David's Deathbed Instructions to Shelomo
Sources
Biblical Texts
Shemuel II 3:21-39שמואל ב׳ ג׳:כ״א-ל״ט
| (21) And Abner said unto David: 'I will arise and go, and will gather all Israel unto my lord the king, that they may make a covenant with thee, and that thou mayest reign over all that thy soul desireth.' And David sent Abner away; and he went in peace. (22) And, behold, the servants of David and Joab came from a foray, and brought in a great spoil with them; but Abner was not with David in Hebron; for he had sent him away,and he was gone in peace. (23) When Joab and all the host that was with him were come, they told Joab, saying: 'Abner the son of Ner came to the king, and he hath sent him away, and he is gone in peace.' (24) Then Joab came to the king, and said: 'What hast thou done? behold, Abner came unto thee; why is it that thou hast sent him away, and he is quite gone? (25) Thou knowest Abner the son of Ner, that he came to deceive thee, and to know thy going out and thy coming in, and to know all that thou doest.' (26) And when Joab was come out from David, he sent messengers after Abner, and they brought him back from Bor-sirah; but David knew it not. (27) And when Abner was returned to Hebron, Joab took him aside into the midst of the gate to speak with him quietly, and smote him there in the groin, that he died, for the blood of Asahel his brother. (28) And afterward when David heard it, he said: 'I and my kingdom are guiltless before the Lord for ever from the blood of Abner the son of Ner; (29) let it fall upon the head of Joab, and upon all his father's house; and let there not fail from the house of Joab one that hath an issue, or that is a leper, or that leaneth on a staff, or that falleth by the sword, or that lacketh bread.' (30) So Joab and Abishai his brother slew Abner, because he had killed their brother Asahel at Gibeon in the battle. (31) And David said to Joab, and to all the people that were with him: 'Rend your clothes, and gird you with sackcloth, and wail before Abner.' And king David followed the bier. (32) And they buried Abner in Hebron; and the king lifted up his voice, and wept at the grave of Abner; and all the people wept. (33) And the king lamented for Abner, and said: Should Abner die as a churl dieth (34) Thy hands were not bound, nor thy feet put into fetters; As a man falleth before the children of iniquity, so didst thou fall. And all the people wept again over him. (35) And all the people came to cause David to eat bread while it was yet day; but David swore, saying: 'God do so to me, and more also, if I taste bread, or aught else, till the sun be down.' (36) And all the people took notice of it, and it pleased them; whatsoever the king did, pleased all the people. (37) So all the people and all Israel understood that day that it was not of the king to slay Abner the son of Ner. (38) And the king said unto his servants: 'Know ye not that there is a prince and a great man fallen this day in Israel? (39) And I am this day weak, and just anointed king; and these men the sons of Zeruiah are too hard for me; the Lord reward the evildoer according to his wickedness.' | (כא) וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל דָּוִד אָקוּמָה וְאֵלֵכָה וְאֶקְבְּצָה אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת כׇּל יִשְׂרָאֵל וְיִכְרְתוּ אִתְּךָ בְּרִית וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת אַבְנֵר וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם. (כב) וְהִנֵּה עַבְדֵי דָוִד וְיוֹאָב בָּא מֵהַגְּדוּד וְשָׁלָל רָב עִמָּם הֵבִיאוּ וְאַבְנֵר אֵינֶנּוּ עִם דָּוִד בְּחֶבְרוֹן כִּי שִׁלְּחוֹ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם. (כג) וְיוֹאָב וְכׇל הַצָּבָא אֲשֶׁר אִתּוֹ בָּאוּ וַיַּגִּדוּ לְיוֹאָב לֵאמֹר בָּא אַבְנֵר בֶּן נֵר אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְשַׁלְּחֵהוּ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם. (כד) וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָה הִנֵּה בָא אַבְנֵר אֵלֶיךָ לָמָּה זֶּה שִׁלַּחְתּוֹ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ. (כה) יָדַעְתָּ אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר כִּי לְפַתֹּתְךָ בָּא וְלָדַעַת אֶת מוֹצָאֲךָ וְאֶת [מוֹבָאֶךָ] (מבואך) וְלָדַעַת אֵת כׇּל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. (כו) וַיֵּצֵא יוֹאָב מֵעִם דָּוִד וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ מִבּוֹר הַסִּרָה וְדָוִד לֹא יָדָע. (כז) וַיָּשׇׁב אַבְנֵר חֶבְרוֹן וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמׇת בְּדַם עֲשָׂהאֵל אָחִיו. (כח) וַיִּשְׁמַע דָּוִד מֵאַחֲרֵי כֵן וַיֹּאמֶר נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם י"י עַד עוֹלָם מִדְּמֵי אַבְנֵר בֶּן נֵר. (כט) יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כׇּל בֵּית אָבִיו וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם. (ל) וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו הָרְגוּ לְאַבְנֵר עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת עֲשָׂהאֵל אֲחִיהֶם בְּגִבְעוֹן בַּמִּלְחָמָה. (לא) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יוֹאָב וְאֶל כׇּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ קִרְעוּ בִגְדֵיכֶם וְחִגְרוּ שַׂקִּים וְסִפְדוּ לִפְנֵי אַבְנֵר וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה. (לב) וַיִּקְבְּרוּ אֶת אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן וַיִּשָּׂא הַמֶּלֶךְ אֶת קוֹלוֹ וַיֵּבְךְּ אֶל קֶבֶר אַבְנֵר וַיִּבְכּוּ כׇּל הָעָם. (לג) וַיְקֹנֵן הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְנֵר וַיֹּאמַר הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת אַבְנֵר. (לד) יָדֶךָ לֹא אֲסֻרוֹת וְרַגְלֶיךָ לֹא לִנְחֻשְׁתַּיִם הֻגָּשׁוּ כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי עַוְלָה נָפָלְתָּ וַיֹּסִפוּ כׇל הָעָם לִבְכּוֹת עָלָיו. (לה) וַיָּבֹא כׇל הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד לֶחֶם בְּעוֹד הַיּוֹם וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לֵאמֹר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יֹסִיף כִּי אִם לִפְנֵי בוֹא הַשֶּׁמֶשׁ אֶטְעַם לֶחֶם אוֹ כׇל מְאוּמָה. (לו) וְכׇל הָעָם הִכִּירוּ וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ בְּעֵינֵי כׇל הָעָם טוֹב. (לז) וַיֵּדְעוּ כׇל הָעָם וְכׇל יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא כִּי לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר. (לח) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל עֲבָדָיו הֲלוֹא תֵדְעוּ כִּי שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל. (לט) וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי יְשַׁלֵּם י"י לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ. |
