven hundred fifty shekels. (53) The men of war had taken booty, every man for himself. (54) Moses and Eleazar the priest took the gold of the captains of thousands and of hundreds, and brought it into the Tent of Meeting, for a memorial for the children of Israel before Hashem.

(מח) וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשֶׁה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת. (מט) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ. (נ) וַנַּקְרֵב אֶת קׇרְבַּן י״י אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי י״י. (נא) וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאִתָּם כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה. (נב) וַיְהִי כׇּל זְהַב הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵרִימוּ לַי״י שִׁשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים שָׁקֶל מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וּמֵאֵת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת. (נג) אַנְשֵׁי הַצָּבָא בָּזְזוּ אִישׁ לוֹ. (נד) וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי י״י.

Yehoshua 15:16-19יהושע ט״ו:ט״ז-י״ט

(16) And Caleb said: 'He that smiteth Kiriath-sepher, and taketh it, to him will I give Achsah my daughter to wife.' (17) And Othniel the son of Kenaz, the brother of Caleb, took it; and he gave him Achsah his daughter to wife. (18) And it came to pass, when she came unto him, that she persuaded him to ask of her father a field; and she alighted from off her ass; and Caleb said unto her: 'What wouldest thou?' (19) And she said: 'Give me a blessing; for that thou hast set me in the Southland, give me therefore springs of water.' And he gave her the Upper Springs and the Nether Springs.

(טז) וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה. (יז) וַיִּלְכְּדָהּ עׇתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה. (יח) וַיְהִי בְּבוֹאָהּ וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת אָבִיהָ שָׂדֶה וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר וַיֹּאמֶר לָהּ כָּלֵב מַה לָּךְ. (יט) וַתֹּאמֶר תְּנָה לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם וַיִּתֶּן לָהּ אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת.

Shofetim 1:12-15שופטים א׳:י״ב-ט״ו

(12) And Caleb said: 'He that smiteth Kiriath-sepher, and taketh it, to him will I give Achsah my daughter to wife.' (13) And Othniel the son of Kenaz, Caleb's younger brother, took it; and he gave him Achsah his daughter to wife. (14) And it came to pass, when she came unto him, that she moved him to ask of her father a field; and she alighted from off her ass; and Caleb said unto her: 'What wouldest thou?' (15) And she said unto him: 'Give me a blessing; for that thou hast set me in the Southland, give me therefore springs of water.' And Caleb gave her the Upper Springs and the Nether Springs.

(יב) וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה. (יג) וַיִּלְכְּדָהּ עׇתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה. (יד) וַיְהִי בְּבוֹאָהּ וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאֹל מֵאֵת אָבִיהָ הַשָּׂדֶה וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר וַיֹּאמֶר לָהּ כָּלֵב מַה לָּךְ. (טו) וַתֹּאמֶר לוֹ הָבָה לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם וַיִּתֶּן לָהּ כָּלֵב אֵת גֻּלֹּת עִלִּית וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּית.

Shofetim 20:15-17שופטים כ׳:ט״ו-י״ז

(15) And the children of Benjamin numbered on that day out of the cities twenty and six thousand men that drew sword, besides the inhabitants of Gibeah, who numbered seven hundred chosen men. (16) All this people, even seven hundred chosen men, were left-handed; every one could sling stones at a hair-breadth, and not miss. (17) And the men of Israel, beside Benjamin, numbered four hundred thousand men that drew sword; all these were men of war.

(טו) וַיִּתְפָּקְדוּ בְנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא מֵהֶעָרִים עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב לְבַד מִיֹּשְׁבֵי הַגִּבְעָה הִתְפָּקְדוּ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר. (טז) מִכֹּל הָעָם הַזֶּה שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר אִטֵּר יַד יְמִינוֹ כׇּל זֶה קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא. (יז) וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הִתְפָּקְדוּ לְבַד מִבִּנְיָמִן אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב כׇּל זֶה אִישׁ מִלְחָמָה.

Shemuel I 11:8שמואל א י״א:ח׳

And he numbered them in Bezek; and the children of Israel were three hundred thousand, and the men of Judah thirty thousand.

וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשִׁים אָלֶף.

Shemuel I 13:15שמואל א י״ג:ט״ו

And Samuel arose, and got him up from Gilgal unto Gibeath-benjamin. And Saul numbered the people that were present with him, about six hundred men.

וַיָּקׇם שְׁמוּאֵל וַיַּעַל מִן הַגִּלְגָּל גִּבְעַת בִּנְיָמִן וַיִּפְקֹד שָׁאוּל אֶת הָעָם הַנִּמְצְאִים עִמּוֹ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ.

Shemuel I 15:4שמואל א ט״ו:ד׳

And Saul summoned the people, and numbered them in Telaim, two hundred thousand footmen, and ten thousand men of Judah.

וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה.

Shemuel II 18:1שמואל ב י״ח:א׳

And David numbered the people that were with him, and set captains of thousands and captains of hundreds over them.

וַיִּפְקֹד דָּוִד אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּשֶׂם עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת.

Shemuel II 24שמואל ב׳ כ״ד

(1) And again the anger of the Lord was kindled against Israel, and He moved David against them, saying: 'Go, number Israel and Judah.' (2) And the king said to Joab the captain of the host that was with him: 'Go now to and fro through all the tribes of Israel, from Dan even to Beer-sheba, and number ye the people, that I may know the sum of the people.' (3) And Joab said unto the king: 'Now the Lord thy God add unto the people, how many soever they may be, a hundredfold, and may the eyes of my lord the king see it; but why doth my lord the king delight in this thing?' (4) Notwithstanding the king's word prevailed against Joab, and against the captains of the host. And Joab and the captains of the host went out from the presence of the king, to number the people of Israel. (5) And they passed over the Jordan, and pitched in Aroer, on the right side of the city that is in the middle of the valley of Gad, and unto Jazer; (6) then they came to Gilead, and to the land of Tahtim-hodshi; and they came to Dan-jaan, and round about to Zidon, (7) and came to the stronghold of Tyre, and to all the cities of the Hivites, and of the Canaanites; and they went out to the south of Judah, at Beer-sheba. (8) So when they had gone to and fro through all the land, they came to Jerusalem at the end of nine months and twenty days. (9) And Joab gave up the sum of the numbering of the people unto the king; and there were in Israel eight hundred thousand valiant men that drew the sword; and the men of Judah were five hundred thousand men. (10) And David's heart smote him after that he had numbered the people. And David said unto the Lord: 'I have sinned greatly in what I have done; but now, O Lord, put away, I beseech Thee, the iniquity of Thy servant; for I have done very foolishly.' (11) And when David rose up in the morning, the word of the Lord came unto the prophet Gad, David's seer, saying: (12) 'Go and speak unto David: Thus saith the Lord: I lay upon thee three things; choose thee one of them, that I may do it unto thee.' (13) So Gad came to David, and told him, and said unto him: 'Shall seven years of famine come unto thee in thy land? or wilt thou flee three months before thy foes while they pursue thee? or shall there be three days' pestilence in thy land? now advise thee, and consider what answer I shall return to Him that sent Me.' (14) And David said unto Gad: 'I am in a great strait; let us fall now into the hand of the Lord; for His mercies are great; and let me not fall into the hand of man.' (15) So the Lord sent a pestilence upon Israel from the morning even to the time appointed; and there died of the people from Dan even to Beer-sheba seventy thousand men. (16) And when the angel stretched out his hand toward Jerusalem to destroy it, the Lord repented Him of the evil, and said to the angel that destroyed the people: 'It is enough; now stay thy hand.' And the angel of the Lord was by the threshing-floor of Araunah the Jebusite. (17) And David spoke unto the Lord when he saw the angel that smote the people, and said: 'Lo, I have sinned, and I have done iniquitously; but these sheep, whathave they done? let Thy hand, I pray Thee, be against me, and against my father's house.' (18) And Gad came that day to David, and said unto him: 'Go up, rear an altar unto the Lord in the threshing-floor of Araunah the Jebusite.' (19) And David went up according to the saying of Gad, as the Lord commanded. (20) And Araunah looked forth, and saw the king and his servants coming on toward him; and Araunah went out, and bowed down before the king with his face to the ground. (21) And Araunah said: 'Wherefore is my lord the king come to his servant?' And David said: 'To buy the threshing-floor of thee, to build an altar unto the Lord, that the plague may be stayed from the people.' (22) And Araunah said unto David: 'Let my lord the king take and offer up what seemeth good unto him; behold the oxen for the burnt-offering, and the threshing-instruments and the furniture of the oxen for the wood.' (23) All this did Araunah the king give unto the king. And Araunah said unto the king: 'The Lord thy God accept thee.' (24) And the king said unto Araunah: 'Nay; but I will verily buy it of thee at a price; neither will I offer burnt-offerings unto the Lord my God which cost me nothing.' So David bought the threshing-floor and the oxen for fifty shekels of silver. (25) And David built there an altar unto the Lord, and offered burnt-offerings and peace-offerings. So the Lord was entreated for the land, and the plague was stayed from Israel.

(א) וַיֹּסֶף אַף י"י לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה. (ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכׇל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם. (ג) וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף י"י אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה. (ד) וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל. (ה) וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַיַּחֲנוּ בַעֲרוֹעֵר יְמִין הָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַנַּחַל הַגָּד וְאֶל יַעְזֵר. (ו) וַיָּבֹאוּ הַגִּלְעָדָה וְאֶל אֶרֶץ תַּחְתִּים חׇדְשִׁי וַיָּבֹאוּ דָּנָה יַּעַן וְסָבִיב אֶל צִידוֹן. (ז) וַיָּבֹאוּ מִבְצַר צֹר וְכׇל עָרֵי הַחִוִּי וְהַכְּנַעֲנִי וַיֵּצְאוּ אֶל נֶגֶב יְהוּדָה בְּאֵר שָׁבַע. (ח) וַיָּשֻׁטוּ בְּכׇל הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ מִקְצֵה תִשְׁעָה חֳדָשִׁים וְעֶשְׂרִים יוֹם יְרוּשָׁלָ‍ִם. (ט) וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ. (י) וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל י"י חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְעַתָּה י"י הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֺן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד. (יא) וַיָּקׇם דָּוִד בַּבֹּקֶר וּדְבַר י"י הָיָה אֶל גָּד הַנָּבִיא חֹזֵה דָוִד לֵאמֹר. (יב) הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר י"י שָׁלֹשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ. (יג) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר. (יד) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד י"י כִּי רַבִּים רַחֲמָו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה. (טו) וַיִּתֵּן י"י דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמׇת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ. (טז) וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלַ‍ִם לְשַׁחֲתָהּ וַיִּנָּחֶם י"י אֶל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ י"י הָיָה עִם גֹּרֶן [הָאֲרַוְנָה] (האורנה) הַיְבֻסִי. (יז) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל י"י בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי. (יח) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַי"י מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן [אֲרַוְנָה] (ארניה) הַיְבֻסִי. (יט) וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר גָּד כַּאֲשֶׁר צִוָּה י"י. (כ) וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה וַיַּרְא אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת עֲבָדָיו עֹבְרִים עָלָיו וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה. (כא) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַי"י וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם. (כב) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָו רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים. (כג) הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ י"י אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ. (כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה לֹא כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַי"י אֱלֹהַי עֹלוֹת חִנָּם וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים. (כה) וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַי"י וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר י"י לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל.

Melakhim I 20:27מלכים א כ׳:כ״ז

And the children of Israel were mustered, and were victualled, and went against them; and the children of Israel encamped before them like two little flocks of kids; but the Arameans filled the country.

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הׇתְפָּקְדוּ וְכׇלְכְּלוּ וַיֵּלְכוּ לִקְרָאתָם וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגְדָּם כִּשְׁנֵי חֲשִׂפֵי עִזִּים וַאֲרָם מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ.

Melakhim II 3:6מלכים ב ג׳:ו׳

And king Jehoram went out of Samaria at that time, and mustered all Israel.

וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם בַּיּוֹם הַהוּא מִשֹּׁמְרוֹן וַיִּפְקֹד אֶת כׇּל יִשְׂרָאֵל.

Ezra 2:1-5עזרא ב׳:א׳-ה׳

(1) Now these are the children of the province, that went up out of the captivity of those that had been carried away, whom Nebuchadnezzar the king of Babylon had carried away unto Babylon, and that returned unto Jerusalem and Judah, every one unto his city; (2) who came with Zerubbabel, Jeshua, Nehemiah, Seraiah, Reelaiah, Mordecai, Bilshan, Mispar, Bigvai, Rehum, Baanah. The number of the men of the people of Israel: (3) The children of Parosh, two thousand a hundred seventy and two. (4) The children of Shephatiah, three hundred seventy and two. (5) The children of Arah, seven hundred seventy and five.

(א) וְאֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הֶגְלָה [נְבוּכַדְנֶצַּר] (נבוכדנצור) מֶלֶךְ בָּבֶל לְבָבֶל וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלַ‍ִם וִיהוּדָה אִישׁ לְעִירוֹ. (ב) אֲשֶׁר בָּאוּ עִם זְרֻבָּבֶל יֵשׁוּעַ נְחֶמְיָה שְׂרָיָה רְעֵלָיָה מׇרְדֳּכַי בִּלְשָׁן מִסְפָּר בִּגְוַי רְחוּם בַּעֲנָה מִסְפַּר אַנְשֵׁי עַם יִשְׂרָאֵל. (ג) בְּנֵי פַרְעֹשׁ אַלְפַּיִם מֵאָה שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם. (ד) בְּנֵי שְׁפַטְיָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם. (ה) בְּנֵי אָרַח שְׁבַע מֵאוֹת חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים.

Divrei HaYamim I 21דברי הימים א׳ כ״א

(1) And Satan stood up against Israel, and moved David to number Israel. (2) And David said to Joab and to the princes of the people: 'Go, number Israel from Beersheba even to Dan; and bring me word, that I may know the sum of them.' (3) And Joab said: 'The Lord make His people a hundred times so many more as they are; but, my lord the king, are they not all my lord's servants? why doth my lord require this thing? why will he be a cause of guilt unto Israel?' (4) Nevertheless the king's word prevailed against Joab. Wherefore Joab departed and went throughout all Israel, and came to Jerusalem. (5) And Joab gave up the sum of the numbering of the people unto David. And all they of Israel were a thousand thousand and a hundred thousand men that drew sword; and Judah was four hundred three-score and ten thousand men that drew sword. (6) But Levi and Benjamin he did not number among them; for the king's word was abominable to Joab. (7) And God was displeased with this thing; therefore He smote Israel. (8) And David said unto God: 'I have sinned greatly, in that I have done this thing; but now, put away, I beseech Thee, the iniquity of Thy servant; for I have done very foolishly.' (9) And the Lord spoke unto Gad, David's seer, saying: (10) 'Go and speak unto David, saying: Thus saith the Lord: I offer thee three things; choose thee one of them, that I may do it unto thee.' (11) So Gad came to David, and said unto him: 'Thus saith the Lord: Take which thou wilt: (12) either three years of famine; or three months to be swept away before thy foes, while the sword of thine enemies overtaketh thee; or else three days the sword of the Lord, even pestilence in the land, and the angel of the Lord destroying throughout all the borders of Israel. Now therefore consider what answer I shall return to Him that sent me.' (13) And David said unto Gad: 'I am in a great strait; let me fall now into the hand of the Lord, for very great are His mercies; and let me not fall into the hand of man.' (14) So the Lord sent a pestilence upon Israel; and there fell of Israel seventy thousand men. (15) And God sent an angel unto Jerusalem to destroy it; and as he was about to destroy, the Lord beheld, and He repented Him of the evil, and said to the destroying angel: 'It is enough; now stay thy hand.' And the angel of the Lord was standing by the threshing-floor of Ornan the Jebusite. (16) And David lifted up his eyes, and saw the angel of the Lord standing between the earth and the heaven, having a drawn sword in his hand stretched out over Jerusalem. Then David and the elders, clothed in sackcloth, fell upon their faces. (17) And David said unto God: 'Is it not I that commanded the people to be numbered? even I it is that have sinned and done very wickedly; but these sheep, what have they done? let Thy hand, I pray Thee, O Lord my God, be against me, and against my father's house; but not against Thy people, that they should be plagued.' (18) Then the angel of the Lord commanded Gad to say to David, that David should go up, and rear an altar unto the Lord in the threshing-floor of Ornan the Jebusite. (19) And David went up at the saying of Gad, which he spoke in the name of the Lord. (20) And Ornan turned back, and saw the angel; and his four sons that were with him hid themselves. Now Ornan was threshing wheat. (21) And as David came to Ornan, Ornan looked and saw David, and went out of the threshing-floor, and bowed down to David with his face to the ground. (22) Then David said to Ornan: 'Give me the place of this threshing-floor, that I may build thereon an altar unto the Lord; for the full price shalt thou give it me; that the plague may be stayed from the people.' (23) And Ornan said unto David: 'Take it to thee, and let my lord the king do that which is good in his eyes; lo, I give thee the oxen for burnt-offerings, and the threshing-instruments for wood, and the wheat for the meal-offering; I give it all' (24) And king David said to Ornan: 'Nay, but I will verily buy it for the full price; for I will not take that which is thine for the Lord, nor offer a burnt-offering without cost.' (25) So David gave to Ornan for the place six hundred shekels of gold by weight. (26) And David built there an altar unto the Lord, and offered burnt-offerings and peace-offerings, and called upon the Lord; and He answered him from heaven by fire upon the altar of burnt-offering. (27) And the Lord commanded the angel; and he put up his sword back into the sheath thereof. (28) At that time, when David saw that the Lord had answered him in the threshing-floor of Ornan the Jebusite, then he sacrificed there. (29) For the tabernacle of the Lord, which Moses made in the wilderness, and the altar of burnt-offering, were at that time in the high place at Gibeon. (30) But David could not go before it to inquire of God; for he was terrified because of the sword of the angel of the Lord.

(א) וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. (ב) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל יוֹאָב וְאֶל שָׂרֵי הָעָם לְכוּ סִפְרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן וְהָבִיאוּ אֵלַי וְאֵדְעָה אֶת מִסְפָּרָם. (ג) וַיֹּאמֶר יוֹאָב יוֹסֵף י"י עַל עַמּוֹ כָּהֵם מֵאָה פְעָמִים הֲלֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֻּלָּם לַאדֹנִי לַעֲבָדִים לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל. (ד) וּדְבַר הַמֶּלֶךְ חָזַק עַל יוֹאָב וַיֵּצֵא יוֹאָב וַיִּתְהַלֵּךְ בְּכׇל יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹא יְרוּשָׁלָ‍ִם. (ה) וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל דָּוִיד וַיְהִי כׇל יִשְׂרָאֵל אֶלֶף אֲלָפִים וּמֵאָה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב וִיהוּדָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב. (ו) וְלֵוִי וּבִנְיָמִן לֹא פָקַד בְּתוֹכָם כִּי נִתְעַב דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב. (ז) וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים עַל הַדָּבָר הַזֶּה וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל. (ח) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל הָאֱלֹהִים חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַתָּה הַעֲבֶר נָא אֶת עֲווֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד. (ט) וַיְדַבֵּר י"י אֶל גָּד חֹזֵה דָוִיד לֵאמֹר. (י) לֵךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִיד לֵאמֹר כֹּה אָמַר י"י שָׁלוֹשׁ אֲנִי נֹטֶה עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֵנָּה וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ. (יא) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִיד וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר י"י קַבֶּל לָךְ. (יב) אִם שָׁלוֹשׁ שָׁנִים רָעָב וְאִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נִסְפֶּה מִפְּנֵי צָרֶיךָ וְחֶרֶב אוֹיְבֶיךָ לְמַשֶּׂגֶת וְאִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים חֶרֶב י"י וְדֶבֶר בָּאָרֶץ וּמַלְאַךְ י"י מַשְׁחִית בְּכׇל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה רְאֵה מָה אָשִׁיב אֶת שֹׁלְחִי דָּבָר. (יג) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד אֶפְּלָה נָּא בְיַד י"י כִּי רַבִּים רַחֲמָיו מְאֹד וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּל. (יד) וַיִּתֵּן י"י דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ. (טו) וַיִּשְׁלַח הָאֱלֹהִים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלַ‍ִם לְהַשְׁחִיתָהּ וּכְהַשְׁחִית רָאָה י"י וַיִּנָּחֶם עַל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ י"י עֹמֵד עִם גֹּרֶן אׇרְנָן הַיְבוּסִי. (טז) וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ י"י עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלָ‍ִם וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל פְּנֵיהֶם. (יז) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל הָאֱלֹהִים הֲלֹא אֲנִי אָמַרְתִּי לִמְנוֹת בָּעָם וַאֲנִי הוּא אֲשֶׁר חָטָאתִי וְהָרֵעַ הֲרֵעוֹתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ י"י אֱלֹהַי תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי וּבְעַמְּךָ לֹא לְמַגֵּפָה. (יח) וּמַלְאַךְ י"י אָמַר אֶל גָּד לֵאמֹר לְדָוִיד כִּי יַעֲלֶה דָוִיד לְהָקִים מִזְבֵּחַ לַי"י בְּגֹרֶן אׇרְנָן הַיְבֻסִי. (יט) וַיַּעַל דָּוִיד בִּדְבַר גָּד אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּשֵׁם י"י. (כ) וַיָּשׇׁב אׇרְנָן וַיַּרְא אֶת הַמַּלְאָךְ וְאַרְבַּעַת בָּנָיו עִמּוֹ מִתְחַבְּאִים וְאׇרְנָן דָּשׁ חִטִּים. (כא) וַיָּבֹא דָוִיד עַד אׇרְנָן וַיַּבֵּט אׇרְנָן וַיַּרְא אֶת דָּוִיד וַיֵּצֵא מִן הַגֹּרֶן וַיִּשְׁתַּחוּ לְדָוִיד אַפַּיִם אָרְצָה. (כב) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל אׇרְנָן תְּנָה לִּי מְקוֹם הַגֹּרֶן וְאֶבְנֶה בּוֹ מִזְבֵּחַ לַי"י בְּכֶסֶף מָלֵא תְּנֵהוּ לִי וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם. (כג) וַיֹּאמֶר אׇרְנָן אֶל דָּוִיד קַח לָךְ וְיַעַשׂ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָיו רְאֵה נָתַתִּי הַבָּקָר לָעֹלוֹת וְהַמּוֹרִגִּים לָעֵצִים וְהַחִטִּים לַמִּנְחָה הַכֹּל נָתָתִּי. (כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִיד לְאׇרְנָן לֹא כִּי קָנֹה אֶקְנֶה בְּכֶסֶף מָלֵא כִּי לֹא אֶשָּׂא אֲשֶׁר לְךָ לַי"י וְהַעֲלוֹת עוֹלָה חִנָּם. (כה) וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאׇרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת. (כו) וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַי"י וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיִּקְרָא אֶל י"י וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה. (כז) וַיֹּאמֶר י"י לַמַּלְאָךְ וַיָּשֶׁב חַרְבּוֹ אֶל נְדָנָהּ. (כח) בָּעֵת הַהִיא בִּרְאוֹת דָּוִיד כִּי עָנָהוּ י"י בְּגֹרֶן אׇרְנָן הַיְבוּסִי וַיִּזְבַּח שָׁם. (כט) וּמִשְׁכַּן י"י אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה בַמִּדְבָּר וּמִזְבַּח הָעוֹלָה בָּעֵת הַהִיא בַּבָּמָה בְּגִבְעוֹן. (ל) וְלֹא יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְפָנָיו לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ י"י.

Divrei HaYamim I 27:23-24דברי הימים א כ״ז:כ״ג-כ״ד

(23) But David took not the number of them from twenty years old and under; because the Lord had said He would increase Israel like to the stars of heaven. (24) Joab the son of Zeruiah began to number, but finished not; and there came wrath for this upon Israel; neither was the number put into the account in the chronicles of king David.

(כג) וְלֹא נָשָׂא דָוִיד מִסְפָּרָם לְמִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמָטָּה כִּי אָמַר י״י לְהַרְבּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם. (כד) יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה הֵחֵל לִמְנוֹת וְלֹא כִלָּה וַיְהִי בָזֹאת קֶצֶף עַל יִשְׂרָאֵל וְלֹא עָלָה הַמִּסְפָּר בְּמִסְפַּר דִּבְרֵי הַיָּמִים לַמֶּלֶךְ דָּוִיד.

Josephus Antiquities of the Jews 7:13יוספוס קדמוניות היהודים ז:י״ג

THAT WHEN DAVID HAD NUMBERED THE PEOPLE, THEY WERE PUNISHED; AND HOW THE DIVINE COMPASSION RESTRAINED THAT PUNISHMENT. (1) NOW king David was desirous to know how many ten thousands there were of the people, but forgot the commands of Moses, who told them beforehand, that if the multitude were numbered, they should pay half a shekel to God for every head. Accordingly the king commanded Joab, the captain of his host, to go and number the whole multitude; but when he said there was no necessity for such a numeration, he was not persuaded [to countermand it], but he enjoined him to make no delay, but to go about the numbering of the Hebrews immediately. So Joab took with him the heads of the tribes, and the scribes, and went over the country of the Israelites, and took notice how numerous the multitude were, and returned to Jerusalem to the king, after nine months and twenty days; and he gave in to the king the number of the people, without the tribe of Benjamin, for he had not yet numbered that tribe, no more than the tribe of Levi, for the king repented of his having sinned against God. Now the number of the rest of the Israelites was nine hundred thousand men, who were able to bear arms and go to war; but the tribe of Judah, by itself, was four hundred thousand men. (2) Now when the prophets had signified to David that God was angry at him, he began to entreat him, and to desire he would be merciful to him, and forgive his sin. But God sent Nathan the prophet to him, to propose to him the election of three things, that he might choose which he liked best: Whether he would have famine come upon the country for seven years, or would have a war, and be subdued three months by his enemies? or, whether God should send a pestilence and a distemper upon the Hebrews for three days? But as he was fallen to a fatal choice of great miseries, he was in trouble, and sorely confounded; and when the prophet had said that he must of necessity make his choice, and had ordered him to answer quickly, that he might declare what he had chosen to God, the king reasoned with himself, that in case he should ask for famine, he would appear to do it for others, and without danger to himself, since he had a great deal of corn hoarded up, but to the harm of others; that in case he should choose to be overcome [by his enemies] for three months, he would appear to have chosen war, because he had valiant men about him, and strong holds, and that therefore he feared nothing therefrom: so he chose that affliction which is common to kings and to their subjects, and in which the fear was equal on all sides; and said this beforehand, that it was much better to fall into the hands of God, than into those of his enemies. (3) When the prophet had heard this, he declared it to God; who thereupon sent a pestilence and a mortality upon the Hebrews; nor did they die after one and the same manner, nor so that it was easy to know what the distemper was. Now the miserable disease was one indeed, but it carried them off by ten thousand causes and occasions, which those that were afflicted could not understand; for one died upon the neck of another, and the terrible malady seized them before they were aware, and brought them to their end suddenly, some giving up the ghost immediately with very great pains and bitter grief, and some were worn away by their distempers, and had nothing remaining to be buried, but as soon as ever they fell were entirely macerated; some were choked, and greatly lamented their case, as being also stricken with a sudden darkness; some there were who, as they were burying a relation, fell down dead, without finishing the rites of the funeral. Now there perished of this disease, which began with the morning, and lasted till the hour of dinner, seventy thousand. Nay, the angel stretched out his hand over Jerusalem, as sending this terrible judgment upon it. But David had put on sackcloth, and lay upon the ground, entreating God, and begging that the distemper might now cease, and that he would be satisfied with those that had already perished. And when the king looked up into the air, and saw the angel carried along thereby into Jerusalem, with his sword drawn, he said to God, that he might justly be punished, who was their shepherd, but that the sheep ought to be preserved, as not having sinned at all; and he implored God that he would send his wrath upon him, and upon all his family, but spare the people. (4) When God heard his supplication, he caused the pestilence to cease, and sent Gad the prophet to him, and commanded him to go up immediately to the thrashing-floor of Araunah the Jebusite, and build an altar there to God, and offer sacrifices. When David heard that, he did not neglect his duty, but made haste to the place appointed him. Now Araunah was thrashing wheat; and when he saw the king and all his servants coming to him, he ran before, and came to him and worshipped him: he was by his lineage a Jebusite, but a particular friend of David's; and for that cause it was that, when he overthrew the city, he did him no harm, as we informed the reader a little before. Now Araunah inquired, "Wherefore is my lord come to his servant?" He answered, to buy of him the thrashing-floor, that he might therein build an altar to God, and offer a sacrifice. He replied, that he freely gave him both the thrashing-floor and the ploughs and the oxen for a burnt-offering; and he besought God graciously to accept his sacrifice. But the king made answer, that he took his generosity and magnanimity loudly, and accepted his good-will, but he desired him to take the price of them all, for that it was not just to offer a sacrifice that cost nothing. And when Araunah said he would do as he pleased, he bought the thrashing-floor of him for fifty shekels. And when he had built an altar, he performed Divine service, and brought a burnt-offering, and offered peace-offerings also. With these God was pacified, and became gracious to them again. Now it happened that Abraham <a name="EntNote Ant 7.24a"></a><a href="EntNote Ant 7.24b">(24)</a>came and offered his son Isaac for a burnt-offering at that very place; and when the youth was ready to have his throat cut, a ram appeared on a sudden, standing by the altar, which Abraham sacrificed in the stead of his son, as we have before related. Now when king David saw that God had heard his prayer, and had graciously accepted of his sacrifice, he resolved to call that entire place The Altar of all the People, and to build a temple to God there; which words he uttered very appositely to what was to be done afterward; for God sent the prophet to him, and told him that there should his son build him an altar, that son who was to take the kingdom after him.

Bavli Berakhot 62bבבלי ברכות ס״ב:

אם ה' הסיתך בי ירח מנחה אמר רבי אלעזר אמר ליה הקב"ה לדוד מסית קרית לי הרי אני מכשילך בדבר שאפי' תינוקות של בית רבן יודעים אותו דכתיב {שמות ל':י"ב} כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו וגו' מיד {דברי הימים א כ"א:א'} ויעמוד שטן על ישראל וכתיב {שמואל ב כ"ד:א'} ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל וכיון דמנינהו לא שקל מינייהו כופר דכתיב {שמואל ב כ"ד:ט"ו} ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד

Bemidbar Rabbah 2:17במדבר רבה ב׳:י״ז

רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא כָּל זְמַן שֶׁנִּמְנוּ יִשְׂרָאֵל לְצֹרֶךְ לֹא חָסְרוּ, שֶׁלֹא לְצֹרֶךְ חָסְרוּ, וְאֵי זֶה זְמַן נִמְנוּ לְצֹרֶךְ, בִּימֵי משֶׁה, בַּדְּגָלִים, וּבְחִלּוּק הָאָרֶץ וְשֶׁלֹא לְצֹרֶךְ, בִּימֵי דָוִד.