Shemuel II 16:5-13שמואל ב׳ ט״ז:ה׳-י״ג
| (5) And when king David came to Bahurim, behold, there came out thence a man of the family of the house of Saul, whose name was Shimei, the son of Gera; he came out, and kept on cursing as he came. (6) And he cast stones at David, and at all the servants of king David; and all the people and all the mighty men were on his right hand and on his left. (7) And thus said Shimei when he cursed: 'Begone, begone, thou man of blood, and base fellow; (8) the Lord hath returned upon thee all the blood of the house of Saul, in whose stead thou hast reigned; and the Lord hath delivered the kingdom into the hand of Absalom thy son; and, behold, thou art taken in thine own mischief, because thou art a man of blood.' (9) Then said Abishai the son of Zeruiah unto the king: 'Why should this dead dog curse my lord the king? let me go over, I pray thee, and take off his head.' (10) And the king said: 'What have I to do with you, ye sons of Zeruiah? So let him curse, because the Lord hath said unto him: Curse David; who then shall say: Wherefore hast thou done so?' (11) And David said to Abishai, and to all his servants: 'Behold, my son, who came forth of my body, seeketh my life; how much more this Benjamite now? let him alone, and let him curse; for the Lord hath bidden him. (12) It may be that the Lord will look on mine eye, and that the Lord will requite me good for his cursing of me this day.' (13) So David and his men went by the way; and Shimei went along on the hill-side over against him, and cursed as he went, and threw stones at him, and cast dust. | (ה) וּבָא הַמֶּלֶךְ דָּוִד עַד בַּחוּרִים וְהִנֵּה מִשָּׁם אִישׁ יוֹצֵא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית שָׁאוּל וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל. (ו) וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים אֶת דָּוִד וְאֶת כׇּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְכׇל הָעָם וְכׇל הַגִּבֹּרִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. (ז) וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל. (ח) הֵשִׁיב עָלֶיךָ י"י כֹּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּו וַיִּתֵּן י"י אֶת הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה. (ט) וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֶל הַמֶּלֶךְ לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶעְבְּרָה נָּא וְאָסִירָה אֶת רֹאשׁוֹ. (י) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה [כֹּה] (כי) יְקַלֵּל [כִּי] (וכי) י"י אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד וּמִי יֹאמַר מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן. (יא) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי וְאֶל כׇּל עֲבָדָיו הִנֵּה בְנִי אֲשֶׁר יָצָא מִמֵּעַי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי וְאַף כִּי עַתָּה בֶּן הַיְמִינִי הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל כִּי אָמַר לוֹ י"י. (יב) אוּלַי יִרְאֶה י"י [בְּעֵינִי] (בעוני) וְהֵשִׁיב י"י לִי טוֹבָה תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה. (יג) וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַאֲנָשָׁיו בַּדָּרֶךְ וְשִׁמְעִי הֹלֵךְ בְּצֵלַע הָהָר לְעֻמָּתוֹ הָלוֹךְ וַיְקַלֵּל וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים לְעֻמָּתוֹ וְעִפַּר בֶּעָפָר. |
Shemuel II 19:14שמואל ב׳ י״ט:י״ד
| And say ye to Amasa: Art thou not my bone and my flesh? God do so to me, and more also, if thou be not captain of the host before me continually inthe room of Joab.' | וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ הֲלוֹא עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם לֹא שַׂר צָבָא תִּהְיֶה לְפָנַי כׇּל הַיָּמִים תַּחַת יוֹאָב. |
Shemuel II 19:15-24שמואל ב׳ י״ט:ט״ו-כ״ד
| (15) And he bowed the heart of all the men of Judah, even as the heart of one man; so that they sent unto the king: 'Return thou, and all thy servants.' (16) So the king returned, and came to the Jordan. And Judah came to Gilgal, to go to meet the king, to bring the king over the Jordan. (17) And Shimei the son of Gera, the Benjamite, who was of Bahurim, made haste and came down with the men of Judah to meet king David. (18) And there were a thousand men of Benjamin with him, and Ziba the servant of the house of Saul, and his fifteen sons and his twenty servants with him. And they rushed into the Jordan before the king. (19) And the ferryboat passed to and fro to bring over the king's household, and to do what he thought good. And Shimei the son of Gera fell down before the king, when he would go over the Jordan. (20) And he said unto the king: 'Let not my lord impute iniquity unto me, neither do thou remember that which thy servant did iniquitously the day that my lord the king went out of Jerusalem, that the king should take it to his heart. (21) For thy servant doth know that I have sinned; therefore, behold, I am come this day the first of all the house of Joseph to go down to meet my lord the king.' (22) But