Tanchuma Ki Tisa 9תנחומא כי תשא ט׳

לִפְקֻדֵיהֶם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנִי, כְּתִיב: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ (בראשית כח, יד), וּכְתִיב: וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם (בראשית לב, יב), וְעַכְשָׁו אַתְּ אוֹמֵר כֵּן. אָמַר לוֹ: אִם בִּקַּשְׁתָּ לַעֲמֹד עַל מִנְיָנָם, טֹל רָאשֵׁי אוֹתִיּוֹת שֶׁל שְׁבָטִים וְתַעֲמֹד עַל מִנְיָנָם: ר' דִּרְאוּבֵן מָאתַיִם אֶלֶף, ש' דְּשִׁמְעוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, י' דִּיהוּדָה, י' דְּיִשָּׂשכָר, י' דְּיוֹסֵף שְׁלֹשִים אֶלֶף, נ' דְּנַפְתָּלִי חֲמִשִּׁים אֶלֶף, ז' דִּזְבוּלוּן שִׁבְעַת אֲלָפִים, ד' דְּדָן אַרְבַּעַת אֲלָפִים, ג' דְּגָד שְׁלֹשֶת אֲלָפִים, ב' דְּבִנְיָמִין אַלְפַּיִם, א' דְּאָשֵׁר אֶלֶף, הֲרֵי חֲמֵשׁ מֵאוֹת תִּשְׁעִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף. אוֹתָן שְׁלֹשֶת אֲלָפִים שֶׁנִּשְׁתַּיְּרוּ, הֵן הֵן שֶׁנֶּהֶרְגוּ עַל הָעֵגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ (שמות לב, כח). לְכָךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מְנֵה אוֹתָם כַּמָּה חָסְרוּ. רַבִּי מְנַחֵם בְּשֵׁם רַבִּי בִּיבֵי אָמַר: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ צֹאן הַרְבֵּה, וְנִכְנְסוּ לְתוֹכָן זְאֵבִים וּבְקָעוּם. אָמַר הַמֶּלֶךְ לָרוֹעֶה: מְנֵה אֶת הַצֹּאן כַּמָּה חָסְרוּ, כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁהּ: לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל כַּמָּה חָסְרוּ. בַּעֲשָׂרָה מְקוֹמוֹת נִמְנוּ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד בִּירִידָתָן לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ וְגוֹ' (דברים י, כב). וְאֶחָד בַּעֲלִיָּתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וְגוֹ' (שמות יב, לז). וְאֶחָד בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים, אֶחָד בַּמְּרַגְּלִים, וְאֶחָד בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ בְּחִלּוּק הָאָרֶץ, וּשְׁנַיִם בִּימֵי שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים (ש"א טו, ד), וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק (ש"א יא, ח). וְלָמָּה בַּטְּלָאִים? כַּד אִנּוּן עַתִּירִין זַכְיָן, בְּאִמְרָא. כַּד אִנּוּן מִסְכֵּנִין מֵעוֹבָדֵיהוֹן, בְּבָזֶק. וּמַהוּ בָּזֶק? אֶבֶן נָטַל מִן כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם וּבָאֲבָנִים מְנָאָן. וְאֶחָד בִּימֵי דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ (ש"ב כד, ט). וְאֶחָד בִּימֵי עֶזְרָא, כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא (עזרא ב, סד). וְאֶחָד לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹד תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה (ירמיה לג, יג). וְהָדֵין, כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ. רַבִּי מְנַחֵמָה בְּשֵׁם רַבִּי בִּיבֵי בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב, כְּתִיב: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם (הושע ב, א). לָמָּה נִמְשְׁלוּ כַּחוֹל? לוֹמַר לָךְ, מָה הַחוֹל אַתָּה עוֹשֶׂה בּוֹ גֻּמָּא בָּעֶרֶב וּבְשַׁחֲרִית אַתְּ מוֹצֵא אוֹתוֹ שֶׁכְּבָר נִתְמַלֵּאת. כָּךְ כָּל אֲלָפִים שֶׁחָסְרוּ בִּימֵי דָּוִד, נִתְמַלְּאוּ בִּימֵי שְׁלֹמֹה בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב (מלכים א ד, כ). רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי בֶּן זִמְרָא אָמַר: כָּל זְמַן שֶׁנִּמְנוּ יִשְׂרָאֵל לְצֹרֶךְ, לֹא חָסְרוּ. וְשֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, חָסְרוּ. וְאֵימָתַי נִמְצוּ לְצֹרֶךְ? בִּימֵי מֹשֶׁה. וְשֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, בִּימֵי דָּוִד. וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּימֵי מֹשֶׁה, וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם נֶגֶף בִּימֵי דָּוִד. זֶה יִתְּנוּ. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: כְּמִין מַטְבֵּעַ שֶׁל אֵשׁ הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד וְהֶרְאָהוּ לְמֹשֶׁה וְאָמַר לוֹ: זֶה יִתְּנוּ, כָּזֶה יִתְּנוּ. כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֵדִים, כֹּל הָעוֹבֵר עַל סְכוּמַיָּא.

R. Saadia Gaon Commentary Shemot 30ר׳ סעדיה גאון פירוש שמות ל׳

(יב) זה שאמר כי תשא – אין כוונתו מניין של בחירה; כלומר, בעת שיחפוץ המלך או הנשיא. אבל רוצה לומר מניין חובה, שנצטוו עליו, שבכל שנה יתנו מחצית השקל ובאמצעותו יוודע מניינם. ביאור זה, אע"פ שאינו מפורש בתורה, מצאנוהו מפורש במקרא בפרשת יהוידע. לפי שיהואש אמר לכהנים "צאו לערי יהודה וקבצו מכל ישראל כסף לחזק את בית אלהיכם מדי שנה בשנה". אפשר היה לומר כי ייתכן שמגבית זו היתה דבר שיהואש התנדב בו. אבל כאשר נזף בהם, כשגילו קוצר יש בקיבוץ הכסף, כאמרו "מדוע לא דרשת על הלויים להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה עבד ה'" ידענו שכסף זה הוא אשר ציווה בו משה והוא בכל שנה ושנה. וכדי שלא נחשוב גם כן שהוא ציווה בעת של בחירה אמר בדבר המעשה ויתנו קול ביהודה ובירושלים להביא לה' משאת משה עבד האלהים על ישראל במדבר (שם כד ט) ונתאחר העניין. וידענו שהוא שנתנוהו במדבר והתקינו ממנו את האדנים כמו שנבאר. ואילו היה בחירה מהיכן היו עושים את האדנים? ואין מנוס מזה... ולא יהיה בהם נגף – אם לא יתנו מחצית השקל. ויש לנו לומר: לא מפני שדרך כל מניין בלא מתן כסף גורם לכך. אלא שזניחת מתן הכסף לצורכי המקדש הוא הגורם. כמו שאמר על אנשים ויסבו פניהם ממשכן ה' ויתנו עורף גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטורת לא הקטירו וכו' (דהי"ב כט ו-ז). אח"כ סיפר מה שבא עליהם על זאת: והנה נפלו אבותינו בחרב ובנינו ובנותינו ונשינו בשבי על זאת (שם כט ט). ואם נכנס ניסן ולא נתנו כסף כפורים יפול בהם נגף, בין שמנה אותם מנהיגם ובין שלא מנה אותם. ואם מנה אותם מנהיגם שלא בניסן, לא יפול בהם נגף, בין ששקלו מחצית השקל בין שלא שקלו. המעשה אין הוא אלא על מניין של ציווי בזמנו, כוונתי לניסן, אבל לא על מניין של בחירה. ואם יאמר האומר הרי ראינו שדויד אומר הלא אני אמרתי למנות בעם ואני הוא אשר חטאתי (דהי"א כא יז), וזה מלמד שהמגפה באה בכל עת שמונים את העם אלא אם כן שקלו שקלם. על זה נאמר זוהי סברה של דוד שדימה כי החטא הוא בגלל המניין ואין הדבר כך, אבל הוא לסיבה שלא כאן המקום לפרשה והיא עזרתם לאבשלום... והנביא שלא במקום שליחות רשאי לסבור מה שאינו כסברתו. כמו שסבר שמואל ואמר נגד ה' משיחו (שמ"א טז ו). וכמו שסבר נתן ואמר לדויד כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך (שמ"ב ז ג) ולפני זה מה שאמר משה לבני גד ולבני ראובן ולמה תניאון את לב בני ישראל (במדבר לב ז). ומה שאמר ונתת אותו על עבודת אהל מועד – כוונתו לקרבנות תמידין ומוספין. כמו שאמרו בני ראובן ובני גד לעבוד את עבודת ה' לפניו בעולותינו ובזבחינו ובשלמינו (יהושע כב כז) וכל חובות הציבור הנספחות לתמיד ומוסף מעין העומר ושתי הלחם ולחם הפנים, את כל אלו קונים ממחצית השקל כמו שאמרו האבות בימי עזרא והעמדנו עלינו מצוות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות והחדשים ולקדשים ולחטאות לכפר על כל ישראל וכל מלאכת בית אלהינו (נחמיה י לג-לד). משותפת לראיות היא השאלה כיצד התירו העם להפחית במחצית השקל ולהעמידה על שלישית השקל. על כך נאמר שיש מהם שלא הפחיתו אבל הוסיפו. וזה לפי שכשעלו העם בימי בית שני לא התקבצו עמם זולתי ארבעים וששה אלף ושלש מאות וששים כמאמר הכתוב כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות וששים (שם ז סו). והקרבנות נשארו כמות שהיו לפי שש מאות אלף לא פחתו כלום. וחישבו העם עם עזרא כמה יספיק לו בעד הצרכים ומצאו חמש דאנק משקל הקודש, והוסיפו שלישית על מחצית השקל למען יושלמו ההוצאות על הצרכים. תשובתנו זאת יוצאת מלשון דבריהם, לפי שהכתוב אומר והעמדנו עלינו מצוות (שם י לג). ואם הכוונה לעיקר כסף הכפורים הרי הוא חובה המוטלת עליהם, ואין צורך שיחייב אותו וזהו פירוש על עבודה אהל מועד (ל טז).

Rashi Shemot 30:12רש״י שמות ל׳:י״ב

כי תשא This has the meaning of obtaining: WHEN THOU TAKEST [THE SUM], (not of "lifting up" as in Genesis 40:13); as the Targum has it, תקבל. The sense is: when you wish to obtain the sum total of their number — to know how many they are — do not take their census by their polls but each of them shall give half a shekel, and you shall count these, and so ascertain their number. ולא יהיה בהם נגף THAT THERE BE NO CALAMITY AMONG THEM – for numbers (i.e. things that have been numbered) are subject to the influence of the "evi.e.e", and therefore if you count them by their polls pestilence may befall them, as we find happened, in the days of David (II Samuel 24:10 and 15).

כי תשא – לשון קבלה, כתרגומו כשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם אל תמנם לגולגולת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנ' את השקלים ותדע מיניינם. ולא יהיה בהם נגף – שבמניין שולט בהן עין הרע והדֵבר בא עליהן כמו שמצינו בימי דוד.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 30:12אבן עזרא שמות פירוש שני ל׳:י״ב

(יא-יב) וידבר – החל לפרש כסף הכפורים, שהוא חיוב על הכל, ולא היה נדבה. והזכיר זה בעבור הכתוב למעלה, כי אחת בשנה יעשה כפורים. וכסף הכפורים גם כן יהיה אחד בשנה כאשר אפרש. ואחר כן הזכיר הכיור וכנו, שלא נעשו מנדבת הצבור רק ממראות הצובאות לבדן. גם הזכיר שמן המשחה וקטרת הסמים, כי הנשיאים לבדם הביאום. ובהזכירו שמן המשחה, הזכיר הכלים הנמשחים. גם הזכיר האומן הגדול שהוא הרוקח, ואשר יעשה בעצתו כל המשכן, והוא בצלאל ואהליאב. והזכיר השבת להזהיר ישראל בתחלה, שלא יעשו מלאכת השם בשבת. ואחר כן הזכיר תפלת משה לפני רדתו מן ההר, והוצרך להזכיר מעשה העגל בתחלה, לדעת למה התפלל. ואחר כן הזכיר רדתו, ושרפת העגל, ושובו אל ההר להתפלל עוד שנית בעדם. והזכיר כעס משה להוציא אהלו ממחנה ישראל. ויש אומרים, כי הכתוב יספר מה שהיה. ואחר כן הזכיר כבוד משה שראה הכבוד. ואחר כן צוהו שירד ויפסול לוחות, ויכתבם השם פעם שנית. והזכיר התנאים שכרת ברית עם ישראל, הם הכתובים בפרשת ואלה המשפטים. ואחר כן יזכיר כי קרן עור פניו ברדתו מההר ולוחות הברית בידו. והגאון אמר כי כסף כפורים לעולם הוא חיוב על ישראל בכל שנה, בין שיספרם מלכם, או לא ישא מספרם. וראייתו משאת משה במדבר. ואמר כי ממנו יקריבו קרבנות הצבור ותקון הכיור ויעשו שמן משחה וקטרת הסמים, גם ינתן ממנו לסנהדרין. וזה רמז בצלאל ואהליאב. כי מנהג החושבים, שהם בעלי סוד החשבון, לכתוב האגרות הפרטים, ובראש האגרת יכתבו הכלל הנחבר מן הפרטים. יש אומ' כי המגפה שהיתה בימי דוד (שמואל ב כ"ד) בעבור שלא נתנו כפר נפשם. ואם זה אמת היא תשובה על הגאון. וטעם בפקד אתם – כי אם לא יתנו כפרם ברגע הפקידה, אז יבא הנגף. ויפת אמר, אם לא יתנו כפרם בצאתם למלחמה ויספרו ינגפו לפני האויב.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 30:12,16ר׳ יוסף בכור שור שמות ל׳:י״ב, ט״ז

(יב) פרשת כי תשא כי תשא את ראש – נשיאות ראש קרוי כשמונין אותם. ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם – שלא יכנס בהם עין הרע על ידי המניין, כדאשכחן גבי דוד, שמנה ישראל והיתה בהם המגפה (שמואל ב כ"ד:א'). וכמו שאמרו רבותינו (בבלי תענית ח':): אין הברכה מצוייה לא בדבר המנוי ולא בדבר המדוד, אבל הכפרה מונעת המגפה. (טז) [ולקחת את כסף הכפורים – אף על פי שלא נימנו אלא לחודש אחד אחר שהוקם המשכן, שבאחד בניסן הוקם המשכן בשנה שנייה לצאתם מארץ מצרים (שמות מ':י"ז), ובראש חודש אייר שלאחריו צוה הקב"ה למנותם, כדכתיב: במדבר סיני (במדבר א':י"ח). הכי קאמר הקב"ה למשה: כפי כסף הכיפורים תשים בעבודת המשכן בצימצום, כדכתיבי קראי: מאת ככר ואלף ושבע מאות שקל ושבעים וחמש. הגה"ה.]

Radak Shemuel II 24:1רד״ק שמואל ב׳ כ״ד:א׳

ויוסף אף ה' – לא ידענו זה החרון למה היה, אם היה רע בישראל דוד היה מבער אותו, אולי היה בישראל עוברי עבירה בסתר. ומה שאמר: ויוסף, כי דבר אבשלום חרון אף היה מה' על ישראל, אף על פי שהיה הדבר ההוא לעונש דוד שברח מפני בנו וששכב עם נשיו וג"כ נענשו ישראל שנגפו בעת ההוא כ' אלף ביום אחד, א"כ הדבר ההוא היתה סבה מאת ה' לחרות בישראל על מעשים רעים שהיה בסתר בהם, וכן עתה הוסיף אף ה' לחרות בישראל על נסתרות שהיו ביניהם, כי אילו היו גלויות לא הניחם דוד ולפי שלא היו גלויות, הענישם האל על ידי סבה כי כל משפטיו צדק ואמת והסית את דוד ונתן בלבו שימנה אותם. או אמר: ויוסף על הרעב שהיה שלש שנים ואעפ"י שנגלה אותו העון חרון אף היה, על כל ישראל ועתה הוסיף לחרות בהם והסית את דוד שימנה אותם וכבר היה דבר זה נודע בישראל מן התורה, כי אם ימנו את ישראל שלא יתנו איש כופר נפשו שיהיה בהם נגף ואפילו ימנה אותם לצורך, וצוה דוד את יואב שימנה אותם והיה קשה בעיני יואב לעשות זה הדבר, לפי שידע שיחסרו. וכן אמר בדברי הימים: למה יהיה לאשמה לישראל, ואף על פי שיקח מהם כסף או שום דבר, כיון שימנה אותם שלא לצורך יחסרו, כמו שפירש למעלה בפסוק ויפקדם בטלאים. ואמרו רבותינו ז"ל: כל זמן שנמנו ישראל לצורך - לא חסרו, שלא לצורך – חסרו כמו בימי דוד, לפיכך היה קשה בעיני יואב לעשות זה הדבר, עד שחזק דבר המלך אל יואב ועל שרי החיל. ומה שאמר: ויסת את דוד בהם – כלומר ששם בלבו למנותם. ומה שאמר לאמר לך מנה את ישראל – היה בלב דוד שיאמר לאחד משריו לך מנה את ישראל, לא שהאל אמר לו בנבואה לך מנה, שאם כן איך אמר דוד חטאתי מאד? ואם האל אמר לו, מה חטא? אלא ששם בלבו למנותם בעבור עון ישראל ודוד לא ידע כי מה' הוא. ותרגם יונתן: וגרי ית דוד בהון, והיצר שהיה בלבו למנותם הוא השטן שנאמר בדברי הימים.

Rid Shemuel II 24:10רי״ד שמואל ב׳ כ״ד:י׳

(חטאתי לי"י). [ויאמר דוד אל ה' חטאתי] – כי לא הורשו למנותם בי אם בעת הצורך במלחמה כמו שעשה שאול זיפקדם בטלאים כדי למנות עליהם שרי צבאות וכל זה לא לגלגלת- אלא שלא לצורך אסור אפילו על ידי דבר אחר קנו0).

Chizkuni Shemot 30:12חזקוני שמות ל׳:י״ב

כי תשא, "when you count," in the second year; this has been spelled out in Numbers 1,1, i.e. בשנה השנית; it says there: שאו את ראש כל עדת בני ישראל, "count the sum total of the entire community of the Children of Israel; The expression of כי תשא, i.e. "when you count," clearly refers to a point in the future. On the other hand, the command שאו, clearly is a command to be carried out forthwith. This portion was told to Moses on the first day of the month of Adar, i.e. the last month of the first year of the Exodus, in order to inform the people that the money, (shekalim) for the communal offerings in the Tabernacle had become due at that time. The service in the Tabernacle began on the first day of Nissan of the second year, i.e. a month after this command had been issued. It is clear that the work of building the Tabernacle must have been completed already by that time. ונתנו איש כופר נפשו, "they are each to give his personal ransom for his soul;" the communal offerings were meant as atonement for the people, as Rashi has explained on verse 15. The words ונתת אותו על עבודת אהל מועד, "you shall assign it (the proceeds) for the service in the Tent of Meeting," is clear evidence of what these shekalim were to be used for. ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, "so that there will not occur a plague among them due to the manner in which they are being counted in the second year." They had already paid the ransom for their souls. This assurance has bee.g.ven here, seeing that when David took a census of the Jewish people a plague broke out and 70000 of them died as a result of that plague as punishment for an unauthorized census. (Compare Samuel II 116) Furthermore, our sages (Baba Metzia folio 42), state that blessings never accompany matters which are subject to counting, measuring or weighing. In light of this, the Torah here assures us that this census will not have any negative fallout, seeing that the atonement which accompanies this census neutralises any negative fallout accompanied with taking a census. You will not become victimized before your enemies, בפקוד אותם "when you count them prior to going into battle."

כי תשא – בשנה השנית כדכתיב בפרשת במדבר בשנה השנית וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל שכן כי תשא להבא משמע ושאו מיד משמע. ופרשה זו נאמרה מבאחד באדר כדי להשמיע על השקלים לתרומת הלשכה לקנות הקרבנות להקריב מבאחד בניסן ואילך שבו הוקם המשכן והלשון מוכיח ונתת על עבודת אהל מועד ש"מ שכבר נעשה אהל מועד כלו. ונתנו איש כפר נפשו – לצורך הקרבנות הבאים לכפרה כמו שפרש"י. ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם – בשנה השנית, לפי שכבר נתנו איש כופר פדיון נפשו. וע"י שמצינו גבי דוד שהיה נגף בישראל כשנמנו. ועוד שארז"ל שאין ברכה מצויה לא בדבר המנוי ולא בדבר המדוד הבטיח כאן ולא יהיה בהם נגף מפני שהכפרה מונעת את המגפה. ויש מפרשים ולא יהיה בהם נגף לא ינגפו לפני אויביהם. בפקד אתם – בצאתם למלחמה.

Chizkuni Shemot 30:16חזקוני שמות ל׳:ט״ז

את כסף הכפירים, "the money for the atonement;" it is now called "money of atonement," as the Torah had introduced it as becoming such in verses 12 and 15. The reason why the paragraph of the census appears here is because the Torah had spoken of the once a year atonement in connection with Aaron's offering blood for atonement once a year on the horns of the golden altar. (30,10) This money for atonement is only collected once a year. The Torah now continues with the instructions for the laver and its supporting stand, from which the priests and Levites will have to wash their hands and feet as required on different occasions, as well as the paragraphs about the ingredients making up the oil for anointing and the spices for the daily incense offering. The chief architect supervising a team of skilled people was Betzalel, and his second in command, Oholiov. The Torah repeats that the work prohibitions of the Sabbath override the need to complete the Tabernacle as soon as possible. This is followed by Moses' prayer on behalf of the people when informed by God that they had become guilty of idolatry during his absence. The Torah had to briefly relate to us what had occurred during Moses stay on the Mountain, else how did Moses know what to pray for and why? Moses experience.g.ory when God spoke to him "face to face," although this is not to be understood literally, of course, seeing that God went out of His way to explain to him that mortal beings cannot experience a visual revelation. He was given an opportunity to supply God with a second set of Tablets upon which to engrave the Ten Commandments which God had engraved on the first set of Tablets which consisted of celestial raw material. Moses' return to the people was crowned by the fact that his face radiated so much holiness that he had to cover his forehead with a cloth so as not to frighten the people away. לבני ישראל לזכרון, "as a reminder for the Children of Israel." Seeing that every Israelite has contributed to the making of the Tabernacle, it follows that every time I remember the Tabernacle, I will remember him. לכפר על נפשותיכם, "to atone for your souls." Some commentators claim that as long as the silver from this contribution remained i.e.istence, there was no need to make another such contribution when a census would be taken. This is why no mention is made of a further contribution when the Israelites were counted once more in the 40th year after the debacle at Shittim, and Pinchas' slaying the prince of Shimon, Zimri. (Numbers 25,13) By the time another census was taken some 400 years later in the time of David, this silver even if it still existed, could not be identified.

לכפר על נפשתיכם – י"מ כל זמן שהמלאכה נעשית מכסף זה היתה קיימת אין צורך לתת כופר פעם אחרת כשיהיו נמנים ולכך לא נתנו כופר כשנמנו במדבר סיני. אבל בימי דוד כבר נתבטלה המלאכה ולכך נגפו.

Ramban Shemot 30:12רמב״ן שמות ל׳:י״ב

צוה הקב"ה את משה כאשר תשא ראש בני ישראל במנין יתנו כפר נפש מחצית השקל, ואמר לו (בפסוק ט"ז) ולקחת את כסף הכפורים הנזכר, ונתת אותו על עבודת אהל מועד, ומזה ילמוד משה שימנה אותם עתה, וכן עשה, כמו שאמר (להלן ל"ח:כ"ה), וכסף פקודי העדה מאת ככר. ולא הוצרך להאריך ולומר, ועתה תשא ראשם ונתת הכסף על עבודת אוהל מועד, כי הדבר מובן מעצמו שימנם עתה, ולפיכך כלל המצוה, כאשר תשא ראשם תעשה כן, שיכנס בכלל כל פעם שימנם. והנראה – אלי, כי לא הצריך אותו עתה לבא באהליהם ולמנותם כאשר יעשה בחומש הפקודים (פרשת במדבר ועי"ש ברש"י ג':ט"ו), רק שיעשה כאשר יאמרו רבותינו (שקלים פ"א ה"א) בשקלי הקרבנות, צוה עליהם שכל היודע בעצמו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה יתן הסך הזה, והם הביאו אליו הכופר נדבה עם כל שאר הנדבה בבקר בבקר, ולכן לא אמר רק ונתת את כסף הכפורים, כלומר הנה צויתיך כאשר תמנם שיתנו כופרם ועתה יתנו מעצמם הכופר ותתן אותו על עבודת אהל מועד, ולכן לא הוצרך עתה לאהרן ונשיאים שיהיו עמו. ואין טענה מכל העובר על הפקודים (בפסוקים י"ג:י"ד), כי פירושו הראוי לעובר. ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות דורות, או לשעה למשה במדבר, טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים (שמואל ב כד ד–ט), והיה הנגף בהם, והתודה עליו, ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי (שם פסוק ו'):

Ramban Bemidbar 1:2רמב״ן במדבר א׳:ב׳

תפקדו אותם – ענין "פקידה" זכרון והשגחה על דבר כלשון וה' פקד את שרה כאשר אמר (בראשית כ"א:א') והוא פתרונו בכל מקום לא ימלט מהן איש על דעתי וגם "פקדון" מפני ששמירתו והשגחתו עליו וכאשר צוה למנות את ישראל יאמר "תפקדו אותם" לרמוז שלא יספרם רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל ובהם ישגיח וידע מספר העם ואמר בדוד מספר מפקד העם (שמואל ב כ"ד:ט') כי ידע מספרם בפקידת הכופר כי רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב (שמות ל':י"ב) ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם ואם אולי טעה דוד למה לא עשה יואב שקלים והיה דבר המלך נתעב אצלו והוא אמר לו למה יבקש זאת אדני למה יהיה לאשמה לישראל (דברי הימים א כ"א:ג') ולמה לא ימנם בשקלים שלא יחטא אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא רק לשמח לבו שמלך על עם רב והוא מאמר יואב (שמואל ב כ"ד:ג') ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים וגו' ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה וראיתי במדבר סיני רבה (ב':י"ז) ר' אליעזר בשם ר' יוסי בן זמרא אמר כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו שלא לצורך חסרו איזה זמן נמנו לצורך בימי משה ובדגלים ובחלוק הארץ שלא לצורך בימי דוד [ויתכן עוד שנפרש ונאמר כי דוד צוה למנות כל איש ישראל רצוני לומר מבן שלש עשרה שנה ומעלה שהוא איש כי לא נזכר במנינו "מבן עשרים שנה ומעלה" אבל אמר לכו ספרו את ישראל וגו' ואדעה את מספרם (דברי הימים א כ"א:ב') וזה היה ענשו כי הכתוב לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה בשקלים ומפני שזה איננו מפורש בכתוב טעה בו כי חשב במה שאמר "ולא יהיה בהם נגף" שהוא בשקלים שהם כופר להם אבל יואב נתן לבו וחשש לדבר והכתוב מעורר לבי בזה במה שאמר (שם כז כ"ג:כ"ד) ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה כי אמר ה' להרבות את ישראל ככוכבי השמים יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל היה נראה שמנין יואב היה למטה מבן עשרים והוא היה הקצף שאין ה' חפץ שיהו כל ישראל בגדר מנין שהוא ירבם ככוכבי השמים כאשר אמר (בראשית ט"ו:ה') אם תוכל לספור אותם והכתוב שאמר במנין ההוא (דברי הימים א כ"א:ה') ויהיו כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש שולף חרב אין ענינו שהיו כולם יוצא צבא בישראל אבל פתרונו שהיו בריאים וחזקים למלחמה הגיד כי לא מנה החולים והחלשים והזקנים מפני שהיה דבר המלך נתעב אצלו וזה ענין הגון מאד] ועל דעת מדרש אגדה (ברכות סב) שהיה שם מנין ממש טעו כלם ולכך אמר (שמואל ב כ"ד:א') לך מנה את ישראל וכתיב (שם פסוק י') אחרי כן ספר את העם כי בתורה לא נזכרה בהם ספירה כלל כי טעם "במספר שמות" יגידו כל אחד שמותם בפקוד אותם בכופר.

Ramban Bemidbar 16:21רמב״ן במדבר ט״ז:כ״א

[וזו דרך מבקשי רחמים שיקלו החטא מעל העם ונותנין אותו על היחיד הגורם מפני שהוא חייב על כל פנים וכן אמר דוד (שמואל ב כ"ד:י"ז) הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי והיה העונש ההוא על העם גם בחטאם שהיה להם לתת השקלים מעצמם אם העונש ההוא על זה כדברי רבותינו (ברכות סב) כי לא צוה אותם המלך שלא יתנו השקלים כי הוא לדעת המנין בלבד היה חפץ וענשם וענשו בזה שוה הוא ועוד כי מלבד המנין היה עונש על העם מתחלת דבר כדכתיב (שמואל ב כ"ד:א') ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם וכתב שם רש"י לא ידעתי על מה ואני אומר בדרך סברא שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו כענין שנאמר (דברים י"ב:ה') לשכנו תדרשו ובאת שמה עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך שנאמר (שמואל ב ז א':ב') ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה והנה דוד מנעו השם יתברך מפני שאמר (דברי הימים א כ"ב:ח') כי דמים רבים שפכת ארצה לפני ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול או גם בימי דוד כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים אבל כאשר העם לא השגיחו ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה והוא איש משפט ומחזיק במדת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל ועל כן היה הקצף עליהם ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם נודע בענשם ובמגפתם והכתוב ירמוז כל זה שנאמר (שמואל ב ז ו':ז') כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך וגו' בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי את ישראל לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים הרי יאשים הכתוב כי השכינה מתהלכת בכל ישראל מאהל אל אהל וממשכן אל משכן ולא היה אחד בכל שופטי ישראל הרועים אותם מתעורר בדבר ואמר הכתוב עוד כי גם השם רחק מהם ולא דבר לאחד מכולם לבנות הבית רק עתה שנתעוררת הטיבות כי היה עם לבבך ואצוה עתה לבנותו על יד שלמה בנך שיהיה איש שלום.]