Abishai the son of Zeruiah answered and said: 'Shall not Shimei be put to death for this, because he cursed the Lord's anointed?' (23) And David said: 'What have I to do with you, ye sons of Zeruiah, that ye should this day be adversaries unto me? shall there any man be put to death this day in Israel? for do not I know that I am this day king over Israel?' (24) And the king said unto Shimei: 'Thou shalt not die.' And the king swore unto him. | (טו) וַיַּט אֶת לְבַב כׇּל אִישׁ יְהוּדָה כְּאִישׁ אֶחָד וַיִּשְׁלְחוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שׁוּב אַתָּה וְכׇל עֲבָדֶיךָ. (טז) וַיָּשׇׁב הַמֶּלֶךְ וַיָּבֹא עַד הַיַּרְדֵּן וִיהוּדָה בָּא הַגִּלְגָּלָה לָלֶכֶת לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ לְהַעֲבִיר אֶת הַמֶּלֶךְ אֶת הַיַּרְדֵּן. (יז) וַיְמַהֵר שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶּן הַיְמִינִי אֲשֶׁר מִבַּחוּרִים וַיֵּרֶד עִם אִישׁ יְהוּדָה לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ דָּוִד. (יח) וְאֶלֶף אִישׁ עִמּוֹ מִבִּנְיָמִן וְצִיבָא נַעַר בֵּית שָׁאוּל וַחֲמֵשֶׁת עָשָׂר בָּנָיו וְעֶשְׂרִים עֲבָדָיו אִתּוֹ וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. (יט) וְעָבְרָה הָעֲבָרָה לַעֲבִיר אֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְלַעֲשׂוֹת הַטּוֹב בְּעֵינָו וְשִׁמְעִי בֶן גֵּרָא נָפַל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּעׇבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן. (כ) וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ אַל יַחֲשָׁב לִי אֲדֹנִי עָוֺן וְאַל תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָצָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלִָם לָשׂוּם הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ. (כא) כִּי יָדַע עַבְדְּךָ כִּי אֲנִי חָטָאתִי וְהִנֵּה בָאתִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן לְכׇל בֵּית יוֹסֵף לָרֶדֶת לִקְרַאת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ. (כב) וַיַּעַן אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיֹּאמֶר הֲתַחַת זֹאת לֹא יוּמַת שִׁמְעִי כִּי קִלֵּל אֶת מְשִׁיחַ י"י. (כג) וַיֹּאמֶר דָּוִד מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרוּיָה כִּי תִהְיוּ לִי הַיּוֹם לְשָׂטָן הַיּוֹם יוּמַת אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל כִּי הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי הַיּוֹם אֲנִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. (כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל שִׁמְעִי לֹא תָמוּת וַיִּשָּׁבַע לוֹ הַמֶּלֶךְ. |
Shemuel II 19:36-39שמואל ב י״ט:ל״ו-ל״ט
| (36) I am this day fourscore years old; can I discern between good and bad? can thy servant taste what I eat or what I drink? can I hear any more the voice of singing men and singing women? wherefore then should thy servant be yet a burden unto my lord the king? (37) Thy servant would but just go over the Jordan with the king; and why should the king recompense it me with such a reward? (38) Let thy servant, I pray thee, turn back, that I may die in mine own city, by the grave of my father and my mother. But behold thy servant Chimham; let him go over with my lord the king; and do to him what shall seem good unto thee.' (39) And the king answered: 'Chimham shall go over with me, and I will do to him that which shall seem good unto thee; and whatsoever thou shalt require of me, that will I do for thee.' | (לו) בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְלָמָּה יִהְיֶה עַבְדְּךָ עוֹד לְמַשָּׂא אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ. (לז) כִּמְעַט יַעֲבֹר עַבְדְּךָ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶת הַמֶּלֶךְ וְלָמָּה יִגְמְלֵנִי הַמֶּלֶךְ הַגְּמוּלָה הַזֹּאת. (לח) יָשׇׁב נָא עַבְדְּךָ וְאָמֻת בְּעִירִי עִם קֶבֶר אָבִי וְאִמִּי וְהִנֵּה עַבְדְּךָ כִמְהָם יַעֲבֹר עִם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַעֲשֵׂה לוֹ אֵת אֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינֶיךָ. (לט) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִתִּי יַעֲבֹר כִּמְהָם וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה לּוֹ אֶת הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר תִּבְחַר עָלַי אֶעֱשֶׂה לָּךְ. |
Shemuel II 20:5-10שמואל ב׳ כ׳:ה׳-י׳
| (5) So Amasa went to call the men of Judah together; but he tarried longer than the set time which he had appointed him. (6) And David said to Abishai: 'Now will Sheba the son of Bichri do us more harm than did Absalom; take thou thy lord's servants, and pursue after him, lest he get him fortified cities, and escape out of our sight.' (7) And there went out after him Joab's men, and the Cherethites and the Pelethites, and all the mighty men; and they went out of Jerusalem, to pursue after Sheba the son of Bichri. (8) When theywere at the great stone which is in Gibeon, Amasa came to meet them. And Joab was girded with his apparel of war that he had put on, and thereon was a girdle with a sword fastened upon his loins in the sheath thereof; and as he went forth it fell out. (9) And Joab said to Amasa: 'Is it well with thee, my brother?' And Joab took Amasa by the beard with his right hand to kiss him. (10) But Amasa took no heed to the sword that was in Joab's hand; so he smote him therewith in the groin, and shed out his bowels to the ground, and struck him not again; and he died. And Joab and Abishai his brother pursued after Sheba the son of Bichri. | (ה) וַיֵּלֶךְ עֲמָשָׂא לְהַזְעִיק אֶת יְהוּדָה [וַיּוֹחֶר] (וייחר) מִן הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יְעָדוֹ. (ו) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי עַתָּה יֵרַע לָנוּ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי מִן אַבְשָׁלוֹם אַתָּה קַח אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ וּרְדֹף אַחֲרָיו פֶּן מָצָא לוֹ עָרִים בְּצֻרוֹת וְהִצִּיל עֵינֵנוּ. (ז) וַיֵּצְאוּ אַחֲרָיו אַנְשֵׁי יוֹאָב וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וְכׇל הַגִּבֹּרִים וַיֵּצְאוּ מִירוּשָׁלִַם לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי. (ח) הֵם עִם הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן וַעֲמָשָׂא בָּא לִפְנֵיהֶם וְיוֹאָב חָגוּר מִדּוֹ לְבֻשׁוֹ וְעָלָו חֲגוֹר חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת עַל מׇתְנָיו בְּתַעְרָהּ וְהוּא יָצָא וַתִּפֹּל. (ט) וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשׇׁק לוֹ. (י) וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל הַחֹמֶשׁ וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה וְלֹא שָׁנָה לוֹ וַיָּמֹת וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו רָדַף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי. |