Ralbag Shemuel II 24:1רלב״ג שמואל ב׳ כ״ד:א׳

וזכר אחר זה שכבר הוסיף אף ה' לחרות בישראל מלבד מה שחרה אפו על דבר הגבעונים שהיה רעב שנה אחר שנה ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה. ראוי שתדע שראוי שיובן מזה שאין הש"י הוא המסית את דוד למנות אותם שאם היה זה כן לא היה אשם לדוד על זה ואיך ענשהו א"כ הש"י בזה העונש הנפלא האלהי אלא שנ' שזאת ההסתה מיוחסת לש"י באופן כולל לפי שהוא הסבה בכל מה שיתחדש על הצד שאמר ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה' לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים ואפשר שנאמר עוד כי היה גם כן הש"י סבה מה בזאת ההסתה וזה כי להשגחתו על דוד היה הש"י מסיר מדוד זאת התשוקה לולי כעסו על ישראל, והנראה בעיני שהיה אמרו ויסת את דוד חסר והרצון בו ויסת לבו את דוד כאמרו ותכל דוד שהוא חסר וענינו ותכל נפש דוד והנה החטא היה בזה המספר לפי מה שאחשוב כי זה יורה על שדוד היה שם בשר זרועו בבטחו על רוב העם ולא היה ראוי שיבטח כי אם בשם יתברך לבדו ועוד כי התורה צותה שבפקוד אותם יתנו איש כפר נפשו למנות מה שיתנו לו ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם כמו שבארנו בפרשת כי תשא.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 30:12רלב״ג שמות ביאור המילות ל׳:י״ב

פרשת כי תשא חלק א: כי תשא את ראש בני ישראל וגו' (ל,יב) עד ועשית כיור נחשת (ל,יח) ביאור המלות וקצת דברי הפרשה (יב) כי תשא – הרצון בו: כאשר תמנה, כי המונה מרים הפרטים ומעלה אותם אל כלל אחד עליון. והנה מצאנו שספירת האנשים היא סיבת הנגף במה שנזכר (שמואל ב כד) מענין דוד בצוותו ליואב שר הצבא לספור ישראל; ולא ידענו בשלמות מה היא הסיבה בזה. ויִדְמֶה שיהיה זה הענין שב לענין עין הרע. והנה הסיבה בהיזק הנמצא בו היא - לפי מה שאחשוב - כי כבר יצאו מן העין קצת אידים מהמוֹתרים אשר ידחם הטבע; עד שכבר סיפר הפילוסוף כי המראה החדשה, אם תסתכל האשה בה בעת וסתה, הנה יֵרָאֶה בה כתם דם ישאר רישומו בה זמן מוחש; ואלו האידים יתכן שימיתו קצת האנשים מפני היותם ארסיים להם, ולקלות הִפָּעֲלוּתָם מהם. וזאת היא - לפי מה שאחשוב - סיבת הנגף המגיע מן הספירה, ולזה ימותו קצת האנשים הנמנים מזולת קצת, מפני החילוף אשר בטבע במקבלים המתפעלים מזה. והוא מבואר שהעין הוא האבר שיוזק יותר מפני זאת ההבטה הארסיית, ויבוא באמצעותו ההיזק אל המוח מצד היותו שָׁכֵן לו. ולזאת הסיבה תמצא שלא היו מקפידים אם היו הדברים הנמנים חלק מהאנשים — כאילו תאמר אצבעותיהם — כי האברים ההם אין בטבעם שיוזקו בזה הפועַל; כבר תמצא זה במה שהיו עושים בהטילם גורל מי יעשה אחת אחת מהעבודות הנעשות במקדש, לפי מה שהתבאר מיומא, שכבר היה מוציא כל אחד מהם אצבעו, והיו מונין האצבעות, ולא היו חוששין בזה, כי הסכנה כולה היא כשתהיה ההבטה בַּפָּנִים, כי שָׁם מקומות יעברו בהם אלו האידים בקלות ויוּבלו אל המוח, כאילו תאמר העינים - לקלות הִפָּעֲלוּתָם, והאף והאוזן להיותם פתוחים אל המוח. ולפי שכבר אמרה התורה ולא יהיה בהם נגף בפקֹד אֹתם, למדנו מזה שאין ראוי לפקוד אותם בעצמם, כדי שלא יהיה בהם נגף. ולזה פקד שאול את העם בטלאים, רוצה לומר שהיה כל אחד מביא טלה והיו הטלאים הם הנמנים; ופעם אחרת פקד אותם באבנים, רוצה לומר שהיה כל אחד מביא בזק, והיו הבזקים הם הנמנים. ובזה הענין שגג דוד כשצוה ליואב להביא אליו מספר מפקד העם. וראוי שתדע שזאת המצוה — רוצה לומר שיתנו מחצית השקל כשימנה אותם — לא היתה אלא לפי שעה, וזה הוא אומרו כי תשא את ראש בני ישראל וגו'. ולזה תמצא שלא נהג זה הענין כי אם בזה המספר הראשון אשר ספר אותם משה, שהיה בשנה הראשונה שיצאו ממצרים, ומחציי השקלים האלו נעשו אדני הקודש ואדני הפרוכת ווי העמודים וציפוי ראשיהם וחשוקיהם, כמו שהתבאר בפרשת אלה פקודי (לח, כה-כח); ואולם במספר השני שספר אותם משה, הנזכר בפרשת במדבר סיני (במדבר א, ב ואילך), ובמספר השלישי הנזכר בפרשת פנחס (במדבר כו, ב ואילך) — לא נהג זה הענין. ולזה תמצא כי כשספר אותם שאול פקדם בטלאים ובבזק, ולא נתנו מחצית השקל, לפי שזאת המצוה לא היתה אלא לפי שעה.

Ralbag Shemot Toalot 30:1-2רלב״ג שמות תועלות ל׳:א׳-ב׳

התועלת הראשון הוא להסיר הנזק המגיע מהספירה לאנשים הספורים, ולזה צוה ה' יתעלה את משה שכאשר יספרם בזה המספר הראשון יתנו איש כופר נפשו, לשומרם מהנגף. וכבר נתבאר בפרשת אלה פקודי (לח, כו) שבזה המספר הראשון נהג זה; ואולם בשאר המנינים שנמנו בימי משה לא נתנו חצאי שקלים, כי תמצא בהם שלא נמנו כי אם במספר שמות, רוצה לומר שהשמות לבד נמנו, לא האנשים. ומזה המקום יתבאר שאין זה הענין מצוה תנהג בכל מניניהם, ולזה פקד שאול את ישראל פעם בטלאים ופעם באבנים, כדי שלא ימנם בעצמם, כמו שביארנו, כי כשימנו בזה האופן לא יהיה בזה מה שיביא להיות בנמנים נגף. וזאת היתה שגגת דוד כשצוה למנות את ישראל, כי כבר היו מונין אותם בעצמם; והיה ראוי שיִשָּׁמֵר מזה, כדי שלא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. ולא מצאנו שנצטוה דוד אז שיביאו חצאי שקלים לעצור המגפה, וזה לאות שאין זאת המצוה נוהגת לדורות; אך על כל פנים למדנו ממנה שהנגף יהיה בנמנים בסיבת המנין כשימנו הם בעצמם. והיה זה כן בסיבת העין השולט באחד אחד מהנמנים, כמו שביארנו בביאורנו לאלו הדברים. ומזה המקום למדנו שהמנין ראוי שיהיה כשלא ימנו האנשים בעצמם, אך אפשר שימנו שמותם או בטלאים או באבנים או במה שידמה לזה. (טז) התועלת השני הוא במצוות, והוא מה שצוה לבני ישראל לתת מחצית השקל בכל שנה לעבודת אהל מועד, והם הדברים הבאים שם משל ציבור - כמו התמידין והמוספין והקטורת והעלאת הנרות ועצי המערכה ובגדי כהונה ומה שינהג מנהגם. והנה התועלת בזאת המצוה הוא להמציא מה שתֵּעָשׂה בו עבודת אהל מועד תמיד.

Akeidat Yitzchak שמות שער נ"ב שאלות א'-ד'עקדת יצחק שמות שער נ״ב שאלות א׳-ד׳

א. אומרו ונתנו איש כופר נפשו וגו' ולא יהיה בהם נגף. כי מה טעם שתהיה מגפה מצויה אצל המספר. ומה ענין מחצית השקל למניעתה. והלא כל העמים אשר על פני האדמה בפקוד פקודיהם למלחמותיהם ולכל מספרם לא שקלו שקלים ולא נתנו לאלהים כפרם והנה לא היה בהם נגף בפקוד אותם וכ"ש העם הנמנים בחשבונות של מצוה שאינן ניזוקין. ומה שנגפו בימי דוד בידוע שלא היה מפני סגלת המספר שהרי שם נאמר שלש אני נוטל עליך בחר לך כו' התבא לך שבע שנים רעב בארצך או שלשה חדשים נוסך לפני צרך והוא רודפך (שמואל א' כ"ד). וכבר היה אפשר שתבאנה שתים אלה מבלי שיהיה בהם נגף אבל האמת שהעונש ההוא היה מפני חטא המצוה שצוה לספור אותם שלא לצורך כלל רק להשביע את עצמו ולהגיס את דעתו במלכו עליהם כמו שאמר (שם) שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע ופקדו את העם וידעתי את מספר העם. וזה אחד מנזקי העין הרע כמו שיבא בפ' נגעים שער ס"א ב"ה. וכבר השתדל יואב למנוע הנזק העצום ההוא כמ"ש לו (שם) ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמי' ועיני אדוני המלך רואות ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה ולא יכול כי היה לבו להוט ונלהב בבולמוס הדבר ההוא מאד. ואולם לפי שכבר צווה המלך (דברים י"ז) לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה וגו'. והוא העקר אשר עליו תסבנה הג' המצות המיוחדות לו. והם שלא ירבה לו נשים ולא ירבה לו סוסים וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. ולזה כאשר חטא דוד במה שרם לבבו וגסה דעתו בזה היה ענשו במה שהטיל עליו אחד משלש אלה. אם שבעה שנים רעב שמרושש את הכסף והזהב. ואם שלשה חדשים מלחמ' שתכניע ותחרים גאות הלב ורכב וסוס. ואם מכת הדבר שתשכל הנשים ותמעיט פרי בטנם והנה הוא היה הבוחר בדבר להיותו מיד בעל הרחמים לבד לא מפני היות הדבר דבק במנין. והדבר ידוע שאחר שהיה הדבר נתעב אל יואב אם היה תקונו בקבל מהם השקלי' שהיה עושה כן. ומה שנאמר בשאול ויפקדם בטלאים (שמואל א' ט"ו) הנה רד"ק ז"ל פי' כי הוא שם מקום כמו ויפקדם בבזק (שם י"א) וכן בשטי' או בקרקר. והיותר קרוב אצלי שהוא על דרך (שם ט"ו) ויפקד שמשון את אשתו בגדי עזים כי לפי שהיתה מצוה ראשונה שנצטוה בה מצד שהוא מלך נדבה רוחו אותו לפקדם בטלאי' שיאכלו שם וישמחו עמו ועם שהיו הרבה ממאתים אלף רגלי (ש"א ט"ו) לא סר מעשות כי הנחה עשו להם כיד המלך.ב. שאפי' נקבל שהעין שולט במנין ולזה לא רצה שימנה לגלגולת רק ע"י הדבר ההוא הנתן לכופר למה לא צוה שיתנו דבר כל שהוא שיהא סמוכו שלם אלא שיהיה הנתן מחצית דבר. והקפיד על זה כמה פעמים אמר זה יתנו כל העובר על הפקודי' מחצית השקל בשקל הקודש עשרי' גרה השקל מחצית השקל תרומה לה' וזולת זה. וכבר נתנו טעם במדרש תנחומא (פ' כי תשא) מפני שחטאו בעגל בשש שעות שהוא חצי היום ותימא כי לפי סדור הפרשיות מצוה זו קודם מעשה העגל היתה וממצות מעשה המשכן שהיו קודם החטא שהרי האדנים נעשו מהשקלי' וכן נתנו שם טעמי' להיות הכופר במנין עשרה ואיננו שוה וכן בכפול גם כן מאמר בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. ג. מה פשעם מה חטאתם שנאמר בכסף זה לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכ' ונאמר ולקחת את כסף הכפורי' לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכ'. שאם נקרא כופר נפש לפי שמצילו מנזק המנין אין טעם שיקרא כפרת חטא. ד. שאף אם הנגף מצוי במנין. הנה כשהוצרכו למנות מוטב שיתנו השקלים לכפר נפשם. אמנם כשלא הוצרכו להמנות לא למלחמה ולא לדבר אחר למה יצוה לפקוד אותם כדי שיצטרכו ליתן שקלים לתקן את אשר עותו כמו שמצינו פעם בפעם. וגם למה הוקבעה לתת כן בכל שנה ושנה (שקלים פ"א).

Abarbanel Shemot 30, Questions 1-4אברבנאל שמות ל׳ שאלות א׳-ד׳

(יא) כי תשא את ראש בני ישראל וגומר עד וירא העם כי בושש משה ויש לשאול על זה שאלות: השאלה הא' במאמר כי תשא והיא שאם צוה יתברך למנות את ישראל ושיתנו מחצית השקל למה לא אמר שא את ראש בני ישראל. ואמר כי תשא כאלו כבר צוה מנינם ורש"י כתב כשתרצה לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם אל תמנם לגלגלת. אלא יתנו כל אחד ואחד מחצית השקל. ותמנה את השקלים ותדע מנינם. ולא יהיה בהם נגף שהמנין שולט בו עין הרע. והדבר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד וכו'. ולפי דעתו היתה המצוה הזאת מיד ולדורות שבכל פעם שימנו את ישראל ימנם על ידי שקלים. ומפני זה כתב הרב במדבר סיני לגלגלותם על ידי שקלים בקע לגלגלת. והוא גם כן דעת הרמב"ן שהיה זה מצוה לדורות. גם יצא מדברי הרב שהיה מחצית השקל הערמה ותחבולה להנצל מהנגף שימנה את השקלים ולא ימנה את ישראל בגלגלותיהם. ושישראל בפעם הזאת לא נמנו אבל הביא כל אחד מהם מחצית השקל ואותם השקלים נמנו לא האנשים והוא גם כן דעת שאר המפרשים. והדעת הזה הוא בלתי נכון מפנים. הא' שלא צוה יתברך כאן שימנם לא על ידי שקלים ולא בלתם וכתב הרמב"ן שלא נאמר ועתה שא את ראשם כי היה הדבר מובן מעצמו שימנם עתה. ואין דבריו נכונים כי הדברים הנרצים לפניו יתברך יצוה עליהם ולא יאמר אותם בלשון מסופק. והב' שאם היה זה מצוה לדורות רוצה לומר מצות עשה שימנו על ידי שקלים ולא תעשה שלא ימנם לגלגלת. איך לא נמנו שתי המצות האלה במנין המצות כפי אחד מהחכמים המונים אותם. והג' שאיך יאמרו שלא נמנו כאן אנשים כי הנה הכתוב אומר זה יתנו כל העובר על הפקודים. ולא יפול זה הלשון אלא בדברים הנמנים בעצם כמו (ירמיה כ"ג) תעבורנה הצאן על ידי מונה כל אשר יעבור תחת השבט. הד' שאיך יאמר הרב שהיה ענין השקלים תחבולות להנצל מהנגף והכתוב אומר ונתנו איש כופר נפשו לה' ואמר לתת את תרומת ה' לכפר. מורה שבדרך צדקה היו באים השקלים. הה' כי אם תהיה המצוה הזאת לדורות איך צוה ית' במדבר סיני ובערבות מואב שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלותם וזה מורה שלגלגלותם נמנו לא על ידי שקלים כי לא נזכרו שמה. ומה שיורה עוד עליו הוא שנאמר בסוף פרשת המנין במדבר סיני. ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש שכלם נאספו יחד במקום אחד למנותם לגלגלותם באצבע. הו' שלפי דעת הרב יתחייב ששאול חטא במנותו את העם שתי פעמים כיון שלא נתנו בקע לגלגלת כפי המצוה הזאת. אלא ויפקדם בבזק ויפקדם בטלאים כי אין לחשוב שנתנו את הבזק שהם אבנים קטנים במקום השקלים כי הכתוב אומר זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל וגו'. הז' אם היה מצוה לדורות שבכל עת שימנו יתנו מחצית השקל איך היה שבכל הפעמים שנמנו הלויים לא נמנו על ידי שקלים אלא לגלגלותם ולמה לא היה בהם חשש הנגף ככל אחד משאר השבטים שצוה על זה. הנה מכל שבעת הטענות האלה יראה שדעת המפרשים בזה לא יתכן: השאלה הב' מה טעם שתהיה המגפה מצויה אצל המנין ומה ענין מחצית השקל למונעה. והלא כל העמים בארצות' לגוייהם ימנו את חילם בבואם אל המלחמה ולא יתנו שקלים ולא תבוא בהם מגפה. ומה שקרא בימי דוד מהדבר לא היה מפני המנין אלא מפני גסות הרוח של דוד באותה שעה שצוה למנותם שלא לצורך. ולפשעם של ישראל היה כמו שביארתי במקומו שמה והראיה על זה כי הנה הנביא אמר לו שלש אנכי נוטל עליך וגומר ואלו היה בוחר דוד ברעב או שירדפוהו אויביו לא היה מתחייב הדבר בישראל בעבור המנין. והוא בחר בדבר להיותו:

Abarbanel Shemot 30אברבנאל שמות ל׳

הנה מפני זה כלו אמר יתברך למשה כי תשא רוצה לומר אתה תצטרך אל כסף הרבה לצקת את אדני הקדש ולדברים אחרים. הנה איעצך עצה נאותה לאסוף כסף הרבה והוא כי לפי שאתה חפץ למנות את העם ולדעת מנינם והיה המנין באנשים לגלגלותם סכנה מפני העין הרע השולט במנין הרב והמופלג לכן תצוה שכל איש שימנה יתן כפר נפשו לה' ולא היה זה על צד התחבולה למנות את השקלים כדברי רש"י אלא בדרך צדקה שבהיותך מונה אותם יתן כל אחד כופר נפשו לה' כדי שיגן בעדם ויצילם מהמות והעין הרע השולט במנין ולא יהיה לפי זה אמרו כי תשא כאשר תשא כמו שפירשוהו המפרשים אבל מלת כי בכאן תשמש בלשון הסבה יאמר בעבור שאתה תשא את ראש בני ישראל במנינם. ואמר לשון תשא שהנמנים מגביהים ראשיהם בעת המנין. וגם המונה מרים הפרטים ומעלהו אותם אל כלל אחד עליון צוה שאותם אשר תמנה יתנו כופר נפשם לה' בפקוד אותם ר"ל בהיותם נמנים ופקודיהם בראשיהם ולגלגלותם. ולא יהיה אז בהם נגף בפקוד אותם כלומר אף על פי שיפקדו אותם לא יבוא הנגף וצדקה תציל ממות. ובאומרו שתי פעמים בפקוד אותם מורה שהנמנים יהיו לגלגלותם.והצדקה הזאת שיעשו יהיה דבר מועט זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל. כי בעבור שלא היה ביניהם כסף אחר אלא המטבע שהיה שקל אחד צוה שיתנו מחציתו. ולפי שיהיו מבקעים אותו לתת חציו אמר בקע לגלגולת כי היה הבקע הוא החצי השקל שיבקעו ויחתכו בשנים. ואותו המחצית יהיה תרומת ה' שירימו אותו לשם וביאר שלא יתחייבו בזה לא הזקנים ולא הטף אלא כל איש ישראל מבן עשרים שנה ומעלה הראוי לצאת לצבא המלחמה כי הוא יתן את תרומת ה'. וקרא את השקלים כפר נפשם לפי שהוא תרומת בעליו להסיר ולקנח מעליו נזקו הראוי לבוא עליו מהמנין ולזה נקרא ממון האיש שישלם בעבור חטאו כפר או כפרה כמו שאמר אם כופר יושת עליו ונפשו הנזכר כאן הוא עצמו וגופו וכן את נפש בעליו יקח נפש תחת נפש. הנה התבאר מזה שלא היה זה מצוה לדורות שיהיה המנין תמיד על ידי שקלים. ולכן לא נמנתה המצוה הזאת במנין המצות לא עשה ולא לא תעשה. ולכך נמנו ישראל במדבר סיני ובערבות מואב מבלי שקלים לגלגלותם וכן נמנו הלוים כל הפעמים שנמנו. לפי שהיו השקלים הנזכרים כאן בפרשה בדרך צדקה והמנין הנעשה במצות גבוה לא ידע דבר רע ולא הצטרך לשקלים הנזכרים והותרה בזה השאלה הא'. ומחצית השקל כבר כתב רש"י אמתתו שהיה חצי אוקיא ולא תשית לבך למה שכתב הרב ר' משה בר נחמן בזה נגדו כי כבר הודה באיגרותיו ששלח מארץ ישראל אל בנו שראה בעיניו את שקל הקדש. ושצדקו דברי רש"י במשקלו וגם אני אודהו כי הנה הקרה ה' לפני שקל הקדש אחד והוא היום בידי ומשקלו באמת חצי אוקיא אם לא שבאורך הזמן נתדלדל ממנו דבר מועט כי כן יעשה בכל מטבע. וגרה הוא הנקרא מעה בלשון חכמים זכרונם לברכה וכבר הוסיפו עליו שטות והיה השקל כעשרים וארבע גרה. ואמנם בימי דוד לא באה המגפה מפני העין כי הוא חטא בו ולמה יומת העם מה עשה. אבל כמו שפרשתי במקומו ישראל התחייבו באותה המגפה בעבור שמרדו בדוד מלכם ונמשכו אחרי שבע בן בכרי. ולכן כדי להענישם השם יתברך ושיהי' ע"י דוד עונשם אשר מרדו בו הסית את דוד למנותם והם נמנו בראשיהם לגלגלותם ושלט בהם עין הרע לפי שהיו בהסתר פנים ולא הצילם השם ולכן נענשו כי העין הרע אין ספק שיזיק אם לא יגן השם יתברך על המקבל אותו. ואם מלכי העמים מונים חיליהם בבואם למלחמות גם עליהם תעבור כוס הזיק העין הרע אבל לא יתחייב שיהיה תמיד הזיקן במגפה כי פעמים יהיה כשיפלו הרבה מהם במלחמה מאותה הסבה והמה לגסות דעתם לא ידעו ולא יבינו מאין נמשכה הרעה ההיא. והותר' בזה השאלה השנית.

Shadal Shemot 30:12שד״ל שמות ל׳:י״ב

כי תשא וגו' – כשאדם מונה את כספו ואת זהבו, או כשהמלך מונה את אנשי צבאו, קרוב הדבר מאד שיהיה בוטח בעשרו וברבוי חייליו, ויתגאה בלבו ויאמר בכחי ועוצם ידי עשיתי חיל, או אעשה חיל; ואז יקרה על הרוב שיתהפך עליו הגלגל ותבואהו שואה לא ידע (כי אמנם זה אחד ממשפטי ההשגחה, לפני שבר גאון, וזה התאמת ומתאמת בכל הדורות, גם ביחידים, גם באומות ובמלכים) ומזה נולדה בכל העמים אמונת העין הרע, ונראה שכבר התפשטה האמונה הזאת בישראל בדורות שקודם מתן תורה, והנה לא רצה ה' לבטל האמונה הזאת מכל וכל, יען יסודתה על אמונת ההשגחה, והיא מרחיקה את האדם מבטוח בכחו והונו, וזהו עיקר כל התורה כלה. לפיכך מה עשה? צוה שימנו בעת ההיא, בתחלת היותם לגוי אחד, ושיתנו כופר בקע לגלגלת וינתן הכסף ההוא על עבודת אהל מועד, לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיהם, באופן שמהיום ההוא והלאה יוכלו להמנות בלי שייראו מעין הרע, כי המשכן העשוי מכסף הכפורים הוא יכפר עליהם. והנה אמר כי תשא וגו' ונתנו איש כופר נפשו וכו' וכו', ומשמעות הדברים היא שזה דבר הנוהג גם לדורות, שכל זמן שימנו ולא יתנו כופר יהיה בהם נגף; אבל בסוף הענין אמר ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם, הורה בזה שהכסף ההוא יעמוד לזכרון לפני ה' לדורות הבאים ולא יצטרכו עוד לכופר, כי אעפ"י שהנמנים צריכים לכופר הנה המשכן העשוי בכסף הכפורים הוא יכפר עליהם, ולפי זה כי תשא אינה מצוה אלא לאותה שעה בלבד, כדעת דון יצחק; רק בזאת לא אסכים עמו, במה שאמר שהיה עיקר הצווי הזה למען אסוף הכסף הצריך לעבודת המשכן, כי אחשוב שבזולת התחבולה הזאת היו מרבים להביא כסף הרבה יותר מדי המלאכה, כמו שהביאו מן הזהב והאבנים ומכל שאר המינים, אבל עיקר המכוון במצוה הזאת היה כדי שתהיה שם תרומה אחת שישוו בה העשיר והעני, ושמן התרומה ההיא יעשו האדנים שעליהן המשכן והפרכת עומדים, באופן שלא יוכל העשיר לומר לעני חלקי גדול במקדש יותר ממך (כמו שכתבו חכמי התוספות בס' דעת זקנים); וזאת שנית כדי להחליש אימת העין הרע כשימנו לצורך כי המשכן העומד על אותו הכסף שנתנו איש כופר נפשו יכפר עליהם, וכן מצאנו כי כמה פעמים אחר זה התפקדו בני ישראל ולא נזכר שנתנו כופר, ולא היה בהם נגף. וכל זה אמנם כשנמנו לצורך, אבל אם היו נמנים שלא לצורך ורק מפני גאות המושל, אז יתכן שיפגעם מקרה רע לעונש הגאוה ולפי דרכי ההשגחה העליונה; וכן אמרו במדרש תנחומא כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, והנה דוד בסוף ימיו התאוה תאוה לדעת מספר מפקד העם, ולא היה זה לצורך, כי לא עשה עוד מלחמה, רק דרך גאוה וגאון, ולכן פחד יואב פן יהיה קצף מאת ה', והיה דבר המלך נתעב בעיניו, וגם ה' שלח נגף בעם. ובאותה שעה נתעורר דוד להקים בית לה' שיהיה מכפר על ישראל, והתנדב והכין בכל כחו זהב וכסף ונחשת וברזל ועצים ואבן יקרה ואבני שיש, ושאל ג"כ מהקהל כלו שיתנדבו גם הם, ומיד התנדבו בלב שלם נדבה גדולה, והיה כל זה לכפר על ישראל לדורות הבאים. ואבאה לגוף הענין, והוא ענין עין הרע, ואומר כי קצת מן המתפלספים כגון רלב"ג בקשו לפרשו על דרך הטבע, ואמרו שהאידים היוצאים מעיני המביט אל פני האיש הנשקף יוכלו להיות ארסיים ולהזיקו או להמיתו, הכל לפי טבע המקבל; וחכמי דורנו בהפך, רובם לועגים על אמונת העין הרע על דברים אחרים רבים הבלתי מובנים על דרך הטבע. ולדעתי אלו ואלו טועים. אבל העולם איננו מתנהג על פי חקות הטבע החמרי לבדן, אבל יש עוד חקות אחרות, חקקה אותן החכמה העליונה בתחלת הבריאה, על פיהן תסובינה מסבות המאורעות, להביא על גוי ועל אדם יחד הטובות והרעות המעידות על ההשגחה; אשר יביט אליהן המתפלסף, ויאמר מקרה הם, ויביט אליהן ההמון ויאמר מעשה נסים המה; ובאמת הם מסובבים טבעיים הנמשכים בהכרח מסבותם הטבעיות, אבל המסובבים וסבותיהם כלם מסודרים מתחלת הבריאה בחכמת המסדר העליון ית' שמו; והיא שגזרה שיהיה הקור קשה ומקדים בשנת התקע"ג, למען הפיל מלך עריץ, ולהשקיט ארץ ומלואה, היא חקקה בתהלוכות קורות הצבור והיחיד גזרת לפני שבר גאון, וממנה ימשך כי כשאדם (או הגוי כלו) עומד ברום ההצלחה ומתגאה ומתפאר בה, ומביא קנאה בלב רואיו יקרה לו שיתהפך עליו הגלגל, ותבואהו שואה לא ידע, וההמון ייחס זה לעין הרע, ולפעמים ייחס זה לקללת השונאים, ולפי האמת אין העין מזקת, ולא הקללות מביאות רעה. אבל המשפט לאלהים הוא, והוא גזר וחקק בסדר השתלשלות מסבות הטוב והרע, שגאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד, ומשורר צרפתי אמר Du triomphe à la chûte il n’est souvent qu’un pas. (Voltaire, la Mort de César). והמעמר כתב כי אנשי הדור ההוא הוצרכו לתת כופר מפני שחטאו בעגל ונתחייבו כלייה; ולא זכר כי הצווי הזה קדם למעשה העגל. {כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם – הפקודים הם אותם שהמנהג למנותם, והם מבן כ' שנה, כל יוצא צבא, ואם ימנה גם הנשים והטף אין צריך כֹפֶר. והטעם לכל זה נראה כי כשהיו חוזרים מן המלחמה היה כל אחד נותן פדיון נפשו תודה לה' על כי לא מת במלחמה, כמו שעשו במלחמת מדין, והנה בצאתם למלחמה היו נמנים בלא ספק ולא היו נותנים כֹפֶר, אבל בשובם ממנה היה מנהג קדמון שלא למנות החוזרים מפני עגמת נפש שיוודע כמה מהם מתו, ואם היו נמנים היו נותנים כפר תודה לה' ושרי הצבא היו מונים כסף הכפר ויודעים מספר החיים והמתים ואם לא היו נותנים הכפר אז בצאתם פעם אחרת למלחמה היו נגפים, להיותם כפויי טובה לאל אשר פדם ממות. ובדבר הזה חטא דוד, כי בסוף ימיו אחרי כל המלחמות שעשה באויביו בקש לדעת כמה נשארו אנשי חילו, ויואב לא היה רוצה, בעבור שלא יוודע כמה דמים נשפכו על ידו וכמה נפשות אבדו מישראל, וזה וזה לא שמו אל לבבם לתת תודה לה' בעבור הנשארים אחרי כל המלחמות ההנה. ע"כ חרה אף ה' בדוד ויך בעם מגפה גדולה להראות לו כי לא בכח יגבר איש וכי לה' התשועה ובידו נפש כל חי. אמנם הנפשות אשר מתו אין ספק כי בחטאם מתו, וכן הכתוב אומר בתחלת המאורע ויוסף אף ה' לחרות בישראל, ויסת את דוד בהם. דוד חטא והוא היה מוסת לחטוא כדי שיקבלו החטאים עונשם, כי אמנם פלגי מים לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו, וצ"ע. ולדעת דון יצחק אין זו מצוה לדורות אלא לשעה וכמו שמסיים ולקחת את כסף הכפורים וכו' ונתת אותו על עבודת אהל מועד לצקת האדנים, וצ"ע.}