Melakhim I 2:1-9מלכים א׳ ב׳:א׳-ט׳
| (1) Now the days of David drew nigh that he should die; and he charged Solomon his son, saying: (2) 'I go the way of all the earth; be thou strong therefore, and show thyself a man; (3) and keep the charge of the Lord thy God, to walk in His ways, to keep His statutes, and His commandments, and His ordinances, and His testimonies, according to that which is written in the law of Moses, that thou mayest prosper in all that thou doest, and whithersoever thou turnest thyself; (4) that the Lord may establish His word which He spoke concerning me, saying: If thy children take heed to their way, to walk before Me in truth with all their heart and with all their soul, there shall not fail thee, said He, a man on the throne of Israel. (5) Moreover thou knowest also what Joab the son of Zeruiah did unto me, even what he did to the two captains of the hosts of Israel, unto Abner the son of Ner and unto Amasa the son of Jether, whom he slew, and shed the blood of war in peace, and put the blood of war upon his girdle that was about his loins, and in his shoes that were on his feet. (6) Do therefore according to thy wisdom, and let not his hoar head go down to the grave in peace. (7) But show kindness unto the sons of Barzillai the Gileadite, and let them be of those that eat at thy table; for so they drew nigh unto me when Ifled from Absalom thy brother. (8) And, behold, there is with thee Shimei the son of Gera, the Benjamite, of Bahurim, who cursed me with a grievous curse in the day when I went to Mahanaim; but he came down to meet me at the Jordan, and I swore to him by the Lord, saying: I will not put thee to death with the sword. (9) Now therefore hold him not guiltless, for thou art a wise man; and thou wilt know what thou oughtest to do unto him, and thou shalt bring his hoar head down to the grave with blood.' | (א) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר. (ב) אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כׇּל הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ. (ג) וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת י"י אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֺתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כׇּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם. (ד) לְמַעַן יָקִים י"י אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכׇל לְבָבָם וּבְכׇל נַפְשָׁם לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל. (ה) וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמׇתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. (ו) וְעָשִׂיתָ כְּחׇכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל. (ז) וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבׇרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ. (ח) וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַי"י לֵאמֹר אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב. (ט) וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל. |
Melakhim I 2:28-34מלכים א׳ ב׳:כ״ח-ל״ד
| (28) And the tidings came to Joab; for Joab had turned after Adonijah, though he turned not after Absalom.And Joab fled unto the Tent of the Lord, and caught hold on the horns of the altar. (29) And it was told king Solomon: 'Joab is fled unto the Tent of the Lord, and, behold, he is by the altar.' Then Solomon sent Benaiah the son of Jehoiada, saying: 'Go, fall upon him.' (30) And Benaiah came to the Tent of the Lord, and said unto him: 'Thus saith the king: Come forth.' And he said: 'Nay; but I will die here.' And Benaiah brought back word unto the king, saying: 'Thus said Joab, and thus he answered me.' (31) And the king said unto him: 'Do as he hath said, and fall upon him, and bury him; that thou mayest take away the blood, which Joab shed without cause, from me and from my father's house. (32) And the Lord will return his blood upon his own head, because he fell upon two men more righteous and better than he, and slew them with the sword, and my father David knew it not: Abner the son of Ner, captain of the host of Israel, and Amasa the son of Jether, captain of the host of Judah. (33) So shall their blood return upon the head of Joab, and upon the head of his seed for ever; but unto David, and unto his seed, and unto his house, and unto his throne, shall there be peace for ever from the Lord.' (34) Then Benaiah the son of Jehoiada went up, and fell upon him, and slew him; and he was buried in his own house in the wilderness. | (כח) וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה וַיָּנׇס יוֹאָב אֶל אֹהֶל י"י וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. (כט) וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כִּי נָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל י"י וְהִנֵּה אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע לֵאמֹר לֵךְ פְּגַע בּוֹ. (ל) וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל אֹהֶל י"י וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ צֵא וַיֹּאמֶר לֹא כִּי פֹה אָמוּת וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי. (לא) וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי. (לב) וְהֵשִׁיב י"י אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה. (לג) וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם עַד עוֹלָם מֵעִם י"י. (לד) וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיְמִתֵהוּ וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר. |