Shadal Shemot 30:12שד״ל שמות ל׳:י״ב

כי תשא וגו' – כשאדם מונה את כספו ואת זהבו, או כשהמלך מונה את אנשי צבאו, קרוב הדבר מאד שיהיה בוטח בעשרו וברבוי חייליו, ויתגאה בלבו ויאמר בכחי ועוצם ידי עשיתי חיל, או אעשה חיל; ואז יקרה על הרוב שיתהפך עליו הגלגל ותבואהו שואה לא ידע (כי אמנם זה אחד ממשפטי ההשגחה, לפני שבר גאון, וזה התאמת ומתאמת בכל הדורות, גם ביחידים, גם באומות ובמלכים) ומזה נולדה בכל העמים אמונת העין הרע, ונראה שכבר התפשטה האמונה הזאת בישראל בדורות שקודם מתן תורה, והנה לא רצה ה' לבטל האמונה הזאת מכל וכל, יען יסודתה על אמונת ההשגחה, והיא מרחיקה את האדם מבטוח בכחו והונו, וזהו עיקר כל התורה כלה. לפיכך מה עשה? צוה שימנו בעת ההיא, בתחלת היותם לגוי אחד, ושיתנו כופר בקע לגלגלת וינתן הכסף ההוא על עבודת אהל מועד, לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיהם, באופן שמהיום ההוא והלאה יוכלו להמנות בלי שייראו מעין הרע, כי המשכן העשוי מכסף הכפורים הוא יכפר עליהם. והנה אמר כי תשא וגו' ונתנו איש כופר נפשו וכו' וכו', ומשמעות הדברים היא שזה דבר הנוהג גם לדורות, שכל זמן שימנו ולא יתנו כופר יהיה בהם נגף; אבל בסוף הענין אמר ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם, הורה בזה שהכסף ההוא יעמוד לזכרון לפני ה' לדורות הבאים ולא יצטרכו עוד לכופר, כי אעפ"י שהנמנים צריכים לכופר הנה המשכן העשוי בכסף הכפורים הוא יכפר עליהם, ולפי זה כי תשא אינה מצוה אלא לאותה שעה בלבד, כדעת דון יצחק; רק בזאת לא אסכים עמו, במה שאמר שהיה עיקר הצווי הזה למען אסוף הכסף הצריך לעבודת המשכן, כי אחשוב שבזולת התחבולה הזאת היו מרבים להביא כסף הרבה יותר מדי המלאכה, כמו שהביאו מן הזהב והאבנים ומכל שאר המינים, אבל עיקר המכוון במצוה הזאת היה כדי שתהיה שם תרומה אחת שישוו בה העשיר והעני, ושמן התרומה ההיא יעשו האדנים שעליהן המשכן והפרכת עומדים, באופן שלא יוכל העשיר לומר לעני חלקי גדול במקדש יותר ממך (כמו שכתבו חכמי התוספות בס' דעת זקנים); וזאת שנית כדי להחליש אימת העין הרע כשימנו לצורך כי המשכן העומד על אותו הכסף שנתנו איש כופר נפשו יכפר עליהם, וכן מצאנו כי כמה פעמים אחר זה התפקדו בני ישראל ולא נזכר שנתנו כופר, ולא היה בהם נגף. וכל זה אמנם כשנמנו לצורך, אבל אם היו נמנים שלא לצורך ורק מפני גאות המושל, אז יתכן שיפגעם מקרה רע לעונש הגאוה ולפי דרכי ההשגחה העליונה; וכן אמרו במדרש תנחומא כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, והנה דוד בסוף ימיו התאוה תאוה לדעת מספר מפקד העם, ולא היה זה לצורך, כי לא עשה עוד מלחמה, רק דרך גאוה וגאון, ולכן פחד יואב פן יהיה קצף מאת ה', והיה דבר המלך נתעב בעיניו, וגם ה' שלח נגף בעם. ובאותה שעה נתעורר דוד להקים בית לה' שיהיה מכפר על ישראל, והתנדב והכין בכל כחו זהב וכסף ונחשת וברזל ועצים ואבן יקרה ואבני שיש, ושאל ג"כ מהקהל כלו שיתנדבו גם הם, ומיד התנדבו בלב שלם נדבה גדולה, והיה כל זה לכפר על ישראל לדורות הבאים. ואבאה לגוף הענין, והוא ענין עין הרע, ואומר כי קצת מן המתפלספים כגון רלב"ג בקשו לפרשו על דרך הטבע, ואמרו שהאידים היוצאים מעיני המביט אל פני האיש הנשקף יוכלו להיות ארסיים ולהזיקו או להמיתו, הכל לפי טבע המקבל; וחכמי דורנו בהפך, רובם לועגים על אמונת העין הרע על דברים אחרים רבים הבלתי מובנים על דרך הטבע. ולדעתי אלו ואלו טועים. אבל העולם איננו מתנהג על פי חקות הטבע החמרי לבדן, אבל יש עוד חקות אחרות, חקקה אותן החכמה העליונה בתחלת הבריאה, על פיהן תסובינה מסבות המאורעות, להביא על גוי ועל אדם יחד הטובות והרעות המעידות על ההשגחה; אשר יביט אליהן המתפלסף, ויאמר מקרה הם, ויביט אליהן ההמון ויאמר מעשה נסים המה; ובאמת הם מסובבים טבעיים הנמשכים בהכרח מסבותם הטבעיות, אבל המסובבים וסבותיהם כלם מסודרים מתחלת הבריאה בחכמת המסדר העליון ית' שמו; והיא שגזרה שיהיה הקור קשה ומקדים בשנת התקע"ג, למען הפיל מלך עריץ, ולהשקיט ארץ ומלואה, היא חקקה בתהלוכות קורות הצבור והיחיד גזרת לפני שבר גאון, וממנה ימשך כי כשאדם (או הגוי כלו) עומד ברום ההצלחה ומתגאה ומתפאר בה, ומביא קנאה בלב רואיו יקרה לו שיתהפך עליו הגלגל, ותבואהו שואה לא ידע, וההמון ייחס זה לעין הרע, ולפעמים ייחס זה לקללת השונאים, ולפי האמת אין העין מזקת, ולא הקללות מביאות רעה. אבל המשפט לאלהים הוא, והוא גזר וחקק בסדר השתלשלות מסבות הטוב והרע, שגאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד, ומשורר צרפתי אמר Du triomphe à la chûte il n’est souvent qu’un pas. (Voltaire, la Mort de César). והמעמר כתב כי אנשי הדור ההוא הוצרכו לתת כופר מפני שחטאו בעגל ונתחייבו כלייה; ולא זכר כי הצווי הזה קדם למעשה העגל. {כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם – הפקודים הם אותם שהמנהג למנותם, והם מבן כ' שנה, כל יוצא צבא, ואם ימנה גם הנשים והטף אין צריך כֹפֶר. והטעם לכל זה נראה כי כשהיו חוזרים מן המלחמה היה כל אחד נותן פדיון נפשו תודה לה' על כי לא מת במלחמה, כמו שעשו במלחמת מדין, והנה בצאתם למלחמה היו נמנים בלא ספק ולא היו נותנים כֹפֶר, אבל בשובם ממנה היה מנהג קדמון שלא למנות החוזרים מפני עגמת נפש שיוודע כמה מהם מתו, ואם היו נמנים היו נותנים כפר תודה לה' ושרי הצבא היו מונים כסף הכפר ויודעים מספר החיים והמתים ואם לא היו נותנים הכפר אז בצאתם פעם אחרת למלחמה היו נגפים, להיותם כפויי טובה לאל אשר פדם ממות. ובדבר הזה חטא דוד, כי בסוף ימיו אחרי כל המלחמות שעשה באויביו בקש לדעת כמה נשארו אנשי חילו, ויואב לא היה רוצה, בעבור שלא יוודע כמה דמים נשפכו על ידו וכמה נפשות אבדו מישראל, וזה וזה לא שמו אל לבבם לתת תודה לה' בעבור הנשארים אחרי כל המלחמות ההנה. ע"כ חרה אף ה' בדוד ויך בעם מגפה גדולה להראות לו כי לא בכח יגבר איש וכי לה' התשועה ובידו נפש כל חי. אמנם הנפשות אשר מתו אין ספק כי בחטאם מתו, וכן הכתוב אומר בתחלת המאורע ויוסף אף ה' לחרות בישראל, ויסת את דוד בהם. דוד חטא והוא היה מוסת לחטוא כדי שיקבלו החטאים עונשם, כי אמנם פלגי מים לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו, וצ"ע. ולדעת דון יצחק אין זו מצוה לדורות אלא לשעה וכמו שמסיים ולקחת את כסף הכפורים וכו' ונתת אותו על עבודת אהל מועד לצקת האדנים, וצ"ע.}

Vilna Gaon, Aderet Eliyahu, Shemot 30:12אדרת אליהו לגר״א שמות ל׳:י״ב

כי תשא את כו'. הוא מצוה לדורות בכל עת שימנה אותם וכמ"ש בשאול ודוד וכ"כ הרמב"ן. אבל עכשיו לא נצטווה למנות כלל עד חומש הפקודים ואין המצוה לדורות שיתנו מחצית השקל במניינם שהרי שאול פקד בבזק ובטלאים וגם לא שיתנו על האדנים שהרי כבר נבנה המשכן וגם שאמר זה יתנו כו' ולא נצטווה למנות אבל הציווי לדורות נסתיים בפסוק ראשון. וזה יתנו הוא ציווי עכשיו על עבודת המשכן בלא מנין וע"ז בא הציווי לא ירבה ולא ימעיט וזה שלא מנו אותה בתרי"ג מצות וע"ז אמר תרומת ה' ונתת אתו על עבדת כו' והשקלים לקרבנות לא נכתבו בתורה והיא הל"מ ומרומז במ"ש חז"ל.

Malbim Shemot 30:12מלבי״ם שמות ל׳:י״ב

כי תשא. רש"י ז"ל פי' כשתרצה לדעת סכום מנינם כמה הם אל תמנם לגלגלות אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותדע מנינם ולא יהיה בהם נגף שהמנין שולט בו עיין הרע והדבר בא עליהם כמו שהיה בימי דוד, ולפ"ז דעתו שלא נמנו אז ע"י גלגלות רק ע"י שקלים, והיה מצוה לדורות שלא ימנו רק ע"י שקלים, שכן עמ"ש בפרשת במדבר לגלגלותם פרש"י ע"י שקלים, והשקלים היה תחבולה להסיר הנגף, והרי"א הרבה להשיב עליו, דהא אמר כל העובר על הפקודים שזה הלשון על המנין לגלגלות כמו (ויקרא כז) כל אשר יעבור תחת השבט, (ירמיה לג) עוד תעבורנה הצאן ע"י מונה, ובמנין של במדבר סיני וערבות מואב פירש שהיה המנין לגלגלותם, ועוד כמה קושיות, ודעתו שבמדבר סיני וערבות מואב שהיה המנין ע"י צווי ה' לא נתנו שקלים אף שנמנו לגלגלות כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, ובמנין זה לא נצטוה משה רק שנתן לו ה' רשות, כי משה רצה למנותם מעצמו באשר היו מוכנים לכנס לארץ ולהלחם באויביהם ורצה לדעת מפקד אנשי המלחמה בשהיה שר צבא ישראל, וא"ל ה' שיתנו שקלים להסיר הנגף, והיה זה עצה כדי שימצא לו כסף שלא התנדבו כסף נדבה כי היו צריכים להכסף להוצאותם, עיין שם בארך. ומבלי אאריך להשיב על דבריו אומר, שלדעתי גם מנין שבמדבר ובערבות מואב הגם שהיה לגלגולת נתנו גם שקלים, וכן היה במנין הזה שנמנו לגלגלות ונתנו שקלים להסיר הנגף, ובאור הענין לפי דעתי שאז שהיה שולט בהם הנגף ממעשה העגל ומשה היה חושק למנאם לדעת כמה נפלו מהם והתירא שהמנין יזיק להנגף, והיה בדעתו למנאם ע"י בזק כמו שעשה שאול שמנאם בבזק ובטלאים כדי שלא ימנם לגלגלות, א"ל ה' כי תשא את ראש בני ישראל תמנה לגלגלות דוקא, לא ע"י בזק ולא ע"י מנין שקלים רק הם עצמם כמ"ש כל העבר על הפקדים, רק שיתנו השקלים להיות כופר נפש ועי"כ לא יהיה בהם נגף ע"י הפקידה, וגם הבטיחו שעי"כ גם הנגף שהוא עדיין בהם מן חטא העגל יפסק מעתה, שעז"א ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם שע"י הפקידה לגלגלות יוסר הנגף כי השקלים הם כופר נפשם, וכדרך הרפואות הבאים מאת ה' שהם הפך הטבע כמו שרפא מי מרה בעץ מר, ונשיכת השרפים בנחש הנחשת, וכמ"ש במדרש בו"ד מכה באיזמל ומרפא ברטיה אבל הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה בה מרפא, [ומה שאמר בלשון כי תשא שמורה על הרשות אם תרצה לישא (כמ"ש בהתוה"מ ויקרא סי' י"ב שמלת כי מורה על הרשות) ולא אמר בלשון צווי כי זה נאמר קודם חטא העגל, והיה רק הודעה על העתיד באם תצטרך לכך אם יחטאו] וכן המנין שבערבות מואב שהיה אחרי המגפה צוה ה' למנותם לגלגלות ומסתמא נתנו שקלים כמו שנצטוה משה ע"ז כאן שהוא לדורות, והיה המנין רפואה אל הנגף. אמנם מ"ש שיתנו מחצית השקל דוקא והעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט יש בו כונה אחרת, כי כבר בארתי בפי' שמואל ב' (סי' כ"א) שמה שהמנין מזיק אל הנגף יש בו ג' טעמים: א) מצד עה"ר כמש"ש טעמו, ב) מצד שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. וכשיספור אותם תסולק הברכה, וגם זה בארתי שם היטב בטעמו, ולשני טעמים האלה היה מועיל כופר נפש להסיר הרע הנצמח בסבת הנגף, ועוד כתבתי שם טעם, ג) כי כל עוד שהעם מתאחדים והם כלם כאיש אחד זכות הרבים גדול מאד, אבל כשמונים אותם שאז מפרידים כל איש בפ"ע ויחופשו מעשיהם ואז ישלט בהם נגף, ולתקן זה צוה שכל אחד יתן מחצית השקל, שזה מורה על אגודתם שכל יחיד הוא רק מחצית ולא דבר שלם וצריך שיצטרף אחר עמו עד יעשה כדבר שלם, למשל העשיר והעני, העשיר מוסיף להשפיע צדקה אל העני, זה נותן וזה מקבל, ובזה יתקיימו שניהם ויהיו כאיש אחד, ובלשון זה כ"א הוא רק מחצית השקל ואינו איש שלם, וזה מורה על חבור הכלל והצטרפם, באופן שלא יתפרדו ע"י המנין רק יתאחדו: אמנם מצוה זו נשארה קבועה לדורות שמצוה על כ"א ליתן חצי שקל בכל שנה, כמ"ש (נחמיה י' לג לד) והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו, כי אז נשתנה המטבע ושלישית השקל היה כמחצית השקל הקודם כמ"ש בפירוש שם, ובדה"ב (כ"ד ו') מדוע לא דרשת על הלוים להביא וגו' את משאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאהל העדות, ועז"א ולקחת את הכסף הכפורים מאת בני ישראל הוא מצוה תמידית לדורות שיקח בכל שנה מידם כסף הכפורים שהם תמורת השקלים, ונתת אותו על עבודת אהל מועד, ר"ל לקנות מהם כל הדברים המובאים ברמב"ם (פ"ד מה' שקלים) השייכים לעבודת אהל מועד, [וע"כ לא אמר למלאכת אהל מועד כי מדבר גם בעתיד שכבר היתה המלאכה עשויה ולא היו צריכים רק לצרכי העבודה] והיה לבני ישראל לזכרון ר"ל שיהיה לזכרון תמיד בכל הדורות, אמנם בשנה השנית באחד לחדש השני, שכבר עבר זמן תרומת שקלים ולא הפרישו עדיין, וגם שאז רצה להפריש מהם את הלוים, ורצה ה' להראות שנסתלק מהם הנגף, כי נתרבה מנינם מאד על המנין הראשון שהיו ששים רבוא ואלף ושבע מאות וע"ה עם הלוים, ובמנין זה היו ששים רבוא וג' אלפים וה' מאות וחמשים חוץ מהלוים, צוה למנותם שנית לגלגלות ובשקלים, והיו השקלים לתרומה חדשה, ולא הצריך להזכיר זה כי כבר ידעו ממצוה זו, שהיה מצוה לדורות, וע"כ נקראו השקלים בשם משאת משה כנ"ל, כי נתחייבו לזה ממשאת משה ומספרו אותם, אבל שאול שלא מנה כלל את העם רק הבאים למלחמה, ולא היה צריך לא לסלק הנגף ולא להפריש שקלים שכבר הפרישו בשנה ההיא, מנאם בבזק ובטלאים, ודוד שמנה את כולם לגלגלות ולא הפרישו שקלים היה לו חטא בזה וכמ"ש חז"ל, ובזה נתישבו כל השאלות שיש בזה.