Melakhim I 2:36-45מלכים א׳ ב׳:ל״ו-מ״ה
| (36) And the king sent and called for Shimei, and said unto him: Build thee a house in Jerusalem, and dwell there, and go not forth thence any whither. (37) For on the day thou goest out, and passest over the brook Kidron, know thou for certain that thou shalt surely die; thy blood shall be upon thine own head.' (38) And Shimei said unto the king: 'The saying is good; as my lord the king hath said, so will thy servant do.' And Shimei dwelt in Jerusalem many days. (39) And it came to pass at the end of three years, that two of the servants of Shimei ran away unto Achish, son of Maacah, king of Gath. And they told Shimei, saying: 'Behold, thy servants are in Gath.' (40) And Shimei arose, and saddled his ass, and went to Gath to Achish, to seek his servants; and Shimei went, and brought his servants from Gath. (41) And it was told Solomon that Shimei had gone from Jerusalem to Gath, and was come back. (42) And the king sent and called for Shimei, and said unto him: 'Did I not make thee to swear by the Lord, and forewarned thee, saying: Know for certain, that on the day thou goest out, and walkest abroad any whither, thou shalt surely die? and thou saidst unto me: The saying is good; I have heard it. (43) Why then hast thou not kept the oath of the Lord, and the commandment that I have charged thee with?' (44) The king said moreover to Shimei: 'Thou knowest all the wickedness which thy heart is privy to, that thou didst to David my father; therefore the Lord shall return thy wickedness upon thine own head. (45) But king Solomon shall be blessed, and the throne of David shall be established before the Lord for ever.' | (לו) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לְשִׁמְעִי וַיֹּאמֶר לוֹ בְּנֵה לְךָ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם וְיָשַׁבְתָּ שָׁם וְלֹא תֵצֵא מִשָּׁם אָנֶה וָאָנָה. (לז) וְהָיָה בְּיוֹם צֵאתְךָ וְעָבַרְתָּ אֶת נַחַל קִדְרוֹן יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת דָּמְךָ יִהְיֶה בְרֹאשֶׁךָ. (לח) וַיֹּאמֶר שִׁמְעִי לַמֶּלֶךְ טוֹב הַדָּבָר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ וַיֵּשֶׁב שִׁמְעִי בִּירוּשָׁלִַם יָמִים רַבִּים. (לט) וַיְהִי מִקֵּץ שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיִּבְרְחוּ שְׁנֵי עֲבָדִים לְשִׁמְעִי אֶל אָכִישׁ בֶּן מַעֲכָה מֶלֶךְ גַּת וַיַּגִּידוּ לְשִׁמְעִי לֵאמֹר הִנֵּה עֲבָדֶיךָ בְּגַת. (מ) וַיָּקׇם שִׁמְעִי וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיֵּלֶךְ גַּתָה אֶל אָכִישׁ לְבַקֵּשׁ אֶת עֲבָדָיו וַיֵּלֶךְ שִׁמְעִי וַיָּבֵא אֶת עֲבָדָיו מִגַּת. (מא) וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה כִּי הָלַךְ שִׁמְעִי מִירוּשָׁלִַם גַּת וַיָּשֹׁב. (מב) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לְשִׁמְעִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֲלוֹא הִשְׁבַּעְתִּיךָ בַי"י וָאָעִד בְּךָ לֵאמֹר בְּיוֹם צֵאתְךָ וְהָלַכְתָּ אָנֶה וָאָנָה יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת וַתֹּאמֶר אֵלַי טוֹב הַדָּבָר שָׁמָעְתִּי. (מג) וּמַדּוּעַ לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת שְׁבֻעַת י"י וְאֶת הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ. (מד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל שִׁמְעִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כׇּל הָרָעָה אֲשֶׁר יָדַע לְבָבְךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְדָוִד אָבִי וְהֵשִׁיב י"י אֶת רָעָתְךָ בְּרֹאשֶׁךָ. (מה) וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ וְכִסֵּא דָוִד יִהְיֶה נָכוֹן לִפְנֵי י"י עַד עוֹלָם. |
Melakhim I 3:5-9מלכים א׳ ג׳:ה׳-ט׳
| (5) In Gibeon the Lord appeared to Solomon in a dream by night; and God said: 'Ask what I shall give thee.' (6) And Solomon said: 'Thou hast shown unto Thy servant David my father great kindness, according as he walked before Thee in truth, and in righteousness, and in uprightness of heart with Thee; and Thou hast kept for him this great kindness, that Thou hast given him a son to sit on his throne, as it is this day. (7) And now, O Lord my God, Thou hast made Thy servant king instead of David my father; and I am but a little child; I know not how to go out or come in. (8) And Thy servant is in the midst of Thy people which Thou hast chosen, a great people, that cannot be numbered nor counted for multitude. (9) Give Thy servant therefore an understanding heart to judge Thy people, that I may discern between good and evil; for who is able to judge this Thy great people?' | (ה) בְּגִבְעוֹן נִרְאָה י"י אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ. (ו) וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ וַתִּשְׁמׇר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה. (ז) וְעַתָּה י"י אֱלֹהָי אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת עַבְדְּךָ תַּחַת דָּוִד אָבִי וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא. (ח) וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ עַם רָב אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. (ט) וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה. |
Divrei HaYamim I 22:5-17דברי הימים א׳ כ״ב:ה׳-י״ז
| (5) And David said: 'Solomon my son is young and tender, and the house that is to be builded for the Lord must be exceeding magnificent, of fame and of glory throughout all countries; I will therefore make preparation for him.' So David prepared abundantly before his death. (6) Then He called for Solomon his son, and charged him to build a house for the Lord, the God of Israel. (7) And David said to Solomon: 'My son, as for me, it was in my heart to build a house unto the name of the Lord my God. (8) But the word of the Lord came to me, saying: Thou hast shed blood abundantly, and hast made great wars; thou shalt not build a house unto My name, because thou hast shed much blood upon the earth in My sight. (9) Behold, a son shall be born to thee, who shall be a man of rest; and I will give him rest from all his enemies round about; for his name shall be Solomon, and I will give peace and quietness unto Israel in his days. (10) He shall build a house for My name; and he shall be to Me for a son, and I will be to him for a father; and I will establish the throne of his kingdom over Israel for ever. (11) Now, my son, the Lord be with thee; and prosper thou, and build the house of the Lord thy God, as He hath spoken concerning thee. (12) Only the Lord give thee discretion and understanding, and give thee charge concerning Israel; that so thou mayest keep the law of the Lord thy God. (13) Then shalt thou prosper, if thou observe to do the statutes and the ordinances which the Lord charged Moses with concerning Israel; be strong, and of good courage; fear not, neither be dismayed. (14) Now, behold, in my straits I have prepared for the house of the Lord a hundred thousand talents of gold, and a thousand thousand talents of silver; and of brass and iron without weight, for it is in abundance; timber also and stone have I prepared; and thou mayest add thereto. (15) Moreover there are workmen with thee in abundance, hewers and workers of stone and timber, and all men that are skilful in any manner of work; (16) of the gold, the silver, and the brass, and the iron, there is no number. Arise and be doing, and the Lord be with thee.' (17) David also commanded all the princes of Israel to help Solomon his son: | (ה) וַיֹּאמֶר דָּוִיד שְׁלֹמֹה בְנִי נַעַר וָרָךְ וְהַבַּיִת לִבְנוֹת לַי"י לְהַגְדִּיל לְמַעְלָה לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת לְכׇל הָאֲרָצוֹת אָכִינָה נָּא לוֹ וַיָּכֶן דָּוִיד לָרֹב לִפְנֵי מוֹתוֹ. (ו) וַיִּקְרָא לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ וַיְצַוֵּהוּ לִבְנוֹת בַּיִת לַי"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. (ז) וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה [בְּנִי] (בנו) אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם י"י אֱלֹהָי. (ח) וַיְהִי עָלַי דְּבַר י"י לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. (ט) הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכׇּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. (י) הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם. (יא) עַתָּה בְנִי יְהִי י"י עִמָּךְ וְהִצְלַחְתָּ וּבָנִיתָ בֵּית י"י אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר עָלֶיךָ. (יב) אַךְ יִתֶּן לְךָ י"י שֵׂכֶל וּבִינָה וִיצַוְּךָ עַל יִשְׂרָאֵל וְלִשְׁמוֹר אֶת תּוֹרַת י"י אֱלֹהֶיךָ. (יג) אָז תַּצְלִיחַ אִם תִּשְׁמוֹר לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה י"י אֶת מֹשֶׁה עַל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת. (יד) וְהִנֵּה בְעׇנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית י"י זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל כִּי לָרֹב הָיָה וְעֵצִים וַאֲבָנִים הֲכִינוֹתִי וַעֲלֵיהֶם תּוֹסִיף. (טו) וְעִמְּךָ לָרֹב עֹשֵׂי מְלָאכָה חֹצְבִים וְחָרָשֵׁי אֶבֶן וָעֵץ וְכׇל חָכָם בְּכׇל מְלָאכָה. (טז) לַזָּהָב לַכֶּסֶף וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִסְפָּר קוּם וַעֲשֵׂה וִיהִי י"י עִמָּךְ. (יז) וַיְצַו דָּוִיד לְכׇל שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל לַעְזֹר לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ. |
Classical Texts
Seder Olam Rabbah 14סדר עולם רבה י״ד
| ויהי דוד וזקני ישראל ושרי האלפים וגו׳ ויביאו ארון האלהים וגו׳ ויכל דוד מהעלות העולה וגו׳. ויחלק לכל העם וגו׳ ויתן לפני ארון ה׳ מן הלוים משרתים וגו׳ ביום ההוא אז נתן דוד בראש וגומר (דברי הימים א ט״ו) בשחר היו אומרים הודו לה׳ קראו בשמו וגו׳ עד אל תגעו במשיחי וגו׳ (תהלים ק״ה) ובין הערבים היו אומרים שירו לה׳ כל הארץ וגומר עד ואמר כל העם אמן והלל לה׳ (דברי הימים א ט״ו). וכך היו אומרים כל מ״ג שנה בציון לפני הארון עד שהביאו שלמה לבית העולמים. בברוח דוד מפני אבשלום בנו היה אביתר עומד עד שעלה במעלה הזיתים ושאל באורים ותומים ונסתלק אביתר מן הכהונה גדולה ונכנס צדוק תחתיו והחזירו את הארון למקומו אבל אוהל מועד שעשה משה במדבר ומזבח הנחושת שעשה בצלאל ומנורה ושלחן ואש שירדה בימי משה היו בבמה בגבעון ואת צדוק הכהן ואחיו הכהנים לפני משכן ה׳ בבמה אשר בגבעון וגו׳ (דברי הימים א י׳) ועמהם הימן וגו׳. וכך היו עושין כל נ׳ שנה בגבעון עד שבאו לבית העולמים ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום וגו׳ כי נדר נדר עבדך וגו׳ (שמואל ב ט״ו) היא שנת ל״ז למלכות דוד רבי נהוראי אומר משום רבי יהושע מקץ ארבעים שנה לקץ ששאלו ישראל את המלוכה הוא שנה עשירית לשמואל הרואה מכאן אתה מחשב שבן י״ב שנה היה שלמה במלכותו וישלח ביד נתן הנביא וגומר (שמואל ב י״ב). באותו הפרק ויהי אחרי כן ולאבשלום בן דוד וגו׳ ויהי לשנתים ימים וגו׳. ואבשלום ברח וגו׳ ויהי שם שלש שנים וגו׳ (שמואל ב י״ג) הרי חמש. וישב אבשלום בירושלים שנתים ימים ופני המלך לא ראה (שמואל ב י״ד) הרי שבע ויהי רעב בימי דוד ג׳ שנים (שמואל ב כ״א) הרי עשר וישוטו בכל הארץ ויבאו מקצה תשעה חדשים ועשרים יום הרי י״א שנה. ובשנה האחרונה התקין דוד המלך משמרות כהונה ולויה והסדיר את כל הבית וכתב בשנת הארבעים למלכות דוד נדרשו וגו׳ (דברי הימים א כ״ו). |
Medieval Texts
Rashi Melakhim I 2:5-9רש״י מלכים א׳ ב׳:ה׳-ט׳