Malbim Shemuel II 24:1-2מלבי״ם שמואל ב׳ כ״ד:א׳-ב׳

(א) לשון הסתה שאחריו ב' מורה שמגרה אותו על חברו ע"י שנאה ומשטמה כמו אם ה' הסיתך בי, ותסיתני בו לבלעו, והמינוי הזה לא בא מדוד מפני שנאה או כדי להרע להעם, מה היה הקצף הגדול הזה, והלא גם משה ושאול מנו את ישראל, וכפי דברי מהרי"א לא נתנו שקלים במדבר סיני ובערבות מואב, ולמה בכל מקום תפס לשון פקידה ופה השתמש בפעל מנה, ובפעל ספר, ומה ההבדל ביניהם, ומה היה כונת דוד בזה לאיזה תכלית היה דבר המלך נחוץ למנותם עתה דוקא לעת זקנתו מה שלא התעורר על זה כל ימי מלכותו, בדה"י כתוב שיואב השיב לו הלא אדוני המלך כולם לאדוני לעבדים ולמה יבקש הדבר הזה, משמע שבקש זה מפני שחשב שאינם עבדיו ושמורדים בו, ואיך יהיה זה, ולישב הסתירה במנין העם בין החשבון שבספר שמואל להחשבון שבדה"י, וכן בשקלים שנתן בעד הגורן יש חלופים בין שני הספרים: ויוסף אף ה' – אביר המפרשים השר מהרי"א העתיר בזה המקום דברים הנה לא יאבה לשמוע אל דעת רש"י והרמב"ן בפירשו התורה, שחטא דוד היה מה שמנה אותם לגלגלותם ולא ע"י שקלים, כי הוא מוכיח בראיות לפי דעתו שישראל במדבר סיני ובערבות מואב וכן הלוים שם נמנו לגלגלותם לא ע"י שקלים, וכן שאול מנאם שתי פעמים, ולדעתו לא צותה התורה ע"ז שלא למנאם שלא על ידי שקלים, ודעתו כדעת הרלב"ג שהיה החטא על ששם בשר זרועו בבטחו על רוב עמו עי"ש. וכה דברי עקדת יצחק פרשת תשא ומבלי אכניס את עצמו פה בעקר הדרוש הזה שאין פה מקומו אצלי, אומר יהיה איך שיהיה התורה העידה שהמנין הוא סבה אל ביאת הנגף, כמו שאמר ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, וזה יהיה מג' פנים: אם מצד עין הרע כמו שאמר הפילוסוף שמבעל הנפש הקנאי יצאו מן העין קצת אדים מהמותרות אשר ידחם הטבע ויפעלו בארסיותם על המוכן להתפעל מהם עד שימיתו אנשים העלולים לכך, כאשר ימית האפעה בהבטתו. אם מצד שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. והוא כי כל קיום והעמדת זרע בית יעקב והופרתם והרבותם הוא נגד המערכה שהיא מתנגדת אל העם הזה שהוציאם ה' והפלם מממשלת הוראת הככבים והמזלות אל ההשגחה האלהית, ודרכי ההשגחה כולם הם נסים נסתרים לא גלוים, שה' לא ישדד סדר המערכה בפרסום, רק בהסתר, ולכן כל עוד שאינם נמנים יפרו וירבו בדרך נסיי, אבל כשימנו ויודע מספרם, שאז בהכרח לגלות הנס לעין כל וזאת לא יעשה. ועוד בה שלישיה, כי כל עוד שהעם מתאחדים והם כולם כאיש אחד זכות הרבים גדול מאד, אבל כשמונים אותם שאז יתחשב איש איש לבדו, יחופשו עונותיו ואז יהיה בהם נגף. ועתה גם אם נאמר כדעת הרבנים האלה שישראל נמנו במדבר ובימי שאול שלא ע"י שקלים, לא יפלא לנו מאומה על שבמנין זה של דוד היה הנגף בעדת ה', והוא בשנבדיל תחלה בין ארבע לשונות נרדפים שבאו על המנין, בשלש השתמש פה, לך מנה את ישראל, ופקדו את העם, וידעתי את מספר העם, שהם, מנה פקד ספר. ועוד ישמש בפעל נשא – נשא את ראש בני גרשון. ואומר כי פעל ספר בא על הספירה בעצמה, שסופר אחד שנים שלשה, כמו וספרה לה שבעת ימים, וספרתם לכם ממחרת השבת, שעל זה לא יצדק רק לשון ספירה שסופר הימים. ופעל פקד בא על סכום המנין, אחר שספר הפרטים ויאמר סך הכל כך וכך ישמש בלשון פקד, וירמוז ג"כ אל תכלית הספירה, למשל מלך הסופר חיילותיו לדעת סכומם, הוא פוקד על ענינם, מי ילך למלחמה וכמה ילכו, ובזה משתתף עם הוראה השנית שיש לפעל פקד, ה' צבאות מפקד צבא מלחמה (ישעיה יג) וכן אמר במד' שה"ש (פ' אחת היא יונתי). מספר – זה המנין מפקד זה הסכום, וכן תמצא שבכל מקום שידבר על פעולת הספירה הסדוריית זה את זה לא יוכל להזכיר לשון פקד, אספרם מחול ירביון, כי עתה צעדי תספור (איוב יד), תספור ירחים תמלאנה (שם לט), והכהו כדי רשעתו במספר (דברים כה). אולם פעל מנה בא גם על דבר שכבר יודע מספרו ומונה לדעת אם לא חסר ממה שהיה, כמו שאמר עוד תעבורנה הצאן ע"י מונה (ירמי' לג), לדעת אם חסר מהם, למנות ימינו כן הודע, וחסרון לא יוכל להמנות, מונה מספר לככבים, רצה לומר שמונה שלא יחסר מספרם לעולם, ואמר אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה, כי העפר לא יצוייר בו המינוי שאם יוקח אבק דק מן העפר ישאר בשלימותו כמו שהיה, וכן ישראל כשיחסר מהם יתמלא תיכף, ועל זה אמר מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, תפס מינוי אצל עפר. ופעל נשא בא על הפקידה שיש בו נשיאות וחשיבות. כמו ראש אנשי המלחמה שישא ראשו שהוא איש גבור ומצביא המלחמה, וכן במדרש במדבר פ"ד, אינו אומר פוקד אלא נשא לשון נשיאות וחשיבות. עפ"י הקדמה זו נבוא אל הביאור, הנה תראה שבמנין של חומש הפקודים וערבות מואב לא השתמש לא בפעל מנה, (כי לא היה הכונה לדעת אם חסר מהם) ולא בפעל ספר, כי לא היה כונתו הספירה מצד עצמה רק בפעל פקד ובפעל נשא, שמצד שהיה במנין זה התנשאות וחשיבות אמר פעל נשא, ומצד שתכליתו היה לדעת הסכום הכולל אמר פקד. וכן אצל שאול אמר: ויפקדם בטלאים. אמנם אמר שם במספר שמות, רצה לומר שהספירה לא היה שספר הגלגולת שבזה יש עין הרע, רק שספר השמות, כל אחד כתב שמו ושם משפחתו וע"י שספר השמות ידע סכומם, אבל לא אמר ספור את ב"י או ויספור כי זה אינו ראוי רק הפקידה לדעת הסכום הכולל, שבזה לא שיך עין הרע, ולא הטעם הג' שהפריד היחידים לבדם, כי הלא מקבץ הסכום הכולל, וגם לא הטעם השני שאין הברכה שורה רק בדבר הסמוי מן העין, כי לא פקד רק צבא המלחמה, והפחותים מבן עשרים נשארו בלא מנין, והברכה עדיין מסותרת בנסי ה' הנסתרים. אמנם במספר הזה שספר יואב השתמש בג' לשונות אלה לגלות מה היה כונת דוד בזה, ואופן חטאו בדבר זה. ואומר בעז"ה, הנה מצאנו כי עד העת ההיא לא התיחדו אנשי החיל מי יצא בצבא, רק בכל עת בא מלחמה בארצם, יצא כרוז מן המלך שיצאו העם למלחמה, והלכו כל החרדים למצותו, הלא תראה כשפקדם שאול בבזק היו ישראל שלש מאות אלף ואיש יהודה שלשים אלף (ש"א יא) וכשפקדם בטלאים היו איש ישראל מאתים אלף ואיש יהודה עשרת אלף, מבואר שמאה אלף מישראל ועשרים אלף מיהודה נשארו בביתם בפעם הזאת, והנה קודם שהיה המרד של אבשלום שהיו כולם נאמנים למלכם, ידע כי עת ישמיע את העם יצאו כולם למלחמה באהבתם אותו, אבל אחר שנתהוה המרד של אבשלום ואחריו של שבע בן בכרי שראה דוד שלב ישראל נוטה מעליו, וירא כי עת תקראנה מלחמה ישארו רובם בביתם, לכן כמו שהנהיג בעת ההיא לקחת מאתם מס מה שלא היה קודם לכן שנתנו הכל ברצון (כנ"ל פ' כד) כן רצה להנהיג שכל יוצאי צבא יהיו מופקדים במספרם ויהיו כתובים בפנקס המלך עד שבעת מלחמה ידע מי החסר מהם אשר לא בא לעזרת ה' בגבורים וענוש יענש, כמו שהוא היום אצל מלכי ארץ, שבני החיל נזכרים ומנוים ומוכרחים לצאת לקראת נשק בעת הצורך. והנה הכתוב אומר: ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה. ופירשו מהרי"א: שהיה החרון אף על שמרדו במלכות בית דוד והלכו אחרי שבע בן בכרי, שבזה רצו לפרוק עול מלכות בית דוד ועול מלכות שמים, ומענין זה בא עליהם העונש בזה הדבר עצמו, שעלה על לב דוד שלבם רחק ממנו, ולא יעזרוהו בעת מלחמה, וזה שאמר ויסת את דוד בהם, כאילו הטיל קצת שנאה ביניהם, שלא האמין להם כמקודם, ומזה גזר לאמר לך מנה את ישראל ויהודה, שלא הי' תכלית כוונתו לפקוד את העם לדעת סכומם, רק למנותם לדעת אם יחסרו מהם בשעת מלחמה, שזה גדר המנין, ובדה"י פירשו יותר במה שאמר: ויעמד שטן על ישראל ויסת את דוד בהם למנות את ישראל שעמד בזה שטן ויעורר מדנים שהטה לב דוד לזה, כי ה' לא הסית אותו רק אנשים משטינים, רק ה' לא הטה לבבו אל שלא יאמין לשוא נתעה. והנה הגם שאמר למנות את יהודה ג"כ, עקר כונתו היה על ישראל שעזבוהו והלכו אחרי שבע בן בכרי, מה שאין כן בני יהודה דבקו במלכם, ועל זה בדה"י אמר רק למנות את ישראל. (ב) ויאמר המלך וכו' שוט נא וכו' ופקדו את העם וידעתי את מספר העם – אמר שיפקדו לדעת הסכום הכולל, אבל דעו כי אין די לי בזה לבד, כי אני רוצה לדעת גם את מספר הפרט. ובדה"י אמר: ספרו את ישראל ואדעה את מספרם השתמש רק בלשון ספירה שזה היה עקר כונתו. לא לפקדם כמשה. ע"ה, ושאול, רק לספרם אחד אחד. ולפי זה כפי פקודת דוד ותכלית כוונתו היה: א) לספור כל איש איש מבני החיל ולכתבו בספר ד"ה אשר למלך, למען לא יפקד בעת קרב. ב) לספור גם הפחותים מבן עשרים ולדעת שנותיהם, כדי שעת יגיעו לעשרים יעמדו בצבא, ובודאי רצה לערוך כמו שהוא היום בכל ממלכת אירופא, שכותבים כל בני המדינה מעולל עד יונק, הנולדים והמתים, שנותם ומקומם, והם שמורים בספרי השרים, וכ"כ הרמב"ן שדוד ספר גם הפחות מבן עשרים, ומבואר בדה"י (כל זה כג כד) ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה, כי אמר ה' להרבות את ישראל ככוכבי השמים, יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה, ויהי בזאת קצף על ישראל ולא עלה המספר במספר דברי הימים למלך דוד, מבואר שיואב החל למנות הפחותים מבן עשרים (רק שלא כלה) ועל ידי זה היה קצף, ולכן לא בצע אשר זמם לכתוב המספר בס' ד"ה למלך כפי מה שאמר, ולכן המחלקות שערך אח"כ לא נשא מספר הפחותים מבן עשרים, כי חזר מדעתו זה, ומבואר כי בזה נמצא כל הדעות הנזכרות למעלה, אם עין הרע, מה שספר ומנה הפרטים, אם שאין הברכה שורה בדבר המנוי, אחר שמנה גם הפחותים מבן עשרים, אם במה שהפרידם כי לא היה הכרונה לדעת הכולל כי אם לדעת הפרטים, ובזה היה מציאות לנגף, וכמו שאמרו חז"ל בברכות (דף סב), שטעה בדבר שהתינוקות יודעים אותו, במה שלא נתן כופר נפשם, כי אין זה דומה לפקידת שאול, ששאול פקד לדעת הסכום, ודוד ספר ומנה לדעת הפרטים.

Hoil Moshe Bemidbar 1:2הואיל משה במדבר א׳:ב׳

ולענין נתינת כופר נ"ל שהיתה דעת משה לספור את העם אחר מעשה העגל לדעת מספרם בבירור, כי אחר יציאתם ממצרים נודע שהם כשש מאות אלף רגלי, אבל לא נודע מספרם בהחלט; וה' אמר לו, עתה שאתה רוצה למנות ב"י הנותרים אחר המגפה על דבר העגל, קח מהם כופר לכפרת עונם ועשה בו אדני המשכן שהם יסודתו, ובזה תודיע להם שלולי חטאו לא היו צריכים למשכן ולכל האזהרות הנמשכות אליו כי כולם קדושים הם ובכל מקום שהיו מקריבים לי קרבנות הייתי מקבל מהם, עכשו שאני רואה שהם נוטים אחר ע"ז איני מובטח בהם עוד שלא יסורו מחקותי בעבודתם, וצריכים הם להביא קרבנותיהם לפני בבית קדשי, והוצרכתי לבחור בשבט ובמשפחה מקודשת לי לכהנים ולמשרתים אותם שלא נתפתו אחרי אחיהם במעשה העגל. אבל לא מצאנו שבא הצווי לדורות שבכל פעם שימנה יקח מהם כופר לבלתי ישלוט בהם נגף, ולא כאן ולא בפר' פינחס הוזכר שלקח מהם כופר; ולומר שכאן לא הוצרכו לפי שכתב משה שמותם ואח"כ מנה השמות ולא הגופים, נ"ל כחוכא ואיטלולא כלפי שמיא, כדרך שמונים בפסוק ויתן לך לראות אם יש מנין בבהכ"נ הלא הדבר שוה אם תאמר אחד שנים או תיבות במספר; ומה נאמר בפר' פינחס שלא צוה למנותם במספר שמות? וגם בימי דוד שספר את העם לא הוכיחו יואב על שמנאם בלי קחת מהם כופר, אבל על המנין עצמו שכן כתוב ויוסף ה' א-להיך אל העם כהם וכהם (ש"ב כ"ד:ג'), ומנין העם היה לדעת כמה הם שולפי חרב בישראל (ש"ב כ"ד:ט') לדעת מספר חילותיו ולחשוב מחשבות בלבו נגד איזו ממלכה יוכל להלחם, ובזה חטא חטא גדול.