| (ה) את אשר עשה לי – שהראה הספר ששלח דוד ביד אוריה, (תנחומא מסעי י״ב). דמי מלחמה בשלום – שהיה להם שלום עמו, ולא היו נשמרים ממנו. בחגורתו אשר במתניו – שחגר חרבו מצומדת על מתניו, שלא כדרך החוגרים, בצאתו לקראת עמשא, ופיה למטה כדי שתפול, כמה שנאמר: והוא יצא ותפול (שמואל ב כ׳:ח׳). וכשנפלה ונטלה, כסבור עמשא שלא נטלה אלא להגביהה מן הארץ, ולא נשמר מהחרב אשר ביד יואב. ובנעלו אשר ברגליו – את אבנר הרג בערמה, ששאלו גידמת היאך חולצת, כמה שנאמר (שמואל ב ג׳:כ״ז): ויטהו יואב אל תוך השער לדבר אתו ׳בשלי׳, לשון ׳של׳ נעלך. (ו) ולא תורד שיבתו בשלום שאול – אל תניחהו למות מיתת עצמו וליפול בגיהנם. (ח) קללה נמרצת – מפורשת, כמו: מה ימריצך (איוב ט״ז:ג׳)., ומה נמרצו כמו מה נמלצו (שם ו׳:כ״ה). (ט) כי איש חכם אתה – תן לבך למצוא לו עון מות בשביל דבר אחר, וזהו וידעת את אשר תעשה לו. |
Rashi Melakhim I 3:7רש״י מלכים א׳ ג׳:ז׳
| נער קטן – בן שתים עשרה שנה היה, וזה לך החשבון, ויקרא שמו ידידיה (שמואל ב י״ב:כ״ה), בו בפרק ענה אמנון את תמר, שנאמר: ויהי אחרי כן ולאבשלום אחות (שמואל ב י״ג:ב׳). מקץ שנתים ימים ויהיו גוזזים לאבשלום (שמואל ב י״ג:כ״ג), והרג את אמנון, ואבשלום ברח וילך גשורה, ויהי שם שלוש שנים (שמואל ב י״ג:ל״ח), הרי חמש שנים, ושב אבשלום לירושלים, וישב בירושלים שנתים (שמואל ב י״ד:כ״ח), הרי שבע לשלמה, ומרד באביו ונהרג, אחר זאת: ויהי רעב בימי דוד שלש שנים (שמואל ב כ״א:א׳). הרי עשר, באחת עשרה מנה את ישראל, וישוטו בכל הארץ תשעה חדשים (שמואל ב כ״ד:ח׳), בשנת מותו תיקן משמרות, שנאמר (דברי הימים א כ״ו:ל״א): בשנת הארבעים למלכות דוד נדרשו, הרי שתים עשרה למלך שלמה. |
R. Yosef Kara Melakhim I 3:7ר׳ יוסף קרא מלכים א׳ ג׳:ז׳
| ועתה ה׳ אלהי אתה המלכת את עבדך תחת דוד אבי ואנכי נער קטן – בן שתים עשרה שנה היה וזה לך החשבון ויקרא שמו ידידיה (שמואל ב י״ב:כ״ה), בו בפרק עינה אמנון את תמר שנאמ׳ ויהי אחרי כן ולאבשלום בן דוד אחות וגו׳ (שמואל ב י״ג:א׳), מקץ שנתים ימים ויהיו גוזזים לאבשלום (שמואל ב י״ג:כ״ב), והרג את אמנון (שמואל ב י״ג:כ״ט), ואבשלום ברח וילך גשורה ויהי שם שלש שנים (שמואל ב י״ג:ל״ח), הרי ה׳ שנים, ושב לירושלים וישב בירושלים שנתים (שמואל ב י״ד:כ״ח), הרי ז׳ שנים לשלמה. ומרד באביו ונהרג אחרי זאת ויהי רעב בימי דוד שלש שנים (שמואל ב כ״א:א׳), הרי עשר, באחת עשרה מנה את ישראל וישוטו בכל הארץ תשעה חדשים (שמואל ב כ״ד:א׳), בשנת מותו תיקן המשמרות שנאמר בשנת הארבעים למלכות דוד נדרשו (דברי הימים א כ״ו:ל״א), הרי שתים עשרה למלך שלמה, וזהו ואנכי נער קטן ולא אדע צאת ובוא. |
Radak Melakhim I 2:5-9רד״ק מלכים א׳ ב׳:ה׳-ט׳
| (ה) וגם אתה – וגם לרבות על מצות ה׳ אשר צוהו ללכת בדרכי ה׳ אמר וגם זאת היא מדרכי ה׳ לבער אנשי הרשע כי אתה ידעת את אשר עשה לי יואב וגו׳ או יהיה וגם אתה ידעת כמו שאני יודע ואיני צריך להודיעך אלא לצוותך עליו לבערו מן העולם. אשר עשה לי – פי׳ אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל ולי עשה מה שעשה להם כי אבנר אני הבטחתיו וקבלתיו באהבתי ועמשא גם כן היה בשליחותי ומסב אנשי יהודה אלי ויש מפרשים אשר עשה לי שהרג אבשלום ולפירוש הזה יהיה אשר עשה לשני שרי חסר וי״ו השמוש ואשר עשה, ובדרש אשר עשה לי שהראה הספר ששלח לו דוד ביד אוריה. לשני שרי צבאות ישראל – כי אבנר היה שר צבא ועמשא שמהו אבשלום שר צבא ובדעת דוד היה למנותו אחר כך שר צבא ועוד כי גדול היה ביהודה ושר צבא יהודה וכתוב עליו עוד ויט את לבב כל איש יהודה כאיש אחד. ויהרגם. בשלום – טעמו עם ויהרגם כלומר ויהרגם בשלום ושם אותם דמים כאילו היו דמי מלחמה או פירוש וישם דמי מלחמה דמי עשאל שהיו דמי המלחמה כי עשאל רודף היה לאבנר שם אותם כדמי שלום כאילו הרג אבנר לעשאל בשלום נקם נקמתו מאבנר וגם כן הרגו בשלום כי לקחו לדבר עמו ולא נשמר ממנו ועמשא גם כן הרג בשלום שאמר לו השלום אתה אחי אחז בזקנו לנשק לו ולא היה לו שום טענה להרגו ונתן הדמים ההם שעשה אותם דמי מלחמה נתן אותם בחגורתו אשר במתניו כמו שנאמר ועליו חגור חרב מצומדת לו על מתניו ובנעלו אשר ברגליו שנפלו מתים לרגליו ויונתן תרגם הפסוק כן דקטילינון בערמימותיה וגו׳ כבעמוד, ויש דרש ובנעלו אשר ברגליו שהרג אבנר בערמה ושאל לו גדמת איך חולצת והיה שוחה ומראה לו כי בשניה היא חולצת אז הכהו וזהו שאמר לדבר אתו בשלי לשון של נעלך והנה אמר ובנעלו אשר ברגליו. (ו) ועשית כחכמתך – כלומר שלא תהרגנו עד שתמצא עליו עילה אף על פי שהוא חייב מיתה כי מלחמות ה׳ נלחם וטובות נמצאו בו אלא שהרג לאלה שני השרים חנם לפיכך תעשה כחכמתך שתביאהו לידי עילה והסיבה שיתחייב הריגה. ולא תורד שיבתו בשלום שאול – שלא תניחנו למות מיתת עצמו אלא יהרג כמו שהרג. (ז) כי כן קרבו אלי – בזה הדרך קרבו אלי במאכל ובמשתה כמו שכתוב משכב וספות וחטים ושעורים הגישו לדוד וכתוב והוא כלכל את המלך בשבתו במחנים וכן תרגום יונתן אינון ספיקו צרכי. (ח) והנה עמך – כלומר אף על פי שהוא משבט בנימן עמך וברשותך והוא להביאו לידי מיתה או פירוש והנה עמך בירושלים כדי שתוכל למצוא לו עילה וסיבה להמיתו, ובדרש כי רבו היה והיה מלמדו וזהו טעם עמך. קללני – בזה אותי בדברים ובמעשה. נמרצת – חזקה שאמר לו איש הדמים איש הבליעל ועפר בעפר כמו מה נמרצו אמרי יושר ויש דרש שהוא נוטריקון. ירד לקראתי – שאמחול לו ונשבעתי לו שלא אמיתנו אף על פי שנשבעתי לו שלא אמיתנו חייב מיתה הוא ולשמור שבועתי לא תמיתנו עד שתמצא לו עלה ועון וסבב אתה הדבר שיבא לידי עון שיהיה לך דין עליו כדי להמיתו כי איש חכם אתה ותדע למצוא לו עילה. |
Radak Melakhim I 3:7רד״ק מלכים א׳ ג׳:ז׳
| נער קטן – ארבותינו ז״ל כי בן שתים עשרה שנה היה כשנמשח למלך כי באותו פרק שנולד הכתוב מספר ענין אמנון ותמר ואומר ויהי לשנתים ימים ויהי גוזזים לאבשלום והרג אמנון וברח לגשור ויהי שם שלש שנים הרי ה׳ שנים ושב אבשלום לירושלם והיה שם שנתים הרי שבע שנים ומרד באביו ונהרג אחרי כן ויהי רעב בימי דוד שלש שנים הרי עשר ובשנה הבאה אחריה מנה דוד את ישראל וכתיב וישוטו בארץ תשעה חדשים הרי אחת עשרה ובשנת מותו היא שנת ארבעים למלך דוד תקן המשמרות הרי שתים עשרה. צאת ובא – לפני העם. כמו אשר יבא לפניהם ואשר יצא לפניהם. |
Abarbanel Melakhim I 2:5-7אברבנאל מלכים א׳ ב׳:ה'-ז'
והנראה אלי... שאדוננו דוד לא צוה את שלמה שיהרוג את יואב ולא את שמעי על העונות הראשונים אשר הוא לא הרגם עליהם, ולא נתן אל בנו נער ורך משוח מלך עצה מסוכנת כזאת להמית אנשי חיל בתחלת מלכותו, אבל היה דעתו וכוונתו לספר לשלמה מה שעשה יואב ושמעי נגדו, כדי שישמר הוא מהם ולא ימשילם בביתו פן יגברו עליו ויעשו לו דומה מה שעשו נגדו, והיה תכלית הצוואה עצה ולמוד אליו שישמר מהם ושיענישם מכה רבה אם יחטאו אליו כמו שחטאו לדוד, עם היות שדוד לא הענישם על מה שעשו נגדו לפי שהוא נמנע מזה מפאת ההכרחי, ולכן אם יקרהו בימיו כמו שקרה לאביו לא יעשה כמעשיו ולא ילך בדרכיו לכפר בעד חטאתם, אבל יתחזק ויהיה לאיש בהענישו אותם.... |
Abarbanel Melakhim I 2:8-9אברבנאל מלכים א׳ ב׳:ח׳-ט׳
| (ח) והנה עמך שמעי בן גרא וגומר. גם זה מכלל הצוואה, וענינו אצלי כי למה שראה דוד שהיה שלמה בנו אוהב לשמעי בן גרא והיה הולך עמו ויועצו והיה נוטה אחריו, לפי שהוא לא נטה אחרי אדוניהו, כמו שאמר ושמעי ורעי והגבורים אשר לדוד לא היו אחרי אדוניהו, חשש שמא יהיה שלמה נמשך אחרי עצתו ויהיה נוטה מאד אחריו וישימהו על ביתו, כמו שיקרה לנערים שימשכו אחרי מי שיסביר להם פנים, ולפי ששלמה לא היה מכיר את שמעי כפי מדותיו ולא היה יודע רוע תכונותיו, פחד דוד אביו אולי שמעי ירע אל שלמה בבטחו בו, ולזה צוהו עליו לא להענישו על מה שקללו כי אם להזהיר את שלמה שלא יטה אחריו, וזהו שאמר והנה עמך שמעי בן גרא וגומר, ר"ל הנה ראיתי אוהב ויועץ אותך שמעי בן גרא, וכמאמרם ז"ל (ברכות פ"א דף ח' ע"א) שהיה מלמדו תורה, אבל ידעתי בני ידעתי שאין ראוי לך שתבטח בו ואל תתחר במרעים, כי אני ידעתיו שעם היותו עמי בימים הראשו' בשלום ובמישור הוא קללני קללה נמרצת, ר"ל חזקה, והוא מגזרת (איוב ו' כ"ה) מה נמרצו אמרי יושר, וחז"ל (שבת פ' י"ב דף ק"ה ע"א) דרשו בו נוטריקון "נואף "מואבי "רשע "צורר "תועבה. ואמר שהיה זה ביום לכתו מחנים, והוא כאשר יצא דוד בורח מפני אבשלום שיצא שמעי לקראתו וקללו (שמו' ב' י"ו כ"ז) צא צא איש הדמים וגו' כמו שנזכר שם, וזכר שמלבד הפחיתות הזה הנה עוד עשה לו עלבון אחר גדול, והוא שירד לקראתו הירדן להכריחו שימחול לו על מה שקללו, וכמו שאמר לו שם (שם י"ט כ"א) והנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף, ר"ל שאם לא ימחול לו יעשה שלא ישובו ישראל אליו וכמו שפירשתי שם, וא"כ מפחד דבריו על צד ההכרח כפי צורך השעה נשבע לו בה' אם ימתהו בחרב, ובזה התנצל דוד משלמה בנו למה לא הענישו על קללתו ואמר שהיה זה מפאת ההכרח. והיה תכלית הספור הזה לא להוליד ממנו ששלמה יהרוג עתה את שמעי על אותה קללה שקללו, כי אם ליעצו ולהזהירו שלא יבטח בו ולא יתחבר אליו, ובמה שאמר והנה עמך וגומר, ואמר והוא ירד לקראתי וגומר. רמז לו שני דברים, האחד שלא ילך עמו ולא יהיה בחברתו, והשני שלא יתן לו רשות להלוך מזן אל זן, כי עם היותו עתה עמו באהבה רבה הנה בעת הצורך ירע וירשיע עמו מאד, וכמו שאמר על כיוצא בזה בספר תהלים (תהלים ק"א ז') לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. (ט) ואמנם אמרו ועתה תנקהו, ראוי שיפורש כפי זאת הכוונה, ואם יקרה לך עתה עמו כאשר קרה לי עמו אל תכפר בעד חטאתו כאשר עשיתי אני, אחרי אשר מפאת ההכרח עשיתיו ולא ברצוני ולא כפי הדין, אבל אתה אל תנקהו אם יחטא לך כאשר חטא לי, כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו אם יחטא לך, באופן שאז תוריד שיבתו בדם שאולה, ר"ל עם היותו ישיש לא תהדר פני זקן כמוהו ולא תחמול עליו, אבל הורד שיבתו בדם לקבר. או יהיה פירוש כי איש חכם אתה ולא תצטרך ללמודו ולחכמת תורתו אשר בפיו. הנה אם כן לא צוה דוד לשלמה שיהרוג עתה את שמעי על מה שקללו בעבר, והותרה עם זה השאלה הששית. |
Modern Texts
Malbim Melakhim I 2:5-6מלבי״ם מלכים א׳ ב׳:ה׳-ו׳
| (ה-ו) השאלות: מדוע צוהו להרוג את יואב אחר שלא הרגו בעצמו, מפני שלא היתה שם התראה ושירא מפניו, ואיך נתן מכשול לפני בנו הנער ורך, ומדוע פה אמר ולא תורד שיבתו בשלום שאול, ואיך עבר על השבועה שנשבע להחיותו, ומה לי אם הרגו על ידי שליח בחייו או אחר מותו, ומהו וגם אתה ידעת, מלת וגם מיותר. וגם אתה ידעת – מלת וגם נמשך אל ועשית כחכמתך – אחר שצוהו בל יסור מתורת משה, ולא יסמוך על חכמתו ושקול דעתו, אמר שבכ״ז יש ענינים שניתן לו הכח לעשות כחכמתו, ולא כמשפטי התורה, והם דיני המלך שמשונים מדיני התורה, שהמלך הורג בלא התראה והורג רבים ביום אחד כשהוא צורך שעה, הגם שאינו כמשפט התורה, נתן כח זה אליו לגדור גדר ולעמוד בפרץ, ובזה יעשה כפי חכמתו לבד, וגם ענין יואב היה מעין זה, כי בדין תורה לא היה חייב מיתה כי לא היה שם התראה, וצוה להרגו מדין המלכות, ולכן הגם שלא הרגו בחייו שראה שאז היה צורך שעה להחיותו, כי לא היה אחר ראוי לצבוא צבא, אמר שיעשה כחכמתו לפי צורך זמנו, ועל זה אמר וגם – שעם משפטי התורה תוכל לשפוט גם כחכמתך, ובאר מה שחטא יואב, א. אתה ידעת את אשר עשה לי – שחטא איזה דבר נגד דוד שהיה בסוד וידעוהו דוד וגם שלמה וחכמינו זכרונם לברכה בארו שהראה האגרת ששלח לו בדבר אוריה, ועל ידי כן פרסם קלון, ב. אשר עשה לשני שרי צבאות – ובזה הגדיל חטאו בשלשה פנים, א. ויהרגם ב. וישם דמי מלחמה בשלום כי שני שרים האלה נלחמו תחלה נגד דוד, אבנר היה אצל איש בושת, ועמשא אצל אבשלום ואז היה יוכל להרגם בדרך מלחמה, אבל הוא הרג שניהם אחר שהשלימו עם דוד, כאילו עדיין עוסקים במלחמה, ודבר כזה הורס ענין המלוכה ונמוסי המדינות להרוג השרים שכורתים עמהם ברית אחר כלות המלחמה, וזה חטא נמוסי ונוגע בכבוד המלכות אחר שנעשה משר צבאו שנדמה שעשאו בפקודת דוד. ג. ויתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במתניו – שלא הרגם פנים אל פנים רק בדרך ערמה, על ידי החגורה שנפל החרב מתוכה ועל ידי שניתק שרוך נעל והטה את עצמו ועמשא לא נשמר, כמו שפרש״י. (ו) ולכן ועשית כחכמתך אשר תראה שהוא צורך שעה להענישו באופן שלא תורד שיבתו בשלום שאול – לא פקד להרגו דוקא, רק שלא ירד שאול בשלום, כי יענישנו באיזה אופן שיראה בחכמתו. |
Malbim Melakhim I 2:8-8מלבי״ם מלכים א׳ ב׳:ח׳-ט׳
| (ח) והנה עמך פי׳ מהרי״א שא״ל הנה שמעי עמך מאנשי עצתך כי היה רבו של שלמה, (וגם מ״ש (א ח) ושמעי ורעי לא היו עם אדוניהו הוא שמעי בן גרא) דע שראוי שתרחיקהו כי איש רע מעללים הוא, א. שקללני ב. שירד לקראתי הירדן ובזה הכריחני להשבע לו כמ״ש ואני באתי היום ראשון לכל בית יוסף, שבזה די עזות וקצף. (ט) ועתה רצה לומר אני נשבעתי ומחלתי לו ועתה אם יחטא לך אל תנקהו, כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו לנסותו אם פי מלך ישמור כראוי ואם רעה תמצא בו והורדת את שיבתו בדם שאול – ואל תמחול לו. |
Hoil Moshe Melakhim I 2:8הואיל משה מלכים א׳ ב׳:ח'
| והוא ירד וגו' – ושאל ממני מחילה, ובאותה שעה בהמית לבי נשבעתי לו שלא להמיתו, וידעתי בו שאיש רע לבב הוא ויהיה לשטן לך כאשר תמצא ידו. ויפה מעירנו הח' פיליפפזאן שאין לכחד שצואת שכיב מרע זו שמצוה דוד לבנו קשה, ואמת הוא שיואב ושמעי בני מות היו, רק אחר שמצאנו דוד (מגורש ונרדף) מונע אנשיו פעמים מהרוג את שאול רודפו יש לתמוה איך שנו הצרות את לבו והקשוהו עד שקרוב למיתתו צוה כאלה, כלל היוצא לנו מזה הוא שהנביאים כותבי ספרי הקודש לא החניפו לשום אדם וגלו מעשיו דבריו ומחשבותיו כאשר המה, וגדולי ישראל אף הם היו אנשים ולא מלאכי השרת, ואם באחת או שתים, נטו מן הדרך הישרה לא נשכח ע"ז מרבית מעשיהם הטובים, וכבודם עכ"ז במקומו מונח, יותר מזה נגיל ונשמח בהגיד לנו לבנו שלא טוב פעלו, כי מזה נכרת יותר טהרת דתנו ונועם דרכיו בצוותה עלינו לעשות להפך ממה שעשו הם. |